גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים וחמש (תשכ"ו)
הפטרת אחרי מות–קדושים
כמנהג ספרד
יחזקאל פרק כ פסוקים א–כ
א.
שאלות כלליות.
1.
השווה את פרקנו (כולו)
להפטרת פרשת פרה (יחזקאל לו,
טז–לו).
מה הדומה ומה השונה בין שתי ההפטרות?
2.
על שני מיני חילול ה'
(ומצוותיו)
מדובר בפרקנו.
מה ההבדל שביניהם?
(סמן את הפסוקים שבהם מדובר ב"חילול"
מכל סוג!)
ב.
פרק כ, א:
ויהי בשנה השביעית בחמישה עשר לחודש באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה'…
רש"י
ירמיה
פרק כ
פסוק א:
לדרוש
את ה'.
על צרכיהם. "ואם אינו שומע לנו, גם אנו לא ניענש על עבירות
שבידינו,
שהרי כבר מכרנו ואין לו עלינו כלום;
עבד שמכרו רבו ואשה שגירשה בעלה כלום יש לזה על זה כלום? ומסוף הענין אתה למד…
מקורו
של רש"י
כאן בדברי
מדרש
תנחומא
ישן לפרשת
נצבים
[ג]:
וכן אתה מוצא כשביקשו לפרוק עול שבועתו בימי יחזקאל.
מה כתיב שם?
(יחזקאל כ, א)
"באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה'".
אמרו לו: "בן אדם, כוהן הקונה את העבד –
מהו שיאכל בתרומה?"
אמר להם: "אוכל!"
אמרו לו: "אם חזר כוהן ומכרו לישראל,
לא יצא מרשותו?"
אמר להם: "הן",
אמרו לו: "אף אנו כבר יצאנו מרשותו [של הקדוש ברוך הוא], נהיה כאומות העולם"…
ר'
ישעיה
הראשון
מטראני
ירמיה
פרק כ
פסוק ג:
אם אידרש לכם:
מפני שבלב רע היו באים,
כמו שמפורש לפנינו…
1.
מהי ההוכחה מפרקנו שבאמת זו הייתה כוונת הבאים לדרוש את ה'?
לאיזה פסוק יתכוונו המפרשים ("מסוף הענין אתה למד",
"כמו שמפורש לפנינו")?
2.
לאיזו שבועה מתכוון המדרש שאותה רצו לפרוק מעליהם?
ג.
פרק כ, ג – ד:
פסוק ג:
הלדרוש אותי אתם באים חי אני אם אידרש לכם.
פסוק ד:
התשפוט אותם, התשפוט,
בן אדם? את תועבות אבותם הודיעם.
השווה"
פרק יד פסוק ג:
האדרוש אדרש להם?
פרק
יד פסוק
ד:
לכן דבר אותם ואמרת אליהם,
כה אמר ה'
איש איש מבית ישראל אשר יעלה את גילוליו אל ליבו…ובא אל הנביא – אני ה' נעניתי לו.
רש"י
ירמיה
פרק יד
פסוק ב:
האדרוש אידרש: התיראה כי אני אדרש להם ואשיב על דבריהם; הרבה תמיהות מתקיימות.
(והשווה
רש"י
בראשית
יז, יז:
הלבן:
יש תמיהות שהן קיימות, כמו (שמואל א', ב,
כז)
"הנגלה נגליתי לבית אביך"… אף זו היא קיימת, וכך אמר בליבו:
הנעשה חסד זה לאחר מה שהקדוש ברוך הוא עושה לי?!)
אבן
כספי
ירמיה
פרק יד
פסוק ב:
האידרוש אידרש להם:
מטעם (ישעיה סה, א)
"נדרשתי ללא שאלו",
שטעמו כמו –
נמצאתי.
והנה הדרישה יותר נכבדת מן המענה באומרו "נעניתי לו", כמו ש"רצה"
יותר נכבד מ"שעה"
– רצה לומר: (בראשית ד, ה)
"וישע ה' אל הבל". לכן אמר ה'
לאלה,
כי לא יהיה נדרש להם,
אבל יהיה נענה…
1.
האם שלוש השאלות (בפסוק ג ובפסוק ד בהפטרתנו ובפרק יד פסוק ב)
הם לדעתך באותו כיוון אם לא?
2.
התוכל להסביר את המושג "תמיהות מתקיימות",
האם התמיהות של הפטרתנו בפסוקים ג או ד הן "תמיהות מתקיימות"?
3.
לדעת רד"ק אין הפסוק משמואל א',
ב,
כז שייך לסוג התמיהות המתקיימות.
הסבר!
ד.
פרק כ, ז:
ואומר אליהם: איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תיטמאו.
רש"י
ירמיה
פרק כ
ז
ואומר
אליהם: אהרון ניבא להם נבואה זו קודם שנגלה הקדוש ברוך הוא על משה בסנה,
וזהו שנאמר לעלי (שמואל א', ב,
כז):
"הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן…"
ר'
יוסף
אבן כספי
אדני
כסף:
ואומר
אליהם. כמה אמרות יש בתורה ובמקרא שהם לנוכח דבר מה ואם איננו שם, כל שכן שזה כולו היה מצוות האבות השלושה לבניהם,
ובפרט יעקב בעת מותו, כל שכן שקודם זה כתיב (בראשית לה, ב)
אומרו אליהם: "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם". וכל שכן שכתוב (בראשית א, ג)
"ויאמר אלוקים יהי אור", ורבים כן לאין מספר, שהכוונה בם כמו (בראשית יז, יז)
"ויאמר בליבו".
1.
מה קשה לשני המפרשים בפסוקנו?
2.
מה ההבדל בין שתי התשובות הניתנות בדברי שני הפרשנים?
3.
הסבר דברי אבן כספי "ואם איננו שם"
– היכן?
4.
למה יתכוון בדברו על יעקב לפני מותו?
5.
מה עניין "יהי אור"
לעניננו?
ה.
פרק כ, ח:
וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי איש את שיקוצי עיניהם לא השליכו…
ר'
יוסף
אבן כספי
:
וימרו בי: לא אמר זה הנביא עתה,
כי (=ש)
קודם קום המלך החדש [ראה שמות א,
ח]
המרו ישראל ועבדו עבודה זרה,
עד שבעבור זה העוון נענשו,
כי זה היה כנגד מה שכתוב בתורה או היה תוספת גמור.
כי אין זה כמו (בראשית יח, כ)
"זעקת סדום ועמורה כי רבה"
שכבר פירשנו*, כי שם כתב "זעקת"
אך לא ידענו למה, עד שפירשו יחזקאל*.
ואולם אין מילה בתורה שתעיד על היות זה העינוי והעבדות על עוון קדום להם, וחלילה,
כי בכל זה כוונה אחרת,
אין זה מקום ביאורה.
ולכן הטעם בזה בלי ספק,
כי ה' נתנם לעבדים ביד המלך החדש ועמו, לסיבה ידועה אצלו יתברך, וגזר עליהם העינוי ארבע מאות שנה לבד [בראשית טו, יג].
והם – רבים מהם נטמעו עם המצרים ונשתמדו ועבדו אלוהיהם, אם בעבור שירחמו עליהם יותר,
ואם על דרך הסכלות הגמור,
ודי לנו במה שכתוב בתורה (שמות ו, ט)
"ולא שמעו אל משה", כמו שאמר בזה (בפרקנו)
"וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי", וה'
כי ראה זה אמר להעמידם לנצח באותו העבדות ולכלותם בארץ מצרים.
אבל זכר הזמן המוגבל לאבותם ולא עשה כן.
כוונתו
לדבריו
ליחזקאל
ט,
מט:
הנה זה היה עוון סדום אחותך: בזה פירש הנביא הזה מה שכתוב בתורה "זעקת סדום ועמורה כי רבה"
וכן (בראשית יג, יג)
"ואנשי סדום רעים וחטאים" וכדאי הוא לסמוך עליו; ודי בזה, עד נאמן, כי עיקרי ספרי הנביאים לעשות פירוש על כל מה שכתב בתורה וזה עניין יקר, אין כמוהו.
1.
מה הקושי שמעורר פסוקנו,
שאותו רצה ליישב?
2.
הסבר את המילים המודגשות והמסומנות בקו (מהו שהיה כנגד הכתוב בתורה?
לאיזה מקום בתורה הוא מתכוון?
3.
מהו פירושו לשמות ו,
ט?
ובמה הוא סוטה מן הפשט?
4.
לשם מה רומז הוא כאן לפירושו שנתן ליחזקאל טז,
מד,
מהי חשיבות המקום ההוא לענייננו?
ו.
פרק כ, יא:
ואתן להם את חוקותי ואת משפטי הודעתי אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
פסוק יב:
וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם
1.
הסבר למה נאמר לגבי חוקים "נתינה"
ולגבי משפטים "הודעה"?
רמב"ן
בפירושו
לויקרא
פרק יח
פסוק ד
:
"את
משפטי
תעשו". …ועל דרך הפשט "משפטי"
כמשמען – הדינים האמורים בפרשת "ואלה המשפטים" ובכל התורה, ולכך יאמר [ויקרא יח, ה]
"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", כי הדינים ניתנו לחיי האדם ביישוב המדינות ושלום האדם,
ושלא יזיק איש את רעהו ולא ימיתנו.
וכן יחזקאל הזכיר פעמים רבות במשפטים [יחזקאל כ, יא,
יג,
כא]
"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ובשבתות אומר [יחזקאל כ, יב]
"להיות לאות ביני וביניהם". וכן בנחמיה (ט,
כט)
"ובמשפטיך חטאו בם,
אשר יעשה אדם וחיה בהם".
א.
במה שונה הרמב"ן בהבנת מבנה הפסוק מן הפירוש הרגיל?
ב.
מה ראה הרמב"ן לאחר הביאו את פסוק יא מפרקנו לחיזוק דעתו להוסיף את פסוק יב,
במה כוחו יפה לחזק את דעתו?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
על – פי הגליונות של נחמה ליבוביץ – שנה תשכ"ו
הפטרת אחרי מות – קדושים כמנהג ספרד
יחזקאל פרק כ פסוקים א – כ
יש לפתוח שיעור בהפטרה תמיד בשאלה: מה הקשר בין ההפטרה ובין פרשתנו. במקרה זה לא שאלה קשה היא והקשרים בין שניהם הם לא רק ענייניים אלא אף לשוניים – מילוליים.
הפעם לא יוכלו הלומדים להסתפק בלימוד פסוקי ההפטרה מבלי לחרוג לפסוקי פרקנו עד סופו של הפרק. מקובל אצל מסדרי ההפטרות לסיים אותה "בפסוק טוב" ולכן הפסיקו בפסוק כ, אבל כל קורא אפילו קריאה שטחית את פרקנו רואה שאין פסוק כ סוף היחידה ואפילו לא סוף פיסקה, לכן הרחבנו גם אנו הפעם את עיוננו אל מעבר לפסוקי ההפטרה.
לשאלות א 1,
2 רצוי לקרוא בדברי הרמב"ן להאזינו לב,
כו ד"ה אשביתה מאנוש זכרם:
הרמב"ן:
(דברים
פרק לב
פסוק
כו):
אשביתה
מאנוש
זכרם: גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל.
והנה יאמר הכתוב,
כי היה במידת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, "לולי כעס אויב"
ויורה זה, … שאין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו, כענין שנאמר ביחזקאל (כ,
מא מד): "וקבצתי
אתכם מן
הארצות
אשר
נפוצותם
בם ונקדשתי
בכם לעיני
הגוים, וידעתם
כי אני
ה' בעשותי
אתכם
למען שמי
לא כדרכיכם
הרעים
וכעלילותיכם
הנשחתות
בית
ישראל, וכן נאמר עוד (שם פסוק ט):
ואעש
למען שמי
לבלתי
החל לעיני
הגוים". ולכך הזכיר משה בתפילתו (במדבר יד, טו):
"ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר:
מבלתי יכולת ה'
להביא את העם הזה אל הארץ …,
וה'
יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ):
"ויאמר ה': סלחתי כדברך!"
והטעם בטענה הזאת,
איננה כרוצה (מפני שרוצה) להראות כוחו בין שונאיו, כי (ישעיה מ, יז)
כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לו,
אבל ה' ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו,
ושֹם הרשות בידו להרע או להטיב. וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים, ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם (של ישראל), ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם, … והנה
תהיה
כוונת
הבריאה
באדם
בטלה לגמרי,
שלא יישאר בהם יודע את בוראו –
רק מכעיס לפניו.
ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים.
והנה רעיון זה של דחיית עשיית המשפט כדי שלא יתחלל שם קודשו, (כי הגויים לא יבינו את משפט הצדק הנעשה אלא יתחזקו באמונת התוהו שלהם)
חוזר ונשנה בפרקנו שלוש פעמים.
שאלות ד ו–ה עוסקות בתיאור הניתן בפרקנו לגלות מצרים הנראה כסותר או כשונה לגמרי מכל המסופר לנו על גלות מצרים בתורה.
שאין כאן סתירה מסביר אבן כספי יפה בדבריו. אם כי הרמז שהוא מוצא בשמות ו,
ט וודאי אינו פשוטו של מקרא.
תאור זה של גלות מצרים כגלות שוקעת הנטמעת בתועבות מצרים, היא היא שמזכיר אותה במקום אחר גם הרמב"ן,
כדי ליישב על ידי כך את הסתירה שבין בראשית טו, יג ובין שמות יב, מ,
ואלה דבריו:
רמב"ן
שמות פרק
יב פסוק
מב:
ועוד אני אומר,
כי הפשט המחוור מן הכל הוא שנאמר,
כי הגזרה הייתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא,
(ברית בין הבתרים)
כאשר הזכרנו, והשלושים שנה האלו הם תוספת עליהם בעוון הדור ההוא.
כי אם נגזר על האדם בחטאו גלות וענוי שנה או שנתים והוא יוסיף על חטאתו – פשע , יוסיפו עליו שבע על חטאתיו וגלות ויסורין כהנה וכהנה,
שאין עונשו הראשון הבטחה לו שלא ייענש בעוון שיעשה עוד.
והנה היה על אברהם אבינו גזרה, שיהיה זרעו גר בארץ לא להם ארבע מאות שנה,
ושלא ישובו הנה עד דור רביעי … … … ואין כל הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה … ומן הידוע
שהיו
ישראל
במצרים
רעים
וחטאים
מאד, ובטלו
גם המילה,
דכתיב (יחזקאל כ, ח):
"וימרו
בי ולא
אבו לשמוע
אלי, איש
את שקוצי
עיניהם
לא השליכו,
ואת גלולי מצרים לא עזבו,
ואומר לשפוך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים".
וכתיב (יהושע כד, יד):
"והסירו את אלוהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר ובמצרים – ועבדו את ה'!"
ועל כן ארך (הוארך)
גלותם שלושים שנה … … והיה ראוי שיתארך יותר,
אלא שצעקו והרבו תפילה וזה טעם "ויאנחו מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם, וישמע אלוהים את נאקתם" (לעיל ב, כג – כד),
"ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי"
(שם ג, ט),
וכתיב (דברים כו, ז)
"ונצעק אל ה'
אלהי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו",
כי לא היו ראויים להגאל מפני הקץ שבא, אלא שקבל צעקתם ונאקתם מפני הצער הגדול שהיו בו,
[כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (ב,
כה)].
ולמה יהיה קשה על הראשונים לפרש כי נתארך גלותם על הקץ שלושים שנה,
והנה נתארך עליהם ארבעים שנה בחטא המרגלים,
כי כל הארבעים שנים ההם היה להם ענוי,
כמו שאמר (דברים ח,
ב):
"וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה'
אלוהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך",
וכתיב (שם ג)
ויענך וירעיבך,
והיה להם גלות שלימה בארץ לא להם –
רק לנחש שרף ועקרב;
ולא נתקיים להם "ודור רביעי ישובו הנה",
כי בארבעים שנה נתחלף כל הדור ההוא בודאי –
אבל
החטאים
גרמו
הכל.…
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושבע (תשכ"ח)
הפטרה לפרשת קדושים כמנהג הספרדים
יחזקאל פרק כ פסוקים א – כ
א.
שאלת מבנה
המתבונן בחלק הראשון של פרקנו יראה שהוא מתחלק לשלשה בתים: (לאחר דברי המבוא)
א.
פסוקים ה –
ט
ב.
פסוקים י –
יז
ג.
פסוקים יז –
כד
1.
הסבר מהי ההקבלה בין שלושת הבתים האלה?
2. יש לראות בתגובת ה' על התנהגות ישראל עלייה בחומרה מבית לבית.
הסבר כיצד.
3. מה ראו מסדרי ההפטרות לסיים את הפטרתנו בפסוק כ שהוא אמצע עניין ולא סיומו?
ב.
שאלה כללית
1. מהו הרעיון המשותף לדברי יחזקאל בפרקנו, לתפילות משה אחרי חטא העגל (שמות לב, יא – יג)
ואחרי חטא המרגלים (במדבר יד, יג – יט)
ולשירת האזינו (דברים לב, טו – כז)?
ג.
לפסוקים ה–ו
מקשה
אברבנאל
[השאלה
הראשונה]:
…ויקשה מאד, למה אמר ראשונה "ואשא ידי לזרע בית יעקב"
ואמר שנית "ואשא ידי להם",
ושלוש לומר "ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים", והוא דיבור כפול ומכופל ללא צורך, כי היה די באומרו: "ביום בחרי בישראל נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים"?
נסה ליישב קושייתו ולהסביר טעמו של ביטוי שבועה זה (נשאתי ידי) המשולש בפסוקים אלה?
ד.
פרק כ, ו:
ביום
ההוא
נשאתי
ידי
להוציאם
מארץ
מצרים
אל
ארץ
אשר
תרתי
להם.
מה הסיבה שבחר הנביא בביטוי "תור"
כאן ולא אמר אשר "נתתי"
או "אשר נשבעתי לאבותיכם"
וכדומה?
ה.
פרק כ, ז:
ואומר אליהם:
איש
שיקוצי
עיניו
השליכו
ובגילולי מצרים אל תיטמאו
אני ה' אלוקיכם.
פסוק
ח:
וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי
איש
את
שיקוצי
עיניהם
לא
השליכו
ואת גילולי מצרים לא עזבו…
מכילתא
בא פרשה
ה [כח,
ו]:
…ומפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים?
לפי שהיו שטופין בעבודה זרה במצרים, ועבודה זרה שקולה כנגד כל המצוות… אמר להם (שמות יב, כא)
"משכו וקחו לכם צאן" – "משכו"
ידיכם מעבודה זרה ("וקחו לכם" – צאן מצווה) והדבקו במצוות.
ר'
יהודה בן בתירה אומר: הרי הוא אומר (שמות ו, ט)
"ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" – וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח? – שנאמר (ירמיהו כ, טו)
"יולד לך בן זכר, שמח שימחהו", – רבו מוציאו לחרות ואינו שמח?
אם כן –
למה נאמר "ולא שמעו אל משה"?
אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה,
שנאמר (יחזקאל כ, ז)
"ואומר אליהם איש שיקוצי עיניו השליכו ובגילולי מצרים אל תיטמאו… הדא הוא דכתיב (שמות ו, יג)
"וידבר ה' אל משה ואל אהרון ויצוום אל בני ישראל" – ציוום לפרוש מעבודה זרה.
1. מהי הפליאה הגדולה שמעוררים פסוקי יחזקאל הנ"ל,
שדברי המכילתא מנסים ליישבם?
2.
השווה דברי המכילתא הנ"ל לדברי אבן כספי שהובאו בגליון אחרי–מות – קדושים תשכ"ו (שאלה ד) העוסקים גם הם בפליאה זו.
ר'
יוסף
אבן כספי
אדני
כסף:
ואומר
אליהם. כמה אמרות יש בתורה ובמקרא שהם לנוכח דבר מה ואם איננו שם, כל שכן שזה כולו היה מצוות האבות השלושה לבניהם,
ובפרט יעקב בעת מותו, כל שכן שקודם זה כתיב (בראשית לה, ב)
אומרו אליהם: "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם". וכל שכן שכתוב (בראשית א, ג)
"ויאמר אלוקים יהי אור", ורבים כן לאין מספר, שהכוונה בם כמו (בראשית יז, יז)
"ויאמר בליבו".
מה ההבדל העקרוני בין דברי המכילתא לדברי אבן כספי שם?
3. האם הפירוש הניתן במכילתא לשמות ו, ט הוא פשוטו של מקרא או מדרשו?
ו.
פרק כ, יא:
ואתן להם את חוקותי
ואת
משפטי
הודעתי
אותם
אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
פסוק
יב:
וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות…
אברבנאל:
…והביאם אל המדבר ונתן להם חוקותיו ומשפטיו,
והם המצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו שקיבלו אותם בהר סיני. והנה אמר עליהם "אשר יעשה אותו האדם וחי בהם", להגיד שהיו החוקים והמשפטים ההם מסוגלים בקניין החיים בכלל,
והם חיי העולם הזה, שכוללים כל מיני הטובות הגשמיות וחיי העולם הבא שהם המיוחדים לנפש.
ר'
מאיר
איש
שלום**:
נתינת החוקים והמשפטים שהוזכרו כאן היא מה שכתוב בתורה בפרשת מרה (שמות טו, כה)
"שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו,
ויאמר אם שמוע תשמע
לקול ה'", (והוא מסתמך על🙂
מכילתא
בשלח
[ויסע]
א,
כה:
"שם
שם לו
חוק
ומשפט: "חוק"
– זה השבת, "ומשפט"
זה כיבוד אב ואם –
דברי ר' יהושע.
ר'
אליעזר המודעי אומר:
"חוק"
– אלו עריות שנאמר:
(ויקרא יח, ל)
"לבלתי עשות מחוקות התועבות", "ומשפט"
– אלו דיני אונסין ודיני קנסות ודיני חבלות.
1. מה הביא את איש שלום לפרש פסוקנו כמדבר במצוות שנתנו להם במרה?
2. מה הם נימוקי ר' יהושע לפרש "חוק"
ו"משפט"
כפי שפרשו?
3. מהי ראייתו של ר' אליעזר המודעי מויקרא יח, ל?
**
עיין עלון ההדרכה.
ז.
פרק כ, יב:
וגם את שבתותי נתתי להם.
רד"ק
ירמיה
פרק כ
פסוק יב
וגם
את שבתותי.
…ואמר "שבתותי"
לשון רבים כלל בהם שביתת המועדים, כי גם הוא זכר ליציאת מצרים, ולפי שמצוות שבת גדולה ושקולה כנגד כל המצוות, אמר כמה פעמים בפרשה תוכחות חילול שבת.
אברבנאל
:
והנה נזכרה מצוות השבת בכל זאת הפרשה בלשון רבים "שבתותי",
הוא אצלי
לכלול מצוות השבת ביום השביעי ומצוות השמיטה בשנה השביעית והיובל גם
כן,
כי כולם אם כפי הימים ואם כפי השנים היו שבתות ה'
וכולם היו רמז לחידוש העולם.
ר'
מאיר
איש שלום:
ואמר
"את
שבתותי" לשון רבים על שם שבתות השנה כמו שנאמר…
והרד"ק כתב: לשון רבים כלל בו שביתת המועדים… ואינו נכון…
1. מהן הראיות מן התורה שיכול איש שלום להביא לדעתו?
2. מהי חולשת פירושו של הרד"ק?
ח.
פרק כ, יב:
וגם את שבתותי נתתי להם להיות לאות ביני וביניהם
לדעת
כי
אני
ה'
מקדשם.
רש"י
שמות פרק
לא פסוק
יג:
לדעת (כי אני ה'
מקדשכם):
האומות בה [בשבת],
כי אני ה'
מקדשכם.
ראב"ע
שמות פרק
לא פסוק
יג
(בפירושו
הקצר):
ויאמר הגאון [רב סעדיה], שלא יוודע (וי"ו בקמץ), הישראלי כי אם בשמירת השבת;
אם היה בעיר – לסגור חנות הסחורה;
ואם בדרך –
שלא ילך. וטעם "לדעת"
שתדעו שאתם מקודשים לי, וזה רמז שחייב אדם בכל שבת ללמוד דברי התורה,
וכן (מלכים ב', ד,
כג)
"מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת",
כי בשבת היו הולכים אנשים ונשים לנביאים ולחכמים לשמוע דברי תורה.
והעד הנאמן בשנת השמיטה שהיא כמו השבת,
ואמר הכתוב (דברים לא, י–יא)
שתקרא התורה נגד כל ישראל בשנת השמיטה בחג הסוכות…
ואמר (דברים לא, יב)
"למען ישמעו ולמען ילמדו".
1. מהו הקושי התחבירי בפסוקנו?
2.
איזה משני הפירושים הנ"ל מתאים יותר לפי הקשר פסוקנו ביחזקאל?
3. למה נאמר בתורה "מקדשכם"
ובמקומנו בנביא "מקדשם"?
*
גיליון זה הוא המשכו של גיליון אחרי מות קדושים תשכ"ו,
שעסק בפסוקים הראשונים של ההפטרה וברעיון חילול ה'. עיין שם וצרפהו לכאן.