כתובות פרק 1
תָּנִי בַּר קַפָּרָא: בְּתוּלָה נִשֵּׂאת בְּרְבִיעִי וְנִבְעֶלֶת בַּחֲמִישִׁי, הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ בְּרָכָה לַדָּגִים. אַלְמָנָה נִשֵּׂאת בַּחֲמִישִׁי וְנִבְעֶלֶת בְּשִׁשִּׁי, הוֹאִיל וְנֶאֶמְרָה בּוֹ בְּרָכָה לָאָדָם:
דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי צַדִּיקִים יוֹתֵר מִמַּעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, דְּאִלּוּ בְּמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּתִיב: (ישעיה מח) "אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם", וְאִלּוּ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים כְּתִיב: (שמות טו) "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה', מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנֲנוּ יָדֶיךָ". הֵשִׁיב בַּבְלִי אֶחָד וְרַבִּי חִיָּא שְׁמוֹ: (תהלים צה) "וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ", 'יָדוֹ' כְּתִיב. וְהָכְּתִיב: 'יָצָרוּ'? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: יָצְרוּ אֶצְבְּעוֹתָיו, כְּדִכְתִיב: (שם ח) "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ" וְגוֹ'. מֵיתִיבִי: (שם יט) "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ". הָכִי קָאָמַר: מַעֲשֵׂי יְדֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים, מִי מַגִּיד? הָרָקִיעַ, וּמַאי נִיהוּ? מָטָר:
דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא: מַאי דִּכְתִיב: (דברים כג) "וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ". אַל תִּקְרִי: 'אֲזֵנֶךָ' אֶלָּא 'אָזְנֶךָ', שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, יָנִיחַ אֶצְבָּעוֹ בְּאָזְנָיו. וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִפְּנֵי מָה אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל אָדָם דּוֹמוֹת לִיתֵדוֹת, מַאי טַעְמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּמִחַלְקָן, כָּל חֲדָא וַחֲדָא לְמִלְּתֵיהּ עָבִידָא! דְּאָמַר מַר: זוֹ זֶרֶת, זוֹ קְמִיצָה, זוֹ אַמָּה, זוֹ אֶצְבַּע, זוֹ גּוּדָל. אֶלָּא מַאי טַעְמָא מְשֻׁפּוֹת כִּיתֵדוֹת? שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, יָנִיחַ אֶצְבְּעוֹתָיו בְּאָזְנָיו. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִפְּנֵי מָה אֹזֶן כֻּלָּהּ קָשָׁה וְהָאַלְיָה (שלה) רַכָּה? שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, יָכוֹף אַלְיָה לְתוֹכָהּ. תָּנוּ רַבָּנָן: אַל יַשְׁמִיעַ אָדָם לְאָזְנָיו דְּבָרִים בְּטֵלִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם נִכְוִים תְּחִלָּה לָאֵבָרִים:
אָמַר רַב נַחְמָן: אָמַר לִי הוּנָא בַּר נָתָן תָּנָא: מִנַּיִן לְבִרְכַּת חֲתָנִים בַּעֲשָׂרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: (רות ד) "וַיִּקַּח (בועז) עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים" וְגוֹ'. וְרַבִּי אַבָּהוּ אָמַר: מֵהָכָא: (תהלים סח) "בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים, ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל". וְרַב נַחְמָן, בְּהַאי קְרָא דְּרַבִּי אִבָּהוּ, מַאי דָּרִישׁ בֵּיהּ? מִיבָּעְיָא לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ עֻבָּרִים שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן אָמְרוּ שִׁירָה עַל הַיָּם?
שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים אֲדֹנָי מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל". [וְאִידָךְ? אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא: 'מִבֶּטֶן', מַאי 'מִמְּקוֹר'? עַל עִסְקֵי מָקוֹר. וְרַבִּי אַבָּהוּ, בְּהַאי קְרָא דְּרַב נַחְמָן, מַאי דָּרִישׁ בֵּיהּ? הַהוּא מִיבָּעִי לֵיהּ לְמִדְרָשׁ: 'עַמּוֹנִי' וְלֹא עַמּוֹנִית, 'מוֹאָבִי', וְלֹא מוֹאָבִית. דְּאִי סַלְקָא דַּעְתָּךְ לִבְרָכָה, לָא סַגְיָא דְּלָאו זְקֵנִים? וְאִידָךְ, אִי סַלְקָא דַּעְתָּךְ לְמִדְרָשׁ, לָא סָגִי דְּלָאו עֲשָׂרָה? אִין! לְפִרְסוּמֵי מִלְּתָא, וְכִדְאָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב חַנָּא בַּגְדָּתָאָה: פּוּק וְאַיְתִּי לִי בֵּי עֲשָׂרָה, וְאֵימָא לָךְ בְּאַנְפַּיְהוּ: הַמְזַכֶּה לְעֻבָּר קָנָה, וְהִלְכְתָּא: הַמְזַכֶּה לְעֻבָּר לֹא קָנָה. תָּנוּ רַבָּנָן: מְבָרְכִין בִּרְכַּת חֲתָנִים בְּבֵית חֲתָנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף בְּבֵית הָאֵרוּסִין מְבָרְכִין אוֹתָהּ. אָמַר אַבַּיֵּי: וּבִיהוּדָה שָׁנוּ, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְיַחֵד עִמָּהּ. תַּנְיָא אִידָךְ: מְבָרְכִין בִּרְכַּת חֲתָנִים בְּבֵית חֲתָנִים, וּבִרְכַּת אֵרוּסִין בְּבֵית הָאֵרוּסִין. 'בִּרְכַּת אֵרוּסִין' מַאי מְבָרֵךְ? רַבִּין בַּר רַב אַדָּא וְרַבָּה בַּר רַב אַדָּא, תַּרְוַיְהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אַמְרֵי: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת, וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין". רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מְסַיֵּם בָּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין". מַאן דְּלָא חָתִים, מִידִי דַּהֲוָה אַבִּרְכַּת פֵּרוֹת וְאַבִּרְכַּת מִצְווֹת. וּמַאן דְּחָתִים, מִידִי דַּהֲוָה אַקִּדּוּשָׁא. תָּנוּ רַבָּנָן: מְבָרְכִין בִּרְכַּת חֲתָנִים בַּעֲשָׂרָה כָּל שִׁבְעָה. אָמַר רַב יְהוּדָה: וְהוּא שֶׁבָּאוּ פָּנִים חֲדָשׁוֹת. מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ". וְ"יוֹצֵר הָאָדָם". וַ"אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ, וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד. בָּרוּךְ אַתָּה ה', יוֹצֵר הָאָדָם". "שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה, בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ". "שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה". "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, חָתָן וְכַלָּה, גִּילָה, רִנָּה, דִּיצָה וְחֶדְוָה, אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת. מְהֵרָה ה' אֱלֹהֵינוּ, יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַׂמֵּחַ חָתָן עִם הַכַּלָּה".
לֵוִי אִיקְלַע לְבֵי רַבִּי בְּהִלּוּלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרֵיהּ, בְּרִיךְ חָמֵשׁ]. רַב (אמי) [אַסִּי], אִקְלַע לְבֵי רַב אַשִּׁי בְּהִלּוּלֵיהּ דְּמַר בְּרֵיהּ, בְּרִיךְ שִׁית. לֵימָא בְּהָא קָמִיפְלְגֵי, דְּמַר סָבַר: חֲדָא יְצִירָה הֲוָאִי, וּמַר סָבַר: שְׁתֵּי יְצִירוֹת הֲווּ. לָא, דְּכוּלֵי עָלְמָא חֲדָא יְצִירָה הֲוָאִי; מַר סָבַר: בָּתַר מַחֲשָׁבָה אַזְלִינָן, וּמַר סָבַר: בָּתַר מַעֲשֶׂה אַזְלִינָן. כִּי הָא דְּרַב יְהוּדָה רָמִי: כְּתִיב: (בראשית א) "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ", וּכְתִיב: (שם ה) "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם", הָא כֵּיצַד? בַּתְּחִלָּה עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לִבְראוֹת שְׁנַיִם, וְלִבְסוֹף נִבְרָא אֶחָד:
רַב חִיָּא בַּר אַבָּא, מַקְרֵי בְּנֵיהּדְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה, וְאַמְרֵי לָהּ: מַתְנֵיבְּרֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה. שָׁכִיב לֵיהּ יְנוּקָא, יוֹמָא קַמָּא לָא אָזַל לְגַבֵּיהּ. לְמָחָר דַּבְּרֵיהּ לִיהוּדָה בַּר נַחְמָנִי מְתֻרְגְּמָנֵיהּ. אָמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִלְּתָא כָּל קָבֵל יְנוּקָא. פָּתַח וְאָמַר: (דברים לב) "וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו", דּוֹר שֶׁאָבוֹת מְנָאֲצִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כּוֹעֵס עַל בְּנֵיהֶם וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם וּמֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים. וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי: בָּחוּר הֲוָה, וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: (ישעיה ט) "עַל כֵּן עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח אֲדֹנָי, וְאֶת יְתֹמָיו וְאֶת אַלְמְנֹתָיו לֹא יְרַחֵם, כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע, וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה, בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה". מַאי "וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה"? אָמַר רַב חָנָן בַּר רַב: הַכֹּל יוֹדְעִין, כַּלָּה לָמָּה נִכְנְסָה לַחֻפָּה, אֶלָּא כָּל הַמְּנַבֵּל פִּיו וּמוֹצִיא דְּבַר נְבָלָה מִפִּיו, אֲפִלּוּ נֶחְתָּם לוֹ גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה לְטוֹבָה, נֶהְפָּךְ עָלָיו לְרָעָה. אָתָא לִנְחוּמִי, צְעוּרִי קָא מְצַעֵר לֵיהּ? הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: חָשִׁיב אַתְּ לְאַתְּפּוּסֵי אַדָרָא. אָמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִלְּתָא כְּנֶגֶד שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. פָּתַח וְאָמַר: "הָאֵל הַגָּדוֹל בְּרֹב גָּדְלוֹ, אַדִּיר וְחָזָק בְּרֹב נוֹרָאוֹת, מְחַיֵּה מֵתִים בְּמַאֲמָרוֹ, עוֹשֶׂה גְדוֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְחַיֵּה הַמֵּתִים". אָמַר לוֹ: קוּם אֵימָא מִלְּתָא כְּנֶגֶד אֲבֵלִים. פָּתַח וְאָמַר: "אַחֵינוּ (המנוגעין) [הַמְיֻגָּעִין] וְהַמְדֻכָּאִין בָּאֵבֶל הַזֶּה, תְּנוּ לְבַבְכֶם לַחֲקֹר אֶת זֹאת, זֹאת הִיא עוֹמֶדֶת לָעַד, נָתִיב הוּא מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. רַבִּים שָׁתוּ, רַבִּים יִשְׁתּוּ, כְּמִשְׁתֵּה רִאשׁוֹנִים כָּךְ מִשְׁתֵּה אַחֲרוֹנִים. אַחֵינוּ, בַּעַל נֶחָמוֹת יְנַחֵם אֶתְכֶם. בָּרוּךְ מְנַחֵם אֲבֵלִים". אָמַר אַבַּיֵּי: 'רַבִּים שָׁתוּ' לֵימָא, 'רַבִּים יִשְׁתּוּ', לָא לֵימָא. 'מִשְׁתֵּה רִאשׁוֹנִים' לֵימָא, 'מִשְׁתֵּה אַחֲרוֹנִים' לָא לֵימָא. דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְכֵן תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי: לְעוֹלָם אַל יִפְתַּח אָדָם פִּיו לַשָּׂטָן. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָאָה? (ישעיה א) "כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ". מַאי אַהַדְרוּ לֵיהּ? (שם) "שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם" וְגוֹ'. אָמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִלְּתָא כְּנֶגֶד מְנַחֲמֵי אֲבֵלִים. פָּתַח וְאָמַר: אַחֵינוּ, גּוֹמְלֵי חֲסָדִים בְּנֵי גּוֹמְלֵי חֲסָדִים, הַמַּחֲזִיקִים בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. (שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית יח) "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ" וְגוֹ'.) אַחֵינוּ, בַּעַל הַגְּמוּל יְשַׁלֵּם לָכֶם גְּמוּלְכֶם. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְשַׁלֵּם הַגְּמוּל. אָמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִלְּתָא כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל. פָּתַח וְאָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים! פְּדֵה וְהַצֵּל, מַלֵּט וְהוֹשַׁע עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִן הַדֶּבֶר וּמִן הַחֶרֶב וּמִן הַבִּזָּה וּמִן הַשִּׁדָּפוֹן וּמִן הַיֵּרָקוֹן וּמִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת בָּעוֹלָם, טֶרֶם נִקְרָא וְאַתָּה תַּעֲנֶה, בָּרוּךְ אַתָּה ה', עוֹצֵר הַמַּגֵּפָה:
[אָמַר עוּלָא, וְאַמְרֵי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: עֲשָׂרָה כּוֹסוֹת תִּקְּנוּ חֲכָמִים בְּבֵית הָאָבֵל, שְׁלֹשָׁה קֹדֶם אֲכִילָה, כְּדֵי לִפְתֹּחַ אֶת בְּנֵי מֵעָיו. שְׁלֹשָׁה בְּתוֹךְ אֲכִילָה, כְּדֵי לִשְׁרוֹת אֲכִילָה שֶׁבְּמֵעָיו. וְאַרְבָּעָה לְאַחַר אֲכִילָה, אֶחָד כְּנֶגֶד 'הַזָּן', וְאֶחָד כְּנֶגֶד 'בִּרְכַּת הָאָרֶץ', וְאֶחָד כְּנֶגֶד 'בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם', וְאֶחָד כְּנֶגֶד 'הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב'. הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶם אַרְבָּעָה: אֶחָד כְּנֶגֶד 'חַזָּנֵי הָעִיר'. וְאֶחָד כְּנֶגֶד 'פַּרְנְסֵי הָעִיר', וְאֶחָד כְּנֶגֶד 'בֵּית הַמִּקְדָּשׁ', וְאֶחָד כְּנֶגֶד 'רַבָּן גַּמְלִיאֵל'. הִתְחִילוּ הָיוּ שׁוֹתִין וּמִשְׁתַּכְּרִין. הֶחֱזִירוּ הַדָּבָר לְיָשְׁנָהּ. מַאי 'רַבָּן גַּמְלִיאֵל'?] דְּתַנְיָא: בָּרִאשׁוֹנָה הָיְתָה הוֹצָאַת הַמֵּת קָשָׁה לִקְרוֹבָיו יוֹתֵר מִמִּיתָתוֹ, עַד שֶׁהָיוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ וּבוֹרְחִין. עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְנָהַג קַלּוּת בְּעַצְמוֹ, וְהוֹצִיאוּהוּ בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן, וְנָהֲגוּ כָּל הָעָם אַחֲרָיו לְהוֹצִיא בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן. אָמַר רַב פָּפָּא: וְהָאִידְנָא נָהוּג עָלְמָא, אֲפִלּוּ בִּצְרָדָא בַּר־זוּזָא:
אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הַיּוֹצֵא לְמִלְחֶמֶת בֵּית דָּוִד, גֵּט כְּרִיתוּת כּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ, דִּכְתִיב: (ש"א יז) "וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח". מַאי "וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח"? תָּנִי רַב יוֹסֵף: דְּבָרִים הַמְעֹרָבִים בֵּינוֹ לְבֵינָהּ:
[הַהוּא דְּאָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן. אָמַר לוֹ: רַבִּי, בָּעַלְתִּי וְלֹא מָצָאתִי דָּם. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, מִמִּשְׁפַּחַת דּוֹרְקְטִי אֲנִי, שֶׁאֵין לָהֶן לֹא דַּם נִדָּה וְלֹא דַּם בְּתוּלִים. בָּדַק רַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וּמָצָא כִּדְבָרֶיהָ. אָמַר לוֹ: לֵךְ זְכֵה בְּמִקַּחֲךָ, אַשְׁרֶיךָ שֶׁזָּכִיתָ לְמִשְׁפַּחַת דּוֹרְקְטִי. מַאי 'דּוֹרְקְטִי'? דּוֹר קָטוּעַ. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: תַּנְחוּמִים שֶׁל הֶבֶל נִחֲמוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְאוֹתוֹ הָאִישׁ, דְּתָנִי רַבִּי חִיָּא: כְּשֵׁם שֶׁהַשְּׂאוֹר יָפֶה לָעִסָּה, כָּךְ דָּמִים יָפִים לָאִשָּׁה. וְתָנָא מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: כָּל אִשָּׁה שֶׁדָּמֶיהָ מְרֻבִּין, בָּנֶיהָ מְרֻבִּים]:
מַאי אַלְמָנָה? אָמַר רַבִּי חַנָּא בַּגְדָּתָאָה: 'אַלְמָנָה' עַל שֵׁם מָנֶה. אַלְמָנָה מִן הָאֵרוּסִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אַיְדִי דְּהָא קָרִי לָהּ 'אַלְמָנָה', הָא נַמִּי קָרִי לָהּ 'אַלְמָנָה'. אַלְמָנָה דִּכְתִיבָא בְּאוֹרַיְתָא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דַּעֲתִידִין רַבָּנָן דִּמְתַקְּנֵי לָהּ מָנֶה. וּמִי כָּתַב קְרָא לֶעָתִיד? אִין, דִּכְתִיב: (בראשית ב) "וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל, הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר". וְתָנָא רַב יוֹסֵף: 'אַשּׁוּר' זוֹ סְלִיקָא, וּמִי הֲוָאִי? אֶלָּא דַּעֲתִידָה, הָכָא נַמִּי דַּעֲתִידָה!:
וְאָמַר רַב חַנָּא בַּגְדָּתָאָה: 'מָטָר' מַשְׁקֶה, מַרְוֶה וּמְזַבֵּל וּמְעַדֵּן וּמַמְשִׁיךְ. אָמַר רָבָא בַּר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְאִיתֵּימָא רַב יֵימַר בַּר שְׁלָמְיָא: מַאי קְרָאָה? (תהלים סה) "תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת גְּדוּדֶהָ בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה, צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ". אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: 'מִזְבֵּחַ' מֵזִיחַ וּמֵזִין, מְחַבֵּב וּמְכַפֵּר. [הַיְנוּ] 'מְכַפֵּר' הַיְנוּ 'מֵזִיחַ'? מֵזִיחַ גְּזֵרוֹת, וּמְכַפֵּר עֲוֹנוֹת:
וְאָמַר רַב חַנָּא בַּגְדָּתָאָה: 'תַּמְרֵי' מְשַׁחְנָן, מַשְׂבְּעָן, מְשַׁלְּשְׁלָן, מְאַשְּׁרָן וְלָא מְפַנְּקָן. אָמַר רַב: אָכַל תְּמָרִים אַל יוֹרֶה. מֵיתִיבִי: תְּמָרִים, שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, יָפוֹת. בְּמִנְחָה, רָעוֹת. בַּצָּהֳרַיִם, אֵין כְּמוֹתָן, וּמְבַטְּלוֹת שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: מַחֲשָׁבָה רָעָה וָחֳלִי מֵעַיִם וְתַחְתּוֹנִיּוֹת. מִי אַמְרִינָן דְּלָא מַעֲלוּ? עִלוּיֵי מַעֲלוּ, וּלְפִי שַׁעְתָּא טַרְדָּא, מִידִי דַּהֲוָה אַחַמְרָא, דְּאָמַר מַר: הַשּׁוֹתֶה רְבִיעִית יַיִן, אַל יוֹרֶה. וְאִי בָּעִית אֵימָא: לָא קַשְׁיָא, הָא מִקַמֵּי נַהֲמָא, הָא לְבָתַר נַהֲמָא. דְּאָמַר אַבַּיֵּי: אָמְרָה לִי אֵם: תַּמְרֵי מִקַמֵּי נַהֲמָא, כִּי נַרְגָּא לְדִיקוּלָא. בָּתַר נַהֲמָא, כִּי עִבְרָא לְדָשָׁא. 'דָּשָׁא' אָמַר רָבָא: דֶּרֶךְ שָׁם. 'דַּרְגָא' אָמַר רָבָא: דֶּרֶךְ גַּג. 'פּוּרְיָא' אָמַר רַב פָּפָּא: שֶׁפָּרִין וְרָבִין עָלֶיהָ. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַף אָנוּ נֹאמַר: 'אַיְלוֹנִית' דּוּכְרָנִיתָא דְּלָא יָלְדָה:
גנזי המלך
דף ב
אמר רב יוסף "מריה דאברהם! תלי תניא בדלא תניא" – [מצאנו בכמה מקומות נוספים (שבת כב ע"ב; עירובין עה ע"ב; בבא בתרא קלד ע"ב) כי כך היה ביטוי שגור של רב יוסף "מריה דאברהם". ולמה? אלא ר' יוסף היה עיור ואעפ"כ היה עוסק במצוות, מבחינת "אינו מצווה ועושה". ושמח בכך שבזה הוא דומה לדרגתו של אברהם אבינו שגם כן היה "אינו מצווה ועושה" ואעפ"כ קיים אברהם כל התורה כולה (יומא כח ע"ב)] – עין אליהו
דף ה
בית המקדש בב' ידים – [כי יד אחת היא חלק בלבד, וב' ידים הם הכל. ועוד אם רק ביד אחת, שמא ביד שניה עושה דבר נוסף? אבל בב' הידים, הרי הכל נכלל כאן] – דרך חיים 318 ,53 (פ"א, לפני משנה: ר"ג אומר : פ"ו, חמשה קנינים); אגדות א' 149; גבורות השם, 193; [ביאור רחב על מעלת בית המקדש] – גור אריה, שמות טו, יז (מהד' מכון ירושלים, פסקא כג)
בית המקדש בב' ידים – [כי הברכה באה מלמעלה למטה, והם נבדלים זה מזה, וצריך שיהיה אמצעי ביניהם, וזה הוא בית המקדש המחבר עליונים ותחתונים, והוא כמו סולם] – מהר"ל, נתיבות עולם, עבודה 136 פרק יח
בית המקדש בב' ידים – דברי שאול
בית המקדש בב' ידים – ["יד אחת" הוא כינוי להנהגת העולם בדרך הטבע בלבד, כלומר אופן שיטתי מסודר מראש בלי שינויים מפני מעשי בני אדם. אבל "שתי ידים" הוא כינוי להנהגה מעל לדרכי הטבע, כלומר לפי מעשים טובים ורעים של בני אדם (וכפי לשון הרמב"ן, בסוף פרשת בא: "עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד; אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו, הכל בגזירת עליון"). לכן המקדש מסמל ההנהגה למעלה הטבע, והוא נבנה ע"י ב' ידים] – אורח ישרים (ועל דברי הגמרא כאן כתב "ילקוט הגרשוני" כי "מעשה ידיהם של הצדיקים" הם מעשים טובים שלהם שגורמים לנו שה' יקים לנו בית המקדש. והדברים תואמים אלו לאלו)
ממעשה שמים וארץ – [כי הארץ נבראה ביד שמאל והשמים ביד ימין, כי יש הבדלה בין עליונים לתחתונים] – גור אריה, בראשית כח, יז (מהד' מכון ירושלים, פסקא כג, עמ' סח)
גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ – [כי בצלאל והדומים לו מצרפים אותיות של שמות הקודש ע"י "דעת", והיא גבוהה מן חכמה ותבונה. והצדיקים מצרפים מדת הדין והגבורה יחד עם הרחמים והחיים. אבל בשמים וארץ לא נצטרפו שמות קודש של ימין ושמאל, אלא "יד" לחוד "וימיני" לחוד] – מהרש"א
גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ – [לכן ה' לא ברא את האדם מהול, כדי שהאדם ימול את צאצאיו מפני המצוה. ומפני זה גדולים מעשי הצדיקים ממעשיו של הקב"ה] – קדושת לוי, מובא ב"ליקוטי בתר ליקוטי"
ידיך, מעשה ידיהם של צדיקים – מורה נבוכים, ח"א פ"סו
ידיך, מעשה ידיהם של צדיקים – גור אריה, בראשית כח, יז; [בית המקדש מאחד את ישראל להיות אחד, לכן לא נתחלקה המלכות בימי שלמה המלך, כי הוא הקים המקדש] – גבורות השם, לג 152
ידיך, מעשה ידיהם של צדיקים – פרי צדיק, ח"א שבת ז' 44
ידיך, מעשה ידיהם של צדיקים – הנצי"ב, שמות טו, יז
ידיך, מעשה ידיהם של צדיקים – תורת תמימה, שמות טו, יז (ס"ק לא)
אל תקרי אזנך אלא אוזנך – [דרשו כך כי היה צ"ל "זיונך"] – מהרש"א
"ויתד תהיה לך על אזנך" (דברים כג, יד) אל תקרי אזנך אלא אוזנך – [דרשו כך כי היה צ"ל "ויתד תשים לך" ולמה "תהיה"? אלא מה גורם שהחיילים יוצאים לקרב ובכל זאת נופלים חללים? מפני שיש ביניהם מריבה ודברי קינטור (מדרש ויקרא רבה, כו, תחילת פרשת אמור, ההבדל מה בין חיילי שאול לחיילי דוד). כלומר כלי נשק ("זיין", "אזנך") אינם מועילים אם לא שומרים על האוזניים לא לשמוע דיבה איש על רעהו. וזהו "תהיה"] – אורח ישרים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
אל תקרי אזנך אלא אוזנך – קורא באמת, כתובות, פסקא א'
אל תקרי אזנך אלא אוזנך – [חז"ל דרשו כך כי אם לשון "נשק" היה צ"ל "זינך" בלי אות א'] – מקור ברוך (ח"א דף 509)
דף ה ע"ב
אצבעות – [האדם נברא בשלימות. ואם היה נאלץ לשמוע דבר רע, בלי אפשרות למנוע שמיעה זו, זה נקרא שנברא חסר] – נתיב ב' 106 (צניעות, ב); באר הגולה 40 (תחילת ג')
אצבעות – ["ויד תהיה לך מחוץ למחנה", לא לסמוך על ידך ("כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז)] במחנה בעת המלחמה. אבל בחיים הכלליים כן תשתמש עם שיפוע אצבעותיך שלא ייכנסו לאזניך דברים האסורים] – מהרש"א
אצבעות – [ולכן מזים למצורע על ידו, כי עסק בדיבורי לשון הרע (מצורע נוטריקון "מוציא שם רע") ולא השתמש באצבעותיו כראוי] – משך חכמה (ויקרא יד, נא)
שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון – [אין מדובר כאן על דברי איסור, אלא אפילו "אינו הגון" כמו דבורים בטלים, יסתום אזנו] – מהרש"א
שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יכוף אליה לתוכה – [צ"ע הרי כבר נבראו לשם כך האצבעות? אלא אין ראוי להכניס האצבע לשם, כי יתלכלך בצואת האוזן. ולכן עדיף לכוף את האליה] – מהר"ל, אגדות א' 149
שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון, יכוף אליה לתוכה – [יש כאן ב' דיעות בגמרא, אם אצבע ואם אליה. ואם לפי מהר"ל יש חשש טומאת צואת האוזן, הרי לא כולם מסכימים לזה, כי אמנם הרמ"א (או"ח סי' צב סעיף ז') סבור כי דינה כצואה, אבל הגר"א חולק וסבור שאם כן היה צריךהאדם להתרחק ד' אמות מהצואה. ואפשר כי בזה נחלקו תנאים בגמרא. מאן דאמר יכוף אליה עליה סבור כרמ"א, ומאן דאמר יתקע אצבע באוזן סבור כמו גר"א] – עין אליהו
שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון – [הגמרא הביאה ב' עצות למנוע את השמיעה: לכוף האליה על חור האוזן; או לתקוע את האצבע תוך השקע שמשם שומעים. והם נגד ב' אופני דברים רעים: (1) גנות על חברו בלשון הרע או רכילות (ובזה ישתמש באמצעי מניעה תקיף ובולט ביותר ויתקע אצבעו באוזן כדי להפגין מחאה); (2) דברים המצערים אותו ומזעזעים אותו כמו בשורות רעות (ובזה די בכפיית האליה לעשות סימן למדבר בשורות רעות שיחדל)] – ילקוט יהושע, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי"
אל ישמיע לאזנו דברים בטלים – [כי האוזן הוא כמו פתח לבית. ולכן חרש אינו נחשב כאדם] – נתיב ב' 101 (שתיקה, א); אגדות א' 149
אל ישמיע לאזנו דברים בטלים – תורת תמימה, דברים כג, יד (ס"ק סה)
אל ישמיע לאזנו דברים בטלים – משך חכמה, ויקרא יד, נא
יכוף אליה – [יכוף את האליה, למען לא ילכלך אצבעותיו] – אגדות א' 149
יכוף אליה – פרי צדיק (ח"ג 191 בהר, ה')
שהם נכוים תחילה – [כי האוזן כמו פתח והתחלה. אם ההתחלה ניזוק, כאילו כולו ניזוק] – אגדות א' 149
שהם נכוים תחילה – [כי בקלות יבוא משמיעת דיבור בטל לשמיעת דברי איסור. ועוד שהאיסורים מצויים בו ביותר] – מהרש"א
דף ז
שהשמחה במעונו – (ב' פירושים) – עיקרים ח"ב טו
עלה במחשבתו לברוא שנים – גר"א על משלי ט, י
ויברא בצלמו, זכר ונקבה בראם – נצי"ב בראשית ב, ד הרח"ד
שאפילו עוברין שבמעי אימן אמרו שירה על הים – [מדוע דרשו חז"ל פסוקים אלו על קריעת ים סוף] – מהרש"א, סוטה לא ע"א ד"ה ברכו אלהים ה' ממקור ישראל
ע"ע סוטה לא ע"א
ברכת אירוסין מאי מברך? אשר קדשנו במצוותיו ואסר לנו את העריות – [ כי כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה] – מהרש"א
דף ח
[מאי מברך?] שהכל ברא לכבודו – ["ברכה זו אינה מן הסדר (של שבח חתן וכלה) אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד, זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון, שנעשה לו שושבין ונתעסק בו. ואסיפה זו (של אנשים הבאים) זו כבוד המקום, וברכה זו לכך נתקנה"] – רש"י
[מאי מברך?] שהכל ברא לכבודו, ויוצר האדם, ואשר יצר את האדם בצלמו וכו' – [ביאור לחלק מן שבע הברכות] – מהרש"א, ד"ה שבע ברכות, וד"ה אשר ברא ששון
[מאי מברך?] שהכל ברא לכבודו, ויוצר האדם – [עיקר בריאת האדם היא כדי שיהיה בשלימות. ואינו בשלימות עד שתהיה לו אשה (יבמות סג. "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם") ועכשיו שהחתן הזה נושא אשה, נתקיימה הבריאה בשלימות ונעשה כבוד שמים ואפשר לומר על כך "ברא לכבודו"] – הפלאה על כתובות דף ח. (אמר המלקט: והברכה השניה על שאיננו נקרא "אדם" עד שיש לו אשה (יבמות סג ע"א) והקדימו כאן ברכה על שבח מעשיו של ה' לפני שבחו של האדם)
ב' יצירות – רבנו בחיי, בראשית ב, יח
ב' יצירות – מהר"ל, דרך חיים 90 (פ"ב, איזה מדה טובה שידבק בה האדם); דרשה על תשובה 76; גבורות השם, 314 (סח); גור אריה, בראשית (א, כז) וכן (ב, ו)
ב' יצירות – קדושה וברכה (הוא ספר "סמיכת חכמים") (עמ' שצ -תא)
מר סבר חדא יצירה הואי, ומר סבר ב' יצירות – מהרש"א ד"ה מר סבר חדא יצירה, וד"ה ודע כי רש"י בחומש
אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו – [מדוע הוכפל כאן לשון "צלם" ב' פעמים?
בצלם דמות תבניתו –
והתקין לו ממנו בנין עדי עד – [האשה היא עשויה כבנין (ברכות סא ע"א) וממנו נעשה האדם קיום עדי עד, כי למרות שהוא עצמו ימות, אבל צאצאיו ימשיכו אחריו, וגם יוציאו עוד צאצאים] – חתם סופר
שוש תשיש ותגל העקרה [ציון] בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה – [צ"ע מדוע הקדימו לשון ששון לשמחה? אלא ששון הוא התקוה עד מה שעתיד לבוא, ושמחה היא על מה שכבר השיג] – דברי שאול
שוש תשיש ותגל העקרה [ציון] בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה –
שמח תשמח ריעים אהובים – [הלשון כפולה כי לא די שהאדם בעצמו ישמח, אלא חובה עליו גם לשמח את אשתו. וכן חובה עליה לשמח אותו] – נ"ל המלקט
כשמחך יצירך בגן עדן מקדם – [כמו שאדם הראשון לא נשא אשה לשם יופי, ולא לשם ממון, ולא לשם יחוס משפחה, אלא ראה אותה בטבעיות כזיווג שלו שנקבעה מן שמים בלי סיבות צדדיות, כך עלינו לחשוב ולנהוג גם בדורות מאוחרים אלו] – ילקוט הגרשוני; ילקוט סופרים, מובאים ב"לקוטי בתר לקוטי"
כשמחך יצירך בגן עדן מקדם – [באותו זמן של אדם הראשון האהבה זו לזו היתה מוחלטת ושלימה בלי בלבול דעת של הרהור שמא היה עדיף לו אילו בחר בבת זוג אחרת, כי הרי אז לא היו קיימות נשים אחרות בעולם כלל, כי אך ורק היא נבראה מהצלע שלו. ולכן מברכים בני הזוג הללו אף בדורות מאוחרים אלו, שישמחו זה בזה בהחלט ובלי להעלות במחשבתם על אחרת, כמו שהיה אצל אדם הראשון וחוה] – ילקוט סופרים, מובא ב"לקוטי בתר לקוטי", עמ' ס'
אשר ברא ששון ושמחה וכו' גילה רנה דיצה וחדוה וכו' – [על ביאור ההבדלים מה בין הלשונות האלו, עיין "אוצרות המוסר", ח"ב עמ' 1000-1001 שער שמחה, מאמר א']
קול ששון קול שמחה, קול חתן קול כלה – [צ"ע והרי קול באשה ערוה (קידושין ע.) וכיצד נשמע קול כלה? אלא פירוש ברכה זו שהבאים למסיבת שמחה של חתונה מכריזים וקוראים בקול זה לזה "הנה יש כאן חתן!" "הנה יש כאן כלה!"] – נ"ל המלקט (ע"פ מה שראינו בסנהדרין לב ע"ב "אור הנר בברור חיל, משתה שם, משתה שם")
בתחילה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף נברא אחד – [משום מה ה' לא קיים מיד מה שעלה במחשבה תחילה? אלא ידע שהאדם סופו לבוא בטרוניא "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". ולכן אמר ה' אברא אותה רק אחרי שהאדם עצמו יבקש בפיו שאכין לו בת זוג (וכמו שמפורש במדרש בראשית רבה יז סוף פסקא ד). ובסוף ברא ה' שנים כמו שתיכנן בתחילה] – עין אליהו
[צריכים לשבע ברכות מנין של עשרה] חתנים מן המנין [ולברכת אבלים] ואין אבלים מן המנין – כי "כל בי עשרה שכינתא שריא" (סנהדרין לט ע"א) ולכן גם חתן מן המנין. אבל כשאבל הוא עצוב, והרי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת ל ע"ב) ולכן האבל אינו מהמנין וצריכים לעשרה מבלעדיו] – פני יהושע
דף ח' ע"ב
מברכין ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין, וברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין – עיין לעיל ח סוף עמ' א
רב חייא בר אבא וכו' שכיב ליה ינוקא וכו' קום אימא מילתא כל קבל ינוקא – [לחקור באיזה חטא מת] – מהרש"א
קום אימא מילתא כל קבל ינוקא – [הרי אמרו כי בעת ההספד יכוין המספיד שהמת נמצא שם ושומע ("אחים בהספידא דהתם קאימנא", שבת קנג.) ולכן כאן יכוין שהוא עומד מול התינוק המת] – הפלאה
מכעס בניו ובנותיו – [דייקו חז"ל שלא כתוב "בנים ובנות" אלא בלשון שייכות "בניו ובנותיו" ללמד שבחטאי האבות נענשו ע"י מיתת צאצאיהם] – מהרש"א
על כן על בחוריו לא ישמח אדני – [דייקו חז"ל מפני שכתוב "בחוריו" ולא "בחורים", ללמד שבחטאי האבות נענשו ע"י מיתת צאצאיהם] – מהרש"א
כלה למה נכנסת לחופה – [כי המעשה הזה עצמו בו מדובר, אינו ניוול ואין כאן גנאי על חברו. רק הדיבור כשלעצמו הוא הניוול. וזה אינו כלשון הרע שם החטא הוא ממה שמבזה את היהודי השני, ולא מצד עצם לכלוך הפה. אבל בניבול פה הפגם הוא עצם קלקול הפה המדבר, ולא שפגם באדם אחר] – מהר"ל, אגדות א' 150
אפילו נחתם לו גזר דין של שבעים שנה לטובה, נהפך עליו לרעה – [לא אמר "ה' הופך" אלא לשון נפעל "נהפך" כי מפי העליון לא תצא הרעות, אלא מסלק מדת ההטבה וממילא נהיה רע] – מהרש"א
חשוב את לאתפוסי אדרא – ערוך לנר, סוף מסכת סנהדרין
אימא מילתא כנגד שבחו של הקב"ה וכו' מחיה מתים במאמרו וכו' ונפלאות עד אין מספר – [איזה שבח יש כאן? נגד מה שהטועים חושבים שיש ב' רשויות מפני כוחות הפכיים של להחיות ולהמית, פרסם כאן שבחו של הקב"ה שהוא כולל כל הכוחות, ולא רק ממית החיים אלא גם מחיה המתים. וזהו נפלאות] – מהרש"א
אימא מילתא כנגד שבחו של הקב"ה וכו' מחיה מתים במאמרו עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר – [מדוע חילק אתהשבח לשנים, "גדולות" ו"נפלאות"? אלא יש נסים גלויים ויש נסים נסתרים. הגלויים אינם תמיד, כי רוצה ה' למעט בנסים ושינהג העולם בדרכי הטבע. אבל כשמופיע הנס הוא בלתי מובן לשכלנו כיצד נעשה, ולכן אמר "עד אין חקר". אבל הנסים הנסתרים מובנים לנו ונותנים אנו סיבות טבעיות (כמו שאחשורוש הרג את ושתי, ולקח לו את אסתר; ושלמרדכי נודע על מזימות בגתן ותרש והציל חיי המלך ואח"כ עי"ז עלה לגדולה והציל את ישראל). על נסים נסתרים לא נוכל להגיד "אין חקר" כי הרי מובנים הם כיצד התרחשו, אבל הם מרובים כל כך שהם "בלי מספר", הם איתנו כל הזמן] – עיני יצחק
אימא מילתא כנגד אבלים וכו' תנו לבבכם לחקור זאת וכו' נתיב היא מששת ימי בראשית – [יש לאבלים לחקור מפני איזה חטא הוא מת, כי הכל במשפט. ואם הוא מאלו שמתים בעטיו של נחש וללא חטא (בבא בתרא יז.) אבל מיתה נגזרה מששת ימי בראשית
רבו שתו, רבים ישתו – [הכוונה לכוס של פורענות ("כוס של תרעלה", בראשית רבה פח, ה). או שענינה כוס היין שנותנים לאבלים] – מהרש"א
אל יפתח אדם פה לשטן – [כי השטן הוא ההעדר המתנגד למציאות. ואין לו שליטה באדם עד שהאדם עצמו יפתח לו פתח] – אגדות א' 151 [ע"ע מו"ק יח ע"א "ברית כרותה לשפתים" ופירוש "בן יהוידע" שם]
אל יפתח אדם פיו – [זהו כאשר האדם מקלל את עצמו. אז השטן מקטרג עליו בטענת "הודאת בעל דין כמאה עדים". אבל "ברית כרותה לשפתים" (מועד קטן ע"א) כשהוא מדבר על אחרים] – מהרש"א
אימא מילתא כנגד כל ישראל – [ביאור הלשונות שבברכה זו] – מהרש"א
ארבע [כוסות] לאחר אכילה – [שמא כנגד ד' כוסות של נחמה שה' ישקה אותנו לעתיד כנגד ד' כוסות של תרעלה לאומות העולם, בראשית רבה פח, ה)] – מהרש"א
דף י
מאי אלמנה? על שם מנה [צ"ע כי גם בלשון זכר יש "לא אלמן ישראל" (ירמיה נא, ה) ושמא כיון שקראו לאשה אלמנה, קראו לאיש אלמן] – מהרש"א
מזבח מזיח מזין ומזיח מחבב מכפר – [מבאר תוכן ברכות הללו. ובלשון "מזבח" דרשו נוטריקון, לא כן במלים "מטר" או "תמר" להלן] – מהרש"א
מזבח מזין ומזיח – [מזיח גזירות רעות, מזין זו השגת הטוב] – בן יהוידע ד"ה ונראה לפרש בס"ד
מזבח מזין ומזיח – משך חכמה (ויקרא י, יב)
מזבח מזין ומזיח – [חז"ל דרשו נוטריקון כי הקטירו על "מזבח הזהב" רק קטורת, ותמוה לכנות שרש המלה "זבח" ללא בשר] – מקור ברוך (ח"א דף 449)
דשא, אמר רבא דרך שם – [דרשו מלים גם בארמית, כיון שלשונם קרובה ללשון תורה] – מהרש"א על שבת דף עז ע"ב ד"ה דשא
דשא, אמר רבא דרך שם – [למה הביאו כאן דרשות אלו, שכבר הובאו במסכת שבת? אלא אחרי שאביי אמר תמרי בתר נהמא כי עברא לדשא. וקשה לו הרי דשא הוא הדלת וכו'] – בן יהוידע
בן יהוידע
{ויתד תהיה לך – שאם ישמע דבר מגונה יניח אצבעו לאזנו }(וע"כ הן משופות כיתדות,){ תנא מפני מה אזן קשה ואליה רכה? שאם ישמע דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה (ה)}.
דברי הרמב"ם במו"נ ח"ג מ"ה ובפרק חלק על מאמר זה, ראוים להיות דוגמא ובנין אב על כל מדרשי חז"ל (ופלא על המהרש"א ואחרים שדקדקו ופלפלו למה אצבעות ואליה. ושיטת חז"ל ברורה, שכמו שתלו רעיונותיהם ומוסריהם בכתובים, כך התחכמו למצוא גם ביצירות הטבע אסמכתות לרעיוניהם, להודיע, איך נכונו ביצירת האדם מיסודה, דברים המסייעים ומזכירים לו חובותיו ומצותיו, שהאליה כפקק והאצבעות כשפוד לתקעם באוזן, וכן אמרו (בברכות) על הזועות והרעמים, שהם לפשט עקמומיות שבלב.
{דרש ב"ק גדולים מעשי צדיקים ממעשי שמים שבמעשי צדיקים נא' מקדש ה' כוננו ידיך ובמעשי ה' נא', אף ידי יסדה ארץ (ה.)}
כל המעשים יתיחסו לש"י כי הוא סיבה ראשונה, וכ"ש מעשי הצדיקים שבחירתם לש"ש, וכיון שהוא נעשה ישירות בידם ויש בו השתוף הזה, לכן מעשם הנעלה בא לידי בטוי בלשון רבים "ידיך". משא"כ שמים וארץ הם רק מעשי ה' לבדו. והכוונה העיקרית שעוררונו בזה, שהבחירה החפשית שברא ה' באדם היא כדי למשול ביצרו, וזה הוא ענין גדול מאין כמוהו בכל המציאות, ועליה נאמר כצלמנו כדמותנו, שבשכלו, הוא בחירי ושליט בדרכו וביצירת בוראו, וזהו ענין וירדו (וכפ' רס"ג בצלמנו בדמותנו ("מסלטא") – בעל שליטה ובחירה. משא"כ יתר הבריאה שמוטבעת ועומדת, והואיל ותכלית הבריאה מציאות הצדיקים גם פעל ידם כביהמ"ק נחשב למעשי ה' המושלם, שבו שלימות הכוונה והמטרה שבבריאה, כרצון בוראה, ובזה הם גדולים ממעשי שמים וארץ.
{כתיב ויברא ה' את האדם, וכ' זכר ונקבה בראם? הא כיצד? בתחלה עלה במחשבה ליבראת שנים ולבסוף נברא אחד. (ח)}
אף שמלת אדם שם המין וכולל זכר ונקבה, אך משום שפשטו של מקרא נברא אחד ואח"כ נחלקה אשה מצלעו, דרשו, שעלה במחשבה תחלה תכניתו שנים. ומפני שמחשבת התכלית רגיל שתקדם למעשה, קראו לה תחלה. ולבריאה בפועל, סוף. אף שאין כל זה שייך אצל הקב"ה.
{כי סמכי לר"ז שרו ליה לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן. (טז)}
יען שלא התהדר ולא התקשט ולא התחזה ליראות כבעל חכמה ומעלה וכראוי והגון ליסמך, אלא להיפך, הוה מיטמר, (כדאיתא בסנהדרין) לכן שבחוהו שראוי והגון הוא ליסמך מבלי כל השתדלויות.
{יהודה בר"ח הוא אתי מביה"מ כל ער"ש וכי הוה אתי הוה חזי קמיה עמודא דנורא יומא חד משכתיה שמעתא כיון דלא חזי האי סימנא אמר ר"י כפו מטתו שאלמלא יהו' קיים לא ביטל עונתו. הוי כשגגה שיוצא מלפני השליט ונח נפשיה. (סב.)}
היה דרכו ומנהגו לבא מביהמ"ד ערב שבת בין השמשות בעת שהחמה בראש האילנות, כדי לא ליבטל מת"ת עד סמוך כדי שיגיע עם דמדומי חמה, והיינו עמודא דנורא, וכאשר לא בא כדרכו, שפט כי אירעו אסון.
{ר"ח יתיב תריסר שני דבי רב עד דאתא אישתנו שבילי דמתא, אזל לגו' דנהרא, שמע דקרו בת חכינאי, אזל בתרה לביתו, יתבא דביתיהו נהלא קימחא, דל עינה חזיתיה, פרחה נפשה. אמר, רבש"ע עניה זו, זה שכרה? בעא רחמי וחיתה. (סב.)}
עי' פי' ר"א בן הר"מ שאמר, "אין פירשו שנפרדה ממנה רוח חיים, אלא מרוב שמחתה שראתו פתאום, נבהלה ונתעלפה כאשר יקרה לבנ"א פעמים רבות, וחזרה והתאוששה וחיתה נפשה". (ועי' רמב"ם במו"נ א' מ"ב בבן הצרפית).
{בריה דר' אזל יתב תריסר שני בבי רב עד דאתא איעקרא דביתיהו א"ר היכי נעביד נגרשה, יאמרו ענייה לשוא שמרה, ננסביה אתתא אחריתי, יאמרו זאת אשתו וזאת זונתו, בעא רחמי ואתסיאת. (שם)}
פי', אם נגרשה יאמרו שעול נעשה לה כי מה פשעה שנתעקרה, הרי לא התיאשה ממנו וחכתה לבואו. (וביבמות אמ' כשמצפה לבעלה לא מיעקרא), ומה תועלת לה בשמירתה וצפייתה לו אם יגרשה עתה כאילו אשמה היא? ולהשיאו מחמת דאיעקרא ולהניחה, יהיה לזות שפתים שיאמרו שהניחה כדי שתהא זונתו.
{כל המעלים עינו מן הצדקה כאילו עובד ע"ז. כתיב הכא פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכתיב התם יצאו אנ' בני בליעל (סח)}
בליעל ענינו, פורק עול. שהעובר ע"ז בזדון, זר וזד מעשהו ונובע מחוסר יראת שמים ועושה עין של מעלה כאילו אינה רואה. ועוד אם ידיעתו ותבונתו כי הבל המה ומעשי תעתועים, עוד יאמץ לעצמו ולשכלו להחזיק בתועבות הבל לרגל מנהג, הרגל, או תאוה ותועלת מדומה. ודומה לזה הוא המעלים עינו מצדקה, כי יאמץ לבבו נגד רגש החמלה והחנינה המוטבע בלבו, ומחששו כי יגבר עליו טבעו, יערים, להעלים עינו מלראותו פן יבוש וירחמהו. ובזה דומה הוא פורק עול הרגש הלב, לפורק עול השכל, כי בזדון לב יפרקו את עול הצדקה והעבודה.
{אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום, ככלה שנמצאת שלימה בבית חמיה ורדופה להגיד שבחה בבית אביה. (ע"א)}
הנביאים ידמו את בחירת ה' לעמו ובטחונם ונאמנותם לבריתו, כעין אשה שנתקדשה לבעלה. ונקרא בעל, שענינו שהיא קנין ואחוזה לו. אבל באחרית הימים כשיושעו וכל העמים יכירו ביחודם ואהבת ה' להם ומסירותם ודבקותם בו, יהיו דומים לכלה שנכנסה לחופה (לבית חמיה) ונתחברה ונתאהבה בכל לבה ונפשה, וע"כ יספיק לה כל צרכיה. וכ"ז כי נודע שלא הפירה את בריתו כל העת שהמתינה והוחילה לו (בגלותה). כי אף שבעולונו זרים לא סרנו מאחריו, ולא שקרנו בבריתו.
{מכריז ר"י הזהרו מזבובים של בעלי ראתן ריב"ל מיכרך בהו, א"ל למה"מ אחוי לי דוכתי, לחיי, הב לי סכינך, דילמא מבעתת ליה, כי מטא אחוי ליה, שור נפל, אמ' הקב"ה אי מיתשיל אשבועתא ניהדר מכריז אליהו פנו מקום לבר לוי. (עז)}
בב"ר ס"ד (בענין ריב"ל ראה שכרו) נרמז שם, מה שסתום כאן, שבעת סלוקן של צדיקים משיגים מעין שכרם בעוה"ב. ולפ"ז נוכל לומר שהתפלל שיקילו לו את יסורי מותו ושלא יפריעוהו שום מכאובי חולי לכוון ולרומם את מחשבתו. וזכה לכך לאמץ מושכליו ולדבק מחשבתו בש"י באופן שלא שלט בו רע תמיד (בעת דבקותו). כי בטח בזכות התורה ולא חשש מכל חולי וסכנה, ולא הדאיב את נפשו המות (כאילו מסר לו סכינו). ואדרבא כסף לתענוג עוה"ב שאפי' אם חולי אירעו, "נקטיה בשפולי דגלימתיה", כאלו לא נוגע ופוגע בעצמו. ושאינו נזהר ולא לוקח צרי ורפואה, כמי שמתקרב אליו מרוב תשוקתו לעולם הנפשות, וכאילו קפץ ונשבע לבלי לקחת רפואות תעלה כמי שאין חפצו בחיי חלד אחרי שהגיע להשגת נועם נפשי, וזוהי מליצת בשבועתא דלא אתינא. וכאלו שהסכים הקב"ה ע"י שנפטר מאותה מחלה. ומלה"מ, כאילו היה זועף שלא קרה לו מקרה כזה, שלא יחששו ממנו, ובקש סכינו – אימתו – שתשאר מוטלת על הבריות, וע"ז יצאה ב"ק וא', יהבה ניהליה, דמתבעי לבריתא, כלו' כל בנ"א המה חלושי אופי ומפחדים ונכנעים למות (ואף הוא כבן תמותה שלט בו בסוף). ותיאר הדורש את מעלתו שכביכול הכריזו במרום לפנות לו מקום, והואיל ודמתה מעלתו כרשב"י שבחל בעוה"ז ונתמסר לתורה י"ג שנה, זיכוהו כמותו בי"ג תכתבי פיזה". וגם נתן בפיהם שאלת רמז "נראתה הקשת בימיך" "כלום היו מעשיך כ"כ, עד כי יועילו להגין על דוריך, האם זכיתם והוריתם דרך ה'? כי ברית הקשת לא נחוצה מתי שיש זכות צדיק שמגינה. כדעת רשב"י שאמר "די לעולם אני ובני" (אבל הקשת הטבעית היא ממש נראית תמיד כמנהגה לעולם). וכעין זה פי' בפ"ר; שחלה ונטה למות ובאותו זמן נראה לו מראה זה בחלום וכיוצ"ב.
{חומה דביתהו דאביי אתאי לקמיה דרבא }(לדרוש מזונות){ בהדי דקא מחויא }(גודל כוס שהיה אביי משקה נחשף זרועה),{ נפל נהורא בי דינא, קם רבא ועל לביתו ותבע לאשתו (סה)}
ברור ומובן הוא מאליו ענין "נפל נהורא בי דינא", שזו מליצה על שהדליקה את יצרם וגרמה לחמומם של הדיינים ע"י מחשוף הלבן ורימוז בזרועה לדבר חשק. ומכאן יש ללמוד על מליצות דומות כגון "עמודא דנורא" "נפל נורא". וכו'.
{ר' זירא היה משתמיט מר' יהודה שאוסר היה עליו, לעלות לא"י משום שנ' השבעתי אתכם אם תעירו ואם תעוררו וכו'. ור' זירא, ההוא שלא יעלו בחומה. (בהפגנה ויד חזקה) (קי"א)}
ממה שלא פסק הרמב"ם לאיסור זה שלא יעלו בחומה ושלא ימרדו באוה"ע שהוא אליבא דכולי עלמא לר' יהודה ולר' זירא, משמע שסובר שכל שמועה זו היא בגדר דברי אגדה ומוסר ועצה טובה, ונתונים הם לשיקול-הדעת לפי זמנם ולפי מקומם, והראיה הגדולה, שכל האסמכתא של כולם, הוא הפסוק השבעתי אתכם, שאינו לא לפי פשטו ולא לפי ענינו שייך לענינינו, ואינו אלא אסמכתא גרידא לענין, לפי שיקול המצב באותה שעה אצל ר' יהודה ור' זירא לגבי עלית יחיד לא"י. ממקום תורה יותר מאשר בא"י. כי ח"ו שיפקיע ר"י את מצות ישוב א"י וכבושה עד שיצוו עליה מן השמים, שאם כן אז אינה כבר מצוה, ואינה צריכה להיות שונה מכל המצות שההתעוררות עליהם צריכה לבא מצד האדם מרצונו, ומבחירתו ותשוקתו. (וכתב ע"ד מהרי"ק מאמר ארוך והעלהו בהרמב"ם במהדותי…)
{כל הדר בא"י שרוי בלי עון שנ' העם היושב בה נשוא עון (קי"א)}
אין פירושו שיחטא ולא יחשוב לו ה' עון. אלא הוא מצד עצמו נשוא עון מחמת ההתעוררות שמתעורר מכח זכרון הקדושה והעבודה והשראת השכינה בה.
{כל הקבור בא"י כאילו קבור תחת המזבח (קי"א)}
הרמב"ם כתב (בפ' ה' מהל' מלכים (ה' י"א) בזה"ל, וכן הקבור בה נתכפר לו {וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה}. ובזה יישב וביאר לנו הענין, ששכר ישובה הרי הוא כהקרבה ע"ג המזבח. שהוא מכפר כמובן באותם תנאים ונתונים, שהמזבח מכפר.
{ר"ח שושביניה דמלה"מ כי ניחא נפשיה א"ל זיל עבד רעותיה וכו' א"ל הב לי סכינך, א"ל כחברך בעית למעבד? מי איכרכת בבעלי ראתן? ואפ"ה כי נח נפשיה אפסיק עמודא דנורא בין דידיה לעלמא, וגמירי, דלא מפסיק, אלא לחד או לתרין כדרא. (עז.)}
תיארו לנו את ההפרש בין ר"ח שאעפ"י שהיה גדול במעלתו עכ"ז נכוה מחופת ריב"ל. כי הוא מעולם לא סיכן את עצמו כריב"ל, והיה חושש לבריאותו מרוב חולשתו (כנרמז במו"ק. ושמלה"מ שושביניה הוה). וכאשר עמד מהרבה מחלות, נפל לבסוף במחלה קשה עד שנואש מחיי עוה"ז וזהו ענין אמ' עביד ליה רעותיה. ובמאמץ רב קם ממנה וחי ל' יום שבהם שיקע עצמו בתורה מחשש פן יחטפהו המות פתאום, ואכן אירע לו לסוף ל' יום שנפל למשכב שממנו גוע. וניחם עצמו בהרגשת נועם עונג עוה"ב הצפוי לו, אך רצה להבליג על צער המות כריב"ל (וזהו ענין הב לי סכינך וכו') ולא יכל כי פחד המות והחשש ממנו, היה לו תמיד, שע"כ התרחק תמיד מבעלי ראתן. ואעפ"כ בלט גם הוא בשעור קומתו בהבדל גדול שהפסיק בינו כמחיצה לבין חכמי דורו ונתיקר בעיניהם עד שחשו כלפיו יראת כבוד שאינם כדאי ליקרב וליטפל בו, אלמלא שזה כבודו (ואז כביכול סר המורא המכונה בעמודא דנורא).
{קרב ר"א לגביה, א', עשה בשביל כבוד חכ', כבוד אביך, כבוד עצמך, איסתלק, א' אביי }(מה שהפסיק עמודא דנורא הוא כדי){ לאפוקי ממאן דלא קיים אפי' אות אחת. (עז)}
כך כינו ורמזו ליראת הכבוד והמורא כלפיו שרומז שלא יעיז להתעסק בו ולא יקרב ליטפל בו איש בלתי מושלם בתורה, כדרך שלא יהין מי שהוא לחשוף אותו בחייו מיראת כבוד אלא רק אותם שבאו עמו במגע בחייו ושלא עברו אפי' על אות אחת בתורה, רשאים לגשת אליו. וכל זה כדי ליזהר בכבודו אפי' במותו. ור"י השיב שאף מי שתחסר לו מצוה שבאה לידו ולא קיימה כמוהו (כמו מעקה), לרוב מעלתו לא יקרב אליו, דרך כבוד ומעלה.
{בשעת פטירתו של רבי א"ל וכו' הזהרו בכבוד אמכם, נר דלוק במקומו שלחן ערוך במקומו, מטה מוצעת במקומה, דכל ע"ש אתי לביתיה". (קג)}
למען תשאר הנהגת ביתו בכבודה על מכונה, הן ביחס לאם, הן ביחס לנשיאות, ולשלום בניו וביתו לאחריו כבחייו, על כן צוה על שמירת האוירה הרגילה בחייו בביתו, כדי לעורר ולהשכין בקרבם יראת כבוד והרגשת מורא כבודו ביניהם, כאילו הוא שרוי עמהם ופוקדם. (וע"כ צום שינהגו כבוד זב"ז). והזכירו (בי שמשי) – שבתות, מחמת שבהם מורגש כבוד הנשיא, והם עתי התכנסות והסיבה גם יחד, ואף מועדים הם לריב ומצה, וההשראה והרגשת כבוד עשתה רושם והרגשה על הסובבים כאילו הוא מצוי. ואולי סברה האמה, שרוחו באה בקרבם, וע"כ גערה בשכנתה שדפקה בדלת שלא ביראת כבוד, וכשהושג רצונו ונשתרשה האחדות וההנהגה הטובה בביתו, חדלו ממעשה השראת והרגשת אוירת בואו, ונתנו להרגיש שכביכול לא יבוא עוד. (וכמעין זה פי' בפרדס רמונים, על שמירת האוירה וההשראה בביתו ועל הקשר שבין הנשמה לגוף כ"ז שהחומר לא נפסד).
{נכנס ר"ג אצלו א"ל בני נהוג נשיאותך ברמים. (קג)}
גם שענינו שינהג סלסול בעצמו, רמז לו שגם כלפי רמי המעלה בתורה ינהג כך, ואז, גם על פני כל העם יכובד, כפי שנהגו גם הוא וגם ר"ג דיבנה, עם כל ענותנותם, להקפיד על נשיאותם.
{ההיא יומא דנח ר', גזרו תעניתא ובעו רחמי, אמ' כל דא' נח ר' ידקר בחרב. א"ל לבר קפרא נח נפשיה? א"ל ב"ק אתון קאמרתו אנא לא קאימנא }(שלא רצה לבשר ברע).{ (קג)}
פי' ביום שנטה למות בהיותו גוסס, התאמצו בתפלה שה' ירפאהו, וממיאונם להשלים עם מצבו אמרו, שמי שיטעון להניח מתפלה ויאמר נואש ושאין עוד סיכוי, ידקר בחרב.
{ר' ענן הוה רגיל דאליהו אתי גביה ומתני ליה סידרא כיון דעבד הכי (שקיבל דורון) אסתלק. בעא רחמי ואתא, הוה מבעית ליה ועביד תיבותא ויתיב קמיה עד דאפיק סידריה והיינו סדר אליהו רבא וזוטא. (קד)}
בישועות מלכו לאברבנאל כתוב, "והיו קוראים אליהו למדרגת ההתבוננות העליון, להיות המדע המגיע אליהם בהדבק רוחם ושכלם בדברים האלקים אנושיים מצד אחד, ובנבדל מצד שני. לכן כינו זה אליהו לדמיון הענין אליו". ולפי"ז נוכל להבין ענין ריב"ל עם אליהו ורשב"י, שהיה זה בחלום, או בהתבודדות המחשבה בהקיץ, או שבדרך חכמה צייר בעיונו וברעיונו כאלו הוא מדבר לשלמים האלה, והם משיבים אותו. ובדרך זו יובן ענין ר"ע וסדרא דאליהו רבא וזוטא – שאם כי שבה אליו ההתחברות דאותו חסיד, אך נתמעטה.
{בשני דר"י הוה ריתחא א"ל ליבעי מר רחמי, א"ל השתא ומה אלישע דהוו מיפטרי מיניה תרי אלפין ומאתן לא הוה בעי רחמי, אנא אבעי רחמי? (קו)}
קצת קשה, וכי אימת מתפללין? אך ממילת ריחתא (ולא כפנא) ניתן להבין שכבר התענו י"ג תעניות שאח"כ אין מוסיפין אליהם, אלא ממעטים בשמחה ודווין כנזופים למקום, כי גזירתו כבר נחרצה עליהם כבימי אלישע שנחתם גזר דינם, או שכבר עבר זמן המטר ואינו רוצה לצעוק לשוא. וכך ג"כ הקשה המהרש"א, ותירץ שכאן לא היה אלא בצורת ועל דוחקא דרבנן בלבד לא רצה למבעי.
{כי הוו מיפטרי רבנן מבי ר"ה הוו פיישי תמני מאה רבנן. (קו)}
כלומר, מן הנשארים שכ"כ הם, והם המועט אתה למד על רוב בני ישיבתו.
{כי קיימי וכו' ונפצי גלימיהו סליק אבקא וכסי ליומא ואמ' במערבא קמו מישיבת ר"ה. (קו)}
ידועים עניני מאמריהם והוי מתאבק בעפר רגליהם. וכן "ופרשו השמלה דברים ברורים כשמלה, אשר ולפי"ז רמזו במאמרם זה, שבעת עמדם רבנן ממיתבתא דר"ה היו מפיצים שמועותיו למרחוק, והיו מכהים זוהר אור חכמי א"י, וכן מרוב פלפול היו משימים דברים הברורים כיום, למסופקים וחשוכים (ועפ"ז אמרו אמרי במערבא (הוא ר' ירמיה) במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי, כי מרוב פלפול הוא מושיב לאדם במחשכי הספקות), ולפי פלפול השמועות הבחינו שהם דר"ה וכפי שהעיד ר"א (יבמות מ"ה) שיתין סבי הוינא וכולהו איעקרו מפרקיה דר"ה וכו'.
{כל הדר בחו"ל דומה כאלו עע"ז. שנ' כי גרשוני מנחלת ה' לאמר לך עבד אלקים אחרים (קי.)}
מהראייה שהביאו משמע, שלא החמירו ואמרו שהוא כעע"ז, אלא על העוזב את א"י ויוצא לחו"ל, כדוד שעזב את מקום השראת השכינה והעבודה, אפי' שזה לצורך קיום והצלה, כי הוא נראה כמסיר בטחונו מהש"י לבקש לו דרכים אחרות. אבל מחלקת ר' יהודה ור"ז, היא במי שנמצא מעיקרא בבבל בזמן שגשוגה של תורה בה, כבזמנם. שר"י סובר שאינו צריך לעלות רק אם יש בה עלייה רוחנית כי החיוב לעלות רק בהיות בה עם ה' ונחלתו, וביהמ"ק על מכונו, אשר אז בה כל מעלותיה. או שיגרום לכך כבימות דוד ועזרא, (ועי' בדברי המאירי לקמן בסוף.)
{אסרי לגפן וכו' אחוי לי שניך דבסים מחלבא, ורמוז בעינך דבסים מחמרא. (קי"א)}
אחרי שדרש את פשטיה, על רבוי היין והחלב, מפליאה השאלה פשטיה במאי קאי? אולם על אף הכלל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, יש לידע שיש כתובים שעומק כוונתם והנמשל מהם הוא פשט הכתוב ואמתתו, כגון אותם המורים על גשמות וכיצ"ב שהמפרשם כפשוטם הר"ז מחרף ומגדף, והנסתר הנדרש מהם הוא אמתת פשוטם. וגם כאן לא יתכן שהבטחות הטובה מתיחסות רק למגושם מן הארץ, בפרט בעיני ההמונים שרואים שטובתה נטולה מישראל ברוב ימות עולם. ע"כ שאלו פשטם העיקרי במאי? ודרשו שהן משל על הנאות והטבות רוחניות.
{מעשה באחד שנפלה לו יבמה בחו"ל ושאל מהו לירד לקיים מצוות יבום. אמרו לו, אחיו נשא גויה ברוך המקום שהרגו ועכשו ירד אחיו אחריו, (קי"א)}
כתב המאירי שעל דרך צחות ומליצה אמרו כן ש"אחיו נשא גויה, ע"פ מאמרם כי כל הדר בחו"ל כמי שאין אלוה,
{עולא הוה רגיל (לילך ולבא לא"י) נח נפשיה בחו"ל. אר"א, אנת עולא, על אדמה טמאה תמות? אמרו לו ארונו בא , א"ל, אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה (קי"א)}
אפע"פ שהדברים נאמרו על מעשה עולא, אף שהוא רק במקרה נח נפשיה בחו"ל, אבל עיקרם של דברים הוא להבדיל בין זכות ומעלת ההשתוקקות לא"י ונקלט בה לאחר מיתה, לבין מי שנקלט וחי בה מחיים שהתבשם מטוהר המדות בה וסיגל לעצמו מדות ומעשים טובים כרוח טהרתה של א"י, ומילט נפשו מזוהמת אנשי חו"ל וטומאתם. והראיה מה שאמרו כשרים שבשאר ארצות בבל קולטתם ולענין קבורה, ופרש"י מחמת זכות תורה, שאם מחמת סגולתה של הארץ הרי אין שום סגולה לבבל משאר ארצות. אלא ודאי רק מחמת אוירה רוחנית והשפעה של תורה שהיתה שם. ועל כן שמתיה רב יוסף לההוא דנפק מפומבדיתא לבי כובי. ורב יהודה סובר בשל כך, שכל הדר בבבל כאילו דר בארץ ישראל. (ועי' בדברי המאירי לקמן)
{אר"י כל המהלך ד' אמות בא"י מובטח לו שהוא בן העוה"ב (קי"א)}
נראה שהכוונה שאפי' התהלך במעט מהליכותיה הראויים, מה שכינו בד' אמות, מובטח לו שהוא בן העוה"ב, כי לנחול עוה"ב דרושה עשייה והתהלכות מסוימת. והשפעת האוירה הקדושה של א"י (אז) מבטיחה את כשרון מעשי האדם כדי להגיע לעוה"ב. וכך כתב המאירי על אמרם לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה הגוים ולא בחו"ל, שחו"ל דירת קבע לגוים ולעובדי אלילים ואי אפשר שלא ללמוד מדרכיהם.
{אר"א עמי הארץ אינם חיים שנ' מתים כל יחיו רפאים בל יקומו, במרפה עצמו מדברי תורה (קיא)}
כמה מאמר זה מבטא את ענין תחית המתים שהיא רק לחיים שייצרו לעצמם חיים, שאז
חיותם הרוחנית שומרת חיות, ואם דועכת מתעוררת היא וקמה לתחייה, אבל מתים מעיקרא היאך יקומו ומאין להם חיים? כי רק המשתמש באור תורה, אורה מחייהו.
{עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת (קי"א)}
כבר פי' הרמב"ם למאמר זה והאיר דרכנו בפרק חלק יעו"ש וירוח לך.
{לא בעוה"ז העוה"ב. העוה"ז יש בו צער, לבצור, ולדרוך, אבל לעוה"ב אדם מביא ענבה בקרון או בספינה ומניחה בזוית ביתו ומסתפק ממנה כפיטס גדול. (קיא)}
אם ענין העוה"ב כאן עולם הנפשות, יהיה זה כנוי לתענוג הרוחני כענין יין המשומר בענביו, אבל פשט הדברים על ימות המשיח שלא יהיה בו טורח ועמל אלא הכל בקלות ובריוח יושג, וכך כתב המאירי; עיקרו, מונח על עולם הנשמות הבא אחר המות. ומכל מקום יש מקומות בתלמוד שהוא נאמר על תחיית המתים שהוא סוף הכל לפי דרכים הדתיים, ויש מקומות שהוא נאמר על ימות המשיח. ועל דרך זו, אמרו בסוגיא זו לעולם הבא אדם יוצא ומביא ענבה אחת וכו'. עכ"ל.
{כשם שאסור לצאת מא"י לחו"ל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות (קיא)}
כתב המאירי כי כל מקום שחכמה ויראת חטא מצוין שם דינו כא"י. וכמו שאמרו כל הדר בבבל כאילו דר בא"י, בבל היה מקום תורה כא"י שכל מה שאמרו, לא אמרו אלא מפני שסתם חו"ל אין חכמה ויראת חטא מצוין בה לרוב הצרות ועול הגליות שסובלים שם, אלא א"כ ע"י עמל גדול {וצער גילגול} מכל הצרות וההתיאש מהם, לשרידים אשר ה' קורא. ואפשר שרמז לנו בזה ענין גלגול מחלות. וסתם א"י חכמה ויראת חטא מצוים בה עד שמתוכם משיגים כבוד בורא. וזוכים ליהנות מזיו-השכינה, ועל זה אמרו שאפי' שפחה שבא"י מובטח לה שהיא בת העוה"ב, על דרך מה שיעיר הנביא באמרו "וגם על העבדים ועל השפחות אשפוך רוחי".
{עתידים כל אילני סרק שבא"י שיטענו פירות וכו' (קיב)}
זהו משל על הריקים והפשוטים שבעם, שיהיה בהם ידע של תורה, ע"ד כי מלאה הארץ דעה. נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה.