גיליונות נחמה – במדבר 11

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)

פרשת בהעלותך

פרק י"א

א.
יא,
א

1. מה היה חטא העם בתבערה לפי:

רש"י:

כמתאננים
– אין מתאוננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד ד)
כי תואנה הוא מבקש:

רע
באזני
ה'
– תואנה שהיא רעה באזני ה'
שמתכוונים שתבא באזניו ויקניט. אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים,
שלא נחנו מענוי הדרך:

ראב"ע:

כמתאוננים
– מגזרת און, וכן מחשבות אונך (ירמי'
ד,
יד).
וטעם וישמע ה'
– שדברו דברי און.
ותאכל – מלעיל,
כמו ויאמר ובמוכרת – מלרע,
הפך הלשון רק כן מצאנו:

רמב"ן:

ויהי
העם
כמתאננים
– אמר ר"א מגזרת און,
וכן מחשבות אונך (ירמיה ד יד),
שדברו דברי און.
ואיננו נכון, כי למה יכסה הכתוב על חטאם ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומות. והנכון בעיני, כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה,
ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו,
מלשון מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג לט),
שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו, וכן בן אוני (בראשית לה יח)
בן צערי, ואנו הדייגים ואבלו (ישעיה יט ח).
וכאשר אמר הכתוב כי היו כואבים ומצטערים כבר הזכיר וספר החטא:

ואמר
"כמתאוננים",
כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים. והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם,
והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם. ולכך אמר בשנייה (פסוק ד) וישובו ויבכו גם בני ישראל,
כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר,
וישובו עוד לעשות כענין ההוא,
ולא לקחו מוסר על אש השם שבערה בם:

ספורנו:

כמתאוננים.
על טורח הדרך,
לא מתאוננים בלבם באמת, כי לא היתה אצלם שום סיבה ראויה לזה שיתאוננו,
אבל היו מתאוננים בדבריהם לנסות:

2. מה פרוש המלה כמתאוננים לפי הנ"ל?

ב.
יא,
ד.

וישובו.

מה קשה:

לרש"י:

וישבו
– גם בני ישראל ויבכו עמהם:

לרמב"ן:

… ואמר
"כמתאוננים",
כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים. והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם,
והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם. ולכך אמר בשנייה (פסוק ד) וישובו ויבכו גם בני ישראל,
כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר,
וישובו עוד לעשות כענין ההוא,
ולא לקחו מוסר על אש השם שבערה בם:

ולספורנו:

וישובו
ויבכו. חזרו להיות כמתאוננים לנסות, ובכו עתה על שיצאו מצרים,
כמואסים מעלת היות השכינה ביניהם,
כאשר העיד באמרו יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, ותבכו לפניו לאמר,
למה זה יצאנו ממצרים מי יאכילנו בשר.
לנסות אם יכין שאר לעמו כאשר העיד המשורר באמרו וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם:

ואיך הם מתרצים את הקשיים האלה?

ג.
יא,
ה.

אשר נאכל במצרים חנם.

מה קשה למפרשים הבאים ומה תירוצם?

לרש"י ה.

אשר
נאכל
במצרים
חנם
– אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם,
והלא כבר נאמר (שמות ה, יח)
ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם,
דגים היו נותנין להם חנם,
ומהו אומר חנם,
חנם מן המצות:

מה הביאו לפרש כך?

לרמב"ן ד.

וטעם
והאספסוף
אשר בקרבו
התאוו
תאוה –
שלא היה להם חסרון במדבר,
כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאד כאשר יספר,
אבל המשילו בנפשותם תאוה רבה כמתאוים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים:

לראב"ע ה.

חנם
– בזול,
כאילו הוא חנם.

עיין גם תרגום
יונתן
בן עוזיאל.

דכירין אנחנא ית נוניא דהוינא אכלין במצרים מגן בלא תפקידתא ית קטיא וית מלפפוניא וית קפלוטיא וית בצליא וית תומיא:

שד"ל:

חנם
ממש, כי המצרים היו מפרנסים את ישראל כדי שיוכלו לעבוד עבודתם, והיו מאכילים אותם שם דברים המצויים שם בזול מאד,
כגון דגים, קשואים … וכן מצינו בהרודוט,
כי על פירמידה אחת אשר במצרים היה כתוב, כי המלך אשר הקים אותה 1600 ככרים שומים ובצלים הוציא לפרנסת הפועלים, גם כתב הרודוט,
כי המצרים לא היו אוכלים דגים ומזה יובן למה יהיו נותנין אותם לישראל … או שהיו נמאסים בעיניהם, ואז ייתכן שיאכילום לאחרים.

מה קשה לו ומה ההבדל בין שלשת הפרושים המובאים בדבריו?

לאיזה מהם דומה
תרגום
אונקלוס
ולאיזה מהם מתאימה דרך הראב"ע?

ה.
דכירן אנחנא ית נוניא דהוינא אכלין במצרים מגן ית בוציניא וית אבטיחיא וכרתי ובוצלי ותומי:

ד.
יא,
ט"ו.

רש"י

ואם
ככה
את
עשה
לי
– תשש כחו של משה כנקבה כשהראוהו הקב"ה הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת. אמר לפניו, אם כן הרגני תחלה:

1. מה הם שני הקשיים העומדים לפני רש"י?

2. מה ממריצו לפרש "שהראהו הקב"ה הפורענות שהוא עתיד להביא",
ולא כמו שפירש הספורנו?

ספורנו

ואם
ככה את
עושה לי.
ואם אתה השלם נמנע משלימות ההנהגה הראויה ממך ותנהיגם ככה– באופן חסר, כהנהגת הנקבה –
בשבילי ולכבודי, ולא תשתף אחרים עמי כדי שלא לפגום כבודי.

3. מה הקשי בדברי רש"י שגרם לדברי הרמב"ן:
"לא הבינותי זה"
ואולי תוכל לבאר את דבריו אלה?

העמק
דבר:

אם כמו שאתה מצמצם בצרכיהם שאין להם תאות נפשם,
כך אתה מצמצם בכחי שאין אתה מחזק לבבי לסבול עד שאני מרגיש כבדות המשא. מה תקן בפרושו זה?

ה.
יא,
טו.

ואל
אראה
ברעתי

מה הקשי וכיצד מתרצים אותו:

רש"י,

ואל
אראה
ברעתי
– ברעתם היה לו לכתוב, אלא שכינה הכתוב.
וזה אחד מתקוני סופרים בתורה לכינוי ולתקון הלשון:

ראב"ע,

ואל
אראה
– עוד ברעה שאני בה, ואין צורך לתיקון הסופרים:

ספורנו,

ואל
אראה
ברעתי. ברעת חסרון ההנהגה המסובבת בגללי,
כי זה יהיה קשה עלי מן המות:

דעת זקנים מבעלי תוספות.

ואלה
דברי
הזקנים
בהתו"ס:

כי טוב לי למות מיד ולא להיות מתנונה והולך.

למה נדחק רש"י לפרשו "כתקון סופרים" ולא פרשו כנ"ל?

ו.
כ"א כ"ב.

אברבנאל
שואל:

איך לא האמין אדון הנביאים בדבר האלקים ויכולת בורא עולם, הן הכה צור ויזובו מים והוריד המן – ואיך עתה יד ה' תקצר … ואיך יצא מפי קדוש ה'
כפירה כזאת בחק היכולת האלקית?

1. מה עונים על שאלה זו ר' שמעון,
רבן גמליאל בנו של ר'
יהודה הנשיא שדבריהם מובאים ברש"י כ"ב כ"ג?

רש"י כב

הצאן
ובקר
ישחט
– זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו.
רבי עקיבא אומר שש מאות אלף רגלי,
ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים, הצאן ובקר וגו',
הכל כמשמעו, מי יספיק להם,
כענין שנאמר (ויקרא כה, כו)
ומצא כדי גאולתו.
ואיזו קשה, זו או (במדבר כ, י)
שמעו נא המורים,
אלא לפי שלא אמר ברבים חיסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו,
וזו של מריבה היתה בגלוי,
לפיכך לא חיסך לו הכתוב.
רבי שמעון אומר חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך,
מי שכתוב בו (במדבר יב, ז)
בכל ביתי נאמן הוא, יאמר אין המקום מספיק לנו,
אלא כך אמר שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים, ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך. השיבו הקב"ה ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי,
הטוב בעינך שיד ה' תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת:

רש"י כג

עתה
תראה
היקרך
דברי
– רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על התפל,
מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך,
אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה,
יאמרו דקה בקשנו,
ואם אתה נותן להם דקה,
יאמרו גסה בקשנו,
חיה ועוף בקשנו,
דגים וחגבים בקשנו,
אמר לו אם כן יאמרו שקצרה ידי.
אמר לפניו הריני הולך ומפייסן.
אמר לו עתה תראה היקרך דברי, שלא ישמעו לך.
הלך משה לפייסן אמר להם היד ה'
תקצר,
(תהלים עח, כ)
הן הכה צור ויזובו מים וגו' הגם לחם יוכל תת, אמרו פשרה היא זו, אין בו כח למלאות שאלתנו.
וזהו שנאמר ויצא משה וידבר אל העם,
כיון שלא שמעו לו ויאסף שבעים איש וגו':

2. מהי תשובת ראב"ע,
ספורנו?

ראב"ע כב,

ומצא
להם –
כדברי המתרגם ארמית ומה נכבד דרש קדמונינו במלת ישחט על הבהמה ויאסף על הדג:

כג

היד
ה' תקצר
– ולא אדע למה הצרה הזאת רק הדבר כמשמעו כי משה לא ידע כי השם יחדש אות או מופת כי אם להצדיק נביאו כאשר אפרש:

היקרך
– כמו ויקר מקרה:

ספורנו כב

הצאן
ובקר
ישחט להם
ומצא
להם. איך יספיק זה להסיר תלונותם,
מאחר שאינם שואלים בשר אלא כדי לנסות,
כאמרו וינסו אל בלבבם הלא אין ספק שכמו שניסו בזה ינסו במאכלים זולת זה לאין תכלית. ואתה לא תסיר את בחירתם,
כאמרם ז"ל:
הכל בידי שמים,
חוץ מיראת שמים:

כג

היד
ה' תקצר.
מלמצוא דרך שימאסו כל מאכל תאוה, כאמרו עד אשר יצא מאפכם עתה תראה היקרך דברי.
תראה שיקרה זה שיאכלו מן הבשר בהמשכם בבחירתם אחר התענוג, עד שיצא מאפם וימאסו בו,
מבלי שאסיר בחירתם כלל. כי אמנם יוכלו לשוב בתשובה מאהבה ומיראה אם ירצו,
כאמרו ידעתי כי כל תוכל,
ולא יבצר ממך מזמה:

3. מה ראה אונקלוס לתרגם:

יב.
בחקך

בתקפך,

י"ז וירדתי

ואתגליתי

כ"ג
היד
ה'

המימרא דה' מתעכב?

עצה
טובה: למד תהלים צ"ח ועיין ברש"י ורד"ק שם.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)

פרשת בהעלותך –
שבעים הזקנים

י"א ט"ז–כ"ט

א.
סנהדרין י"ז ע"א:

"וישארו
שני אנשים
במחנה". יש אומרים: בקלפי נשתיירו, שבשעה שאמר לו הקבה"ו למשה "אספה לי שבעים איש …"
אמר משה: "כיצד אעשה? אברור ששה מכל שבט ושבט – נמצאו שנים יתירים,
אברור חמשה חמשה מכל שבט – נמצאו עשרה חסרים.
אברור ששה משבט זה וחמשה משבט זה – הריני מטיל קנאה בין השבטים".
מה עשה? בירר משה ששה והביא שבעים ושנים פתקין,
על שבעין כתב "זקן"
ושנים הניח חלק.
גללן ונתנן בקלפי.
אמר להם: "בואו וטלו פתקיכם!"
כל מי שעלה בידו "זקן"
אמר "כבר קדשך שמים".
מי שעלה בידו חלק, אמר לו: "המקום לא חפץ בך, אני מה אעשה לך?" …

ר'
שמעון אומר: במחנה נשתיירו. בשעה שאמר לו הקבה"ו למשה "אספה לי שבעים איש …"
אמרו אלדד ומידד:
"אין אנו ראויים לאותה גדולה".
אמר הקבה"ו:
"הואיל ומעשתם עצמכם,
הריני מוסיף גדולה על גדולתכם!"
ומה גדולה הוסיף להם? שהנביאים כולם נתנבאו ופסקו – הם נתנבאו ולא פסקו!

רש"י
כ"ו:

וישארו
שני
אנשים
– מאותן שנבחרו. אמרו אין אנו כדאין לגדולה זו:

והמה
בכתבים
– במבוררים שבהם לסנהדרין,
ונכתבו כולם נקובים בשמות, וע"י גורל, לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים, ששה ששה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמשה. אמר משה, אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד. מה עשה, נטל שבעים ושנים פתקין וכתב על שבעים זקן, ועל שנים חלק וברר מכל שבט ושבט ששה, והיו שבעים ושנים.
אמר להם טלו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו זקן, נתקדש,
ומי שעלה בידו חלק אמר לו המקום לא חפץ בך:

רשב"ם
כ"ו

בכתובים
– שנכתבו לצאת אל האהל ולא יצאו מתוך ענוה כמפורש בסנהדרין:

עקדת
יצחק:

הנה במקום גנותם של ישראל למדנו שבחם כי אפילו בעת ההיא שסופר בהם כל הגנות הנזכר, לא היה קשה למצוא שבעים איש ראויים שתשרה עליהם השכינה. ועוד סופר שנמצאו שם בעלי ענוה עצומה כאלדד ומידד שלא מצא לבם אותם לצאת האהלה.

אברבנאל:

וכבר אמרו חז"ל שמשה, כדי שלא להטיל קנאה בין השבטים רצה שיהיו ששה זקנים מכל שבט והיו עולים לשבעים ושנים הכתובים.
ואלדד ומידד, בדעתם שהיה הצווי האלוקי: "אספה לי שבעים …", כדי שלא יתבישו שנים מהכתובים – אותם שלא יקבל משה – המה בענותנותם נשארו במחנה ולא באו אל אהל מועד כשאר הזקנים. והקבה"ו אינו מקפח שכר בריה עם היות ששני השלמים האלה לא באו אהל מועד, זכו שניהם להגיע אל השפע ההוא …

שד"ל:

… ונראה לי שמשה בירר שבעים איש – לא שבעים ושנים – ושנים לא באו והנה ס"ח בלבד עמדו סביבת האהל (והכתוב (כ"ד)
אומר "שבעים"
כי משה כתב שבעים שמות ושלח לקרא לכולם). ואח"כ באר, כי שנים לא רצו לבוא.
ואמנם נבואת אלדד ומידד היתה לפרסם אמתת הרוח האלוקי אשר נחה על הזקנים,
כי הנה שנים אלה אע"פ שלא היו רוצים, נחה עליהם הרוח ויתנבאו.

1. מהו ההבדל העקרוני שבין דעת היש אומרים ובין דעת ר' שמעון?

2.
בעקבות מי הולכים המפרשים הנ"ל ומהי סבת בחירתם זו?

3. מהי הסתירה שבין פסוק כ"ד ובין פ'
כ'
המתורצת בדברי הגמרא?

4. מהי חולשת תשובתו של שד"ל?

ב.
יא,
כ"ז–כ"ט.

הסבר מהו העקרון שבו מחולקים משה ויהושע!

(העזר
בדברי
הירש:

דהתנהגותם של אלדד ומידד ברגע קביעת הסנהדרין הראשונה בישראל,
חשיבות בה לכל סנהדרין שקמה בישראל בכל הדורות. הראינו לדעת שביסוד הסנהדרין – המנהיגות הרוחנית העליונה – לא נתנה זכות מיוחדת ("מונופולין")
על הרוח למישהו,
כשרונות הרוח הנתנים מאת ה'
אינם מותנים במשרה ואינם זכויות של מעמד,
האחרון שבאומה יכול לזכות בו ברוח ה'
כיושב ראשונה במלכות).

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י

1. ט"ז

אספה
לי
– הרי תשובה לתלונתך שאמרת לא אוכל אנכי לבדי.

מה קשה לו ומה רצה לתרץ בזה?

2.* ט"ז

אשר
ידעת
כי
הם
וגו'
– אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם,
שנאמר (שמות ה, יד)
ויכו שוטרי בני ישראל, עתה יתמנו בגדולתן כדרך שנצטערו בצרתן:

(להבנת דבריו עיין:

רש"י שמות ה'
י"ד

ויכו
שטרי
בני
ישראל
– השוטרים ישראלים היו וחסים על חבריהם מלדחקם,
וכשהיו משלימים הלבנים לנוגשים שהם מצריים, והיה חסר מן הסכום, היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה,
לפיכך זכו אותם שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה, והושם עליהם, שנאמר (במדבר יא טז)
אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת, מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים,
כי הם זקני העם ושוטריו:

ויכו
שטרי
בני
ישראל
– אשר שמו נוגשי פרעה אותם לשוטרים עליהם לאמר מדוע וגו'. למה ויכו, שהיו אומרים להם מדוע לא כליתם גם תמול גם היום חק הקצוב עליכם ללבון כתמול השלישי שהוא יום שלפני אתמול, והוא היה בהיות התבן נתן להם:

מה קשה לו כאן?

3. ט"ז

ולקחת
אותם
– קחם בדברים, אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום:

מה קשה לו והיכן מצינו קשי זה לרש"י במקום אחר?

4. י"ז

ושמתי
עליהם
– למה משה דומה באותה שעה,
לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו, ואין אורו חסר כלום:

מה קשה לו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית (תש"ז)

פרשת בהעלותך

י"א

א.
שאלות כלליות:

1. שני ענינים מסופחים בפרקנו (החל מפ' ד'):
ענין המתאווים תאווה ומנוי הזקנים.
מהו המחבר את שניהם ואורגם למסכת סיפורית אחת?

2.
השוה את דברי התלונות כאן (ד'-ו')
לתלונותיהם במקרים הקודמים:

שמות
י"ד
י"א–י"ב;

שמות ט"ו כ"ב–כ"ה;

שמות
ט"ז
– ד';

שמות י"ז ב'-ה'

מהי הטעם, שלא מצינו "חרון אף ה'"
אלא כאן?

3.*
השוה את תגובת משה לתלונותיהם כאן (י"א–ט"ו)
לתגובותיו במקרים הקודמים:

שמות
ט"ו
כ"ד;

שמות
י"ז
ד'.

מה ההבדל העקרוני בין תגובתו כאן ובמקרים הנ"ל ומה סבת השנוי?

ב.
יא,
א'.

ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'.

ספרי
א':

כמתאוננים:
אין מתאוננים אלא מתרעמים, מבקשים עלילה לפרש מאחרי המקום … ר'
יהודה אומר: אין מתאוננים אלא כמדוים את עצמם. שנאמר (דברים כ"ו)
"לא אכלתי באוני ממנו"; רבי אומר: כמתאוננים רע, אין "רע"
אלא עבודת כוכבים שנאמר "כי תעשו את הרע בעיני ה'".

רש"י:

כמתאננים
– אין מתאוננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד ד)
כי תואנה הוא מבקש:

רע
באזני
ה'
– תואנה שהיא רעה באזני ה'
שמתכוונים שתבא באזניו ויקניט. אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים,
שלא נחנו מענוי הדרך:

ראב"ע:

כמתאוננים
– מגזרת און, וכן מחשבות אונך (ירמי'
ד,
יד).
וטעם וישמע ה'
– שדברו דברי און.
ותאכל – מלעיל,
כמו ויאמר ובמוכרת – מלרע,
הפך הלשון רק כן מצאנו:

רמב"ן:

ויהי
העם
כמתאננים
– אמר ר"א מגזרת און,
וכן מחשבות אונך (ירמיה ד יד),
שדברו דברי און.
ואיננו נכון, כי למה יכסה הכתוב על חטאם ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומות. והנכון בעיני, כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה,
ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו,
מלשון מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג לט),
שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו, וכן בן אוני (בראשית לה יח)
בן צערי, ואנו הדייגים ואבלו (ישעיה יט ח).
וכאשר אמר הכתוב כי היו כואבים ומצטערים כבר הזכיר וספר החטא:

ואמר
"כמתאוננים",
כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים. והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם,
והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם. ולכך אמר בשנייה (פסוק ד) וישובו ויבכו גם בני ישראל,
כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר,
וישובו עוד לעשות כענין ההוא,
ולא לקחו מוסר על אש השם שבערה בם:

רשב"ם:

כמתאוננים
– מצטערים מטורח הדרך:

ספורנו:

כמתאוננים.
על טורח הדרך,
לא מתאוננים בלבם באמת, כי לא היתה אצלם שום סיבה ראויה לזה שיתאוננו,
אבל היו מתאוננים בדבריהם לנסות:

1.
בעקבות מי מן התנאים שבספרי הולכים המפרשים?

2. מה המריץ את רש"י לבחר לו דוקא דעה זו?

3. מה בין רש"י ובין הרמב"ן בפירוש המלה "דע"?

4.
העתק את פסוקנו בסמני פסוק לפי רש"י ולפי רמב"ן.

5. **
הבא נימוקים לכל אחת משתי הדעות!

ג.
יא,
** ד'.

והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה.

רמב"ן

וטעם
והאספסוף
אשר בקרבו
התאוו
תאוה –
שלא היה להם חסרון במדבר,
כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאד כאשר יספר,
אבל המשילו בנפשותם תאוה רבה כמתאוים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים:

רמב"ן
דברים
כ"ט
י"ח

ד"ה
והתברך
בלבבו
לאמור
… ופירוש למען ספות הרוה את הצמאה –
להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא רוה,
כענין ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו (ירמיה לא יג),
והיתה נפשם כגן רוה (שם פסוק יא),
והמתאוה תקרא צמאה,
צמאה לך נפשי (תהלים סג ב).
והטעם,
כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה,
כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה,
ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה.
כי המתאוה לזמת הנשים היפות,
כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכענין שהזכירו חכמים (סוכה נב ב)
משביעו רעב מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה,
כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו וכאשר השביע נפשו בו….

1.
הסבר את פסוקנו לפי דברי הרמב"ן בדברים! מה ממריצו לפרש במקומנו כאשר פרש?

2.
הסבר לפי דבריו,
למה יבוא פעל "אוה"
בבנין התפעל?

3.
השוה את שני התרגומים והכרע מי מהם קרוב למשמעות הפסוק:

Hirsch: Das Gesindel aber … hatte sich zu
Luesternheit aufgestachelt

Buber: Aber der Mischmasch
… die luestete ein Geluest

ד.
יא,
ה'.

זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם.

רש"י:

אשר
נאכל
במצרים
חנם
– אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם,
והלא כבר נאמר (שמות ה, יח)
ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם,
דגים היו נותנין להם חנם,
ומהו אומר חנם,
חנם מן המצות:

ראב"ע:

חנם
– בזול,
כאילו הוא חנם.

רמב"ן:

וטעם
אשר נאכל
במצרים
חנם –
לפי פשוטו, כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות,
והיו נותנין להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת.
והקשואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאד, כי היא כגן הירק, וכאשר היו חופרין להן בגנות ובכל עבודה בשדה היו אוכלין מן הירקות. או שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו, והיה מפרנס אותם בלחם צר ובמים לחץ,
והיו נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר כמנהג עבדי המלך, ונותנים להם על שפת היאור ממנת המלך דגים קטנים אשר אין להם דמים במצרים, כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (א יא). וזאת תלונת בני ישראל, לא תלונת האספסוף.
והנה היו מתאוננים על משה,
וצועקים עליו "תנה לנו בשר ונאכלה", כאשר יזכיר (בפסוק יג):

רמב"ן
שמות א'
י"א

שרי
מסים
למען
ענותו –
שם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבודת המלך,
ומינה על המס שרים מן המצריים שיקחו מהם כרצונם אנשים לפי העבודה, חליפות,
חדש או יותר יהיו בבנין המלך, ושאר הימים בביתו.
והשרים האלה צוו אותם שיבנו ערים לפרעה.
ויבן העם ערי מסכנות לפרעה במס הזה,
וכאשר ראו שלא יזיק זה לעם קצו בחייהם מפניהם,
וגזרו שיעבידו כל מצרים את העם, וכל איש מצרי שיצטרך בעבודה ימשול לקחת מהם אנשים שיעשו עבודתו.
וזה טעם ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך:

ועוד גזרו עליהם עבודות קשות בחומר ובלבנים,
כי מתחלה היו השרים נותנים להם הלבנים והיו אנשי המס בונים הבנין, ועתה נהגו העם בעבודה וצוום שיהיו מביאים עפר ועושים החמר בידיהם וברגליהם, ולא ינתן להם מבית המלך רק התבן בלבד, ונותנין הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבנין,
וגם כל עבודה קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה, כגון החפירות והוצאת הזבלים, הכל נתנו עליהם,
וגם היו רודים בהם לדחוק אותם שלא ינוחו ומכים ומקללים אותם.
וזה טעם את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך:

והיה המלך מפרנס אותם בלחם צר כמנהג לפועלי המלך.
וזה מאמר המתאוים שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואים (במדבר יא ה),
כי הדגה במצרים רבה מאד והיו לוקחים מן הצדים אותם במצות המלך, ולוקחים מן הגנות קשואים ואבטיחים,
ואין מכלים כי מצות המלך היא. ורבותינו אמרו עבדים למלכים היו ולא עבדים לעבדים (מכילתא בחדש סוף פרק ה).
אם כן "ויעבידו מצרים" רמז לשרי המסים אשר לפרעה:

שד"ל:

"חנם"
– ממש,
כי המצרים היו מפרנסים את ישראל כדי שיוכלו לעבוד עבודתם והיו מאכילים אותם דברים המצויים שם בזול מאד, כגון דגים, קשואים … וכן מצינו בהרודוט,
כי על פירמידה אחת במצרים היה כתוב,
כי המלך אשר הקים אותה,
הוציא 1600 ככרים שומים ובצלים לפרנסת הפועלים,
גם כתב הורדוט,
כי המצרים לא היו אוכלים דגים, ומזה יובן למה היו נותנים אותם לישראל …

1. מה קשה בפסוקנו ומה ההבדל בין המפרשים בדרך תירוציהם?

2. *
התוכל לתרץ את הקשי הזה בדרך אחרת?
(ע'
שמות י"ד י"ב).

3. מהו הרעיון הכלול בדברי רש"י וכיצד יש להבין את כל התקוממותם של ישראל בפרקנו על פי דבריו?

4.
היכן מצינו בפרקנו להלן שרש"י מפרש שנית בכוון זה?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר יענה כל אחד לפי הבנתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית (תש"ט)

פרשת בהעלותך

פרק י"א ד'-י"ד

(השוה לגליון זה את גליון בהעלותך תש"ז העוסק באותו קטע וביחוד בשאלות כלליות הנוגעות לפרק כולו.)

א.
יא,
ד'.

והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה.

רמב"ן

וטעם
והאספסוף
אשר בקרבו
התאוו
תאוה –
שלא היה להם חסרון במדבר,
כי היה להם המן לשובע והיו עושים בו מטעמים שונים בטעם חשוב מאד כאשר יספר,
אבל המשילו בנפשותם תאוה רבה כמתאוים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים:

וכן:

רמב"ן
דברים
כ"ט
י"ח

ד"ה
והתברך
בלבבו
לאמור
… ופירוש למען ספות הרוה את הצמאה –
להוסיף השבעה עם המתאוה, כי נפש שבעה תקרא רוה,
כענין ורויתי נפש הכהנים דשן ועמי את טובי ישבעו (ירמיה לא יג),
והיתה נפשם כגן רוה (שם פסוק יא),
והמתאוה תקרא צמאה,
צמאה לך נפשי (תהלים סג ב).
והטעם,
כי נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה,
כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה,
ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה.
כי המתאוה לזמת הנשים היפות,
כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה, וכיוצא בזה בשאר התאוות, וכענין שהזכירו חכמים (סוכה נב ב)
משביעו רעב מרעיבו שבע. ולכך יאמר הכתוב בהולך בשרירות לבו, שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם, יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה,
כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו וכאשר השביע נפשו בו….

הסבר את פסוקנו כאן לפי דברי הרמב"ן בדברים! מה ממריצו לפרש את פסוקנו כאשר פרש?
(עוד לפסוק זה עיין גליון בהעלותך תש"ז שאלה ג)

ב.
יא,
י'.

ויחר אף ה'
מאד.

הרמב"ם
מורה
נבוכים
א' ל"ו:

דע – שאתה כשתסתכל בכל התורה ובכל ספרי הנביאים,
לא תמצא לשון "חרון אף" ולא לשון "כעס"
ולא לשון "קנאה"
אלא בעבודה זרה לבד; ולא תמצא שיקרא "אויב ה'" או "צר"
או "שונא"
אלא עובד עבודה זרה לבד,
אמר:
(דברים י"א)
"ועבדתם אלוהים אחרים וחרה אף ה' בכם",
וכן (דברים ו') "פן יחרה אף ה' …" וזה הרבה משיסופר…

פסוקנו נראה כסותר כלל זה של הרמב"ם.
נסה ליישב סתירה זו על פי האמור:

ברש"י י"א ה'

אשר
נאכל
במצרים
חנם
– אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם,
והלא כבר נאמר (שמות ה, יח)
ותבן לא ינתן לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם,
דגים היו נותנין להם חנם,
ומהו אומר חנם,
חנם מן המצות:

רש"י שם פ'
י'

בכה
למשפחותיו
– משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי.
ורבותינו אמרו למשפחותיו על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם:

(בדומה לזה השוה ישוב סתירה כזו בדברי
המלבי"ם
לשמות
כ"ב
כ"ג
ד"ה
וחרה אפי
והרגתי:

הרב
במורה
כתב: כשתחפש בכל הכתוב לא תמצא חרון אף וכעס בבורא רק בענין ע"ז וכתוב זה סותר דעתו ופרשו חז"ל שבא להשוות חרון אף ה' על ענוי אלמנה ויתום כחרונו על עבודת אלילים …)

ג.
יא,
י"א

למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך.

הכתב
והקבלה:

נראה לי לפרש מלת "הרעות"
מן (שמואל ב' ה')
"אתה תרעה את עמי" ומן (מלכים ב' ז')
"לרעות את עמי"
– וענינו ממשלה והנהגה,
והמכוון:
"למה הרעות לעבדך"
– למה שמת את עבדך לרועה ולמנהיג על העם הזה (ולמד "לעבדך"
במקום "את"
כמו (שמואל ב' ג'
ל')
"ויואב ואבישי אחיו הרגו לאבנר",
והוסיף עוד לאמר:
ואם חכמתך העליונה הסכימה לשומי לרועה ולמנהיג עליהם, למה לא מצאתי חן בעיניך לשום בידי וברשותי את היכולת למלאות תמיד משאלות לבם ובקשתם,
כי לשון "משא"
ענינו גם כן התקוה ותאות הנפש שהאדם נושא עיניו ונפחו אליו תמיד (וואונש,
פערלאנגען בלעזית), ובפרטות יורה שם "משא"
על המאכל כמו (שמואל ב' י"א)
"משאת המלך" דתרגומו "סעודתא"
וכמו (בראשית מ"ג)
"וחרב משאת בנימין".

הסבר,
במה נוטה בעל הכתב והקבלה מן הפרוש הרגיל ומה הצריכו לפרש בדרך אחרת מאשר הרגילה!

ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י)

פרשת בהעלותך

פרק י"א

(השוה לגליון זה גם גליון בהעלותך תש"ט,
שעסק אף הוא בפרקנו ובייחוד בפירוש רש"י לפרקנו!)

א.
שאלות כלליות:

בעל
עקדת
יצחק
שואל:

הנה יפל בזה הספק באומרם (ד'
"מי יאכילנו בשר"
ואחרי כן אמר משה (י"ג):
"מאין לי בשר לתת לכל העם הזה?!"
וכן אמר ה'
(י"ח)
"ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר"
– והלא מתחילה נתן להם השלו,
שנאמר בפרשת המן (שמות ט"ז)
"ותעל השלו ותכס את המחנה"
ומשם ואילך לא נמנע מהם,
כמו שאמר הכתוב (דברים ב' ז')
"זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך, לא חסרת דבר"?

עיין
לשאלה
זו:

רמב"ן
שמות ט"ז
י"ב

ד"ה שמעתי את תלונות בני ישראל.

וזו
תשובת
בעל עקדת
יצחק
לשאלתו:

… אמנם מציאות התואנה היה להם,
לפי שלא נתן להם ברפידים לצבות בטן,
רק על דרך הספוק כמו שנאמר שם (שמות ט"ז ח'): "בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע בשמע ה'
את תלונותיכם" … והיה להם בשר בספוק בלבד;
ולזה אמרו "תנה לנו בשר ונאכלה", כי האכילה הגסה היתה מכוונת מהם, לא הספוק כדי החיים.

1. מה הן שתי התשובות הניתנות ברמב"ן לשאלה זו?

2. נסה להכריע ביניהן?

3. *
עם איזו משתי תשובותיו מתאימה תשבות בעל העקדה?

4. מהי ראייתו מלשון הפסוקים?

5. *
הוכח את חולשת פירושו מלשון הפסוקים!

אברבנאל
שואל:

למה נענשו בני ישראל עתה בשאלתם הבשר ולא נענשו בפעם הראשונה כשיצאו ממצרים ושאלו בשר (שמות ט"ז)?

נסה לענות לשאלתו!

ב.
יא,
ד'.

והאספסוף
אשר
בקרבו
התאוו
תאוה.

הכתב
והקבלה
(ר'
יעקב
צבי
מקלנבורג, הפירוש
נדפס
לראשונה
בחיי
המחבר
תקצ"ט
(1839).

מדברי המשורר (תהילים ע"ח)
מבואר,
כי לא תאוה בלבד היתה,
כי היו כופרים גמורים ביכולתו יתברך, שאמר שם (תהילים ע"ח)
"ויוסיפו עוד לחטא לו למרות עליון בציה וינסו אל בלבבם לשאל אכל לנפשם וידברו באלוהים,
אמרו:
היוכל אל לערך שולחן במדבר,
הגם לחם יוכל תת, אם יכין שאר לעמו." לפי זה נראה לפרש מלת "תאוה"
מענין (בראשית מ"ט)
"עד תאות גבעות עולם", וכן (במדבר ל' י')
"והתאויתם לכם לגבול";
וטעם "התאוו תאוה" – הגבילו גדר וגבול בן יתברך,
לאמור:
"זה יש בקבלתו לעשות וזה – לא",
יחסו לו גבול עד כמה כחו מתפשט,
לכן סתם הכתוב ולא פרש "התאוו תאות בשר"
כמבואר אחרי זה,
כי ארצה לכלול בלשון "התאוו תאוה" גם המרי הגדול שהיה בלבם עליו יתברך;
לכן אמרו אבותינו בספרי על (כ"ג)
"היד ה' תקצר":
אינם מבקשים אלא עלילה, יאמרו:
קצרה יד ה'
ואין בו כח לתת לנו שאלתנו.

1.*
מצא בפרק ע"ח שבתהילים סעד לשוני לפרושו ו"התאוו תאוה".

2. מצא בדברי רש"י לפרקנו סעד לדעתו, שהיה כאן "מרי גדול בלבם"
ולא רק תאות אוכל.

3.
הסבר,
מהי חולשת פרושו מבחינה לשונית.

(לפירוש מלת "התאוו"
עיין גם גליון בהעלותך תש"ז שאלה ג)

ג.
יא,
ח'.

שטו העם ולקטו …

רש"י

שטו
– אין שייט אלא לשון טיול אישבני"ר [טיול להנאה] בלא עמל:

האלשיך
לפסוקים
ז'-ט':

היה מקום לומר:
מה שקצים במן הוא על אחד מהטעמים:
או על שלא יחזק גופם או על העדר הזנת העין, שאין העין רואה דבר הזן שתאב לו;
או שקצו בו מפני שהיה בא עד אהליהם ומה שבא לאדם מעצמו ואדם רגיל בו בלי עמל – קץ בו …
על כן על הראשון אמרה התורה: ראו עתה כי רעה בלבם,
כי הלא כזב ידברו ואין דבר מן הדברים הגורמים לקוץ במן.
כי הנה על הראשון אמר:
"והמן כזרע גד"
– שמחזק הגוף …
ועל השני אמר "ועינו כעין הבדללח".
שהוא כעין הספיר שתאוה הוא לעינים; ועל השלישי אמר "שטו העם", כי הלא הצדיקים בלבד היה בא להם המן עד אהליהם אך לא המון העם המתאוים,
כי אם "שטו העם", שהיו מחפשים והולכים עד למרחוק.

1. מה קשה לשניהם במלים "שטו העם ולקטו"?

2. מה ההבדל העקרוני בין תשובותיהם?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)

פרשת בהעלותך

י"א

(הערה:
לחלקו הראשון של פרקנו עיין גליון בהעלותך תש"י)

א.
שאלת מבנה:

שתי עלילות שונות משתלבות בפרק זה. הסבר את השתלבותן והפרדן והפגשן מחדש בפרקנו.

ב.
השוה:

ד':
ויאמרו:
מי
יאכילנו
בשר

י"ג:
לאמר:
תנה
לנו
בשר

י"ח:
לאמר:
מי
יאכילנו
בשר

הסבר את סבת השנוי!

ג.
יא,
כ"א–כ"ב:

לפסוקים
אלה מקשה
אברבנאל:

איך לא תאמין אדון הנביאים בדבר האלוקים ויכולת בורא עולם, הן (תהילים ע"ה)
"הכה צור ויזובו מים" והוריד המן והשלו פעם אחרת,
ואיך עתה יד ה' תקצר?
וכבר התעוררו חז"ל על זה ומגדוליהם אמרו,
שלהיות זה הדבר בסתר נתכפר,
אבל ענין מי מריבה שהיה בגלוי לא כופר. ואין הקושי אצלי:
איך נתכפר לו?
אלא:
איך יצא מפי קדוש השם כפירה כזאת בחק היכולת האלוקי?

עיין

רש"י

כב.

הצאן
ובקר
ישחט
– זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו.
רבי עקיבא אומר שש מאות אלף רגלי,
ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים, הצאן ובקר וגו',
הכל כמשמעו, מי יספיק להם,
כענין שנאמר (ויקרא כה, כו)
ומצא כדי גאולתו.
ואיזו קשה, זו או (במדבר כ, י)
שמעו נא המורים,
אלא לפי שלא אמר ברבים חיסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו,
וזו של מריבה היתה בגלוי,
לפיכך לא חיסך לו הכתוב.
רבי שמעון אומר חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך,
מי שכתוב בו (במדבר יב, ז)
בכל ביתי נאמן הוא, יאמר אין המקום מספיק לנו,
אלא כך אמר שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים, ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך. השיבו הקב"ה ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי,
הטוב בעינך שיד ה' תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת:

כג.

עתה
תראה
היקרך
דברי
– רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על התפל,
מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך,
אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה,
יאמרו דקה בקשנו,
ואם אתה נותן להם דקה,
יאמרו גסה בקשנו,
חיה ועוף בקשנו,
דגים וחגבים בקשנו,
אמר לו אם כן יאמרו שקצרה ידי.
אמר לפניו הריני הולך ומפייסן.
אמר לו עתה תראה היקרך דברי, שלא ישמעו לך.
הלך משה לפייסן אמר להם היד ה'
תקצר,
(תהלים עח, כ)
הן הכה צור ויזובו מים וגו' הגם לחם יוכל תת, אמרו פשרה היא זו, אין בו כח למלאות שאלתנו.
וזהו שנאמר ויצא משה וידבר אל העם,
כיון שלא שמעו לו ויאסף שבעים איש וגו':

חזקוני:

ד"ה
ויאמר
משה שש
מאות: רבונו של עולם,
אמרת לי "אספה לי שבעים איש …
ונשאו אתך" "ואל העם תאמר … ונתן ה' לכם בשר" ע"י שבעים איש אלו, וכי יש יכולת ביד שבעים איש לתת בשר לשש מאות אלף …

1.
הסבר את דברי רש"י "וכי איזו קשה"?

2. מה הן התשובות השונות הניתנות בזה לקושית אברבנאל?

3. מה הן מעלותיו וחולשותיו של כל אחד מהם?

ד.
יא,
כ"ב

הצאן
והבקר
ישחט
להם
ומצא
להם

אם
את
כל
דגי
הים
יאסף
להם
ומצא
להם

חולין
כ"ז
ב':

דגים דלאו בני שחיטה נינהו – מנלן?
… משום דכתיב מהצאן ובקר ישחט להם …
אם את כל דגי הים יאסף להם",
באספה בעלמא סגי להו.

ומקשין:

והלא בסמוך גבי השלו כתב גם כן לשון "אספה"
(י"א ל"ב)
"ויאספו את השלו"
– ושלו בודאי טעון שחיטה כי הלא מין עוף הוא?

תרץ קושיתם!

ה.
שאלות בראב"ע:

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה לפי בחירתך.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה האחת עשרה (תשי"ב)

פרשת בהעלותך –
תלונת משה

י"א י'-ט"ו

א.
שאלה כללית

לדברי
משה כאן
מקשה בעל
עקדת
יצחק:

למה מנע משה רועה נאמן עצמו מלבקש על שאלתם זו כמנהגו תמיד (ועיין שמות ט"ו כ"ד;
שמות י"ז ד') ונעשה להם קטיגור?

ענה לשאלתו!

ב.
יא,
י"ג

מאין לי בשר לתת לכל העם הזה …

ט"ו
ואם
ככה
את
עשה
לי
הרגני
נא
הרוג.

מדרש
שוחר טוב
(לתהילים)
פרק
כ"ג:

אמר משה לפני הקבה"ו:
"רבונו של עולם'
אם לא אתן להם –
הורגין אותי. ואם אדבר כנגדן – הורגין אותי. מכאן ומכאן הרוג אני. בבקשה ממך, הרוג נא את ההרוג", שנאמר:
"הרגני נא הרוג".
מיד חרה לו לקבה"ו,
שנאמר (תהילים ק"ו):
"ויקציפו על מי מריבה –
וירע למשה בעבורם".
אמר לו הקבה"ו:
"תן בשר לבני!"
אמר לו: "מאין לי בשר?"
אמר לו: "צפרדעים היו לך במצרים?! כנים היו לך במצרים?! וכל כך היית שם עשיר ועכשו נעשית עני?!" אמר לפניו: "ולא משלך היה לי?" אמר לו: 'במצרים היה לי וכאן אין לי? היד ה' תקצר?"

השוה מדרש זה למדרשים הבאים המובאים

ברש"י
שמות
ו' ס'

ד"ה מקצר רוח החל מן "ורבותינו דרשוהו" עד ואתה אמרת למה הרעות"

מקצר
רוח
–….. ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה,
שאמר משה (לעיל ה כב)
למה הרעותה, …

שמות י"ז ה'

עבר
לפני
העם
– וראה אם יסקלוך,
למה הוצאת לעז על בני:

במדבר ל"א כ"א

ויאמר
אלעזר
הכהן
וגו'
– לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים.
וכן אתה מוצא בשמיני למלואים,
שנאמר (ויקרא י, טז)
ויקצוף על אלעזר ועל איתמר,
בא לכלל כעס,
בא לכלל טעות,
וכן (במדבר כ, י – יא)
בשמעו נא המורים ויך את הסלע, ע"י הכעס טעה:

דברים א' י"ז

תקרבון
אלי
– על דבר זה נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד, וכן שמואל אמר לשאול (שמואל א' ט,
יט)
אנכי הרואה, אמר לו הקב"ה,
חייך שאני מודיעך שאין אתה רואה. ואימתי הודיעו, כשבא למשוח את דוד (שם טז, ו)
וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה'
משיחו,
אמר לו הקב"ה,
ולא אמרת אנכי הרואה (שם טז, ז)
אל תבט אל מראהו:

ועיין גליון וארא תש"ו שאלה ג'

ועיין גליון וארא תשי"א שאלה ב'

ועיין גליון שמיני תשי"א שאלה ב'

ועיין גליון דברים תש"ד שאלה ה2

מהו הקו המשותף שבדברי חז"ל אלה ומהי מגמת כל המדרשים האלה?

ג.
יא,
ט"ו

ואם
ככה
את
עושה
לי
–
הרגני
נא
הרג

רש"י:

ואם
ככה
את
עשה
לי
– תשש כחו של משה כנקבה כשהראוהו הקב"ה הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת. אמר לפניו, אם כן הרגני תחלה:

רמב"ן:

ואם
ככה את
עשה לי
– תשש כחו של משה כנקבה,
שהראהו הקב"ה פורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת, אמר לפניו אם כן הרגני נא הרוג,
לשון רש"י.
ולא הבינותי זה,
שכנוי "את"
כלפי מעלה הוא.
ועל דרך הפשט,
מנהג הלשון הוא גם בזכר,
את כרוב ממשח הסוכך (יחזקאל כח יד).
…

1. שני קשיים בפסוקנו יתרץ רש"י בדבריו, אלו הם?

2. מהי טענת הרמב"ן נגד פירושו של רש"י ומהי ראייתו מיחזקאל כ"ח י"ד?

3.
מדוע אין הרמב"ן טוען טענתו נגד רש"י גם בדברים ה' כ"ד ד"ה ואת תדבר אלינו?

4.
השוה דברי שנים ממפרשי רש"י הרוצים להסיר תלונת הרמב"ן מעל רש"י:

ריב"א:
(רבינו
יהודה
בר' אליעזר,
חבר
פרושו
לרש"י
בשנת ע"ז
לאלף
הששי)

כלומר:
משה היה שרוי בכעס ולא היה יכול לגמור דבריו לומר "אתה"
ולא אמר אלא "את"
כאדם המתאנח, שבתחילת אנחותיו אינו יכול לגמור נשימתו …

הרא"ם:
(ר'
אליהו
מזרחי, חי
בקושטא, נפטר
רפ"ה
לאלף
הששי, 1527):

ואם ככה פורענות תעשה לישראל,
אתה עושה אותי כנקבה זו שאומרים לה "את"
(במקום "אתה"
לזכר).
ואין טענה מיחזקאל (כ"ח ד') "את כרוב ממשה הסוכך", כי יתכן שהוא לשון ארמי כמו (בראשית כ"א)
"מי מלל לאברהם";
(שמ'
א'
ט')
"כי הלחם אזל מכלינו". ומלת "לי"
במקום "אותי",
כי יבוא זה במקום זה.
(ולדבריו העיר גור אריה (מהר"ל מפרג): "פרושו זה יותר תשש כחו מן הנקבה")

א.
איזה משני הפרושים נראה לך יותר?

ב.
באלו סמני פסוק עלינו לפסק את פסוקנו – לפי דעת הרא"ם?

5.**
לדברי
רש"י
מקשים
עוד:

מדוע לא דרש תשישות כחו מפני התלונות שהיו מתרעמים עליו כל יום הנזכרות בפירוט בכתוב באמרו: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת …" ודרשו על הרעה של הפורענות שעתיד להביא עליהם, שאין כתובה כלל בכתוב?

ענה לקושיה זו!

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השתים עשרה (תשי"ג)

פרשת בהעלותך

י"א

הערה:
לשאלות כלליות לפרק זה עיין בגליונות בהעלותך תש"ז א,
תש"י א.

א.
* השוה:

א':
ויהי
העם
כמתאוננים
רע
באזני
ה'

וישמע
ה'
ויחר
אפו
…

י':
וישמע
משה
את
העם
בוכה
…

התוכל להסביר את סבת השוני,
למר נאמר במתאוננים – "וישמע ה'" ובמתאוים – וישמע משה?

ב.
יא,
ו'
…

אין כל בלתי אל המן עינינו.

רש"י:

אל
המן
עינינו
– מן בשחר מן בערב:

רמב"ן:

ד"ה
נפשנו
יבשה…. ױואמרו בלתי אל המן עינינו – שאפילו המזון אשר אנו חיים בו איננו בידינו שתהיה נפשנו דשנה ושבעה בו,
אבל נתאוה לו ונשא עינינו אליו בכל עת כי באולי יבא לנו, והנה אין כל בלתי תוחלת המן. אמרו המשל הידוע (יומא עד ב),
אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. וספר הכתוב כמה מעלות במן,
ואמר שטעמו כטעם לשד השמן,
להגיד כי נפש אוכליו לא תיבש, כי הוא ילחלח וירוה ותהיה נפש אוכליו כגן רוה וכמוצא מים:

1.
כנגד איזו תכונה במן או כנגד איזה מצב בלתי רצוי להם בחייהם התקוממו המתאוים, לפי כל אחד משני הפרושים הנ"ל?

2.
הסבר את הביטויים הבאים מדברי הרמב"ן.

א.
"כי באולי יבוא להם"

ב.
"המשל הידוע: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו".

3. מי משני הפרושים הנ"ל קרוב יותר לפשט המלים "אל המן עינינו".

4. מי משני הפרושים קרוב יותר לתפישת הגמרא בענין המן

יומא
ע"ט
ע"א:

שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחאי:
"מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה?" אמר להם: "אמשול לכם משל:
למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שיש לו בן, פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה –
ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה,
עמד ופסק מזונותיו בכל יום – והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל מי שיש לו ארבעה או חמשה בנים היה דואג ואומר: "חטא לא ירד מן למחר ונמצאו כלן מתים ברעב?"
נמצאו כלם מכונים לבם לאביהם בשמים.

למי משני המפרשים הנ"ל גדול חטא ישראל יותר?

ג.
יא,
י'.

ויחר אף ה'
מאד ובעיני משה רע.

ר'
יצחק
קארו
(מקאשטיליא
זקנו של
ר' יוסף
קארו בעל
שולחן
הערוך) בספרו
תולדות
יצחק:

מה שאמרו (פסוק ד') "מי יאכילנו בשר"
יש בו אחד משתי הבנות:
א:
שהיתה להם תאוה לאכול בשר.
ב:
שחוץ מן התאוה היו חושבים שאין יכולת בה' יתברך לתת להם בשר, כאמרם:
"מי יאכילנו" – כלומר:
אין יכולת בשום נמצא ואף אין יכולת בהבורא לתת להם בשר.
והקבה"ו הבין האמת כמו שאמר אסף המשורר (תהילים ע"ח י"ח–י"ט)
"וינסו אל בלבבם לשאול אוכל לנפשם, וידברו באלוקים אמרו:
היוכל אל לערוך שלחן במדבר?"
אבל משה לא הבין אלא פשט הענין שהיה להם תאוה לאכול בשר.

1.
איזו תמיהה בפסוקנו (פסוק י') רצה התולדות יצחק לישב בדבריו?

2.* מה הן שתי ההוראות –
האפשריות – לדעתו של "מי יאכילנו", לפי איזו מהן זו שאלה ריטורית?

3.
התוכל להביא דוגמאות מן המקרא בשמוש "מי עשה" … או "מי יעשה…" בכל אחת משתי ההוראות הנ"ל?

ד.
** שאלות בראב"ע

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה לפי יכלתך והבנתך.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השש עשרה (תשי"ז)

פרשת בהעלותך –
אלדד ומידד

י"א ט"ז – כ"ט

א.
שאלה כללית בנבואת הזקנים

י"ז.
וירדתי
ודברתי
עמך
שם
ואצלתי
מן
הרוח
אשר
עליך
ושמתי
עליהם

במדבר
רבה ט"ו
(י"ט):

… ואם תאמר: הזקנים שהיתה נבואתן משל משה,
הלא חסר משה מנבואתו כלום?
לאו!
למה הדבר דומה:
לנר שהיה דולק והדליקו ממנו כמה נרות ואור דליקתו לא חסר;
אף כאן משה משלו לא חסר כלום,
שנאמר (דברים ל"ו)
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".

רש"י:

למה משה דומה באותה שעה?
לנר שמונה על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו ואין אורו חסר כלום.

1.
השוה דברי המדרש הנ"ל לדברי המדרש הבאים:

במדבר
רבה כ"א:

"ונתת
מהודך" –
כמערה מכלי אל כלי.

הסבר,
מה ראו חז"ל להשתמש במקומנו במשל המדליק נר מנר ואלו במתן ההד ליהושע השתמשו במשל המערה "מכלי אל כלי".

2.* מה ההבדל בסגנון הדברים בין המדרש לבין דברי רש"י?

ב.
יא,
כ"ה

ויתנבאו ולא יספו.

אבן
כספי –
משנה
כסף: לפ'
בהעלותך.

"ויתנבאו"
– הנה השיגו אלה עלה אחד מסעיף הנבואה אשר למשה וגם זה העלה הקטן נאבד מהם תיכף בהפרד המעמד הזה – אבל נשאר להם מסעיפי משה,
שידעו ידיעת מה בהנהגת האומה,
ועזבו (=עזרו,
מלון "עזב תעזב עמו")
למשה בזה והוא היה עליהם,
וזהו בית דין של שבעים ואחד, והאחד הוא הנשיא הגדול.

מה הקשי בענין הזקנים אשר רצה לישב?

ג.
אלדד ומידד

סנהדרין
י"ז
ע"א:

"וישארו
שני אנשים
במחנה". יש אומרים: בקלפי נשתיירו, שבשעה שאמר לו הקבה"ו למשה "אספה לי שבעים איש …"
אמר משה: "כיצד אעשה? אברור ששה מכל שבט ושבט – נמצאו שנים יתירים,
אברור חמשה חמשה מכל שבט – נמצאו עשרה חסרים.
אברור ששה משבט זה וחמשה משבט זה – הריני מטיל קנאה בין השבטים".
מה עשה? בירר משה ששה והביא שבעים ושנים פתקין,
על שבעין כתב "זקן"
ושנים הניח חלק.
גללן ונתנן בקלפי.
אמר להם: "בואו וטלו פתקיכם!"
כל מי שעלה בידו "זקן"
אמר "כבר קדשך שמים".
מי שעלה בידו חלק, אמר לו: "המקום לא חפץ בך, אני מה אעשה לך?" …

ר'
שמעון אומר: במחנה נשתיירו. בשעה שאמר לו הקבה"ו למשה "אספה לי שבעים איש …"
אמרו אלדד ומידד:
"אין אנו ראויים לאותה גדולה".
אמר הקבה"ו:
"הואיל ומעשתם עצמכם,
הריני מוסיף גדולה על גדולתכם!"
ומה גדולה הוסיף להם? שהנביאים כולם נתנבאו ופסקו – הם נתנבאו ולא פסקו!

רש"י
כ"ו

ד"ה
וישארו
שני
אנשים: מאותן שנבחרו. אמרו:
"אין אנו כדאים לגדולה זו".

כ"ו
ד"ה
והמה
בכתובים: במבוריים שבהם לסנהדרין (שים לב: בחמשי חורב, שוקן כאן ט"ד ברש"י!
ותקן על פי הכתוב כאן!)
ונכתבו כלם נקובים בשמות וע"י גורל; לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים, ששה ששה לכל שבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמשה.
אמר משה: אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד. מה עשה? נטל שבעים ושנים פתקין, וכתב על שבעים "זקן"
ועל שנים חלק.
וברר מכל שבט ושבט ששה והיו שבעים ושנים. אמר להם: טלו פתקיכם מתוך קלפי. מי שעלה בידו "זקן"
– נתקדש,
מי שעלה בידו חלק, אמר לו: לא המקום חפץ בך.

1. מה ההבדל העקרוני בגמרא בין דעת הת"ק ובין דעת ר' שמעון.

2. למה הלך רש"י (וכן גם הרשב"ם)
בעקבות ר' שמעון ולא בעקבות התנא קמא?

ד..
שאלות ברש"י ויחסו למקורותיו

1.
כ"ו כנח
עליהם
הרוח
…
ויתנבאו.

סנהדרין
י"ז
ע"א:
ומה נבואה נתנבאו?
אמרו:
משה מת, יהושע מכניס את ישראל לארץ.
אבא חנין אומר משום ר'
אליעזר:
על עסקי שליו הם מתנבאים:
"עלי שליו! עלי שליו!" רב נחמן אמר:
על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין, שנאמר (יחזקאל ל"ח י"ז עיין שם!)
"האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים בידי עבדי נביאי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם".
אל תקרי "שנים"
אלא שנים. ואיזו הם שנים נביאים שנתנבאו בפרק אחד נבואה אחת?
הוי אומר אלדד ומידד …

רש"י
כ"ח

ד"ה
כלאם: ד"א:
תנם אל בית הכלא, לפי שהיו מתנבאים:
משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ ישראל.

1.**
מה ההבדל בין שלש הדעות בגמ' בתכן הנבואה אשר התנבאו?

2.**
הסבר למה בחר רש"י משלש הדעות את דעת הת"ק?

3.* מה ראה רש"י להעביר את דברי הגמרא הנאמרים לפ'
כ"ו – ולאמרם לפסוק כ"ח ד"ה כלאם?

2.
כ"ז:
וירץ
הנער:

יש אומרים גרשם בן משה היה.

1. מה קשה לו?

2.*
השוה דבריו לדבריו בראשית י"ח
ז,

אל
הנער –
זה ישמעאל לחנכו במצות:

האם לפנינו כאן ושם זיהויים מאותו סוג שהובאו בגליון נשא תשי"ז שאלה ד או זיהויים אלה כונה אחרת להם?

3.
כ"ח:
ויען
יהושע
בן
נון
משרת
משה
מבחוריו
ויאמר:

אדוני
משה,
כלאם!

התוכל למצוא סבה אחרת לחרון אפו של יהושע מאשר זו שהביאה רש"י לפ' כ"ח (שאלה ג לעיל!), סבה שאינה תלויה כלל בתכן נבואתם?

ה.
יא,
כ"ט

ומי יתן כל עם ה'
נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם.

ר'
יצחק
ערמאה
בעל "עקדת
יצחק":

ובעיני דבר גדול וענוה עצומה דבר הנביא,
והוא:
אין צריך לומר שלא היה מקנא באלה שהם תלמידיו ופועל ידיו (וכמו שאמרו בגמרא סנהדרין קה,
ע"ב:
בכול אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו), אלא שהוא משתוקק שיהיו כל עם ה'
נביאים,
כי יתן ה'
את רוחו עליהם מבלעדיו. ואם הוא דבר שהכל מתקנאים בו, הנה הוא לא יקנא בזה.

המלבי"ם:

וגם בזה הראה אדון הנביאים הענו מכל אדם, כי לבו רחוק מקנאה ומגאוה,
וכל מגמתו שישפוך ה' את רוחו על כל בשר,
עד שלא יהיו צריכים לשתות מים מדליו.

1.**
מהי התמיהה בפסוקנו (כ"ט)
המתפרשת ע"י דברי שניהם?

2.*
התוכל ליישב על פי דברי שניהם, למה אמר משה לא כפי שאמר הכתוב (כ"ו)
"ויתנבאו".
ולא כפי שאמר הנער (כ"ז)
"אלדד ומידד מתנבאים במחנה". אלא אומר משה (כ"ט)
"מי יתן כל עם ה'
נביאים"
ולא "מתנבאים"?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר יענה כל אחד לפי הבנתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השבע עשרה (תשי"ח)

פרשת בהעלותך

י"א

א.
שאלת מבנה

בפרקנו זה שלובות שתי עלילות שונות זו מזו. וכך אפשר לצייר את שלד פרקנו:

ד

עלילה א'

י

יא

עלילה א'

?

?

עלילה ב'

?

?

עלילה א'

?

?

עלילה ב'

?

?

עלילה א'

?

לד

קרא בשם כל אחת משתי העלילות וסמן את הפסוקים שבתחילתו ובסופו של כל קטע.

ב.
שאלה כללית

אברבנאל
שואל:

למה נענשו בני ישראל עתה בשאלתם הבשר ולא נענשו בפעם הראשונה כשיצאו ממצרים ושאלו בשר?
(כוונתו לשמות פרק ט"ז).

קרא את שמות פרק ט"ז והשווהו למקומנו וענה לשאלתו.

ג.
התלונות

בעל
עקדת
יצחק:

עניין התואנה הזאת לדעתי הוא מה שיזכרהו אחרי כן,
אלא שמתחילה יהיה להם הגמגום והפקפוק פנימי,
לבם לפומייהו לא גלי (=לבם לפיהם לא גילה). אמנם אחרי כן אם שלא פירושוה כי היה להם לחרפה – כבר הוציאו אותה בלשון תואנה ותלו אותה בשאלת הבשר.

… תחילה היו מתאוננים בקרבם, בלתי מוציאים דברי תנואתם בפיהם.
אמנם כבר נכנסים תנואתם באזני ה' המבין חקרי לב,
והוא מה שביאר להלן: "כי בכיתם באזני ה' לאמור מי יאכילנו בשר". והוא אומר: "וישמע ה' ויחר אפו", כי כן נאמר במבין מעצמו הדבר שלא נדבר בפירוש,
כמו שנאמר (בראשית כ"ג,
ט"ו)
"וישמע אברהם אל עפרון וישקול …"

ואמר שעם שבערה בם אש ה' ותאכל בקצתם עד שצעקו על משה ויתפלל בעדם ותשקע האש – עם כל זה לא לקחו מוסק,
על דרך שנאמר (ירמיהו ה', ג'):
"הכיתה אותם ולא חלו, כליתם מאנו קחת מוסק", ועוד מעט לסיבה חלושה חזרו לקלקולם. והוא מה שאמר:
"והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה",
לא התאוו בשר ולא זולתו,
אלא התאוו תאוות.
וזה דבר מגונה מאוד, כי הנרדף מתאוותיו יש לו צד התנצלות,
כמו שאמר (בראשית ג', י"ג):
"הנחש השיאני", אך אשר לתאוה יבקש, אין לו שום הימלט(=סיבת הצדקה). והנה כשראו העם תאוות האספסוף,
שבו לבכות ולהתאונן כבראשונה, אלא שכבר הוציאו התואנה בפיהם,
מה שהיה בפנימיות לבם והוא:
"מי יאכילנו בשר".
והנה כשראו העם תאוות האספסוף שבו לבכות ולהתאונן כבראשונה,
אלא שכבר הוציאו התואנה בפיהם …

1.
כיצד מתוארת בדבריו התגברותן והתפשטותן של התלונות?

2. מה הרמז בדברי הכתוב לכך שמתחילה היה הפקפוק פנימי,
"בלתי מוציאים דברי תנואתם בפיהם"?

3.
התוכל להביא ראיה לדבריו "שלא התאוו לבשר ולא לזולתו"
מתוך תהילים ע"ח ותהילים ק"ו?

ד.
יא,
ז'.

והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדלח.

ח'.
שטו
העם
ולקטו.

רש"י

ד"ה
שטו: אין שיט אלא לשון טיול,
בלא עמל.

אלשיך
לפסוקים
ז'-ט':

היה מקום לומר:
מה שקצים במן הוא על אחד מהטעמים:
או על שלא יחזק גופם או על העדר הזנת העין, שאין העין רואה דבר הזן שתאב לו:
או שקצו בו מפני שהיה בא עד אהליהם, ומה שבא לאדם מעצמו ואדם רגיל בו בלי עמל – קץ בו …
על כן על הראשון אמרה התורה: ראו עתה כי רעה בלבם,
כי הלוא כזב ידברו ואין דבר מן הדברים הגורמים לקוץ במן,
כי הנה על הראשון אמר:
"והמן כזרע גד"
– שמחזק הגוף …
ועל השני אמר:
"ועינו כעין הבדלח",
שהוא כעין הספיר שתאוה הוא לעינים; ועל השלישי אמר:
"שטו העם", כי הלוא צדיקים בלבד היה בא להם המן עד אהליהם אך לא המון העם המתאוים,
כי אם "שטו העם| שהיו מחפשים והולכים עד למרחוק.

1. מה קשה לשני המפרשים במלים "שטו העם ולקטו"?

2. מה ההבדל העקרוני בין תשובותיהם?

ה.
יא,
כ"ב

הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם.

רש"י:

זה אחד מארבעה דברים שהיה ר' עקיבא דורש ואין ר' שמעון דורש כמותו:

ר'
עקיבא אומר: "שש מאות אלף רגלי" – ואתה אמרת: "בשר אתן להם ואכלו חדש ימים"? "הצאן והקבר ישחט להם ומצא להם?", הכל כמשמעו: מי יספיק להם?
כענין שנאמר (ויקרא כ"ה,
כ"ו):
"ומצא כדי גאולתו"…

ר'
שמעון אומר: חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו (במדבר י"ב,
ז'):
"בכל ביתי נאמן הוא", יאמר:
אין המקום מספיק לנו? אלא כך אמר משה: שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, ואתה אמרת: בשר אתן להם לחודש ימים ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו?!
– "הצאן ובקר ישחט להם" כדי שיהרגו ותהיה אכילה זו מספקתן עד עולם?! וכי שבחך הוא זה?! אומרים לו לחמור:
טול כור שעורים ונחתוך את ראשך?! השיבו הקבה"ו:
"ואם לא אתן,
יאמרו שקצרה ידי!
הטוב בעיניך שיד ה' תקצר בעיניהם? יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניכם אפילו שעה אחת!"

רבן גמליאל בנו של ר'
יהודה הנשיא אומר:
אי אפשר לעמוד על הטפל.
מאחר שאינן מבקשין אלא עלילה,
לא תספיק להם.
סופן לדון אחרין.
אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה,
יאמרו:
"דקה בקשנו" ואם אתה נותן להם דקה,
יאמרו:
"גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו,
דגים וחגבים בקשנו",
אמר לו: "אם כן יאמרו שקצרה ידי?!"

רמב"ן:

ואין מדרשו של ר' שמעון ושל ר'
יהודה הנשיא נאותין ללשון הכתוב ומדרשו של ר' עקיבא שאמר: דברים כמשמעם, "מי מספיק להם",
הוא משמעות הכתוב באמת.

1.
הסבר מדוע אין פרושי שני האחרונים "נאותין ללשון הכתוב"?

2.
הידוע לך, למה לא נענש משה על דבריו אלה ונענש על מעשהו במי מריבה, והלא דבריו כאן – אם נפרשם כר'
עקיבא – חמורים ממעשהו שם?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר יענה כל אחד לפי הבנתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים (תשכ"א)

פרשת בהעלותך

י"א

א.
יא,
ה

זכרנו
את
הדגה
אשר
נאכל
במצרים
חנם.

ספרי ב': "זכרנו את הדגה",
וכי יש בענין שהיו המצרים נותנים להם דגים בחנם?!
והלא כבר נאמר (שמות ה') "ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם".
אם תבן לא היו נותנים להם חנם – דגים היו נותנים להם בחנם?
ומה אני אומר "חנם"?
חנם מן המצוות.

ראב"ע ד"ה חנם: כאלו היא חנם.

רמב"ן וטעם אשר נאכל במצרים חנם: לפי פשוטו, כי היו דייגים המצרים מעבידין אותם למשוך הדגים שנאחזים במצודה. (המליצה לקוחה מקהלת ט' י"ב)
ובמכמורות,
והיו נותנים להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת.
והקשואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאד, כי היא כגן הירק, וכאשר היו חופרין להם בגגות ובכל עבודה בשדה היו אוכלים מן הירקות.

או שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו והיה מפרנס אותם בלחם צר ומים לחץ והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר. כמנהג עבדי המלך ונותנים להם על שפת היאור ממנת דגים קטנים אשר אין להם דמים במצרים. כאשר פרשתי בואלה שמות.

(והכונה לדבריו אלה:

שמות
פרק א'
י"א

ד"ה:
שרי
מסים
למען
ענותו
… ועוד גזרו עליהם עבודות קשות בחומר ובלבנים,
כי מתחילה היו השרים נותנים להם הלבנים והיו אנשי המס בנים הבנין, ועתה נתנו (כל)
העם בעבודה וצוום שיהיו מביאים עפר ועושים החומר בידיהם וברגליהם ולא נתן להם מבית המלך רק התבן בלבד. (כאן מדבר הרמב"ן על המצב כפי שהיה עוד לפני גזרת התבן שבפרק ה').
ונותנין הלבנים לאנשי המס הבונים לעשות הבנין,
וגם כל עבודה קשה אשר לפרעה ולמצרים בשדה כגון החפירות והוצאת הזבלים, הכל נתנו עליהם,
וגם היו רודים בהם, לדחוק אותם שלא ינוחו ומכים ומקללים אותם,
וזה טעם (שמות א' י"ב)
"את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך".

והיה המלך מפרנס אותם מלחם צר כמנהג לפועלי המלך,
וזה מאמר המתאוים שאמרו (במדבר י"א)
"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם,
את הקשואים …",
כי הדגה במצרים רבה מאד,
והיו לוקחים מן הצרים אותם המצות המלך ולוקחים מן הגנים קישואים ואבטיחים, ואין מכלים, כי מצות מלך היא).

אברבנאל:

ואמרם
"זכרנו
את הדגה
אשר נאכל
במצרים
חנם" היתה תשובה למה שאפשר שיאמר אליהם השומע את בכייתם,
כי יאמר להם:
"ולמה תתרעמו לבלתי אכול בשר,
האם הייתם אוכלים בשר במצרים?
אין ספק שלא אכלתם שמה בשר, וזה כי הייתם שם דלים ועניים והבשר במצרים ביוקר גדול!".

על כן היו אומרים: "הנה במצרים אם לא היינו אוכלים בשר,
הנה היינו אוכלים את הדגה,
כי רבה היא שמה ממי הנילוס. ולא היינו צריכים ממון לקנותם,
כי היינו לוקחים אותם חנם בלא כסף ובלא מחיר!
והיה זה לפי שנהר נילוס יוצא ומתפשט וכל אחד מהמצרים היה חופר גומא שהיה מתמלא מהיאור, וכשהנהר שב למקומו,
היו נשארים הדגים בחפירות ההם,
ובזה הדרך היו אוכלים אותם חנם.

ר'
שלמה
אשתרוך: מדרשי
התורה:

כתב רש"י:
"אשר נאכל במצרים חנם" חנם מן המצוות.
הכריחו לזה: אם תבן לא היו נותנים להם חנם – דגים היו נותנים חנם? ואולי מה שלא היו נותנים תבן היתה סבה כדי לעבוד בהם עבודת פרך,
אבל המזונות בודאי הן מספקים להם ברוח ובחנם, כי איך יעבידו בפרך וברב עבודה ונפשם יבשה אין כל? אבל בודאי היו מספקים להם מזון, למצוא מקום יותר להעבידם בפרך.
כאמרו:
(משלי י"ב)
"יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעי אכזרי",
ר"ל האיש טוב התכונה מכיר נפש בהמתו,
שדי לה בטרח שבע פרשאות ומאכילה קב שעורים לפי המצטרך למורה זה, והרשע מטריחה קביים או שלש ולמחר שמטריחה לכפול טורח מהלכה. וזה באמת (הסבה לכך) מה שמרחם עליה לתת לה עוד מספוא כפלים, היא אכזריות שהטריחה יותר מכדי יכולתה והרגלה ומכדי שביעה כדי להעבידם בפרך בלא חמלה.

שד"ל:

ד"ה:
"חנם":
– ממש,
כי המצרים היו מפרנסים את ישראל כדי שיוכלו לעבוד עבודתם והיו מאכילים אותם דברים שמצויים שם בזול מאד, כגון דגים, קשואים … וכן מצינו בהורדוס,
כי על פירמידה אחת במצרים היה כתוב כי המלך אשר הקים אותה, הוציא 1600 ככרים שומים ובצלים לפרנסת הפועלים,
גם כתב הורדוס,
כי המצרים לא היו אוכלים דגים, ומזה יובן למה היו נותנים אותם לישראל …

1.
הסבר,
כמה גישות שונות זו מזו עקרונית לישוב קושיית הספרי נתונות בשבעת הפרושים הנ"ל.
(שים לב: הרמב"ן בדבריו לפסוקנו נותן שני פרושים. השני:
"או שהיו שם ישראל").

2. במה שונה פרושו של אברבנאל מפרושו השני של הרמב"ן?

3. מה היא הקושיה הנוספת המיושבת בדברי האברבנאל?

4. למי מכל קודמיו קרוב שד"ל ומה הוסיף עליו?

5. לפי דעת מי מכל הנ"ל גדולה אכזריותם של המשעבדים ביותר?

6.**
כיצד יש להבין את כל תלונותיהם של ישראל במדבר לפי מדרש רבותינו בספרי?

7. מי מכל הפרושים הנ"ל נראה לך מתאים ביותר לכל רוח הפרק?

8.*
מהי חולשת פרושו של ראב"ע?

ב.
המשך הנ"ל.

רמב"ם
מורה
נבוכים
מאמר ב'
פרק
מ"ז:

צריך שנודיע גם כן מענין ההשאלות וההפלגות והגוזמות מעט,
שהנה יבוא מהם בכתבי ספרי הנבואה, וכשיובנו כמשמעם מדוקדקים ולא יודע שהם הפלגה וגוזמה או יובנו כמו שמורה עליו המלה לפי ההנחה הראשונה ולא יודע שהם מושאלים – יחדשו ענינים מרוחקים (כונתו:
רחוקים מהתקבל על הדעת), וכבר בארו ואמרו (כונתו לחז"ל)
"דברה תורה בלשון הבאי" – רוצה לומר הגוזמה.
והביאו ראיות מן (דברים א' כ"ח)
"ערים גדולות ובצורות בשמים". (ועיין רש"י דברים שם!).
וזה אמת ומכח ההפלגה (=מסוג זה של הפלגה) אמרו "כי עוף השמים יוליך את הקול" (קהלת י' ב');
ןזה המין נמצא הרבה בדברי הנביאים כולם,
רצוני לומר: ענינו נאמרו על צד הגוזמה וההפלגה – לא על צד ההגבלה והדקדוק.

(והשוה
ראב"ע
שמות ט'
ו':

וימת כל מקנה מצרים: רובו,
כי הנה כתוב "שלח העז את מקנך". וככה תמצא בברד (שמות ט' כ"ח)
"ואת כל עשב השדה" והעד מכת הארבה (י'
ה')
"ואכל את יתר הפליטה").

למי מן הפרושים שהובאו בשאלה א' יש להביא סיוע מדברי הרמב"ם האלה?

ג.
יא,
י':

וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו.

ספרי:

היה ר' נהוראי אומר: מניין שהיו ישראל מצטערין בשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות?
מלמד שהיה אדם נושא את אחותו ואחות אביו ואחות אמו. ובשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות,
היו מצטערים. בוכה למשפחות: לפי שגבה לבם בחטא, נזדווגו משפחות משפחות.
והוא אומר את הדבר ברבים (=וכל אחד קובל ורוטן ומוציא דברי תלונתו ברבים).

רש"י:

ד"ה
בוכה
למשפחותיו:
משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתם בגלוי.

ורבותינו אמרו "למשפחותיו":
על עסקי משפחות,
על עריות הנאסרות להם.

1.
לאיזה מן הפרושים שהובאו בשאלה א מתאים מדרשם של חז"ל לפסוק י'?

2. **
כיצד ניתן להסביר את ההבדל העקרוני בין "פשט"
לדרש"
– על פי הדוגמא הזו?

מהי דרכו של רש"י בעיבוד מקורותיו,
ע"פ הדוגמא הזו?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר יענה כל אחד לפי הבנתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושנים (תשכ"ג)

פרשת בהעלותך –
תבערה

פרק י"א

א.
א'-ג'

א':
ויהי
העם
כמתאוננים
רע
באזני
ה'

וישמע
ה'
ויחר
אפו

י':
וישמע
משה
את
העם
בוכה
למשפחותיו

1.
התוכל להסביר את סבת השוני הזה:

למה במתאוננים נאמר:
– וישמע
ה'

ובמתאווים נאמר: – וישמע
משה?

ב.
יא,
א':

ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'

ספרי
(פ"ח):

"כמתאוננים"
– אין מתאוננים אלא מתרעמים, מבקשים עלילה לפרוש מאחרי המקום,
שכן הוא אומר ביורם בן אחאב (מלכים ב' ח')
"דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי",
וכן הוא אומר בשמשון (שופטים י"ד)
"כי תואנה הוא מבקש מפלשתים".

ר'
אליעזר אומר: אין "כמתאוננים"
אלא כמתלחמים, וכן הוא אומר (משלי כ"ו)
"דברי נרגן כמתלחמים",
וכן הוא אומר (דברים א' כ"ז)
"ותרגנו באהליכם" …

ר'
יהודה אומר: אין מתאוננים אלא כמדוים את עצמם, שנאמר (דברים כ"ו)
"לא אכלתי באוני ממנו".

רבי אומר: כמתאוננים רע, אין "רע"
אלא עבודת כוכבים שנאמר "כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו במעשה ידיכם".

תרגום
אונקלוס:

כמתאוננים
– והוה עמא כד מסתקפין ביש קדם ה'.

תרגום
יונתן:

כמתאוננים
– והוו רשיע עמא כמצטערין

רש"י:

אין מתאוננים אלא לשון עלילה,
מבקשין עלילה, היאך לפרוש מאחורי המקום, וכן הוא אומר בשמשון "כי תואנה הוא מבקש".

ראב"ע:

ד"ה
כמתאוננים:
מגזרת און, וכן (ירמיהו ד' י"ד):
"מחשבות אונך".

רמב"ן:

ד"ה
ויהי העם
כמתאוננים: אמר ר' אברהם:
מגזרת און (עיין לעיל) שדברו דברי און,
ואינו נכון, כי למה יכסה הכתוב על חטאם ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומות? והנכון בעיני, כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון,
היו מצטערים בעצמם לאמור: "מה נעשה ואיך נהיה במדבר הזה? ומה נאכל ומה נשתה ואיך נסבול העמל והעוני? ומתי נצא ממנו?
משלון (איכה ג' ל"ט)
"מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו",
שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו, וכן (בראשית ל"ה י"ח)
"בן אוני" – בן צערי, וכן (ישעיה י"ט ח') "ואנו הדייגים ואבלו".

וכאשר אמר הכתוב כי היו כואבים ומצטערים כבר הזכיר וספר בחטא,
ואמר "כמתאוננים"
כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים, והיה רע בעיני ה'. שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרב כל טובה אשר נתן להם,
והם היו כאנוסים ומוכרחים, מתאוננים ומתרעמים על ענינם.

ולכן אמר בשניה (פ'
ד')
"וישובו ויבכו גם בני ישראל,
כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר,
וישובו עוד לעשות כענין ההוא,
ולא לקחו מוסר על אש ה' שבערה בהם.

1.
בעקבות מי מן התנאים הולכים התרגומים והפרשנים?

2. **
איך מפרש רבי את הפעל "מתאוננים"?
האם אחד הפרשנים מסכים עמו בפעל זה?

3.**
הסבר,
כיצד מגיע ר'
אליעזר לפרוש "כמתאוננים"
= "כמתלהמים",
ומה פירוש נותן הוא לפסוקנו?
(עיין עלון הדרכה)

4.
הסבר למה מקדים הספרי (בדעה הראשונה) את הפסוק במלכים לפסוק בשופטים (והוא נגד סדר כתבי הקדש)
ולמה הביא רש"י בפרושו רק את הפסוק בשופטים בלבד?

5.* מה הן השאלות הנוספות שמיישב הרמב"ן בדבריו, נוסף על הקשי הלשוני שבמלת "מתאוננים"?

6.*
הסבר את דברי הרמב"ן "כאשר אמר הכתוב כי היו כואבים …
כבר העכיר וספר בחטא".

7.**
מהי בקורת הרמב"ן לדברי הראב"ע,
ומה חולשה יכול היה למצוא גם בפרושו של רש"י?

ג.
"כמתאוננים"

ר'
יוסף
אבן כספי
– שרשרות
כסף:

כמתאוננים – חושבים שקרות, וכן (איכה ג') "מה יתאונן אדם חי" כלומר:
מה יחשוב שקרות ודבר בטל על חטאיו וחסרונותיו, מצד שלא יכיר בהם חסרונות,
ואם מצד שלא יכיר בהם סבת נפילתו.

1.
האם קרוב הוא בפרושו לאחד הפרושים שבשאלה הקודמת?

2.*
כיצד הגיע מן המלה מתאוננים להוראה של "שקר"?

ד.
"כמתאוננים"

שד"ל:

עתה החלו להכנס במדבר הגדול,
ומיד שהתחילו להתאונן ולהראות בדבריהם שהם בלתי נוחים במעמדם,
נשמע הדבר לה'
וירע בעיניו.

ה"כף"
במלת "כמתאוננים"
ענינה תיכף ומיד שהיה זה היה גם זה, וכמהו (בראשית ל"ח)
"ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו", תיכף ומיד שהשיב ידו יצא אחיו; וכן (בראשית מ') "והיא כפורחת עלתה ניצה", תיכף שפרחה ועלתה נצח, מיד "הבשילו אשכולותיה ענבים;
אף כאן תיכף שהתאוננו, מיד היו דבריהם רעים באזני ה', כלומר:
"וישמע ה' ויחר אפו" – וישמע ה' פרט שאחר הכלל.

אברהם
כהנא
"פירוש
מדעי" (תרע"ד)

ה"כף"
הוא "כף האמתות"; * השוה נחמיה ז'
ב':
"כי הוא כאיש אמת וירא את האלוקים מרבים"; שמואל ב' ד'
י"ג:
"והוא היה כמבשר בעיניו ואוחזה בו ואהרגהו";
הושע ד' ד'
"אף איש אל ירב ואל יוכח איש ועמך כמריבי כהן"

* ביטוי לקוח מרד"ק ישעיה א'
ט':
והותיר לנו שריד למען שמו,
והשריד הוא מעט,
…וכ"ף "כמעט"
כ"ף האמתות שבאה על נמלין לאמת הדבר כמו (בראשית כ"ז ל"ג):
"השבעה לי כיום";
וכמו (שמ'
א'
ט')
"כי אותו כהיום תמצאון אותו"
(הושע ה' י')
"היו דרי יהודה כמסיגי גבול"
והדומים להם.

1.
הסבר מה ההבדל בין פרושי שניהם לבין פרוש הרמב"ן?

2. *
מה היא חולשת פירושו של שד"ל?

3. *
איזה מן הפסוקים המובאים בכהנא אינו מתאים לשמש דוגמא ל"כף האמתות"?

ה.
יא,
א

ויהי
העם
כמתאוננים
רע
באזני
ה'

ספרי:

"באזני
ה'" – מלמד שהיו ישראל מתכוונים להשמיע את המקום.
היה ר' שמעון אומר: משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מקלל את המלך,
היה המלך עובר,
אמר לו: "שתוק!
שלא ישמע המלך".
אמר להם: "מי אמר לכם,
שלא היתה כונתי כי אם להשמיעו?!

אף ישראל – מתכונים להשמיע למקום!

ר'
יוסף
אבן כספי:
משנה
כסף:

"באזני
ה'" – כי הם כוונו שישמע ה'
דבריהם,
אולי ירחם עליהם ולא יגיעם …

1. מהו הקשי במקומנו שעליו מיוסדים דברי הספרי?

2.
לדברי מי מן התנאים שהובאו בשאלה ב מסכימים דברי ר' שמעון כאן, ולדברי מי מהם מסכימים דברי אבן כספי?

3. מה פרוש "ולא יניעם" ומניין שזו היתה טענתם בהתאוננם?

ו.
שאלות ברש"י:

שאלות בטעמי המקרא

העורך:
מ.
פרלמן

י"א ח'

שטו העם ולקטו וטחנו בריחים או דכו במדוכה ובשלו בפרור ועשו אותו עוגות

בצלע הזאת ששה פעלים, שיש לחלקם לשלש קבוצות דלקמן:

אסוף
המן (שטו – לקטו)

עבוד
המן (טחנו – דכו)

הכנת
המן (בשלו – עשו עוגות)

הסבר פסוק הטעמים של הצלע ואיך הוא מתאים לחלוקת הפעלים דלעיל?

י"א
ל"א:

ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים ויטש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה וכאמתים על פני הארץ.

מדוע "ויטש על המחנה"
בקדמא ואזלא ולא במונח רביע?

(פסוק זה היה דורש בהמשך פעמים מהפך פשטא זקף).

השוה "כדרך יום כב"
– דרגא מונח רביע

עם "כדרך יום כב"
– מהפך פשטא זקף

מה מלמדת אותנו השואה זו על הצרוף דרגא מונח רביע? השוה גם שמות ב' ב'
ויפך כה וכה והטעמים שם!

שאלות בטעמי המקרא

העורך:
מ.
פרלמן

א.
י"א ו'

ועתה
נפשנו
יבשה
אין
כל
בלתי
אל
המן
עינינו.

בצלע השניה בא "בלתי"
נפרד,
כי סדר הטעמים:
טפחא מרכא סוף פסוק.

והשוה בראשית מ"ג ג' (וגם פסוק ה')
בלתי
אחיכם
אתכם.

שמות
כ"ב
י"ט בלתי
לה'
לבדו.

אונקלוס מתרגם "בלתי"
בשלשת הפסוקים:

"אלהן"

(וע'
רש"י מ"ג ג').

בובר בתרגומו בוחר בכל מקום במלה אחרת:

בראשית מ"ג denm

שמות כ"ב nur

במדבר י"א einzig

באיזה מן הפסוקים באו הטעמים כבפסוקנו ובאיזה מן הפסוקים הוטעם בדרך אחרת?

מה הסיבה להטעמה השונה?

ב.
י"א י"א

ויאמר משה אל ה' למה הרעת לעבדך ולמה לא מצתי חן בעיניך לשום את–משא כל–העם הזה עלי.

שד"ל:

"למה
לא מצתי
חן בעיניך"
הוא כמו מאמר מוסגר ו"לשום את–משא"
הוא דבק עם "למה הרעת".

1. מה הניע את שד"ל לפרש כך?

2. במה מתאים פירוש זה לפיסוק הטעמים?

3.
המלה "למה"
באה בפסוקנו שתי פעמים. בפעם הראשונה הוטעמה מלרע והמ"ם רפה ואילו בפעם השנייה מלעיל והמ"ם דגושה.

מה טעם לשינוי הזה?