הפטרה
מלכים ב' ד'
א'-ל"ז
א.
א'.
ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה:
רש"י:
אשת עובדיה היתה.
הסבר – מנין לו שכך הוא?
ב.
א'.
והנושה בא לקחת את שני ילדי
רש"י:
הוא יורש בן אחאב, שהיה מלוהו בריבית.
לשם מה צריך היה אותו עובדיה– יראה שמים– ללוות כסף בריבית מבן המלך?
(שתי תשובות אלו עפ"י יוסף ולק,
חוברת לעבודה עצמית,
מלכים ב)
ג.
יג.
ותאמר
בתוך
עמי
אני
יושבת.
השוה לבראשית
כ"ג
ו': "נשיא
אלוהים
אתה
בתוכנו".
ר'
ווה"ה
/וולף
היינדנהיים/
בפרושו
הבנת
המקרא:
דקדקתי ומצאתי שבכל מקום שיאמר הכתוב: פלוני יושב בתוך העם או בתוך הקהל וכדומה, רצון בו לעולם שהיה נוהג שררה ביניהם,
וזה שמוש מלה "תוך",
שמורה על אמצעות הדבר שהוא המקום הנכבד – כלב באמצע הגוף,
ולכן היושב באמצע עם הוא הנוהג שררה ביניהם. וזה טעם קללת שמעיה הנחלמי (ירמיהו כ"ט ל"ב)
"לא יהיה לו איש יושב בתוך העם הזה" שלא יצא מזרעו איש הנוהג נשיאות בעם.
איזה פליאה שבפ'
י"ג בפרקנו מתישבת על ידי פרושו זה?
ד.
** במה שונה תגובתה של השונמית בשמעה את בשורת "למועד הזה כעת חיה" מתגובתה של שרה אמנו בשמעה אותה הבשורה?
התוכל להסביר סבת השוני?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
בעריכת נחמה ליבוביץ שנת העשרים ושש (תשכ"ז)
–
הפטרת וירא –
מעשה אחת מנשי בני הנביאים
מלכים–ב פרק ד א –
לז
א.
מלכ"ב ד, א:
וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר
עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה'
וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים:
מדרש רבה שמות פרשה לא פסקה ד
ד"א אם כסף תלוה את עמי (שמות כב, כד):
הה"ד (תהלים טו, ה):
כספו לא נתן בנשך, בא וראה כל מי שיש בו עושר ונותן צדקה לעניים ואינו מלווה ברבית מעלין עליו כאילו קיים המצוות כולן,
שנאמר:
כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח – עושה אלה לא ימוט לעולם.
ומי היה זה?
עובדיה,
שהיה עשיר, אפוטרופוס של אחאב,
שנאמר (מ"א יח, ג):
ויקרא אחאב אל עובדיהו אשר על הבית.
והיה עשיר יותר מדי, והוציא כל ממונו לצדקה, שהיה זן את הנביאים.
כיון שבא כל אותו הרעה היה לווה בנשך מן יהורם בן אחאב, מה שהיה מספיק לנביאים; זה קיים: כספו לא נתן בנשך; אבל יהורם, שהלווה ברבית אמר האלקים: עד עכשיו זה קיים!? יבוא יהוא ויהרוג אותו, שנאמר (מלכים–ב ט, כד):
ויהוא מלא ידו בקֶשֶת ויך את יהורם בין זרועיו ויצא החצי מלבו, ולמה בין זרועותיו ויצא מלבו?
לפי שהקשה את לבו ופשט ידיו לקבל הרבית, לקיים מה שנאמר (יחזקאל יח, יג):
בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה.
לכך מזהיר להם:
אם כסף תלוה את עמי.
…!
מדרש
תנחומא
כי תשא
פרק ה:
… ויהי קצף גדול על ישראל (מלכים–ב ג, כז):
אמר להם הקב"ה לישראל, עובדי ע"ז אין מכירין כבודי, לפיכך הם מורדין בי; ואתם מכירין כבודי ומורדין אתם בי?!
אמר רבי מני:
אלולי זכות אשתו של עובדיהו,
כבר כלו ישראל באותה שעה – ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר (מלכים–ב פרק ד פסוק א!).
רש"י
מלכ"ב
ד, א
ואשה
אחת מנשי
בני
הנביאים: אשת עובדיה היתה.
כל בני הנביאים שבמקרא, תרגומו:
תלמידי נבייא.
והנושה:
הוא יהורם בן אחאב, שהיה מלווהו ברבית מה שזן את הנביאים בימי אביו,
במדרש רבי תנחומא.
לכך נאמר (לקמן ט, כד):
ויך את יהורם בין זרועיו – שפשטו ליטול רבית.
1*. מה ראו חז"ל לזהות את בעלה של האשה הזאת עם עובדיה אשר על בית אחאב?
2**.
מה ראו חז"ל לזהות את "הנושה"
עם המלך עצמו?
3**.
כיצד מפרש מדרש תנחומא את הפסוק האחרון של פרק ג ומהו הפירוש האחר שאפשר לפרש בו את הפסוק? (ורוב פרשנינו אמנם גם הולכים בדרך אחרת).
ענה לשאלה זו גם אחרי עיינך בעמוס ב, א.
4**.
מהי זכותה של האשה הצועקת (אשתו של עובדיה)
אשר אלולא היא כלו ישראל באותה שעה?
5*. מה ראה רש"י לומר בפירושו לפסוק א את דבריו על תרגום כל "בני הנביאים" שבמקרא,
ולמה לא אמר דברים אלה לפרק ב פסוק ג,
ששם מוזכרים בני הנביאים לראשונה בספרנו?
ב.
השווה:
מלכ"ב
ד, ב:
וַיֹּאמֶר
אֵלֶיהָ
אֱלִישָׁע
מָה
אֶעֱשֶׂה
לָּךְ?
מלכ"ב
ד, יג:
וַיֹּאמֶר
לוֹ
אֱמָר
נָא
אֵלֶיהָ:
הִנֵּה
חָרַדְתְּ
אֵלֵינוּ
אֶת
כָּל
הַחֲרָדָה
הַזֹּאת
מֶה
לַעֲשֹוֹת
לָךְ?
מלכ"ב
ד, יד:
וַיֹּאמֶר:
וּמֶה לַעֲשֹוֹת לָהּ
*.
הסבר,
למה הזכיר הנביא בעניין האשה מבני הנביאים עשיה בגוף ראשון (אעשה)
ובעניין האשה הגדולה משונם עשיה במקור (לעשות)?
מעשה אלישע והאשה השונמית
ג.
מלכ"ב ד, ח:
וַיְהִי
הַיּוֹם
וַיַּעֲבֹר
אֱלִישָׁע
אֶל
שׁוּנֵם
וְשָׁם
אִשָּׁה
גְדוֹלָה
וַתַּחֲזֶק
בּוֹ
לֶאֱכָל
לָחֶם
…
רלב"ג
מלכ"ב
ד, ח:
ותחזק
בו לאכל
לחם: אחשוב שהשתדלה בכל עוז שיאכל לחם אז בביתה, ושיבא שם בכל עת שיהיה בעיר שונם.
ואחשוב,
שלא נתפרסם לה עדיין מעלת אלישע, אך היה דרכה להביא לביתה מה שתוכל מהאורחים הבאים בעיר; וזה כי זה היה בתחלת עניין אלישע,
לפי מה שיראה מהזמן …
מניין לרלב"ג שכל הסיפור הזה היה בתחילת נבואת אלישע?
ד.
מלכ"ב ד, ח:
וַיְהִי
הַיּוֹם
וַיַּעֲבֹר
אֱלִישָׁע
אֶל
שׁוּנֵם
וְשָׁם
אִשָּׁה
גְדוֹלָה
וַתַּחֲזֶק
בּוֹ
לֶאֱכָל
לָחֶם
…
אלשיך:
לשון חזקה כמשמעו.
והוא שעל ידי שלוחים רבים ונכבדים לפי כבודו לא אחת ולא שתים פעמים האכילתהו לחם בביתה, עד היות לה חזקה למצווה זו … וזהו "ותחזק בו לאכול לחם" ומאז והלאה לא היה לה להזמינו בכל פעם שהיה בא לעיר,
כי כבר הוחזק ואין לשנות אכסניה כי אם "ויהי מידי עברו יסור שמה".
מה ראה האלשיך לפרש את "ויחזק"
מלשון חזקה?
ה.
מלכ"ב ד, ט:
וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ:
הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא, עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד:
מסכת
ברכות
דף י
ע"ב:
ותאמר
אל אישה
הנה נא
ידעתי
כי איש
אלהים
קדוש
הוא, אמר רבי יוסי ברבי חנינא:
מכאן שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש.
"קדוש הוא", אמר רבי יוסי ברבי חנינא:
הוא קדוש, ומשרתו אינו קדוש.
(שנאמר)
ויגש גיחזי להדפה …
מקשה
בעל עיון
יעקב
(פירוש
לעין
יעקב):
ולמה נאמר "באורחים"
לשון רבים, ולא "באורח"
לשון יחיד, דהא על אלישע לבדו קאמר?
יישב קושייתו!
ו.
מלכ"ב ד, יג:
וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמָר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשֹוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא
וַתֹּאמֶר:
בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת:
1.
ר'
יעקב
פידאנקי
(פרשן
ספרדי
בלונדון
במאה ה
– 17
, הוציא פירוש אברבנאל לנביאים ראשונים בהאמבורג תמ"ז,
והוסיף לכל פרק הערות בשם:
הוספות הרי"ף)
מה שנאמר במעשה השונמית: "היש לדבר לך … ",
לא היה הכתוב צריך להזכיר דבר שלא הוצרכה לכך.
והוא עצמו מיישב קושייתו ע"י מה שכתוב בפרקים הבאים.
**מצא את התשובה?
2. רש"י
מלכ"ב
ד, יג:
בתוך
עמי: בתוך קרובי, אין אדם מזיקני,
איני צריכה למלך ולא לשר הצבא.
ר'
וולף
היידנהיים
בעל הבנת
המקרא:
בראשית
פרק כג
פסוק י:
ועפרון יושב בתוך:
דקדקתי ומצאתי שבכל מקום שיאמר הכתוב: פלוני יושב בתוך העם או בתוך הקהל וכדומה, הרצון בו לעולם,
שהיה נוהג שררה ביניהם, וזה שימוש מילת תוך, שמורה על אמצעות הדבר שהוא המקום הנכבד – כלב באמצע הגוף.
ולכן היושב באמצע העם הוא הנוהג שררה ביניהם. וזה טעם קללת שמעיה הנחלמי (ירמיהו כט, לב):
לא יהיה לו איש יושב בתוך העם הזה. ופתרונו,
שלא יצא מזרעו איש הנוהג נשיאות בעם.
וזה טעם תשובת האשה הגדולה השונמית על שאלת אלישע:
היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא?
ותאמר:
בתוך עמי אנכי יושבת – רצונה לומר:
אני האשה הנוהגת נשיאות בתוך עמי ואין אני צריכה לסרסור ביני ובין המלך,
כי כאחד השרים אנכי. ולזאת קראה הכתוב בתחילת הסיפור,
אשה גדולה ר"ל אשה חשובה ושוררת.
1**.
מהי התמיהה הסגנונית שבבראשית כג המתפרשת ע"י הסבר זה של המילה בתוך?
בראשית פרק כג פסוק י:
וְעֶפְרוֹן ישֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם …
2**.
מהו הפסוק בפרקנו שיש להביאו כראיה לפירושו של רווה"ה?
ז.
אבן עזרא בראשית פרק לב פסוק ט:
והיה
המחנה
הנשאר
לפליטה: אולי יהיה שיברחו.
או תשוך חמת אחיו בהכותו המחנה האחת,
או יבא להם ריווח והצלה מהשם.
ומה שאמר רבינו שלמה (רש"י ), שיהיה לפליטה בעל כרחו, הוא דרך דרש.
ואם השם אמר לו: והיה זרעך כעפר הארץ (כח,
יד)
לא ידע אם על אלה או על אחרים. כי הנה יוסף כאשר נמכר היה יעקב חי והוא לא ידע!
כי אין הנביא יודע הנסתרות אם לא יגלה לו השם. ואלישע אמר: וה'
העלים ממני (מלכים–ב יד). …
נגד איזו תפישה לא נכונה של נבואה נלחם הראב"ע כאן בעזרת פסוקנו?
ועיין עלון ההדרכה!
השאלות המסומנות ב–
* קשות והמסומנות ב–
** קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ז]
אלישע והאשה השונמית הפטרת וירא –
מלכים–ב פרק ד פסוקים א
לימוד נביאים ראשונים לנוער ולמבוגרים הוא קשה מפני שהוא לכאורה קל,
ויש לחשוש שמא יעבור הלומד על הפרק כקרוא סיפור – לכל היותר סיפור הכתוב באמנות רבה – מבלי לראות – וראיה משמע הבנה – את היות הסיפור הזה פרק בכתבי הקודש.
על כן נחוצה כאן, לא פחות מבספרי מקרא אחרים,
ראיית הדברים לאורם ובעקבות קריאתם של "קוראים גדולים", הלא הם פרשנים גדולים, אשר לעולם לא החליקו על פני הדברים אלא ראו את המשוקע בפסוקים ובין השיטין.
לאורם של קוראים התעכבנו הפעם על נקודות בודדות מתוך שני הסיפורים,
אשר כל אחת מהן חשובה בפני עצמה.
המדרש מזהה את האשה האנונימית,
אלמנת אחד מבני הנביאים, עם אלמנת עובדיה סוכנו של אחאב, (אשר מזוהה שוב במדרשים עם עובדיה הנביא,
אך זה אינו נוגע לענייננו.)
על דרכם של חז"ל לזהות אישים–
ביחוד אנונימיים עם אישים בעלי שם במקרא,
ועל כוונותיהם בזהויים אלה (שלפעמים מקרבים גם אישים מעבר לדורות ותקופות)
כתב דברים נכבדים יצחק היינמן בספרו: דרכי האגדה, בפרק "ריכוז העלילה" *). רצוי שהמורה יעיין בו היטב ויסביר לתלמידים שאין זו סתם קביעה אינפורמטיבית (פלוני הוא ראובן בן יעקב וכו' ) אלא שיש כאן כוונה חינוכית,
פעמים הכוונה להראות רציפות בתולדותינו,
פעמים הוא בא להראות חטא ועונש, מצווה וגמולה, פעמים סיבה פסיכולוגית ותוצאתה.
עיין לזה גיליון נשא תשי"ז
ושמות תשכ"ו שאלה ד ועלון ההדרכה!
שהיה זיהוי זה עתיק יומין,
על כך יעידו דברי יוסף בן מתתיהו הבאים:
קדמוניות
היהודים
ספר תשיעי
ד, א:
וכשחזר מלך ישראל (יורם)
מארץ מואב היה אתו גם אלישע הנביא,
שמעשיו,
הנני רוצה לספר,
כפי שהכרנום בכתבי הקודש, כי נהדרים הם וראויים לפרסום.
מספרים שנגשה אליו אשתו של עובדיה, סוכן בית אחאב ואמרה לו,
הלא ידוע לו,
כיצד הציל בעלה את הנביאים שהיו צריכים ליהרג ביד איזבל אשת אחאב, והוסיפה שהוא הטמין מאה ופירנסם בכסף שלווה.
ועכשו אחרי מות בעלה באים הנושים לשעבד אותה ואת ילדיה. והיא התחננה לפני הנביא שירחם עליה בגלל מעשהו זה של בעלה וימציא לה עזרה כל שהיא. (ע"פ תרגום של שליט)
ואשר לדברי המוסר המשתמעים מדברי המדרש הזה והזכות שהיתה לאשה זו,
נשמע את דברי
יהודה
ליב
גינזבורג
"מוסר
הנביאים" על
נביאים
ראשונים
(כרך
ב) **)
ונראה לומר דהזכות של אשת עובדיה היתה בזה שלא מיחתה בבעלה מה שהיה מבזבז כל אשר לו בעד כלכלת הנביאים, שהרי מצד הדין היתה לה רשות לעכב אותו מדבר זה. כי אין אדם רשאי לבזבז כל אשר לו בשעה שיש לו אשה ובנים.
ובוודאי עובדיה שהיה ירא ה'
לא היה עושה דבר כזה שלא מדעתה,
והזכות הזאת הגנה על ישראל,
שלא יבואו לידי כליה מה"קצף"
שהיה אז על ישראל.
כי הקצף היה על מה שהקריב מלך מואב את בנו לקרבן ובני ישראל לא היו נכונים לשום קרבנות בעד המקום, כלומר הקרבנות המותרים לעשות אותם.
אבל זה שאשת עובדיה הסכימה לבעלה למשכן את בניה ליהורם, כדי להציל את הנביאים, בזה הצילה את בני ישראל.
כי הרי גם היא היתה נכונה לקרבנות היותר גדולים בעד קדשי האומה.
ואשר לזיהוי השני של הנושה עם המלך יהורם, נפנה שנית אל אותו ספר ונשמע דבריו:
מה שאמרו שהתובע היה המלך בעצמו, זהו משום דמצד דין התורה אי אפשר היה לקחת את הבנים לעבדים בעד חוב של אבות, שהרי גם את הלווה בעצמו אי אפשר למכור לעבד בעד גביית החוב, שהרי בתורה כתוב "ונמכר בגנבתו (שמות כב), ולא בחובו. ואם כן – אם היה הנושה איש פשוט, לא היה יכול לקחת את בניה לעבדים;
ורק מפני שהנושה היה המלך עצמו, לכך עשה כל מה שלבו חפץ.
ואולם יש לזיהוי זה גם סיבות אחרות.
ומפרשי המדרש הביאו בזה טענות שונות, בייחוד בהסתמכם על הכתוב בסיפור הבא, במעשה השונמית, שמציע הנביא לה לדבר לטובתה עם המלך,
משמע שיש לו "קשרים"
עם אישי השררה ודבריו נשמעים אפילו אצל המלך. ולמה אם כן לא הציע הצעה כזו גם לאשה אלמנה זו?
אלא שהיה הנושה המלך עצמו.
שאלה ב עיקר מטרתה היא לחנך את הלומד לדייק בדברי הכתוב,
ולשים לבו אף להבדלים דקים מן הדקים.
ואילו שאלה ג מטרתה להכריח את הלומד לדפדף בפרקים הבאים ולסקור את כל מעשי אלישע.
חשובה בייחוד היא השאלה האחרונה הנוגעת במהות הנבואה. כבר ר' סעדיה גאון בספרו אמונות ודעות מאמר ג פרק ד עומד בפרוטרוט על עניין היות הנביא אדם על כל חולשותיו ועל אי ידיעתו את האמת כולה גם לא ברגע ובמידה שגילה לו ה'. ופרשנו הראשון של הראב"ע מפרש לנו את עמדתו זו:
ספר
צפנת
פענח על
פירוש
הראב"ע
על התורה
לר' יוסף
בן אליעזר
טוב עלם
(מאה
ה –
14 ):
לדברי
ראב"ע
שמות ד,
כ:
"ואל תתמה כי אין הנביא יודע נסתרות אם לא יגלה לו ה' ".
פירוש:
כבר הזכיר זה בפרשת וישלח בפסוק: אם יבוא עשו (בראשית לב, ט).
[ כי כן, תנה את נשי ואת ילדי (בראשית כ, יז).
]
ועוד שאמר משה:
"כי לא פורש מה יעשה לו" (במדבר טו, לד).
ועוד:
"עמדו ואשמעה מה יצוה ה'
לכם"
(במדבר ט, ח),
ועוד יביא ראיות על זה בפרשת ואלה שמות בפסוק:
ויקח משה את אשתו (שמות ד, כ).
–
דברי
הראב"ע
שם בפירוש
הקצר:
ואל תתמה כי אין הנביא יודע הנסתרות,
והנה דוד היה עם לבו לבנות בית להשם, גם אמר לו נתן הנביא "עשה וה' עמך " (שמואל–
ב ז) ואחר כך הוגד לנביא בדרך הנבואה, שלא יבנה דוד הבית.
גם משה לקח אשתו ובניו והביאם אל מצרים, גם זאת לא היתה עצה נכונה, כי היו ישראל אומרים: "איך בא להוציאנו והנה בא עם ביתו לגור"?!
*)
יצחק היינמן, דרכי ההגדה, פרק ד ביחוד סעיף א זהויים 27
– 31
**) מוסר הנביאים, כרך ב תש"ה Publ. Comp. St Luis U.S.A.