בויא רפסל ינויגה שוריפ

(י) נקטן ונפחת בעיני ערך נפשי בחיי, לכן אני יכול לעזוב שיחי (להסיר רסן) ולדבר במר נפשי
דברים נועזים אל אלוהים: הודיעני על מה תריבני? הכי כך טוב בעיניך להיות עושק בכוחך
יצור חלש ולהופיע במזימת רשעים? הכי אתה כאנוש בשר ודם מאשים אותי על עוון וחטאת,
למרות ידעך (ז: על דעתך) כי לא רשעתי? הלא זה דמיון שאינו מתקבל על הדעת. לא תוכל
להיות רשע עריץ. והולך איוב ומספר את כל הטוב והחסד, שהוא מכיר היטב, שנעשה עמו
מאת היוצר מיום צאתו לאוויר העולם בלבוש עור ובשר. חיים וחסד עשית עמדי ורק השגחתך
שמרה רוחי בקרבי (יב), הן לא נעלם ממך כל זה, ואם חטאתי אני מסכים שלא תנקני, וגם
אם צדקתי, לא אתגאה בזה, אני נכנע מאד שבע קלון ורואה בחיי עוני וריש.

או שמא תכלית מכאובי הוא שיגאה מאד רק למען אעמוד לפניך כשחל, כחיה נפלאה שצדים
אותה ושמים בכלוב למען יתמהו עליה ומציגים עדים לראותה, וזה טעם כעסך וחליפת התלאות
לזמנים בחיי? (טז-יז). כאן נותן המחבר את איוב להתקרב בחריפות שכלו לפתרון חידת ייסוריו.
בעוד שהוא חושב הדבר לבלתי אפשרי, הן באמת כך הוא כי מוצג הוא כמין חיה נפלאה וכל
מצוקתו יצאה מזה שהתפאר בו אלוהים בפני השטן! – – הלא טוב מזה, הוא מסיים, אילו לא
נולדתי או גוועתי כנפל, ועכשיו שאני חי – הנח לי בטרם אשוב אל ארץ אופל וצלמות ואפלתה
מופיעה לי כמו אור של הצלה. המאמר נשען על תהילים לט, יד, "השע ממני ואבליגה בטרם
אלך ואינני".