גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
השנה השמונה עשרה [תשי"ט]
צו – הפטרה לפרשת פרה
יחזקאל לו, טז–לו
א.
שאלה כללית
היכן מצינו רעיונו העיקרי של פרק זה בתורה?
ב.
פרק לו, יט:
וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים:
מלבי"ם
יא, טז:
כי הרחקתים בגויים וכי הפיצותים בארצות. בספר הזה כל מקום שבאו נרדפים "גויים"
ו"ארצות"
הארצות רחוקים יותר מן הגויים,
שתחילה גלו בגויים וכבר היו רחוקים, ואחרי זה נפוצו מן הגויים לארצות רחוקות יותר, עד שבארצות נפזרו יותר.
מלבי"ם
יב, טו:
בהפיצי אותם בגויים וזריתי אותם בארצות. "הזרייה"
בא בדברים שאינם מחוברים יחד,
כמו [ישעיה ל, כד]
"אשר זורה ברחת ובמזרה" וה"ניפוץ"
הוא בדברים המחוברים [תהלים ב, ט]
"ככלי יוצר תנפצם".
הסבר לפי דברי המלבי"ם,
למה בא תחילת פסוקנו בצורה פעילה ["ואפיץ"]
והנושא – ה',
ובא סוף הפסוק בצורה סבילה ["ויזרו"]
והנושא הוא –
ישראל?
ג.
פרק לו, כ:
וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם
וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי
בֶּאֱמֹר
לָהֶם
עַם
ה'
אֵלֶּה
וּמֵאַרְצוֹ
יָצָאוּ:
תרגום
יונתן:
ועלו לביני עממיא דאתגליאו לתמן.
על דאחילו ית שמא דקודשי.
בדאמרין להון: אם עמיה דה'
אלין – ואיכדין מארע בית שכינתיה גלו?
במה סוטה התרגום ממשמעותו של הפסוק ומה הניעו לסטיות אלו?
ד.
פרק לו, כ:
וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם
רד"ק
:
ויבא.
לשון יחיד דרך כלל. ובדרש על דרך [ישעיה סג, ט]
"בכל צרתם לו צר".
1.
מה קשה לו בפסוקנו?
2.
מה ההבדל בין שני פירושיו?
ה.
פרק לו, כ:
…
וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי
מכילתא
שמות יד,
ב:
אלוהי אבי וארממנהו.
ר'
שמעון בן אלעזר אומר: כשישראל עושין רצונו של מקום,
אז מתגדל שמו בעולם, שנאמר:
[יהושע ה, א]
"ויהי כשמוע כל מלכי האמורי … וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל".
וכן אמרה רחב לשליחי יהושע [ב,
י–יא]
"כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים…
ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם,
כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת".
ובזמן שאינן עושין רצונו, כביכול שמו מתחלל בעולם, שנאמר [יחזקאל לו, כ]:
"ויבוא אל הגויים אשר באו שמה ויחללו את שם קדשי". ואומר "וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגויים…" [יחזקאל כ, כג].
יומא
פו, א:
"ואהבת את ה'
אלוקיך"
– שיהא שם שמים מתאהב על ידך: שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? "אשרי אביו שלמדו תורה !
אשרי רבו שלמדו תורה !
אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמד תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו,
עליו הכתוב אומר:
[ישעיה מט] "ויאמר לי: עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".
אבל מה שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו?
"אוי לו לפלוני שלמד תורה!
אוי לו לאביו שלמדו תורה!
אוי לו לרבו שלמדו תורה.
פלוני שלמד תורה,
ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערים דרכיו!"
ועליו הכתוב אומר [יחזקאל לו] "באמור להם: עם ה' אלה ומארצו יצאו!"
איכה
רבה פתיחה
טו:
אמר הקב"ה:
כבוד היה לי אילו לא נזדווגתי לאומה זו. אתה מוצא בשעה שגלו ישראל לבין אומות העולם, היה הקב"ה מחזר על פתחיהן של אומות העולם לשמוע מה הם אומרים.
ומה היו אומרים?
"אלוהיהם של אומה זו נפרע הוא מפרעה ומסיסרא ומסנחריב וכיוצא בהן.
וחוזרין ואומרין: ולעולם נער הוא??"
[פירש בעל מתנות כהונה: בתמיה:
וכי אתה סבור שלעולם הוא נער בכוחו?]
"כביכול הזקינו הדברים!"
[מתנות כהונה: אותן דברים שעשה לפרעה ולסנחריב – בשכבר הימים, ועתה
אין יכול לעשות ככה].
הדא הוא דכתיב:
"ויבא אל הגויים אשר באו שמה ויחללו את שם קדשי". לא היה צריך הכתוב לומר אלא "ויבואו",
ואתה אומר "ויבא אל הגויים?"
כביכול הוא עצמו!…
ומה היו אומרים:
אם עם ה'
אלה למה מארצו יצאו?!
אברבנאל:
ולכן מפני טומאתם הפיצותי אותם בגויים וזריתים בארצות, והכל היה במשפט,
כדרכם וכעלילותם, אבל עם כל זה כאשר באו אל בין הגויים אשר באו שמה, נמשך מעניינם חילול שם קדשי,
באמור הגויים עליהם:
"עם ה' אלה ומארצו יצאו",
כלומר שלא יכול להגן על עמו ומבלי יכולת ה'
לגאלם ולהושיעם היו בגלות, כי המה עמו ונחלתו. והוא אומרו "ויחללו את שם קדשי" – לא שבני ישראל היו מחללים אותו בעצם,
כי אם, שבסיבת גלותם וצרותיהם בהיותם עם ה' היה מחולל שמו בגויים בעבורם.
… רוצה לומר, שעם היותו גדול,
גיבור ונורא בעצמו,
הוא עתה מחולל בגויים. והחילול נעשה בעבורכם,
והוא אומרו "אשר חללתם בגויים",
שהם היו סיבת החילול, אבל לא היותם מחללים שמו בעצם.
באיזו דרך חיללו ישראל את שם ה'
בגלות לפי הדעות הנ"ל?
[כמה דעות נאמרו לעיל בתשובה לשאלה זו].
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
על – פי הגליונות של נחמה ליבוביץ – שנה תש"ך
צו הפטרה לפרשת פרה
יחזקאל לו, טז–לו
הקשר בין פרשת פרה לבין ההפטרה הוא בפסוק כה,
אך גיליוננו איננו עוסק בו ולא ברעיון הטהרה שבפרקנו,
אלא ברעיון של "לא למענכם … כי אם לשם קדשי".
בקריאת ההפטרה כולה – קריאה אשר בה כמובן יש לפתוח את השיעור יש להבליט את הפסוקים כא – כב;
ושוב פסוק לב:
"לא למענכם".
יחזקאל פרק לו
כב.
לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי ….
לב.
לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה …
לשאלה
א: רעיון זה מופיע בתפילות משה (בפרשת כי תשא ובפשרת שלח),
מופיע שוב בתפילת יהושע אחרי מפלת העי,
וכן במקומות מספר בספר תהלים – ואולם במקומות אלה המתפלל הוא זה הטוען שתדחה מידת הדין כדי שלא יתחלל שמו הקדוש.
ואילו בהאזינו לב,
כז מצינו, שה'
עצמו מעיד שידחה את הדין כדי שלא יתחלל שמו.
רעיון זה עלול להתמיה לומדים צעירים ולומדים מבוגרים כאחד.
וכבר הקשו מפרשים קדמונים.
עקידת
יצחק –
שער
נג
מאמר:
"למה יאמרו מצרים"
אינה טענה,
וכי בשביל השוטים תלקה מדת הדין ?
וביתר
הרחבה
מקשה
אותה
אברבנאל🙁שם
בפרשת
האזינו):
השופט כל הארץ לא יעשה משפט מיראתו מה שיאמרו הגויים בסכלותם ("לו חכמו …")
והוא לא יירא מרבבות עם,
כי הוא השלם בעצמו, ומה יתן לו ומה יוסיף לו כי יכבדוהו הגויים או בהפך מזה, שבעבורו ימנע מעשות משפט בעולמו ? !
ויש להבהיר ללומדים (שכמובן ידעו השואלים הנ"ל את תשובתה)
השאלה הזו –
אשר בניסוחים שונים שואלים אותה קטן וגדול,
נובעת מתוך הסתכלות חד–צדדית בעולם, מניחה הנחה חד צדדית, שאינה הנחת התורה,
היא רואה את ה' כרחוק מכל רחוק וכנעלה מכל נעלה, ואינה רואה אותו,
יחד עם זה,
כקרוב מכל קרוב.
יכולים ליישב אותה בעזרת דברי הרמב"ן החשובים להאזינו שם, המצטט אף הוא פסוקי יחזקאל שהם נושא גיליוננו:
דברים פרק לב פסוק כו:
אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ זִכְרָם:
רמב"ן
גלותנו בין העמים אנחנו יהודה ובנימין, שאין לנו זכר בעמים ולא נחשב לעם ואומה כלל.
והנה יאמר הכתוב,
כי היה במידת הדין להיותנו כן בגלות לעולם, "לולי כעס אויב"
ויורה זה, כי בגלותנו עתה תמה זכות אבות ואין לנו הצלה מיד העמים רק בעבור שמו, כענין שנאמר ביחזקאל (כ,
מא;
מד):
וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים.
וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל. וכן נאמר עוד (שם פסוק ט):
ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים וגו'.
ולכך הזכיר משה בתפלתו (במדבר יד, טו):
"ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר:
מבלתי יכולת ה'
להביא את העם הזה אל הארץ …,
וה'
יתברך הודה לו בזה (שם פסוק כ):
"ויאמר ה': סלחתי כדברך!"
והטעם בטענה הזאת,
איננה כרוצה (מפני שרוצה) להראות כוחו בין שונאיו, כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו,
אבל ה' ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו,
ושם הרשות בידו להרע או להטיב. וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות
ובמופתים כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים,
ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם (של ישראל), ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם, … והנה
תהיה
כוונת
הבריאה
באדם
בטלה
לגמרי,
שלא ישאר בהם יודע את בוראו –
רק מכעיס לפניו.
ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים.
שאלה
ה שהיא העיקר בגליוננו עוסקת בשתי התפישות של חילול ה'.
התפישה,
שעצם ישיבתנו בגולה,
ללא מלך וללא שרים, ללא כבוד וגדולה,
ללא ארץ וללא בית – היא עצמה חילול שמו בעולם – מצאה לה ביטויים רבים מאד בספרות ימי הביניים.
והמורה יכול להביא כאילוסטרציה את דברי המלך הכוזרי:
כוזרי,
מאמר
א סעיף
ד:
המוכן לשמוע דעת אדום וישמעאל – אך הבטוח מראש שאין האמת אצל היהודים,
:כי די לי במה שהוא נראה משפלותם ומיעוטם ושהכל מואסים אותם".
ויש לקרוא את מדרש איכה ואת דברי האברבנאל בזה אחר זה – מה שנאמר בראשון בדרך סמלית נאמר בשני בדרך מושגית.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת העשרים ואחת [תשכ"ב]
צו – הפטרה לפרשת פרה
יחזקאל לו, טז–לז
[המשך גיליון צו תשכ"א]
א.
שאלה כללית
השווה את פסוקי הפטרתנו לדברי יחזקאל בפרק כ.
[קרא את הפרק כולו בעיון!]
מה המשותף לשתי הנבואות ומה ההבדל העיקרי ביניהן?
ב.
פרק לו, יט:
וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת
מלבי"ם
יב, טו:
בהפיצי אותם בגויים וזריתי אותם בארצות. "הזרייה"
בא בדברים שאינם מחוברים יחד,
כמו [ישעיה ל, כד]
"אשר זורה ברחת ובמזרה" וה"ניפוץ"
הוא בדברים המחוברים [תהלים ב, ט]
"ככלי יוצר תנפצם".
הסבר לפי דברי המלבי"ם,
למה בא תחילת פסוקנו בצורה פעילה ["ואפיץ"]
והנושא – ה',
ובא סוף הפסוק בצורה סבילה ["ויזרו"]
והנושא הוא –
ישראל?
ג.
פרק לו, כ:
וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם
וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי
בֶּאֱמֹר
לָהֶם
עַם
ה'
אֵלֶּה
וּמֵאַרְצוֹ
יָצָאוּ:
ר'
אליעזר
מבלגנצי:
ויבא
אל הגויים
אשר באו
שם. לבקש עזרה.
באמור
להם עם
ה' אלה.
וטוב היה לי,
שלא יקרא שמי עליהם לעולם,
שלא יהיה גנאי וחילול שם בדבר. וביאה זו לא ביאת גלות היא, אלא ביאה שבאו למצרים ולאשור לבקש עזרה,
ובכך חיללוהו שהיו אומרים האומות,
כביכול אין כח באלוקים לעוזרם,
והיא "דרכם ועלילותם". ובכך שפטתים: הם באו ביאת חינם וחיללו שמי, ואני הבאתים ביאת גלות וניפוץ וזרייה.
1. במה שונה פירושו מן הפירוש הרגיל של פסוקנו?
2.
וכיצד ניתן לפרש את "חילול השם" שמדובר עליו כאן שלא כפירושו?
ד.
פרק לו, כה:
וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם
ר'
אליעזר
מבלגנצי:
וזרקתי
עליכם
מים
טהורים
וטהרתם. מי חטאת והזאה,
משל הוא למירוק העוון והצירוף והבירור והליבון שייצרפו ויתבררו ויתלבנו בשבי ובביזה ימים רבים לכפר חטאת ולהתם פשע, כעניין [תהלים נא, ט]
"תחטאני באזוב ואטהר,
"וכעניין [איוב ט, ל]
"אם התרחצתי במי שלג". ואחרי שטהרתם מכל טמאותיכם –
"ונתתי לכם לב חדש" שלא תחטאו עוד חטאים גדולים כאלה ליענש כמו עתה.
וכיוצא בו אמר דוד [תהלים נא, ט]
"תחטאני באזוב" ואחר כך "לב טהור ברא לי
א–לוהים".
אברבנאל:
והנה ייחס התשובה אליו יתברך,
באומרו "וזרקתי עליכם", לפי שהתשובה לא תושלם אלא עם העזר האלוקי, שיושפע על החוטא לשוב אליו,
וכמו שאמר "השיבנו ה' אליך ונשובה" [איכה ה, כא].
מה ההבדל ביניהם ומי משניהם קרוב יותר לפשוטם של פסוקינו?
ה.
פרק לו כו:
|
ׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם |
(כו) |
|
וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: |
וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם |
השווה
יח,
לא:
(לא)
הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם
וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה
והנה שתי דעות ליישוב הסתירה שבין שני הפסוקים.
סגל
מבוא
המקרא
כרך ב
עמודים
404-408:
הצד הבונה בתורתו של יחזקאל מתגלה לנו ביחוד בקריאתו הנהדרת לתשובה אל ה'
של כל יחיד ויחיד, ובהכרזתו החגיגית, שאין ה' רוצה במיתתם של הרשעים אלא בחזרתם לדרך הטוב ולחיים [לג,
יא;
יח,
כג].
שום נביא אחר לא הביע בדברים כל כך פשוטים ונמרצים את כוחה של התשובה המצילה את האדם ממיתה רוחנית וחומרית… מדגיש יחזקאל, שיש ביכולת הרשע להתגבר בעצמו על יצרו הרע ולהשתחרר משעבוד לחטא,
ולעשות לעצמו לב חדש ורוח חדשה… "השליכו מעליכם את כל פשעיכם…
ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה" [יחזקאל יח, לא]…
אך אין יחזקאל מסתפק בשינוי חיצוני, בשינוי מעשיו של בעל תשובה,
שיעזוב את הרע ויעשה את הטוב, ודורש גם שינוי פנימי, שינוי מוחלט בהרגשת בעל תשובה.
שיכלם ויתבייש במעשיו הקודמים: "וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעלליכם אשר לא טובים, ונקוטותם בפניכם על עוונותיכם ועל תועבותיכם, בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל"
[יחזקאל לו, לא–לב]…
אולם השתדלותו של הנביא לא עשתה פרי.
הגולים נשארו שקועים בהרגליהם ובמעשיהם הרעים. הם השתקעו בארצות גלותם, והמשיכו את חייהם הקודמים, ואף למדו לעשות כמעשי הגויים שכניהם. …אך הנביא לא התייאש מן הגאולה. הגאולה בא תבוא בעל כרחם של ישראל,
כי הרי בגאולה תלוי קידוש שם ה'
בעולם,
ה'
לא יתן את ישראל להיטמע בגויים ולהפר בחולשתם המוסרית ובקושי ערפם את עצתו ותכניתו שקבע בשביל ישראל ובשביל העולם.
בעל כורחם ימלוך ה' על ישראל, ובעל כורחם יוציא אותם מן הגויים [כ,
לב–לד],
אך הם לא יהיו ראויים לבוא ישר אל ארץ ה'… אלא יצורפו ויזדככו מפשעיהם טרם יוכלו להיכנס אל ארץ הקודש… [כ,
לה–לח]
ושם,
בארץ ישראל יטהר ה' מטומאותיהם את הזוכים לבוא בה,
ושם יתן להם הוא לב חדש ורוח חדשה שסירבו לעשות להם בגלותם, ויחדש אתם את הברית שכרת עם אבותיהם …"ונתתי לכם לב חדש…" [שם,
לו,
כו].
שמואל
הוגו
ברגמן: הוגי הדור [תל–אביב,
תרצ"ה]
בפרק:
"ספר
הזקונים
של הרמן
כהן". [עמוד
229]
… תורת המידות לא יצרה את מושג הגאולה ואינה מכירה אותו. "אין לה הסמכות ואין לה האמצעי לשחרר את האדם מן החטא".
רק מבחינת הדת יכול האדם לבקש סליחה מאת א–לוהיו ולהיגאל על ידו ולהתרומם על ידי כך לרמת האני שעוונותיו נתכפרו ונסלחו…
מושג הגאולה הוא מושג מצטרף [קורלטיבי]:
הוא מתייחס לאדם ולא–ל.
הגאולה היא מעשה האדם ומעשה הא–ל גם יחד.
הרמן כהן מתרחק גם כאן מן הפרוטסטנטיות הרואה את הסליחה כחסד א–ל בלבד וגם מן הדעה הקיצונית השנית,
שהיתה חפצה לראות בתשובה ובסליחה מעשה אוטונומי של האדם בלבד. שני פסוקים שביחזקאל מסבירים יפה את השפעת הגומלין בין מעשה אדם ומעשה א–לוהים.
בפרק [יח,
לא]
נאמר:
"ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה". ובפרק [לו,
כו]
נאמר:
"ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה". א–להים נושא את פשעי האדם.
האדם צריך לגולל מעליו את פשעו ואין הוא יודע אם יצליח בזה. אבל אין יכולים להטיל על האדם תפקיד שיהיה בבחינת עבודת סיזיפוס.
התשובה של האדם צריכה להסתיים בסליחת עוונותיו על ידי האלקים.
1.
הסבר,
מה ההבדל שבין הרמן כהן לבין סגל ביישוב הסתירה שבין שני הפסוקים דלעיל?
2.
השווה ליישוב הסתירה שבין הפסוקים את דברי הרמב"ם הלכות תשובה פרק ו [הובאו בגיליון ויקהל פקודי תשכ"א].
מי משני הנ"ל קרוב יותר לדברי הרמב"ם,
ומה ההבדל בינם לבין תשובת הרמב"ם!
רמב"ם
הלכות
תשובה
פרק ו
הלכה א
פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה [של בחירה חפשית מוחלטת הנתונה בידי כל אדם, כפי שפירש בפרק הקודם] ונכשלין בהן רוב האדם ויעלה על דעתן מהן, שהקב"ה הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה,
ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה. והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים.
בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים,
ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו, כמו שהודענו, ראוי להפרע ממנו,
והקב"ה יודע איך יפרע: יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה, בגופו או בממונו… ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה, ויש חטא שנפרעין ממנו בעולם הזה ולעולם הבא.
הלכה ב
במה דברים אמורים?
בזמן שלא עשה תשובה. אבל אם עשה תשובה – התשובה כתריס לפני הפורענות.
וכשם שהאדם חוטא מדעתו וברצונו,
כך הוא עושה תשובה מדעתו וברצונו.
הלכה ג
ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת
שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו
התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו,
כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה.
הוא שהקב"ה אמר על ידי ישעיהו [ו,
י]
"השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע"…
הלכה ד
וכענין זה שואלין הצדיקים והנביאים בתפלתם מאת ה' לעזרם על האמת,
כמו
שאמר דוד: "הורני ה' דרכך",
כלומר אל ימנעוני חטאי דרך האמת, שממנה אדע דרכך וייחוד שמך,
וכן זה שאמר:
"ורוח נדיבה תסמכני"
כלומר:
תניח רוחי לעשות חפצך ואל יגרמו לי חטאי למונעני מתשובה, אלא תהיה הרשות בידי עד שאחזור ואבין ואדע דרך האמת, ועל דרך זו כל הדומה לפסוקים אלו.
הלכה ה
ומהו זה שאמר דוד "טוב וישר ה'
על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים…"
[תהלים כה, ח–ט].
זה ששלח נביאים מודיעים דרכי ה' ומחזירין אותן בתשובה,
ועוד שנתן בהם כח ללמוד ולהבין שמידה זו בכל אדם, שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק מתאווה להן ורודף אותם,
והוא מה שאמרו חז"ל "בא ליטהר –
מסייעין אותו", כלומר ימצא עצמו נעזר על הדבר.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים (תשכ"א)
ויקהל–
פקודי – הפטרה לפרשת פרה
יחזקאל ל"ו ט"ז–
ל"ו.
א.
שאלה כללית:
י'
קאופמן בספרו: "תולדות האמונה הישראלית"
כרך שלישי ספר שני:
… לא למענם יגאל ה' את ישראל אלא למען שם קדשו… ישראל חללו את שם האלוהים במעשיהם, ועל זה בא החרבן. אבל החרבן עצמו חלל את שם האלוהים בגויים, שישראל באו אל ארצם "באמור להם: עם ה' אלה ומארצו יצאו".
גם בחלול שם זה ישראל אשמים, כי חטאם הוא שגרם להם.
ובכל זאת חלול שם זה הוא ערובת הגאולה: האל יגאל את ישראל למען יקדש בהם לעיני הגויים.
האידיאה לקוחה מספורי התורה.
1. על שני מיני חלול ה'
מדבר פרקנו, לפי דבריו. (וכן לדעת רבים ממפרשינו).
הסבר,
מה הם שני חלולי השם בפרקנו?
2.
לאלו מקומות בתורה רומז קאופמן באמרו: "האידיאה לקוחה מספורי התורה"?
ב.
ל"ו כו:
ונתתי לכם לב חדש
ורוח חדשה אתן בקרבכם
והסירותי את לב האבן מבשרכם
ונתתי
לכם
לב
בשר.
אברבנאל מקשה:
יראה בזה, באמרו "ונתתי לכם לב חדש", שיתבטל הבחירה האנושית ויהיו– אם כן– האנשים מוכרחים במעשיהם ולא יהיה להם– אם כן– גדר אדם?
עוד מקשים:
הלא נראה ספוקנו זה סותר למה שאמר יחזקאל י"ח ל"א השליכו מעליכם את כל פשעיכם אשר פשעתם בם ועשו לכם לב חדש ורוח חדשה.
השוה את התשובות הבאות לקושייה זו:
מדרש
שיר
השירים
רבה:
(שיר השירים ה'
ב')
"קול דודי דופק:
פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי…" ר'
יסא אמר: אמר הקב"ה לישראל: "בני,
פתחו לי פתח אחד של תשובה כפתחו של מחט,
ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו.
רמב"ם הלכות תשובה פרק ו'
הלכות א'- ה'
פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה (של בחירה חפשית מוחלטת הנתונה ביד כל אדם, כפי שפירש בפרק הקודם) ונכשלין בהן רוב האדם, ויעלה על דעתן מהן, שהקב"ה הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה,
ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה. והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים:
בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים,
ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו, ראוי להיפרע ממנו,
והקב"ה יודע איך יפרע: יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה, בגופו או בממונו…
ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה.
ויש חטא שנפרעים ממנו בעולם הזה ולעולם הבא.
במה דברים אמורים?
בזמן שלא עשה תשובה, אבל עשה תשובה–
התשובה כתריס לפני הפורענות. וכשם שהאדם חוטא מדעתו וברצונו,
כך הוא עושה תשובה מדעתו וברצונו.
ואפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו,
כדי שימות בחטאו שיעשה; הוא שהקב"ה אמר ע"י ישעיה (ו'
י'):
"השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע"
וכענין זה שואלים הצדיקים והנביאים בתפילתם מאת ה' לעזרם על דרך האמת, כמו שאמר דוד (כ"ז;
א';
פו,
יא):
"הונרני ה' דרכך",
כלומר אל ימנעוני חטאי דרך האמת, שממנה אדע דרכך וייחוד שמך,
וכן זה שאמר (תהלים נ"א י"ד):
"ורוח נדיבה תסמכני"
כלומר:
תנחה רוחי לעשות חפציך ואל יגרמו לי חטאי למונעני מתשובה, אלא תהיה הרשות בידי עד שאחזור ואבין ואדע דרך האמת, ועל דרך זו כל הדומה לפסוקים אלה.
ומהו זה שאמר דוד (תהלים כ"ה,
ח–
ט):
"טוב וישר ה'
על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים…".
זה ששלח נביאים מודיעין דרכי ה' ומחזירין אותו בתשובה.
ועוד:
שנתן בהם כוח ללמוד ולהבין שמידה זו בכל אדם,
שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק מתאוה להן ורודף אותם,
והוא מה שאמרו חז"ל (תבת ק"ד,
ע"א)
"בא ליטהר מסייעין אותו", כלומר:
ימצא עצמו נעזר על הדבר.
אברבנאל:
ואמר שכדי שלא ישובו לחטוא עוד יתן לב חדש ורוח חדשה בקרבם והוא רמז ליישוב התאוות וממשלת השכל; ועל בטול היצר הרע אמר "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר",
ר"ל נכנע ומשועבד לשכל, לא קשה כאבן.
ואין הכונה בייעוד הזה שיבטל הבחירה והאפשרות ויהיו בני אדם מוכרחים במעשיהם, אלא שיעשה הקב"ה לעיניהם כל כך מהאותות והמופתים עד שיפחדו אל השם ואל טובו, ולא תהיה בהם נטיה אל התאוות הגשמיות,
כי אם אל השלמות…
מה ההבדל בין התשובות?
ג.
ל"ב ל"א
למענכם אני עושה…
בשו והכלמו מדרכיכם בית ישראל
ספר חובת הלבבות:
שער הבחינה. פרק ה':
אחר כן תשוב בכחות הנפש ומקומותם ומתועלות האדם כמחשבה והזכרון והשכחה והבשת והשכל והדבור, תראה אם יחסר לאדם מאלה המדות הזכרון לבדו, היאך יהיה ענינו וכמה הפסד יבוא לו,
כשאינו זוכר מה שיש לו ומה לקח ומה שנתן…
ומתועלות השכחה, כי לולא השכחה לא היה נשאר בלי עצב ולא היה נהנה במה שמשמח אותו… ואחר כך חשוב שמדת הבושה אשר יוחד בה האדם,
מה גדולה מעלתה ומה רבה תועלתה, ולולא היא לא היו מאכסנים אכסנאי ולא מקיימים דבר ולא ממלאים משאל ולא גומלים חסד ולא מתרחקים מן הרע בשום דבר,
עד כי דברים רבים מדברי התורה עושים אותם בעבור הבושת. כי רוב בני אדם לא היו מכבדים את אבותיהם,
לולא הבשת, כל שכן זולתם,
ולא היו משיבין אבדה ולא נמנעין מעברה,
כי כל אשר יעשה מכל אלה הדברים המגונים שזכרנו,
אינו עושה אותם אלא לאחר שיפשוט כסות הבשת מעליו,
כמו שאמר הכתוב (ירמיהו ו') "גם בוש לא יבושו, גם הכלם לא ידעו", ואומר (צפניה ג') "ולא יודע עול–
בשת"!.
ומן התימה הגדול שהוטבע האדם על הבושת מבני אדם,
בעבור מה שזכרנו מתועלותיו בה,
(ויותר ממה שזכרנו),
ואל הוטבע על הבשת מבוראו המשקיף עליו תמיד. (והסיבה לכך) כדי שלא יהיה מוכרח על עבודתו אותו.
ויחלום חיוב תגמולו עליה, אבל אנחנו חייבין מעבודתו ודעתנו השקפתו על נגלותינו ונסתרותינו, כמו שאמר הכתוב (יחזקאל ל"ו ל"ב)
"בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל".
הסבר,
במה מתאים פסוקנו לשמש הוכחה לדברי רבנו בחיי כאן,
יותר מכל הפסוקים המדברים על הצורך בבושה כגון:
ירמיהו
ו' ט"ו
הבישו
כי
תועבה
עשו
"
כ"ב
כ"ב
כל
רועיך
תרעה
רוח
ומאהביך
בשבי
ילכו
כי
אז
תבושי
ונכלמת
מכל
רעתך
יחזקאל
ט"ז
נ"ב
וגם
את
בושי
ושאי
כלימתך
ד.
לו,
ל'
למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגויים
רד"ק:
כי ארץ ישראל צריכה לגשמים יותר מן הארצות האחרות,
לפיכך הרעב מצוי בה יותר משאר ארצות,
והעד:
אברהם יצחק ואבימלך,
וכשאדם יוצא מארצו לארץ אחרת בעבור הרעב הוא חרפה.
אהרליך:
מקרא
כפשוטו:
ראה מה שאמרתי בברור (שמות כ"ב י) "ולקח בעליו ולא ישלם". ועל פי הדברים ההם אף כאן זה פירוש הכתוב:
למען אשר לא תשמעו עוד בגויים חרפת רעב וחסר לחם.
שמות
כ"ב
י' ד"ה
ולקח
בעליו:
ומפי
ידידי
מיכאל
הלפרין
(זכרון
חכמתו
לברכה) למדתי ש"לקח"
זה לשון שמיעה וקבלת דברים,
והוא כמו (תהלים ו' י')
"שמע ה' תחינתי,
ה'
תפילתי יקח", שברור הדבר, ש"יקח"
שבסוף הפסוק מקביל אל "שמע"
שבראשו…
ועל פי דבריו אלה פרשתי מקראות הרבה…
מה ההבדל בין רד"ק לבין אהרליך בפרוש המושג "חרפת רעב"?