בויא רפסל ינויגה שוריפ

(יג) הן כל זאת אני יודע כמוכם כי כמה פעמים שמעתי זאת. אולם אני רוצה להתווכח עם שדי
על הטעם והתכלית שבמעשיו ואתם רק מפטפטים דברים בלי בחינת אמיתותם, כרופאי אליל
שאינם יודעים את המחלה והתרופה לה. אילו החרשתם הייתם מראים בזה יתר חכמה (א –
ה). הכי לכבוד אלוהים אתם מדברים שקרים, ומשוא פנים הוא לו? ומה תעשו אם יחקור
אתכם? הלא תיבהלו מפניו, כי מה שאתם מזכירים מדורות ראשונים במשלים (בלדד, ח, ו-יג)
הם דברים זולים ונמוכים מאד, כאילו אתם שטוחים על האדמה באפר ובחמר, לגבי חמר
גביכם (ו – יא).

בכל ההמשך איוב מדבר כמי שגדל בנעוריו בדרכי התורה והנביאים ובבגרותו גברו בו
.תוקפסה

יג-יט: החרישו ואדבר אני, שאינני מפחד משום דבר. למה אשא בשרי, אמשיך חיי גופי או
אסבול מכאובי גופי, בחריקת שיניים? הנה אני מוסר נפשי למות; יקטלני נא אל! לא איחל
דומעיש קר שקבמ ינא .(ט – ח ,ו ומכ ,ינגרהיש הזל לחיימ ינא "ול" ירקה יפכ וא) ייח תלצהל
למשפט עמדי, והוא בעצמו יעזור לי, כי הוא אינו צריך לחנופה. אני יודע כי אצדק, אך יריב נא
עמדי, אז אחריש ואהיה נכון למות (יט: ואגוע). אולם תנאי הוא שלא יעשה שתים, שלא יהיה
נשפט ועם זה שופט. את האימה מפניך צריך אתה להרחיק, תיתן לי לענות, או לדבר ואתה
תענה. מה הם עוונותיי? למה אתה מסתיר את פניך? אני עלה נדף, קש יבש (כ-כה). שמא
אתה רושם עלי מרורות באיזה ספר זיכרון? "עונות נעורי", אפשר שמכוון לעוונות הבנים, בני
הנעורים (אולי חטאו בני, א, ה) אבל קרוב יותר שהוא מחקה את התפילה תהילים כה, ח,
חטאת נעורי אל תזכור… – והוא כרקב יבלה, מוסב על ראשית הפרק להלאה (ואין כאן פסיק) –

(יד) האדם, קצר ימים ושבע רוגז יבלה חיש. הפורענויות שבאו על איוב לבדו זה כבר אינן
עוד עניין השיחות, אלא גורל האדם בכלל אשר חייו כצל עובר והוא גרוע מעץ השדה כי לו אין
תקווה עוד אחרי מותו (א-יב). שעה מעליו ויחדל! (נשען על תהילים לט, יד). וגבר ימות ויחלש,
פירושו: אחרי שחלש ואפסו כוחותיו (ו' הקדימה, כמו שופטים ד, כא, והוא נרדם ויעף – קודם
לכן; ישעיהו סד, ד, קצפת ונחטא – אחרי שחטאנו). כי עתה צעדי תשמור (טז), אבל אז, אחרי
מותי, לא תוסיף עוד לספור חטאי (הספירה והשמירה משלימות זו את זו), אז יהיה פשעי כבר
צרור וחתום. ותטפול – ותדביק בדבק את הצרור החתום. הנה כמו שההר הגבוה נופל, שוקע
ונובל במשך הזמן, והצור נעתק ממקומו והאבנים נשחקות במים, כן גם ספיחי הארץ הזעירים
נשטפים מהעפר וכמוהם תקוות אנוש אובדת במותו. הארץ בעפרה תוקפת אותו (כבר לפני זה
"תשטוף" מוסב על הארץ) אחרי ששלחה אותו מתוכה והוא משנה את פניו (טו-כ). הוא לא ידע
אז מאומה לא מכבוד בניו ולא צערם. אין לאדם אלא בשרו הכואב עליו בחייו ונפשו המתאבלת
.הלרוג לע