גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת העשרים ושש [תשכ"ז]
ויקרא – קרבן מנחה
פרק ב
א.
שאלה כללית:
כל המנחות עשרון (או כמה עשרונים)
ולא פחות מעשרון.
(ראה רמב"ם הלכות מעשה הקורבנות פרק ב הלכה ד–ה).
מפרשים רבים מוצאים טעם למידה זו על פי המסופר בשמות טז!
1.
מצא מה טעם למידה זו ?
2.
יש אומרים שעל פי מידה זו אפשר להבין גם טעם המנחות בכלל,
מהו ?
ב.
ויקרא פרק ב פסוק א:
וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה' סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה:
מדרש רבה ויקרא פרשה ג פסקה א
נפש כי תקריב מנחה לה':
ר'
יצחק פתח (קהלת ד, ו):
'טוב מלא כף נחת ממלוא חפנים עמל ורעות רוח',
טוב מי ששונה שני סדרים ורגיל בהם ממי ששונה הלכות ואינו רגיל בהם אלא 'ורעות רוח' – רעותֵיה (רצונו)
דמיתקרי:
בר הילכן (שיתקרא בר–הלכות);
…
טוב מי שיש לו עשרה זהובים ונושא ונותן ומתפרנס בהן, ממי שהולך ולווה ברבית, במתלא אמרין (פתגם אומר) דיוזיף בריביתא מאבד דיליה ודלא דיליה (הלווה ברבית מאבד שלו ושאינו שלו) אלא 'ורעות רוח' – רעותיה דמתקרי פרגמטיוטא (רצונו שיתקרא סוחר).
טוב מי שהולך ופועל ועושה צדקה משלו,
ממי שהולך וגוזל וחומס ונותן צדקה משל אחרים, במתלא אמרין: "גייפא בחזורין ומפלגא לבישיא (מנאפת בתפוחים ומחלקת לחולים), אלא 'ורעות רוח' רעותיה דמתקרי: בר מִצְוָתָא (רצונו שיתקרא: בעל מצוות).
מדרש רבה ויקרא פרשה ג פסקה א
ד"א "טוב מלא כף נחת", זה קומץ מנחת נדבה של עני, 'ממלוא חפנים עמל ורעות רוח',
זו קטורת סמים דקה של צבור, שזו טעונה כפרה (נוסח אחר: שזו באה כפרה)
וזו אינה טעונה כפרה.
רש"י ויקרא פרק ב פסוק א:
ונפש כי תקריב:
לא נאמר נפש בכל קורבנות נדבה אלא במנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו.
(תנחומא)
1.
הסבר את דברי המדרש המודגשים.
2.
מה הרעיון המשותף לכל הדוגמאות המובאות במדרש ?
3.
האם הרעיון בדברי תנחומא המובאים ברש"י ובדברי ויקרא רבה אחד הוא אם לא ?
ג.
ויקרא
ב, יד:
וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לה'
אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ:
ספרא פרשת ויקרא דיבורא דנדבה פרשתא יג,
ד:
ואם תקריב מנחת ביכורים לה':
זו מנחת העומר (ויקרא כג, ט – יב).
מניין היא באה?
מן השעורים. או יכול מן החטים ?
א"ר אליעזר נאמר כאן "אביב"
ונאמר "אביב"
במצרים,
מה אביב אמור במצרים –
שעורים,
אף כאן שעורים.
רשב"ם ויקרא פרק ב פסוק יד:
ואם תקריב: לכשתקריב מנחת העומר.
אבן עזרא ויקרא פרק ב פסוק יד:
ואם תקריב מנחת בכורים: רבים אמרו שמלת "אם"
חיוב,
ולפי דעתי, כי אין צורך,
כי החיוב הוא ראשית בכורים (ראשית הפירות שבכרו תחילה) ולא הבכורים (ולא הבאת מנחה מן הבכורים).
והרוצה להביא מנחה מבכורים נדבה – יביא.
שד"ל פסוק יד:
מנחת בכורים: לפי הפשט הוא של יחיד הבאה נדבה (כדברי ראב"ע),
ואיננה של ציבור;
ומילת "אם"
כמשמעה.
1.
מה ההבדל בין שתי הדעות הנאמרות בזה ?
2.
מה סימוכין אפשר למצוא בכתובים לדעת רבותינו בספרא ?
3.
מה הקושי שרצה הרשב"ם ליישב ?
4.
ר'
נפתלי הירץ ויזל (הבאור)
מתקיף את פירושו של ראב"ע:
אל דרך זה עקלקלות,
בסדר המקראות,
שאם במנחת נדבה מדבר,
למה נכתבה באחרונה?
…
הסבר,
כיצד אפשר למצוא הוכחה לדעת הספרא ממקומה של פרשתנו בתוך כל פרק המנחות ?
5.
הסבר את דברי הספרא "מה אביב אמור במצרים שעורים"
?
6.
התוכל להוכיח שמנחת בכורים היא שעורים מלבד בדרך של גזרה שווה ?