ה פ ט ר ה
מלאכי פרק א – פרק ב, ז
א.
מלאכי א, י:
מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם וְלֹא תָאִירוּ מִזְבְּחִי חִנָּם
אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם:
רמב"ם יד החזקה – הלכות תשובה פרק ז
הלכה
ז: כמה מעולה מעלת התשובה!
אמש היה זה מובדל מה'
אלקי ישראל שנאמר:
עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם (ישעיהו נט,
ה),
צועק ואינו נענה,
שנאמר:
כי תרבו תפלה אינני שומע (ישעיהו א,
טו),
ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו,
שנאמר:
מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי (ישעיהו א,
יב);
"מי גם בכם ויסגר דלתים ולא תאירו מזבחי חנם אין לי חפץ בכם,
ומנחה לא ארצה מידכם"
(מלאכי א,
י).
והיום הוא מודבק בשכינה,
שנאמר:
ואתם הדבקים בה'
אלקיכם (דברים ד,
ד);
צועק ונענה מיד,
שנאמר:
והיה טרם יקראו ואני אענה (ישעיהו סה,
כד),
ועושה מצוות ומקבלים אותן בנחת ושמחה,
שנאמר:
כי כבר רצה האלקים את מעשיך (קהלת ט,
ז).
ולא עוד אלא שמתאוים להם,
שנאמר:
וערבה לה'
מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות (מלאכי ג,
ד).
1.
הרמב"ם מעמיד את פסוקי ישעיהו א על יד פסוקנו,
מה רצה להוכיח באמצעות שניהם?
מה הדמיון שראה ביניהם?
* 2.
אם נקרא את פסוקי ישעיהו ואת פסוקנו כל אחד בתוך מסגרת פרקו, מה ההבדל שביניהם המתברר מתוך ההקשר?
ב.
מלאכי א, יא:
כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת:
רש"י מלאכי א,
יא:
גדול
שמי
בגוים: אמרו רבותינו: דקרו ליה אלהא דאלהיא (מנחות קי, ע"א),
אפילו מי שיש לו עכו"ם,
יודע שיש א–לוה,
שהוא על כולם,
ובכל מקום מתנדבים לשמי אף העכו"ם.
רמב"ם
מורה
נבוכים
מאמר
א פרק
לו:
ואתה יודע, שכל מי שעובד עבודה זרה לא יעבדהָ על דעת שאין א–לוה בלעדיה, ולא דימה מעולם כלל אדם מן העוברים ולא ידמה מן הבאים,
שצורה אשר יעשהָ מן המתכת או מן האבנים והעצים,
שהצורה ההיא היא אשר בראה השמים והארץ והיא תנהיגם;
אבל אמנם יעבדוה על צד שהיא דמיון לדבר שהוא אמצעי בינם ובין הא–לוה ית', כמו שאבאר. ואמר:
מי לא יראך,
מלך גויים (ירמיהו י, ז);
ואמר:
ובכל מקום מקטר – מגש לשמי, כי גדול שמי בגויים (מלאכי א, יא).
– רומז אל הסיבה הראשונה אצלם.
וכבר בארנו זה בחבורנו הגדול,
וזה ממה שלא יחלוק בו אחד מבעלי תורתנו.
פירוש
יהודה
אבן
שמואל: (מורה
נבוכים, הוצ'
תל–אביב
תרצ"ה)
ואתה יודע – כאן הרמב"ם מגולל לפנינו את פרשת האמונה האלילית ומראה אותה באור חדש:
אין זו עבודת 'עץ ואבן', אלא השקפת עולם קשורה בהשגת האמצעים העומדים בינינו ובין הא–לוה,
אבל ההשגה מוטעית,
ומתוך שהיא מתייחסת אל הא–לוה,
טעותה חמורה ומזיקה.
שכל מי שעובד עבודה זרה:
יודע שיש רק א–לוה אחד לעולם,
ואם אינו עובד אותו, אלא אלהות זו,
אין זה אלא משום שהוא רואה את הא–לוה רחוק ממנו בתכלית הריחוק ואת האלוהות הזאת קרובה אליו.
אבל אמנם יעבדוה על צד שהיא דמיון לדבר: והאמת היא, שאין עובדי עבודה זרה עובדים לפסל ('לצורה')
אלא מצד היותו סמל ('דמיון')
לרוחני העומד בינינו,
בני האדם, ובין הא–לוה;
הבעל והעשתורת, למשל,
הם סמל לכח הפריון, שהוא המלאך העומד בין הא–לוה ובין העולם,
כממונה על ההפראה.
ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי:
רומז אל – כלומר: ויש בזה רמז,
שגם אצל עובדי האלילים נחשב הא–לוה לסיבה ראשונה,
והאלילים אינם אצלם אלא סמלים לסיבות אמצעיות שבין הא–לוה ובינינו. הכרת הא–לוה אינה נחלת בני ישראל,
אלא כל באי עולם עומדים עליה מעצמם,
מתוך היותם 'בני אדם' שצורתם הטבעית היא ההשגה השכלית,
השגה שההכרה באלוהות,
באחדות המקור לעולם,
מונחת ביסודה.
בחבורנו הגדול: במשנה תורה, בספר המדע, הלכות ע"ז א: בימי אנוש …הוא שירמיהו אומר:
מי לא יראך … כלומר: הכל יודעים שאתה לבדך, אבל טעותם וכסילותם – שמדמים,
שזה ההבל רצונך הוא.
וזהו ממה שלא יחלוק בו אחד מבעלי תורתנו: וזהו דבר שלא יחלוק עליו אף אחד מבני אומתנו:
אין אנו חושבים שרק אנחנו השגנו את מציאות הא–לוה ואין אנו אומרים שאנשי האמונות האחרות כופרות במציאות הא–לוה.
רמב"ם יד החזקה – הלכות עבודת כוכבים פרק א
הלכה
א: בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדולה,
ונבערה עצת חכמי אותו הדור;
ואנוש עצמו מן הטועים היה. וזו היתה טעותם,
אמרו:
הואיל והאלקים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם,
ונתנם במרום וחלק להם כבוד,
והם שמשים המשמשים לפניו –
ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד.
וזהו רצון הא–ל,
ברוך הוא,
לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו,
כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו –
וזהו כבודו של מלך.
כיון שעלה דבר זה על לבם,
התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות,
ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם –
כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה.
וזה היה עיקר עבודת כוכבים,
וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה;
לא שהם אומרים שאין שם א–לוה אלא כוכב זה.
הוא שירמיהו אומר:
מי לא ייראך,
מלך הגוים,
כי לך יאתה;
כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך;
ובאחת יבערו ויכסלו:
מוסר הבלים עץ הוא.
(ירמיהו י,
ז–ח),
כלומר:
הכל יודעים שאתה הוא לבדך,
אבל טעותם וכסילותם –
שמדמים שזה ההבל רצונך הוא.
1. האם מסכים הרמב"ם עם דעת רבותינו שהובאה ברש"י?
2.
מדוע מסתמך הרמב"ם ב"מורה"
גם על הפסוק מירמיהו וגם על פסוקנו,
ואילו בהלכות ע"ז מסתמך הוא רק על דברי ירמיהו?
* * 3.
היש הבדל (נוסף על זה שמבליט הרמב"ם)
בין מגמת שני הפסוקים (ירמיהו י, ז;
ומלאכי א, יא)
לפי פשוטן של מקראות?
השאלות המסומנות ב–*
קשות והמסומנות ב–**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.