גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושלוש (תשכ"ד)
הפטרת נצבים
ישעיהו סא, י–יא;
סב,
א–יב;
סג,
א–ט
א.
ישעיה סב, ה:
כִּי
יִבְעַל
בָּחוּר
בְּתוּלָה
יִבְעָלוּךְ
בָּנָיִךְ
וּמְשׂוֹשׂ
חָתָן
עַל
כַּלָּה
יָשִׂישׂ
עָלַיִךְ
אֱלֹהָיִךְ:
1. מה פירוש מילת "כי"
בפסוק זה? (מה בין "כי"
בפסוק זה לבין "כי"
בישעיה
סא, י:
שׂוֹשׂ
אָשִׂישׂ
בַּה'
תָּגֵל
נַפְשִׁי
בֵּאלֹהַי
כִּי
הִלְבִּישַׁנִי
בִּגְדֵי
יֶשַׁע
מְעִיל
צְדָקָה
יְעָטָנִי
כֶּחָתָן
יְכַהֵן
פְּאֵר
וְכַכַּלָּה
תַּעְדֶּה
כֵלֶיהָ:?)
2. מקרא
כפשוטו, ב.
אהרליך
פסוק
ה:
יבעלוך
בניך: מי שמזרע ישראל הוא, וכבוד נביאי אבותיו יקר בעיניו,
לא תעלה על דעתו לומר,
שהנביא הזה עושה בני ירושלים בועליה, ואע"פ שדבריו משל.
וכבר אמרו אחרים לפנַי (הנו"ן בפתח), ש"בניך"
זה נקוד שלא כדין, ודינו "בוניִך".
א.
הסבר מהי טענתו על הניקוד שבספרנו?*ב.
כיצד אפשר להסיר תלונתו מעל הנקדנים וליישב ניקודם?
ב.
ישעיה סב, ו:
עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת ה'
אַל דֳּמִי לָכֶם:
מלבי"ם ישעיה סב,
ו
– חלק
באור
המלים
פסוק
ו: יחשו,
דֳמִי:
פעל "דום"
מציין ההפסקה מן הדבור הקודם לו, לא כן "חשה"
מציין העדר הדבור לבד. יקים סערה לדממה ויחשו גליהם (תהלים קז, כט),
אח"כ ויחשו גליהם.
"נאלמתי דומיה החשיתי מטוב", ואחר כך החשיתי מטוב.
הסבר בהתאם לפירושו – למה קדם בפסוקנו "חשה"
ל"דמם"
– בניגוד לסדר שבשני הפסוקים שהביא המלבי"ם?
ג.
ישעיה סב, ו:
עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת ה'
אַל דֳּמִי לָכֶם:
מסכת
מנחות דף
פז ע"א
|
רש"י: מאי אמרי: הנך שומרים, דהא כתיב: "לא יחשו". ומעיקרא – קודם שחרב מאי הוו אמרי? |
כתיב, |
רש"י
ישעיה
סב, ו
על
חומותיך
ירושלים:
רבותינו דרשוהו כמשמעו,
מלאכים המזכירים את ה' על חורבנה לבנותה.
מאי אמרי? "אתה תקום תרחם ציון" (תהלים קב, יד)
"כי בחר ה'
בציון"
(תהלים קלב, יג)
כדאיתא במסכת מנחות.
ר'
אליעזר
מבלגנצי: פסוקים
ו–ז:
הפקדתי
שומרים: אז,
בעת ההיא; כלומר:
תמיד עיניי בך להטיב לך.
לא
יחשו: לא ישתקו מלהזכיר את ירושלים לפני, שאטיב לה; והוא שאומר: המזכירים
את ה':
חיבת ירושלים ושוממותיה,
שירחם עליה, כעניין "ויען מלאך ה'
ויאמר:
ה'
צבאות עד מתי אתה לא תרחם את ירושלים ואת ערי יהודה…"
(זכריה א, יב).
אל
דמי לכם:
להתאפק ולפסוק מלהזכיר לו ירושלים,
עד שייטיב לה כל כך,
שיכונן
וישים אותה תהלה
בארץ.
**1.
הסבר מהו ההבדל בין דעת רבא לבין דעת ר'
נחמן בהביאם שני פסוקים שונים מתהלים?
**2.
מה ראה רש"י שהביא פסוק ראשון ושלישי משלושת הפסוקים המובאים בגמרא?
**3.
מה ראה ר'
אליעזר מבלגנצי שהביא פסוק אחר ולא בחר לו אחד מן הפסוקים המובאים בגמרא?
ד.
ישעיה סב, ו:
עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ הַמַּזְכִּרִים אֶת ה'
אַל דֳּמִי לָכֶם:
ראב"ע פסוק ו:
על:
אלה השומרים: כינוי על "אבלי ציון" (ישעיהו סא, ג),
שאין להם עסק כי אם בכי, ולא יישנו בלילה,
כשומרי החומות. והוסיף כל
היום, כי מנהג השומרים לישון ביום;
וכן כתוב "משמרים לבקר" (תהלים קל, ו);
"משמרים הבלי שוא"
(יונה ב, ט)
והנה פירש הנביא דבריו, שהם מזכירים, הוא פועל יוצא לשנים פעולים,
כמו "הזכירני נשפטה יחד"
(ישעיה מג, כו).
רד"ק
ישעיה
פרק סב
פסוק ו
על
חומותיך: דרך הדרש בזה ידוע (מנחות פז, א),
כי השומרים הם מלאכים מתפללים לא–ל על ירושלם,
שישיב אותה הא–ל ליישובה. ויש מפרשים (ראה ראב"ע)
כי השומרים הם אבלי ציון,
שמתפללים ביום ובלילה על ירושלם.
גם יש לפרש על כל ישראל בגלות,
שהם שומרים וצופים תמיד בנין ירושלם, ומזכירים 'בונה ירושלם' תמיד ביום ובלילה בתפלותיהם ובברכותיהם. וי"ת:
על עובדי אהבתך צדיקיא קרתא ירושלם דמתקנן ונטירין קדמי כל יומא וכל ליליא תדירא לא פסקין מיתאמר דוכרן טבוותך קדם ה'
לא פסיק", וכן תרגם יונתן:
"אל תתנו דמי לו" (פסוק ז) "ולא יפסוק דוכרנהון מן קדמוהי עד דיתקן ועד דישוי ית ירושלם תושבחתא בארעא".
ויש לפרש הפסוק כן: על
חומותיך
ירושלם: אמר הא–ל לירושלם: אחר שיבנו חומותיך,
אל תפחדי שיפלו עוד לעולם,
כי אני הפקדתי
עליהם
שומרים
כל היום
וכל הלילה
תמיד.
לא
יחשו –
כי שאר שומרי חומות אם הם ערים בלילה, ולא יחשו מלדבר,
להעיר האחד את חברו, וביום הם ישנים,
אבל שומרי חומות ירושלם יהיו ערים ביום ובלילה תמיד.
והשומרים הם דרך משל, כלומר:
השגחת הא–ל,
כמו "עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה"
(דברים יא, יב).
המזכירים
את ה':
אמר כנגד בני הגלות: אתם שעליכם להזכיר את ה',
אל
דמי לכם – לא יהיה לכם דמי ושתיקה לכם, והתפללו לפניו תמיד ושפכו לפניו לבבכם, "עד יכונן" ירושלם בחומותיה ובבניינה וישימנה "תהלה בארץ" (פסוק ז), הפך מה שהיא עתה כל ימי הגלות חרפה לגוים וקלסה לכל הארצות. ודברים אלה הם דברי הא–ל כמו ראש הפסוק, על דרך "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם,
הננו אתאנו לך כי אתה ה' אלהינו"
(ירמיהו ג, כב),
שמזרז אותם על התשובה. ומה שאמר תחילה הפקדתי ואחר כך אמר המזכירים
את ה',
ואמר "אל תתנו דמי לו", כן דרך הכתוב,
כמו "ואל משה אמר עלה אל ה'" (שמות כד, א)
והדומים לו. ויש לפרש, כי המזכירים
את ה'
הם דברי הנביא כנגד בני הגלות; ואמר:
הואיל וכל ההבטחות הטובות האלה מבטיח אותם הא–ל,
הזכירו שמו תמיד,
שפכו לפניו לבבכם עד יקבץ הגלות ויכונן ירושלם וישימה תהלה בארץ.
אברבנאל:
פסוק
ו:
… ונראה לי לפרש על
חומותיך
ירושלים בהיותך במעמדך קודם החורבן הפקדתי
שומרים, שהם הנביאים הקוראים אותם שלא ינומו ולא ישנו כדרך שומרי החומה.
והעניין שהיו מוכיחים ומתרים בהם שישובו בתשובה וזהו תמיד
לא יחשו,
שהיו הנביאים קוראים בקול גדול מבלי הפסק והיו מזכירים את ה'
בקריאתם ולא היו מניחים אתכם.
וזהו המזכירים
את ה'
אל
דמי לכם,
כלומר:
אותם הנביאים היו מזכירים את ה' ולא היה בהם דומיה מלצעוק לישראל שישובו לאלקיהם.
פסוק
ז: ועתה כיון שהם קראו לכם בשם ה'
ואתם לא שמעתם ראוי הוא שמכאן ואילך אתם תקראו בשם ה'
ותצעקו לפניו והוא אמרו: ואל
תתנו דמי
לו ר"ל לא תשתקו ולא תפסקו מלצעוק אליו עד
שיכונן
ושישים
את ירושלים
תהלה
בארץ.
1. מי הם השומרים לפי הדעות הנ"ל (ועיין גם הפירושים בשאלה הקודמת!)
ומה הן מעלותיה וחולשותיה של כל אחת מן התפישות האלה?
**2.
מהי ראייתו של ראב"ע מיונה ב,
ט?
*3.
מהו האופייני בפירוש הרד"ק "ויש לפרש כן:
"אמר הא–ל … "
לדרכו בפירוש נביאים בכלל?
4. מה רצה רד"ק להוכיח בהביאו ירמיהו ג,
יד?
וכן שמות כד,
א?
*5.
במה שונה אברבנאל מכל הפירושים האחרים שהובאו בזה, הן מבחינה תחבירית,
הן מבחינה רעיונית?
השאלות
המסומנות
ב–*
קשות
והמסומנות
ב–**
קשות
ביותר,
יענה
כל
אחד
לפי
דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ד]
הפטרת נצבים
ישעיהו סא, י – יא;
סב,
א – יב;
סג,
א–
ט
יש לפתוח את השיעור –
בדומה לגיליוננו להפטרת שופטים –
בעיון בשאלה מי הם המדברים בפסוקים אלה,
כי הבנת פרטי ההפטרה תלויים בהכרעה בשאלה זו.
לדעת רד"ק פסוקים אחרונים של פרק סא הם דברי ירושלים,
ואילו מתחילת פרק סב אלה דברי ה'
עצמו אשר הוא לא יחשה ולא ישקוט עד "צדקתך וישועתך יראו אותו הגויים הרחוקים".
ושד"ל
אימץ לו
תפישה
זו ולחם למענה נגד דעת פרשנים וחוקרים רבים.
ומאחר שספרו יקר מציאות היום,
אביא דבריו לפרק סב פסוק א בשלימות:
למען
ציון לא
אחשה: הם דברי ה'
(יונתן והמפרשים). ופירוש אחשה לא השתיקה מן הדיבור, אלא ההתרשלות מלפעול,
כמו:
"לא אחשה כי אם השלמתי"
(סה,
ו).
אמנם רוזנמילר וגזניוס (חוקרים שלא מבני עמנו) פירשו,
שאלה דברי הנביא,
ופירשו אחשה השתיקה מן הדיבור. וגזניוס פירש לא אחדל מהתפלל אל ה'
בעד ירושלים. והביא Dathe שתי ראיות להוכיח שהם דברי הנביא. ראשונה:
כי אחר זה מזכיר ה'
בלשון נסתר – "אשר פי ה'
יקבנו,
והיית עטרת תפארת ביד ה'
– וזו אינה ראיה,
כי מצאנו כזה לאלפים, כגון:
נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם (מ,
א),
ואחריו "כי לקחה מיד ה' ". וכן:
"מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשלח", ואחריו:
"ועור כעבד ה'"
(מב,
יט).
והשנית:
כי למטה בפסוקים ו–ז ברור הדבר כי השתיקה אמורה על הנביאים, שאמר:
"כל היום וכל הלילה לא יחשו", והראיה הזו תעיד בהפך כי ה' הוא המדבר, כי אמר: "הפקדתי שומרים". ורחוק הוא שיהיה הנביא מפקיד נביאים אחרים.
*) וגזניוס ראה את זאת, ועל כן פירש "הפקדתי שומרים" אנשים ולא נביאים,
אלא אבלי ציון המתפללים על הגאולה, כמו שפירש הראב"ע.
*)
נראה שטענתו האחרונה של שד"ל "שאין נביא מפקיד נביאים" תופשת את "השומרים"
תפישה רציונליסטית ביותר, ואם נקבל את דעתו, שהמדבר הוא ה'
– גם אז יתפרשו השומרים לא כנביאים ולא כאנשים סתם – אלא כפי שפירשו הרד"ק כביטוי מושאל להשגחת ה'.
הטענה של כמה מן החוקרים שאין המילים "למען ציון לא אחשה" מתאימות להיות מושמות בפי ה',
אינה טענה ברוח הנביאים וסגנונם.
והרי הביטוי "החשיתי מעולם, אחריש אתאפק" (=ועתה)
"כיולדה אפעה אשום ואשאף יחד"
נועז פי כמה מאשר התמונה של פסוקנו "לא אחשה … לא אשקוט".
לשאלה ב אביא בזה את כללו של
המלבי"ם
בהקדמתו
לישעיהו: "מבוא
המחברת"
(הובא בגיליון קדושים תשי"ד)
ודע שזה כלל גדול ויסוד מוסד, שהמליצה תעלה תמיד במושגיה מן הקל אל החמור, מן הקטן אל הגדול, מן המעט אל הרב, ולא בהפך. וכל מקום שתמצא בכתבי הקודש שתי מילות או עניינים שווים, בהכרח שהשני מוסיף על הראשון.
בלשון המורגל: המליצה תדבר תמיד בדרך "לא זו אף זו", ולא בדרך "זו ואין צריך לומר זו".
ואם תמצא מקום בתנ"ך שידמה שהמילה או המשפט השני קל וקטן מן הראשון, תדע בטח שלא הבנת פירוש הכתוב על מכונו. וכבר הזכירו כל זה בעלי הלשון, אבל לא שמרוהו ולא השתמשו בו, כי לדעתם הוא רק ברוב פעמים לא בכולם. ואנכי אומר שלא נמצא מקום אחד שיצא מכלל זה,
וכל מקום שידמה שסותר אל הכלל העירונו עליו. כמו:
כסדום היינו לעמורה דמינו, מאופל ומחשך עיני עורים תראינה.
עד שדבר זה היה לנו לעינים לדעת על ידו גדרי השמות הנרדפים, שכל מילה המאוחרת ידענו בטח שכוללת יותר מן הקודמת לה, וכן המשפט המאוחר כולל יותר מן הקודם אליו. … כשאומר:
"להשמיד בלבבו ולהכרית גויים לא מעט" (ישעיהו י, יז)ידענו שהכרתה כוללת יותר מן השמדה. ולזה כשבא בשלילה אמר: "לא יכרת ולא ישמד" (מח,
יט)
ר"ל ואף לא ישמד, כי בזה תכלול השמדה רבותא יותר, כי הכל לפי עניין המאמר והכוונה. "לא ינום ולא יישן" (ה,
כז)
– "אל תתן שנה לעיניך ותנומה לעפעפיך" (משלי ו, ד),
כי פה מדבר מבחינת העדר מציאות השינה,
ובזה העדר מציאות השינה הטבעית רבותא יותר.
ובמשלי מדבר שלא יישן ברצון,
מוסיף שלא לבד שלא יישן שינת קבע אף לא ינום תנומת ארעי, ושמור זאת.
לשאלה ד3 עיין גם בגיליון שופטים תשכ"ד שאלה א את דברי הרד"ק וכן בעלון
ההדרכה שם והרבה מקומות בנביאים פירשם רד"ק (בהשפעת הרמב"ם,
לפעמים גם בהזכרת שמו) במובן מטפורי, וקרא לזה: "על
דרך משל".
כגון:
ישעיה
לד, ד
וְנָמַקּוּ
כָּל
צְבָא
הַשָּׁמַיִם
וְנָגֹלּוּ
כַסֵּפֶר
הַשָּׁמָיִם
וְכָל
צְבָאָם
יִבּוֹל
כִּנְבֹל
עָלֶה
מִגֶּפֶן
וּכְנֹבֶלֶת
מִתְּאֵנָה:
רד"ק ישעיה לד,
ד
ונמקו:
זה על דרך משל, כי למי שתבא לו צרה גדולה כאילו נהפכו השמים והארץ עליו,
והרי העולם נהפך לו, וכאילו אין צבא כוכבים בשמים,
כי אין לו אורה והעולם חשך עליו.
וזה המשל תראנו תמיד בדברי הנביאים.
*)
השווה לדברי שד"ל
את הדברים המנוגדים לו מתוך י.
קויפמן,
תולדות
האמונה
הישראלית
כרך ח,
עמ'
148:
"מסוג התלונה הסוערת הדופקת בשערי השמים הן גם הנבואות בפרק סב,
א;
ו–ז.
הנביא שנמשח לבשר ענווים ושנשלח לקרוא קריאת דרור ושחרור לגולים (סא,
א–ב)
מבטיח,
שלא יחשה ולא ישקוט עד שזעקתו תשמע וישועת ציון תבוא. (סב,
א).
על חומות ירושלים ההרוסות הוא מפקיד "שומרים",
אשר לא יחשו גם הם כל היום וכל הלילה,
ואל השומרים, החזוניים האלה הוא פונה: (ישעיה פרק סב פסוק ו):
… הַמַּזְכִּרִים אֶת ה'
אַל דֳּמִי לָכֶם:
(פסוק ז): וְאַל תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ עַד יְכוֹנֵן וְעַד יָשִׂים אֶת יְרוּשָׁלִַם תְּהִלָּה בָּאָרֶץ:"
ונראה לנו שאף זו רציונליזציה של דברי הנבואה.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים וארבע (תשכ"ה)
הפטרת נצבים
ישעיה ס"א י'-י"א;
ס"ב י'-ט'
א.
שאלות כלליות:
1. מהו הפסוק בהפטרתנו אשר לו קרבת תכן ולשון לאחד הפסוקים של פרשת נצבים?
2. מהי השפעת הפטרתנו על שירה שנתקבלה בסדור תפלותנו?
ב.
שאלה כללית
נחלקו המפרשים בקביעת זהותם של המדברים השונים בפסוקים אלה,
נסה לקבוע על פי ההקשר מי הוא המדבר:
1.
בשני הפסוקים הראשונים ס"א י' – י"ב.
2.
בפסוקים ס"ב א' – י"ב.
3.
בסוף הפטרתנו ס"ג א' – ט'.
ג.
מתוך דברי המדרשים:
שוש אשיש בה'
תגל נפשי באלוהי
שיר
השירים
רבה פרשה
א'
"נגילה
ונשמחה
בך". … אמר רב אידי מעשה באשה אחת בצידון,
ששהתה עשר שנים עם בעלה ולא ילדה,
אתון (=באו)
גבי ר' שמעון בן יוחאי,
בעיין למשתבקיא דין מדין (=רצו להפרד זה מזה). אמר להם (=ר'
שמעון בן יוחאי):
חייכם כשם שנזדווגתם זה לזה במאכל ובמשתה,
כן אין אתם מתפרשים אלא במאכל ובמשתה.
הלכו בדרכיו ועשו לעצמן יום טוב ועשו סעודה גדולה ושכרתו יותר מדאי.
כיון שנתישבה דעתו עליו, אמר לה: "בתי,
ראי כל חפץ טוב שיש לי בבית וטלי אותו ולכי לבית אביך".
מה עשתה? לאחר שישן רמזה לעבדיה ולשפחותיה ואמרה להם:
"שאוהו במטה וקחו אותו והוליכוהו לבית אבא".
בחצי הלילה ננער משנתו, כיון דפג יינו,
אמר לה: "בתי,
היכן אני נתון?"
אמר ליה: "בבית אבא". אמר לה: "מה לי לבית אביך?!" אמרה ליה: "ולא אך אמרת לי בערב:
'כל חפץ טוב שיש לי בבית טלי אותו ולכי לבית אביך'?!
אין חפץ טוב לי בעולם יותר ממך".
הלכו להם אצל ר' שמעון בן יוחאי ועמד להתפלל עליהם ונפקדו…
והרי דברים קל וחומר: מה עם בשר ודם על שאמר לבשר ודם שכמוהו:
"אין לי חפץ בעולם טוב ממך" נפקדו,
ישראל המחכים לישועת הקב"ה בכל יום ואומרים: "אין לנו חפץ טוב בעולם אלא אתה"
על אחת כמה וכמה! – הוי:
"נגיל ונשמחה בך".
למטרונה שהלך המלך בעלה ובניה וחתניה למדינת הים. ובאו ואמרו לה:
"באו בניך"! אמרה:
"מה איכפת לי?
תשמחנה כלותי". כיון שבאו חתניה,
אמרו לה: "באו חתניך", אמרה:
"מה איכפת לי?
תשמחנה בנותי". אמרו לה: "בא המלך בעלך!"
אמרה:
"האי חדותא שלמה,
(=שמחה שלמה) חדו על חדו"
(=חדוה על חדוה).
כך לעתיד לבוא באין הגבאין ואומרים לירושלים (ישע'
ס')
"בניך מרחוק יבואו".
והיא אומרת להם "מה איכפת לי?"
– (ישע'
שם)
"ובנותיך על צד תאמנה!", אמרה "מה איכפת לי?"
כיון שאמרו לה (זכריה ט'): "גילי מאד בת ציון…" באותה שעה היא אומרת: "שוש אשיש בה'
תגל נפשי באלוהי".
פסיקתא
דרב כהנא
פסקה כ"ב
שוש
אשיש… למטרונה שהלך בעלה…
כנ"ל
כך,
הנביאים אומרים לירושלים:
(ישע'
ס'
ד')
"בניך מרחוק יבואו"
והיא אומרת להם (תהלים מ"ח י"ב)
"ישמח הר ציון".
– "ובנותיך על צד תאמנה", והיא אומרת להם (תהלים שם) "ותגלנה בנות יהודה".
וכיון שהם אומרים לה (זכריה ט' ט')
"הנה מלכך יבוא לך" היא אומרת להם:
"באו חדו חדו שלמה! שוש אשיש בה'
תגל נפשי באלוקי".
1.
הסבר את הרעיון שבמדרש זה.
2.
כיצד מעריך המדרש את הגאולה ואת קיבוץ הגלויות?
3. מהו הקשר שבין משל הזוג שעמד להתגרש ובין משל המטרונה שהלכו בעלה בניה וחתניה למדינת הים?
4.
הסבר מהו רעיון הקל וחומר שבסוף חלקו הראשון של מדרש שיר השירים רבה המובא לעיל?
5. במה עדיפה לשון הפסיקתא על לשון שיר השירים רבה?
ד.
ס"ב י'.
עברו עברו בשערים פנו דרך העם
סולו סולו המסלה סקלו מאבן הרימו נס על העמים.
ילקוט
שמעוני
תק"ו:
"סולו
סולו
המסילה"
אומרים ישראל לפני הקב"ה:
"אתה יודע כחו של היצר הרע שהוא קשה"! אמר הקב"ה:
"היו מסקלין אותו בעוה"ז קמעא קמעא,
שנ'
"סולו סולו המסילה,
סקלו מאבן" ולעתיד לבוא אני עוקרו, שנאמר (יחזקאל ל"ו)
"והסירותי את לב האבן".
רש"י
ד"ה
סקלו
מאבן: סקלו המסילה והשליכו אבני מכשול לצדדים.
ד"ה
מאבן: מהיות שם אבן וכנגד יצר הרע הוא אומר.
ויש עוד לפותרו על תיקון הדרכים לקבוץ גלויות.
והשוה
רש"י
ישעיה
נ"ז
י"ד
ד"ה
סולו
סולו:
כבשו מסילה סלולה,
פנו יצר הרע מדרכים.
ד"ה
הרימו
מכשול: סלקו אבנים, שאתם נכשלים רגליכם בהם, הם הרהורי רשע.
רד"ק:
ד"ה
סולו
סולו:…והכפל לחזק הענין.
וענין "סולו"
ו"מסילה"
פרשנוהו שם (נ"ז י"ד).
ד"ה
רימו נס
על העמים:
שיבשרו אותם בכל מקום שהם בגלות. וכל זה דרך משל: לא שירימו נס ויסקלו דרכים,
אלא דרך משל,
כאומר:
פנו דרך לפלוני שבא, כי בהגיע עת הישועה יאמרו העמים לישראל:
"שובו לארצכם", כאלו הרימו להם נס, כל כך תגלה הישועה לכל.
1. שלש תפישות שונות הובאו בזה לפסוקנו, אלו הן?
2.**
מה ראה רש"י להביא בפרק כ"ז את דברי המדרש בלבד ואלו במקומנו הוסיף עליהם גם "ויש עוד לפותרו…"?