שבת פרק 6
וְלֹא בְּעִיר שֶׁל זָהָב. מַאי "בְּעִיר שֶׁל זָהָב"? רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יְרוּשָׁלַיִם דְּדַהֲבָא, כִּדְעָבַד לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא לִדְבִיתְהוּ.
אָמְרוּ לֵיהּ לְרַב: אָתָא גַּבְרָא רַבָּה אֲרִיכָא לִנְהַרְדְעָא וּמִטְלַע, וְדָרַשׁ: כְּלִילָא שָׁרִי. אָמַר: מַאן גַּבְרָא רַבָּה אֲרִיכָא [דְּאִיטְלַע]? לֵוִי, שְׁמַע מִינָהּ: נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי אֶפֶס, וְיָתִיב רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵישָׁא, וְלָא הֲוָה לֵיהּ אִינִישׁ לְלֵוִי לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ, וְקָאָתִי לְהָכָא. וְדִילְמָא נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, וְרַבִּי אֶפֶס, כִּדְקָאִי קָאִי, וְלָא הֲוָה לֵיהּ אִינִישׁ לְלֵוִי לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ, וְקָאָתִי לְהָכָא? אִם אִיתָא דְּרַבִּי חֲנִינָא שָׁכִיב, לֵוִי לְרַבִּי אֶפֶס, מֵיכַּף הֲוָה כַּיִּיף לֵיהּ. וְתוּ, דְּרַבִּי חֲנִינָא לָא סָגִי דְּלָא מָלִיךְ, דְּכִי הֲוָה קָא נִיחָא נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי, אָמַר: חֲנִינָא בְּרַבִּי חָמָא יָתִיב בְּרֹאשׁ! וּכְתִיב בְּהוּ בְּצַדִּיקִים: (איוב כב) "וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ" וְגוֹ'.
סַנְדָּל הַמְסֻמָּר, מַאי טַעְמָא? אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלֻפֵי הַגְּזֵרָה הָיוּ, וְהָיוּ נֶחְבָּאִים בִּמְעָרוֹת, וְאָמְרוּ: הַנִּכְנָס יִכָּנֵס, וְהַיּוֹצֵא אַל יֵצֵא. נֶהְפַּךְ סַנְדָּלוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, כִּסְבוּרִים הֵם, אֶחָד (ממנו) [מֵהֶם] יָצָא, וְרָאוּהוּ אוֹיְבִים, וְעַכְשָׁיו בָּאִין עֲלֵיהֶם. דָּחֲקוּ זֶה בָּזֶה, וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָרְגוּ בָּהֶם הָאוֹיְבִים. רַבִּי אִלָעִאי בַּר אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בַּמְּעָרָה הָיוּ יוֹשְׁבִין, וְשָׁמְעוּ קוֹל מֵעַל גַּבֵּי הַמְּעָרָה.
[כִּסְבוּרִין הָיוּ שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶם אוֹיְבִים], דָּחֲקוּ זֶה בָּזֶה, וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָרְגוּ בָּהֶן הָאוֹיְבִים. רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר: בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הָיוּ יוֹשְׁבִין, וְשָׁמְעוּ קוֹל מֵאֲחוֹרֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ. כִּסְבוּרִים הָיוּ שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶם אוֹיְבִים, דָּחֲקוּ זֶה בָּזֶה, וְהָרְגוּ זֶה אֶת זֶה, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָרְגוּ בָּהֶם אוֹיְבִים. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: אַל יֵצֵא אָדָם בְּסַנְדָּל הַמְסֻמָּר. אִי הָכִי, בְּחֹל נַמִּי לִיתְּסַר? מַעֲשֶׂה כִּי הֲוָה, בְּשַׁבָּת הֲוָה.
תָּנוּ רַבָּנָן: כְּשֶׁהוּא נוֹעֵל, נוֹעֵל שֶׁל יָמִין וְאַחַר כָּךְ נוֹעֵל שֶׁל שְׂמֹאל. וּכְשֶׁהוּא חוֹלֵץ, חוֹלֵץ שֶׁל שְׂמֹאל וְאַחַר כָּךְ שֶׁל יָמִין. כְּשֶׁהוּא רוֹחֵץ, רוֹחֵץ שֶׁל יָמִין, וְאַחַר כָּךְ שֶׁל שְׂמֹאל. כְּשֶׁהוּא סָךְ, סָךְ שֶׁל יָמִין וְאַחַר כָּךְ שֶׁל שְׂמֹאל. וְהָרוֹצֶה לָסוּךְ כָּל גּוּפוֹ, סָךְ רֹאשׁוֹ תְּחִלָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֶלֶךְ עַל כָּל אֵבָרָיו.
הֲרֵי תְּפִלִּין, דִּמְחֻפֶּה עוֹר, וְתַנְיָא: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא, חוֹלֵץ תְּפִלִּין בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת וְנִכְנָס? הָתָם, מִשּׁוּם שִׁי"ן, דְּאָמַר אַבַּיֵּי: שִׁי"ן שֶׁל תְּפִלִּין, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וְאָמַר אַבַּיֵּי: דָּלֶ"ת שֶׁל תְּפִלִּין, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וְאָמַר אַבַּיֵּי: יוֹ"ד שֶׁל תְּפִלִּין, הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.
[(עמוס ו) "רֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ", אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל: זֶה פְּלַיְטוֹן. מַתִּיב רַב יוֹסֵף: אַף עַל פְּלַיְטוֹן גָּזַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. וְאִי אָמַרְתְּ: מִשּׁוּם תַּעֲנוּג, אַמַּאי לֹא הוֹדוּ לוֹ? אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: וּלְטַעְמִיךְ, הָא דִּכְתִיב: (שם) "הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן", רַב אַמִי וְרַב אַסִי, חַד אָמַר: קְנִישְׁקָנִין. וְחַד אָמַר: שֶׁמְּזָרְקִין כּוֹסוֹתֵיהֶן זֶה לָזֶה, הָכִי נַמִּי דְּאָסִיר? וְהָא רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִיקְלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, וְשָׁתָה בִּקְנִישְׁקָנִין, וְלָא אָמַר לֵיהּ וְלָא מִידִי? אֶלָּא, כָּל מִידִי דְּאִית בֵּיהּ תַּעֲנוּג, וְאִית בֵּיהּ שִׂמְחָה, גָּזְרוּ רַבָּנָן. אֲבָל מִידִי דְּאִית בֵּיהּ תַּעֲנוּג, וְלֵית בֵּיהּ שִׁמְחָה, לָא גָּזְרוּ רַבָּנָן]. (שם) "הַשֹּׁכְבִים עַל מִטּוֹת שֵׁן, וּסְרֻחִים עַל עַרְשׂוֹתָם". אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מְלַמֵּד, שֶׁהָיוּ מַשְׁתִּינִים מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶן עֲרֻמִּים. מְגַדֵּף בָּהּ רַבִּי אַבָּהוּ: אִי הָכִי, הַיְנוּ דִּכְתִיב: (שם) "לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים", מִשּׁוּם דְּמַשְׁתִּינִין מַיִם בִּפְנֵי מִטּוֹתֵיהֶן עֲרֻמִּים, יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גּוֹלִים? אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים זֶה בָּזֶה, וְדוֹבְקִין מִטּוֹתֵיהֶן זוֹ בְּזוֹ, וּמַחֲלִיפִים נְשׁוֹתֵיהֶן זֶה עִם זֶה, וּמַסְרִיחִין עַרְשׂוֹתָם בְּשִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהֶם. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, וְאַמְרֵי לָהּ, בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מְבִיאִין אֶת הָאָדָם לִידֵי עֲנִיּוּת, וְאֵלּוּ הֵן: הַמַּשְׁתִּין מַיִם בִּפְנֵי מִטָּתוֹ עָרֹם, וְהַמְּזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם, וְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו. הַמַּשְׁתִּין מַיִם בִּפְנֵי מִטָּתוֹ [עָרֹם], אָמַר רָבָא: לָא אֲמָרָן, אֶלָּא דִּמְהַדֵּר אַפֵּיהּ לְפוּרְיָא. אֲבָל לִבְרָאֵי, לֵית לָן בָּהּ. וּמְהַדֵּר אַפֵּיהּ לְפּוּרְיָא, נַמִּי, לָא אֲמָרָן אֶלָּא לְאַרְעָא, אֲבָל בְּמָנָא, לֵית לָן בָּהּ. וּמְזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדָיִם, [אָמַר רָבָא]: לָא אֲמָרָן, אֶלָּא דְּלָא מָשָׁא יָדֵיהּ כְּלָל, אֲבָל, מָשָׁא וְלָא מָשָׁא, לֵית לָן בָּהּ. וְלָאו מִלְּתָא הִיא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: אֲנָא מָשָׁאִי מְלָא חָפְנָאִי מַיָּא וִיהָבוּ לִי מְלֹא חָפְנָאִי טִיבוּתָא. וְשֶׁאִשְׁתּוֹ מְקַלַּלְתּוֹ בְּפָנָיו, אָמַר רָבָא: עַל עִסְקֵי תַּכְשִׁיטֶיהָ, וְהַנֵי מִילֵי הוּא דְּאִית לֵיהּ וְלָא עָבִיד.
דָּרַשׁ (רבה) [רָבָא] בְּרֵיהּ דְּרַב עִילָאִי: מַאי דִּכְתִיב: (ישעיה ג) "וַיֹּאמֶר ה': יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן" שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת בְּקוֹמָה זְקוּפָה. "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן" שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת עָקֵב בְּצַד גּוּדָל. "וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם" דַּהֲווּ מְלָאָן כּוּחְלָא לְעֵינַיְהוּ וּמְרַמְּזָן. (שם) "הָלוֹךְ וְטָפוֹף תֵּלַכְנָה" שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת אֲרֻכָּה בְּצַד קְצָרָה. (שם) "וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה" אָמַר רַבִּי יִצְחָק, דְּבֵי רַבִּי אַמִי: מְלַמֵּד, שֶׁמַּטִּילוֹת מוֹר וַאֲפַרְסְמוֹן בְּמִנְעֲלֵיהֶן, וּמְהַלְּכוֹת בְּשׁוּקֵי יְרוּשָׁלַיִם, וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעוֹת אֵצֶל בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל, בּוֹעֲטוֹת בַּקַּרְקַע, וּמַתִּיזוֹת עֲלֵיהֶם, וּמַכְנִיסוֹת יֵצֶר הָרַע בָּהֶם, כְּאֶרֶס בְּכָעוּס. מַאי פֻּרְעָנוּתֵיהֶן? כִּדְדָרִישׁ (רבה) [רָבָא] בַּר עוּלָא: (שם) "וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם, מַק יִהְיֶה". מָקוֹם שֶׁהָיוּ מִתְבַּשְּׂמוֹת בּוֹ נַעֲשָׂה נְמָקִים נְמָקִים. "וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה". מָקוֹם שֶׁהָיוּ חֲגוּרוֹת בְּצִלְצוּל, נַעֲשָׂה נְקָפִים נְקָפִים. (שם) "וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה". מָקוֹם שֶׁהָיוּ מִתְקַשְּׁטוֹת בּוֹ, נַעֲשָׂה קְרָחִים קְרָחִים. (שם) "וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק". פְּתָחִים הַמְּבִיאִים לִידֵי גִּילָה, יִהְיוּ לְמַחֲגֹרֶת שַׂק. (שם) "כִּי תַחַת יֹפִי", אָמַר רָבָא: הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְּשֵׁי: חִלּוּפֵי שׁוּפְרָא, כִּיבָא. (שם) "וְשִׂפַּח ה' קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן", אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מְלַמֵּד שֶׁפָּרְחָה בָּהֶן צָרַעַת, כְּתִיב הָכָא: "וְשִׂפַּח", וּכְתִיב הָתָם: (ויקרא יד) "וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת". "וְה' פָּתְהֵן יְעָרֶה". רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: שֶׁנִּשְׁפְּכוּ כְּקִיתוֹן. וְחַד אָמַר: שֶׁנַּעֲשׂוּ פִּתְחֵיהֶן כְּיַעַר. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם, אֲנְשֵׁי שַׁחַץ הָיוּ; אָדָם אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: בַּמֶּה סָעַדְתָּ הַיּוֹם? וְכוּ'.
אָמַר רַחֲבָה, אָמַר רַב יְהוּדָה: עֲצֵי יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁל קִנָּמוֹן הָיוּ, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיוּ מַסִּיקִין מֵהֶן, רֵיחָן נוֹדֵף בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמִשֶּׁחָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם, נִגְנְזוּ, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּר אֶלָּא כִּשְׂעוֹרָה, וּמִשְׁתַּכַּח בְּגַזָּאִי דְּצִמְצְמָאֵי מַלְכְּתָא.
מ מִשְׁנָה. לֹא יֵצֵא הָאִישׁ, לֹא בְּסַיִף, וְלֹא בְּקֶשֶׁת, [וְלֹא בִּתְרִיס, וְלֹא בְּאַלָּה, וְלֹא בְּרֹמַח. וְאִם יָצָא, חַיָּב חַטָּאת]. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ אֶלָּא לִגְנַאי, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה ב) "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת וְגוֹ', וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".
מַאי "בְּאַלָּה"? קוּלְפָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: תַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ. תַּנְיָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְכִי מֵאַחַר דְּתַכְשִׁיטִין הֵן לוֹ, מִפְּנֵי מָה הֵן בְּטֵלִים לִימוֹת הַמָּשִׁיח? אָמַר לָהֶם: לְפִי שֶׁאֵינָן צְרִיכִין, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "לֹא יִשָּׂא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב".
וְתֶהֱוֵי לְנוֹי בְּעָלְמָא? אָמַר אַבַּיֵּי: מִידִי דַּהֲוָה אַשְׁרָגָא בְּטִיהֲרָא. וּפְלִיגָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים טו) "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ". מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: כָּל הַנְּבִיאִים, לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיח, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא, (ישעיה סד) "עַַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ". וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי: אָמְרוּ לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: וְכִי מֵאַחַר שֶׁתַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ, מִפְּנֵי מָה הֵן בְּטֵלִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ? אָמַר לֵיהּ: אַף לִימוֹת הַמָּשִׁיח אֵינָן בְּטֵלִים, הַיְנוּ דִּשְׁמוּאֵל. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב דִּימִי, וְאַמְרֵי לָהּ, לְרַב אַוְיָא, [וְאַמְרֵי לָהּ, רַב יוֹסֵף לְרַב דִּימִי, וְאַמְרֵי לָהּ, לְרַב אַוְיָא, וְאַמְרֵי לָהּ, אַבַּיֵּי לְרַב יוֹסֵף]: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר: תַּכְשִׁיטִין הֵן לוֹ? דִּכְתִיב: (תהילים מה) "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר, הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ". אָמַר לֵיהּ רַב כַּהֲנָא לְמַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: הַאי, בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּתִיב?! אָמַר לֵיהּ: אֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִדֵּי פְּשׁוּטוֹ. (לעולם) אָמַר רַב כַּהֲנָא: כַּד הֲוִינָא בַּר תַּמְנֵי סְרֵי שְׁנִין, וַהֲוָה גָּמִירְנָא לֵיהּ לְכוּלֵיהּ תַּלְמוּדָא, וְלָא הֲוָה יָדַעְנָא דְּאֵין מִקְרָא יוֹצֵא מִדֵי פְּשׁוּטוֹ, עַד הַשְׁתָּא. מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? דְּלִיגְמַר אִינִישׁ וַהֲדָר לִיסְבַּר. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְחַדְּדִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצְלִיחַ לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים מה) "וַהֲדָרְךָ [צְלַח]". אַל תִּקְרִי "וַהֲדָרְךָ", אֶלָּא "וְחִדֶּדְךָ". וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעוֹלִין לִגְדֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "צְלַח רְכַב". יָכוֹל אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר: (שם) "עַל דְּבַר אֱמֶת". יָכוֹל אִם הִגִּיס דַּעְתּוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: (שם) "וְעַנְוָה צֶדֶק". וְאִם עוֹשִׂים כֵּן זוֹכִין לְתוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בְּיָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךְ". רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: זוֹכִין לִדְבָרִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בִּימִינָהּ שֶׁל תּוֹרָה. (אמר) [דְּאָמַר] רָבָא בַּר רַב שִׁילָא, וְאַמְרֵי לָהּ, [אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מַאִי דִּכְתִיב: (משלי ג) "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד". אֶלָּא, בִּימִינָהּ, אֹרֶךְ יָמִים אִיכָּא, עֹשֶׁר וְכָבוֹד לֵיכָּא? אֶלָּא, לַמַּיְמִינִים בָּהּ, אֹרֶךְ יָמִים אִיכָּא, וְכָל־שֶׁכֵּן עֹשֶׁר וְכָבוֹד. לַמַּשְׂמְאִילִים בָּהּ, עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִיכָּא, אֹרֶךְ יָמִים לֵיכָּא. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַנּוֹחִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלאכי ג) "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" וְגוֹ'. אֵין 'דִּבּוּר' אֶלָּא נַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהלים מז) "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ". מַאי "וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ"? אָמַר רַבִּי (אסי) [אַמִּי]: אֲפִלּוּ חִשֵּׁב לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֶנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ. אָמַר רַב חִינְנָא [בַּר אִידִי]: כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה כְּמַאֲמָרָהּ, אֵין מְבַשְּׂרִין אוֹתוֹ בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ח) "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע". אָמַר רַבִּי אַסִי, וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא: אֲפִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵרָה, הוּא מְבַטְּלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן, וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה", וְסָמִיךְ לֵיהּ: "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע". אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַמַּקְשִׁיבִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵע לְקוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שה"ש ח) "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ, הַשְׁמִיעִנִי", וְאִם אֵין עוֹשִׂין כֵּן, גּוֹרְמִין לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: (שה"ש ח) "בְּרַח דּוֹדִי" וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, הַמַּדְגִּילִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבָן, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם ב) "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה". אָמַר רָבָא: וְהוּא, דְּיַדְעֵי צוּרְתָא דִּשְׁמַעְתָּא, וְהוּא, דְּלֵית לְהוּ רַבָּה [בְּמָתָא] לְמִגְמַר מִינֵיהּ.
וְאָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: גָּדוֹל הַמַּלְוֶה, יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה צְדָקָה, וּמַטִּיל בַּכִּיס יוֹתֵר מִכֻּלָּם. אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אִם תַּלְמִיד חָכָם נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָּחָשׁ הוּא, חָגְרֵהוּ עַל מָתְנֶיךָ. אִם עַם־הָאָרֶץ הוּא חָסִיד, אַל תָּדוּר בִּשְׁכוּנָתוֹ. אָמַר רַב כַּהֲנָא, [אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְאַמְרֵי לָהּ, אָמַר רַב אַסִי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ], וְאַמְרֵי לָהּ, אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל הַמְגַדֵּל כֶּלֶב [רַע] בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, מוֹנֵעַ חֶסֶד מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב ו) "לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד", שֶׁכֵּן בִּלְשׁוֹן יְוָנִים קוֹרִין לְ'כֶלֶב' 'לַמָּס'. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב". הַהִיא אִתְּתָא, דְּעַיְלָא לְהַהוּא בֵּיתָא לְמֵיפָא, נָבַח בָּהּ כַּלְבָּא, אִיתְעֲקַר וְלָדָהּ. אָמַר לָהּ מָרָא דְּבֵיתָא: לָא תִּדְחֲלִי, דִּשְׁקִילֵי נִיבֵיהּ וּשְׁקִילִין טוּפְרֵיהּ. אָמְרָה לֵיהּ: שְׁקִילָא טִיבוּתִיךְ וְשַׁדְיָא אַחִיזְרֵי, כְּבָר נָד וְלַד. אָמַר רַב הוּנָא: מַאי דִּכְתִיב: (קהלת יא) "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ, וִיטִיבְךָ [לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶיךָ, וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵה עֵינֶיךָ, וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה] יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט". עַד כָּאן דִּבְרֵי יֵצֶר הָרַע. מִכָּאן וָאֵילָךְ דִּבְרֵי יֵצֶר טוֹב. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: עַד כָּאן דִּבְרֵי תּוֹרָה, מִכָּאן וָאֵילָךְ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים.
תַּנְיָא: צִיץ, כְּמִין טַס שֶׁל זָהָב, וְרָחְבּוֹ שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת, וּמֻקָּף מֵאֹזֶן לְאֹזֶן, וְכָתוּב עָלָיו בִּשְׁתֵּי שִׁיטִין, 'יוֹ"ד־הֵ"א' מִלְמַעְלָה, וְ'קֹדֶשׁ־לָמֶ"ד', לְמַטָּה. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי: אֲנִי רְאִיתִיו בְּרוֹמִי, וְכָתוּב: "קֹדֶשׁ לַה'" בְּשִׁיטָה אַחַת.
"וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ וְגוֹ', טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז". (במדבר לא) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: 'עָגִיל' זֶה דְפוּס שֶׁל דַּדִּין. 'כּוּמָז' זֶה דְּפוּס שֶׁל בֵּית הָרֶחֶם. אָמַר רַב יוֹסֵף: אִי הָכִי, הַיְנוּ דִּמְתַרְגְּמִינָן: 'מָחוּךְ' דָּבָר הַמֵּבִיא לִידֵי גִּחוּךְ. אָמַר לֵיהּ: (רבא) [רַבָּה]: מִגּוּפֵיהּ דִּקְרָא שְׁמַע מִינָהּ: 'כּוּמָז' כָּאן מְקוֹם זִמָּה. (שם) "וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל". אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהָ: אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: שֶׁמָּא חֲזַרְתֶּם לְקִלְקוּלְכֶם הָרִאשׁוֹן? אָמְרוּ [לוֹ]: "לֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ". אָמַר לָהֶם: אִם כֵּן, כַּפָּרָה לָמָּה? אָמְרוּ לוֹ: אִם מִידֵי עֲבֵרָה יָצָאנוּ, מִידֵי הִרְהוּר לֹא יָצָאנוּ. מִיָּד "וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה'". תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִפְּנֵי מָה הֻצְרְכוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר כַּפָּרָה? מִפְּנֵי שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הָעֶרְוָה. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מִפְּנֵי מַה מָּנָה הַכָּתוּב תַּכְשִׁיטִין שֶׁבַּחוּץ, עִם תַּכְשִׁיטִין שֶׁבִּפְנִים? לוֹמַר לְךָ: [כָּל] הַמִּסְתַּכֵּל בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה, כְּאִלּוּ מִסְתַּכֵּל בִּמְקוֹם הַתֻּרְפָּה. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: כָּל מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ חֲכָמִים, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, אֲפִלּוּ בְּחַדְרֵי חֲדָרִים אָסוּר. תְּנָן: וְלֹא בְּזוּג, אַף עַל פִּי שֶׁפָּקוּק, וְתַּנְיָא אִידָךְ: פּוֹקֵק לָהּ זוּג בְּצַוָּארָהּ, וּמְטַיֵּל עִמָּהּ בֶּחָצֵר. תַּנָּאֵי הִיא וְכוּ'.
אָמַר עוּלָא: כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְגַּנֶּה עַל בַּעְלָהּ. כִּדְתַנְיָא: (ויקרא טו) "וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ", זְקֵנִים הָרִאשׁוֹנִים אָמְרוּ: שֶׁלֹּא תִּכְחֹל, וְלֹא תִּפְקֹס, וְלֹא תִּתְקַשֵּׁט בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִין. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד: אִם כֵּן, אַתָּה מְגַנָּהּ עַל בַּעְלָהּ, וְנִמְצָא בַּעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ, וְאֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ"? בְּנִדָּתָהּ תְּהֵא עַד שֶׁתָּבוֹא בַּמַּיִם.
[אָמַר אַבַּיֵּי: אָמְרָה לִי אֵם: כָּל מִנְיָנֵי, בִּשְׁמָא דְּאִימָא. וְכָל קִטְרֵי בִּשְׂמָאלָא. וְאָמַר אַבַּיֵּי: אָמְרָה לִי אֵם: כָּל מִנְיָנֵי דִּמְפָרְשֵׁי כְּדִמְפָרְשֵׁי. וּדְלָא מְפָרְשֵׁי: אַרְבְּעִין וְחַד זִימְנֵי. וְאָמַר אַבַּיֵּי: אָמְרָה לִי אֵם: לְאִשְׁתָּא בַּת יוֹמָא, לִישְׁקוֹל זוּזָא חִיוְרָא, וְלֵיזִיל לְמַלְחְתָא, וְלִיתְקוֹל מַתִּיקְלֵיהּ מִילְחָא, וְלִצַיְּירֵיהּ בַּחֲלָלָא דְּבֵי צַוָּאר בְּנִירָא בַּרְקָא. וְאִי לָא, לֵיתוּב אַפָּרָשַׁת דְּרָכִים, וְכִי חָזִי שׁוּמְשְׁמָנָא גַּמְלָא דְּדָרִי מִידִי, לִישְׁקְלֵיהּ, וְלִישַׁדְיֵיהּ בְּגוּבְתָא דִּנְחָשָׁא, וְלִיסְתְּמֵיהּ בְּאִבְרָא, וְלִיחְתְּמֵי בְּשִׁתִּין גּוּשְׁפַּנְקֵי, וְלִבַּרְזוּלֵיהּ, וְלִדְרֵיהּ, וְלֵימָא לֵיהּ: טְעוּנָךְ עָלַי, וּטְעוּנָאִי עֲלָךְ. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב הוּנָא לְרַב אַשִׁי: וְדִילְמָא אִינִישׁ אַשְׁכְּחֵיהּ, וְאִיפְסַק בֵּיהּ? אֶלָּא לֵימָא לֵיהּ: טְעוּנָאִי וּטְעוּנָךְ, עֲלָךְ. וְאִי לָא, לִישְׁקוֹל כּוּזָא חַדְתָּא, וְלֵיזִיל לְנַהֲרָא, וְלֵימָא לֵיהּ: נַהֲרָא נַהֲרָא, אוֹזְפָן כּוּזָא דְּמַיָּא לְאוּרְחָא דְאִיקְלַע לִי, וְלִהֲדַר שֵׁב זִימְנֵי עַל רֵישֵׁיהּ, וְלִשַׁדְיָן לַאֲחוֹרֵיהּ, וְלֵימָא לֵיהּ: נַהֲרָא נַהֲרָא שְׁקוֹל מַיָּא דְּיָהַבְתְּ לִי, דְּאוּרְחָא דְּאִיקְלַע לִי, בְּיוֹמֵיהּ אָתָא וּבְיוֹמֵיהּ אָזַל. אָמַר רַב הוּנָא: לְאִשְׁתָּא תִּילְתָּא, לֵייתִי שִׁבְעָה סִילְוֵי מִשִּׁבְעָה דִּקְלֵי, וְשִׁבְעָה צִיבֵי מִשִּׁבְעָה כְּשׁוּרֵי. וְשִׁבְעָה סִיכֵי מִשִּׁבְעָה גְּשׁוּרֵי, וְשִׁבְעָה קְטִימֵי מִשִּׁבְעָה תַּנּוּרֵי, וְשִׁבְעָה עַפְרֵי מִשִּׁבְעָה סִנְרֵי, וְשִׁבְעָה כּוּפְרֵי מִשִּׁבְעָה אַרְבֵּי, וְשִׁבְעָה בּוּנֵי כַּמוֹנֵי, וְשִׁבְעָה בִּינֵי, מִדִּיקְנָא דְּכַלְבָּא סָבָא, וְלִצַיְּירִינְהוּ בַּחֲלָלָא דְּבֵי צַוָּארָא בְּנִירָא בַּרְקָא]. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְאִישְׁתָּא צְמִירְתָא, לִשְׁקוֹל סַכִּינָא דְּכוּלָא פַּרְזְלָא, וְלֵיזִיל לְהֵיכָא דְאִיכָּא וַרְדִּינָא, וְלִיקְטַר בֵּיהּ נִירָא בַּרְקָא. יוֹמָא קַמָּא לִיחְדוֹק בֵּיהּ פּוּרְתָּא, וְלֵימָא: (שמות ג) "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו" וְגוֹ'. לְמָחָר לִיחְדוֹק בֵּיהּ פּוּרְתָּא, וְלֵימָא: (שם) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה". לְמָחָר לִיחְדוֹק בֵּיהּ פּוּרְתָּא וְלֵימָא: (שם) "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת" וְגוֹ'. אָמַר לֵיהּ*) רַב אַחָא בְּרֵיהּ (דרב אשי) [דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי]: וְלֵימָא: (שם) "וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם" וְגוֹ'! אֶלָּא: לְיוֹמָא קַמָּא לֵימָא: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' וְגוֹ' וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה" [וְגוֹ']. וּלְמָחָר לֵימָא: (ויאמר משה) "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת". לְמָחָר: "וַיֹּאמֶר (ה') אַל תִּקְרַב הֲלוֹם". וְכִי פָּסַק לֵיהּ, לִיתְּתֵיהּ וּלִיפְסְקֵיהּ, וְלֵימָא הָכִי: הַסְּנֶה הַסְּנֶה, לָאו מִשּׁוּם דִּגְבִיהַתְּ מִכָּל אִילָנֵי, אַשְׁרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינְתֵּיהּ עֲלַיִךְ, אֶלָּא, מִשּׁוּם דְּמַיְכַתְּ מִכָּל אִילָנֵי, אַשְׁרֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינְתֵּיהּ עֲלַיִךְ, וְכִי הֵיכִי דַּחֲמִיתֵיהּ אִישְׁתָּא לַחֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וַעֲרִיקַת מִן קֳדָמוֹהִי, כֵּן תַּחֲמִינֵיהּ אִישְׁתָּא לִפְלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִית, וְתִיעֲרוֹק מִן קֳדָמוֹהִי. לְסִימְטָא, לֵימָא הָכִי:*)*) בַּזְבְּזֵייהּ, מַסְמְסֵייהּ, כַּסְכְּסֵיהּ, שַׁרְלָאִי וְאַמְרְלָאִי, אִילֵין מַלְאֲכֵי, דְּאִשְׁתַּלְּחוּ מֵאַרְעָא דִּסְדוֹם לְאַסָּאָה שְׁחִינֵיהּ כְּאִיבִין, בַּזָּךְ, בָּזִיךְ, בַּזְבְּזִיךְ, מַסְמָסְמִיךְ, כַּמּוֹן, כַּמִּין, עֵיינָיִךְ בִּיךְ, עֵינָךְ בִּיךְ, אַתְרִיךְ בִּיךְ, זַרְעִיךְ כְּקָלוּט וּכְפִרְדָּה דְּלָא פָּרָה וְלָא רַבְיָא, כָּךְ לָא תִּפְרֶה וְלָא תִּרְבֶּה בְּגוּפֵיהּ דִּפְלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִית. [לְכִיפָּה, לֵימָא הָכִי: חֶרֶב שְׁלוּפָה, וְקֶלַע נְטוּשָׁה, לָא שְׁמֵיהּ יוֹכַב, חוֹלִין מַכְאוֹבִין. לְשִׁידָא, לֵימָא הָכִי: הֲוִית דְּפָקִיק, דְּפָקִיק הֲוִית, לִיטָא תָּבוּר וּמְשׁוּמַת, בַּר־טִיט, בַּר־טָמֵא, בַּר־טִינָא, כְּשַׁמְגַּז מְרִיגַז וְאִיסְטְמָאִי. לְשִׁידָא דְּבֵית־הַכִּסֵּא, לֵימָא הָכִי: אַקַּרְקְפֵי דַּאֲרִי, וְאַאַוְסֵי דְּגוּרְיָיתָא אַשְׁכַּחְתּוּן לְשִׁידָאִי בַּר שִׁירִיקָא פַּנְדָּא, בְּמֵישְׁרָא דְּכַרְתִּי חַבְטֵיהּ, בְּלוֹעָא דְּחַמְרָא חֲטַרְתֵּיהּ]. אַבַּיֵּי וְרָבָא דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְהוּ: כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הָא אֵין בּוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי? וְהָתַּנְיָא: אִילָן שֶׁמַּשִּׁיר פֵּרוֹתָיו, סוֹקְרוֹ (וצובע) אוֹתוֹ בְּסִיקְרָא וְטוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים. בִּשְׁלָמָא, טוֹעֲנוֹ בַּאֲבָנִים, כִּי הֵיכִי דְּלִיכְחוֹשׁ חֵילֵיהּ, אֶלָּא "סוֹקְרוֹ בְּסִיקְרָא", מַאי רְפוּאָה קָעָבִיד? כִּי הֵיכִי דְּלִיחַזְיֵיהּ אִנְּשֵׁי וְלִבָּעִי עֲלֵיהּ רַחֲמֵי, כִּדְתַנְיָא: (ויקרא יג) "וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא", צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ צַעֲרוֹ לָרַבִּים, וְרַבִּים יְבַקְּשׁוּ עָלָיו רַחֲמִים. [אָמַר רַבִינָא: כְּמַאן תָּלִינָן כּוּבְסֵי בְּדִיקְלָא, כִּי הַאי תַּנָּא. תָּנִי תַּנָּא בְּפֶרֶק אֱמוֹרָאֵי, קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּא בַּר אַבִּין, אָמַר לֵיהּ: כּוּלְּהוּ אִית בְּהוּ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, לְבַר מֵהַנֵי: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֶצֶם בִּגְרוֹנוֹ, מֵבִיא מֵאוֹתוֹ הַמִּין וּמַנִּיחַ לֵיהּ עַל קָדְקָדוֹ, וְלֵימָא הָכִי: חַד חַד, נָחִית בָּלַע, בָּלַע נָחִית, חַד חַד, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. לְאִדְרָא, לֵימָא הָכִי: נִנְעַצְתָּא כְּמַחַט, נִנְעַלְתָּא כִּתְרִיס, שָׁיָיא שָׁיָיא]. הָאוֹמֵר: גַּד גְּדִי, וּסְנוּק לָא, אוּשְׁכִּי וּבוּשְׁכִּי, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: 'גַּד' אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיה סה) "הָעוֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן". הוּא בִּשְׁמָהּ וְהִיא בִּשְׁמוֹ, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. דּוּנוּ דָּנֵי, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין 'דָּן' אֶלָּא לְשׁוֹן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (עמוס ח) "הַנִּשְׁבָּעִים בְּאַשְׁמַת שֹׁמְרוֹן, וְאָמְרוּ חֵי אֱלֹהֶיךָ דָּן". הָאוֹמֵר לָעוֹרֵב: (שרק) [צְרַח], וּלְעוֹרֶבֶת: שְׁרִיקִי, וְהַחֲזִיר לִי זְנָבִיךְ לְטוֹבָה, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הָאוֹמֵר: שַׁחֲטוּ תַּרְנְגוֹל זֶה, שֶׁקָּרָא עַרְבִית, וְתַרְנְגֹלֶת שֶׁקָּרְאָה גַּבְרִית, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. (האומר) אֶשְׁתֶּה וְאוֹתִיר, אֶשְׁתֶּה וְאוֹתִיר, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הַמְבַקַּעַת בֵּיצִים בַּכֹּתֶל (והטח) בִּפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. וְהַמֵּגִיס בִּפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הַמְרַקֶּדֶת וְהַמּוֹנָה (על גבי) [שִׁבְעִים וְאֶחָד] אֶפְרוֹחִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יָמוּתוּ, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הַמְרַקֶּדֶת לְכוּתָּח, וְהַמְשַׁתֶּקֶת לָעֲדָשִׁים, וְהַמְצַוַּחַת לַגְּרִיסִין, יֵשׁ בּוֹ מִּשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. הַמַּשְׁתֶּנֶת בִּפְנֵי קְדֵרָתָהּ, כְּדֵי שֶׁתִּתְבַּשֵּׁל מְהֵרָה, יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. (תנו רבנן:) [אֲבָל], נוֹתְנִים קֵיסָם שֶׁל תּוּת, וְשִׁבְרֵי זְכוּכִית בַּקְּדֵרָה, כְּדֵי שֶׁתִּתְבַּשֵּׁל מְהֵרָה, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים בְּשִׁבְרֵי זְכוּכִית, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. תָּנוּ רַבָּנָן: נוֹתְנִים בּוּל שֶׁל מֶלַח לְתוֹךְ הַנֵּר, בִּשְׁבִיל שֶׁתָּאִיר וְתַדְלִיק. וְנוֹתְנִים טִיט וְחַרְסִית תַּחַת הַנֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתַּמְתִּין וְתַדְלִיק. אָמַר מַר זוּטְרָא: הַאי מַאן, דְּמִכְסִי שְׁרָגָא דְּמִשְׁחָא, וּמְגַלִּי נַפְטָא, קָעָבַר מִשּׁוּם "בַּל תַּשְׁחִית".
[חַמְרָא וְחַיֵּי לְפוּם רַבָּנָן, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי]. מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ, וְעַל כָּל כּוֹס וְכוֹס שֶׁהֵבִיא, אָמַר: חַמְרָא וְחַיֵּי לְפוּם רַבָּנָן, חַיֵּי וְחַמְרָא לְפוּם רַבָּנָן וּלְפוּם תַּלְמִידֵיהוֹן.
גנזי המלך
דף נט
ירושלים של זהב – גר"א על שה"ש א, י. ועל משלי א, ט
ירושלים של זהב – [צ"ע משום מה הוסיף המלים "כדעבד ליה רביעקיבא לדביתהו"? אלא היו ב' סוגים לתכשיט זה, האחד נשלף בידיים מהראש והאחד לא. ורק אסור זה הנשלף] – בן יהוידע ד"ה ועוד נ"ל בס"ד מה שהוצרך
לוי – מהרש"א על כתובות קג ע"ב וע"ע ברכות יח ע"ב מעשה באבוה דשמואל
לוי – [מפני מה לא ישב לוי ללמוד אצל רבי חנינא? כי חשש פן יהיה לו קפידא עליו ויענישנו וכו'] – בן יהוידע
דף סא
חולץ נעל בשמאל – [כדי להעלות על לבו שרשי האמונה והיחוד] – מאירי
תפילין בשמאל – [כי הימין מתפשטת הלאה, אבל השמאל דבקה בגוף האדם. וכן הנעל אינו כשאר המלבושים, כי קשור בו] – אגדות א' 37
דף סב
נשים עם בפני עצמן – תוספת ברכה, דברים לב, כא
ג' מביאים לידי עניות – [כי העושר מביא כבוד לאדם. וכאשר האדם נוהג בזיון בעצמו, מרחיק ממנו העושר והכבוד] – אגדות א' 37
משתין מים לפני מטתו ערום (מביא לידי עניות) – מאירי
משתין מים לפני מטתו ערום (מביא לידי עניות) – [דבר זה הוא בזיון גמור] – אגדות א' 37
אנא משאי מלא חפני מיא –
יען כי גבהו בנות ציון – מדרש איכ"ר ד'
יען כי גבהו בנות ציון, שהיו מהלכות בקומה זקופה – [כי לשון "גבהו" משמע שהיו עושות עצמן בגבהות] – מהרש"א
שהיו מהלכות בקומה זקופה –
ומשקרות עינים –
ותלכנה נטויות גרון – עיין מהרש"א הביא גירסא מתקונת יותר מילקוט שמעוני
ומשקרות עינים – [ב' פירושים. לשון סיקרא, זהו חומר יפוי לעיניים, וגם לשון הבטה, סקירה אחת] – מהרש"א (ע"פ רש"י לישעיה ג, טז)
וברגליהם תעכסנה-
מקום שהיו מתבשמות בו, נעשה נמקים –
אנשי ירושלים אנשי שחץ היו –
דף סג
עצי ירושלים של קינמון היו – [כי ע"י ריח טוב יש סגולה ללימוד התורה. "חמרי וריחני פקחין" (הוריות יג ע"ב)] – בן יהוידע
אין בין עוה"ב לימות המשיח אלא – [צ"ע הרי כתבו התוספות כי לשון "אין בין" איננו דוקא. והיישוב לזה] – בן יהוידע ד"ה והנה על חתיכת נייר מצאתי
אין בין עוה"ב לימות המשיח אלא – [גם רב וגם שמואל צודקים. שמואל מדבר מבחינת תחילת הגאולה בסילוק ידי גוים מעל צוארינו, ורב מדבר על סוף הגאולה השלימה] – עיני יצחק, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד – [אין כוונתו בלבד שיסולק שיעבוד מלכיות מישראל, אלא יותר מזה שכל המלכיות יהיו משועבדים לישראל] – ר"י אברבנאל, ישועות מלכו, עיון השני, פרק ז ד"ה ואמנם אמרו אלא שיעבוד מלכויות
ע"ע ברכות לד ע"ב
כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעוה"ב עין לא ראתה אלוקים זולתך –
"חגור חרבך על ירך, הודך והדרך" (תהלים מה, ד) – [הוד בעוה"ז. הדר לימות המשיח. כאשר הוא לבוש החרב גם לימות המשיח, הוא מתיפה בזה שאינו משתמש בה למרות שהחרב צמודה לגופו] – בניהו ד"ה תכשיטין הן לו
"חגור חרבך על ירך, הודך והדרך", ההוא בדברי תורה כתיב – [הוי זהיר לחזור על משנתך שתהא מוזמנת לך בשעת הדין להביא ראיה, כחרב על הירך, גבור. לנצח במלחמה והוא הודך והדרך] – רש"י
אל תקרי "והדרך" אלא "וחדדך" – [הדר וכבוד יש לו לבן אדם לא מפני מה שה' חנן אותו, כי זו היא מתנת ה' ואין לאדם כבוד מזה. אבל תקרא "וחדדך" מה שהוא מחדש בתורה, ע"י עיון ועמל בזה יש לו כבוד והדר. וזה ע"פ מאמרם כי אוקמי גורסא (כח הזכרון המדויק) הוא רק סייעתא מן שמיא, אבל "לחדודי" מגיע האדם ע"י יגיעתו (מגילה ו ע"ב) ובזה יש לכבדו] – אמרי אמת, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי" (שמא כוונתו לספרו של ר' יהודה ליב איגר, לובלין תרס"ב; או לספרו של ר' יחיאל מיכל גולדשלג, פיעטרקוב, תרפ"א)
"והלך בדרכי לבך" (קהלת יא, ט), עד כאן לדברי תורה – הנצי"ב, (במדבר טו, מא)
כד הוינא בר תמני סרי שנין – [יש ללמוד מקרא, משנה, הלכה ואגדה, ג' שנים לכל מקצוע. כיון שמתחילים בגיל שש, מדובר כאן שהגיע בסוף י"ב שנה הנ"ל להיות בן י"ח] – עיון יעקב
אין מקרא יוצא מידי פשוטו – [כי פשט הוא קרוב ומוקדם להבנה לפני הדרש] – אגדות א' 38
אין מקרא יוצא מידי פשוטו – [והדרש שדרשו הוא רק עומק הכתוב] – באר הגולה 48 (סוף ג')
אין מקרא יוצא מידי פשוטו – גליון מהר"ץ חיות (ויש להגיה בדבריו: שו"ת רשב"א ח"א)
אין מקרא יוצא מידי פשוטו – [תמיד ידע שיש פשט, אלא היה חושב שלפעמים נכתב הפשט כדי ללמד על הנמשל, ולא ידע כי גם בלי נמשל הפשט הוא תמיד נכון] – בניהו ד"ה ולא הוה ידענא
אין מקרא יוצא מידי פשוטו – המקרא והמסורה, הרב ראובן מרגליות (הוצ' מוסד הרב קוק, שנת תשמ"ט), עמ' נו-נט
ליגמר איניש והדר ליסבר – [כי זהו הלימוד הראשון, עוד לפני שיסבור האדם סברא] – אגדות א' 38
ב' ת"ח המחדדין זה לזה – צדקת הצדיק, קפח
שני ת"ח המחדדין זה לזה בהלכה –
אל תקרי והדרך אלא וחדדך – קורא באמת, ברכות, פסקא ח'
יכול אפילו לא לשמה? תלמוד לומר "על דבר אמת" – [כי יש המחדדים עצמם בפלפול של הבל, וזה נקרא לא לשמה] – מהרש"א
יכול אפילו לא לשמה? תלמוד לומר "על דבר אמת" – [הבריות מושפעים ביותר מדברי הרבים ומחשיבים דבריהם לאמת, יותר ממה ששומעים מהיחיד. אבל זה רק אם הרבים לומדים ומעיינים לשם שמים. אבל אם הם מן "המנצחים" העומדים על דעתם ואינם מודים על האמת, דבריהם לא יתקבלו] – אהל יעקב, מגיד מדובנא, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
יכול אם הגיס דעתו? – [לא ילמד כדי לקפח את חברו, אלא בדרך ענוה] – מהרש"א
יכול אם הגיס דעתו – [צ"ע כיצד סלקא דעתיה שיתגאה? אלא מדובר למאן דאמר שלתלמיד חכם מותר שמינית שבשמינית (סוטה ה.)] – בן יהוידע
זוכים לדברים שנאמרו בימינה של תורה – גר"א (משלי (ג, טז) וכן (כא, כא)
זוכים לדברים שנאמרו בימינה של תורה – צ"ע הרי עד כאן כבר זכו לתורה? (כאמור לעיל). אלא יזכו לאותה תורה המיומנת, תורת הסוד] – בן יהוידע ד"ה ואם עושים כן
זוכים לדברים שנאמרו בימינה של תורה –
מיימינים בה – [כי העליון כולל כל מה שתחתיו. אם עוסק בתורה מצד מעלתה העליונה, יזכה גם לשאר הברכות שהן פחותות ממנה] – דרך חיים 179; [כיון שמתעלה לחיי עוה"ב הנקרא "אריכות ימים" יזכה גם לאריכות ימים בעוה"ז] – דרך חיים 309; [ימין הוא כינוי לעילוי. ע"י התורה מתעלה האדם] – אגדות א' 38-39; [שאם מת מיתה טבעית לא נחשב מיתה, כי יחזור להיות חי] – הקדמה ראשונה ל"גבורות השם" עמ' ג (העיר הרב יהושע הרטמן, שהרעיון הוזכר גם ברש"י (ויקרא יח, ה) "וחי בהם: לעולם הבא. שאם תאמר בעוה"ז? והלא סופו הוא מת")
מיימינים בה – גליון ר"י עמדין
אורך ימים בימינה – [דרשו כך כי לא כתוב "אורך שנים"] – דברי שאול
ת"ח הנוחין זה לזה – אגדות א' 39
ת"ח הנוחין זה לזה – של"ה דף סו. (שער אותיות, ח')
אין "דיבור" אלא נחת – – מהרש"א על מכות יא ע"א
אפילו חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה – ברכות ו ע"א
כל העושה מצוה כמאמרה – [הפסוק שהביאו "שומר מצוה לא ידע דבר רע", כלומר ממתין ומצפה לקיימה, כמו "ואביו שמר את הדבר". גם כאן "כמאמרה" מבטא בפיו שרצונו לקיים המצוה, ואז סט"א לא יוכל לעכב בעדו] – י' מאמרות, חקור דין, ח"ג פרק יא
כל העושה מצוה כמאמרה – [כי השומר מצוה, ה' שומר עליו מפגעי העולם] – נתיב א' 71 (תורה, טז); – [כלומר קיום המצוה בכל דקדוקיה, ללא חסרון] – אגדות א' 39
כל העושה מצוה כמאמרה – תורה תמימה, קהלת ח פסוק ה (ס"ק יט); תוספת ברכה, שמות ו, ו
אין מבשרין אותו בשורות רעות – [אפילו קול בשורה שהתבדתה אח"כ, והצטערו בחנם] – בן יהוידע
אפילו הקב"ה גוזר גזירה, הוא מבטלה – [המקיים מצוה כמאמרה, הוא מופשט מהחומרי לגמרי, ונמצא עם הש"י לגמרי. ולכן יכול לבטל גזירות ולהעמיד העולם] – אגדות א' 40
ב' ת"ח המחדדין זה לזה – [ע"י שהם שנים מגיעים הם לשכל עליון. ואז גם מצליחים במעשיהם] – נתיב א' 27 (תורה, ו); [מגיעים אל מעלה שאין בכח האדם לעשות מעצמו] – אגדות א' 38-40
חשב לעשות מצוה – [כי גוף המצוה שייך לעולם הגשמי. אבל שכר המצוה לפי דעתו ומחשבתו, ולא לפי גוף המעשה] – אגדות א' 39
אפילו חשב לעשות מצוה – [צ"ע מאי לשון "אפילו" שייך כאן? אלא ברור שהלומד במחשבה בלבד, בלי ביטוי שפתיים, יש לו שכר של "והגית בו יומם ולילה". אבל שמא בחושב לעשות מצוה אין לו שכר? לכן אמר "אפילו" במצוה גם כן יש לו שכר] – בן יהוידע
ת"ח המקשיבים זה לזה – [שכל אחד מהם איננו סומך על עצמו עד שמקשיב מה אומר חברו] – עיון יעקב
ואם אין עושים כן גורמים לשכינה שתסתלק מישראל –
המדגילים זה לזה – [מקשים ומכחישים זה לזה בהלכה] – ערוך, ערך א' של דגל, ומלשון ערבית וענינו להכחיש [פירש רבנו תם (ע"ז דף כב ע"ב תוספות ד"ה רגלא בחבריה) שהוא מכזב דברי חברו ואומר שלא עמד על עיקרו של דבר, אפילו הכי הקב"ה אוהבם]
המדגילים זה לזה – [מאספים זה את זה ואומרים בא ונלמוד ונבין בין שנינו, הואיל ואין לנו רב ללמדנו] רש"י [והוא ע"פ ערך ב' של "דגל" בערוך, מלשון מקרא, והוא נס (בד) שמניפים על ראשיהם גדוד אנשים, וכן כינוי לקבוצה הנאספת יחד ונקראת ג"כ "דגל", כמו "דגל מחנה יהודה" (במדבר ב, ג). ונרמז בדברי מהרש"א כאן: "ואינו יוצא ממשמעו" וכו']
המדגילים זה את זה – ["כל שאפשר לו לאדם ללמוד מזולתו ילמוד, שהקבלה (מהדורות הקודמים היא) עיקר החכמה ושורשה, ובסיבתם יסתלקו השיבושים והמחלוקות"] – המאירי
המדגילים זה לזה – [כלומר הם חסרים בתורה, ואעפ"כ הם עוסקים בתורה בשביל אהבת התורה] – אגדות א' 40
המדגילים זה לזה – [מכחישים זה את זה, כלומר מגדיל את הקושיא כדי להחכים את חברו בתורה] – בן יהוידע ד"ה והנה צריך להבין דברי הערוך
גדול המלוה מן הנותן צדקה – נתיב א' 171 (צדקה, ב); [כי הזקוק לקבל מידיו של אחר, זהו חסרון גדול. משא"כ הלוואה שאח"כ מחזיר מה שקיבל] – אגדות א' 40
חסיד עם הארץ, אל תדור בשכונתו – עיין מו"נ ח"א תחילת פנ"ד, ח"ג סוף פנ"א
חסיד עם הארץ, אל תדור בשכונתו – [כי עם הארץ אוסר את המותר ומתיר את האסור, ואם יראה אותך עושה לא כמוהו, יהיה בעיניו כחילול השם. ומזה צריך אתה להתרחק] – בן יהוידע
ת"ח נוקם ונוטר כנחש – [אמנם אינו חסיד, אבל הוא ת"ח. אבל עם הארץ שהוא חסיד, חסידותו נמשכת משטותו וחוסר ידיעתו, עוד תמשך מזה רע] – אגדות א' 41
ת"ח נוקם ונוטר כנחש – פתח עינים (חיד"א), על יומא דף כג ע"א
ת"ח נוקם ונוטר כנחש – גליון מהר"ץ חיות (ויש להגיה בדבריו: יומא עה ע"א, גר"א על משלי כז, יז)
ת"ח נוקם ונוטר כנחש – צדקת הצדיק, מז
חגרהו על מתניך – [ולא אמר "תדבק בו", אלא כמו חגורה שהוא בהפסק בגד בינו לבשרך] – בן יהוידע, ד"ה אם ת"ח נוקם ונוטר
אם עם הארץ הוא חסיד, אל תדור בשכונתו – [אם תראה ממנו חסידות, אל תאמין לו, והרחק עצמך ממנו] – מהרש"א
אם עם הארץ הוא חסיד, אל תדור בשכונתו – [אע"פ שעושה עצמו כחסיד, אין תוכו כברו, כי 'לא עם הארץ חסיד' (אבות, ב) וכו' כדאמרינן בפסחים (מט:) שאסור להתלות עמו, כי על חייו לא חס, על חיי חברו לא כל שכן] – עיון יעקב
מגדל כלב בביתו, מונע חסד – [על פחיתותו של הכלב כיצור (ע"ע רשימה ב"אוצרות מהר"ל", ערך: כלב)] – אגדות א' 41
מגדל כלב בביתו, פורק ממנו יראת שמים – [כי בעל הבית סומך על שמירת הכלב, ולא סומך על הקב"ה] – בן יהוידע
מגדל כלב בביתו, מונע חסד – [צ"ע מב"ק טו: ושם הביאו פסוק מהתורה! אלא שם מדוברבכלב רע, וכאן בכלב שאינו רע, אלא שהאורחיםהבאים לביתו אינם יודעים זאת והם נבהלים ממנו] – מהרש"א
מגדל כלב בביתו, מונע חסד – [צ"ע מבבא קמא טו: ושם הביאו פסוק מהתורה! אלא שם מדובר בכלב משוטט ולא קשור בשלשלת, ובסוגייתנו מדובר אף הקשור בשלשלת] – אור הישר
מונע חסד מתוך ביתו וכו' ויראת שדי יעזוב – [כי סומך על הכלב שישמור את ביתו, ואינו סומך על המזוזה, אשר שם "שדי" כתוב עליה] – מהרש"א
דף סד
כומז, זה דפוס של בית הרחם וכו' כומז [נוטריקון] כאן מקום זימה – [טעם שחז"ל דרשו המלה, כי אין בלשון הקודש מלה מיוחדת לדברי ערוה] – גור אריה, שמות לה, כב (מהד' מכון ירושלים, פסקא יז, עמ' תקא)
"ונקרב את קרבן ה', איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד, טבעת עגיל וכומז" (במדבר לא, נ) עגיל זה דפוס של דדין, כומז של דפוס של בית הרחם – [סדר הדברים המנויים במקרא הם לפי סדר פיתוי יצר הרע להסתכל בנשים. בתחילה מתחיל להביט באצעדה וצמיד שהם מעל ללבוש שעל הזרוע והצואר. ואח"כ באצבע שלה, שזה ממש גוף שלה. ואח"כ במקום דדים שלה, ואח"כ עוד גרוע מזה למטה. עבירה גוררת עבירה] – עיני יצחק, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור עבירה לא יצאנו – [מהו לשון "אם"? האדם יודע בעצמו אם עבר מעשה עבירה בפועל או לא. אלא יש החוטא בהסתכלות ממושכת, ויש החוטא בהרהור חולף אחרי ראיה בעלמא. אמרו לשון "אם" על החלק הראשון, שבזה אפשר שלא שמו לב לכך] – בן יהוידע
מידי הרהור לא יצאנו – מאור ישראל
מפני מה הוצרכו בני ישראל שבאותו הדור כפרה – [הלשון תמוהה, מדוע אמרו "שבאותו הדור"? אל עדיין לא קבלו ערבות זה על זה עד שעברו את הירדן (רש"י, דברים כט, כח) ולכן תמהו על מה הצטרכו כולם לכפרה] – בן יהוידע
מפני מה מנו תכשיטין שבחוץ – בן יהוידע
המסתכל באצבע קטנה – [נואף בעיניו נקרא נואף] – ויק"ר כג, יב
המסתכל באצבע קטנה – [כל זה מדובר כשמכוין להסתכל בה כדי ליהנות] – אגדות א' 41; נתיב ב' 114 (פרישות, ב)
המסתכל באצבע קטנה – [כי הדרך להניח שם טבעת וקישוט] – בן יהוידע
לא יחדל אביון – ריטב"א
והדוה בנדתה – מאור ישראל
דף סז
יומא קמא ליחרק ביה פורתא ולימא 'וירא מלאך ה' אליו' למחר לימא 'ויאמר משה אסורה נא ואראה' – [צ"ע הרי אסור להתרפאות בדברי תורה? (שבועות טו ע"ב)אלא שהיסוד הוא שמפני מחלת הנפש, באות מחלות הגוף. וברפואת הנפש, יתרפא הגוף. וכאן שהוא לומד תורה, ולומד לתקן מדותיו ומעשיו, יש לתלות שיתרפא ממחלות הגוף. וביאור מה הם הלימודים משלשה פסוקים הללו] – מהרש"א
בני מלכים הם – גבורות 274 (סא)
בני מלכים הם – פרי צדיק ח"ב 239, החודש, ז'
דברי רפואה אין בהם משום דרכי אמורי, מסמר צלוב – מורה נבוכים, ג, לז
דברי רפואה אין בהם משום דרכי אמורי – ["מצד שהיו ההמון באותו זמן בטוח באותם הענינים היה טבעם מתחזק ונמצא מצד ההרגל עזר טבעי להם"] – מאירי. ונ"ל המעתיק זהו הנקרא בלשון זמננו "אוטו-סוגסטיה"
דברי רפואה אין בהם משום דרכי אמורי – שו"ת רשב"א ח"א תיג
דברי רפואה אין בהם משום דרכי אמורי – גליון מהר"ץ חיות
גד גדי וסנוק – מהרי"ק, שרש פח
גד גדי וסנוק – ס' חסידים, סי' תנח
שחטו תרנגול – צוואות בתחילת ספר חסידים ס"ק נ', והערות מקור חסד שם
שחטו תרנגול – מאור ישראל
דרך האמורי – ע"ע רמב"ם פירוש המשניות, שבת סוף פרק ששי
חמרא וחיי לפומא דרבנן – [כיון שהכוס הוא גם סימן לפורענות, צריכים לעורר ברכה ע"י ברכת "לחיים"] – אגדות א' 41
חמרא וחיי לפומא דרבנן, חיי וחמרא וכו' – [אמר רבי עקיבא לרבנן, חמרא וחיי אם תשתו כשיעור ולא יותר, יביא לכם חיים. אבל גם אם תשתו יותר מהראוי, ברך אותם לחיים שזה לא יזיק להם. וכאן בסוף דבריו הוסיף מלת "ותלמידיהון", כי הם הנוהגים להוסיף בשתייה יותר מדאי] – מהרש"א (נ"ל המלקט שיש לפרש (שלא כדברי מהרש"א) איזה מוסר השכל גם בסוף דבריו. "חיי וחמרא": אם תשתו יותר מדאי החיים מוגבלים ומקוצרים, כי החמרא קיטע אותם, ולכן "חיי וחמרא" בלבד)
חמרא וחיי לפומא דרבנן, חיי וחמרא וכו' – [צ"ע למה כפל הדברים? ולמה הפך סדר המלים?] – בן יהוידע, ד"ה ובאופן אחר נראה לי בס"ד
חמרא וחיי לפומא דרבנן – אמת ליעקב
חמרא וחיי לפומא דרבנן – מחקרים בדרכי התלמוד, הרב ראובן מרגליות (מוסד הרב קוק, עמ' ח)
בן יהוידע
{כשהוא נועל נועל של ימין תחלה וכשהוא חולץ, חולץ של שמאל תחלה (סא.)}
הטעם, כדי שיהיו כל מעשי האדם ותנועותיו בדעת ומחשבה מזכירים ומעורבים לדברי מצוה ואמונה שבתורה. והמאירי סבור שנתכוונו חז"ל לת"ח וז"ל: תלמידי חכמים כל מעשיהם פונות אל תכלית אחת אפי' בשעה שעסוקים בצרכי גופם, לבם פונה לכוונת עבודת ה', כבר ידעת שכשהוא נועל מנעליו מברך שעשה לי כל צרכי, ועל כן אף כשהוא נועל, נועל של ימין תחלה כדי להעלות על לב, שבכל דבר, ראוי להיימין ולחלוק כבוד לכל מי שהוא ראוי, דרך ימין (שהוא משל לו), וכשהוא חולץ חולץ של שמאל תחלה כדי שלא תעמוד רגל ימין יחפה. ואף שסוגיא אחרת חולקת, מפני שצד השמאל צד התפילין, זה וזה לדבר מצוה נתכוונו להעלות על לב ענין שרשי האמונה ויחוד ה', (ואולם, הברכה שהזכיר שהיא שבח לה', מודה המאירי שהיא חובת הכל כתפלה).
{ג' דברים מביאים את האדם לידי עניות המשתין מים בפני מטתו, ערום. והמזלזל בנט"י ושאשתו מקללתו בפניו (סב.)}
פי' המאירי, שאין דברים אלו של לכלוך מצוים, אלא אצל הנרדמים בתרדמת עצלות, ומדת עצלות מביאה לעניות. וכן מי שגורם לאשתו שתכעוס עליו כ"כ עד שתקללהו בפניו. כגון שמונע ממנה תכשיטיה, ויש ספק בידו לתת לה, אף היא מתרשלת בשמירת נכסיו ומביאתו לידי עניות (וכ"ש אם תשחיתנו ותגנבנו)
{אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש חגרהו על מתניך (סג.)}
כוונתם, שאין לזלזל בו מחמת שהוא כל כך קפדן ואינו ותרן. כי זה מעיד על עקביות ונחישות ויציבות, וכמובן על כבוד התורה. וע"י מהרש"א.
{אמר אביי אמרה לי אם, לאישתא צמירתא וכו' (סז.)}
כתב המאירי כל מיני הלחשים וההשבעות אפע"פ שאינם מיני עבודה זרה. מכל מקום יש בהם משום דרכי האמורי. וזה שכתבו רבותינו (בגמ') הרבה מהם בסוגיה זו הם נעזרו וסמכו על שני דברים. האחד, שלא היה שם דבר כדי להטעות, אלא הם הבלים המוניים וכזבי הנשים, כמו שנראה ברבים שהם מיחסים אותם על שם הנשים המניקות המגדלות ומרגילות אותם בלימוד הבליהם, והוא אמרם אמרה לי אם.
והשני, מצד שההמון באותו זמן בטוח באותם הענינים והיה טבעם מתחזק בהם. ונמצא מצד ההרגל והאמונה בהם, עזר טבעי (פסכולוגי) בהם.
אבל כל דבר שאין ליחס בו עזר טבעי או סגולי באיזה צד, יש בו משום דרכי האמורי, ואם הענין תלוי בשם (שד) או כוכב, או צורה הנעשית ע"פ נקורת הכוכב, הר"ז סרך ע"ז, וכן הדין בפעולות המוניות שנזכרו כאן שלא הותרו אלא מן הצד שהזכרנו.
{לאישתא צמירתא לישקול סכינא ולקטר ביה נירא ירקא יומא קמא ליחרוק ביה פורתא ולימא, וירא מלאך ה' אליו (סז.)}
עיי' מה שכתב המאירי לעיל. והמשיך ואמר; ומה שהוזכר בסוגיא זו מהזכרת מקראות, על אף מה שנודע שאסור להתרפאת בדברי תורה, אפשר שלא נאמר אלא בשעיקר הרפוי רק בפסוק, אבל כאן הרי הוא מונה הרבה פעולות של סגולות בזולת קריאת הפסוק. (כלומר שאינו סומך על הפסוק).
והמהרש"א תירץ שזה על דרך להגן. דהינו שזכות קריאת ג' מקראות אלו תגין
עליו. אך מה שתירץ שריפוי הנפש בדברי תורה מותר, והביא ראיה ממה שאמרו; חש בראשו יעסוק בתורה, חש בכל גופו יעסוק בתורה, והקשה והלא אסור להתרפאת בדברי תורה? ותירץ שכשמתכוון לרפואת הגוף הוא שאסור, אבל אם מתכוון לרפואת הנפש מותר, שהתורה היא רפואת הנפשות, הוא תמוה! כי הכוונה, ברפואת הנפשות ממחלות הדעות הרעות והאמונות הכוזבות, שהם הם מחלות הנפשות. וכפי שביאר הרמב"ם בהל' דעות ותשובה.