לוזגת אל
אל'(ו) רמאנש .השעת אלב רבוע – הטורפ הווש ורבח תא לזוגה לכ .א
תגזול'. אין לוקין על לאו זה, שהרי הכתוב נתקו לעשה, שאם גזל חייב
וליפאו .השע תווצמ וז – 'לזג רשא הלזגה תא בישהו' רמאנש .ריזחהל
שרף הגזלה – אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה. וכל לאו שניתן
לתשלומין אין לוקין עליו:
ב ואסור לגזול כל שהוא – דין תורה. אפילו נוכרי אסור לגזלו או לעשקו.
ואם גזלו או עשקו – יחזיר:
לזג תרדגה
ג. אי זהו גוזל? זה הלוקח ממון האדם בחוזקה. כגון שחטף מידו
מטלטלין, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל משם כלים, או
שתקף בעבדו ובבהמתו ונשתמש בהם, או שירד לתוך שדהו ואכל פרותיה
וכל כיוצא בזה – הוא גוזל. כעניין שנאמר 'ויגזול את החנית מיד המצרי' :
קשוע תרדגה
ד. אי זהו עושק? זה שבא ממון חברו לתוך ידו ברצון הבעלים, וכיוון
שתבעוהו כבש הממון אצלו בחוזקה ולא החזירו. כגון שהיה לו ביד חברו
הלוואה או שכירות, והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם
וקשה. ועל זה נאמר 'לא תעשוק את רעך':
הלזגה תרזחה
רשא הלזגה תא בישהו' רמאנש .המצע הלזגה ריזחהל בייח – לזוגה לכ .ה
גזל'. ואם אבדה או נשתנית – משלם דמים. בין שהודה מפי עצמו בין
שבאו עליו עדים שגזל – הרי זה חייב לשלם הקרן בלבד. אפילו גזל קורה
ובנאה בבירה, הואיל ולא נשתנית – דין תורה הוא שיהרוס את כל הבניין
ויחזיר קורה לבעליה. אבל תקנו חכמים, מפני תקנת השבים, שיהיה נותן
את דמיה ולא יפסיד הבניין. וכן כל כיוצא בזה. אפילו גזל קורה ועשאה
בסוכת החג, ובא בעל הקורה לתבעה בתוך החג – נותן לו דמיה. אבל אחר
:המצע הרוקה תא ריזחמ – טיטב האנב אלו תינתשנ אלו ליאוה ,גחה
:לזגנה דיב תושרה – רבדמב ותלזג ול ריזחהו בושיב ורבח תא לזוגה .ז
אם רצה – נוטל. ואם לאו אומר לו 'איני נוטל אלא בישוב שמא תאנס
ממני כאן' – והרי היא ברשות הגזלן ובאחריותו עד שיחזירנה לו בישוב,
וכן בדמי הגזלה:
ח. הגוזל את חברו והבליע לו בחשבון – יצא. ואם החזיר לכיסו שיש בו
מעות – יצא. שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה,והרי מנה המעות
שהחזיר לו בכלל מעותיו, ומניין שלא מדעת פוטר. ואם החזיר לכיס שאין
בו כלום – לא יצא, וחייב באחריות הגזלה עד שיודיעו שהחזיר לכיס
:ינולפ
דומחת אל
ול רשפאש רבד וא ,וריבח לש וילכו ותיב וא ותמא וא ודבע דמוחה לכ .ט
שיקנהו ממנו, והכביר עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי
שנתן לו דמים רבים – הרי זה עובר בלא תעשה. שנאמר 'לא תחמוד'. ואין
לוקין על לאו זה, מפני שאין בו מעשה. ואינו עובר בלאו זה עד שייקח
החפץ שחמד. כעניין שנאמר 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך' –
:השעמ וב שיש דומח
הוואתת אל
י. כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חברו, וכן כל כיוצא בהם משאר
דברים שאפשר לו לקנותם ממנו, כיוון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה,
ונפתה בלבו בדבר – עבר בלא תעשה. שנאמר '(ו)לא תתאוה'. ואין תאווה
:דבלב בלב אלא
יא. התאווה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל. שאם לא רצו
הבעלים למכור, אף על פי שהרבה להם בדמים והפציר ברעים – יבוא לידי
גזל. שנאמר 'וחמדו בתים וגזלו'. ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם,
או מנעוהו מלגזול – יבוא לידי שפיכות דמים. צא ולמד ממעשה אחאב
:תובנו
הואתהש רבד הנוקהו .דחא ואלב רבוע – הוואתמהש ,תדמל אה .בי
בהפצר שהפציר בבעלים, או בבקשה מהם – עובר בשני לאוין, לכך נאמר
'לא תחמוד', ולא תתאוה'. ואם גזל – עבר בשלושה לאוין:
תשובת הגזלן
יג. כל הגוזל את חברו שווה פרוטה, כאלו נוטל נשמתו ממנו. שנאמר 'כן
ארחות כל בוצע בצע את נפש' וגו'. ואף על פי כן אם לא הייתה הגזלה
קיימת, ורצה הגזלן לעשות תשובה, ובא מאליו והחזיר דמי הגזלה –
תקנת חכמים היא שאין מקבלין ממנו. אלא עוזרין אותו ומוחלין לו כדי
לקרב הדרך הישרה על השבים. וכל המקבל ממנו דמי הגזלה – אין רוח
חכמים נוחה ממנו:
