גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)
פרשת בהעלותך
פרק י"ב
א.
יב,
א'
ותדבר מרים ואהרן במשה …
נחלקו המפרשים בביאור פרשה זו,
מה היו הדברים על אודות האשה הכושית,
עיין במפרשים הבאים וסדרם לקבוצות:
תרגום
אונקלוס,
ומלילת מרים ואהרן במשה על עיסק אתתא שפירתא דנסיב ארי אתתא שפירתא דנסיב רחיק:
תרגום יונתן
(א)
ואשתעיו מרים ואהרן במשה פתגמין דלא מהגנין על עיסק אתתא כושייתא דאסבוהי כושאי למשה במיערקיה מן קדם פרעה וריחקה ארום לאיתא אסבוהי ית מלכתא דכוש ורחיק מינה:
רש"י
א' (כל
הפסוק);
ותדבר
– אין דבור בכל מקום אלא לשון קשה,
וכן הוא אומר (בראשית מב, ל)
דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים,
וכן הוא אומר (בראשית יט, ז)
ויאמר אל נא אחי תרעו,
(במדבר יב, ו)
ויאמר שמעו נא דברי, כל נא לשון בקשה:
ותדבר
מרים
ואהרן
– היא פתחה בדבור תחילה, לפיכך הקדימה הכתוב תחלה, ומנין היתה יודעת מרים שפרש משה מן האשה, רבי נתן אומר,
מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה,
כיון ששמעה צפורה,
אמרה אוי לנשותיהן של אלו אם הם נזקקים לנבואה שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפרש בעלי ממני, ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן.
ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו,
כך נענשה, קל וחומר למספר בגנותו של חבירו:
האשה
הכשית
– מגיד שהכל מודים ביפיה, כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי:
כושית
– בגימטריא יפת מראה:
על
אדות
האשה
– על אודות גירושיה:
כי
אשה
כשית
לקח
– מה תלמוד לומר,
אלא יש לך אשה נאה ביפיה ואינה נאה במעשיה,
במעשיה ולא ביפיה,
אבל זאת נאה בכל:
האשה
הכשית
– על שם נויה נקראת כושית כאדם הקורא את בנו נאה כושי,
כדי שלא תשלוט בו עין רעה:
כי
אשה כשית
לקח –
ועתה גרשה:
רש"י ב
הרק
אך
– עמו לבדו דבר ה':
הלא
גם
בנו
דבר
– ולא פרשנו מדרך ארץ:
ראב"ע
א'
ותדבר
מרים
– היא דברה, גם אהרן הסכים או החריש,
על כן נענשו.
וטעם ותדבר עם בי"ת דרך גנאי,
כמו וידבר העם באלהים (במדבר כא, ה).
גם ימצא לשבח,
גם בדרך נבואה.
יש אומרים, כי משה מלך על כוש ולקח כושית,
והמתרגם אמר, שפירתא.
וטעמו – לשון כבוד, כאשר יקראו הישמעאלים לזפת הלבן.
גם אנחנו נקרא העור סגי נהור, והנה לא יתכן שנקרא שם,
שהוא לשבח, להפכו לגנאי. וי"א,
כי כוש בן ימיני הוא שאול, וכן הלא כבני כושיים (עמוס ט, ז),
וכבר פירשתיו. והישר בעיני שזו הכושית היא צפורה,
כי היא מדינית,
ומדינים הם ישמעאלים,
והם דרים באהלים,
וכן כתוב ירגזון יריעות ארץ מדין (חבקוק ג, ז).
ובעבור חום השמש אין להם לבן כלל,
וצפורה היתה שחורה ודומה לכושית.
ב.
ויאמרו
הרק
אך
במשה
– הביאה ראיה, כי לא עשה זה לקדושת השם, כי הם היו נביאים, ואין המשכב אסור להם. הרק אך – והאחד יספיק, רק הוא דרך צחות, כמו המבלי אין קברים (שמות יד, יא).
וישמע ה'
– ואם דברו בסתר:
ועיין:
ראב"ע
שמות
ב' כ"ב
ותלד.
כי אמר.
משה,
וזאת צפורה היא האשה הכושית אשר אמר.
ואשר כתוב בדברי הימים דמשה אל תאמין.
וכלל אומר לך,
כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה אין לסמוך עליו, ואף כי יש בו דברים שמכחישים הדעת הנכונה. וככה ספר זרובבל,
וגם ס' אלדד הדני והדומה להם:
רשב"ם
א'
כושית
– שהיא ממשפחת חם:
כי
אשה
כושית
לקח
– כדכת'
בדברי הימים דמשה רבנו שמלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה כמו שכתוב שם, והם לא ידעו כשדיברו בו שלא נזקק לה. זהו עיקר פשוטו.
שאם בשביל צפורה דיברו, מה צורך לפרש כי אשה כושית לקח?
וכי [עד]
עתה לא ידענו כי ציפורה מדיינית היא?
ועוד תשובה כי לא היתה כושית כי כוש מבני חם הוא,
ומדיין מבני קטורה אשר ילדה לאברהם:
ב'
ויאמרו
הרק
אך
במשה
[וגו']
– כלומר עוד זאת אמרו על משה במה יכול להתפאר עלינו הלא גם בנו דבר [י"י]
לישראל:
באור:
משה מלך מ'
שנה בארץ כוש ולקח מלכה אחת ולא שכב עמה והם לא ידעו כשדברו בו שלא נזקק לה והיתה תרעמתם על שנשא כושית, כי אבותיהם היו נזהרים בזה מאז להתחתן בעמי הארצות כאשר הקפידו על זה אברהם יצחק ויעקב.
1. במה מאשימה מרים את משה?
2. מהו ספר דברי הימים דמשה המוזכר בדברי רשב"ם וראב"ע?
3. מהו הקשי בין פסוק א'
לפסוק ב' לפי הנ"ל?
ב.
יב,
א'
ותדבר מרים ואהרן במשה …
חובת
הלבבות
שער יחוד
המעשה
סוף פרק
ה':
… ואם יהיה בחבריך מי שיש לו יתרון עליך בעבודת הא–ל ומעשהו טוב ממעשיך והוא משתדל להקרב אליו יותר ממך, יסיתך היצר בו ויאמר לך:
"כל אשר יראה מהשתדלות זולתך בעבודה הוא חסרון נראה ממך, ולוא הוא היית נראה בעיני בני אדם צדיק מכל בני דורך,
השיא עליו וקנא בו ושטום אותו. וחקור על מומיו וגנותו וארוב למכשוליו, ואם תוכל להוציא עליו דבת שקר כדי להפחית שמו אצל בני אדם, עשה!"
אז תשב לו:
ואיך אמאס מי שאהבו האלוהים ותגנה מי ששבחו הבורא,
ולא די לי עצלותי לקיים עבודתו כמותו עד שאשטום מי שיעבדהו ואין זה גמול מה שאני חייב לבורא יתברך,
אבל חייב אני לאהב את אוהביו לאהבתו ולכבד מכבדיו לכבודו, כמו שנאמר (תהלים ט"ו)
ואת יראי ה'
יכבד,
וכבר ידעת מה שאירע את מרים בענין "ותדבר מרים ואהרן במשה"…
מהו ההסבר הפסיכולוגי שנותן בעל חובת הלבבות לחטאה של מרים?
ג.
יב,
ג'
והאיש משה ענו,
מה קשר פסוק זה לקודמיו?
תרגום
יונתן ג
וגברא משה ענוותן בדעתיה לחדא מן כל בני נשא דעל אנפי ארעא ולא חש למליהון:
רמב"ן
ג' (ג'
דעות)
וטעם
והאיש
משה ענו
מאד –
להגיד כי השם קנא לו בעבור ענותנותו,
כי הוא לא יענה על ריב לעולם אף אם ידע. ור"א מפרש ואמר כי הוא לא היה מבקש גדולה על שום אדם, ולא יתגאה במעלתו כלל אף כי על אחיו, והם חוטאים שמדברים עליו חנם.
אבל בספרי (בהעלתך ק) רבי נתן אומר אף בפניו של משה דברו בו שנאמר וישמע ה' והאיש משה עניו מאד, אלא שכבש משה על הדבר.
יזכיר ענותנותו שסבל ולא ענם,
והשם קנא לו:
העמק
דבר:
באר הכתוב דלא משום משה וצערו ענה ה' כי היכי דלא להחליש דעתו,
אבל באמת משה לא חשש כלל לזה דהאיש משה ענו וגו',
אלא משום שנוגע לעיקר התודה לדעת כח מעלתו של משה שהוא למעלה מכל נבואה שבעולם …
ד.
יב,
ב'
…
וישמע ה'.
מקשה
אברבנאל:
מה ענין הכתוב על זה "וישמע",
הלא ידענו שיש למעלה עין רואה ואוזן שומעת?
וזו
תשובתו:
וישמע ה' הוא גם כן מכלל דבריהם:
הלא גם בנו דבר ה'
וישמע ה' את דברינו, ואם אנו מדברים אליו ושומע את קולנו מבלי ההמרדה הזאת, למה זה נפרד משה מאשתו?
במה שונה פירושו מן הפרוש המקובל ואיך תוכל לתרץ קושיתו בדרך אחרת?
(עין בראשית ל"ה כ"ב,
שמואל א' י"ז כ"ג).
ה.
יב,
ו'
אם יהיה נביאכם ה' שמראה אליו
רש"י:
אם
יהיה
נביאכם
– אם יהיו לכם נביאים:
**
ראב"ע:
נביאכם
– מי שיהיה מכם נביא ה'.
במראה פירושו, אם היה נביאכם שהוא נביא ה', כמו והנבואה עודד הנביא (דה"ב טו, ח),
האהלה שרה אמו (ברא'
כד,
סז),
כסאך אלהים עולם (תה'
מה,
ז).
במראה – במראות הלילה. בחלום אדבר בו – כפול כדרך הנבואות:
רמב"ן:
(עד או בחידות)
אם
יהיה
נביאכם
– אם יהיה לכם נביא, כדברי אונקלוס. ורבי אברהם פירש כי טעמו אם יהיה נביאכם נביא ה', כמו והנבואה עודד הנביא (דהי"ב טו ח),
ויפה אמר. וטעם הכתוב, שאפילו אם יהיה נביאכם נביא ה', אינו מתנבא בשמי הגדול רק במראה או בחידות.
ספורנו:
אם
יהיה
נביאכם. אם היה משה נביא באותה המדרגה שחשבתם באמרכם הלא גם בנו דבר ה'
ה'
במראה אליו אתודע.
לא הייתי נודע לו ונגלה עליו בזה השם אלא במראה, לשון נקבה, ולא בהקיץ, כמו שהיה הענין בישעיהו באמרו ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא וכן במיכיהו ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל זה במראה הנבואה בלי ספק,
לא בהקיץ. וגם בלעם אף על פי שהיה הדיבור אליו בהקיץ,
לא היה לו בשם המיוחד,
כאשר חשב הוא באמרו אולי יקרה ה'
לקראתי כי זה אמנם לא עלה לידו,
אבל נאמר בו ויקר אלהים אל בלעם:
העתק את פסוקנו בסמני פסוק לפי הנ"ל ונמק את הדעות השונות.
רק
למתקדמים
מה בין נבואת שאר הנביאים לנבואת משה (=מה בין מראה בקמץ (פ'
ו')
לבין מראה בסגל (פ'
ח').
עיין:
רמב"ם
הלכות
יסודי
התורה
פרק ז'
הלכות
ב'-ו
הלכה ב
הנביאים מעלות מעלות הן, כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו כך בנבואה נביא גדול מנביא,
וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה,
או ביום אחר שתפול עליהן תרדמה כמו שנאמר במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה, כמו שנאמר באברהם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו,
וכמו שנאמר בדניאל והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח.
הלכה ג
הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה וידע מה הוא,
כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו והוא היה משל למלכיות ושעבודן, וכמו החיות שראה יחזקאל והסיר נפוח ומקל שקד שראה ירמיה והמגלה שראה יחזקאל והאיפה שראה זכריה, וכן שאר הנביאים,
מהם אומרים המשל ופתרונו כמו אלו, ויש שהן אומרים הפתרון בלבד,
ופעמים אומרים המשל בלבד בלא פתרון כמקצת דברי יחזקאל וזכריה וכולן במשל ודרך חידה הם מתנבאים.
הלכה ד
כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים,
שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והם מבקשים הנבואה וזהו שנאמר והמה מתנבאים כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שינבאו כמו שאתה אומר פלוני מתגדל.
הלכה ה
אלו שהם מבקשין להתנבא הם הנקראים בני הנביאים, ואע"פ שמכוונים דעתם אפשר שתשרה שכינה עליהן ואפשר שלא תשרה.
הלכה ו
כל הדברים שאמרנו הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים חוץ ממשה רבינו רבן של כל הנביאים,
ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע הקול מדבר אליו, כל הנביאים על ידי מלאך,
לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה,
משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו, ונאמר ודבר ה'
אל משה פנים אל פנים,
ונאמר ותמונת ה'
יביט כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל, הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו. כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן הוא שהכתוב אומר כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם, כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת, לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם,
ובזה הבטיחו האל שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי, הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף כלם כשאר העם,
לפיכך אין פורשין מנשותיהם, ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים.
רמב"ם שמונה פרקים פרק ז'
(מאתר דעת)
|
הרבה וכמו |
|
כי |
|
יאמר: |
|
"אין |
|
אמנם |
|
"איזהו |
|
ואין וכן |
|
לא |
|
וכן
ולא אמרו: |
|
"כל |
|
והביאו |
|
ועתה |
|
|
|
ותחי |
|
ואמר |
|
"ושרת |
|
ולשון |
|
"אין |
|
וכאשר |
|
הראני |
|
והודיעו, |
|
כי |
|
הנה וגמל והודיעו, שהתכלית ואי |
|
וראית |
|
ואני וכאשר ולא וזהו |
ראב"ע
ו'
במראה
– במראות הלילה.
בחלום
אדבר
בו
– כפול כדרך הנבואות:
ח'
פה
אל
פה
אדבר
בו
– הטעם,
בלא אמצעי.
במראה
ולא
בחידת
– הטעם,
שאראה לו הדבור כאשר הוא כצורת המשכן.
ולא
בחידת
– כמו הנשר הגדול (יחז'
יז,
ג).
(באר את דבריו האחרונים!)
ספורנו
ו'
ה'
במראה
אליו
אתודע. לא הייתי נודע לו ונגלה עליו בזה השם אלא במראה, לשון נקבה, ולא בהקיץ, כמו שהיה הענין בישעיהו באמרו ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא וכן במיכיהו ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל זה במראה הנבואה בלי ספק,
לא בהקיץ. וגם בלעם אף על פי שהיה הדיבור אליו בהקיץ,
לא היה לו בשם המיוחד,
כאשר חשב הוא באמרו אולי יקרה ה'
לקראתי כי זה אמנם לא עלה לידו,
אבל נאמר בו ויקר אלהים אל בלעם:
ז';
לא
כן עבדי
משה. שהדיבור עמו בשם המיוחד הוא בהקיץ, וזה ביאר באמרו:
ח'
פה
אל פה
אדבר בו.
שהנבואה אליו היא בלתי תרדמת חושיו.
ומראה.
לשון זכר, הנקרא אספקלריא המאירה אצל רז"ל.
ולא
בחידות. דיבור מבואר בלי חידה, לא כענין בזכריה וזולתו שראה חידות ומשלים,
ואמר לו המלאך הלא ידעת מה המה אלה, ואומר:
לא אדוני והמלאך פירש לו את המשל.
ומהם היו שראו את המשלים והבינו אותם,
כענין:
היטבת לראות וכענין בלעם באמרו:
וישא משלו כי בתחלה הגיד המשל שראה ואחר כך ביאר אותו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית (תש"ד)
פרשת בהעלותך
י"ב ה'-ט"ז
(שאלון זה הוא המשך שאלון בהעלותך תש"ג שעסק בששת הפסוקים הראשונים של פרק זה. בגלל חשיבותה מועתקת כאן השאלה האחרונה של השאלון ההוא כשאלה א.
היא מיועדת רק ללומדים מתקדמים ולחמר לימודי בחוגים ובשעורים).
א.**
מה בין נבואת שאר הנביאים לנבואת משה (=מה בין מראה בקמץ (פ'
ו')
לבין מראה בסגל (פ'
ח').
עיין:
רמב"ם שמונה פרקים פרק ז'
ב–ז (מאתר דעת)
|
הרבה וכמו |
|
כי |
|
יאמר: |
|
"אין |
|
אמנם |
|
"איזהו |
|
ואין וכן |
|
לא |
|
וכן
ולא אמרו: |
|
"כל |
|
והביאו |
|
ועתה |
|
|
|
ותחי |
|
ואמר |
|
"ושרת |
|
ולשון |
|
"אין |
|
וכאשר |
|
הראני |
|
והודיעו, |
|
כי |
|
הנה וגמל והודיעו, שהתכלית ואי |
|
וראית |
|
ואני וכאשר ולא וזהו |
ראב"ע
ו'
במראה
– במראות הלילה.
בחלום
אדבר
בו
– כפול כדרך הנבואות:
ח'
פה
אל
פה
אדבר
בו
– הטעם,
בלא אמצעי.
במראה
ולא
בחידת
– הטעם,
שאראה לו הדבור כאשר הוא כצורת המשכן.
ולא
בחידת
– כמו הנשר הגדול (יחז'
יז,
ג).
(באר את דבריו האחרונים!)
ספורנו
ו'
ה'
במראה
אליו
אתודע. לא הייתי נודע לו ונגלה עליו בזה השם אלא במראה, לשון נקבה, ולא בהקיץ, כמו שהיה הענין בישעיהו באמרו ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא וכן במיכיהו ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל זה במראה הנבואה בלי ספק,
לא בהקיץ. וגם בלעם אף על פי שהיה הדיבור אליו בהקיץ,
לא היה לו בשם המיוחד,
כאשר חשב הוא באמרו אולי יקרה ה'
לקראתי כי זה אמנם לא עלה לידו,
אבל נאמר בו ויקר אלהים אל בלעם:
ז';
לא
כן עבדי
משה. שהדיבור עמו בשם המיוחד הוא בהקיץ, וזה ביאר באמרו:
ח'
פה
אל פה
אדבר בו.
שהנבואה אליו היא בלתי תרדמת חושיו.
ומראה.
לשון זכר, הנקרא אספקלריא המאירה אצל רז"ל.
ולא
בחידות. דיבור מבואר בלי חידה, לא כענין בזכריה וזולתו שראה חידות ומשלים,
ואמר לו המלאך הלא ידעת מה המה אלה, ואומר:
לא אדוני והמלאך פירש לו את המשל.
ומהם היו שראו את המשלים והבינו אותם,
כענין:
היטבת לראות וכענין בלעם באמרו:
וישא משלו כי בתחלה הגיד המשל שראה ואחר כך ביאר אותו.
רמב"ן
ו'
ד"ה במראה אליו אתודע החל מן "והנה בכאן למד הכתוב מה בין נבואת …"
במראה
אליו
אתודע
–…. והנה בכאן למד הכתוב מה בין נבואת משה לנבואת האחרים אשר בדורו, וכבר הזכיר כן בקודמים לו,
וארא אל אברהם וגו' כאשר פירשתי, ויזכיר כן בסוף התורה בבאים אחריו, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה'
פנים אל פנים (דברים לד י),
והענין בכולן שוה.
ואל תחוש למה שאמרו בשמואל ששקול כמשה,
דכתיב (ירמיה טו א)
אם יעמד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה, כי בעבור שהזכירו עמו חשבוהו רבותינו לגדולה,
לא שישוו הנבואות,
חלילה להם:
וענין הכתוב, כי הזכיר משה מפני עמדו לפניו בפרץ להשיב חמתו מהשחית גם בעגל וגם במרגלים שהיו חייבים כליה,
והזכיר שמואל, מפני שהכתוב הזה על דברי הבצרות שהיו צריכים גשם,
אמר היש בהבלי הגוים מגשימים וגו' (שם יד כב),
ואמר השם שאם יעמוד שמואל לפניו המוריד גשם שלא בעתו בימי קציר חטים (ש"א יב יז)
לא ישמע אליו להורידו לאלה בעת צרתם.
והנה הזכיר גדולי השבט אשר בחר השם לשרתו ולברך בשמו המתפללים על ישראל,
וכן הטעם במה שנאמר (תהלים צט ו)
משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו וגו':
מה הסתירה הנראית לכאורה מירמיהו ט"ו א' לפסוקנו?
וכיצד מיישבה הרמב"ן?
ג.
יב,*
ז'
בכל ביתי נאמן.
תרגום
יונתן: … בכל ביתי ישראל שמי מהימן הוא
לא כדין ארחא דמשה עבדי בכל בית ישראל עמי מהימן הוא:
ראב"ע:
בכל
ביתי
נאמן
הוא
– טעמו כבן בית,
שיכנס בלא רשות,
ואם יצטרך ידבר צרכיו. ואתם כאשר אתודע לכם בחלום תדעו, ואם לא אין לכם רשות לשאול:
בכור
שור:
כאדם שאומר לחברו:
נאמן אתה להיות נכנס בכל חדרי, בכל מקום סתר שבביתי
מורה
נבוכים
א' נ"ד:
וכאשר בקש (משה רבנו) "הודיעני נא את דרכיך" נאמר לו: "אני אעביר כל טובי על פניך" (שמות ל"ג)
…, אמרו "כל טובי" הוא רמז להראות אותו הנמצאות כלם, שנאמר עליהם "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"
(בראשית א"א)
רוצה לומר בהראות אותם לו שישיג טבעם והקשרם קצתם לקצתם (=התאמתם ההדדית) וידע הנהגתו להם,
איך היא בכלל ובפרט. ואל זה הענין רמז באומרו "בכל ביתי נאמן הוא". כלומר,
שהוא הבין מציאות עולמי כולו הבנה אמיתית קיימת.
שד"ל:
בית נאמר על אנשי הבית וכולל העבדים כמו "וישמע בית פרעה"
(בראשית מ"ה)
שהוא כאלו אמר:
וישמעו עבדי פרעה,
ובי"ת "בכל ביתי" אינו בי"ת המקום אלא בי"ת היתרון, כמו היפה בנשים.
1. איך מבארים החכמים הנ"ל את המלים "בכל ביתי נאמן"?
2. מה ההבדל העקרוני ביניהם?
ד.
יב,
*ח
פה אל פה.
רש"י:
פה
אל
פה
– אמרתי לו לפרוש מן האשה.
והיכן אמרתי לו,
בסיני (דברים ה, כז)
לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמוד עמדי:
ראב"ע:
פה
אל
פה
אדבר
בו
– הטעם,
בלא אמצעי.
ספורנו.
פה
אל פה
אדבר בו.
שהנבואה אליו היא בלתי תרדמת חושיו.
הכתב
והקבלה:
למפרשים רבם טעמו:
בלתי אמצעי.
1.
התוכל להסביר מה טעם לא הלך רש"י כאן בדרך ראב"ע ורב המפרשים.
ובחר לפרשו בדרכו המיוחדת על פי הספרי?
2. **
התוכל לפרש את הבטוי הנ"ל על פי הפסוקים: מלכים ב' י'
כ"א;
שם כ' כ"א ט"ז;
עזרא ט' י"א ולהרחיק את הגשמיות בדרך זו?
ה.
יב,
** ח'
ותמונת ה' יביט.
מורה
נבוכים
א' ג':
אמנם תמונה הוא שם נופל (=בא בשלש הוראות)
על שלשה דברים … על צורת הדבר המושגת בחושים … "ועשיתם פסל תמונת כל" (דברים ד'), "כי לא ראיתם כל תמונה"
(שם ט"ו).
ויאמר על הצורה הדמיונית, הנמצאת בדמיון מן האיש אחר העלמו מן החושים והוא אמרו "…
בשעפים בחזיונות לילה … תמונה לנגד עיני"
(איוב י"ג),
ר"ל:
דמיון לנגד עיני כשנה. ויאמר על הענין האמתי המושג בשכל. ולפי זה יאמר בו "תמונה"
– ותמונת ה' יביט.
פרושו:
ואמתת ה' ישיג.
שם
פרק ד':
דע,
כי "ראה"
ו"הביט"
ו"חזה"
נופלות על ראות העין והושאלו שלשתם להשגת השכל …
"הביט"
נופל על ההבטה בעין לדבר:
"אל תביט אחריך"
(בראשית י"ט(
"ותבט אשתו מאחריו"
(שם).
והושאל אל הבטת השכל והשקפתו על ההתבוננות הדבר על שישיגהו (=הסתכלות התבונה והשתדלותה להתבונן בדבר עד שתשיג אותו) … ועל זאת השאלה הוא כל לשון הבטה שבאה מה'
יתברך (=ובדרך השאלה זו יש להבין כל לשון שהוזכרה בקשר עם אלוקים):
"כי ירא מהביט אל האלוקים"
(שמות ג') ותמונת ה' יביט.
(הביאורים בסוגרים לקוחים מפרוש יהודה אבן שמואל למו"נ)
לכאורה יש סתירה בין שני הפסוקים האחרונים.
אם נפרשם לפי דברי הרמב"ם הנ"ל.
כיצד תיישב סתירה זו?
ו.
שאלות ודיוקים ברש"י.
ט'
ויחר
אף
ה'
בם
וילך
– מאחר שהודיעם סרחונם גזר עליהם נדוי, קל וחומר לבשר ודם שלא יכעוס על חבירו עד שיודיענו סרחונו:
מה קשה לו?
ספורנו:
ט'
ויחר
אף ה'
בם.
שלא נכנעו תיכף כמו שעשה דוד באמרו אל נתן חטאתי (שמואל–ב יב,יג)
–וילך":
מה בין תשובתו לתשובת ספורנו?
יב
אל
נא
תהי
– אחותנו זו:
מה בא להשמיענו?
מי ממפרשינו מתנגד לפירושו?
י"ב
אשר
בצאתו
מרחם
אמו
– אמנו היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב.
וכן חצי בשרו,
חצי בשרנו היה לו לומר,
אלא שכינה הכתוב.
מאחר שיצאה מרחם אמנו היא לנו כאילו נאכל חצי בשרנו, כענין שנאמר (בראשית לז, כז)
כי אחינו בשרנו הוא. ולפי משמעו אף הוא נראה כן, אין ראוי לאח להניח את אחותו להיות כמת:
אשר
בצאתו
– מאחר שיצא זה מרחם אמו של זה שיש כח בידו לעזור ואינו עוזרו,
הרי נאכל חצי בשרו, שאחיו בשרו הוא.
דבר אחר אל נא תהי כמת, אם אינך רופאה בתפלה, מי מסגירה ומי מטהרה, אני אי אפשר לראותה, שאני קרוב ואין קרוב רואה את הנגעים,
וכהן אחר אין בעולם, וזהו אשר בצאתו מרחם אמו:
1. באר את הביטוי כדברי רש"י "כנה הכתוב".
2. הבא דוגמאות מן המקרא ל"כנוי"
ממין זה.
י"ד
ואביה
ירק
ירק
בפניה
– ואם אביה הראה לה פנים זועפות הלא תכלם שבעת ימים, קל וחומר לשכינה י"ד יום, אלא דיו לבא מן הדין להיות כנדון,
לפיכך אף בנזיפתי תסגר שבעת ימים:
1. באר את הביטוי "דין"
בלבד,
רש"י כאן.
2. מהו בפסוקנו ה"בא מן הדין"
ומהו "הנידון"?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה הארבע עשרה (תשט"ו)
פרשת בהעלותך
י"ב
א.
שאלה כללית
א'
ותדבר
מרים
ואהרן
במשה
על
אודות
האשה
הכושית
אשר
לקח
– כי
אשה
כושית
לקח.
תרגום
אונקלוס:
ומלילת מרים ואהרן במשה על עסק אתתא שפרתא דנסיב,
ארי אתתא שפרא דנסיב –
רחיק!
רש"י:
לכל
פסוק א'.
ותדבר
– אין דבור בכל מקום אלא לשון קשה,
וכן הוא אומר (בראשית מב, ל)
דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות, ואין אמירה בכל מקום אלא לשון תחנונים,
וכן הוא אומר (בראשית יט, ז)
ויאמר אל נא אחי תרעו,
(במדבר יב, ו)
ויאמר שמעו נא דברי, כל נא לשון בקשה:
ותדבר
מרים
ואהרן
– היא פתחה בדבור תחילה, לפיכך הקדימה הכתוב תחלה, ומנין היתה יודעת מרים שפרש משה מן האשה, רבי נתן אומר,
מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה,
כיון ששמעה צפורה,
אמרה אוי לנשותיהן של אלו אם הם נזקקים לנבואה שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפרש בעלי ממני, ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן.
ומה מרים שלא נתכוונה לגנותו,
כך נענשה, קל וחומר למספר בגנותו של חבירו:
האשה
הכשית
– מגיד שהכל מודים ביפיה, כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי:
כושית
– בגימטריא יפת מראה:
על
אדות
האשה
– על אודות גירושיה:
כי אשה כשית לקח – מה תלמוד לומר,
אלא יש לך אשה נאה ביפיה ואינה נאה במעשיה,
במעשיה ולא ביפיה,
אבל זאת נאה בכל:
האשה
הכשית
– על שם נויה נקראת כושית כאדם הקורא את בנו נאה כושי,
כדי שלא תשלוט בו עין רעה:
כי אשה כשית לקח – ועתה גרשה:
ב.
הרק
אך
– עמו לבדו דבר ה':
הלא
גם
בנו
דבר
– ולא פרשנו מדרך ארץ:
ראב"ע:
א.
ותדבר
מרים
– היא דברה, גם אהרן הסכים או החריש,
על כן נענשו.
וטעם ותדבר עם בי"ת דרך גנאי,
כמו וידבר העם באלהים (במדבר כא, ה).
גם ימצא לשבח,
גם בדרך נבואה.
יש אומרים, כי משה מלך על כוש ולקח כושית,
והמתרגם אמר, שפירתא.
וטעמו – לשון כבוד, כאשר יקראו הישמעאלים לזפת הלבן.
גם אנחנו נקרא העור סגי נהור, והנה לא יתכן שנקרא שם,
שהוא לשבח, להפכו לגנאי. וי"א,
כי כוש בן ימיני הוא שאול, וכן הלא כבני כושיים (עמוס ט, ז),
וכבר פירשתיו. והישר בעיני שזו הכושית היא צפורה,
כי היא מדינית,
ומדינים הם ישמעאלים,
והם דרים באהלים,
וכן כתוב ירגזון יריעות ארץ מדין (חבקוק ג, ז).
ובעבור חום השמש אין להם לבן כלל,
וצפורה היתה שחורה ודומה לכושית.
וטעם כי אשה כושית לקח – זה הדבור שדברה מרים. ומה נכבד דברי קדמונינו שאמרו על הזקנים:
אשריהם ואוי לנשיהם.
והנה חשדו משה כי לא נמנע לשכב עם צפורה רק בעבור שאיננה יפה:
ב.
ויאמרו
הרק
אך
במשה
– הביאה ראיה, כי לא עשה זה לקדושת השם, כי הם היו נביאים, ואין המשכב אסור להם. הרק אך – והאחד יספיק, רק הוא דרך צחות, כמו המבלי אין קברים (שמות יד, יא).
וישמע ה'
– ואם דברו בסתר:
אברבנאל:
ותדבר
מרים …
על אודות האשה הכושית אשר לקח, רוצה לומר העלבון אשר היה עושה משה לאשתו בהפרדו ממנה דאמרו,
כי אם היה עושה כך להיות צפורה שחורה ככושית,
הנה כשנשא אותה כבר היתה כושית –
היהפוך כושי עורו?
– ועם כל זה לקחה והוליד ממנה בנים?
ואם כן –
מה ראה עתה שנפרד ממנה?
– וכן אמרו שאם נפרד ממנה מפני צרך הנבואה –
"הרק אך במשה דבר ה',
הלא גם בנו דבר" ולא נפרדנו אנו מזה –
מהיותנו נביאים, ולמה אם אן נפרד משה מאשתו מפני נבואתו, הלא גם בנו דבר ה'
וישמע ה' את דברינו ואם אנו מדברים אליו וה'
שומע את קולנו מבלי הפרדה הזאת –
למה זה נפרד משה מאשתו?
ר'
יוסף
אבן כספי:
משנה
כסף (צרפת
1280-1340)
ד"ה
על אודות
הכשית
אשר לקח:
אמר יוסף: מפליא אני על הקדמונים, שלמים הם כלם ממני, לא אגיע לפרסת כף רגלם,
איך נפל לעולם בדמיונם, שיפרשו דבר מן התורה, הפך מה שכתוב,
אם כשיחלימו שם אל שם הפכי לו,
או יוסיפו מלות הפכיות, וזה כי ידוע מה שפרש בזה אונקלוס – ואמר רבנו משה (הרמב"ם):
"אונקלוס הגר חכם גדול היה"
(כן כתב הרמב"ם במורה נבוכים מאמר א'
פרק כ"ח)
– ומאין לו לפרש "כושית"
= יפה,
שהם הפכים כשחור ולבן? ועוד:
מאין לו להוסיף מלות הפכיות,
אחר "כי אשה כשית לקח" כאלו כתוב בתורה "כי אשה כשית שלקח, עזב או הרחיק"??
ואם היתה זאת כונת נותן התורה, למה לא כתב כן? ולמה כתב הפוכו?
ועוד:
מי התיר לנו לעשות זה?
מדוע אונקלוס כחו גדול לעשות זה? או חכמי התלמוד או אבן עזרא שכלם הסכימו בזה,
ומדוע לא נעשה כן אנחנו,
ואיש הישר בעיניו יעשה? עד שנחליף "ואהבת את ה'
אלוקיך"
באמרנו – חלילה!
– ושנאת את ה',
או ואת אשר רהב ה'
תשנאהו?
ואם תאמר: משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע והודיעו על פה,
שכן פרוש זה הפסוק, התשובה:
לכתוב מלה שהכונה בה ההפך,
היקרא (הק'
בקמץ)
פרוש – המרת המלות הפך בהפך?! אבל יקרא פירוש – כשיפורשו המלות כמשמען איך שיפורשו,
כמו שפרשו (שמות ל"ו ג') "לא תבערו אש בכל מושבותיכם.";
(ויקרא י"ט)
"ולא תאכלו על הדם" בפרושים עמוקים, יהיה הכתוב סובל להם, כל שכן שאין בהם הפכות,
אבל זולת זה (כלומר:
פרוש שאינו מתחשב במשמעות המלה)
יקרא תמורה, והפכות ומחיקה, ונסיחה ונתיצה, וזה בכל לשון שאתה שומע.
ומדוע לא נאמר,
כי אמרו "ואתכם לקח ה'"
– פרושם – עזב?
וכן (שמות י"ב ב'): "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו"
– ועזב הוא ושכנו?
– מה יתרון לנו בין זה וזה?
חי ה', נשגבה בעיני זאת הדרך המוסכמת מכל הקדמונים עמודי עולם והאמונה והחזוק לתורת משה,
– לא אוכל לה.
חלילה לי מעשות כדבר הזה,
או אעזוב לגמרי תורת משה ואאמין בתורה חדשה חלילה כבר נעשית,
או אעשה גם אני כמו שיעשו אלה,
חס ושלום!
לכן אני אומר,
כי פרוש מה שכתוב כאן לפי המובן באור הכרחי מלשון העברי,
כי "כושית"
היא אשה מארץ כוש, ופרוש "כי אשה כושית לקח" – החזיק,
כי כן פרוש הלמ"ד והקו"ף והחי"ת (לקח)
והפך זה שרש העי"ן והזי"ן והבי"ת (=עזב).
וכל זה הסכמת הלשון.
והיה הענין כן:
כי משה אחרי נשאו צפורה לקח אשה כושית על צפורה, לסבה שידע הוא ע"ה,
ואין לשאול טעמים בפעולותיו, כי בודאי מחכמה עשה זה,
והנה לא ידענו הזמן המוגבל שנשא אותה אם עתה בנסעם, אם לפני כן זמן מה,
כי לא נזכר בתורה עדיין,
כי גם לא נכתבו בתורה כמה ענינים אז; אבל בעבור שלא נזכר הדבר עד עתה,
בעבור שלא נבהל באמרו "על אודות האשה הכושית אשר לקח" – בעבור שלא שמענו זה מעולם – אמר מיד "כי אשה כושית לקח", כאלו אמר: דעו,
שאשה כושית לקח,
ואם לא נזכרה עדיין, ועליה דברו אלה (אהרן ומרים); כי בעבור העלם מהם סבת זאת ההוספה בלקיחת האשה הזאת, … לכן דברו על משה בהוסיפו אשה על אשה …
וענין אמרם "הרק אך במשה דבר…" שלא דנו למשה מצד יתרון חכמה עליהם,
עד שנעלם מהם מה שגלוי למשה, רצוני סבת הוספת אשה על אשתו, או סוד החכמה בהוספה זו,
ולא אמרו: "הוא ידע מה יעשה, ואם דבר ריק הוא – ממנו הוא ריק", אבל השוו עצמם לו בכלל,
בעבור שהיו שווים בנבואה, ולא הביטו ששוים לא היה במין קרוב,
אבל היה בסוג גס רחוק מאד, כמו שהודיעו ה'
אחר כך ואוסיף בזה הערה:
כי ידוע כי תורתנו השלמה נמשכת אל שלמות הטבע,
ולכן לא נצטוינו שננגד ונעיק לפעולות הטבע,
אבל נתנהג בהכרחי,
ולכן לא נצטוינו בפרישות מאשה,
כי המעשה ההוא הכרחי בטבע לנו …
… ואם משה רבנו ע"ה היה פורש לגמרי מאשה,
כמו שאמרו הקדמונים,
לא היה משה האיש המשובח בזמן מעולם ועד עולם,
וחז"ל אמרו (סכה נ"ב)
"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" ושלמות פעולותיו הטבעיות לא חלשו בהיותו בן שמונים, ואף לא בהיותו בן מאה,
כי אברהם שהיה למטה ממנו הוליד בן מאה, אם כן אין לשפט עליו שיהיה פורש מאשה, כי איננו צעיר דורש (Franziskanus
minor) או אגוסטי (נזיר ממסדר Augustinus)
או כרמלי (נזיר ממסדר על שם הר הכרמל). ואף לא נפלא אם לקח שתי נשים,
כי אברהם אבינו הראשון לקח שתי נשים,
ויעקב ארבע, ומעשה אבות יעשו הבנים, ואיך נהיה אנחנו סכלים מכל סכלים, עד שנחשוב במעשיו ובדעותיו, אין לנו רק שנבוש ונכלם מעצמנו ונאמר:
הוא ידע מה יעשה …
1. מהי האשמה שבה האשימו מרים ואהרן את משה לדעת שלשת המפרשים הראשונים?
2. במה נוטה אברבנאל מדעת שני הראשונים ובכלל ממשמעות הפסוקים?
3.**
מה אלצו לאברבנאל לפרש כפי שפרש?
4. מהי טענתו העיקרית של אבן כספי נגד דעת רש"י וראב"ע?
5. מה היה חטאם של מרים ואהרן לפי דעתו?
6. *
מהו הקשר בין פסוק א'
לבין פ' ב'
לפי הפרושים הנ"ל?
7. **
הסבר את המשפטים המסומנים בקו בדברי אבן כספי.
(הערה:
לדבריו על הפסוק "לא תאכלו על הדם" עיינו גליון קדשים תש"ה שאלה ב)
שאלה כללית
רבנו
בחיי
הדין: חובת
הלבבות
שער יחוד
המעשה
סוף פרק
ה':
… ואם יהיה בחבריך מי שיש לו יתרון עליך בעבודת הא–ל,
ומעשהו טוב ממעשיך,
והוא משתדל להתקרב אליו יותר ממך, יסיתך היצר בו ויאמר לך:
"כל אשר יראה מהשתדלות זולתך בעבודה הוא חסרון נראה ממך, ולולא הוא – היית נראה בעיני בני אדם צדיק מכל בני דורך, השיא עליו וקנא בו ושטום אותו, וחקור על מומיו וגנותו, וארוב למכשוליו, ואם תוכל להוציא עליו דבת שקר כדי להפחית שמו אצל בני אדם, עשה!"
אז השב עליו:
"ואיך אמס מי שאהבו האלוקים ואגנה מי ששבחו הבורא,
ולא די לי עצלותי לקיים עבודתו כמותו עד שאשטום מי שיעבדהו?
ואין זה גמול מה שאני חייב לבורא יתברך, אבל חייב אני לאהב את אוהביו לאהבתו ולכבד מכבדיו לכבודו, כמו שנאמר (תהילים ט"ו)
"ואת יראי ה'
יכבד".
וכבר ידעת מה שאירע את מרים בענין "ותדבר מרים ואהרן במשה …"
מהו ההסבר הפסיכולוגי שנותן בעל חובת הלבבות לחטאה של מרים?
הערה:
בגליון נשא נפלה טעות דפוס:
המאמר של פרופ'
ש.ה.
ברגמן "על הברכה" הופיע בגליון הפועל המזרחי תש"י (ולא ככתוב שם תשי"א!)
חוברת ניסן.
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר יענה כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ואחת (תשכ"ב)
בהעלותך
פרק יב, ה–טז
לגיליון זה עיין במאמרו של עמוס חכם,
סגולת מראה משה לעומת המראה הקמוצה
ספר גבריהו חלק א עמ'
60-67
א.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. רש"י
במדבר
פרק יב
פסוק ה:
ויצאו
שניהם:
ומפני מה משכן והפרידן ממשה?
לפי שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו. וכן מצינו בנח,
שלא בפניו נאמר (בראשית ו, ט):
"איש צדיק תמים",
ובפניו נאמר (ז,
א):
"כי אותך ראיתי צדיק לפני".
ד"א:
שלא ישמע בנזיפתו של אהרן.
א.
מה קשה לו?
ב.
השווה לדבריו את דבריו בפרשת נח (בראשית ז, א):
"מכאן שאומרים מקצת שבחו…" הסבר,
למה אמר רש"י שם "מכאן שאומרים", ואילו אצלנו אמר "לפי שאומרים"?
* * ג.
מקובלנו מפי מפרשי רש"י שאין רש"י מביא שני פירושים ליישוב קושי אחד,
אלא אם כן לא מצא יישוב מלא באחד מהם!
הסבר לפי זה,
למה לא הסתפק כאן באחד משני פירושיו?
2. רש"י במדבר פרק יב פסוק ו:
שמעו
נא דברי:
אין נא אלא לשון בקשה.
* *
הסבר מה בא להשמיענו? ואל תחשוב שהוא פירוש המילה,
שכבר פירש מילה זו בכמה מקומות:
בראשית
יט, יח:
נָא:
לשון בקשה.
בראשית
כב, ב:
קח
נא: אין נא אלא לשון בקשה…
בראשית
לח, כה:
הכר
נא: אין נא אלא לשון בקשה,
הכר נא בוראך ואל תאבד שלושה נפשות;
שמות
יא, ב:
דבר
נא: אין נא אלא לשון בקשה,
בבקשה ממך הזהירם על כך שלא יאמר אותו צדיק…
.
3. רש"י במדבר פרק יב פסוק ו:
אם
יהיה
נביאכם: אם יהיו לכם נביאים.
מה קשה לו?
4. רש"י
במדבר
פרק יב
פסוק ו:
ה'
במראָה
אליו
אתודע: שכינת שמי אין נגלית עליו באספקלריא המאירה אלא בחלום וחזיון.
* * א.
מה ראה רש"י להפוך את הדיבור בגוף ראשון "אתוודע"
לגוף שלישי "שכינת שמי אינה נגלית… אלא …"?
* * ב.
מה ראה רש"י לפרש את משפט החיווי החיובי "במראה אליו אתוודע"
למשפט שלילי והיפוכו "אינה נגלית ב…
אלא ב…"?
5. רש"י במדבר פרק יב פסוק ט:
ויחר
אף ה'
בם
וילך: מאחר שהודיעם סרחונם גזר עליהם נדוי, קל וחומר לבשר ודם, שלא יכעוס על חבירו עד שיודיענו סרחונו.
מה קשה לו?
ב.
יב,
ו:
וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ:
ז.
לֹא
כֵן
עַבְדִּי
משֶׁה
בְּכָל
בֵּיתִי
נֶאֱמָן
הוּא:
ח.
פֶּה
אֶל
פֶּה
אֲדַבֶּר
בּוֹ
וּמַרְאֶה
וְלֹא
בְחִידֹת
וּתְמֻנַת
ה'
יַבִּיט
וּמַדּוּעַ
לֹא
יְרֵאתֶם
לְדַבֵּר
בְּעַבְדִּי
בְמשֶׁה:
|
אבן עזרא: במדבר פרק יב פסוק ו נביאכם: בַּמַּרְאָה: בַּמַּרְאָה: בחלום |
רש"י במדבר פרק יב פסוק ו אם ה' |
|
אבן עזרא במדבר פרק יב פסוק ח במראֶה (עיין שמות כה,מ: אבן עזרא שמות פרק כה פסוק מ וראה: ולא |
רש"י במדבר פרק יב פסוק ח: וּמַרְאֶה
|
1.
הסבר מה בין רש"י לראב"ע בפירוש המבנה התחבירי של פסוק ו?
* 2.
כיצד מפרש כל אחד משני הפרשנים הנ"ל את העדר הבי"ת במילת "ומראֶה"
שבפסוק ח?
* * 3.
האם מילת "
מַרְאֶה"
(בסגול)
שבפסוק ח מנוגדת למילת "מַרְאָה"
(בקמץ)
שבפסוק ו או היא מנוגדת למילת "חִידֹת"
שבפסוק ח, או שהיא מנוגדת לשניהם? לפי כל אחד מן הפרשנים הנ"ל?
4.
הסבר את המילים המודגשות?
5.
השווה לשאלה זו את שני התרגומים לפסוקנו:
רמבמ"ן:
Einen Propheten euresgleichen gebe ich, der
Ewige, mich in einem Gesichte zu erkennen … mit vצlliger
Deutlichkeit, nicht in Rätsel
Im Gesicht geb ich ihm mich
zu kennen…ansichtig, nicht in Rätseln
בובר–רוזנצווייג:
1.
ההולכים התרגומים בדרך אחד הפרשנים דלעיל?
2. במה עולה התרגום האחרון של קודמו?
ג.
יב,
ח:
פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה:
מסכת ברכות דף ז ע"א:
דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בשכר שלושה זכה לשלושה. בשכר "ויסתר משה פניו"
(שמות ג, ו)
זכה לקלסתר פנים,
(רש"י:
כי קרן עור פניו) בשכר "כי ירא" זכה ל"וייראו מגשת אליו".
בשכר "מהביט"
זכה ל"ותמונת ה' יביט".
מהרש"א:
בשכר ג' זכה לג': לפי שהרואה ומסתכל בדברים אלוקיים יש לו להרחיק עצמו מפני שלושה דברים: האחד הוא יראה השכלית שירא לגשת אל דבר הגדול והנורא …
השני,
בדבר שצריך השגה ועיון מונע עצמו מפני קוצר המשיג,
שלא יבוא לטעות אל פי עיונו בשכלו.
והשלישי:
מפני עומק המושג שאי אפשר להשיגו על אמיתתו…
הסבר את הרעיון שבדברי הגמרא הנ"ל!
ד.
יב,
ט:
וַיִּחַר אַף ה'
בָּם וַיֵּלַךְ:
העמק דבר במדבר פרק יב פסוק ט:
וילך:
חרון אף הלך כרגע, והיה העונש לאחר שהלך החרון,
דאילו היה מעניש בחרון אף,
לא היה משתייר ח"ו שריד חלילה,
אלא כבש חרונו ואחר שהלך,
ענש את מרים.
1. במה סטה מפירושו של מקרא?
2. מה הרעיון הכלול בדבריו במהות העונש?
3. מה הניע אותו לסטות מן הפשט?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ב]
בהעלותך
פרק יב, ה – טז
השאלה העיקרית בגיליוננו היא שאלה ב. נושאה:
ההבדל שבין דרגת נבואת משה רבנו לבין דרגת שאר הנביאים. דברי רש"י מקורם במדרש
רבה ויקרא
פרשה א
פסקה יד:
רבנן אמרין: כל הנביאים ראו מתוך איספקלריא מלוכלכת… ומשה ראה מתוך איספקלריא מצוחצחת…
דברים אלה – שהרמב"ם הבהירם והרחיבם (בהלכות יסודי התורה ז, ב–ו;
ובשמונה פרקים פרק ז) נרמזים בפסוקנו בקיצור נמרץ ע"י הניגוד שבין מראָה (בקמץ)
לבין מראֶה (בסגול).
והסביר את ההבדל הזה מבחינת משמעות הניקוד ר' וולף
היידנהיים
בפירושו
לרש"י
"הבנת
הנקרא", ומכיוון
שהספר
אינו
מצוי, נביא
את דבריו:
… ומדייק הכתוב לקרוא נבואת משה בשם מראֶה (בסגול)
ונבואת שאר הנביאים בשם מראָה (בקמץ),
נתברר כי הבדל העניין בהבדל משמעות השמות האלה מצד שינוי ניקודם,
וזה וודאי דבר הצריך ביאור,
כי לדעת כל המדקדקים אין ביניהם אלא שזה מתוקן בלשון זכר,
וזה בלשון נקבה,
כמו "עוצם"
– "עצמה";
"צדק"
– "צדקה";
אבל משמעות עניין בחסרון ויתרון אין ביניהם,
(כלומר,
כרגיל אין אלה אלא שני משקלים שאין הבדל במשמעותם)
וזה מתנגד אל המובן מן הכתוב שלנו.
לכן הט אזנך לי, ולבך
תשית לדעתי!
ידענו כי מדרך העברים להטיל ה"א בסוף תארי בעלי חיים הזכרים כדי לעשותם תארי נקבות, כמו נערה, כבשֹה,
ובלא ה"א הנם תארים לזכרים. ויסוד העניין בבריאת איש ואשה,
ככתוב "לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת"
– שהיא נגזרת מן האיש. וככה עשו גם בדברים שאין בהם רוח חיים, "להבה",
"סערה",
"עצמה",
"צדקה",
מן "להב",
"סער",
עוצם",
"צדק"
ואף שאין באלה שום הבדל מזכרות לנקבות…
…ואף שאין בהם רוח חיים,
שאין לבחון בהם הבדל המין מכל מקום יש הבדל עניין ביניהם.
כי אותם שהותקנו על לשון זכר, הנה הם יורו בעצם וראשונה על העניין אשר תורה עליו התיבה ההיא. אבל אותם שהותקנו בלשון נקיבה,
הם יורו על העניין ההוא בשניות בהיותם נגזרים מן הזכרים. … וכבר לימדנו רבנו המורה (הרמב"ם)
בפרק יב להגיון,
כי הקודם והמתאחר יאמר על חמשה פנים,
על קדימה ואיחור בזמן ובטבע ובמדרגה ובמעלה ובסיבה. לכן השמות הזכרים יורו על קדימת העניין ההוא באחד מחמשה פנים הנזכרים. והנקבות הנגזרים מהם מתאחרות על אחד מחמשת הפנים.
לכן מראֶה (בסגול)
מוקדם ומראָה (בקמץ)
– מאוחר.
ואחר שנאמר "וראית את אחורי ופני לא יראו" ונאמר "כי לא יראני האדם וחי",
לכן אמרו חז"ל,
כי מראֶה (בסגול)
"זו מראה דיבור שאני מפרש לו דיבורי במראית פנים שבו". ואמרו עוד, שמשה ראה "ראה באספקלריה מצוחצחת וגילוי שאר נביאים בסתימת חידות" וידענו,
כי הצורה אשר באספקלריה איננו עצם הדבר,
כי אם דמות דיוקנו, אלא שמשה ראהו בצחצוחו וטהרתו,
וזהו "באספקלריה מצוחצחת". וגילוי שאר הנביאים בסתימת חידות כאילו נתון מסווה על פני הדיבור והוא מתנוצץ מתוכו וזהו "באספקלריא מלוכלכת". …
אשר לניגוד שבין מראֶה (בסגול)
לבין חידות – נביא בזה את דברי
הפולמוס
של
הבכור
שור נגד
הנוצרים, הרוצים לפרש גם את נבואת משה כ"חידות".
פסוק
ח: פה
אל פה:
… ובכאן נשברו זרועם של אומות העולם שאומרים על מה שאמר משה רבנו אלגורי"א הם, כלומר:
חידה ומשל, ואינו מה שהוא אומר, ומהפכין הנבואה לדבר אחר, ומוציאין הדבר ממשמעותו לגמרי, ועליהם אמר דוד:
מגיד דבריו ליעקב,
חקיו ומשפטיו לישראל,
לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" (תהלים קמז, יט–כ).
שאע"פ שהעתיקו את התורה מלשון הקודש ללשונם,
לא נתן להם הקב"ה לב לדעת ועיניים לראות ואזניים לשמוע,
אלא מהפכין הדברים למה שאינם ….גם מבני עמנו שמעתי שמפקפקין על תפילין ומזוזות וכיסוי הדם, שאומרים:
"והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", שהוא כמו (שיר השירים פרק ח פסוק ו): שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ,
שתזכרני תמיד, ואינו חותם על זרועו ולבו ממש. וכן אלו אינם ממש תפילין ומזוזות *).
וכן (ויקרא יז, יג)
וכסהו בעפר, כמו "וכיסינו את דמו"
(בראשית לז, כו);
וכמו (איוב פרק טז פסוק יח):
אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי: ואינו אומר כיסוי הדם ממש,
אוי להם מעלבונה של תורה,
כי אף הם עתידים ליתן את הדין.
וכי מה עניין משה אצל שאר נביאים,
שמדברים על–ידי חידה ומשל,
אבל משה אינו מדבר על–ידי חידה! וזהו שנאמר בפסוקנו,
שאין הקב"ה מדבר עמו בחידות. בנביאים כתוב (משלי ג,ג):
"כתבם על לוח לבך" וזהו דבר שאינו מדבר בחידה,
ועל כיסוי הדם לא שייך לשון כיסוי,
אלא על חטא,
כמו "וכסינו את דמו"
(בראשית לז, כו),
שנכסה החטא שנעשה בו, וכן "ארץ אל תכסי דמי", שהיה פשעם נגלה,
וכן "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה"
(תהלים לב, א).
אבל השוחט חיה ועוף, מה פשע נעשה בהם שיאמר "וכסהו בעפר"?
ועוד יעויין להתנגדות זו לפירוש האליגורי דברי בעל העיקרים בגיליון פקודי תשי"א.
**)
לפני שייכנס המורה לשאלות אלה של העמדת מראֶה (בסגול)
מול ומראָה (בקמץ),
ושל מראֶה מול חידה, יוברר ללומדים תחילה המבנה התחבירי של פסוק ו שבו עוסקת שאלה א4 ושאלה ב1. האם מילת ה'
נקראת למעלה או למטה.
*)
ועיין:
רשב"ם
שמות יג,
ט:
"לאות
על ידך;
ומה שכתב נגדו
הראב"ע
שם ד"ה
והיה
לך!!
רשב"ם:
לאות
על
ידך – לפי עומק פשוטו יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך.
כעין שימני כחותם על לבך:
ראב"ע
והיה
לך
יש חולקין על אבותינו הקדושים, שאמר כי לאות ולזכרון, על דרך כי לוית חן הם לראשך,
וענקים לגרגרותיך (משלי א, ט),
גם וקשרתם לאות על ידיך (דבר'
ו,
ח)
כמו קשרם על לוח לבך תמיד (משלי ו, כא),
גם וכתבתם על מזוזות ביתך (דבר'
ו,
ט),
כמו כתבם על לוח לבך (משלי ג ג).
ומהו שיהיה לאות ולזכרון, שיהיה שגור בפיך,
כי ביד חזקה הוציאך ה'
ממצרים.
ואין זה דרך נכונה, כי בתחלת הספר כתוב משלי שלמה, והנה כל מה שהזכיר הוא דרך משל,
ואין כתוב בתורה שהוא דרך משל חלילה,
רק הוא כמשמעו,
על כן לא נוציאנו מיד פשוטו, כי בהיותו כמשמעו איננו מכחיש שקול הדעת,
כמו ומלתם את ערלת לבבכם (דבר'
י,
טז),
שנצטרך לתקנו לפי הדעת, וא"ר משה הכהן,
כי יד ברוב המקרא היד השמאלית, אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (ישעי'
מח,
יג),
ידה ליתד תשלחנה (שופ'
ה,
כו),
ודברי קבלה חזקים ואין צריכין חזוק:
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וארבע (תשכ"ה)
פרשת בהעלותך
י"ב
א.
שאלה כללית בדברי מרים ואהרן.
רש"י
א'
ד"ה
ותדבר
מרים
ואהרן היא פתחה בדבור תחילה, לפיכך הקדימה הכתוב.
ומניין היתה יודעת מרים, שפרש משה מן האשה? ר'
נתן אומר: מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה (י"א)
"אלדד ומידד מתנבאים במחנה". כיון ששמעה צפורה אמרה: "אוי לנשותיהם של אלו! אם הם נזקקים לנבואה, שיהיו פורשין מנשותיהם כדרך שפרש בעלי ממני!"
ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן.
ומה מרים שלא נתכונה לגנותו – כך נענשה, קל וחומר למספר בגנותו של חברו!
ד"ה
האשה
הכושית: מגיד שהכל מודים ביפיה, כשם שהכל מודים בשחרותו של כושי.
ד"ה
על אודות
האשה
הכושית: על אודות גרושיה.
ד"ה
כי אשה
כושית
לקח: מה ת"ל?
אלא יש לך אשה נאה ביפיה ואין נאה במעשיה,
במעשיה ולא ביפיה,
אבל זאת נאה בכל.
ד"ה
האשה
הכושית: על שם נויה נקראת כושית,
כאדם שקורא את בנו נאה "כושי",
כדי שלא תשלוט בו עין הרעה.
ד"ה
כי אשה
כושית
לקח: ועתה גרשה.
ב'
ד"ה
הרק אך:
עמו לבדו דבר ה'?
ד"ה
הלא גם
בנו: ולא פרשנו מדרך ארץ
1. *
ולמה לא יפרש רש"י (המביא את דברי חז"ל)
"כושית"
כמשמעה כפי שמפרש אבן כספי?
(עיין שאלה ב')
2.
לפי
דעת בעל
באר
יצחק
(להרב
יצחק
הורוויץ
אב"ד
יערוסלב, נדפס
תרל"ב)
ד"ה
האשה
הכושית, ולפי פשוטו על שם נויה נקראת כושית,
כאדם שקורא את בנו …
הסבר מה אלצו להגיה את לשונו של רש"י כך?
3. **
מה פירוש השאלה ד"ה כי אשה כושית לקח:
מה ת"ל?
ולמה לא יקשה רש"י קושיה זו גם לפי פירושו השני לפשוטו?
4.
הרא"ם
מקשה:
ולמה לא הוצרך לפרש בפרושו הראשון (שהוא לפי מדרש חז"ל)
כי אשה כושית לקח: ועתה גרשה, כמו שפירש בפרושו השני, שהוא לפי פשוטו.
5.**
מה פירוש המלה "כי"
("כי אשה כושית לקח") לפי הפירוש הראשון (לפי מדרש חז"ל)
ומה פירוש "כי"
לפי הפירוש השני שהוא לפי פשוטו?
ב.
יב,
א
על
אודות
האשה
הכושית
ר'
יוסף
אבן כספי:
משנה
כסף (צרפת
1280-1340)
ד"ה
על אודות
הכשית
אשר לקח:
אמר יוסף: מפליא אני על הקדמונים, שלמים הם כלם ממני, לא אגיע לפרסת כף רגלם,
איך נפל לעולם בדמיונם, שיפרשו דבר מן התורה, הפך מה שכתוב,
אם כשיחלימו שם אל שם הפכי לו,
או יוסיפו מלות הפכיות, וזה כי ידוע מה שפרש בזה אונקלוס – ואמר רבנו משה (הרמב"ם):
"אונקלוס הגר חכם גדול היה"
(כן כתב הרמב"ם במורה נבוכים מאמר א'
פרק כ"ח)
– ומאין לו לפרש "כושית"
= יפה,
שהם הפכים כשחור ולבן? ועוד:
מאין לו להוסיף מלות הפכיות,
אחר "כי אשה כשית לקח" כאלו כתוב בתורה "כי
אשה כשית
שלקח, עזב
או
הרחיק"?? ואם היתה זאת כונת נותן התורה, למה לא כתב כן? ולמה כתב הפוכו?
ועוד:
מי התיר לנו לעשות זה?
מדוע אונקלוס כחו גדול לעשות זה? או חכמי התלמוד או אבן עזרא שכלם הסכימו בזה,
ומדוע לא נעשה כן אנחנו,
ואיש הישר בעיניו יעשה? עד שנחליף "ואהבת את ה'
אלוקיך"
באמרנו – חלילה!
– ושנאת את ה',
או ואת אשר רהב ה'
תשנאהו?
ואם תאמר: משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע והודיעו על פה,
שכן פרוש זה הפסוק, התשובה:
לכתוב מלה שהכונה בה ההפך,
היקרא (הק'
בקמץ)
פרוש – המרת המלות הפך בהפך?! אבל יקרא פירוש – כשיפורשו המלות כמשמען איך שיפורשו,
כמו שפרשו (שמות ל"ו ג') "לא תבערו אש בכל מושבותיכם.";
(ויקרא י"ט)
"ולא תאכלו על הדם" בפרושים
עמוקים, יהיה
הכתוב
סובל
להם, כל
שכן שאין
בהם
הפכות, אבל זולת זה (כלומר:
פרוש שאינו מתחשב במשמעות המלה)
יקרא תמורה, והפכות ומחיקה, ונסיחה ונתיצה, וזה בכל לשון שאתה שומע.
ומדוע לא נאמר,
כי אמרו "ואתכם לקח ה'"
– פרושם – עזב?
וכן (שמות י"ב ב'): "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו"
– ועזב הוא ושכנו?
– מה יתרון לנו בין זה וזה?
חי ה', נשגבה בעיני זאת הדרך המוסכמת מכל הקדמונים עמודי עולם והאמונה והחזוק לתורת משה,
– לא אוכל לה.
חלילה לי מעשות כדבר הזה,
או אעזוב לגמרי תורת משה ואאמין בתורה חדשה חלילה כבר נעשית,
או אעשה גם אני כמו שיעשו אלה,
חס ושלום!
לכן אני אומר,
כי פרוש מה שכתוב כאן לפי המובן באור הכרחי מלשון העברי,
כי "כושית"
היא אשה מארץ כוש, ופרוש "כי אשה כושית לקח" – החזיק,
כי כן פרוש הלמ"ד והקו"ף והחי"ת (לקח)
והפך זה שרש העי"ן והזי"ן והבי"ת (=עזב).
וכל זה הסכמת הלשון.
והיה הענין כן:
כי משה אחרי נשאו צפורה לקח אשה כושית על צפורה, לסבה שידע הוא ע"ה,
ואין לשאול טעמים בפעולותיו, כי בודאי מחכמה עשה זה,
והנה לא ידענו הזמן המוגבל שנשא אותה אם עתה בנסעם, אם לפני כן זמן מה,
כי לא נזכר בתורה עדיין,
כי גם לא נכתבו בתורה כמה ענינים אז; אבל בעבור שלא נזכר הדבר עד עתה,
בעבור שלא נבהל באמרו "על אודות האשה הכושית אשר לקח" – בעבור שלא שמענו זה מעולם – אמר מיד "כי אשה כושית לקח", כאלו אמר: דעו,
שאשה כושית לקח,
ואם לא נזכרה עדיין, ועליה דברו אלה (אהרן ומרים); כי בעבור העלם מהם סבת זאת ההוספה בלקיחת האשה הזאת, … לכן דברו על משה בהוסיפו אשה על אשה …
וענין אמרם "הרק אך במשה דבר…" שלא דנו למשה מצד יתרון חכמה עליהם,
עד שנעלם מהם מה שגלוי למשה, רצוני סבת הוספת אשה על אשתו, או
סוד
החכמה
בהוספה
זו, ולא אמרו: "הוא ידע מה יעשה, ואם
דבר ריק
הוא –
ממנו הוא
ריק", אבל השוו עצמם לו בכלל,
בעבור שהיו שווים בנבואה, ולא הביטו ששוים
לא היה
במין
קרוב, אבל
היה בסוג
גס רחוק
מאד, כמו שהודיעו ה'
אחר כך ואוסיף בזה הערה:
כי ידוע כי תורתנו השלמה נמשכת אל שלמות הטבע,
ולכן לא נצטוינו שננגד ונעיק לפעולות הטבע,
אבל נתנהג בהכרחי,
ולכן לא נצטוינו בפרישות מאשה,
כי המעשה ההוא הכרחי בטבע לנו …
… ואם משה רבנו ע"ה היה פורש לגמרי מאשה,
כמו שאמרו הקדמונים,
לא
היה משה
האיש
המשובח
בזמן
מעולם
ועד עולם,
וחז"ל אמרו (סכה נ"ב)
"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" ושלמות פעולותיו הטבעיות לא חלשו בהיותו בן שמונים, ואף לא בהיותו בן מאה,
כי אברהם שהיה למטה ממנו הוליד בן מאה, אם כן אין לשפט עליו שיהיה פורש מאשה, כי איננו צעיר דורש (Franziskanas
minףr)
או אגוסטי (נזיר ממסדר Augustinus)
או כרמלי (נזיר ממסדר על שם הר הכרמל). ואף לא נפלא אם לקח שתי נשים,
כי אברהם אבינו הראשון לקח שתי נשים,
ויעקב ארבע, ומעשה אבות יעשו הבנים, ואיך נהיה אנחנו סכלים מכל סכלים, עד שנחשוב במעשיו ובדעותיו, אין לנו רק שנבוש ונכלם מעצמנו ונאמר:
הוא ידע מה יעשה …
1. *
הסבר את המקומות המודגשים!
2. מה הן טענותיו העקריות נגד פרוש חז"ל?
3.
כיצד ניתן להסיר את תלונותיו על פירוש חז"ל (ורש"י),
מהו שהביא את חז"ל לפרש כאשר פרש? (שים לב: בפרט אחד אין אבן כספי מפרש את פירוש רש"י לפי כונתו של רש"י!)
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וחמש (תשכ"ו)
פרשת בהעלותך
פרק י"ב י'-י"ב
א.
יב,
י'
והענן סר מעל האהל
ראב"ע:
ד"ה
מעל האהל:
מעל פתח האהל.
** מה ראה ראב"ע להוסיף מלה זו ואיך היינו יכולים לפרש את הפסוק שלא כפירושו?
ב.
יב,
יא
אל
נא
תשת
עלינו
חטאת
אשר
נואלנו
ואשר
חטאנו
ר'
מאיר
שמחה
מדוינסק
משך חכמה:
יתכן שרמז לו,
שגם משה נכשל בזה, שאמר (שמות ד' א')
"והן לא יאמינו לי", ועבור זה נצטרעה ידו, כמו שדרשו חז"ל …
1. מה הדיוק הלשוני בכתוב שמדייק כאן?
ועיין:
בראשית רש"י מ"ב י"א!
ג.
יב,
י"א
בי אדוני אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו
אלשיך
… או יאמר: הנה בבואי לבקש על אחותי ואני גם כן חטאתי,
ואיך אבקש על חבוש להתירו,
טרם אתיר עצמי תחילה. לזה אמר:
הנה בי, בקרבי,
בחשיבות היותך אדוני היית; כי אני יודע מחשבת לבי באופן שלא היה החטא רק מן השפה ולחוץ,
בין
ב"אשר
נואלנו" –
בהשוואה,
בין
ב"אשר
חטאנו" בתוכחת.
ואם תאמר שאולי לב מרים לא היה כן, הנה עם כל זה יש לך למחול מפני כבודך,
"שאל נא תהי כמת", שהמצורע חשוב כמת,
וזה על כבודך,
כי הלא במה שיצא המת הנזכר –
הוא גוף מרים – מרחם אמו של אדוני, נמצא כאלו אתה והמת לאחד תחשבו, ובהאכל הצרעת (=המצורעת)
הוא כהאכל חצי בשרו של אדוני.
1. במה סוטה אלשיך מפשוטו של מקרא בפרושו לחלקו הראשון של פסוקנו?
(מבחינת פרוש המלים ומבחינת מבנה המשפט).
2. *
מה הניעו לפרש מלים אלה בפירוש זה?
3.
הסבר את המלים המודגשות.
ד.
יב,
יב
אל
נא
תהי
כמת
אשר
בצאתו
מרחם
אמו
ויאכל
חצי
בשרו.
תנחומא
בשלח
ט"ז:
… וכן הוא אומר (זכריה ב' י"ב)
"כי הנוגע בכם נוגע בבבת עינו" – "עיני"
היה לו לומר,
אלא שכנהו הכתוב,
כלומר:
כביכול כלפי מעלה,
וכנהו הכתוב, שהוא תיקון סופרים אנשי כנסת הגדולה …
כיוצא בו (שמואל א' ג'
י"ג)
"אשר ידע כי מקללים להם בניו (פירוש עץ יוסף:
מקללים לי היה לו לומר)
ולא כהה בם"
אלא שכנהו הכתוב (=וכתב "להם").
כיוצא בו (איוב ז') "למה שמתני למפגע לך ואהיה עליך למשא",
אלא שכנהו הכתוב (=וכתוב:
ואהיה עלי למשא),
כיוצא בו (חבקוק א') "הלא אתה מקדם ה' אלוקי קדושי לא ימות" אלא שכנהו הכתוב (=וכתוב "לא נמות"). כיוצא בו (ירמיהו ב') "ההמיר גוי אלוהים והמה לא אלוקים ועמי המיר כבודי בלא יועיל"
אלא שכנהו הכתוב (וכתוב:
כבודו)
… כיוצא בו (איוב ל"ב)
"ושלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב" אלא שכנהו הכתוב … כיוצא בו: "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו",
אלא שכנהו הכתוב.
ספרי
זוטא:
"אשר
בצאתו
מרחם
אמו" – כלנו יצאנו מרחם אחד. "ויאכל חצי בשרו"
מגיד שהיא חצינו היתה, שהיא היתה מלמדת את הנשים ואנחנו מלמדין את האנשים.
מכאן היה ר'
אלעזר בר' שמעון אומר: "צריך אדם להיות מושל בשל עצמו משל אחרים" *, מרחם אמנו יצאה אלא שכנה הכתוב.
(*
ליברמן
מפרש
בספרו
"יונית
ויונות
בארץ
ישראל
ע' 173:
אם בא אדם לספר דבר בגנות עצמו ראוי לו לנקוט לשון נסתר.)
רש"י:
ד"ה
אל נא
תהי: אחותנו זו
ד"ה
כמת: שהמצורע חשוב כמת …
ד"ה
אשר בצאתו
מרחם
אמו: "אמנו"
היה לו לומר,
אלא שכינה הכתוב.
וכן "בשרנו"
היה לו לומר,
אלא שכינה הכתוב,
מאחר שיצאה מרחם אמנו הוא לנו כאלו נאכל חצי בשרנו, כענין שנאמר (בראשית ל"ז)
"כי אחינו בשרנו הוא"; ולפי משמעו אף הוא נראה כן: אין ראוי לאח להניח את אחותו להיות כמת: "אשר בצאתו" – מאחר שיצא זה מרחם אמו של זה שיש כח בידו לעזור ואינו עוזרו,
הרי נאכל חצי בשרו, שאחיו בשרו הוא.
1. **
הסבר מה בין המושג "תקון סופרים" כפי שהוא מודגם במדרש תנחומא ובין המושג "כנה הכתוב" כפי שהוא מוסבר בספרי זוטא?
2. מהו תיקון הסופרים באיוב ל"ב?
3. במה שונה מקומנו מכל הפסוקים המובאים בתנחומא שיש בהם "תקון סופרים"?
4. מה ההבדל בין שני הפרושים הניתנים בדברי רש"י?
5. לשם מה מפרש רש"י בד"ה תהי "אחותנו זו" ואיזו אי הבנה רצה למנוע על ידי מלים אלה?
6.
השוה למקומנו את:
בראשית ג' י"ח
וקוץ
ודרדר
תצמיח
לך – הארץ כשתזרענה מיני זרעים תצמיח קוץ ודרדר קונדס ועכביות,
והן נאכלים על ידי תקון:
בראשית ל' ל"ג
וענתה
בי
וגו'
– אם תחשדני שאני נוטל משלך כלום, תענה בי צדקתי,
כי תבא צדקתי ותעיד על שכרי לפניך,
שלא תמצא בעדרי כי אם נקודים וטלואים,
וכל שתמצא בהן שאינו נקוד או טלוא או חום בידוע שגנבתיו לך, ובגניבה הוא שרוי אצלי:
ויקרא י"ט יג'
לא
תלין
– לשון נקבה מוסב על הפעולה:
מהו הקשר המשותף לפסוקנו ולשלשה פסוקים אלה שבישובו עוסק רש"י?
ה.
יב,
י"ב
אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו.
ראב"ע:
ד"ה
אל נא
תהי כמת:
אל עתה תהיה אחותנו כנפל המת כאשר יצא מבטן אמו נאכל חצי בשרו,
וכן בשר המצורע;
ואין צורך לתיקון סופרים.
האם מסכים ראב"ע בפרושו (בכללו או בחלקו)
עם אחד הפרושים שהובאו בשאלה הקודמת?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ו]
פרשת בהעלותך
פ ר ק יב, י – יב
פרק זה קשה בכל חלקיו:
בחלקו הראשון סתום הוא עצם הדיבור אשר דברו מרים ואהרון במשה והרבה השערות שיערו חכמינו ופרשנינו בדיבור זה. עסקנו בכך לאחרונה בגיליון בהעלותך תשכ"ה.
בחלקו השני קשים להבנה הם דברי ה'
לאהרון ומשה העוסקים בהבדל שבין מדרגת נבואתו של משה לבין מדרגתם של שאר הנביאים. ועסקנו בעניין זה בגיליון בהעלותך תש"ד ותשכ"ב (ועיין בעלון ההדרכה שם).
הפעם עסקנו בעיקר בדברי אהרון אל משה ופסוקים אלה קשים הם מבחינה פרשנית.
לדברי האלשיך בשאלה ג המפרש "בי"
שלא כרגיל השווה דברי הראב"ע ורמב"ן לבראשית מג,
כ ד"ה בי.
בראשית
מג, כ:
ויאמרו
בי
אדני
ירד
ירדנו
בתחלה
לשבר
אכל:
רמב"ן
בראשית
מג, כ:
ורבי אברהם (אבן עזרא) אמר:
כי "בי אדני" דרך קצרה בלשון הקדש, והוא כמו: בי אני אדני העוון. והטעם,
עשה בי מה שתרצה ותשמעני,
ואם כן נכון הוא שיאמר אדם בי אחי, או בי שמעני,
ולא מצאתי שתבא מלת בי רק עם אדני או עם השם הנכבד הנכתב באל"ף דלי"ת,
שגם הוא לשון אדון.
ולכן אני אומר שפירושו: בי בעצמי אתה אדון ומושל,
ובאו שני כנויים לחזוק, כמו "ולי אני עבדך"
(מלכים–א א, כו);
"בי אני אדני"
(ש"א כה, כד);
ודומה לזה: "כי בי בעזרך"
(הושע יג, ט),
בי עזרך, בעזרך אני.
בשאלה ד עסקנו בעיקר בעניין "תקון סופרים". שתי התפישות של מושג זה מיוצגות בשני המקורות תנחומא וספרי זוטא.
ועיין לכל צרור הבעיות הקשורות בתיקון סופרים בספרו של שאול ליברמן:
יוונית ויוונות בארץ ישראל עמודים 170 – 177 . *) לפיו ישנן שתי תפישות במקורות הקדומים; אחת שהמקרא עצמו תופש לשון נקיה, המקרא ולא הסופרים,
ולכן יש מקורות שבהם לא מוזכר כלל הביטוי תיקון סופרים אלא "כינה הכתוב". דעה שנייה שהסופרים שינו את הנוסח והיא הדעה המובאת בתנחומא ובכמה מקומות בבראשית רבה.
ולדעה זו ראוי לעיין בדברי רש"י :
בראשית
יח, כב:
ואברהם
עודנו
עומד
לפני ה':
והלא לא הלך לעמוד לפניו אלא הקב"ה בא אצלו ואמר לו זעקת סדום ועמורה כי רבה והיה לו לכתוב וה' עודנו עומד לפני אברהם אלא תיקון סופרים הוא זה אשר הפכוהו ז"ל לכתוב כן.
ומעניינים
כאן דברי
ר' אברהם
בוקראט
בעל ספר
הזכרון
ממפרשי
רש"י
הקדמונים
המשקפים
את המאבק
שבין שתי
התפישות:
ואין כוונתם שנכתב (=בתורה)
"וה'
עודנו עומד לפני אברהם" ושינוהו הסופרים, שדבר זה אין הפה יכול לאומרו …
… אבל כוונתם לפי דעתי, לומר שזה אחד מן הדברים שנמצאים בתורה,
שתקנה אותם התורה כדרך מה שנוהגים הסופרים לשנות ולתקן לצורך עניין מה; ולפי זה הנוסחא שכתוב בה בפרשת בהעלותך:
"זה אחד מתקוני סופרים שבתורה " בשי"ן היא יותר נכונה מהנוסחא שכתוב בה:
"זה אחד מתקוני סופרים בתורה"
בלא שי"ן.
וזה בעצמו מצאתי שפירש בעל ספר העיקרים בפרק כב מהחלק השלישי על "ואל אראה ברעתי"
שכתב:
היה ראוי שיאמר "ואל אראה ברעתך"
ומה ששינה הכתוב וכתב "ברעתי " לא היה אלא כסופר המתקן דבר דרך כבוד כלפי מעלה ותיקן משה הלשון מפי ה'
כסופר המתקן הכתב דרך כבוד.
ובעל
הליכות
עולם בשם
הרשב"א
כתב:
שחלילה שהוסיפו או פחתו ממה שכתוב בתורה אלא ר"ל שדקדקו ומצאו לפי עניין כל אחד מהכתובים ההם (= שיש בהם "תיקון סופרים") שעיקר הכוונה לא היתה כמו שנראה ממה שנכתב, אלא הכוונה אחרת ולא היה לו לכתוב אלא כן;
כמו "ואברהם עודנו עומד"
– וה'
עודנו עומד היה לו לכתוב,
אלא ששינה הכתוב.
ולא קראום "תקון סופרים" אלא שהם דקדקו ופירשו שהם שינויים". עד כאן לשונו של הרשב"א.
והכל הוא תיקון יפה, אך מה אעשה ומדברי הרב (=רש"י)
לא משמע הכי,
שהרי בכל הנוסחאות שראינו חדשות גם ישנות כתוב "הפכוהו רבותינו לכתוב כן" וגם בשמות רבה (יג,
א)
בפרשת בא כתוב "כל הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו" (זכריה ב, יב)
אמר ר' יהושע בן לוי:
תיקון סופרים הוא,
ביו"ד היה כתוב (=עיני!)
וצריך עיון.
לשאלה ה יש להוסיף שגם במקומות האחרים שקבעו בהם המקורות ובעקבותם רש"י שהוא תיקון סופרים מתנגד הראב"ע.
ועיין לעניין פרשתנו "ואל אראה"
אבן
עזרא
במדבר
יא, טו:
ואל
אראה: עוד ברעה שאני בה ואין צורך לתקון הסופרים.
ובספרו
"צחות"
הוא
מזכיר
כמה מהם
ומפרשם
כלשונם:
"ואל
אראה
ברעתי" – גם הוא נכון,
שלא יכול לסבול טורח ציבור.
"אשר
בצאתו
מרחם
אמו" – נפל המת בצאתו מהרחם, יש מקומות בבשרו שלא ירגישו (= שכבר נרקבו לגמרי)
וככה המצורע. ואם על דרך כינוי, מה טעם "אשר בצאתו"? יהיה ראוי להיות "אשר יצא" כי "אשר בצאתו" יהיה לאות על הזמן. ועוד:
מה טעם "חצי בשרו" והנה יוסף שהוא חלק משנים עשר, אמרו עליו "כי אחינו בשרנו הוא" … וכן (חבקוק א, יב)"לא נמות" גם הוא נכון.
והטעם,
שאמר הנביא: אתה ה' אלוקי קדושי הושיענו ואל נמות בידי זה הרשע נבוכדנצר,
כי ידענו שאתה שמתו לעשות משפט ולהוכיח הרשעים".
ואם כי פירש את רוב הפסוקים האמורים בפירוש הגיוני כפי שהם כתובים בלי להזדקק כלל לתיקון סופרים,
הנה עם כל זה הוסיף
בסוף
דבריו
שם:
ולא אומר, כי אלה פירושים (= שהוצעו על ידו בלא תיקון)
הם אמת ואין בהם ספק,
רק שבעים פנים לתורה, כי ידוע כי דעת הקטן שהיה בקדמונים רחבה מדעתנו.
– עד כאן דבריו בספר הצחות.
יושם עוד לב לכך, שמכל 18 המקומות שהוזכרו במקורותינו שיש בהם תיקון סופרים ב-17 מהם יש עניין של לשון נקיה כלפי מעלה, והיוצא מן הכלל היחידי, שאין בו שום דבר מפגיעה בכבוד המקום הוא הפסוק שאנו דנים בו.
*)
ירושלים,
מוסד ביאליק, 1962 .
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ותשע (תש"ל)
פרשת בהעלותך
פרק י"ב
עיין גם גליונות בהעלותך תשכ"ב,
תשכ"ה,
תשכ"ו
א.
יב,
א
ותדבר
מרים
ואהרן
במשה
על
אודות
האשה
הכושית
אשר
לקח,
כי
אשה
כושית
לקח.
ספרי
צ"ט:
… "ותדבר
מרים
ואהרן
במשה" – מנין היתה מרים יודעת שפרש משה מפריה ורביה? אלא שראתה את צפורה שאינה מתקשטת בתכשיטי נשים, אמרה לה: "מה לך שאין את מתקשטת בתכשיטי נשים?"
אמרה לה: "אין אחיך מקפיד בדר". לכך ידעה מרים ואמרה לאחיה ושניהם דברו בו.
ר'
נתן אומר: מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר (במדבר י"א כ"ז)
"ויהי הנער" … כיון ששמעה צפורה,
אמרה:
"אוי לנשותיהם של אלו". בכך ידעה מרים ואמרה לאחיה …
רש"י:
ד"ה
ותדבר
מרים
ואהרן –
… ומנין היתה יודעת מרים, שפרש משה מן האשה? ר'
נתן אומר: מרים היתה בצד צפורה בשעה שנאמר למשה (י"א)
"אלדד ומידד מתנבאים במחנה". כיון ששמעה צפורה אמרה: "אוי לנשותיהם של אלו –
אם הם נזקקים לנבואה, שיהיו פורשים מנשותיהם,
כדרך שפרש בעלי ממני, ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן.
1. מה ראה רש"י להעדיף את דברי ר'
נתן על דברי הת"ק שבספרי דלעיל?
ב.
יב,
א
על
אודות
האשה
הכושית
אשר
לקח,
כי
אשה
כושית
לקח
רש"י:
ד"ה
על אודות
האשה
הכושית: על אודות גרושיה.
ד"ה
כי אשה
כושית
לקח: ועתה גרשה.
ד"ה
הלא גם
בנו: ולא פרשנו מדרך–ארץ.
בכור
שור:
ד"ה
על אודות
האשה
הכושית
אשר לקח:
לפי הפשט: שהיו אומרים: "וכי לא מצא אשה מבנות ישראל שיקח לו לאשה,
שהלך לקחת מבנות הכושים שהם ערלים? וכי בשביל שהקב"ה מדבר עמו – מתגאה,
שאינו רוצה לישא אשה מבנות ישראל, שבקש אשה במרחק?"
ד"ה
הלא גם
בנו דיבר:
ונשאנו מישראל ולא נתגאנו בכך.
ד"ה
כי אשה
כושית
לקח: לפי שלא מצינו במקום אחר שמשה לקח אשה כושית – הגיד לך הכתוב,
כי בודאי אשה כושית לקח.
ועל צפורה לא דברו על שלא היתה מישראל, כי אז אנוס היה, מפני שהיה בורח ולא היה יכול לבוא במצרים בתוך בני–ישראל.
1. במה שונים שני הפירושים זה מזה?
2.*
מהי חולשתו של פירוש הבכור שור הנראה לכאורה כפשט הכתוב?
3.**
היכן יש למצוא רמזים בתורה (בספר שמות) למה שאומר רש"י (על פי מדרשי חז"ל)
שפרש משה מאשתו צפורה?
ג.
יב,
א
ותדבר
מרים
ואהרן
במשה
על
אודות
האשה
הכושית
אשר
לקח
ספרי
צ"ט
"על
אודות
האשה
הכושית" –
מגיד הכתוב שכל מי שהיה רואה אותה היה מודה בנוייה (=ביפיה,
מלשון "נוי"),
וכן הוא אומר (בראשית י"א כ"ט)
"אבי מילכה ואבי יסכה", שאין ת"ל 'יסכה'
אלא שהכל סוכין ביפיה*, שנאמר (בראשית י"ב ט"ו)
ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה.
* הגהת
הגר"א:
יסכה זו שרה,
ולמה נקרא שמה יסכה? אלא שהכל סוכין ביפיה.
** איך מפרש הספרי כאן את המלה "כושית"
ומה ראיתו מבראשית י"א כ"ט?
(והשוה דברי ר'
אהרן אבו ארביה בפרושו לדברי רש"י:
"כושית":
השתדלו חז"ל לעשותה יפת תואר, אבל השקר אין לו מעמד רגלים. אבל יהיה פירושו לפי מה שיראה מהפשט:
בעבור שמשה כאשר נתאחד בשכינה עזב ארחות גופניות, חשבו אנשים שעזיבתו ממנה היתה בעבור שהיתה אשה שחרחרת,
כי כל כושי בעבור מקומו הקרוב לרום השמש בדרום שחור הוא,
כי החם משחיר … כמראה הפחם).
אברבנאל:
ותדבר
מרים …
על אודות האשה הכושית אשר לקח, רוצה לומר העלבון אשר היה עושה משה לאשתו בהפרדו ממנה ואמרו,
כי אם עושה כך להיות צפורה שחורה ככושית, הנה כשנשא אותה כבר היתה כושית –
היהפוך כושי עורו?
– ועם כל זה לקחה והוליד ממנה בנים?
ואם כן –
מה ראה עתה שנפרד ממנה?
– וכן אמרו שאם נפרד ממנה מפני צרך הנבואה –
"הרק אך במשה דבר ה',
הלא גם בנו דבר" ולא נפרדנו אנו מזה –
מהיותנו נביאים, ולמה אם כן נפרד משה מאשתו מפני נבואתו, הלא גם בנו דבר ה'
וישמע ה' את דברינו ואם אנו מדברים אליו וה'
שומע את קולנו מבלי הפרדה הזאת –
למה זה נפרד משה מאשתו?
1. במה יסכים אברבנאל עם פרוש הספרי המובא ב–א וב–ג?
2.**
האם קרוב הוא יותר או פחות לפשוטו של מקרא מאשר הספרי?
ד.
יב,
ב',
וישמע ה'
אור
החיים:
הוצרך
לומר
"וישמע
ה'", לומר שלא שמע אלא ה',
הכוונה בזה שלא דברו בפני בריה. ועוד נתכוון לומר שמהם שמע ולא ממשה,
שלא קבל לפני ה' כדרך הנעלבים מזולתם.
מה קשה לו מפסוקנו?
ה.
יב,
ה
…
ויקרא
אהרן
ומרים
ויצאו
שניהם
רש"י:
ד"ה
ויצאו
שניהם. ומפני מה משכן והפרידן ממשה?
לפי שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכלו שלא בפניו. וכן מצינו בנח:
שלא בפניו נאמר (בראשית ו' ט')
"איש צדיק תמים",
ובפניו נאמר (בראשית ז' א')
"כי אותך ראיתי צדיק לפני".
השוה לדבריו אלה:
רש"י
בראשית
ז' א'
ד"ה
ראיתי
צדיק: ולא נאמר "צדיק תמים". מכאן שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו.
הסבר,
מה ראה רש"י לשנות בלשונו ולומר במקומנו "לפי שאומרים" ואילו בבראשית "מכאן שאומרים"?
ו.
שאלות בתרגום אונקלוס
1 –
הרק
אך
במשה
דבר
ה'
הלחוד ברם עם משה מליל ה'
הלא גם בנו דבר
הלא אף עמנא
מה ראה לתרגם כאן ב'
של "במשה"
ושל בנו –
"עם"
ולא כמו שפרש בפ' א':
ומלילת מרים ואהרן במשה?
2 –
ט',
ותמונת
ה'
יביט
ובדמות יקרא ד"ה מסתכל
מה ראה לתרגם "הבט"
כאן כפי שתרגם ולא כפי שתרגם:
בראשית
ט"ו
ה'
הבט
נא
השמים
אסתכי כען לשמיא
בראשית
י"ט
ט"ז המלט
על
נפשך
אל
תבט
אחורך
חוס על נפשך לא תסתכי לאחורך.
בראשית
י"ט
כ"ו ותבט
אשתו
אחריו
ואסתכיאת איתתיה מבתרוהי.
3 –
י'
והענן
סר
מעל
האהל
והנה
מרים
מצורעת
כשלג
והא מרים חורא כתלגא
ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת
ואתפני אהרן לות מרים והא סגירא
** מה ראה לתרגם מצורעת בתחילת פסוקנו –
חורא,
ובפעם השניה –
סגירא (כדרכו לתרגם כל "מצורע"
בתורה)?