עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע על פי הגיליונות
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת הארבע–עשרה [תשט"ו]
ויקרא
פרק א
הבא ללמד פרשת ויקרא יהא מוכן לכך,
שבטרם גישתו לדבר על פרטי הקורבנות ישאלוהו תלמידיו על טעם הקורבנות בכלל.
אם הם מן המבינים והמוכנים להתעמק וודאי ראוי להפנות תשומת לבם לויכוח שמתווכח הרמב"ן עם הרמב"ם בשאלה זו.
דברי הרמב"ם הנאמרים בשני מקומות במורה נבוכים.
המקום העיקרי הוא במאמר ג'
פרק לב (ומודפס בגיליונות לעיון בפרשת השבוע פרשת ויקרא תש"ח).
המקום השני במורה מאמר ג פרק מו,
שאת קיצורו מביא הרמב"ן בפירושו לפרק א פסוק ט ד"ה ניחוח.
ושם גם כל דברי וויכוחו נגד עמדת הרמב"ם.
דברי הסבר קלים וקצרים לעמדת הרמב"ם ימצא המורה בספרו של פרופ'
יצחק הינמן "טעמי המצוות בספרות ישראל"
(הוצ'
המדור הדתי במחלקה לענייני הנוער והחלוץ של הנהלת ההסתדרות הציונית ירושלים תשי"ד, עמ'
92-93 ) וכן ימצא חומר רב,
מסודר ומגובש בשאלת טעמי הקורבנות בפירושו של ר'
דוד הופמן לספר ויקרא בפרק "ערכם של הקורבנות ומשמעותם".
(עמ'
נט –
סז) (ויקרא,
הוצ'
מוסד הרב קוק,
ירושלים,
תשי"ד),
ביחוד בעמ'
סד–סה.
בגיליוננו זה העמדנו בתחילת דיוננו את המדרש מתוך בראשית רבה המקשר את שאלת הקורבנות לקרבן המובא ע"י נח ולאלה צדיקי עולם אשר הביאו עצמם קרבן על מזבח לקדש שם ה'
ברבים.
אולי יועילו דברי המדרש ההוא בצרוף דברי המדרש המוזכרים שם המובאים ברמב"ן לקרב להבנת הלומד –
גם צעיר גם מבוגר –
את משמעותו האמיתית של קרבן עולה.
וכדי להקל על הבנת העניין,
ועל הקשר שבין דברי מדרש אלה לבין משמעותם הכללית של הקורבנות,
נביא בזה קטע מתוך דברי ר'
דוד הופמן בספרו הנ"ל (עמ'
סה):
"רק נח, שראה במו עיניו באבדן עולם מלא רשעים,
שרק הוא ניצל ממנו על פי נס מה', רק הוא הרגיש כי חייו נתונים לו מאת ה'
ותלויים בו והוא נתן ביטוי נמרץ להרגשה הזאת על ידי קרבן בעל חיים.
הדם שנשפך בתורת "נפש"
בעל החיים על גבי המזבח,
היה מסמל את נפש האדם ואת חיי האדם, ובקרבן זה התפרצו רגשותיו של נח להבעה מוחשית, כי לא בהונו בלבד אלא גם בדמו הוא שייך לה', "אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש".
ואולם מה כוונתה האמיתית של ההבעה החגיגית הזאת ?
דבר זה מתברר רק על ידי קרבנו של אברהם אבינו.
כבר בתשעה ניסיונות עמד אברהם ונמצא לבו נאמן לה'.
עתה היה עליו לעמוד בניסיון הקשה ביותר.
על פי צו ה'
היה מוטל עליו להקריב את בנו יחידו,
אשר היה קשור בו בכל נפשו ואשר חייו היו יקרים לו מחיי עצמו.
ולאחר שגילה את נכונותו השלימה וצייתנותו האיתנה,
באה הקריאה לשמור על חיי בנו והנה נגלה פתאום איל ואותו הביא לעולה תחת בנו.
בזה הובע בבירור הרעיון,
שבכוח החיים שאנחנו מקריבים לה'
באמצעות קרבן בעל חיים,
אנחנו מסמלים את הכניעה הגמורה והמשמעת השלימה לדרישות ה',
שהן המטרה הסופית שלו.
זאת היא מה שה'
דורש מן האדם,
זאת היא תוכנה של "יראת ה'
": משמעת בלתי מוגבלת לה'.
"עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה,
ולא חשכת את בנך את יחידך ממני".
אחרי שאלה א עם כל הקשור בה יעבור המורה לשאלה ג המקשרת אף היא את פסוק ט שבפרקנו לקרבנו של נח ומסבירה את הביטוי של "ריח ניחוח"
בתרגמו את המוחשי שבו ללשון מושגית מופשטת.
יושם לב בעיקר לדברי ר'
אליעזר אשכנזי אשר באמצעותם מתברר לנו –
למה השתמשה כאן התורה בדברה "בלשון בני אדם"
על הקב"ה דווקא בביטוי המשתייך לחוש הריח ולא כפי שנוהגת התורה בכל מקום בביטויים המשתייכים לחוש השמע ולחוש הראיה.
בשאלה ד יתעכב המורה בעיקר בשאלה (2
) וירחיב את המושג "מצווה הבאה בעבירה",
ויתחום תחומים ברורים בינינו לבין כל מי שאומר שיש מטרות "נשגבות"
"ונאצלות"
"המקדשות"
שימוש באמצעים פסולים,
ויראה את המרחק שבין כל מיני השקפות מסוג זה לבין ישעיהו סא,
ח:
"כי אני ה'
אוהב משפט שונא גזל בעולה"..