גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
השנה התשע עשרה [תש"ך]
הפטרת צו
ירמיהו ז,
כא – לד
א.
פסוקים כא–כג:
כא.
עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:
כב.
כִּי
לֹא
דִבַּרְתִּי
אֶת
אֲבוֹתֵיכֶם
וְלֹא
צִוִּיתִים
בְּיוֹם
הוֹצִיאִ
{הוֹצִיאִי}
אוֹתָם
מֵאֶרֶץ
מִצְרָיִם
עַל
דִּבְרֵי
עוֹלָה
וָזָבַח:
כג.
כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי
הרמב"ם
מורה
נבוכים
ג, לב:
וכבר הוקשה זה המאמר בעיני כל מי שראיתי דבריו או שמעתים.
ואמר:
איך יאמר ירמיה על ה'
שלא ציוונו בדברי עולה וזבח?
אמנם כוונת זה המאמר [דברי ירמיה] כפי אשר ביארתי לך, שהכוונה הראשונה אמנם היא שתשיגוני ולא תעבדו זולתי. וזאת המצווה בהקרבה אמנם היתה [אמצעי]
בעבור שתעלה בידינו זאת הפינה ובעבורה העתקו אלו העבודות לשמו עד שימחה שם עבודה זרה ותתקיים פינת יחודו.
והנה באתם אתם וביטלתם התכלית ההיא והתחזקתם במה שנעשה בעבודה [בקרבנות],
והוא [=עד שהגעתם לידי כך] שספקתם [=הייתם מסופקים] במציאותו.
"כחשו בה' ויאמרו לא הוא"
[ירמיה ה, יב]
ועבדתם עבודה זרה,
"וקטר לבעל והלוך אחרי אלהים אחרים ובאתם אל הבית…"
[ירמיה ז, ט–י],
ונשארתם
דורשים
היכל ה'
ומקריבים
הקרבנות
אשר לא
היו
מכוונים
לכוונה
ראשונה.
ולי בפירוש זה הפסוק פנים אחרות והוא מביא לזה
העניין
בעצמו אשר זכרנוהו. והוא:
כבר התבאר בכתוב ובקבלה [בתורה שבעל פה ובתורה שבכתב]
שבתחילת המצוות שנצטווינו בה לא היו בה דברי עולה וזבח כלל.
ואין צריך שתטריד את שכלך בפסח מצרים,
כי היא היתה לסיבה מבוארת גלויה כמו שאני עתיד לבאר. ועוד שהמצווה היתה בארץ מצרים והמצווה הרמוז אליה בזה הפסוק בירמיהו הוא מה שנצטווינו בו במרה "אם שמוע תשמע לקול ה'
אלוקיך…
שם שם לו חק ומשפט"
[שמות טו, כו,
וכה]
– שבת ודינים… הנה כבר התבאר לך שהמצווה הראשונה לא היו בה דברי עולה וזבח אחר שהם על צד הכוונה השנייה. … והוא אשר נאמר בתהלים על צד ההוכחה לאומה בסכלותה הכוונה הראשונה ולא היתה מבדלת בינה לבין הכוונה השנייה אמר:
[תהלים נ, ז–ט]
"שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך… לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך לנגדי תמיד,
לא אקח מביתך פר, ממכלאותיך עתודים…"
אברבנאל
אחרי
דחיית
שני
הפירושים
של הרמב"ם:
והנראה לי בפירוש הפסוק הוא,
שהנה ישראל כשיצאו ממצרים ובאו לפני הר סיני ושמעו התורה והמצוות,
לא צום ה'
דבר מעניין הקרבנות,
אבל ציוום ענייני האמונות והמעשים המשובחים אשר יעשו. אמנם כאשר עשו העגל, וראה ה' יתברך שרירות לבם הרע ובכל יום ויום יחטאו לפניו,
הוצרך לתקן להם צרי ורפואה למחלתם ורשעיהם,
ולכן באו מצוות הקרבנות, מהעולות אשר יעשו לכפר על הרהורי הלב ומהחטאת והאשם ושאר מיני הקרבנות כולם,
שלא נצטוו עליהם אילו לא היו חוטאים.
וזהו אומרו כאן:
"כי לא דברתי… ביום הוציאי אותם מארץ מצרים: רומז למעמד הר סיני וקיבול המצוות שבפרשת "יתרו"
ו"משפטים",
שבהם לא ציווה אותם ה'
יתברך "על דברי עולה וזבח" אבל ציווה אותם לאמור: "שמעו בקולי" באופן שאהיה לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם ותלכו בכל הדרך אשר אצווה אתכם.
1.
הסבר את המלים המודגשות והמסומנות בקו בדברי הרמב"ם?
2.
מהי "הסיבה המבוארת הגלויה"
לקרבן פסח, שאין הרמב"ם רוצה לבארה כאן ולמה בכלל מזכיר הרמב"ם כאן עניין קרבן פסח?
3.
הסבר,
במה שונה אברבנאל בפירושו מן הפירוש השני של הרמב"ם,
הלוא גם לדעת אברבנאל לא ניתנו קרבנות בתחילה כי אם במאוחר יותר, ומדוע לא תפול טענתו על פירושו השני של הרמב"ם גם על פירושו הוא?
יחזקאל
קויפמן: תולדות
האמונה
הישראלית
כרך שלישי
[ספר
ראשון] עמ'
80:
באידיאה הישראלית גלום היה שינוי ערכים דתי יסודי. [שינוי נגד העולם האלילי] את היחס שבין האל ובין העולם יכולה לתפוס רק תפיסה אחת:
חסד.
העולם הוא רצון האל, הגשמת דברו, גילוי של מידת החסד והטוב… הדת היא מתנת חסד,
שנתן האל לאדם כדי לרוממו ולהעלותו. בה גילה האל את עצמו,
את "שמו"
לאדם,
בה הודיע לו את "דרכיו",
את מידותיו את רצונו. האידיאה הזאת ביטלה את הערכת הפולחן כערך מוחלט ועליון,
כמו שמעריכה אותו האלילות… באלילות יש לפולחן ערך על–אלוהי.
בפולחן [האלילי]
תלוי גורל חיי האלוהות… הקרבן הוא "טבור העולם", הוא גורל האלים!
החג הוא חג חייהם של האלים עצמם,
ואילו לפי האמונה המקראית אין לפולחן שום ערך על–אלוהי,
ואין "גורל"
האל תלוי בו בשום בחינה.
תורת הפולחן הישראלית אינה אלא מצווה אלוהית.
מגילויי החסד האלוהי.
אין לאל "צורך"
בה,
היא רק מתנת קודש לאדם.
תכליתה לשמש סמל וכלי למשמרת דעת האלוקים,
שנתן האל לאדם,
אמצעי לקידוש שמו,
מזכרת בריתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגיליונות של נחמה ליבוביץ השנה התשע – עשרה [תש"ך]
הפטרת צו
ירמיהו ז' כ"א – ל"ד
דברי הפרשה שלנו ודברי ההפטרה נראים כשטר ושוברו בצדו.
על המורה להסביר שאין כל סתירה בין דברי התורה לדברי הנביא כאן ולדברי הנביאים בענייני הקורבנות בכל מקום.
וניתן ישוב זה כבר בדברי ר' עקיבא בהתווכחו עם מין אשר תקוף אותו:
במדבר
רבה סוף
פרשה
כ"א:
שאל גוי אחד את ר'
עקיבא:
למה אתם עושים מועדות? לא כך אמר לכם הקב"ה [ישעיה א']: "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי"?? אמר לו ר'
עקיבא:
אילו אמר: "חודשי ומועדי שנאה נפשי" – היית אומר. [=היית טוען נגדי טענה נצחת].
לא אמר אלא:
חודשיכם ומועדיכם!"
ומה שנאמר כאן בצורה פולמוסית עוקצנית הוא מה שמסביר באריכות דברים קאופמן על דרך העיון.
לדברי הרמב"ם שרק קטע מהם הובא כאן יש לעיין גיליון פרשת ראה תשי"א ולפולמוס הרמב"ן עם הרמב"ם בשאלה זו גיליון ויקרא תשי"ח.
ואולם אפשר לומר שגם דברי קאופמן וגם דבריו הראשונים של הרמב"ם בגליוננו טובים לישוב שאר מקומות בנביאים הנראים כסותרים כל הנאמר בפרשות ויקרא–צו,
כגון דברי ירמיהו ו' כ',
שמואל א' ט"ו,
הושע ו' ו',
עמוס ה' י"א [כדאי לקראם פעם יחד ולעמוד על ההבדלים שביניהם], אך הקושי בפסוקים כ"א–כ"ב הם גדולים
יותר. רק כאן נאמר שלא דיברתי… ולא ציוויתים על דברי עולה וזבח – וזהו מה שלא נאמר באף אחד מן המקומות המקבילים למקומנו.
לכן מוסיף הרמב"ם את דבריו:
"ולי בפירוש זה הפסוק פנים אחרות", לכן גם אומר אברבנאל מה שאומר.
ואולם נראה שהפשוט ביותר מבחינת ניסוח הדברים הוא רש"י באומרו תחילת תנאי לא הייתה אלא "אם שמע תשמעו בקולי
ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה".
ואישור מלא מבחינה לשונית סגנונית מקבל פירוש זה ע"י מחקרו של חוקר לא יהודי
Kruse
מטוקיו [יפן]
שהתפרסם ברבעון Veyus
Testamentum, Die dialektisches Negation, [4,10,54] 385–400
Als
Semitidches Idiom
פרטים אחדים מדבריו יובאו כאן לתועלת כל לומד ומלמד.
המחבר טוען כי ע"י תרגום פסוק כצורתו נגיע לעיתים לפירוש לא נכון כלל, והוא הוא הדבר שקרה בכל תרגומי פסוקנו.
לא הושם לב כלל שלפנינו ניב עברי מיוחד, שאפשר לבטאו בצורת נוסחה אלגבראית כך: "לא A או במידה מסויימת לא A
אלא B”. דוגמת:
לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים [בראשית מ"ה ח'] וכן [שמות ט"ז ח'] "לא עלינו תלונותיכם כי על ה'" [דב'
ה'
ג']
לא את אבותינו כרת ה'
את הברית הזאת כי איתנו אנחנו אלה פה היום".
[שמואל א' ח'ז']
"כי לא אותך,
מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם". [הושע ו' ו']
"כי חסד חפצתי ולא זבח"
[תהלים מ"ד ד'] "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה עמו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם". והרשימה המובאת במאמר ארוכה. לדעת המחבר ניב זה מצוי בנושאים מסוימים:
השולח והשליח [דוגמא ראשונה ושנייה ברשימתנו]. "השתדלות אדם וישועת ה'" [תהלים מ"ד ד'] וביחוד זבחים ועולות אל מעשי חסד [דוגמת פסוקנו בהושע ו' ו',
וע'
גם תהלים מ'
ז–ט;
נ'
ט–ט"ו;
נ"א י"ח–י"ט ועוד].
והמחבר מנתח את תודעתו של העברי בהשתמשו בניב זה.
באמרו "לא עלינו תלונותיכם כי על ה'" אין הוא משתמש בלשון קצרה וברצונו לומר "לא רק… אלא גם". אלא:
מובן מאליו וגלוי לעין כל שהתלונה היא נגד משה.
ואין בדעת משה כלל להכחיש את המוחש,
את תלונתם המפורשת נגד משה.
אלא דבריו יתפרשו כך: אתם מתלוננים עלינו,
אבל תלונה זו בעצם, ביסודה מכוונת יותר אל ה'
מאשר אלינו, שהננו רק שלוחיו.
תלונתכם עלינו אינה חשובה כל כך. אפשר גם להזניחה,
לא לשים אליה לב, אך אין לשאת את הדבר שתלונתכם מכוונת אל ה'!
אם כן אין המדבר מכחיש כלל את A, שהרי זהו מן המפורסמות, לא יעלה על לב השומע שבדעת המדבר להכחישו. ובהעמידו מילת שלילה על יד אותו A
ידוע ומפורסם שאין כלל אפשרות לשלול קיומו,
ברור שרצה לשלול אותו רק
במובן
ידוע, וע"י העמדת חיובו של B
ממולו מתברר מיד שרק מבחינת מה נשלל כאן A
ולעומתו מודגש בכל תוקף B.
וכל אותם פסוקים שבהם ניראה כאילו בניגוד לתורת משה שוללים נביאים את ערך הקורבנות שלילה גמורה – מפרשים בדרך זו. וכן פסוקנו: "לא דברתי את אבותיכם… ולא צויתים". אמנם כן במובן זה, בכוונה זו של עשייה חיצונית אשר יש בכוחה בלבד – מבלי קיום רצון ה'
בכל שטחי החיים – למרק עונות,
במובן זה מעולם לא ציוויתים על עולה וזבח, ואין פסוקנו אומר משהו אחר מאשר אמר שמואל שמוע מזבח–טוב.
ירמיהו לא היה צריך לחוש שמא לא יבינוהו שומעיו,
שמא יחשבו ששלילה זו "לא דברתי ולא צויתי" שלילה מוחלטת היא,
ופסוק זה לדברי המחבר ראיה מוכיחה לכך,
שראו בני דורו את מקור כל תורת הקורבנות מימי משה כדבר המובן מאליו.
עד כאן תמצית דבריו.
ונראה שיש בדברים אלה ביסוס לשוני לפירושו הראשון של הרמב"ם לפסוקנו [לא על צד הכוונה הראשונה ציוויתים, כי אם על צד הכוונה השנייה, כי על צד הכוונה הראשונה ציוויתי "שמעו
בקולי" וזהו פירושו של רש"י.
ולעצם העניין: יש להסביר לתלמידים – נער ומבוגרים – שאין חשיבותם של דברי הנביאים ומלחמתם בהבאת קורבנות זו פגה,
שאין אקטואליותם נפסקת עם חורבן הבית והפסקת עבודת הקורבנות.
זוהי מלחמה לא בתפישה המוטעית של קורבנות בלבד אלא מלחמה נצחית ברצון האדם להשתמש מלהדגיש את הדרישות האלוקיות בכל שטחי החיים ובמשך חיי היום יום,
ברצון האדם לצמצם את מלוא הדרישות האלוקיות למקומות מוגבלים או לזמנים מסוימים – ברצון האדם להסתפק בסמל בלבד ולהשתמש מן הדרישות המסומלות בסבל.
מלחמה ששעתה בכל דור ודור.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושתים [תשכ"ג]
הפטרת צו
ירמיה ז, כא – לד
א.
פרק ז, כב–כג:
כב.
כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח:
כג.
כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים
אברבנאל:
והנראה לי בפירוש הפסוק הוא,
שהנה ישראל כשיצאו ממצרים ובאו לפני הר סיני ושמעו התורה והמצוות,
לא ציוום ה'
דבר מעניין הקרבנות,
אבל ציוום ענייני האמונות והמעשים המשובחים אשר יעשו. אמנם
כאשר עשו
העגל, וראה ה' יתברך שרירות לבם הרע ובכל יום ויום יחטאו לפניו,
הוצרך לתקן להם צרי ורפואה למחלתם ורשעיהם,
ולכן באו מצוות הקרבנות, מהעולות אשר יעשו לכפר על הרהורי הלב ומהחטאת והאשם ושאר מיני הקרבנות כולם,
שלא
ניצטוו
עליהם
אילו לא
היו
חוטאים. וזהו אומרו כאן:
"כי לא דברתי…
ביום הוציאי אותם מארץ מצרים",
רומז למעמד הר סיני לקיבול המצוות שבפרשת "יתרו"
ו"משפטים",
שבהם לא ציווה אותם ה'
יתברך "על דברי עולה וזבח" אבל ציווה אותם לאמר: "שמעו בקולי" באופן שאהיה לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם ותלכו בכל הדרך אשר אצווה אתכם.
ואותם הדורות שהיו אז "לא שמעו ולא היטו את אוזנם וילכו במועצות בשרירות לבם הרע",
שרומז בזה למה שחטאו בעגל במועצותם, כי היו מתייעצים בראותם כי בושש משה,
והיה זה בהיותם מוטבעים באמונות המצרים, כי זהו שרירות לבם הרע…
ועל זה מפני כובד חטאתם… עד שהוצרכו לשליחות הנביאים "יום השכם ושלוח".
רצה לומר בכל יום ויום בהשכמת הבוקר,
בהשתדלות גדול הייתי שולח אותם,
ואף על פי כן "לא שמעו ולא הטו את אזנם, ויקשו את ערפם,
הרעו מאבותם" – רצה לומר אותם שעשו העגל.
מלבי"ם:
לא דברתי כי אם את הדבר הזה,
רק דבר זה היה עיקר הדיבור שישמעו בקולי. לא היה כוונתי על הקרבנות עצמם שיהיו תכליות לעצמם,
רק שעיקר ציווי הקרבנות היה שישמעו בקולי שזה עיקר המבוקש של הקרבן. אולם מילת "ציויתי"
נראית מיותרת לפי זה, כי כבר כללתי באילת השחר [מבוא לפירוש המלבי"ם לספר ויקרא]
כלל רכט, שכל מקום שבא להטיל תנאי בשלילה הקודמת [שיציינו במילת "כי אם"] אין דרך להזכיר את הפועל שנית, אם לא לצורך דרוש. אולם הדבר נכון מאוד בשתדע ההבדל בין "דבור"
ובין "צווי",
שהדבור יבוא גם על דבר הרשות, ו"הציווי"
בא על דבר חובה… ובקרבנות יש דיבורים וציוויים, כי קרבנות נדבה "דבר"
ולא "ציווה",
כמו שאמר [ויקרא א, ב]
"אדם
כי יקריב"
– כשרוצה להקריב, וקרבנות חובה ציווה,
"צו את בני ישראל זאת תורת העולה",
אמנם הגם שבהבאת הקרבנות יש "דיבור"
ויש "ציווי"
– בתכליות
הקרבנות, שישמעו בקול ה',
לא יצדק דיבור של רשות רק ציווי של חובה.
וזהו שאמר: הגם שדיברתי וגם ציוויתי על דברי עולה וזבח, דברתי על קרבנות נדבה וציוויתי על קרבנות חובה, בכל זאת בשתיהם היה רק ציווי שישמעו בקולי, ועל זה אמר "כי אם את הדבר הזה ציוויתי אותם" – כי השמיעה בקול ה' הוא ציווי וחובה.
1.
מהו הקושי העומד בפני שניהם?
2.
מה ההבדל שבין תשובותיהם?
3.
כיצד מפרש אברבנאל את הכפל בין הפסוקים:
כד.
וְלֹא
שָׁמְעוּ
וְלֹא
הִטּוּ
אֶת
אָזְנָם…
ובין
כו.
וְלוֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם
ב.
פרק ז, כ"ד:
וְלֹא
שָׁמְעוּ
וְלֹא
הִטּוּ
אֶת
אָזְנָם…
אלשיך:
היה ראוי לאמר:
ולא היטו את אוזנם, וממילא נדע שלא שמעו!
1.
ישב את הפליאה הזאת שבפסוקנו על פי הכלל הניתן בדברי המלבי"ם במבוא לספר ישעיה.
המלבי"ם:
כלל גדול, שהמליצה תעלה תמיד במושגיה מן הקל אל החמור, מן הקטן אל הגדול, מן המעט אל הרב, ולא בהיפך: וכל מקום שתמצא שני עניינים שווים בהכרח שהשני מוסיף על הראשון,
או בלשון המורגל:
המליצה תדבר תמיד בדרך "לא זו אף זו"… ואם תמצא מקום בתנ"ך שידמה שהמילה או המשפט השני קל וקטן מן הראשון, תדע שלא הבנת פירוש הכתוב על מכונו…
ואנוכי אומר, שלא נמצא מקום אחד, שיצא מכלל זה,
עד שהדבר היה לנו לעיניים לדעת על ידו גדרי השמות הנרדפים,
שכל מילה המאוחרת ידענו, שכוללת יותר מן הקודמת לה:
כשאומר [ישעיה י, ז]
"להשמיד בלבבו ולהכרית גויים לא מעט" ידענו ש"הכרתה"
כוללת יותר מ"השמדה".
ולזה כשבא בשלילה – אמר [ישעיה מח, יט]
"לא יכרת ולא ישמד" – ואף לא ישמד…
וכן [משלי ו, ד]
"אל תתן שינה לעיניך –
ותנומה לעפעפיך" – שלא לבד שלא יישן שנת קבע, אף לא ינום תנומת ארעי.
2.
איזה פסוק בהפטרתנו בנוי אף הוא בהתאם לכלל זה?
ג.
פרק ז, כד:
וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִטּוּ אֶת אָזְנָם
וַיֵּלְכוּ בְּמֹעֵצוֹת בִּשְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע
וַיִּהְיוּ לְאָחוֹר וְלֹא לְפָנִים:
תרגום
יונתן:
ואחזרו בפולחני קדל [עורף]
ולא שויאו דחלתי לקביל אפיהון
[=ולא שויאו –
לשון "שויתי ה' לנגדי תמיד" – יראתי לנגד פניהם].
רד"ק:
ויהיו
לאחור. ומה היה עונשם?
שהיו לאחור ולא לפנים, כלומר שהיתה מארה במעשה ידיהם ולא ברכה.
אברבנאל:
ומפני זה [מפני לכתם בשרירות לבם הרע]
נענשו שם. והוא אומרו "ויהיו לאחור ולא לפנים".
שד"ל:
ויהיו
לאחור. כמו [תהלים קיד, ג]
"הירדן יסוב לאחור",
היו הולכים ומתרחקים ממני ולא מתקרבים אלי.
ביאור:
ויהיו
לאחור. כלומר:
ועל ידי זה הלכו הולך ונסוג אחור מדרך האמת,
ולא הלכו לפנים לקראת התכלית שהוא הטוב הגמור.
1.
בשתי דרכים שונות הולכים המפרשים בפירוש מלים אלה.
חלקם לשתי קבוצות והסבר את ההבדל שביניהן.
2.
איזו משתי הדעות הנ"ל נראית בעיניך כקרובה יותר לפשוטו של פסוק? נמק דעתך.
עיין גם:
ירמיהו ב, כז:
כי פנו אלי עורף ולא פנים.
טו,
ו:
את נטשת אותי נאום ה',
אחור תלכי.
ד.
פרק ז כז:
וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה –
וְלֹא יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ וְקָרָאתָ אֲלֵיהֶם –
וְלֹא יַעֲנוּכָה:
1.
היש להבין "ודברת"
"וקראת"
כעבר עם וי"ו החיבור או כעבר מהופך לעתיד והוי"ו – וי"ו ההיפוך?
2.
האם "ולא ישמעו אליך",
"ולא יענוך" הם משפטי התוצאה ["תשובת התנאי"] [ואם בדברך אליהם לא ישמעו…
ואם בקראך אליהם לא יענוך…
אז…]
לפסוקנו זה מעיר:
יוסף
אבן כספי
אדני
כסף:
ולא
ישמעו
אליך. אם זה מאמר גוזר, נכון זה מצד היות "הכל צפוי והרשות נתונה" [פרקי אבות ג,
טו]
התוכל לפרש כוונת דבריו ומהו הקושי שבפסוקנו שירצה לתרץ?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגיליונות של נחמה ליבוביץ שנת העשרים ושתים [תשכ"ג]
הפטרת צו
ירמיהו ז כ"א–כ"ד
דברי הפרשה שלנו ודברי ההפטרה נראים כשטר ושוברו בצדו.
כל תכנו של מחצית ספר ויקרא אינו עוסק אלא בקורבנות, וחז"ל ראו אף בחומשים הקודמים לו לויקרא [ואף בפרשות הקודמות לבניין המשכן]
רמזים לחשיבות הקורבנות כגון הפסוק:
בראשית
רבה ט"ז:
"ויקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" –
אלו הקורבנות שנא'
[שמות ג'] "תעבדון את האלוקים על ההר הזה" וכתוב [במדבר כ"ח ב'] "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו".
[ופרשו מפרשי המדרש רבה דסתם "עבודה"
היא קורבנות כמו שנא' "והשב את העבודה לדביר ביתך"]
ויש שראו את כבודנו ותפארתנו,
את זכותנו על הארץ ועל הבחירה בהקרבת קורבנות כמו שאמרו:
בראשית
רבה מ"ד
[בר'
ט"ו
ו']
"ויאמר [אברהם]
ה'
אלוקים במה אדע כי אירשנה?"
ר'
חייא בר חנינא אמר: לא כקורא תגר [=כמי שהוא בספק ומבקש שתינתן לו אות על קיום ההבטחה] אלא אומר לו:
"באיזו זכות"? [=לא הספק היה על עצמו,
איך יזכה לזה ואיך יזכו בניו לדורות].
אמר לו: "בכפרות שאני נותן לבניך" [נוסח אחר במדרש אגדה: "בזכות הקורבנות"] "קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל… כל הכפרות הראה לו…"
ולנוכח הפרושים הרבים המפורשים שבתורה שבע"פ על הקורבנות ועל חשיבותם שבתורה שבכתב ולנוכח ההערכה הגדולה שמצאנו בדברי חז"ל לעבודת קורבנות אף לאחר שכבר חרב בית המקדש ונפסקה עבודת הקורבנות –
הלא יפליאו פסוקי הפטרתנו את הלומדים ביותר.
אמנם לא זו הפעם הראשונה שמדבר ירמיהו
כדברים אלה על הקורבנות ובמקום אחר אמר:
(כ)
לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא
וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק
עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן וְזִבְחֵיכֶם לֹא עָרְבוּ לִי:
ולא היה הוא היחידי מבין הנביאים אשר דיבר כדברים האלה על עבודת ה'
בקורבנות.
והנה כמה פסוקים ברוח זו:
שמואל
א' ט"ו:
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל:
הַחֵפֶץ
לה'
בְּעֹלוֹת
וּזְבָחִים
כִּשְׁמֹעַ
בְּקוֹל
ה'
הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים:
הושע
ו' ו':
כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח
וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת:
וכן בעמוס [ה'
כ"א–כד]
וכן בישעיה [א'
י"א–י"ד].
אבל באף אחד מן המקומות ההם לא נאמר מה שנאמר בפסוקנו.
כי את הניגוד המדומה בין דברי תורה לדברי נביאים כבר ישב ר' עקיבא בפולמוסו עם הנוכרי שהתקיפו.
במדבר
רבה סוף
פרשה
כ"א:
שאל גוי אחד את ר'
עקיבא:
למה אתם עושים מועדות? לא כך אמר לכם הקב"ה "חודשיהם ומועדיכם שנאה נפשי"?
אמר לו ר'
עקיבא:
אילו אמר "חדשי ומועדי שנאה נפשי" – היית אומר! [=היית טוען נגדי טענה ניצחת!]
אבל לא אמר אלא: "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי?"
אך אין זה מיישב כלל את הנאמר בפסוקנו: "ולא דברתי… ולא ציוויתי". בגיליון צו תש"ך הבאנו את יישוב הרמב"ם בשתי דרכים לסתירה זו שבין דברי התורה לדברי הנביאים ואת דבריו דוחה הרמב"ן בטענות עקרוניות בויקרא א'
ט'
לריח ניחוח [וע'
גיליון ויקרא תשי"ח].
הפעם הבאנו את ישובו של אברבנאל ושל המלבי"ם,
אשר הבדל גדול ביניהם. אברבנאל מצמצם את ה"לא דברתי ולא ציוויתי" לנקודת שמן מצומצמת.
אז – "ביום הוציאי" – היינו מלכתחילה לא דיברתי ואף לא חשבתי כלל לדבר על כך,
אלא שלא הייתם ראויים.
ואילו שד"ל הולך כאן בעקבות רש"י הרואה את ה"לא דברתי ולא ציוויתי" כמכוון לתכלית האחרונה:
לא דיברתי על קורבנות –
כעיקר,
כתכלית.
וכן
דברי
רש"י:
תחילת תנאי לא היתה אלא "אם שמע תשמעו בקולי ושמרתי את בריתי"
אישור מלא מבחינה לשונית סגנונית מקבל פירוש זה על ידי מחקרו של חוקר לא יהודי KRUSE מטוקיו אשר ביפן שהתפרסם ברבעון 1954 VETUS TESTEMENTUM OCTOBER עמ'
400-385. פרטים אחדים מדבריו שם הנוגעים ישר לפסוקנו יימסרו כאן בתמצית.
המחבר טוען כי על ידי תרגום פסוק כצורתו נגיע לעתים לפירוש לא נכון כלל, והוא הוא הדבר שקרה בכל תרגומי פסוקנו.
לא הושם לב כלל שלפנינו ניב עברי מיוחד, שאפשר לבטאו בצורת נוסחה אלגבראית כך: "לא א אלא ב" ופירושו בלשון המקרא אינה שלילת א לחלוטין,
אלא רק שלילה יחסית: במובן ידוע לא א או במידה מסוימת לא א אלא ב.
דוגמת [בראשית מה ח']
"לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים"
וכן [שמות ט"ז ח'] "לא עלינו תלונותיכם כי על ה’" [דברים ה' ג']:
"לא את אבותינו כרת ה'
את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום",
[שמ"א ח' ז']
"כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם"
[הושע ו' ו']
"כי חסד חפצתי ולא זבח"
[תהילים מ"ד ד'] "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו,
כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם".
והרשימה המובאת במאמר ארוכה. לדעת המחבר ניב זה מצוי בנושאים מסויימים:
השולח והשליח [דוגמה ראשונה ושנייה ברשימתנו], השתדלות אדם וישועת ה' [תהילים מ"ד ד'], וביחוד זבחים ועולות מול מעשי חסד [דוגמת פסוקנו והושע ו' ו',
ועיין גם תהילים מ' ז–ט נ, ט–ט"ו,
נ"א י"ח–י"ט ועוד]. והמחבר מנתח את תודעתו של העברי בהשתמשו בניב זה.
באומרו:
"לא עלינו תלונותיכם כי על ה'" אין הוא משתמש בלשון קצרה וברצונו לומר:
לא רק… אלא גם, אלא:
מובן מאליו וגלוי לעין כל שהתלונה היא נגד משה.
ואין בדעת משה כלל להכחיש את המוחש,
את תלונתם המפורשת נגדו. אלא דבריו יתפרשו כך: אתם מתלוננים עלינו,
אבל תלונה זו בעצם, ביסודה,
מכוונת יותר אל ה' מאשר אלינו, שהננו רק שלוחיו.
תלונתכם עלינו אינה חשובה כל כך, אפשר גם להזניחה,
לא לשים אליה לב, אך אין לשאת את הדבר שתלונותיהם מכוונות אל ה'.
אם כן: אין המדבר מכחיש כלל את א, שהרי זהו מן המפורסמות, לא יעלה על לב השומע שבדעת המדבר להכחישו. ברור שרצה לשלול אותו א רק במובן ידוע, ועל ידי העמדת חיובו של ב ממולו מתברר מיד שרק מבחינת מה נשלל כאן א ולעומתו מודגש בכל תוקף ב. וכל אותם פסוקים שבהם ניראה כאילו בניגוד לתורת משה שוללים נביאים את ערך הקורבנות שלילה גמורה –
מתפרשים בדרך זו.
וכן פסוקנו: "לא דברתי את אבותיכם ולא ציוויתים". אמנם במובן זה,
בכוונה זו של עשייה חיצונית בלבד –
מבלי קיום רצון ה' בכל שטחי החיים – במובן זה מעולם לא ציוויתי על עולה וזבח. ירמיהו לא היה צריך לחוש שמא לא יבינוהו שומעיו,
שמא יחשבו ששלילה זו –
"לא דברתי ולא ציוותי" – שלילה מוחלטת היא,
ופסוק זה לדברי המחבר ראיה מוכיחה לכך,
שראו בני דורו את מקור כל תורת הקורבנות מימי משה כדבר המובן מאליו.
עד כאן תמצית דבריו.