גיליונות נחמה – במדבר 10

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעית (תש"ה)

פרשת בהעלותך

פרק י'
ל"ה–ל"ו

א.
י,
ל"ה

ויהי בנסע.

רש"י

ויהי
בנסע
הארן
– עשה לו סמניות מלפניו ומלאחריו,
לומר שאין זה מקומו. ולמה נכתב כאן,
כדי להפסיק בין פורענות לפורענות וכו' כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז א):

דבריו אלה לקוחים מתוך מסכת שבת פרק כל כתבי.

שבת
קט"ו:

ת"ר ויהי בנסע הארון, פרשה זו עשה לה הקבה"ו סימניות מלמעלה ולמטה (בתחילה ובסוף) לומר שאין זה מקומה …
ולמה כתבה כאן!
כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניה.
פורענות שניה מאי היא? "ויהיה העם כמתאוננים"
(במדבר י"א א'), פורענות ראשונה? "ויסעו מהר ה'"
(במדבר י' ל"ג)
ואמר ר' חמא בר חנינא:
שסרו מאחרי ה'.

רש"י
לגמ' שם:

ד"ה
מאחרי
ה': בתוך ג' ימים למסעם התאוו האספסוף תאוה להתרעם על הבשר, כדי למרד בקבה"ו.

רמב"ן:

ויהי
בנסוע
הארון –
עשה לו סימן מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו.
ולמה כתב כאן,
כדי להפסיק בין פורענות לפורענות,
כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז א),
לשון רש"י.
ולא פירש לנו הרב מה הפורענות הזו שהוצרך להפסיק בה, כי לא נזכר כאן בכתוב פורענות קודם ויהי בנסוע הארון. ולשון הגמרא שם,
פורענות שנייה ויהי העם כמתאוננים (להלן יא א),
פורענות ראשונה דכתיב ויסעו מהר ה' (פסוק לג), ואמר רבי חנינא מלמד שסרו מאחרי ה'.
וכתב הרב בפירושיו שם, בתוך שלשת ימים למסעם התאוו תאוה האספסוף להתרעם על הבשר כדי למרוד בה'.
ואלו דברי תימה,
שהרי פורענות ויהי העם כמתאוננים כתובה ראשונה ושל תאוה שניה, ושתיהן סמוכות. אולי סבר הרב שנכתבו שלא כסדרן, רמז על הראשונה באמרו "מהר ה'", כי שמא מעת נסעם חשבו לעשות כן,
והפסיק וכתב את השניה ואחר כך חזר לראשונה. ואין בזה טעם או ריח:

אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה,
שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה',
וזהו פורענות ראשונה.
והפסיק,
שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות. וקרא החטא "פורענות"
אע"פ שלא אירע להם ממנו פורענות. ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד:

1. מה הן לפי דברי הגמרא על פי פירוש רש"י שתי הפורעניות שביניהן מפסיקה פרשתנו!

2.* מה הן טענות הרמב"ן כנגד רש"י?

23.**
התוכל למצא בלשון הפסוקים סמך לפרושו של רש"י?
(העזר בתשובתך בדברי רש"י בראשית כ"א א' ד"ה וה' פקד)

4. מה הן שתי הפורעניות לפי דעת הרמב"ן?
(הערה:
בחומשי נעטר הוצאת חורב – שוקן נפלה טעות בדברי הרמב"ן וצריך להיות:
"כתינוק הבורח מביה"ס אמרו שמא ירבה ויתן …")

5.* מה ההבדל בין רש"י ורמב"ן בהבנת המושג "פורענות".

ב.
י,
לה

קומה
ה'.

ורמב"ם
מורה
נבוכים
א' י"ב:

… ומפני שהמסכים לעשות דבר, יתעורר לעשותו בקימה,
נאמר לכל מי שיתעורר לאיזה ענין – שהוא "קם".
(כלומר במלה זו מובעת הסכמתו ורצונו של איש הבא לעשות מעשה).
"כי הקים בני את עבדי עלי" (שמואל א' כ"ב).
והושאל זה הענין לעבר גזרת האל על עם שהתחייבו הענש לאבדם.
(לקיום גזרת כליה שנגזרה על אנשים הראויים לענש). "וקמתי על בית ירבעם" (עמוס ז'). ואפשר שיהיה אמרו "עתה אקום יאמר ה'" … (ישעיה ל"ג)
מזה הענין, (כלומר בהוראה זו:
אקום כנגד שונאי ציון) … לא שיש לו קימה או ישיבה – חלילה לו מהם!

(הפירושים בסוגרים לקוחים מפירוש יהודה אבן שמואל למו"נ).

תרגום
אונקלוס

והוה במטל ארונא ואמר משה אתגלי יי ויתבדרון שנאך ויערקון בעלי דבבך מן קדמך:

ראב"ע:

קומה
ה'
כדרך בני אדם לעמוד להלחם.
וטעם ויפוצו – כאשר יראו שקמת לעשות מלחמה,
מיד יפוצו אויבך.
מלת משנאיך מהבנין הכבד הנוסף, והנו"ן קל להקל על הלשון.
ויפוצו…
וינוסו כדרך כל הנבואות לכפול במלות משונות,
כאשר אפרש בפרשת בלעם:

רשב"ם:

קומה
י"י
– שהיתה מסתלקת שכינה אז מעל הכפרת:

מה בין הדעות הנ"ל בפירוש המלה קומה?

ג.
י,
לה

ויפוצו
אויביך
וינוסו
משנאיך.

רש"י:

משנאיך
– אלו שונאי ישראל,
שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר (תהלים פג, ג)
ומשנאיך נשאו ראש,
ומי הם, על עמך יערימו סוד:

דבריו אלה לקוחים מספרי וזה לשונו שם:

ספרי
י' ל"ה:

וינוסו
משנאיך, וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי שקם על ישראל כאלו קם על המקום, כיוצא בו אתה אומר (שמות ט"ו)
"וברוב גאונך תהרס קמיך" וכי יש קמים לפני המקום?
אלא מגיד הכתוב שכל מי שקם על ישראל, כאלו קם על המקום. וכן הוא אומר (תהילים פ"ג)
"ומשנאיך נשאו ראש"
מפני "על עמך יערימו סוד".

ר'
ש.ר.
הירש:
(תרגום מגרמנית) לפסוקנו:

… ומשה רבנו ידע,
כי יקומו לזאת התורה מראשית נתינתה אויבים ומשנאים, הלא דרישותיה – צדק ואהבת הזולת הם בנגוד גמור לגזרות הרודנים ותוקפנותם, המתחברים לבריתות (Koalitionen) לשם ערבות הדדית לקיום ממשלתם הזידונית על אף דרישות הצדק ואהבת הזולת.

1.*
דברי הירש נראים שונים מדברי הספרי בפירוש "אויבך"
"משנאיך".
במה?

2.* או אולי גם הירש מתכון לרעיון הכלול בספרי? ואם כן, הסבר זאת!

ד.
י,
ל"ו

שובה ה'.

ראב"ע:

שובה
ה',
אמר ר' יהודה המדקדק הראשון,
כי כל שב שטעמו מגזרת תשובה הוא פועל עומד.
ולא יצא בבנין הקל, רק אם היה טעמו בשלוה והשקט, כמו בשובה ונחת תושעון (ישעי'
ל,
טו),
וכן:
שובה ה'
רבבות אלפי ישראל,
שיניחם ולא ירגזו מאויב….

דעת
זקנים
מבעלי
התוספות:

יהי רצון שישובו כל האלפים והרבבות של ישראל למקומם במספרם ולא יחסר מהם איש, ו"שובה"
כמו "השיבה",
ודומה לו (דברים ל') ושב ה' את שבותך – והשיב.

ספורנו:

שובה.
תהי מנוחתך פה עמנו, כענין זאת מנוחתי עדי עד ואף על פי שתגלה שכינתך לפני ישראל לגרש את אויביהם תהי מנוחת שכינתך בתוכנו.

ה'
רבבות
אלפי
ישראל. כמו ה' צבאות אלפי ישראל,
כאמרם ז"ל:
לא נקרא צבאות אלא על שם צבאות ישראל. ואומר רבבות אלפי כענין רבותים אלפי שנאן כי אולי היו ישראל אז מגיעים לאותו מנין בין אנשים ונשים וטף:

Hirscht Kehre wieder ein in
die Myriaden der Teusende Israels!

1. מה הקשי הסינטקסי שבפסוקנו וכיצד מיישב אותו כל אחד מן הפירושים הנ"ל?

2.
ההולך הירש בתרגומו בדרך אחד מהם או בחר לו דרך חדשה?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלוש עשרה (תשי"ד)

פרשת בהעלותך

פרק י

א.
שאלה כללית

ר'
יצחק
עראמה
בספרו
עקדת
יצחק
מעיר
לפרשתנו:

כתב החוקר (כונתו לאריסטו) פרק י"ג ממאמר הט'
מספר המדות, שהאוהב רצוי למהר לקרא לאוהבו ביום טובתו ולאחר קריאתו ביום עצבו.
אמנם ראוי שלא יקדים פניו (=האוהב הנקרא לבוא אל אוהבו)
לבוא אל קבלת הטוב, אבל שיקדים פניו ביום צרת האוהב, לבוא לנוד לו ולנחמו או לעזרו ולסממו.
והמוסד הזה עצמו זכרו דוד באומרו (מלכים א' ב'):
"ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד והיו באוכלי שלחנך, כי כן קרבו אלי בברחי מפני אבשלום אחיך". יצוה שיקראם להיות אצלו בטובתו מאוכלי שלחנו,
כי כן קרבו אליו מעצמם ביום צרתם.

וכזה הטעם אמר משה לחובב,
כשראה הטוב המזומן לבוא עליהם:
"נוסעים אנחנו אל המקום …
לכה אתנו והטבנו לך, כי ה' דבר טוב על ישראל …"
כי הטוב השלם הוא אשר יספיק בעליו להיטיב לזולתו.
ואמר לו זה,
לפי שהיה מרגיש בו, שיש בדעתו לילך.
"ויאמר אליו: לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך".
יתכן שירצה לומר:
"הנה אין דעתי ללכת לגמרי,
כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך".
יתכן שירצה לומר:
"הנה אין דעתי ללכת לגמרי,
כי אם לפקוד ארצי ומולדתי בפקודת שלום או לגיירם אלך, ומיד אשוב." "ויאמר:
אל נא תעזב אותנו" – לעת כזאת, כי על כן ידעת חנותנו במדבר ובתוהו ילל ישימון ובאת להטפל עמנו ולהנהגינו בעצת שלום.
וכן תהיה לנו לעינים מכאן ואילך. "והיה כי תלך עמנו והיה הטוב בבוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך"
– ירצה לומר: תהיה ראוי לקבלו תמורת הטורח והצער שנצטערת עמנו בימי צרכנו.

1.*
מהי הקושיה על פרשתנו כלה,
שרצה בעל עקדת יצחק לישב כאן בדבריו הלקוחים מאריסטו ובהשוואתו לדוד המלך ביחסו לבני ברזילי?

2.**
מהו הרמז הלשוני בכתוב לכך,
שרצה יתרו לשוב רק זמנית לארצו ולחשור אל משה?

3. מה מוסיף משה בדבורו השני (ל"א–ל"ב)
על דבורו הראשון (כ"ט)
לפי פרושו?

ב.
י,
כ"ט

ויאמר משה לחובב

רמב"ן:

כבר פרשתי, כי חובב שם חדש שקראו ליתרו כאשר שב לתורת ישראל, כי זה דרך כל המתגייר,
כי לעבדיו יקרא שם אחר.
והנה משה חלה פניו ללכת עמהם ואמר לו סתם:
"והטבנו לך" והוא חשב, שיתנו לו מן השלל כסף וזהב ובגדים וצאן ובקר ולא תהיה לו נחלה בתוכם, ועל כן לא היה חפץ וענה: "כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך,
כי שם לי נחלה ונכסים וכבוד". אז אמר לו משה: "אל נא תעזב אותנו, כי מדעתך המדבר תהיה לנו לעינים בכבוש הארצות ותרנו הדרך אשר נעלה בה,
ומכל הטוב אשר ייטיב ה'
לנו נטיב לך."
רמז לתת לו אחוזה וארץ טובה בשכרו על טרחו ועזרתו אשר יעזרם בכבוש הארץ. ועל דעתי, כי נתרצה אליו ועשה כן.

1.
כיצד מיישב הרמב"ן את תוספת השם החדש במקום השם "יתרו"
הידוע לנו משמות י"ח?

2.
הידועה לך דרך אחרת שבה הלכו מפרשים ליישב את שנוי השם?

3. מה ההבדל בין הבטחת משה לחובב הראשונה שנתנה לו בפ' כ"ט לבין ההבטחה שנותן לו משה בפעם השניה בפ'
ל"ב לפי הרמב"ן?

(הערה
למורים: לשאלה מסוג זה עיין:

גליון חקת תש"ה ג'

גליון שמות תש"ה ב').

4.
מניין הרמז לרמב"ן "כי נתרצה לו"
יתרו להישאר, האין דבריו אלה עומדים בסתירה לדברי התורה בפרשת יתרו (שמות י"ח כ"ז)?

ועיין
רש"י
שמות יח
כז

וילך
לו
אל
ארצו
– לגייר בני משפחתו:

וכן
רמב"ן
שמות יח
א' ….וכן נראה לי שאמר כאן (בפסוק כז) וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו, שהיה זה בשנה הראשונה, והלך לו אל ארצו וחזר אליו….

ג.
י,
ל"א

כי על כן ידעת חנתנו במדבר

ספרי
בהעלותך:

אמר לו (משה):
אלו אחר שלא ראה נסים וגבורות במדבר,
יניח וילך –
כדאי הוא הדבר;
אתה שראית חניה ותלך?!

1. במה שונה הספרי בהבנתו את דברי משה אלה מפירושו של הרמב"ן (ע'
שאלה ב)

וכן:

הרשב"ם

כי
על
כן
– אשר ידעת ונתתה על לב צרכינו בחנותינו במדבר וגם הייתה לנו לעינים לתת לנו עצה טובה כדכת'
בוישמע יתרו דוגמת עינים הייתי לעיור:

הנראים לנו כפשט?

2.* מה הצריכו לפרש פסוק זה בדרך זו?

ד.
י,
ל"א

כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים

רש"י

והיית
לנו
לעינים
– לשון עבר כתרגומו.
דבר אחר לשון עתיד, כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו. דבר אחר שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו,
שנאמר (דברים י, יט)
ואהבתם את הגר:

רשב"ם
(ראה
לעיל)

1. מה ההבדל בין שלשת פרושי רש"י לפסוקנו?

2.* מה פירוש המלה "לנו"
לפי פירושו הראשון?

3. במה קרוב פירושו השני של רש"י לפרוש הרשב"ם ובמה הוא שונה ממנו?

4. מהי מעלתו ומהי חולשתו של פירוש הרשב"ם?

5. כמה ממפרשי רש"י סבורים שאין רש"י מביא שני פירושים או שלשה אלא אם כן לא הניח אף אחד מהם דעתו בשלמות.

הסבר מה ראה רש"י להביא במקומנו שלשה פרושים ומה פסול מצא בכל אחד מהם?

לכלל הזה בדרך פירושו של רש"י עיין גם גליונות:

ראה תש"ב ב2

תולדות תש"ד ב1

ויקרא תש"ה ג4

נח תש"ט ג1

בראשית תש"יא 3

אמור תש"ב

נח תשי"ג ג3(ב)

יתרו תשי"ג ד2

צו תשי"ג

קרח תשי"ג ב1

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה החמש עשרה (תשט"ז)

פרשת בהעלותך

י,
לה–לו

א.
שאלות כלליות

ויהי
בנסע
הארון
ויאמר
משה

ספרי
בהעלותך:

כתוב אחד אומר "ויאמר משה קומה ה'" וכתוב אחר אומר:
"על פי ה'
יסעו ועל פי ה' יחנו"
(במדבר ט') – כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
למה הדבר דומה?
למלך שהיה מתהלך בדרך ונהג אוהבו עמו;
כשהוא נוסע הוא אומר: "איני נוסע עד שיאמר אוהבי",
וכשהוא חונה אומר:
"איני חונה עד שיבוא אוהבי",
נמצאת מקיים "ויאמר משה: קומה ה'| ומקיים "על פי ה'
יסעו ועל פי ה' יחנו".

1.
הסבר את הרעיון הכלול בדברי חז"ל אלה. (עיין גם בפרקי אבות פרק ב' משנה ד'!)

2.*
מהו המזמור בתהילים המושפע בפסוקו הראשון ממקומנו?

ב.
י,
לה

ויפוצו
אויבך
וינוסו
משנאיך
מפניך.

ספרי
י' ל"ה:

וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כמו ששונא את המקום. כיוצא בו אתה אומר: "וברוב גאונך תהרס קמיך" וכי יש קמים לפני המקום?
אלא מגיד הכתוב:
שכל מי שקם על ישראל,
כאלו קם על המקום. וכן הוא אומר:
"אל תשכח קול צורריך, שאון קמיך עולה תמיד!" (תהילים ע"ד),
וכן הוא אומר:
"כי הנה אויביך יהמיו ומשנאיך נשאו ראש"
(תהילים פ"ג)
– מפני מה? – "על עמך יערימו סוד …"
וכן הוא אומר:
כי הנוגע בכח הוגע בבת עינו" (זכריה ב') – "בבת עין" לא נאמר, אלא "בבת עינו" – של מקום.

והשוה
במדבר
רבה כ"ב

ל"א,
א'-ב'

וידבר
ה'
אל
משה
לאמור.
נקום
נקמת
בני
ישראל
מאת
המדינים.

ג.
וידבר
משה
אל
העם
לאמור
…
לתת
נקמת
ה'
במדין.

הקבה"ו אמר "נקמת בני ישראל"
ומשה אמר "נקמת ה'"?! אלא אמר הקבה"ו להם: "דין שלכם מתבקש,
שגרמו לי להזיק לכם". אמר לו משה:
"רבון העולמים: אם היינו ערלים או עובדי ע"ז או כופרי מצוות כמותם – לא היו שונאים אותנו, ואין רודפים אותנו אלא בשביל תורה ומצוות שנתת אותה לנו. הוי – הנקמה שלך: "לתת נקמת ה'
במדין".

1. מה המשותף ומה השונה בשני המדרשים האלה?

2. *
הידועים לך עוד מאמרי חז"ל בה מבוטא רעיון זה?

ג.
י,
לו

רבבות
אלפי
ישראל

ספורנו:

ואומר
"רבבות
אלפי" כי אולי היו ישראל אז מגיעים לאותו מנין, בין אנשים ונשים וטף.

הירש:

אין פירושו רבבה כפול אלף (10 מליון)
או שתי רבבות כפול אלף (עשרים מליון) … לדעתנו יש לראות ב"רבבות אלפי ישראל"
אלה את הרבבות אשר יקומו ויצמחו מתוך אלפי ישראל או יסתפחו אליהם. לפי פירוש זה כוללים שני פסוקים אלה בתוכם בקשה לא לשעתה אלא לדורות ויש בהם רמז לאחרית הימים.

מי שקם להפיץ אויביו ושונאיו,
להעביר ממשלת זדון מן הארץ הוא ישכון שוב בתוך אלפים ורבבות מבניו, מעמו ומכל העמים אשר ינהרו אליו. לפי פירוש זה מדובר בסוף פרשה קטנה זו אשר חז"ל ראו אותה חשובה כספר בפני עצמו – באותה תקופה אשר עליה יאמר הנביא, אחד מתלמידי משה האחרונים, זכריה (ב'-ט"ו)
"ונלוו גויים רבים אל ה'
ביום ההוא והיו לי לעם ושכנתי בתוכם".

1.
כיצד יפרש הירש כאן את הפעל "שובה"?

2.
המסכים הוא עם רש"י?

3.**
מהו הנימוק הלשוני שבגללו אין לקבל את פירושו של ספורנו?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר יענה כל אחד לפי הבנתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושש (תשכ"ז)

פרשת בהעלותך

פרק י' א'-כ"ה

א.
י,
ז'

ובהקהל את הקהל תתקעו ולא תריעו

רש"י:

לפי שהוא אומר (י'
ב')
"והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות"
מה מקרא העדה תוקע בשני כהנים ובשתיהן שנאמר (ג')
"ותקעו בהן ונועדו אליך כל העדה", אף מסע המחנות בשתיהן?

יכול מה מסע המחנות תוקע ומריע ותוקע,
אף מקרא העדה תוקע ומריע ותוקע ומעתה אין חלוק בין מקרא העדה למסע את המחנות?
ת"ל:
"ובהקהל את הקהל וכו'", לומר שאין תרועה למקרא העדה,
והוא הדין לנשיאים.

הרי סימן לשלשתם:
מקרא העדה בשתים,
ושל הנשיאים באחת,
וזו וזו אין בהם תרועה:
ומסע המחנות בשתים על ידי תרועה ותקיעה.

הכתב
והקבלה:

ד"ה
תתקעו
ולא
תריעו: שרש "תקע"
כולל נעיצת דבר בדבר והתדבקו בו, כמו יעקב תקע את אהלו,
(תהילים מ"ז)
"כל העמים תקעו כף", וקול התקיעה הוא קול נמשך מתדבק יחד,
ונעשה מנעיצת ודחיית רוח הנפיחה בכלי, לכן למקרא העדה והנשיאים ולהתועד יחד ולהתאחד במקום אחד היתה קול התקיעה אשר יורה על ההתדבקות וההתאחדות.

ושם "תרועה"
יתכן שהוא משרש "רוע",
שהוראתו הנענות והטלטול,
כמו (במדבר י"ד)
"ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה"; וכענין (ישעיה כ"ג)
"רוע התרועעה הארץ,
נוע תנוע הארץ";
וקול התרועה הוא גם כן קול בלתי מתדבק, אבל הוא קול שבור ומתנועע,
לכן בא קול התרועה למסע את המחנות,
כאלו מודיע להם בו בוא העת להתנועע ממקום למקום ולנסוע.

1. מה השאלה העומדת בפני כל אחד מן הפרשנים האלה?

2. ומה האופייני בזה לכל אחד מן הפרשנים?

3.
מניין ההוא אמינא שבמקרא העדה יהיו גם מריעים, והלא אין זה כתוב בפסוק ג'?

ב.
י,
ט'

וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם

והרעותם
בחצוצרות

ונזכרתם לפני ה'
אלוקיכם …

אברבנאל:

והנה אמר "על הצר הצורר אתכם" וידוע היה שלא תהיה מלחמה עם האוהב,
אבל אמר "על הצר הצורר"
להגיד שעל איזה צר שיציר לישראל ועל איזו צרה שיהיו בה,
יעשו כן להריע בחצוצרות על ידי הכהנים.

והטעם בזה שהצר לא יבוא בארצם בהיותם עושים רצונו של מקום,
כי כבר הובטחו (ויקרא כ"ו)
"וחרב לא תעבור בארצכם", אבל בהיותם רעים וחטאים יבואו עליהם התרים שלוחי ההשגחה להענישם; ולכך צוה יתברך,
שיתקעו ויריעו בחצוצרות כדי שהשומעים יחרדו וישובו אל ה',
כי הקול המרעיד יחריד לבב האנשים, ובזה יזכרו וישובו אל ה',
וכמו שאמר (עמוס ב') "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?!"

ובהיות תשובתם על ידי התרועעות הזה, יהיו נזכרים לפני ה' אלוקיהם וירשעו …
וענין ה"זכרון"
הזה הוא, שהם בהיותם פושעים לפני ה',
יסתיר פניו מהם והוא ענין "השכחה",
ר"ל שלא ישגיח בענינם והצלתם,
אמנם בשובם אל ה' בתפילה ותשובה וענוי נפש ויחרדו לפניו, יהיו נזכרים ומושגחים ונושעים מאויביהם;
וזהו שאמר "ונזכרתם"
רוצה לומר: עשו באופן שתזכרו.

הכתב
והקבלה:

… ויתכן לכון הדברים על לשון המקרא, לבאר מלת "והרעותם"
ענין שבירת הלב ונמיכת הרוח,
כמו שנאמר בזהר (מקץ קצ"ה)
על הפסוק (תהילים כ"ז ו') "ואזבחה באהלו זבחי תרועה" דכתיב (תהילים נ"א י"ט)
"זבחי ה' רוח נשברה". וכמו שפרשתי בפ'
אמור "זכרון תרועה". *

והמכוון במלות "והרעותם בחצוצרות" – על ידי חצוצרות תסבבו שבירת הלבבות ונמיכת הרוח (דעמיטיגונג פעראורזאכען), וכהוראת ההפעיל, וכן לשון "ונזכרתם לפני" … אתם תהיו נפעלים מן התרועות להתעורר בלבבכם לזכור את אשר שכחתם עד הנה,
כי עזבתם מללכת בדרכי ה',
והאויבים שבאו עליכם הם שלוחי השגחתו יתברך להענישכם על שהיו מצוותיו כשכוחים מלבבכם,
ועתה תתנו לב להיות זכורים ונזהרים לנטות ולפנות אל מצוותיו. מלת "לפני"
ענינו כאן לדעתי ענין נטיית הרצון ופנית המחשבה (צור ווענדונג, ריכטונג)
כמו "לפנות בוקר"; וכמו (מלאכי ב' י"ג)
"פנות אל המנחה"
(אויך צו גאטטליכען רייכטונגען עראיננערן); ועל דרך זה יצבאר גם כן מה שנאמר אחרי זה (פסוק י') "והיו לכם לזכרון לפני ה'
אלוקיכם",
ר"ל:
יזכירו אתכם להיות נטויי הדעת ופנויי המחשבה בכל הענינים אל השם יתברך.

ויותר יתכן אחרי שמצאנו שהדבר אשר מובא אל כח הזכרון מקושר גם באות למ"ד,
כמו (דבירם ט') "זכור לעבדך לאברהם ליצחק וליעקב"
(תהילים קל"ו)
"שבשפלנו זכר לנו";
גם כאן הלמ"ד של "לפני"
יורה על זה,
ואין "לפני"
מלת היחס (פאר),
כי אם הוא שם להשגחת השם יתברך,
כמו (תהילים ל' ח')
"הסתרת פניך הייתי נבהל", (במדבר ל' כ"ה)
"יאר ה' פניך אליך" – ר"ל:
פני ההשגחה.

וטעם
"והרעותם
בחצוצרות
ונזכרתם
לפני ה'"
התרועות יזכירו אתכם בהשגחתו יתברך,
(איר זאללט אין עריננערונג געבראכט ווערדען אן די פארזעהונג) … וזה בעצמו כמכוון במה שאמר אחרי זה (פ'
י')
"והיו לכם לזכרון לפני ה'"
(זי זאללן אייך דיענען צור עריננערונג אן די פארזעהונג),
שבזמני המועדים, שהם העתים שנקבעו אל השמחה,
אשר טבע החומר כשיכולכל בענינים המשמחים אותו לצאת מדרך היושר יותר מדאי, ובנקל יוכל האדם ליפל ברשת הטמון לרגליו לשכוח את ה', ככתוב (דברים ח') "פן תאכל ושבעת … ושכחת את ה'"
וכענין (דברים ל"ב)
"וישמן ישורון ויבעט",
לכן המציא הוא יתברך תרופה לזה, שבעתים כאלה יתקעו בחצוצרות, שהם יזכירו אותנו בהשגחתו, כי תמיד עיניו יתברך עלינו,
ולכן קבע לנו הזמנים הלאה למועדי שמחה,
לזכור בהם הנסים והטובות אשר גמלנו, למען נזכה לפניו בכל מעשינו ולא נתור אחרי שרירות הלב.

* ויקרא
כ"ג
כ"ד
ד"ה
זכרון
תרועה: נזכור לשבור את הלב ולהכניע את הרוח לפני יוצר כל, על כל אשר הרעונו לעשות לפניו …
ותרועה משותף במובנו עם שבירה.
וכמו שכל שרשי "שבירה"
יורו על השבירה המוחשית כמו (ירמיהו כ"ח י"ג)
"מוטות עץ שברת",
ככה יורו על השבירה הרוחנית והמחשבית כמו (תהילים ס"ט כ"א)
"חרפה שברה לבי";
והנה שרש "רוע"
מצאנוהו על זה הענין, כמו (קהלת א' י"ד)
"והנה הכל הבל ורעות רוח"
שפרושו שבר רוח – סוף המעשה בא לידי כאב לב …

ושרש "תרועה"
היא "רוע"
– שבירה,
רציצה כמו (תהילים ב' ט')
"תרועם בשבט ברזל"
ולהיות שקול ההברה יוצא בדחיפות רבות ונמהרות זה אחר זה, אשר ידומה כאלו נשבר האויר לחתיכות קטנות (דאס שמעטטעון) לכן אמרו חז"ל שענינה האנחה והיללה …
זכרון תרועה היא מצות הכנעת הלב אל התשובה …

1. במה שונים שני הפרשנים ובמה הם נבדלים זה מזה?

2. מה הביא את בעל הכתב והקבלה לפרש את המלה "לפני"
בנקומנו בפרושה המיוחד?

3. מהו ההבדל בין שני פרושיו הניתנים למלת "לפני"?

4. מהי חולשת ראיותיו לפרושו השני למלת "לפני"
שהביא מדברים ט'
ומתהילים קל"ו כ"ג?

5.**
האם אפשר לישב ע"פ דברי הכתב והקבלה (בשאלה זו ובשאלה הקודמת) לבאר את השוני בין פ'
ט'
"והרעותם בחצוצרות"

ובין פ' י'
"ותקעתם בחצוצרות"?

ג.
י,
ט'

והרעותם בחצוצרות

הרכסים
לבקעה:

אין החצוצרות עושות מלחמה ולא שוברות מלחמה.
אבל הנראה בפירוש הכתוב לאמתו הוא כך:
ידוע שעיקר משמעות הריע ותרועה הוא הרמת קול נצחון.
(זיגעס–גשריי)
כמו (יהושע ו' כ')
"ויריעו העם", (יהושע ו') "הריעו כי נתן ה'".

ואמר הכתוב: וכי תבוא למלחמה על אויביכם ומיד בבואכם תרימו קול ענות גבורה בחצוצרות, שיהיה לבבכם בטוח נכון בישועתי,
כאלו כבר נצחתם.
"ונושעתם מאויביכם" עקב כי בטחתם בי בלב שלם.

1.
מאין שאולה המליצה שבתחילת דבריו (המלים המסומנות בקו)?

2.
השוה דבריו לדברי בעל הכתב והקבלה. מהו ההבדל העקרוני בין שניהם בתפישת מצוה זו של תרועה בחצוצרות במלחמה?

3. *
מה יכול בעל הכתב והקבלה לטעון נגד פרוש זה?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלושים (תשל"א)

פרשת בהעלותך

פרק י' ל"ה–ל"ו

א.
שאלות כלליות

ויהי
בנסע
הארון
ויאמר
משה

ספרי
בהעלותך:

כתוב אחד אומר "ויאמר משה קומה ה'" וכתוב אחר אומר:
"על פי ה'
יסעו ועל פי ה' יחנו"
(במדבר ט') – כיצד יתקיימו שני כתובים הללו?
למה הדבר דומה?
למלך שהיה מתהלך בדרך ונהג אוהבו עמו;
כשהוא נוסע הוא אומר: "איני נוסע עד שיאמר אוהבי",
וכשהוא חונה אומר:
"איני חונה עד שיבוא אוהבי",
נמצאת מקיים "ויאמר משה: קומה ה'| ומקיים "על פי ה'
יסעו ועל פי ה' יחנו".

1.
הסבר את הרעיון הכלול בדברי חז"ל אלה. (עיין גם בפרקי אבות פרק ב' משנה ד')

2. מהו המזמור בתהילים המושפע בפסוקו הראשון ממקומנו?

ב.
י,
לה

ויפוצו
אויבך
וינוסו
משנאיך
מפניך.

ספרי
י' ל"ה:

וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם? אלא מגיד הכתוב שכל מי ששונא את ישראל כמו ששונא את המקום. כיוצא בו אתה אומר: "וברוב גאונך תהרס קמיך" וכי יש קמים לפני המקום?
אלא מגיד הכתוב:
שכל מי שקם על ישראל,
כאלו קם על המקום. וכן הוא אומר:
"אל תשכח קול צורריך, שאון קמיך עולה תמיד!" (תהילים ע"ד),
וכן הוא אומר:
"כי הנה אויביך יהמיו ומשנאיך נשאו ראש"
(תהילים פ"ג)
– מפני מה? – "על עמך יערימו סוד …"
וכן הוא אומר:
כי הנוגע בכם נוגע בבת עינו" (זכריה ב') – "בבת עין" לא נאמר, אלא "בבת עינו" – של המקום.

והשוה
במדבר
רבה כ"ב

ל"א
א'-ב'.
וידבר
ה'
אל
משה
לאמור
נקום
נקמת
בני
ישראל
מאת
המדינים.

ג'.
וידבר
משה
אל
העם
לאמור
…
לתת
נקמת
ה'
במדין.

הקבה"ו אמר "נקמת בני ישראל"
ומשה אמר "נקמת ה'"?! אלא אמר הקבה"ו להם: "דין שלכם מתבקש,
שגרמו לי להזיק לכם". אמר לו משה:
"רבון העולמים: אם היינו ערלים או עובדי ע"ז או כופרי מצוות כמותם – לא היו שונאים אותנו, ואין רודפים אותנו אלא בשביל תורה ומצוות שנתת אותה לנו. הוי – הנקמה שלך: "לתת נקמת ה'
במדין".

1. מה המשותף ומה השונה בשני המדרשים האלה?

2. *
הידועים לך עוד מאמרי חז"ל בה מבוטא רעיון זה?

ג.
י,
לו

רבבות
אלפי
ישראל

ספורנו:

ואומר
"רבבות
אלפי" כי אולי היו ישראל אז מגיעים לאותו מנין, בין אנשים ונשים וטף.

הירש:

אין פרושו רבבה כפול אלף (10 מליון)
או שתי רבבות כפול אלף (עשרים מליון) … לדעתנו יש לראות ב"רבבות אלפי ישראל"
אלה את הרבבות אשר יקומו ויצמחו מתוך אלפי ישראל או יסתפחו אליהם. לפי פירוש זה כוללים שני פסוקים אלה בתוכם בקשה לא לשעתה אלא לדורות ויש בהם רמז לאחרית הימים.

מי שקם להפיץ אויביו ושונאיו,
להעביר ממשלת זדון מן הארץ הוא ישכון שוב בתוך אלפים ורבבות מבניו, מעמו ומכל העמים אשר ינהרו אליו. לפי פירוש זה מדובר בסוף פרשה קטנה זו אשר חז"ל ראו אותה חשובה כספר בפני עצמו – באותה תקופה אשר עליה יאמר הנביא, אחד מתלמידי משה האחרונים, זכריה (ב'-ט"ו)
"ונלוו גויים רבים אל ה'
ביום ההוא והיו לי לעם ושכנתי בתוכך".

1.
כיצד יפרש הירש כאן את הפעל "שובה"?

2.
המסכים הוא עם רש"י?

3.**
מהו הנימוק הלשוני שבגללו אין לקבל את פירושו של ספורנו?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר יענה כל אחד לפי הבנתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשל"א]

פרשת בהעלותך

פרק י' ל"ה–ל"ו

פסוקים אלה הידועים לצבור הלומדים היטב בגלל מקומם בסדר תפילותינו, יחסו להם חכמינו חשיבות מיוחדת.
לפני שיגש המורה להוראתם יפנו תשומת לב הלומדים לשתי הנוני"ן ההפוכות שלפניהם ולאחריהם.

הגמרא
מעירה
על כך
:

שבת
קט"ו
ע"ב:

תנו רבנן: "ויהי בנסע הארון…"
פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ומלמטה (פרוש רש"י:
בתחילת ובסוף "ויהי בנסוע").

ולהסבר סמניות אלו נתנו שם סבות שונות,
אחת מהן בדברי רבנו הקדוש העונה במסכת
שבת קט"ז
ע"א:
מפני שספר חשוב הוא בפני עצמו ואז משיבה הגמרא שם:

דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: "חצבה עמודיה שבעה"
(משלי ט') אלו שבעה ספרי תורה, כמאן?
כרבי.

(שבעה ספרי תורה משמע: בראשית שמות ויקרא במדבר עד לספוקינו (4)
במדבר אחרי פסוקינו ודברים (2)
ושני הפסוקים שלנו ספר בפני עצמו –
הרי שבעה ספרים.
כמובן שדברים אלה ביטוי להערכתם המיוחדת לפסוקים שלנו עד שראום ספונים וחשובים לעשותו ספר בפני עצמו. לפני הלומדים תעמוד איפה השאלה – במה היא גדולתם וחשיבותם של פסוקים אלה).

לפירוש המלה "קומה"
ראוי ללומדים לעיין בגליון בהעלותך תש"ד ולדברי מורה נבוכים שהובאו שם, וכן יש לעיין באותם פסוקים בתהילים בהם נקרא ה'
"לקום"
כגון:

תהילים
ג' ח'
קומה
ה'
הושיעני

פ"ב
ח' קומה
אלוקים
שפטה
הארץ

ע"ד
כ" בקומה
אלוקים
ריבה
ריבך

ז'
– ז'
קומה
ה'
באפך
הנשא
בעברות
צוררי

מ"ד
כ"ז קומה
עזרתה
לנו

וכן גם תשובת ה' לקריאות אלה:

י"ב
ו'משוד
עניים
ואנקת
אביונים

עתה אקום יאמר ה' …

ואולם אם נשוה פסוקים אלה לפסוק שלנו,
כי רק ע"ד כ"ב דומה לפסוקנו בזה שגם בו ה'
נקרא ע"י המשורר המתפלל לא לקום להושיעו, … להצילו מכף אויביו,
לא להושיעני, לא להינקם בצוררי,
לא "לריב ריבי" כי אם לריב ריבו הוא,
להינקם בצורריו צוררי ה'.

וכאן יעבור המורה לשאלה ב העומדת במרכז גליוננו, על דברי שני המדרשים אפשר גם להוסיף את דברי הירש הבאים:

ר'
ש.ר.
הירש:
(תרגום
מגרמנית) לפסוקנו:

… ומשה רבנו ידע כי יקומו לזאת התורה מראשית נתינתה אויבים ומשנאים.
הלא דרישותיה –
צדק ואהבת הזולת – הם בנגוד גמור לגזירות הרודנים ותוקפנותם, המתחברים לבריתות לשם ערבות הדדית לקיום ממשלתם הזדונית על אך דרישות הצדק ואהבת הזולת. התוקפנים והחמסנים ההם הלא נצבים כאויבים על דרך התורה ואין נותנים לה מעבר,
ודרישת התורה לרסון עצמי ול"קדושים תהיו" הם הסתירה הגמורה לחושניותם הגסה,
ולא ימלט, שההמונים הגסים לא יקומו לה לשונאים ואפילו ל"משנאים",
שלא רק באיבה יתיחסו אליה,
כי אם גם ירדפוה בפעל ממש.

ויש לדון בשאלה מה המשותף ומה המיוחד בכל אחד משני המדרשים ובדברי הירש אלה. אסוציאציות אקטואליות המתעוררות למקרא דברי הירש על "בריתות לשם ערבות הדדית לקיום ממשלתם הזדונית"
– אסוציאציות האלה טוב כשהן מתעוררות בלב המעין מעצמם מבלי שירחיב המורה את הדבור בהם ולא יהפך את הלמוד לצבור עתונאי זול,
בחוגי נער ביחוד יש לרסן את הגאוה העלולה להתעורר בהתעמקם בזהות זו של "הקמים עלינו" וה"קמים על המקום",
הרגשה המותרת רק אם יש כסוי לה במעשינו כנושאי דגלו בעולם.

לפני שידון המורה בשאלה ג יש לעיין בפירוש המלה "שובה"
כשלעצמה אם לפי פירוש רש"י או ספורנו או ראב"ע,
ורק אח"כ יש לשאול מי הם הרבבות ורבבי האלפים.

אלה שאין מוצאים תשובה לשאלה ג3, יפנו לעורכת הגליונות וייענו.

* –
דברים יפים על יחס הפסוקים האלה ביניהם,
בין הקריאה לקימה ובין התשובה "עתה אקום" יש למצוא במאמרו על תהילים מזמור י"ב של ל.א.
שטראוס בספר נפש ושיר ה'
– י"ב (עיונים תשי"ד).