גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)
פרשת קרח
פרק ט"ז א–י"א
א.
לאלו מטרות שאפו קרח ועדו במחלוקת זו?
1.
לפי:
רש"י א.
ויקח
קרח
– פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא:
ויקח
קרח
– לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת,
וכן (איוב טו, יב)
מה יקחך לבך,
לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. דבר אחר ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים,
כמו שנאמר (במדבר כ, כה)
קח את אהרן,
(הושע יד, ג)
קחו עמכם דברים:
ודתן
ואבירם
– בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה,
שכן לקהת ובניו החונים תימנה,
נשתתפו עם קרח במחלוקתו, אוי לרשע אוי לשכנו. ומה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, שנאמר (שמות ו, יח)
ובני קהת וגו'.
עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול,
מי ראוי ליטול את השניה,
לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה, עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו,
שנאמר נשיאי עדה קריאי מועד,
ולהלן הוא אומר (במדבר א, טז)
אלה קרואי העדה,
והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה. אמר להם חייבת.
התחילו לשחק עליו,
אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה:
רש"י ג.
רב
לכם
– הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה:
כלם
קדושים
– כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה:
ומדוע
תתנשאו
– אם לקחת אתה מלכות לא היה לך לברר לאחיך כהונה, לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ה'
אלהיך (שמות כ ב),
כל העדה שמעו:
2. הראב"ע א.
ויקח
קרח
זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים,
כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו.
והלוים קשרו עליו,
בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו.
וקשר דתן ואבירם,
בעבר שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף,
אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו.
גם קרח בכור היה, כי כן כתוב:
ודגל ראובן חונה בנגב (במדבר ב, י),
וקרח בנגב המשכן,
כי הוא מבני קהת (במדבר ג, כט).
ואלה נשיאי העדה היו בכורים,
והם היו מקריבים את העולות,
על כן לקחו מחתות. והראיה על זה הפירוש: מופת המטה, שראו כל ישראל כי השם בחר שבט לוי תחת הבכורים. על כן כתוב ותכל תלונתם (במדבר יז, כה),
כי התלונה על זה היתה.
גם אמר משה כי לא מלבי (כח),
בעבור שחשדוהו, כי מלבו עשה,
ועוד לא ד'
שלחני (כט)
בשליחות הזה, כי כבר האמינו בו כל ישראל, ועוד ראיה גמורה,
כי כל העדה כלם קדושים.
וזה רמז לבכורים שהם קדושים,
כי כן כתוב קדש לי כל בכור (שמות יג, ב),
והם היו הכהנים הנגשים אל ד' (שם יט, כב)
והם עיקר כל העדה. ויקח קרח אנשים דרך קצרה, כמו חמור לחם (ש"א טז, כ),
ורבים ככה. ויאמר ר' יונה,
כי פירוש לקח – לקום על משה:
3. הרמב"ן א.
ד"ה
ויקח קרח
…
והנכון בדרש, שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א),
וקנא גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה (פסוק י). ונמשכו דתן ואבירם עמו, ולא על הבכורה,
כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף,
אבל גם הם אמרו טענתם,
להמיתנו במדבר (פסוק יג), ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו (פסוק יד). והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים,
ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה. והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו,
ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה.
אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם,
ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה',
ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות,
ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם. וזה טעם "להמיתנו במדבר", אמרו הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות. וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד. והקרוב,
כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה,
ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים:
ה.
וטעם
וידע ה'
את
אשר לו
– לעבודת לויה, ואת הקדוש –
לכהונה,
לשון רש"י,
ויפה פירש. יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלוים הם שלו כענין שנאמר (לעיל ח יד)
והיו לי הלוים,
או עדיין הבכורות שלו כענין שנאמר (שם ג יג)
כי לי כל בכור, שלא יחליפם בלוים,
ואת הקדוש, הם הכהנים המקודשים לעבודה, כמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (דה"י א כג יג). כי קרח כדי לאסוף עליו העם, גם על הלוים יחלוק וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים.
והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם, וכאשר נתקבל קטורת אהרן נודע שהוא הקדוש.
וטעם ואת אשר יבחר בו יקריב אליו – פעם שנית, שיודיע השם את אשר לו,
ואת הקדוש והקריב אליו מחר וישע אל מנחתו, ואל האחרים ואל מנחתם לא יפנה, ואת אשר יבחר בו לדורות,
לעמוד לשרת לפניו הוא וזרעו כל הימים,
יקריב אליו מחר.
לומר שיהיה להם הנסיון הזה אות לדורות עולם שלא יחלקו לא על הנבחר ולא על זרעו לעולם:
וכתב רבינו חננאל,
כי אלה הנקהלים כולם היו לוים משבט קרח.
ז.
וזה
טעם רב
לכם בני
לוי (פסוק ז), שמעו נא בני לוי (פסוק ח), אולי חשבו כי כל שבטם נבחר לכהונה ומשה מעצמו חלק כבוד לאחיו, ע"כ.
וחלילה שהיו בשבט משרתי אלהינו מאתים וחמשים קרואים ונשיאים בני מרי מבעטים ברבם ובגדול שבטם ומלינים על ה'. ואלו היו מן השבט ההוא בלבד, לא היו כל מטות ישראל מתלוננים ממחרת לאמר אתם המיתם את עם ה'
(להלן יז ו),
כי לא מת להם מת רק משבט משה ואהרן.
וגם באות המטה ראיה כי המחלוקת מכל שבטי ישראל היא. והכתוב פירש ואנשים מבני ישראל (פסוק ב), להגיד כי היו מכל השבטים לא מן השנים הנזכרים בלבד. אבל טעם רב לכם בני לוי, בעבור כי קרח היה מפתה לכל השבטים כי לכבודם רוצה להחזיר העבודה לבכוריהם כאשר אמר (פסוק ג) כי כל העדה כולם קדושים,
ומשה בחכמתו גלה מצפון לבו לכל העם כי הוא על כהונתו צועק, ואמר שדי לו בכבוד שבטו,
רב
לכם בני
לוי. וחזר ואמר שמעו נא בני לוי, לקרח גדולם, וזה טעם ויאמר משה אל קרח (פסוק ח), אבל כולל דבריו עם בני לוי, כי דברי משה בחכמתו פיוס לו ולכל השבט שלא ימשך אדם מהם אחריו:
והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת ורצה בקטרת יותר משאר קרבנות,
כי ראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם קטרת זרה לפני ה'
נשרפו,
והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה, או שהיתה קטרת הבקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט,
ובטח משה כי השם מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים.
ויש אומרים, כי וישמע משה ויפול על פניו, לדרוש את השם לדעת מה יעשה, ואז נאמר לו בקר ויודע ה' וגו',
ולא נזכר זה רק בספור משה לעם,
וכבר הראיתיך כי במקומות רבים פעם יאריך בדבור השם אל משה ויקצר בספור משה, ופעם יעשה בהפך.
ולפעמים לא יזכיר האחד כלל,
כאשר בא במעשה בני גד ובני ראובן שספר הכתוב המעשה במשה בעצמו והוא נעשה על פי השם,
כמו שאמרו (להלן לב לא)
את אשר דבר ה' לעבדיך כן נעשה,
וכתוב ביהושע (כב ט) אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה על פי ה' ביד משה. ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת השם,
כענין שאמר (להלן לד יג)
זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה ה'
לתת לתשעת המטות וחצי המטה,
ויהיה זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו (שבת פז א),
אינו נכון שיעשה משה דבר בחלוק הארץ אלא ברשות,
כי הכל במצות השם יעשה דכתיב לאלה תחלק הארץ וגו':
ודעתי בזה ובמה שאמר לאהרן (להלן יז יא)
קח את המחתה ושים קטרת,
שהיתה עליו יד ה' בהם והוא הנקרא רוח הקדש,
כענין בספרי דוד ושלמה שהיו ברוח הקדש וכמו שאמר (ש"ב כג ב)
רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני,
כי משה רבינו בכל ביתו נאמן הוא,
כאשר פירשתי ענין הבית (שמות לג יט)
והזכרתיו פעמים רבות,
ומפני שאינו מדרך נבואתו של משה לא הוזכר בהן דבר ה':
וראיתי באונקלוס שתרגם כל קטרת הנזכרת בפרשה "קטרת"
כלשונו,
לא אמר בו "קטרת בוסמין" כמנהגו,
נראה שסבר שלא היה קטרת הסמים של הקדש אבל לבונה וכיוצא בה שהקטיר לנסיון, וכן עשה בבני אהרן (ויקרא י א).
ודעת רבותינו שהיה קטרת הקדש,
והוא הנכון. ואולי לא ירצה אונקלוס לשבח הקטרת להוסיף בו "בוסמין"
רק בהעשות ענינו במצוה:
4. לפי רבינו חננאל,
אשר דבריו מובאים ברמב"ן לפסוקים ה',
ז'
ב.
מתי הייתה מחלוקת קרח ועדתו?
לפי:
הראב"ע א'
ויקח
קרח
זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים,
כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו.
והלוים קשרו עליו,
בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו.
וקשר דתן ואבירם,
בעבר שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף,
אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו.
גם קרח בכור היה, כי כן כתוב:
ודגל ראובן חונה בנגב (במדבר ב, י),
וקרח בנגב המשכן,
כי הוא מבני קהת (במדבר ג, כט).
ואלה נשיאי העדה היו בכורים,
והם היו מקריבים את העולות,
על כן לקחו מחתות. והראיה על זה הפירוש: מופת המטה, שראו כל ישראל כי השם בחר שבט לוי תחת הבכורים. על כן כתוב ותכל תלונתם (במדבר יז, כה),
כי התלונה על זה היתה.
גם אמר משה כי לא מלבי (כח),
בעבור שחשדוהו, כי מלבו עשה,
ועוד לא ד'
שלחני (כט)
בשליחות הזה, כי כבר האמינו בו כל ישראל, ועוד ראיה גמורה,
כי כל העדה כלם קדושים.
וזה רמז לבכורים שהם קדושים,
כי כן כתוב קדש לי כל בכור (שמות יג, ב),
והם היו הכהנים הנגשים אל ד' (שם יט, כב)
והם עיקר כל העדה.
ויקח
קרח אנשים דרך קצרה, כמו חמור לחם (ש"א טז, כ),
ורבים ככה. ויאמר ר' יונה,
כי פירוש לקח – לקום על משה:
הרמב"ן א'
ד"ה
ויקח קרח
… ואמר רבי אברהם כי זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שאדונינו משה עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו,
גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו,
והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו, וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם, גם קרח בכור היה. וזה מדעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו. וכבר כתבתי (לעיל ט א)
כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור,
וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון, אבל היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים:
והנכון בדרש, שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א),
וקנא גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה (פסוק י). ונמשכו דתן ואבירם עמו, ולא על הבכורה,
כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף,
אבל גם הם אמרו טענתם,
להמיתנו במדבר (פסוק יג), ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו (פסוק יד). והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים,
ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה. והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו,
ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה.
אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם,
ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה',
ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות,
ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם. וזה טעם "להמיתנו במדבר", אמרו הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות. וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד. והקרוב,
כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה,
ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים:
1. מהם נימוקי כל אחד מהם?
2. מהן טענות הרמב"ן נגד הראב"ע?
ג.
מה פרוש המילים "ויקח קרח" לפי המפרשים הבאים?
רש"י ד"ה א'
ויקח
קרח
– לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת,
וכן (איוב טו, יב)
מה יקחך לבך,
לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. דבר אחר ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים,
כמו שנאמר (במדבר כ, כה)
קח את אהרן,
(הושע יד, ג)
קחו עמכם דברים:
ראב"ע ד"ה א'
ויקח
קרח אנשים דרך קצרה, כמו חמור לחם (ש"א טז, כ),
ורבים ככה. ויאמר ר' יונה,
כי פירוש לקח – לקום על משה:
רמב"ן א'
ד"ה
ויקח
קרח… ור"א אמר ויקח קרח, אנשים,
דרך קצרה, כמו חמור לחם (ש"א טז כ).
ואחרים אמרו כי "ודתן"
כמו ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו כד),
ותקונו ויקח קרח דתן ואבירם.
ולפי דעתי אין צורך, כי הגון הוא בלשון שיאמר ויקח קרח ודתן ויקומו ויקהלו על משה ועל אהרן, כי בכל תחילת מעשה תבא לקיחה והוא לשון התעוררות במעשה ההוא,
וכן ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת (ש"ב יח יח).
ואם תחפוץ לפרש כי הלקיחה על הדבר אשר יזכיר אחרי כן ויקח אבשלום את המצבת ויצב לו בחייו, כך תפרש ויקח קרח את האנשים מבני ישראל חמשים ומאתים ויקומו לפני משה ויקהלו על משה ועל אהרן:
שים לב! הרמב"ן מביא שלוש דעות מלבד דעת הראב"ע.
רשב"ם א'
ויקח
קרח
– כמו ויקח [אברם]
את שרה אשתו ואת לוט,
אף כאן ויקח
קרח ודתן
ואבירם אנשים הרבה,
עד שקמו עמהם לפני משה חמשים ומאתים:
ספורנו א'
ויקח
קרח. שעור הכתוב וסדרו כאלו אמר:
ויקח קרח ודתן ואבירם ואון בן פלת,
חמשים ומאתים נשיאי עדה, ויקומו לפני משה,
ואנשים מבני ישראל".
ואחר כך:
ד.
טז,
ג'
רב לכם.
מה בין רש"י לראב"ע בפירוש מילים אלה, ולמי משניהם יש להביא ראיה מבראשית ל"ג ט'?
רש"י:
רב
לכם
– הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה:
ראב"ע ג:
רב
לכם כמו די לכם. והטעם – שתפשתם החלק הרב.
(עיין גם לרש"י לבראשית ל"ג י"א).
יש
לי
כל
– כל ספוקי, ועשו דבר בלשון גאוה (פסוק ט) יש לי רב,
יותר ויותר מכדי צרכי:
ה.
טז,
ד
וישמע
משה
ויפול
על
פניו.
מה בין הפרשנים בפרוש מילים אלה?
רש"י:
ויפול
על
פניו
– מפני המחלוקת, שכבר זה בידם סרחון רביעי,
חטאו בעגל (שמות לב, יא)
ויחל משה, במתאוננים (במדבר יא, יב)
ויתפלל משה, במרגלים (שם יד, יג)
ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים, במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו.
משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי האוהב ההוא. אמר עד מתי אטריח על המלך, שמא לא יקבל עוד ממני:
ראב"ע:
ויפל
על
פניו
ברצונו. וי"א כדרך הנבואות:
רשב"ם:
ויפל
על
פניו
– לתפלה.
ושם נאמר לו מה שאמר לקרח:
אברבנאל:
מלמד שנתבייש מאחר שחשדוהו בנבואתו ואם היות שדברו בדברים בכלל הנה משה שמע והבין המחלוקת שהיו מכונים בדבריהם; וזהו וישמע משה שהוא מלשון הבנה ונפל על פניו,
אם לדרוש את ה' לדעת מה יעשה,
והוא יתברך צוהו מה יעשה,
או להתבודד בעצמו מה לעשות.
ו.
טז,
ה
רש"י:
והקריב
– אותם אליו. והתרגום מוכיח כן ויקרב לקדמוהי יקרב לשמושיה.
מה מניע את רש"י להביא כאן את דברי מדרש תנחומא ומה רצה להוכיח בעזרת תרגום אונקלוס?
ז.
טז,
י"א
אתם
וכל
עדתכם
הנועדים
על
ה'.
רשב"ם:
לכן
אתה
וכל
עדתך
– הם אותם הנועדים על י"י:
ראב"ע:
לכן
– על כן קשרתם אתה וכל עדתך שאתם נועדים על השם. והטעם:
כמו ורוזנים נוסדו יחד על ד' ועל משיחו (תה'
ב,
ב),
שעשו וועד להריב עם השם,
וכן בהצותם על ד' (במדבר כו, ט).
וי"א כי ה"א הנועדים נוסף.
וספורנו:
לכן
אתה וכל
עדתך
הנועדים. אני אומר לכם – על ה'. דעו שאני משליך על ה'
יהבי,
שיתבע הוא עלבוני,
ולא אתקומם אני עליכם כלל:
1. מה קשה בפסוק ואיך מפרשים אותו רשב"ם ראב"ע,
וספורנו.
2.
רמבמ"ן ושד"ל מציעים לפרשו כדרך שפרש רש"י "לכן
כל
הורג
קין"
(בראשית ד') מה יהיה לפי דרך זו מובן הפסוק ואיך תסמנו בסמני הפסק?
ח.
קרא דברי מדרש שוחר טוב לתהילים פרק א' המובאים בספר האגדה של ביאליק חלק א'
פרק "מחלוקת קרח ועדתו"
החל מן "קרח ליצן היה"
עד "כל כך הם עושים ותולים בהקב"ה".
מה הייתה כוונת הדרשן בשימו בפי קרח ספור זה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)
פרשת קרח
פרק ט"ז (י"ב – כ"ב)
(הערה:
שאלון זה הוא המשך שאלון תש"ב העוסק בחלקו הראשון של פרק זה (פסוקים א'-י"א)
עיין שם. בשביל אלה שלא למדו בשנה שעברה על פי השאלון מועתקת כאן שאלה א'
הנוגעת לפרק זה בכללו.
א.
לאלו מטרות שאפו קרח ועדו במחלוקת זו?
1.
לפי:
רש"י
א'
ויקח
קרח
– פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא:
ויקח
קרח
– לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת,
וכן (איוב טו, יב)
מה יקחך לבך,
לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. דבר אחר ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים,
כמו שנאמר (במדבר כ, כה)
קח את אהרן,
(הושע יד, ג)
קחו עמכם דברים:
ודתן
ואבירם
– בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה,
שכן לקהת ובניו החונים תימנה,
נשתתפו עם קרח במחלוקתו, אוי לרשע אוי לשכנו. ומה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, שנאמר (שמות ו, יח)
ובני קהת וגו'.
עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול,
מי ראוי ליטול את השניה,
לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה, עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו,
שנאמר נשיאי עדה קריאי מועד,
ולהלן הוא אומר (במדבר א, טז)
אלה קרואי העדה,
והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה. אמר להם חייבת.
התחילו לשחק עליו,
אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה:
ג'
רב
לכם
– הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה:
כלם
קדושים
– כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה:
ומדוע
תתנשאו
– אם לקחת אתה מלכות לא היה לך לברר לאחיך כהונה, לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ה'
אלהיך (שמות כ ב),
כל העדה שמעו:
2. ראב"ע
א'
ויקח
קרח זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים,
כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו.
והלוים קשרו עליו,
בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו.
וקשר דתן ואבירם,
בעבר שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף,
אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו.
גם קרח בכור היה, כי כן כתוב:
ודגל ראובן חונה בנגב (במדבר ב, י),
וקרח בנגב המשכן,
כי הוא מבני קהת (במדבר ג, כט).
ואלה נשיאי העדה היו בכורים,
והם היו מקריבים את העולות,
על כן לקחו מחתות. והראיה על זה הפירוש: מופת המטה, שראו כל ישראל כי השם בחר שבט לוי תחת הבכורים. על כן כתוב ותכל תלונתם (במדבר יז, כה),
כי התלונה על זה היתה.
גם אמר משה כי לא מלבי (כח),
בעבור שחשדוהו, כי מלבו עשה,
ועוד לא ד'
שלחני (כט)
בשליחות הזה, כי כבר האמינו בו כל ישראל, ועוד ראיה גמורה,
כי כל העדה כלם קדושים.
וזה רמז לבכורים שהם קדושים,
כי כן כתוב קדש לי כל בכור (שמות יג, ב),
והם היו הכהנים הנגשים אל ד' (שם יט, כב)
והם עיקר כל העדה.
ויקח
קרח אנשים דרך קצרה, כמו חמור לחם (ש"א טז, כ),
ורבים ככה. ויאמר ר' יונה,
כי פירוש לקח – לקום על משה:
3. הרמב"ן
א'
ד"ה
ויקח קרח
…
והנכון בדרש, שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א),
וקנא גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה (פסוק י). ונמשכו דתן ואבירם עמו, ולא על הבכורה,
כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף,
אבל גם הם אמרו טענתם,
להמיתנו במדבר (פסוק יג), ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו (פסוק יד). והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים,
ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה. והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו,
ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה.
אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם,
ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה',
ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות,
ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם. וזה טעם "להמיתנו במדבר", אמרו הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות. וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד. והקרוב,
כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה,
ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים:
ה.
וטעם
וידע ה'
את
אשר לו
– לעבודת לויה, ואת הקדוש –
לכהונה,
לשון רש"י,
ויפה פירש. יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלוים הם שלו כענין שנאמר (לעיל ח יד)
והיו לי הלוים,
או עדיין הבכורות שלו כענין שנאמר (שם ג יג)
כי לי כל בכור, שלא יחליפם בלוים,
ואת הקדוש, הם הכהנים המקודשים לעבודה, כמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (דה"י א כג יג). כי קרח כדי לאסוף עליו העם, גם על הלוים יחלוק וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים.
והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם, וכאשר נתקבל קטורת אהרן נודע שהוא הקדוש.
וטעם ואת אשר יבחר בו יקריב אליו – פעם שנית, שיודיע השם את אשר לו,
ואת הקדוש והקריב אליו מחר וישע אל מנחתו, ואל האחרים ואל מנחתם לא יפנה, ואת אשר יבחר בו לדורות,
לעמוד לשרת לפניו הוא וזרעו כל הימים,
יקריב אליו מחר.
לומר שיהיה להם הנסיון הזה אות לדורות עולם שלא יחלקו לא על הנבחר ולא על זרעו לעולם:
וכתב רבינו חננאל,
כי אלה הנקהלים כולם היו לוים משבט קרח.
ז.
וזה
טעם רב
לכם בני
לוי (פסוק ז), שמעו נא בני לוי (פסוק ח), אולי חשבו כי כל שבטם נבחר לכהונה ומשה מעצמו חלק כבוד לאחיו, ע"כ.
וחלילה שהיו בשבט משרתי אלהינו מאתים וחמשים קרואים ונשיאים בני מרי מבעטים ברבם ובגדול שבטם ומלינים על ה'. ואלו היו מן השבט ההוא בלבד, לא היו כל מטות ישראל מתלוננים ממחרת לאמר אתם המיתם את עם ה'
(להלן יז ו),
כי לא מת להם מת רק משבט משה ואהרן.
וגם באות המטה ראיה כי המחלוקת מכל שבטי ישראל היא. והכתוב פירש ואנשים מבני ישראל (פסוק ב), להגיד כי היו מכל השבטים לא מן השנים הנזכרים בלבד. אבל טעם רב לכם בני לוי, בעבור כי קרח היה מפתה לכל השבטים כי לכבודם רוצה להחזיר העבודה לבכוריהם כאשר אמר (פסוק ג) כי כל העדה כולם קדושים,
ומשה בחכמתו גלה מצפון לבו לכל העם כי הוא על כהונתו צועק, ואמר שדי לו בכבוד שבטו,
רב
לכם בני
לוי. וחזר ואמר שמעו נא בני לוי, לקרח גדולם, וזה טעם ויאמר משה אל קרח (פסוק ח), אבל כולל דבריו עם בני לוי, כי דברי משה בחכמתו פיוס לו ולכל השבט שלא ימשך אדם מהם אחריו:
והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת ורצה בקטרת יותר משאר קרבנות,
כי ראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם קטרת זרה לפני ה'
נשרפו,
והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה, או שהיתה קטרת הבקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט,
ובטח משה כי השם מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים.
ויש אומרים, כי וישמע משה ויפול על פניו, לדרוש את השם לדעת מה יעשה, ואז נאמר לו בקר ויודע ה' וגו',
ולא נזכר זה רק בספור משה לעם,
וכבר הראיתיך כי במקומות רבים פעם יאריך בדבור השם אל משה ויקצר בספור משה, ופעם יעשה בהפך.
ולפעמים לא יזכיר האחד כלל,
כאשר בא במעשה בני גד ובני ראובן שספר הכתוב המעשה במשה בעצמו והוא נעשה על פי השם,
כמו שאמרו (להלן לב לא)
את אשר דבר ה' לעבדיך כן נעשה,
וכתוב ביהושע (כב ט) אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה על פי ה' ביד משה. ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת השם,
כענין שאמר (להלן לד יג)
זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה ה'
לתת לתשעת המטות וחצי המטה,
ויהיה זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו (שבת פז א),
אינו נכון שיעשה משה דבר בחלוק הארץ אלא ברשות,
כי הכל במצות השם יעשה דכתיב לאלה תחלק הארץ וגו':
ודעתי בזה ובמה שאמר לאהרן (להלן יז יא)
קח את המחתה ושים קטרת,
שהיתה עליו יד ה' בהם והוא הנקרא רוח הקדש,
כענין בספרי דוד ושלמה שהיו ברוח הקדש וכמו שאמר (ש"ב כג ב)
רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני,
כי משה רבינו בכל ביתו נאמן הוא,
כאשר פירשתי ענין הבית (שמות לג יט)
והזכרתיו פעמים רבות,
ומפני שאינו מדרך נבואתו של משה לא הוזכר בהן דבר ה':
וראיתי באונקלוס שתרגם כל קטרת הנזכרת בפרשה "קטרת"
כלשונו,
לא אמר בו "קטרת בוסמין" כמנהגו,
נראה שסבר שלא היה קטרת הסמים של הקדש אבל לבונה וכיוצא בה שהקטיר לנסיון, וכן עשה בבני אהרן (ויקרא י א).
ודעת רבותינו שהיה קטרת הקדש,
והוא הנכון. ואולי לא ירצה אונקלוס לשבח הקטרת להוסיף בו "בוסמין"
רק בהעשות ענינו במצוה:
י"ט
וטעם
ויקהל
עליהם
קרח [את כל העדה]
– את גדולי העם הנועדים תמיד אל פתח אהל מועד,
או בכורי כל ישראל הראויים לעבודה. ולא הזכיר "העם"
כמו בעגל ובמרגלים,
כי אילו היו כל ישראל היה אומר "ואכלה אותם כרגע ואעשה אותך לגוי גדול":
וכל זה שהזכרתי על הבכורים (לעיל פסוקים א ה) הוא על דרך רבותינו (זבחים קיב ב)
שאומרים כי העבודה היתה לבכורות.
אבל על דרך הפשט, היו כל ישראל תחלה ראויים לעבודת הקרבנות כי כן הוא הדין לעולם בבמות יחיד, ונבחר אהרן לעבודת המשכן והמקדש,
והיה קרח טוען על הבחירה הזאת, ורוצה להחזיר העבודות לכל ישראל כי כל העדה כולם קדושים:
4. לפי רבינו חננאל,
אשר דבריו מובאים ברמב"ן לפסוקים ה';
ז'.
)
ב.
י"ב – י"ד למבנה דברי דתן ואבירם.
1. מהו מבנה דבריהם של דתן ואבירם?
עיין רשב"ם י"ב,
ויאמרו
לא
נעלה
– אליך למשפט. לשון עלייה רגיל לומר אצל הולכים אל השופטים, ועלתה יבמתו השערה,
ויעלו אליה בני ישראל למשפט,
ובעז עלה השער:
י"ד;
לא
נעלה
– לפיכך לא נעלה אליך. כלל ופרט וחזר וכלל. לא נעלה אמר תחלה, ואחר כך פירש למה, וחזר וכלל לפיכך לא נעלה:
2.
השוה את דברי משה (פסוק ט') לדברי דתן ואבירם (פסוק י"ג).
מהו הדמיון במבנה שני הפסוקים ומהי חשיבות דמיון זה?
ג.
מה קשה למפרשים בפסוקים אלה:
1. רשב"ם י"ב
ויאמרו
לא
נעלה
– אליך למשפט. לשון עלייה רגיל לומר אצל הולכים אל השופטים, ועלתה יבמתו השערה,
ויעלו אליה בני ישראל למשפט,
ובעז עלה השער:
מה בינו לבין ראב"ע?
2. רשב"ם י"ג
גם
השתרר
– גמין שבתורה הפוכין,
כי גם תשתרר עלינו השתרר.
וכן וברכתם גם אותי, גם תברכו אותי.
וכן ויאהב גם את רחל,
וגם אהב את רחל. גם אותך הרגתי,
גם הרגתי אותך:
באר את הכלל המובא בדבריו.
3. לראב"ע י"ג
גם
השתרר
– גם שררות רבות אתה ואחיך:
4. לרש"י כ"ב
האיש
אחד
– הוא החוטא ואתה על כל העדה תקצוף.
ד.
טז,
י"ד
העיני האנשים ההם תנקר.
עיין:
רש"י:
העיני
האנשים
ההם
תנקר
וגו'
– אפילו אתה שולח לנקר את עינינו אם לא נעלה אליך, לא נעלה:
ראב"ע:
העיני
האנשים
ההם
טעמו –
תרצה לנקר עיני האנשים ההם,
רמז ליוצאים ממצרים,
כאילו אמר תרצה לנקר העינים שלא תראינה,
כי זה שעשית לנו נראה הוא לעינים.
ודרך משל לומר:
סגורות הן עיני פלוני על כן לא יראה, על כן לא נעלה. וי"א,
התרצה להחשיך העינים שלא תראינה?
כלומר,
אחיזת עינים אתה עושה לנו,
לא נעלה! וי"א,
אילו היית מנקר עינינו, לא נעלה. ואמר האנשים ההם,
על דרך בני אדם חסרי דעת שלא ירצו לדבר על נפשם בגנאי. והנכון בעיני, שמלת האנשים ההם רמז לזקנים שהיו עם משה, כי כן כתוב וילכו אחריו זקני ישראל (כה):
רשב"ם:
העיני
האנשים
ההם
תנקר
– כסבור אתה שאילו האנשים אשר מתרעמים עליך אין להם עינים לראות המכשול הזה,
שמארץ מצרים מארץ טובה העליתנו למות במדבר כי לא השלמת תנאי שלך להביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש, אבל באילו ארבעים שנה ימותו במדבר:
רלב"ג,
בוצר עוללות.
רלב"ג:
התחשב לעשותינו כעורים,
שלא נראה כי הבטחתנו בדברי שקר.
בוצר עוללות: דרך מליצי: התוכל להכחיש אשר ראינו?
1. חלק את הפרשים לקבוצות.
2. במה שונה רש"י מפרושי כולם ומדוע הלך בדרכו זו?
ה.
1. ט"ו רש"י
ויחר
למשה
מאד
– נצטער עד למאוד:
דברי
רש"י
לקוחים
ממדרש
תנחומא
לפרשתנו:
ויחר
למשה מאד נצטער לחד (=מאד)
למה הדבר דומה לאדם הדן עם חברו ומתווכח עמו.
אם משיבו יש שם נחת רוח? ואם אינו משיבו יש בו צער גדול.
מה רוצה המדרש לתרץ כאן?
2. רש"י
לא
חמור
אחד
מהם
נשאתי
– לא חמורו של אחד מהם נטלתי. אפילו כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור,
והיה לי ליטול אותו החמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי. ותרגום אנקלוס, שחרית,
לשון ארמי, כך נקראת אנגריא של מלך שחוור:
מה בינו לבין רשב"ם ומה נימוקיו של כל אחד מהם?
(העתק את סוף דהריו של רשב"ם ואם היה נקוד… בנקוד!)
רשב"ם:
לא
חמור
אחד
מהם
נשאתי
– אפילו חמור אחד לא נשאתי מהם כשאר משתוררים על העם, ואם כן למה מפשיעים אותי בשררה. ואם היה נקוד לא חמור אחד מהם,
פתרונו היה חמור של אחד מהם, כמו אחד העם וכמו את אחד מהם:
למה הוסיף רש"י בסוף דבריו את דברי התרגום?
ו.
דברי
רשי אלה
לקוחים
ממדרש
תנחומא:
אמר לפניו: רבונו של עולם;
מלך בשר ודם שמרדו עליו בני המדינה ועמדו וקלקלו את המלך או את שלוחיו, אם הם עשרה או עשרים מהם, משלח לשם לגיוניו ועושה ממנו אנדרלמוסיה (=גזר דין כולל)
ומסייף הטובים עם הרעים, לפי שאינו מכיר בהם, מי מרד ומי לא מרד,
מי כבד את המלך ומי קללו, אבל אתה יודע מחשבותיו של כל אחד מהם ומה שהלבבות והכליות יועצות ויצרי בריותי אתה ואתה יודע מי חטא ומי לא חטא מי מרד ומי לא מרד אתה יודע רוח כל אחד ואחד מהם, לכך נאמר "אל אלקי הרוחות לכל בשר?"
מה בין רש"י לבין מקורו במדרש?
עצה
טובה: קרא מדרש תנחומא לפרשתנו!!!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית (תש"ד)
פרשת קרח
פרק ט"ז כ–ל"ה
שאלון זה הוא המשך שאלוני קרח תש"ב,
תש"ג שעסקו בחלקים הראשונים של פרקנו.
א.
טז,
כ"א.
הבדלו מתוך העדה הזאת.
מי היא "העדה"?
נמק את שתי הדעות האמרות במפרשים!
עיין:
רמב"ן
הבדלו
מתוך
העדה
הזאת –
יש לשאול, אם ישראל לא חטאו ולא מרדו ברבם למה היה הקצף עליהם לאמר ואכלה אותם כרגע,
ואם גם הם מרדו כקרח וכעדתו איך יאמרו משה ואהרן האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף.
וכתב רבינו חננאל הבדלו מתוך העדה הזאת,
עדת קרח ולא עדת בני ישראל, ויאמרו אלהי הרוחות לכל בשר וגו', מיד הודיע הקב"ה למשה כי לא כל עדת בני ישראל בקש לכלות אבל עדת קרח בלבד, לפיכך פירש לו זה שאמרתי "הבדלו"
העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם הוא שאמרתי לך.
הזכיר להם "העלו מסביב", אולי כשיראו קרח ועדתו ישובו,
אלו דבריו. ואינם נכונים, כי לא היה ראוי לומר על קרח דתן ואבירם שלשה אנשים "הבדלו מתוך העדה"
כי אינם עדה.
ואין ישראל בתוכם,
ואהרן עם עדת מקריבי הקטורת היה בתוכם בבואם. ועוד כי "הבדלו"
רמז למשה ואהרן בלבד, כמו הרומו (להלן יז י).
וכן ואכלה אותם כרגע, רמז למגפה שתכלה עם רב ועצום כרגע.
וחלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה:
אבל הטעם, כי מתחלה היה לב העם אחרי משה ואהרן, וכאשר לקחו קרח ועדתו איש מחתתו וישימו עליהם קטרת ועמדו פתח אהל מועד עם משה ואהרן, אז קרא קרח לכל העדה ואמר להם כי בכבוד כולם הוא מקנא, וייטב הדבר בעיניהם ונקהלו כלם לראות אולי יישר בעיני האלהים ותשוב העבודה לבכוריהם,
וזה טעם ויקהל עליהם קרח את כל העדה (פסוק יט). והנה נתחייבו כליה שהיו מהרהרים אחרי רבם,
והם כמהרהרים אחרי השכינה ומוותרים על נבואת נביא בלבם וחייבין מיתה בידי שמים.
ומשה ואהרן למדו עליהם זכות,
שלא חטא במעשה אלא קרח,
והוא הגורם והוא המפתה אותם,
וראוי הוא שימות לבדו לפרסם ולהודיע ענשו לרבים:
וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם,
מפני שהוא חייב על כל פנים.
רבינו חננאל המובא בדבריו.
ספורנו
כ"ב
האיש
אחד יחטא.
שהוא עשה שנקהלה עלינו העדה,
כאמרו ויקהל עליהם קרח את כל העדה:
כ"ד
דבר
אל העדה
לאמר, העלו מסביב. פירש שמה שאמר הבדלו מתוך העדה (פסוק כא) לא אמר אלא על עדת קרח:
ב.
טז,
כ"ב.
האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף.
בעל
עקדת
יצחק
מקשה על
דברי משה
אלה:
ומה תימה זו,
והלא בעגל לא חטאו כלם ונאמר "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (שמות ל"ב)…
ובעכן נאמר: (יהושע כ"ב כ') "הלא עכן וכו'
מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו", ונאמר בו (יהושע ז') "חטא ישראל וגם עברו בריתי…"
וכבר חיוב זה מקשר הכללות היותו על יחס כללות אדם על חלקיו, כי החולה באחד מאבריו יאמר על כולו שהוא חולה.
(ועיין לדבריו האחרונים דברי ירושלמי נדרים ט'
ד',
הועתקו בשאלון קדושים תשס"ד)
הסבר מהי קושייתו ונסה לענות עליה תשובה!
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. כ"ג
האיש
אחד
– הוא החוטא ואתה על כל העדה תקצוף.
מה בא להשמיענו,
מה תקן בדבריו?
2. כ"ד
העלו
וגו'
– כתרגומו הסתלקו מסביבות משכן קרח:
לשם מה הביא את התרגום?
ומה תיקן בדבריו לאחר "כתרגומו"?
3. כ"ה
ויקם
משה
– כסבור שישאו לו פנים ולא עשו:
(כדומה
לזה גמ'
סנהדרין
קי. "מכאן שאין מחזיקין במחלוקת" פירש מהרש"א:…הלך משה בעצמו אליהם לדבר עמם דברי ריצוי, אולי ישובו –
ומכאן שאין מחזיקין וכו'")
מה בפסוקנו הביאם לדרש כך?
*4. כ"ט
לא
ה'
שלחני
– אלא אני עשיתי הכל מדעתי ובדין הוא חולק עלי:
לשם מה הוסיף דבריו ומה צרך בהוספה זו?
*5. ל'
ואם
בריאה –
חדשה:
מה הוסיף בדבריו ומה צרך בהוספה זו?
ד.
טז,
כ"ו
ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו
רמב"ן:
ואל
תגעו בכל
אשר להם
פן תספו
– שיעור הכתוב, סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה פן תספו בכל חטאתם ואל תגעו בכל אשר להם. והטעם,
שאם לא יסורו משם יהיו נבלעים בפי הארץ, ויזהירם שלא יגעו להציל מממונם דבר ולקחת להם, כי חרם הוא.
ור"א אמר שאם באו להציל ממונם ירדו שאול כמו הם. ואם כן, יהיה זה כטעם ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח (בראשית יט כו),
כאשר הזכרתי בטעמו שם (בפסוק יז):
1. מה גרם לרמב"ן לסרס את הפסוק?
2. מה תיקן על ידי כך?
ה.
טז,
כט
כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה.
רש"י:
לעשות
את
כל
המעשים
האלה
– שעשיתי על פי הדבור לתת לאהרן כהונה גדולה ובניו סגני כהונה ואליצפן נשיא הקהתי:
רמב"ן
כח
אם
כמות כל
האדם
ימתון
אלה –
הנה גם רבים בעם אמרו לו פעמים רבות "למה העליתנו ממצרים",
אבל היה העונש על אלה מכל האדם,
באמרם (פסוק יג) כי תשתרר עלינו גם השתרר.
כי עשו שתים רעות, בזו על כבוד הרב, וכפרו בכל מעשה ה' אשר עשה במצרים ובמדבר וגם במעמד הר סיני שנאמר בו וגם בך יאמינו לעולם (שמות יט ט),
והם אמרו שאינו כדאי להשתרר עליהם ולא בא להם על ידו רק רע,
ומפני זה אמר (פסוק טו) ויחר למשה מאד.
וגם קרח אמר (פסוק ג) ומדוע תתנשאו, ועל כן נבלע אהלו עמהם.
וזה טעם לא ה' שלחני – שלא שלחני כלל להוציאם ממצרים,
כטעם אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים (דברים לד יא),
וזה לך האות כי אנכי שלחתיך (שמות ג יב).
וכן כי ה'
שלחני לעשות את כל המעשים האלה (פסוק כח), המעשים אשר ראיתם בעיניכם, רמז לכל אשר עשה מיום שאמר לו לך ואשלחך אל פרעה (שמות ג י),
כי תחלת ביאת הנביא יקרא שליחות, כענין את מי אשלח ומי ילך לנו (ישעיה ו ח),
ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים (מיכה ו ד).
ואין טעם "כל המעשים", להחליף הבכורים ללוים וכהונת אהרן כדברי המפרשים,
אלא לכלל המעשים אשר עשה משה לעיני כל ישראל כמו שפירשתי:
ראב"ע
כ"ח
לעשות
את
כל
המעשים
– להחליף הבכורים בלוים.
ודע,
כי דבר גדול היה ומכעיס לאשר איננו מאמין להסיר הבכורים מכהונתם,
ולהשיב המעלה למשפחת משה לבדו.
וכל זה היה בעבור מעשה העגל, כי ויעלו עולות ויגשו שלמים (שמות לב, ו)
– הבכורים העלום, כי הם היו לבדם הכהנים,
ובני לוי הרגו עובדי העגל….
לאלו מעשים ולאלו שליחות התכוון משה לפי דעות המפרשים?
נמק את דעותיהם!
ו.
טז,
כ"ט
אם כמות כל האדם ימותון…
לא ה' שלחני.
ל:
ואם
בריאה
יבראה
ה'
ופצעה…
ידעתם
כי
נאצו
האנשים
האלה
את
ה'.
בעל
עקדת
יצחק
מקשה:
והיה לו לומר "וידעתם כי ה'
שלחני",
כמו שאמר ראשונה "לא ה' שלחני"?
התוכל לענות על שאלתו?
ז.
טז,
ל'
ואם
בריאה
יברא
ה'
ראב"ע:
בריאה
– י"א,
שהיא תורה על המצא מה שלא היה.
וכבר פירשתי, שאין המלה, רק מגזרת וברא אותהן (יחז'
כג,
מז).
וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בהן שאולה, והנה פירושה כטעם גזרה. ופצתה האדמה את פיה – כמו ופתחה, וכן יפצה פיהו (איוב לה, טז).
וכבר רמזתי, בעבור היות נשמת האדם העליונה תיכונה תדבר על הגבוהים ממנה כדרך ארמונה שהוא הגוף, וכן על השפלים ממנה להבין השומעים:
רמב"ן עד "ועל דעת רבותינו",
ואם
בריאה
יברא ה'
– כתב ר"א יש אומרים כי בריאה תורה על המצא יש מאין, וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בהן שאולה, אבל פירושה כטעם גזרה, מן וברא אותהן (יחזקאל כג מז).
והנכון שתאמר על המצא דבר מאין, כי אין אצלנו בלשון הקדש מורה על זה זולתי המלה הזאת.
אבל הענין, כי בקיעת האדמה אינה בריאה מחודשת, אבל פתיחת הארץ את פיה לבלוע הוא חדוש לא נהיה מעולם.
כי כאשר תבקע האדמה כמו שנעשה פעמים רבים ברעש הנקרא זלזלה תשאר פתוחה,
גם ימלא הבקע מים ויעשה כאגמים. אבל שתפתח ותסגר מיד כאדם הפותח פיו לבלוע ויסגור אותו אחרי בלעו, זה הדבר נתחדש ביום ההוא כאלו הוא נברא מאין,
וזה טעם ותכס עליהם הארץ (פסוק לג). ולכך אמר הכתוב אחרי ותבקע האדמה (פסוק לא), ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם (פסוק לב).
הכתב
והקבלה:
ולי נראה מלת בריאה כאן מן ויד ברא (יחזקאל כ"א)
שפירש רש"י מלשון ברירה ובחירה, וכפירוש הרד"ק מענין (שמואל א' י"ז)
ברו לכם איש,
אלא שזה מבעלי הה"א וזה מבעלי האל"ף,
והונח לשון ברירה על הפרשת דבר מן השאר, ויהיה טעם "ואם בריאה יברא"
שיתהוה כאן דבר המופרש ומובדל בענינו, שלא תהיה מיתתם מיתה טבעית,
והוא היפך "אם כמות כל האדם…" ומזה לדעתי (תהילים ק"ב)
"ועם נברא יהלל…"
כלומר:
"העם הנבחר לה'
והנבחר אליו…"
1. במה מתקשים המפרשים?
2.
כיצד מפרש ראב"ע את המלה "בריאה"
ומהי ראיתו מיחזקאל י"ג מ"ז?
3. מה עונה הרמב"ן לקושי הנ"ל?
4.
כיצד מבאר הכתב והקבלה את המילה "בריאה"?
ח.
מה קשה לספורנו בפסוקים הבאים:
1. כ"ב
האיש
אחד יחטא.
שהוא עשה שנקהלה עלינו העדה,
כאמרו ויקהל עליהם קרח את כל העדה:
2. ל"ב
ותפתח
הארץ את
פיה. הרחיבה את הבקיעה עד מקום בתיהם.
3. לב ו
כל
האדם אשר
לקרח. ואת כל האדם אשר לקרח הנמשכים אחריו במחלוקתו. ולכן לא מתו בניו שלא נגררו אחריו בזה.
4. ל"ב
ואת
כל הרכוש.
שלא יזכו שיהנו צדיקים בעמלם,
כענין נפלה סלע מחיקו ומצאה עני ונתפרנס בה':
5. ל"ג
ותכס
עליהם
הארץ. הגיד שלא קרה באותה הפתיחה כמו שיקרה בפתיחת הרעש שהיא לא תסגר תיכף.
אמנם זאת נסגרה תיכף, כפותח פיו לבלוע דבר ויסגירנו אחר הבליעה:
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)
פרשת קרח
ט"ז
א.
ואלה דעות פרשנים אחדים בענין מחלוקת קרח ועדתו ומטרתם שאליה שאפו.
ויקח
קרח
– פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא:
ויקח
קרח
– לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת,
וכן (איוב טו, יב)
מה יקחך לבך,
לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. דבר אחר ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים,
כמו שנאמר (במדבר כ, כה)
קח את אהרן,
(הושע יד, ג)
קחו עמכם דברים:
ודתן
ואבירם
– בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה,
שכן לקהת ובניו החונים תימנה,
נשתתפו עם קרח במחלוקתו, אוי לרשע אוי לשכנו. ומה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, שנאמר (שמות ו, יח)
ובני קהת וגו'.
עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול,
מי ראוי ליטול את השניה,
לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה, עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו,
שנאמר נשיאי עדה קריאי מועד,
ולהלן הוא אומר (במדבר א, טז)
אלה קרואי העדה,
והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה. אמר להם חייבת.
התחילו לשחק עליו,
אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה:
ג'
כלם
קדושים
– כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה:
ומדוע
תתנשאו
– אם לקחת אתה מלכות לא היה לך לברר לאחיך כהונה, לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ה'
אלהיך (שמות כ ב),
כל העדה שמעו:
ראב"ע
א'
ויקח
קרח
זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים,
כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו.
והלוים קשרו עליו,
בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו.
וקשר דתן ואבירם,
בעבר שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף,
אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו.
גם קרח בכור היה, כי כן כתוב:
ודגל ראובן חונה בנגב (במדבר ב, י),
וקרח בנגב המשכן,
כי הוא מבני קהת (במדבר ג, כט).
ואלה נשיאי העדה היו בכורים,
והם היו מקריבים את העולות,
על כן לקחו מחתות. והראיה על זה הפירוש: מופת המטה, שראו כל ישראל כי השם בחר שבט לוי תחת הבכורים. על כן כתוב ותכל תלונתם (במדבר יז, כה),
כי התלונה על זה היתה.
גם אמר משה כי לא מלבי (כח),
בעבור שחשדוהו, כי מלבו עשה,
ועוד לא ד'
שלחני (כט)
בשליחות הזה, כי כבר האמינו בו כל ישראל, ועוד ראיה גמורה,
כי כל העדה כלם קדושים.
וזה רמז לבכורים שהם קדושים,
כי כן כתוב קדש לי כל בכור (שמות יג, ב),
והם היו הכהנים הנגשים אל ד' (שם יט, כב)
והם עיקר כל העדה. ויקח קרח אנשים דרך קצרה, כמו חמור לחם (ש"א טז, כ),
ורבים ככה. ויאמר ר' יונה,
כי פירוש לקח – לקום על משה:
רמב"ן
א'
ד"ה
ויקח קרח
ד"ה
ויקח קרח
… ואמר רבי אברהם כי זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שאדונינו משה עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו,
גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו,
והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו, וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם, גם קרח בכור היה. וזה מדעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו. וכבר כתבתי (לעיל ט א)
כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור,
וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון, אבל היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים:
והנכון בדרש, שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א),
וקנא גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה (פסוק י). ונמשכו דתן ואבירם עמו, ולא על הבכורה,
כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף,
אבל גם הם אמרו טענתם,
להמיתנו במדבר (פסוק יג), ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו (פסוק יד). והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים,
ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה. והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו,
ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה.
אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם,
ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה',
ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות,
ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם. וזה טעם "להמיתנו במדבר", אמרו הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות. וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד. והקרוב,
כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה,
ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים:
ספורנו
ג'
כלם
קדושים. מכף רגל ועד ראש, כמו שאמרו הייתם קדושים לאלהיכם
ומדוע
תתנשאו. בענין הקדושה, שאסרתם העבודה לבכורות,
ומשה כבר כיהן כל ימי המלואים, ואהרן ובניו כהנים לעולם:
עקדת
יצחק:
היה רע בעיניהם,
מה שיראה להם ממשה ואהרן,
שהם משתדלים אחרי השררה והכבוד מעצמם, ואמר,
כי האנשים המעולים היושבים בתוך המדינה החסודה,
אשר יושביה צדיקים שמתנהגים בשכל ישר בכל מעשיהם, אין להם להשתדל ברדיפה אחרי הכבוד כי ודאי, אם יאות להם הכבוד לא ימנעוהו מהם אנשי המדינה הישרים אבל בהפך, המה יבחרו בהם וינשאום. וזהו אמרו: "רב לכם" שאתם יושבים בתוך עדה שכלם קדושים וישרים,
בלתי מונעים הטוב מבעליו (=מזה,
שלו יאות הכבוד),
וגם כי בתוכם ה' והוא מנהיגם, אם כן מדוע תתנשאו על קהל ה'
כלומר תבקשו אתם בהתנשאות ותשתדלו ותרדפו להשיגה.
שד"ל:
קרח ועדתו טעו טעות גדולה מחמת הרגלם בין המצרים עובדי האלילים,
ולמדו מהם דעות נפסדות בענין האלוהות וההשגחה.
כי היו מאמינים שהאל ע"י עבודות מיוחדות הוא כורת ברית עם כהניו וחכמיו היודעים דרכי עבודתו ועושה להם רצונם.
והנה האמינו, כי משה פועל גבורות בכח האל, אבל האמינו ג"כ שהאל מתפתה ושומע למשה בעשותו לפניו העבודות הרצויות לו, ואם כן עכשיו אחרי שהוקם המשכן ונודעו משפטי הקרבנות ודרכי העבודות הרצויים לפני ה', יוכל כל אדם להיות כהן ונביא מבלעדי אהרן ומשה;
והנה קרח היה מתנשא לאמר אני אהיה כהן ונביא – וה'
יענני בנסים אחרי אשר אעבוד עבודתו כמצווה מפיו… ומשה ראה כוונתו ואמר להם קחו לכם מחתות, ותראו אם העבודה והקטרת היא מקובלת לפניו מצד עצמה יהיה המקטיר מי שיהיה,
או אם רצון האל הוא שיהיה המקטיר איש מיוחד הנבחר והחביב לו.
רש"ר
הירש:
כל
העדה
כלם... זו היתה דעתם:
כל אחד מששים רבוא קדוש וקרוב לה'.
ולכן אין צורך בכהן, שיקריב עבורו קרבנו כבטוי להקרבת רעיונותיו ודעותיו, ולכל ששים הרבוא ולא לאחד מהם הובטח "ושכנתי בתוכם", ולכן אין צורך לה' בנביא,
שעל ידו ישלח דברו לששים הרבוא. כלם קרובים לה',
והוא קרוב לכלם ואין צורך במשה ואהרן,
אשר כל מעמדם התנשאות מיוסדה על שקר.
יתר על כן:
אם יש צרך – למען קרבת ה'
לעמו – ביחידים העומדים בראש הציבור, למה יהיו אלה דוקא משה ואהרן, מדוע לא יבחר העם מקרבו את העומדים בראשו, מה מזכה את אהרן ומשה להתיצב בעצמם בראש העם?
1. סדר את הדעות הנ"ל לקבוצות והסבר את ההבדל העקרוני שביניהם.
2. במה נוטה בעל עקדת יצחק בפרושו לפסוק ג' מפשט הכתוב?
3. במה רואה שד"ל את השפעת המצרים על קרח ועדתו?
מה היא חולשת תפיסתו?
ב.
רבים מקשים:
אם היתה סיבת המחלקת שנוטלה העבודה מן הבכורות ונתנה ללווים ושנתנה הכהונה לאהרן ולבניו, מדוע זה לא התקוממו מיד אחרי שנבחרו הלוים תחת הבכורות, ובמה היה דוקא רגע זה אחרי שליחת המרגלים מתאים מבחינה פסיכולוגית להתקוממות זו?
העזר בתשובתך בדברי
הרמב"ן א' ד"ה
ויקח קרח
החל מן
"ואמר
ר' אברהם".
ג.
טז,
א
ויקח קרח
תנחומא
ג:
קפץ קרח ואמר למשה: "טלית שכלה תכלת מה היא שתהא פטורה מן הצצית?
א"ל משה: "חייבת בצצית!". א"ל קרח: "טלית שכולה צצית אינה פוטרת עצמה וארבעה חוטין פוטרין אותה?", "בית מלא ספרים,
מהו שיהא פטור מן המזוזה?"
א"ל משה: "חייב במזוזה". א"ל קרח: "כל התורה כולה,
רע"ח פרשיות שבה כולן אינן פוטרות את הבית –
ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית?", "דברים אלה לא נצטוית עליהם!
מלבך אתה בודאן!"
רש"י
א'
ד"ה
דתן
ואבירם "מה עשה" עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכיניו, והם…
אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו, שנאמר נשיאי עדה קריאי מועד,
ולהלן הוא אומר (במדבר א, טז)
אלה קרואי העדה,
והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה. אמר להם חייבת.
התחילו לשחק עליו,
אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה:
1. מה ראו חז"ל לשים דוקא שאלה זו בפי קרח,
במה היא מתאימה להיותה הפתיחה במחלוקת זו?
*2.
מדוע השמיט רש"י בהביאו את דברי חז"ל אלה את השאלה השניה (בית מלא ספרים)
והסתפק רק בשאלה הראשונה?
ד.
שאלות סגנון:
1. למה נאמר (א')
ויקח בלשון יחיד,
ונאמר (ב')
ויקומו בלשון רבים?
2.
בעל
צידה
לדרך
מקשה:
למה לא אמר בראש הפ'
(ב')
"ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים"
ואחריו היה לו לומר: "ויקומו לפני משה"
ולמה זה הכניס הנשוא בתוך הנושא?
3. למה לא נאמר (ג')
"כל העדה כולה קדושה" ועבר לדבר בלשון רבים "כלם…"?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית (תש"ט)
פרשת קרח
פרק ט"ז
בשאלת מחלקת קרח ועדתו והמטרה שאליה שאפו עיין גליון קרח תש"ו.
א.
שאלה כללית.
נתקשו המפרשים להבין את דברי משה בעצת המחתות (ו'-ז')
(וכן ט"ז–י"ח)
ובדברי הבריאה אשר יברא ה'
(כ"ח–ל'),
איך משה רבנו עבד ה'
ונביאו יאמר דבר אשר לא צוהו ה'?
ולמפרשים בזה דעות שונות ואלה מקצתן:
רמב"ן
ח'
ד"ה
ויאמר, משה
אל קרח…
ובטח משה כי השם מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים.
ויש אומרים, כי וישמע משה ויפול על פניו, לדרוש את השם לדעת מה יעשה, ואז נאמר לו בקר ויודע ה' וגו',
ולא נזכר זה רק בספור משה לעם,
וכבר הראיתיך כי במקומות רבים פעם יאריך בדבור השם אל משה ויקצר בספור משה, ופעם יעשה בהפך.
ולפעמים לא יזכיר האחד כלל,
כאשר בא במעשה בני גד ובני ראובן שספר הכתוב המעשה במשה בעצמו והוא נעשה על פי השם,
כמו שאמרו (להלן לב לא)
את אשר דבר ה' לעבדיך כן נעשה,
וכתוב ביהושע (כב ט) אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה על פי ה' ביד משה. ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת השם,
כענין שאמר (להלן לד יג)
זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה ה'
לתת לתשעת המטות וחצי המטה,
ויהיה זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו (שבת פז א),
אינו נכון שיעשה משה דבר בחלוק הארץ אלא ברשות,
כי הכל במצות השם יעשה דכתיב לאלה תחלק הארץ וגו':
ודעתי בזה ובמה שאמר לאהרן (להלן יז יא)
קח את המחתה ושים קטרת,
שהיתה עליו יד ה' בהם והוא הנקרא רוח הקדש,
כענין בספרי דוד ושלמה שהיו ברוח הקדש וכמו שאמר (ש"ב כג ב)
רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני,
כי משה רבינו בכל ביתו נאמן הוא,
כאשר פירשתי ענין הבית (שמות לג יט)
והזכרתיו פעמים רבות,
ומפני שאינו מדרך נבואתו של משה לא הוזכר בהן דבר ה':
(שים לב: הרמב"ן מביא שלוש דעות!)
ר'
יוסף
אלבו ספר
העקרים
מאמר
רביעי
פרק כ"ב:
…עיקר גדול אל התורה ושורש אל האמונה שהוא מסתעף מאמונת ההשגחה שהוא ה'
יתברך מכריח הטבע תחת כפות רגלי איש האלוהים (תהילים נ"א)
אמר שהיושב הנסתר עליון ומתלונן בצל שדי הנה הוא מבטיח אותו בעבור ה'
ית'
שיצילהו מפח יקוש ומן הדבר ומן הפגעים הטבעיים עד שידרוך על שחל ופתן וירמוס כפיר ותנין, ונמצא זה בקצת הצדיקים… וכל שכן ע"פ הנביאים שהיו הנסים מנתחדשים על ידם כל היוצא מפיהם. אמר אליהו (מלכים א' י"ז)
"חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי"…ומשה עצמו אמר "אם כמות כל האדם… ואם בריאה יברא ה'… ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם ותפתח הארץ את פיה…"
ולא נמצא שיצוהו ה' ית'
על כך. וכן אמר ישעיה (מ"ד)
"מקים עצת עבדו ועצת מלאכיו ישלים".
השוה
לדבריהם
דברי
הרמב"ם
מורה
נבוכים
מאמר ב'
פרק
מ"ה:
…תחילת מדרגת הנבואה שילוה לאיש עזר אלקי שיגיעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול להצלת קהל חשוב וקהל רעים,
או הציל חשוב גדול או השפיע טוב על אנשים רבים, וימצא מעצמו. לזה מגיע ומבין לעשות וזאת תקרא "רוח ה'". והאיש אשר ילוה אליו זה הענין יאמר עליו "שצלחה עליו רוח ה'" או "לבשה אותו רוח ה'" או "נחה עליו רוח ה'" או "היה עמו ה'"
וכיוצא באלה השמות.
וזאת היא דרגת שופטי ישראל כלם, אשר נאמר בהם על הכלל "וכי הקים ה'
להם שופטים", "והיה ה' עם השופט והושיעו".
וזו גם כן מדרגת יועצי ישראל החשובים כולם והתבאר זה בקצת השופטים והמלכים…
"…ונאמר "ותצלח רוח אלקים על שאול כשמעו את הדברים" וכן נאמר בעמשי (דברי הימים א'
י"ב)
כאשר הגיעו רוח הקדש לעזור את דוד "ורח לבשה את עמשי". ודע שכמו זה הכח לא נבדל ממשה רבנו (=
לא היה זה למשה רבנו)…ולזה התעורר להרוג את המצרי ולמנוע הרשע משני הנצים ומחזק זה הכח כך עד שאחרי פחדו וברחו הגיעו עד למדין והוא גר, ירא,
כאשר ראה מאומה מן העול (=עול כלשהו) לא משל בעצמו מהסירו ולא יכול לסובלו כמו שאמר (שמות ב) "ויקם משה ויושיען".
1.
הסבר מה התשובות הנתנות ברמב"ן ובספר העקרים לשאלתו ומהו ההבדל בין שלוש הדעות המובאות ברמב"ן.
2. הבא דוגמאות נוספות מספרי הנביאים לדברי בעל העקרים?
*3.
הבא אחדים מן "המקומות הרבים" בתורה שלהם ירמוז הרמב"ן בפרושו השני!
**4.
לאיזו מן ארבע התשובות דלעיל (ס'
העיקרים,
3 דעות של הרמב"ן)
מתאימים דברי הרמב"ם.
הסבר ונמק תשובתך זו!
(הערה:
לדברי העיקרים השוה דבריו המובאים בגליון חקת תש"ו!)
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. ה'
בקר
ויודע
וגו'
– עתה עת שכרות הוא לנו ולא נכון להראות לפניו והוא היה מתכוין לדחותם שמא יחזרו בהם:
בקר
ויודע
ה' את
אשר לו
– לעבודת לויה:
מה כונתו במלים "עת שכרות"?
2. ח'
ויאמר
משה
אל
קרח
שמעו
נא
בני
לוי
– התחיל לדבר עמו דברים רכים,
כיון שראהו קשה עורף, אמר עד שלא ישתתפו שאר השבטים ויאבדו עמו, אדבר גם אל כולם, התחיל לזרז בהם שמעו נא בני לוי:
דברי
רש"י
אלה
לקוחים
מבמדבר
רבה וזה
לשונו
שם:
"מי שילך וידבר עם יוסף יאמר לשמעון "שמע"?
י"א שהיה מבקש ממנו שיחזור בו ואומר לפניו דברים רכים, כיון שראה שלא שמע, אמר:
עד שלא ישתתפו אחרים עמו התחיל לדבר להם: "שמעו נא בני לוי".
א.
בעל
נחלת
יעקב
מעיד:
נראה דטעות סופר נפלה כאן וצריך להיות במקום "שאר השבטים" – "שאר השבט". נמק את הגהתו!
ב.
מה קשה בפסוקנו?
*ג.
מנין רמז בפסוקנו שדבר עמו רכות לקוה שישמע לו והמתין עד שנוכח שאינו שומע?
*ד.
מה ראה רש"י להוסיך על דברי המדרש "ויאבדו עמו", שאינם מוזכרים במדרש כלל ומאיזו טעות רצה למנענו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י)
פרשת קרח
ט"ז
גליון זה זהה לגליון תש"ו תש"ב
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)
פרשת קרח
פרק ט"ז
א.
מתוך דברי אגדה
א.
מדרש שוחר טוב (לתהלים פרק א'):
"ובמושב לצים…" זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן,
מה עשה קרח?
כנס כל הקהל שנ' "ויקהל עליהם קרח את כל העדה". והתחיל לומר לפניהם דברי ליצנות,
ואומר להם: "אלמנה אחת בשכונתי ועמה שתי נערות יתומות,
והיה לה שדה אחת. באה לחרוש –
אמר לה משה (דברים כ"ב):
"לא תחרוש בשור ובחמור יחדו",
באה לזרוע אמר לה (ויקרא י"ט י"ט)
"שדך לא תזרע כלאים", באה לקצור ולעשות ערימה אמר לה: "הניחי לקט שכחה ופאה". באה לעשות גורן אמר לה:
"תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני". הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו. מה עשתה עניה זו? עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש מגזותיהם וליהנות מפירותיהן. כיון שילדו בא אהרן ואמר לה: "תני לי הבכורות שכך אמר הקב"ה (דברים ט"ו י"ט):
"כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך תקדיש לה' אלקיך".
הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות. הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן,
בא אהרן ואמר לה: "תני לי ראישת הגז שכך אמר הקב"ה (דברים י"ח ד') "ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו"
(לכהן).
אמרה:
"אין כח לעמוד באיש הזה,
הריני שוחטת אותן ואוכלתן". כיון ששחטה אותן בא אהרן ואמר לה:
"תני לי הזרוע והלחיים והקיבה".
אמרה:
"אפילו אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו – הרי הן עלי חרם!", אמר לה אהרן אם כן – כולה שלי הוא,
שכך אמר הקב"ה (במדבר י"ח י"ד):
"כל חרם בישראל לך יהיה",
נוטלן והלך לו והניחה בוכה היא ובנותיה.
כך עלתה לעלובה זו! כל כך הן עושין ותולין בהקב"ה!".
1.
הסבר את המושג "ליצן"
(וכן "דברי ליצנות") שבו משתמשים חז"ל כדי לאפיין בו את קרח.
**מה היתה כונת חז"ל בשימם בפי קרח נאום כזה?
*3.
השוה למדרש זה את דברי תנחומא ב'
המובאים בגליון קרח תש"י ג. (וע'
רש"י א' ד"ה דתן ואבירם החל מן "מה עשה עמד וכנס".)
הסבר מהו ההבדל באופים של דברי הליצנות שאר בפי קרח שם ובין דברי הליצנות אשר שמים בפיו חז"ל במדרשנו כאן?
4. מה יש לענות לטענות קרח וכיצד יש לסתור אותם?
ב.
טז,
א'
ויקח קרח בן…
ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת.
סנהדרין
ק"ט
ע"ב:
אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו:
אמר לו: מאי נפקא לך מינה? אם מר כהן גדול –
אתה תלמידו ואם מר כהן גדול –
אתה תלמידו. (רש"י = אם ינצח משה,
מכל מקום אתה תלמיד, ואם ינצח קרח אתה תלמיד – מה לך בשררה זו?)
אמר לה מה אעשה? עמם הייתי בעצה ונשבעתי לו.
אמרה לו: שב בביתך ואני אצילך. השקתו יין והשכיבתו וישבה על הפתח. סתרה שערותיה, כל מי שבא לקרוא לו,
רואה ראשה פרוע וחוזר. אדהכי והכי (בין כך ובין כך) נבלע קרח ועדתו.
1.
איזו תמיה בפרקנו רצה מדרש זה לתרץ?
2.
השוה:
רש"י בר' ל"ג ט"ז
וישב
ביום
ההוא
עשו
לדרכו
– עשו לבדו וארבע מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד.
והיכן פרע להם הקב"ה,
בימי דוד, שנאמר (ש"א ל יז)
כי אם ארבע מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים:
רש"י שמ' ה'
א'
ואחר
באו
משה
ואהרן
וגו'
– אבל הזקנים נשמטו אחד אחד מאחר משה ואהרן, עד שנשמטו כולם קודם שהגיעו לפלטין, לפי שיראו ללכת,
ובסיני נפרע להם (כד ב) ונגש משה לבדו והם לא יגשו, החזירם לאחוריהם:
רש"י בר' כ"ד נ"ה
ויאמר
אחיה
ואמה
– ובתואל היכן היה,
הוא היה רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו:
מהי דרך חז"ל בכל אחד מכל 4
המקומות הנ"ל בדרישת הפסוקים?
ג.
טז,
ח'
ויאמר משה אל קרח.
רש"י:
ויאמר
משה
אל
קרח
שמעו
נא
בני
לוי
– התחיל לדבר עמו דברים רכים,
כיון שראהו קשה עורף, אמר עד שלא ישתתפו שאר השבטים ויאבדו עמו, אדבר גם אל כולם, התחיל לזרז בהם שמעו נא בני לוי:
תנחומא:
... כל הדברים האלה (הנאמרים לפני כן במדרש) פייס משה לקרח ולא השיבו דבר, לפי שהיה פקח ברשעתו, אמר "אם אני משיבו,
יודע אני בו שהוא חכם גדול, עכשיו יקפחני בדבריו ויקלקלני –
ואני מתרצה לו בעל כרחי.
מוטב שלא אזקק לו…"
הסבר,
מניין שהתחיל משה מדבר עמו רכות ולא ענהו.
(ועיין:
רמב"ן
בר' ל"ז
כ"ב
אל
תשפכו
דם –
אמר להם, הנה הייתי סובל לכם כאשר חשבתם להמית אותו בנכליכם,
כי גם אני שנאתיו ורציתי שיומת על ידי אחרים,
אבל אתם אל תהיו שופכים דם בידיכם,
חלילה לכם. והכונה לראובן בכל זה היתה להצילו להשיבו אל אביו.
והכתוב סיפר מה שאמר להם ראובן ושמעו אליו, אבל דברים אחרים אמר להם מתחילה שלא קבלו ממנו,
כמו שאמר להם (להלן מב כב)
הלא דברתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם,
וכאשר ראה שלא שמעו לעזבו אמר להם,
אם כן אל תשפכו דם בידיכם. ולא אמר "דמו",
כי הראה עצמו שלא יאמר כן לאהבתו,
רק שלא יהיו שופכים דם,
לימד אותם שאין עונש הגורם כעונש השופך דם בידיו:
עצה
טובה
למורים
ולמדריכים:
לשאלה א' עיינו בספרו של פרופ' הינמן:
דרכי האגדה ע'
17.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה אחת עשרה (תשי"ב)
פרשת קרח
ט"ז ט"ו – ל'
הערה לסבת מחלוקת קרח ועדתו עיין גליון קרח תש"ו.
א.
טז,
ט"ו
לא חמור אחד מהם נשאתי.
במדבר
רבה י"ח:
מה שהיה דרכי ליטול (=מה שבדין היה עלי ליטול),
לא נטלתי מהם.
בנוהג שבעולם אדםן שהוא עושה בהקדש, נוטל שכרו מן ההקדש, ואני בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים, בדין היה לי ליטול חמור מהם שבשביל צרכיהם ירדתי – ולא נטלתי.
רש"י:
לא
חמור
אחד
מהם
נשאתי
– לא חמורו של אחד מהם נטלתי. אפילו כשהלכתי ממדין למצרים והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור,
והיה לי ליטול אותו החמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי.
ראב"ע:
ױחמור
אחד
מהם.
ופי'
נשאתי – ששמתי משא עליו.
ולא הרעתי בשום דבר:
מה ראה רש"י להביא דברי המדרש האלה ("כשהלכתי ממדין למצרים…")
ולמה לא הסתפק בפרוש המלים כמשמעם?
והשוה
העמק
דבר:
לפי הפשט מנהג היה שהמשתרר על הצבור ינשא על סוס, כלשון המקרא (קהלת י' ז')
"ראיתי עבדים על סוסים ושרים הולכים כעבדים על הארץ",
אלמא ראוי להיות להיפך, שהשרים רוכבים על סוסים; אך המשרת את אדוניו בדרך נותנים לו חמור. ואני – לא לבד שלא לקחתי מהם סוס לרכב,
אלא אפילו חמור לא לקחתי לרכב עליו.)
ב.
טז,
כ"ב
האיש אחד יחטא על כל העדה תקצוף
בעל
עקדת
יצחק
מקשה:
ומה התימהה הזו?
והלא בעגל לא חטאו כלם ונאמר: "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (שמות ל"ב),
וכן בשטים היה חרון אף ה' בישראל בכלל (במדבר כ"ה),
ובעכן נאמר: (יהושע כ"ב כ') "הלא עכן בן זרח מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו". כי נאמר בו (יהושע ז') "חטא ישראל וגם עברו את בריתי" – ועל כולם היה הקצף. וכבר חיוב זה מקשר הכללות היותו על יחס כללות אדם על חלקיו, כי החולה באחד מאבריו יאמר על כולו שהוא חולה.
1.
הסבר את שאלתו
*2.
האם זוהי אותה שאלה שמקשה הרמב"ן כ"א ד"ה הבדלו מתוך העדה?
3.
התוכל ליישב קושיית בעל העקדה בדרך הפשט?
**4.
האפשר להקשות אותה קושיה גם על אברהם בבקשו רחמים על סדום?
**ג.
טז,
כ"ח
לעשות את כל המעשים האלה
ראב"ע
לעשות
את
כל
המעשים
– להחליף הבכורים בלוים.
ודע,
כי דבר גדול היה ומכעיס לאשר איננו מאמין להסיר הבכורים מכהונתם,
ולהשיב המעלה למשפחת משה לבדו.
וכל זה היה בעבור מעשה העגל, כי ויעלו עולות ויגשו שלמים (שמות לב, ו)
– הבכורים העלום, כי הם היו לבדם הכהנים,
ובני לוי הרגו עובדי העגל.
ויש בכאן שאלה ותשובתה בפרשת וילך משה:
1.
היכן מצינו בתורה שהיתה העבודה בבכורות והחליפם משה בלויים?
**2.
לדברי הראב"ע "ויש בכאן שאלה"
רבו הפרושים והרי מקצתם:
מקור
חיים:
השאלה היא אם כל זה היה בעבור מעשה העגל,
אם כן –
אהרן שעשה העגל האיך לא הוסר מכהונתו,
ואם כן –
נראה שמשה נשא פנים לאהרן??
ויש
אומרים:
התשובה היא, מה שכתוב בפרשת וילך (ל"א ז') "ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו…:
"חזק ואמץ, כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ…" מהי התשובה?
ויש
אומרים:
התשובה היא מה שכתוב בפרשת וילך (ל"א ט"ז)
"וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ" מהי התשובה?
ד.
טז,
כח
כי לא מלבי
הכתב
והקבלה:
…לא היה בכל מה שעשיתי רק קיום שלימותו ולא נתערב בו גם הרגשת הנאה הבאה מצד לבי,
אף שמטבע האדם להרגיש שמחה בלבו אם אחד מבית אביו יתרומם במעלות; לא כן היית בהתרומם אחי לכהונה גדולה ובהתנשאות שבט אבי להיות משרתי ה'
במקדש,
עבד נאמן היית לקיים בהם שליחותי למנותם,
ולא נשתתף בקיום שליחותי גם הרגשת שמחת מסבת היותם קרובי, כי השתתפות כזאת תחליש השליחות,
ואין קיום השליחות בשלמות, ודמה למי שמשתף שם שמים ודבר אחר יחד.
במה שונה בעל הכתב והקבלה מן הפירוש הרגיל של הפסוק ומה המריצו לפרשו כך?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שתים עשרה (תשי"ג)
פרשת קרח
ט"ז
א.
שאלה כללית
אבות
פרק ה'
משנה
י"ז:
כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים.
ושאינה לשם שמים,
אין סופה להתקיים.
איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו.
ועל
זה אומר
המלבי"ם
בפרושו
לפרשנתנו
ד"ה
ויקח
קרח:
חז"ל למדונו שהמחלוקת שהיא לשם שמים כל כת משני צדדי החולקים מתאחדת בעצמה,
כי כלם מתכוונים לתכלית אחת לשם שמים.
אולם מחלוקת שאינה לשם שמים רק מפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו,
אז יש מחלוקת וניגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד,
כי כל אחד מן היחידים מכון תועלת לעצמו ומתנגד לכונת חברו,
שהוא גם כן מכון תועלת עצמו, כענין שהיה מחלוקת קרח ועדתו,
כי כל אחד מהעדה הרעה הזאת התכון אחרת מתנגדת לזולתן. שהנה קרח רצה בכהונה גדולה,
שלדעתו אחר שעמרם שהוא הבכור לקהת תנתן לבן יצהר (קרח)
שהוא בן השני לקהת. – אמנם מחלוקת דתן ואבירם ואון בן פלת היה ענין אחר, שהם התלוננו על שנטלה הבכורה מראובן, שלפי מה שהיה ראובן הבכור ראוי שתצא ממנו המלוכה והכהונה כמו שאמר יעקב (בר'
מ"ט)
"ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני –
יתר שאת ויתר עז" – ש"שאת"
הוא הכהונה ו"עוז"
– המלוכה,
והתלוננו על שנתנה הכהונה ועבודת ה' לשבט לוי והמלוכה והקדימה בדגלים – ליהודה.
וגם על הבכורה שנתנה ליוסף (דברי הימים א'
ה'
פסוקים א'-ב')…
והמאתים וחמישים איש טענו שהם "נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם" ורצו שהכהונה תנתן לנשיאי העדה הראויים לזה כפי מעלתם לא שתנתן לשבט אחד כולו שיהיה בירושה מבלי הבט על מעלת הכהנים ושלמותם, וגם יש לומר – כמו שאמר ראב"ע שהיו המאתים וחמשים איש בכורות וטענו שהכהונה מגיעה להם.
והשוה:
ראב"ע
א'
ויקח
קרח
זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים,
כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו.
והלוים קשרו עליו,
בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו.
וקשר דתן ואבירם,
בעבר שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף,
אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו.
גם קרח בכור היה, כי כן כתוב:
ודגל ראובן חונה בנגב (במדבר ב, י),
וקרח בנגב המשכן,
כי הוא מבני קהת (במדבר ג, כט).
ואלה נשיאי העדה היו בכורים,
והם היו מקריבים את העולות,
על כן לקחו מחתות. והראיה על זה הפירוש: מופת המטה, שראו כל ישראל כי השם בחר שבט לוי תחת הבכורים. על כן כתוב ותכל תלונתם (במדבר יז, כה),
כי התלונה על זה היתה.
גם אמר משה כי לא מלבי (כח),
בעבור שחשדוהו, כי מלבו עשה,
ועוד לא ד'
שלחני (כט)
בשליחות הזה, כי כבר האמינו בו כל ישראל, ועוד ראיה גמורה,
כי כל העדה כלם קדושים.
וזה רמז לבכורים שהם קדושים,
כי כן כתוב קדש לי כל בכור (שמות יג, ב),
והם היו הכהנים הנגשים אל ד' (שם יט, כב)
והם עיקר כל העדה. ויקח קרח אנשים דרך קצרה, כמו חמור לחם (ש"א טז, כ),
ורבים ככה. ויאמר ר' יונה,
כי פירוש לקח – לקום על משה:
1.
אם היתה –
כפי דברי המלבי"ם –
טענת החולקים בכך שתבעו בני ראובן את זכות הבכורה לשבטם והבכורות של כל ישראל את זכותם על עבודת ה'
בכולה – מה ראו כל אלה להתקומם עתה –
אחרי מעשה המרגלים דוקא, והלה בכורת ראובן נתנה ליוסף כבר בימי יעקב אבינו וכן הוחלפו הבכורות בלויים כבר אחרי מעשה העגל – ולמה לא קמו כל אלה כבר אז על משה לתבוע עלבונם?
נסה לענות על שאלה זו לפי הבנתך ואם לא תמצא תשובה העזר בדברי
הרמב"ן
א' החל
מן "ואמר
ר' אברהם
כי זה
הדבר
היה…"
ד"ה
ויקח קרח
… ואמר רבי אברהם כי זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שאדונינו משה עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו,
גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו,
והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו, וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם, גם קרח בכור היה. וזה מדעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו. וכבר כתבתי (לעיל ט א)
כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור,
וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון, אבל היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים:
והנכון בדרש, שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א),
וקנא גם באהרן כמו שנאמר ובקשתם גם כהונה (פסוק י). ונמשכו דתן ואבירם עמו, ולא על הבכורה,
כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף,
אבל גם הם אמרו טענתם,
להמיתנו במדבר (פסוק יג), ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו (פסוק יד). והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים,
ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה. והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו,
ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה.
אבל בבואם אל מדבר פארן ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם,
ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה',
ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות,
ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו וחשב כי ישמעו אליו העם. וזה טעם "להמיתנו במדבר", אמרו הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות. וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד. והקרוב,
כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה,
ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים:
2.
הסבר היכן מצא המלבי"ם רמז בלשון מאמר חז"ל שבאבות לדעתו,
שבמחלוקת שאינה לשם שמים "יש מחלוקת ונגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד"?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. א'
ד"ה
ויקח
קרח:
ויקח
קרח
– לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת,
וכן (איוב טו, יב)
מה יקחך לבך,
לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם. דבר אחר ויקח קרח משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים,
כמו שנאמר (במדבר כ, כה)
קח את אהרן,
(הושע יד, ג)
קחו עמכם דברים:
א.
מה קשה לו?
*ב.
לפי דעת כמה ממפרשי רש"י אין רש"י מביא שני פרושים שונים לד"ה אחד, אלא אם כן לא נחה דעתו באחד משניהם. הסבר – אם כן –
מה פסול מצא בכל אחד משני הפרושים שאילצו להביא פירוש נוסף.
והשוה לשאלה זו:
תולדות תש"ד שאלה ב1
וירא תש"ה שאלה ג4
נח תש"ט שאלה ג1
בראשית תש"י שאלה א3
נח תשי"ג שאלה ג3
(ג)
יתרו תשי"ג שאלה ד2
צו תשי"ג שאלה 2
**2. א'
ודתן
ואבירם
– בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה,
שכן לקהת ובניו החונים תימנה,
נשתתפו עם קרח במחלוקתו, אוי לרשע אוי לשכנו.
מקובלנו ממפרשי רש"י,
שאין רש"י מביא דברי מדרש חז"ל אלא אם כן ראה תמיהה בפסוק שאותה יש לישב.
הסבר מה תמיהה ראה כאן בלשון פסוקנו המתורצת ע"י דברי חז"ל שהביא?
**3. א'
ד"ה
דתן
ואבירם … מה עשה, עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו,
שנאמר נשיאי עדה קריאי מועד,
ולהלן הוא אומר (במדבר א, טז)
אלה קרואי העדה,
והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה. אמר להם חייבת.
התחילו לשחק עליו,
אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה:
לדבריו
אלה מקשה
בעל
גור אריה:
[
ואם תאמר: וקרח מה היה סבור? אם טלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית,
שמא משה גם כן ישיב שהיא פטורה ואין כאן מקום למחלוקת שלהם? ואם היה סבור קרח שהיא חייבת, אם כן יש סברא לחייב,
שמא משה ישיב הסברא ולא יהיה להם מקום לחלוק?
נסה לענות לקושייתו.
ועיין לדברי רש"י האחרונים גם גליון קרח תש"י שאלה ג2-1
4. א'
בני
ראובן
– דתן ואבירם ואון בן פלת:
מה קשה לו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ארבע עשרה (תשט"ו)
פרשת קרח
ט"ז
הערה:
גליון זה הוא המשכו של גליון קרח תשי"ג שעסק במחלוקתו של קרח בכללה, וכן בפסוקים הראשונים של פרקנו.
א.
שאלת סגנון:
השווה:
|
דברי ג. יג. |
דברי ד. ה. ז….רב לכם בני לוי ט. י. |
ר'
יצחק
ערמה
עקדת
יצחק פ'
קרח:
בסגנון דבריהם ובנרצה מהם (=בכונת דבריהם) הורו תכלית חציפותם ועזותם, וזה,
כי לפי שמשה התחיל דברו עמהם במלת "המעט מכם" וסיים דבריו באמרו "רב לכם, בני לוי", שהם הדברים שהתחילה הם עמו,
באמרם "רב לכם, כל כל העדה כלם קדושים",
כונו גם הם עכשיו להתחיל דבורם "המעט כי העליתנו"
כלומר:
"אתה תפסת בסוף מליצתך תחילת דבורנו, גם אנו נתפוש ראשית דבורנו ראשית מליצתך,
כי גם לנו פה להשיב כמוך". והם ודאי דברי קנטור וחלוק על רבם.
1.
הסבר מהו –
אפוא – האמצעי הסגנוני הנותן ביטוי ל"תכלית חציפותם ועזותם".
2.
הראה בדבריהם (פסוקים י"ב – י"ד)
עוד ביטויים המעידים על "חוצפה ועזות" זו?
**3.
הבא דוגמא לסגנון ויכוח זה (דבור המחקה דבור)
גם בפרשה הקודמת (שלח!).
ב.
מתוך דברי המדרש:
1.
ח
ויאמר
משה
אל
קרח…
י ויקרב
אתך
ואת
כל
אחיך
בני
לוי
אתך
ובקשתם
גם
כהנה?!
י"א לכן
אתה
וכל
עדתך
הנועדים
על
ה'
ואהרן מה הוא כי תלינו עליו?!
תנחומא
קרח ו':
כל הדברים האלה פייס משה לקרח ואין אתה מוצא שהשיבו דבר,
לפי שהיה פקח ברשעתו.
אמר:
"אם אני משיבו,
יודע אני בו שהוא חכם גדול, עכשיו יקפחני בדבריו ויקלקלני –
ואני מתרצה לו בעל כרחי.
מוטב שלא אזקק לו".
מה התמיהה שבפרקנו שרצה המדרש לישב?
2.
י"ח ויקחו
איש
מחתתו
ויתנו
עליהם
אש
וישימו
עליהם
קטרת
ויעמדו פתח אהל מעד ומשה ואהרן.
י"ט
ויקהלו
עליהם
קרח
וכל
העדה.
תנחומא
קרח ז':
"ויקחו
איש
מחתתו" הלך קרח על אותו לילה והיה מטעה את ישראל ואומר להם:
"ומה אתם סבורים,
שאני עוסק ליטול אותה גבורה לעצמי? אני מבקש שתהא הגדולה הזאת חוזרת על כלנו; שמשה נטל מלכות לעצמו ואת הכהונה הגדולה נתנה לאהרן אחיו לחק עולם". והיה הולך ומפתה על שבט ושבט כראוי לו, עד שנשתתפו בידו.
ועיין
רש"י
טז יט
ױויקהל
עליהם
קרח
– בדברי ליצנות. כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים ופתה אותם כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד, איני מקפיד אלא בשביל כלכם.
אלו באין ונוטלין כל הגדולות,
לו המלכות ולאחיו הכהונה, עד שנתפתו כלם:
א.
מהי דרך ההסתה שהלך בה קרח לדעת המדרש?
ב.
מה רמז מצא המדרש לדבריו אלה בפסוקים?
3.
כ"ג
וידבר
ה'
אל
משה
לאמר
כ"ד
דבר
אל
העדה
לאמר:
העלו
מסביב
למשכן
קרח
דתן
ואבירם
כ"ה
ויקם
משה
וילך…
תנחומא
קרח ח':
"וידבר
ה' אל
משה לאמר
העלו
מסביב…" ואעפ"י ששמע משה מפי הגבורה כך, לא אמר להם עד שהלך והתרה בהם,
שנאמר "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם", להודיע רשעתם שאע"פ שהלך משה ברגליו אצל הרשעים, קשים לרצות: מה עשו? לא רצו לצאת מאהליהם כנגדו.
כשראה משה כך,
אמר:
עד כאן היה עלי לעשות!"
א.
מה מוסר השכל רצה מדרש זה ללמדנו?
ב.
מה הרמז שמצא המדרש לדברים אלה בפסוקים?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
**1. ג
ד"ה
רב לכם:
הרבה יותר מדי לקחתם לעצמכם גדולה.
ז ד"ה רב לכם:
…דבר גדול נטלתם בעצמכם, לחלוק על הקב"ה.
**א.
מה ראה רש"י לפרש מלת "רב"
בשני המקומות בשתי הוראות שונות?
ב.
מדוע אמר רש"י בפ' ג'
"לעצמכם"
ופ'
ז'
"בעצמכם".
**2. ג
ד"ה
ומדוע
תתנשאו:
אם לקחת אתה מלכות, לה היה לך לברר לאחיך כהונה! לא אתם לבדכם שמעתם בסיני "אנכי ה' אלוקיך"
כלם שמעו!
א.
גור
אריה
מקשה על
דברי
רש"י:
מדבריו יוצא שחלקו רק על כהונת אהרן ולא על נשיאות משה – והלא בפירוש כתוב מדוע תתנשאו"!
נסה לישב קושייתו.
**ב.
מדוע יכול היה לדעת המדרש קרח לתלות את טענותיו בשמעת דברה ראשונה דווקא?
3. י"א
ד"ה
לכן:
בשביל כך, אתה וכל עדתך הנועדים על ה', כי בשליחותו עשיתי לתת כהונה לאהרן, ולא לנו הוא המחלוקת הזה.
א.
גור
אריה:
ופירש דברי רש"י אתה וכל עדתך הנועדים אתך נועדים על ה',
כי אהרן מהו?
ומצאנו הרבה כן כמו (דברי הימים ב'
ט"ו)
" והנבואה עודד הנביא"
שפרושו:
והנבואה – נבואת עודד הנביא.
מה קשה בפסוקנו?
העתק את פסוקנו בסמני פסוק לפי פירושו של רש"י!
ב.
מה ראה רש"י להוסיף את המילים "כי
בשליחותו
עשיתי
לתת… ולא
לנו
המחלוקת
הזה" – מה ישב ע"י דבריו אלה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמש עשרה (תשט"ז)
פרשת קרח
ט"ז
הערה לחלקו הראשון של פרקנו ע' גליונות קרח תשי"א,
תשט"ו.
א.
שאלה כללית:
נתקשו המפרשים בהבנת דברי משה בעצת המחתות בעצת המחתות (ו'-ז')
וכן בדברי הבריאה אשר יברא ה' (כ"ח–ל'),
איך משה רבנו עבד ה'
ונביאו יאמר דבר אשר לא צוהו ה'.
ואלה קצות דעותיהם:
רמב"ן
ח'
ד"ה
ויאמר
משה אל
קרח אבל כולל דבריו עם בני לוי, כי דברי משה בחכמתו פיוס לו ולכל השבט שלא ימשך אדם מהם אחריו.
והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת… ובטח משה כי ה' (ישעיהו מ"ד)
"מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים".
ויש אומרים, כי (ד)
"וישמע משה ויפול על פניו"
– לדרוש את השם לדעת מה יעשה, ואז נאמר לו (ה)
"בקר ויודע ה'
את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו",
ולא נזכר זה רק בספור משה לעם,
וכבר הראיתיך כי במקומות רבים:
פעם יאריך בדבור השם אל משה ויקצר בספור משה,
ופעם יעשה בהפך.
ולפעמים לא יזכיר האחד כלל,
כאשר בא במעשה בני גד ובני ראובן (במדבר ל"ב)
שספר הכתוב המעשה במשה בעצמו והוא נעשה על פי השם, כמו שאמרו (שני השבטים וחצי)
(פרק ל"ב פסוק ל"א)
"את אשר דבר ה' לעבדיך כן נעשה".
וכתוב ביהושע (כ"ב ט') "אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה על פי ה' ביד משה". ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת ה'
כענין שאמר (במדבר ל"ד י"ג):
"ויצו משה את בני ישראל לאמור: זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה ה'
לתת לתשעת המטות וחצי המטה",
ויהיה זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו,
אינו נכון שיעשה משה דבר בחלוק הארץ אלא ברשות,
כי הכל במצות ה' יעשה.
דכתיב (במדבר כ"ו כ"ד)
לאלה תחלק הארץ"
ודעתי בזה ובמה שאמר לאהרן (במדבר י"ז י"א)
"קח את המחתה ושים קטרת"
שהיתה עליו יד ה' בהם והוא הנקרא "רוח הקדש", כענין בספרי דוד ושלמה שהיו ברוח הקדש וכמו שאמר (שמואל ב' ע"ג)
"רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני",
כי משה רבינו "בכל ביתו נאמן הוא" (במדבר י"ב)…
ומפני שאינו מדרך נבואתו של משה לא הוזכר בהן דבר ה':
הרמב"ם
מורה
נבוכים
מאמר ב'
פרק
מ"ה:
…תחילת מדרגת הנבואה שילוה לאיש עזר אלקי שיגיעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול להצלת קהל חשוב וקהל רעים,
או הציל חשוב גדול או השפיע טוב על אנשים רבים, וימצא מעצמו. לזה מגיע ומבין לעשות וזאת תקרא "רוח ה'". והאיש אשר ילוה אליו זה הענין יאמר עליו "שצלחה עליו רוח ה'" או "לבשה אותו רוח ה'" או "נחה עליו רוח ה'" או "היה עמו ה'"
וכיוצא באלה השמות.
וזאת היא דרגת שופטי ישראל כלם, אשר נאמר בהם על הכלל "וכי הקים ה'
להם שופטים", "והיה ה' עם השופט והושיעו".
וזו גם כן מדרגת יועצי ישראל החשובים כולם והתבאר זה בקצת השופטים והמלכים…
"…ונאמר "ותצלח רוח אלקים על שאול כשמעו את הדברים" וכן נאמר בעמשי (דברי הימים א'
י"ב)
כאשר הגיעו רוח הקדש לעזור את דוד "ורח לבשה את עמשי". ודע שכמו זה הכח לא נבדל ממשה רבנו (=
לא היה זה למשה רבנו)…ולזה התעורר להרוג את המצרי ולמנוע הרשע משני הנצים ומחזק זה הכח כך עד שאחרי פחדו וברחו הגיעו עד למדין והוא גר, ירא,
כאשר ראה מאומה מן העול (=עול כלשהו) לא משל בעצמו מהסירו ולא יכול לסובלו כמו שאמר (שמות ב) "ויקם משה ויושיען".
1.
לדברי הרמב"ן הראשונים עד (אדם מהם אחריו")
אינם ענין לשאלתנו.
איזה קושי אחר רצה הרמב"ן לתרץ בדבריו אלה?
2. מה ההבדל בין שלוש התשובות הנתנות ברמב"ן לשאלתנו: 1. "והנה משה חשב";
2. "ויש אומרים"; 3. "ודעתי".
(לדעה אחת השוה גם דברי בעל העקרים בגליון חוקת תש"ו!)
3. לפי איזו משלש הדעות האלה דומה מעשה משה כאן למעשה אליהו בהר הכרמל.
קרא מלכים א'
פרק י"ח כולו.
*4.
השוה דעת הרמב"ן על מעשה משה כאן לדעת תנא דבי אלהו על מעשה משה אחרי חטא העגל (גליון כי תשא תשי"ד).
במה נועזים דברי התנא דבי אליהו יותר מדברי הרמב"ן כאן?
5. במה דומה ענין בני גד ובני ראובן למקומנו?
6.
הסבר דברי הרמב"ן "ופעם יעשה להפך"
ותן דוגמא לכך ממקום אחר בתורה!
*7.
השוה דברי הרמב"ן
המסומנים בקו לדבריו:
בבראשית מ"ב ל"ד
ואת
הארץ
תסחרו –
שינו לו בדבר מפני השלום כדי שישמע אליהם לשלח אתם בנימין,
כי ברצונם מיד היו חוזרים לולי שאמר לא ילך בני עמכם.
וכן אמרו לו אחיכם האחד הניחו אתי,
ולא הגידו לו מאסרם ולא מאסר שמעון.
ויתכן שאמר להם יוסף ואת הארץ תסחרו,
ולא סיפרו הכתוב,
וטעמו שתביאו סחורה כרצונכם לקנות התבואה ולא אקח מכס סחורתכם כי איטיב לכם תחת בשתכם:
וכן שאול שאל האיש לנו ולמולדתינו (להלן מג ז),
התנצלות לאביהם. או כאשר אמרו לו כלנו בני איש אחד נחנו,
אמר להם לא כי באמת ערות הארץ באתם לראות,
והגידו לי אם אביכם חי ואם יש לכם עוד אח, כי אחקור עליכם ואדע מה אתם. ואז ענו שנים עשר אחים אנחנו בני איש אחד והוא בארץ כנען היום,
כי עודנו חי והקטן עמו והאחד איננו.
והוא מה שאמר יהודה (להלן מד יט)
אדוני שאל את עבדיו לאמר היש לכם אב או אח. וכן במקומות רבים יקצר במעשה או בסיפור כאשר הזכרתי (לעיל כד כב,
לא ז):
ורש"י כתב תסחרו,
תסבבו,
וכל לשון סחורה וסוחרים על שם שמסבבים אחר פרקמטיא.
נראה שרצה הרב להזהר מזה שלא אמרו אלא שיהיו רשאים לסבוב הארץ ולשבור בר כרצונם תמיד, ולא פירש כן (לעיל לד י)
שבו וסחרוה, ויסחרו אותה (שם פסוק כא):
וכן בראשית ל"א ז'
ואביכן
התל בי
והחליף
את משכורתי
– זה היה אמת,
ואם לא ספרו הכתוב מתחלה,
וכן אמר לו ותחלף את משכורתי עשרת מונים (להלן פסוק מא),
וכזה במקומות רבים בתורה. ובפרשה הזאת למעלה לא ספר שנתנה לאה את הדודאים לרחל:
מהי שיטת הרמב"ן בכל המקומות האלה?
8. האם פירושו של ה"יש אומרים" לפסוק ד' בפרקנו דומה לפירוש רש"י שם או לא?
9.
לאיזו משלש דעותיו של הרמב"ן מסכים הרמב"ם?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. ח
ד"ה
ויאמר
משה אל
קרח שמעו
נא בני
לוי –
התחיל מדבר עמו דברים רכים,
כיון שראהו קשה ערף אמר:
עד שלא ישתתפו שאר השבטים ויאבדו עמו,
אדבר אל כלם,
התחיל לזרז בהם:
"שמעו נא בני לוי".
א.
מה קשה לרש"י?
ב.
בעל
נחלת
יעקב
מתקן
גרסאת
רש"י
ואומר:
שצריך לגרס במקום "שאר השבטים" – "שלא ישתתפו שאר השבט". נמק את הצורך בהגהתו.
**ג.
השוה
דברי
רש"י
לדברי
מקורו
במדבר
רבה:
מי שילך וידבר עם יוסף יאמר לשמעון "שמע"?
י"א שהיה מבקש ממנו שיחזור בו ואומר לפניו דברים רכים, כיון שראה שלא שמע, אמר:
עד שלא ישתתפו אחרים עמו התחיל לדבר להם: שמעו נא בני לוי, הקטן הוא הכבוד שבידכם, "המעט מכם כי הבדיל ה'
אלקי ישראל…"? חזר על קרח:
"ויקרב אתך ואת כל אחיך בני לוי…".
1) מה ראה רש"י להוסיף על דברי המדרש "ויאבדו עמו", שאינם מוזכרים במקור,
מפני איזו טעות רצה להצילנו?
2) מה ראה להוסיף המלים "אדבר על כלם"?
3) למה לא פירש רש"י לפ' י'
ויקרב אתך את המבואר במדרש "חזר על קרח"?
2. י
ד"ה
ויקרב
אתך –
לאותה שרות שהרחיק ממנו את שאר עדת ישראל
מה קשה לו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שש עשרה (תשי"ז)
פרשת קרח
ט"ז יב
הערה:
גליון זהו הוא המשכו של גליון קרח תשט"ו שעסק אף הוא בדברי דתן ואבירם.
עיין שם בייחוד שאלה א'
וצרפהו הנה.
א.
שאלה כללית:
שמות
ג' י"ג
רש"י
ד"ה
שני אנשים
עברים: דתן ואבירם הם שהותירו המן.
שמות
ד' י"ט
רש"י
ד"ה
כי מתו
כל האנשים:
מי הם? דתן ואבירם. חיים היו אלא שירדו מנכסיהם והעני חשוב כמת.
שמות
ט"ז
כ רש"י
ד"ה
ויותרו
אנשים: דתן ואבירם.
הסבר מהי כונת חז"ל במדרשיהם אלה בזהותם אנשים שונים עם דתן ואבירם.
(שים לב בייחוד לשמות ד'
י"ט!)
ב.
טז י"ב
וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם
רמב"ן:
הנה דתן ואבירם הם היו בעלי המחלוקת הזו כקרח,
כמו שאמר (ט"ז א') "ויקח קרח ודתן ואבירם ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל", שהם המקהילים אותם על משה ועל אהרן.
והנה משה דבר אל קרח ואל כל עדתו, ואמר לו עוד (י"א)
"אתה וכל עדתך",
כי אליו דבר תחלה כי הוא הגדול בהם. והנה הנועדים היו עדת דתן ואבירם גם כן.
ולכך רצה עתה לדבר גם עמהם ולהזהירם על עצמם ועל כל הנועדים שהם עדתם, ולפייס אותם בדברים טובים דברים נחומים לישראל,
כי דבריו עם קרח פיוס לבני לוי לבדם.
וטעם "וישלח",
כי הלכו מלפניו בדברו עם קרח, ואחרי כן (ט"ז)
"ויאמר משה אל קרח" אשר היה עודנו עומד לפניו שם.
או מפני שהיה קרח לוי,
עומד במחנה לויה סמוך לאהל משה, כי כל זה היה ביום הראשון, כאשר אמר (ט"ז)
"אתה והם ואהרן מחר", והוא הבקר שאמר להם (ה')
"בקר ויודע ה'
את אשר לו".
הסבר מה הם הקשיים השונים בפרקנו שאותם מיישב הרמב"ן בדבריו אלה!
ג.
יב "לא
נעלה"
רש"י:
פיהם הכשילם שאין להם אלא ירידה.
השוה:
רש"י
בראשית
מ"ג
כ'
ד"ה
ירד
ירדנו. ירידה היא לנו,
רגילים היינו לפרנס אחרים, עכשיו אנחנו צריכים לך.
רש"י
שמות ל"ב
ח'
ד"ה
לך רד:
רד מגדלותך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם, באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה!
רש"י
דברים
א' מ"ב
ד"ה
לא תעלו:
לא עליה תהא לכם אלא ירידה.
מהי דרכו של רש"י בכל המקומות הנ"ל?
ד.
טז,
יב
לא נעלה.
ראב"ע:
יתכן שהיה אהל מועד בתוך המחנה במקום גבוה, שעל כן מלת (כ"ג)
העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם"; או:
מי שילך לעבודת השם או אל המקום הנבחר יקרא "עולה".
1.
הסבר מה ההבדל בין פירושו לפירוש רש"י.
2.
הסבר מה ההבדל בין שני פירושיו.
ה.
טז,
י"ג
המעט מכם כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש
י"ד
אף
לא
אל
ארץ
זבת
חלב
ודבש
הביאתנו
מהי כונת דתן ואבירם בחזרם פעמים על אותו ביטוי?
ו.
טז י"ד
העיני האנשים ההם תנקר
רש"י:
ד"ה
האנשים
ההם: כאדם התולה קללתו בחברו.
ראב"ע:
ד"ה
האנשים
ההם: תרצה לנקר עיני האנשים ההם,
רמז ליוצאים ממצרים,
כאלו נראה הוא לעינים; ודרך משל לומר:
"סגורות הן עיני פלוני, על כן לא יראה". – על כן לא נעלה. ויש אומרים: התרצה להחשיך העינים שלא תראינה,
כלומר אחיזת עינים אתה עושה לנו! לא נעלה
ואמר "האנשים ההם" על דרך בני אדם חסרי דעת שלא ירצו לדבר על נפשם בגנאי.
והנכון בעיני, שמלת האנשים ההם רמז לזקנים שהיו עם משה שנאמר (כ"ה)
"וילכו אחריו זקני ישראל".
*1.
הסבר מהו ההבדל בין שני פרושי ראב"ע לנקור העינים ואיזה נראה לך פשט?
2. מה בינו לבין רש"י בפירוש "האנשים ההם" ואיזה נראה לך פשט?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשע עשרה (תש"ך)
פרשת קרח
פרק ט"ז י"ט – כ"ז
א.
טז,
כ"א
הבדלו מתוך העדה הזאת
רמב"ן:
יש לשאול, אם ישראל לא חטאו ולא מרדו ברבם,
למה היה הקצף עליהם לאמר "ואכלה אותם כרגע"?
ואם גם הם מרדו כקרח ועדתו, איך יאמרו משה ואהרן: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף"?
וכתב
רבינו
חננאל:
"הבדלו
מתוך
העדה
הזאת" – עדת קרח ולא עדת בני ישראל. "ויאמרו אלהי הרוחות…"
מיד הודיע הקב"ה למשה, כי לא כל עדת בני ישראל בקש לכלות אבל עדת קרח בלבד.
לפיכך פירש לו (=הקב"ה):
זה שאמרתי "הבדלו"
– "העלו מסביב למשכן קרח…" הוא שאמרתי לך.
הזכיר להם "העלו מסביב משכן…"
אולי כשיראו קרח ועדתו ישובו.
אלו דבריו (=של רבינו חננאל).
ואינם נכונים. כי לא היה ראוי לומר על שלשה אנשים –
קרח דתן ואבירם – "הבדלו מתוך העדה",
כי אינם עדה ואין ישראל בתוכם, ואהרן עם עדת מקריבי הקטורת היה. ועוד,
כי "הבדלו"
רמז למשה ואהרן בלבד, כמו (י"ז ז) "הרומו"
וכן "ואכלה אותם כרגע",
רמז למגפה שתכלה עם רב ועצום כרגע,
וחלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה.
אבל הטעם, כי מתחלה היה לב העם אחרי משה ואהרן, וכאשר לקחו קרח ועדתו איש מחתתו וישימו עליהם קטרת ועמדו פתח אהל מועד עם משה ואהרן, אז קרא קרח לכל העדה ואמר להם,
כי בכבוד כולם הוא מקנא וייטב הדבר בעיניהם ונקהלו כלם לראות,
אולי יישר בעיני האלהים ותשוב העבודה לבכוריהם.
וזה טעם "ויקהל עליהם קרח את כל העדה". והנה נתחייבו כליה שהיו מהרהרים
אחרי
רבם, והם
כמהרהרים
אחרי
השכינה
ומוותרים
על נבואתו
של נביא בלבם וחייבין מיתה בידי שמים.
ומשה ואהרן למדו עליהם זכות,
שלא חטא במעשה אלא קרח,
והוא הגורם והוא המפתה אותם,
וראוי הוא שימות לבדו לפרסם ולהודיע ענשו לרבים. וזו דרך מבקושי רחמים, שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם,
מפני שהוא חייב על כל פנים. וכן אמר דוד (שמואל ב' כ"ד י"ז)
"הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי".
והיה העונש ההוא על העם
גם בחטאם,
שהיה
להם לתת
השקלים
מעצמם, אם
העונש
ההוא על
זה כדברי רבותינו…
1. מה הן השאלות הנוספות בפסוקים אלה שמישב הרמב"ן מלבד אותה שאלה שהוא מעמיד בראש דבריו?
2. מה בין פירושו של רבנו חננאל לפרוש הרמב"ן?
3. הבא מלשון הפסוקים (י"ט – כ"ו)
ראיה לדעת הרמב"ן?
4.
הסבר את הפסוקים המודגשים.
ב.
כלי יקר
ד"ה
הבדלו
מתוך
העדה
הזאת –
קרוב לשמוע שגם מתחילה לא עלתה על דעתו ית'
להעניש הבלתי חוטאים אלא שעל עדת קרח אמר כן,
ומשה הבין שעל כל עדת ישראל אמר כן, לפי שכבר נאמר (פסוק י"ט)
"ויקהל עליהם קרח את כל העדה", והיה סבור משה שכל ישראל הסכימו עמו,
ועל כן אמר על כל העדה "ואכלה אותם כרגע"…
לכך אמר משה בתפלתו "אל אלהי הרוחות לכל בשר…"
לפי שמשה לא ראה בישראל שום ריעותא,
כי אע"פ שנ' "ויקהל עליהם קרח את כל העדה", מכל מקום אין ראיה מכאן שנקהלו כל ישראל על משה, אלא קרח עשה את שלו והקהילם עליהם כדרך כל מסית ומדיח ומאן יימר שישראל נתפתו לדבריו, אך מאחר שהבין שרוצה הקב"ה לכלות כל ישראל, זהו לפי שהוא "אלהי הרוחות" ויודע מה שברוחו של כל אחד וידע שבלבם מסכימים עם קרח.
ומ"מ אמר משה על קרח המדיח שהוא עיקר החוטא ומן הראוי שלא יקצוף ה' על כל העדה,
ויש ללמד עליהם קצת זכות כי לא באו מעצמם לידי חטא זה, כי אם מפני המסית ומדיח,
ואין הדין נותן שיהיו שוים בעונש אל המסית לכלות כולם כרגע במיתה אחת…
כלי
יקר:
ד"ה
דבר אל
העדה
והעלו
מסביב
למשכן
קרח –
מעולם לא עלה על לבי להעניש כל העדה. כי אדרבה יודע אני שלא נתפתו לקרח ומה שאמרתי "הבדלו מתוך העדה"
על כל ישראל אמרתי שיבדלו מתוך עדת קרח. וראיה לזה ממה שנאמר (כ"א)
"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר"
– מהו "לאמר",
למי יאמרו כן?
אלא שרצה ה'
שיאמרו לכל ישראל "הבדלו"
ומשה לא הבין דברי ה'.
*1.
האם הולך בעל כלי יקר בדרך רבנו חננאל או בדרך הרמב"ן או בחר לו דרך שלישית?
*2.
לראיה שאין עונש השומע למסית כעונש המסית עצמו מביא הוא מקום מפרשת העלותך,
מהו המקום?
3. במה שונה הוא מרש"י בהסבירו כונת משה באמרו "אלוהי הרוחות לכל בשר"?
ג.
טז,
כ'
וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר
כ"א הבדלו
מתוך
העדה
הזאת,
ואכלה
אותם
כרגע
אלשיך:
כדי שלא ילכדו משה ואהרן בעונם (של החטאים) לא היה צריך שיבדלו מהם,
כאשר לא הוצרך שיבדלו בני קרח ולא מתו.
אך רצה הקב"ה שמשה ואהרן יבקשו רחמים על ישראל בל יאבדו כל העדה,
ועל כן אמר "הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם" למען יאמרו משה ואהרן בלבם:
האם לבל נלכד במצדתם הוא אומר שנבדל?!
לא יתכן! ועוד:
למה מודיענו מה שרוצה לכלותם?
אין זה רק לשנבקש עליהם רחמים, שאם איש אחד חטא לא יהיה הקצף על כל העדה. ועל כן "ויפלו על פניהם".
**1.
מהו הקושי בפסוקנו שרצה לישבו?
*2.
היכן מצינו בתורה שרמז הקב"ה למשה בהודיעו לו את העונש העתיד לבוא, שיבקש משה רחמים על ישראל?
ד.
טז,
כ"ג
וידבר ה' אל משה לאמור:
כ"ד דבר
אל
העדה
לאמור:
העלו
מסביב
למשכן
קרח
דתן
ואבירם
כ"ו וידבר
משה
אל
העדה
לאמור:
סורו
נא
מעל
אהלי
האנשים
האלה
אלשיך:
אמנם היו ישראל מפותים מקרח ולא במהרה ינתקו, על כן אמר לו הקב"ה:
דבר אל העדה דברים כדי שישמעו להעלות מסביב למשכן קרח, כי הקדים להם דברי פיוס ופירוש… לאמר להם כי זהו לטובתכם ולהנאתכם, כי הם רשעים פן תספו,
וחוסו על עצמכם…
וכל זה תהיה הקדמה כדי לאמר: "העלו מסביב למשכן קרח…"
**שני קשיים בפסוקים אלה רצה לישב. אלו הם?
ה.
טז,
כ"ב:
האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף.
עקדת
יצחק
(שער
ע"ח)
אשר המדה לקצוף על הכלל בחטא היחיד כעכן וזולתו,
הנה יהיה זה כאשר יהיה האחד ההוא נכלל בכללם ונקשר בקבוצתם,
כי אז לא יאמר שחטא האיש האחד לבדו, אלא שחטא הכלל.
(פירוש
ר' חיים
יוסף
פאלאק:
כל עוד נקשר החוטא בעבותות אחוה עם כל העדה יפקד עונו גם עליהם,
יען כי אלו הורו או הזהירו אותו,
היה שומע ולא נפל ברשת החטא, לאחר כי בכל זאת חטא,
אין זו כי יד כלם היתה במעלו;
ומלבד זה יפעל עוד חטא היחיד על הרבים, כי בהיותם כלם אגודה אחת ממנו ילמדו לעשות או לפחות לחשוב כמוהו. כמאמר הכתוב (דברי הימים ב'
כ')
"בהתחברך לרשע (כתוב:
'עם אחזיה') פרץ (=שבר)
ה'
את מעשיך". ודומה בזה לאיש אשר יכאב או יחלה ראשו או רגלו, שלא נוכל לומר ממנו שחלה רק אברו זה, יען כי באמת יתפשט עליו עי"ז החולי בכל הגוף כולו,
אחרי שכל האברים אחוזים וקשורים יחד).
אמנם כאשר החוטא ההוא פרש עצמו מן הציבור וכבר לקח עצמו לצד אחד לחלוק עליהם,
כבר יצא מכולם ולא יאמר עליו שהחטא ההוא יהיה כללי שהוא כאבר הפורש מן החי,
שאין לו עוד שום קשר עם גופו.
1.
הסבר על פי זה: כיצד מתקשרים פסוקים כ"ג–כ"ד לפ' כ"ב?
*2.
לשם מה מזכיר בעל העקדה את עכן,
מה ענינו לפסוק כ"ב בפרקנו?
**3.
הסבר:
היש או אין סתירה מדברי בעל העקדה האלה לדברי אברהם בהתפללו על סדום בזכות צדיקים שבה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים (תשכ"א)
פרשת קרח –
עדת קרח וטענותיהם
פרק ט"ז
א.
שאלה כללית:
ראב"ע:
ד"ה
ויקח קרח
– זה הדבר היה במדבר סיני,
כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים,
כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו.
והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו.
וקשר דתן ואבירם,
בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו.
גם קרח בכור היה כי כן כתוב.
ודגל ראובן חונה בנגב וקרח בנגב המשכן כי הוא מבני קהת.
ואלה נשיאי העדה היו בכורים והם היו מקריבים את העולות על כן לקחו מחתות. והראיה על זה הפירוש מופת המטה, שראו כל ישראל כי השם בחר שבט לוי תחת הבכורים, על כן כתוב (י"ז כ"ח)
"ותכל תלונתם" כי התלונה על זה היתה.
גם אמר משה (ט"ז כ"ח)
"כי לא מלבי"
בעבור שחשדוהו כי מלבו עשה,
ועוד:
(ט"ז כ"ט)
"לא ה' שלחני"
– בשליחות הזה, כי כבר האמינו בו כל ישראל.
ועוד ראיה גמורה (פסוק ב') "כי כל העדה כלם קדושים"
וזה רמז לבכורים שהם קדושים,
כי כן כתוב (שמות י"ג ב') "קדש לי כל בכור", והם היו (שמות י"ט כ"ב)
"הכהנים הנגשים אל ה'", והם עיקר כל העדה.
אבן
כספי: אבני
כסף (פסוק
ב' ד"ה
לפני
משה)
… הנה תלונת קרח מבוארת, שאע"פ שהיתה לו מעלת הלוי,
קנא למעלת הכהונה שהיה לאהרן,
כי הוא ואהרן שני בני אחים, והם:
עמרם ויצהר, וזקנם קהת.
ולהפלגת עדפתו נתחבר עם הישראלים,
כאלו אמר להם למשוך לבם,
לאמור:
"הנה כבר יש לי פעלה גדולה עליכם,
גם משה ואהרן כאחיהם, אבל אני חושש על כבודכם כמו על כבודי, ולא אשמח ביתרוני עליכם, לכן נהיה לעבר אחד, לחלוק על הכהונה אשר לאהרן,
ואחר זה –
"כיס אחד יהיה לכלנו" (המליצה שאולה ממשלי א' י"ד)
"ונחלק המעלות כלנו יחד".
ודתן ואבירם שהם ישראלים היו רבי פעלים ואנשי בליעל,
ואולי (???) שהיא היה להם אחוה ואהבה עם קרח,
והיו ראשי המניעים עם קרח,
(???) להם מאתיים וחמישים ישראלים.
גם (פסוק י"ט)
"ויקהל עליהם קרח את כל העדה" והיה זה נקל,
(???) למה שקדם, שהעבודה היתה ביד בכורי ישראל.
ומה שאמר ר'
אברהם אבן עזרא,
כי קשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, ואולי חשדהו בעבור יהושע משרתו,
אנה כתוב בתורה התלונה ולא ההתנצלות עליה?
אף כי יעקב אביהם עשה זה.
וכלל הדבר, כי קרח היה המניע הראשון בקנאותו באהרן כביכול גם במשה; ואולי מצא שיוכל להתרפס עמם,
שיהי לו בכהונה חלק וגורל;
וכי לא יוכל לזה אמר:
"תמת נפשי כמתם".
והגיע ישראל כלם להפלגת הערמה להשפיל מעלות שבט לוי שבכללם אהרן.
ואפשר שנתחברו לקרח אנשים משבט לוי, ואם לא נזכרו,
עד שקרח וכל ישראל היו פה אחד לערער על אהרן, ולא דברו כלל על שאר מעלת הלויים,
כי קרח הערום וחכם להרע עשאם כולם ביום אחד;
ולכן כלם יחד רצוני קרח וכל ישראל,
נקהלו על משה ואהרן לבדם ששניהם לבדם בני עמרם ואמרו להם (ג'):
"ומדוע תתנשאו על קהל ה'?"
כי כל הקהל זולת שניהם היו לעבר אחד, ומשה השיב לכלם יחד תשובה.
1. מהו ההבדל בין שני המפרשים בהסבת נימוקי הקשר של קרח ועדתו על משה ואהרן?
2. מהם נימוקי כל אחד מן הפרשנים לחיזוק דעתו?
3.
היכן מצינו בתורה שהייתה העבודה תחילה בבכורות וניטלה מהם וניתנה לשבט לוי?
*4. מה פירוש דברי הראב"ע "לתת
גדולה
לאחיו, גם
לבני קהת
שהם
קרובים" –
והלא בני קהת הם משבט לוי שהם אחיו, ומה פירוש "גם"?
**5.
מניין לראב"ע שגם הלוויים הצטרפו לעדת קרח?
6. מהו הקושי שבפסוק כ"ט שבפרקנו שאותו מיישב ראב"ע ומהו ישובו?
*7.
מהו הקושי שבשמות י"ט כ"ב וכיצד מיישבו הראב"ע?
8. לשם מה נעזר הראב"ע בפסוק הזה (שמות י"ט כ"ב)?
*9.
לפי דעת הראב"ע פרשה זו שלא במקומה הכרונולוגי (כדרכו בכמה מקומות לפרש לפי הכלל של אנין מוקדם ומאוחר בתורה).
ואולם רוב המפרשים סבורים שכאן מקומה. התוכל להסביר –
למה איפה קרה דבר זה דווקא בזמן ההוא ולא לפני כן?
**10.
הידוע לך עוד מקום במקרא שבו מתאספים לקבוצה אחת של מתנגדים ומתמרדים שונים אע"פ שנימוקיהם להתנגדות היו שונים זה מזה?
ב.
מתוך דברי המדרשים:
1. במדבר
רבה י"ח
ג':
"לא
נעלה" – לא נלך "לא נבוא" אין כתיב כאן אלא "לא נעלה", "פי כסיל מחיתה לו" (משלי י"ח)
– פתחו פיהם לפורענות לומר, שהן מתין בירידה ולא בעליה.
כשם שאמרו, כך מתו: (פסוק ל"ג)
"וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה".
רש"י:
פיהם הכשיל, שאין להם אלא ירידה.
א)
היכן מצינו מדרשים הבנויים על כך, שמלה (או כתוב שלם)
מוצאת ממשמעותה המוחשית ומתפרשת כביטוי מושאל?
ב)
כיצד מעבד רש"י את מקורו?
2. במדבר
רבה י"ח
י"ב:
(כ"ג–כ"ו)
"וידבר
ה' אל
משה לאמר:
דבר אל העדה לאמור: העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם". אע"פ ששמע משה מפי מפי הבבורה לא אמר להם "העלו",
עד שהלך והתרה בהם, שנאמר (כ"ה)
"ויקם משה וליך אל דתן ואבירם" להודע רשעתם, שאע"פ שהלך משה ברגלו, הרשעים קשים לרצות.
מה עשו? לא רצו לצאת מאהליהם. כשראה משה כך,
אמר:
"עד כאן היה לי לעשות".
– (כ"ו)
"וידבר אל העדה לאמור: סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים!".
רש"י:
ד"ה
ויקם
משה: כסבור שישאו לו פנים ולא עשו.
א)
מהו הקושי בפסוקנו שעליו בנוי המדרש?
*ב)
היכן מצינו בתורה שניתנת אפשרות למי שסרח שיחזור בתשובה?
עוד ברגע האחרון שלפני העונש?
ג)
מהו האופייני לרש"י בעיבוד מקורו?
3. מדרש
תנחומא
קרח (ח)
(כ"ז)
"ויעלו
מעל משכן
קרח דתן
ואבירם" –
כיון שראו כך שנסתלקו ישראל מסביבותיהם, יצאו מחרפין ומגדפין,
שנאמר (כ"ז)
"יצאו נצבים", ולהלן כתיב (שמואל א' י"ז)
"ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום".
רש"י:
ד"ה
יצאו
נצבים: בקומה זקופה לחרף ולגדף כמו (שמואל א' י"ז)
"ויתיצב ארבעים יום"
דגלית
א)
מהו הקושי הלשוני שעליו בנוי המדרש?
**ב)
מנין להם לדרוש מלת "נצבים"
לגנאי,
והלא גם על ישראל בעברם בברית נאמר (דברים כ"ט)
"אתם נצבים היום כלכם", ואצל אברהם נאמר (בר'
י"ח)
"והנה שלשה אנשים נצבים"?
ג.
שאלות בתרגום אונקלוס:
1.
ב':
ויקומו לפני משה
וקמו לאפי משה
ולא תרגם כדרכו "קדם"
כמו
בר' י"ח
ח' ויתן
לפניהם
ויהב קדמיהון
בר'
ח"ד
י"ד ויפלו
לפניו
ארצה
ונפלו קדמוהי
2.
כ"ב ועל
העדה
תקצוף
ועל כל כנשתא יהי רוגזא
ולא תרגמו בגוך שני כמוסב לה'.
הסבר מהי סבת הסטיות האלה שסטה אונקלוס מן התרגום המלולי?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושתים (תשכ"ג)
פרשת קרח
פרק טז
א.
שאלה כללית:
עין
יעקב
מסכת
נדרים
אות (כב)
וְהָתַּנְיָא,
שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְאֵלּוּ הֵן, תּוֹרָה,
וּתְשׁוּבָה,
עין
יעקב
מסכת
נדרים
אות (כג)
דָּרַשׁ רָבָא, וְאַמְרֵי לָהּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק,
מַאי דִּכְתִיב, (חבקוק ג) "שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבֻלָה". שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ בַּזְּבוּל מַאי בָּעוּ?
וְהָא בָּרָקִיעַ קְבִיעֵי? מְלַמֵּד שֶׁעָלוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ מֵרָקִיעַ לַזְּבוּל, וְאָמְרוּ לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
אִם אַתָּה עוֹשֶׂה דִּין לְבֶן עַמְרָם, אָנוּ מְאִירִין. וְאִם לָאו, אֵין אָנוּ מְאִירִין.
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה זָרַק בָּהֶן חִצִּים וַחֲנִיתוֹת. אָמַר לָהֶם, בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִשְׁתַּחֲוִים לָכֶם, וְאַתֶּם מְאִירִים –
בִּכְבוֹדִי לֹא מְחִיתֶם,
בִּכְבוֹד בָּשָׂר וָדָם מְחִיתֶם? וּבְכָל יוֹם וָיוֹם יוֹרֶה בָּהֶם חִצִּים וַחֲנִיתוֹת וּמְאִירִים, שֶׁנֶּאֱמַר,
(שם)
"לְאוֹר חִצֶּיךָ יְהַלֵּכוּ לְנֹגַהּ בְּרַק חֲנִיתֶךָ".
** 1.
הסבר את טענת השמש והירח בדברי אגדה אלה. (העזר בירמיהו לג,כה)
ירמיה
פרק
לג,כה:
כֹּה
אָמַר
ה'
אִם
לֹא
בְרִיתִי
יוֹמָם
וָלָיְלָה
חֻקּוֹת
שָׁמַיִם
וָאָרֶץ
לֹא
שָׂמְתִּי:
** 2.
הסבר מה משמעותה של תשובת הקב"ה המכריחם לשוב ולהאיר?
ב.
מדרש תנחומא קרח פרק ב
ויקח
קרח: מה כתיב למעלה מן העניין דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם צצית (במדבר טו). קפץ קרח ואמר למשה: אתה אומר ונתנו על צצית וגו' טלית שכולה תכלת מה היא שתהא פטורה מן צצית?
א"ל משה: חייבת בצצית. א"ל קרח: טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה וארבעה חוטים פוטרים אותה??
בית מלא ספרים,
מהו שתהא פטורה מן המזוזה?
א"ל:
חייבת במזוזה. א"ל:
כל התורה כולה רע"ה פרשיות שיש בה, כולן אין פוטרות את הבית – ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית?? א"ל:
דברים אלו לא נצטוית עליהם ומלבך אתה בודאם. הה"ד "ויקח קרח"- אין ויקח אלא לשון פליגה,
שלבו לקחו, כעניין שנאמר (איוב טו): מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָ.
רש"י
טז, א
ודתן
ואבירם: בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה,
שכן לקהת ובניו החונים תימנה,
נשתתפו עם קרח במחלוקתו, 'אוי לרשע אוי לשכנו'. ומה ראה קרח לחלוק עם משה נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל (תנחומא)
שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבור.
אמר קרח: אחי אבא ארבעה היו, שנאמר (שמות ו): ובני קהת עמרם ויצהר וחברן ועוזיאל. עמרם הבכור, נטלו שני בניו גדולה, אחד – מלך,
ואחד – כהן גדול. מי ראוי ליטול את השניה,
לא אני שאני בן יצהר,
שהוא שני לעמרם?!
והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו.
מה עשה? עמד וכינס ר"נ (מאתים חמישים) ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחבריו וכיוצא בו,
שנאמר:
נשיאי עדה קריאי מועד, ולהלן הוא אומר (במדבר א): אלה קרואי העדה.
והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה, אמרו לו: טלית שכולה של תכלת חייבת בציצית או פטורה? אמר להם: חייבת.
התחילו לשחק עליו:
אפשר טלית של מין אחר – חוט אחד של תכלת פוטרה,
זו שכולה תכלת – לא תפטור את עצמה?!
1.
הסבר,
מה ראה המדרש לשים בפרשת קרח דווקא שאלה זו,
ובמה היא מתאימה לשמש פתיחה למחלוקת זו?
שים לב, לשאלה זו שתי תשובות, אחת פורמלית ואחת עניינית!
2.
בעל
גור
אריה
מקשה:
וישאל קושייתו בלי שילביש אותם?!
נסה לתרץ קושייתו.
**
3. בעל
גור
אריה
מקשה:
וקורח מה היה סבור, אם טלית של תכלת פטורה מן הצצית,
שמא משה גם כן ישיב שהיא פטורה ואין כאן מקום למחלוקת,
ואם היה סובר שהיא חייבת ויש לדעתו סברא לחייב,
אם כן שמא משה גם כן סבור כך ולא יהיה להם מקום לחלוק?!
ישב קושייתו!
4. מה ראה רש"י שלא הביא גם את החלק השני של המדרש,
על הבית המלא ספרים?
במדבר
פרק טז:
(א)
וַיִּקַּח
קֹרַח
בֶּן
יִצְהָר
בֶּן
קְהָת
בֶּן
לֵוִי
וְדָתָן
וַאֲבִירָם
בְּנֵי
אֱלִיאָב
וְאוֹן
בֶּן
פֶּלֶת
בְּנֵי
רְאוּבֵן:
(ב)
וַיָּקֻמוּ
לִפְנֵי
משֶׁה
וַאֲנָשִׁים
מִבְּנֵי
יִשְׂרָאֵל
חֲמִשִּׁים
וּמָאתָיִם
נְשִׂיאֵי
עֵדָה
קְרִאֵי
מוֹעֵד
אַנְשֵׁי
שֵׁם:
ג.
מדרש תנחומא קרח פרק א
וַיִּקַּח
קֹרַח
על ידי מה נחלק?
ע"י אליצפן בן עוזיאל אחי אביו, שנעשה נשיא על משפחתו, שנאמר (במדבר ג): ונשיא בית אב למשפחות הקהתי אליצפן בן עוזיאל. אמר קרח: ארבעה אחים היו אחי אבא,
שנאמר (שמות ו): ובני קהת עמרם ויצהר חברון ועוזיאל. עמרם הבכור זכה אהרן ובניו לכהונה, ומשה אחיו למלכות;
מי ראוי ליטול את השניה,
לא השני? ואני בנו של יצהר, הייתי ראוי להיות על משפחתי נשיא, והוא עשה בנו של עוזיאל!?
קטן של אחי אבא יהא גדול עלי?!
הריני חולק ומבטל כל מה שנעשה על ידו! לפיכך היתה מחלקותו.
רש"י
טז, א
ודתן
ואבירם: בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה,
שכן לקהת ובניו החונים תימנה,
נשתתפו עם קרח במחלוקתו, אוי לרשע אוי לשכנו! ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל,
שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבור.
אמר קרח: אחי אבא ארבעה היו שנאמר (שמות ו): ובני קהת עמרם ויצהר חברון ועוזיאל. עמרם הבכור –
נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך, ואחד כהן גדול.
מי ראוי ליטול את השניה,
לא אני שאני בן יצהר,
שהוא שני לעמרם?
והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם! הריני חולק עליו ומבטל את דבריו.
1. על איזה רמז לשוני מיוסדים דברי המדרש האלה?
** 2.
מה ראה רש"י להביא את אחת מסיבות המחלוקת של קורח רק כאן, אחרי שהסביר את המניעים של דתן ואבירם,
ולא פרשו לפני כן?
ד.
במדבר טז, א:
וַיִּקַּח
קֹרַח
בֶּן
יִצְהָר
בֶּן
קְהָת
בֶּן
לֵוִי
וְדָתָן
וַאֲבִירָם
בְּנֵי
אֱלִיאָב
וְאוֹן
בֶּן
פֶּלֶת
בְּנֵי
רְאוּבֵן:
מדרש
תנחומא
קרח
פרק ב
ויקח
קרח: אין ויקח אלא לשון פליגה,
שלבו לקחו, כעניין שנאמר (איוב טו): מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָ.
מדרש
רבה במדבר
פרשה יח
פסקה טז
ד"א
"ויחלק"
"ויקבץ"
"וידבר",
"ויצו קרח" אינו אומר, אלא "ויקח".
מה לקח? לא כלום לקח,
אלא לבו נטלו,
אמר הכתוב (איוב טו): מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָ.
רש"י
טז, א
ויקח
קרח: פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא.
ויקח
קרח: לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס:
"ואתפלג",
נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת,
וכן (איוב טו) מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ –
לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם.
ד"א:
ויקח
קרח: משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים כמו שנאמר (במדבר כ): קח את אהרן (הושע יד) קחו עמכם דברים.
רמב"ן
טז, א
ויקח
קרח: פרשה זו יפה נדרשת במדרש רבי תנחומא.
ויקח קרח: לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה,
וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג, נחלק מתוך העדה להחזיק במחלוקת,
וכן,
מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ…(איוב טו, יב),
לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם, לשון רש"י.
ודעת המדרש אינו כפירוש הרב.
אבל אמרו שם:
אין ויקח אלא לשון פליגה,
שלבו לקחו, כעניין שנאמר: מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ…. ואינו רוצה לומר שלקח עצמו לצד אחד,
וכן מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ, אינו שיקח אותך לצד אחד להפליג עצמך משאר בני אדם, אבל כוונת המדרש בויקח קרח,
שלקח עצה בלבו לעשות מה שיספר, כי הלקיחה תאמר על העצה והמחשבה. וכן מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ, מה מחשבה יקח לך לבך,
שתחשוב בסתר לית דין ולית דיין, ולא תגלה אותה,
או…
וּמַה יִּרְזְמוּן עֵינֶיךָ (המשך הפסוק מאיוב),
שמתוך רמיזותיך ניכר שאתה כופר במשפט האלהים,
ולא תפרש זה,
אבל תקרא תגר כמסתיר עצמו.
ואליפז אמר זה לאיוב קודם שגילה איוב מחשבתו במאמר ברור, שאין לבורא השגחה בפרטי הנבראים השפלים. ולכך אמר לו (שם כב, יג)
) וְאָמַרְתָּ מַה יָּדַע אֵל הַבְעַד עֲרָפֶל יִשְׁפּוֹט?! והוא עניין המענה ההוא למתבונן בו. וכן לשון לקיחה במחשבה, קחו מוסרי (משלי ח, י),
ולבלתי קחת מוסר (ירמיה יז כג).
אמרו עוד במדרש (רבה יח טז)
"ויחלוק",
"וידבר",
"ויצו"
קרח,
לא נאמר, אלא ויקח, מה לקח? לא לקח כלום אלא לבו נטלו, אמר הכתוב: מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ, והוא כמה שפירשתי.
ואונקלוס שתרגם "ואתפלג",
פתר העניין לא הלשון, כמנהגו במקומות רבים,
וכן תרגם "על דבר קרח"
(להלן יז, יד)
– על פלוגתא דקרח.
ותרגם "בדבר בלעם" (להלן לא, טז)
בעצת בלעם, כי הוא מזכיר העניין בתרגומו.
ור'
אברהם (ראב"ע)
אמר:
ויקח קרח, אנשים – דרך קצרה, כמו וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם (ש"א טז, כ).
ואחרים אמרו, כי "ודתן"
כמו "ואלה בני צבעון ואיה וענה"
(בראשית לו, כד),
ותיקונו:
"ויקח קרח דתן ואבירם".
ולפי דעתי אין צורך, כי הגון הוא בלשון שיאמר "ויקח קרח ודתן ויקומו ויקהלו על משה ועל אהרן",
כי בכל תחילת מעשה תבא לקיחה והוא לשון התעוררות במעשה ההוא,
וכן וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ… (ש"ב יח, יח).
ואם תחפוץ לפרש,
כי הלקיחה על הדבר אשר יזכיר אחרי כן "ויקח אבשלום את המצבת וַיַּצֶּב לוֹ בְחַיָּיו,
כך תפרש: ויקח קרח את האנשים מבני ישראל חמשים ומאתים ויקומו לפני משה ויקהלו על משה ועל אהרן.
1. למה לא הסתפק רש"י בפירושו הראשון או השני,
מה חולשה מצא בכל אחד מפירושיו?
** 2.
מה ראה הרמב"ן לפרש את הפסוק
מאיוב:
מה
יקחך
לבך – מה מחשבה יקח לבך ולהפוך את היחס של מושא ישיר ליחס שאליו (יקחך – יקח לך) מה אלצו לכך?
3.
הסבר את המקומות המודגשים ברמב"ן (נוסף על הנשאל בשאלה 2)
4. מהי ראייתו של הראב"ע משמואל–א טז, כ?
5. מה פירושם של "האחרים אומרים" ומה ראייתם מבראשית לו, כד?
6. במה שונה פירוש הרמב"ן "ולפי דעתי" מכל שאר הפירושים?
7. למה אין הרמב"ן מסתפק בפירוש של "לפי דעתי" והוסיף עוד פירוש אחר?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ג]
קורח
פרק טז
בפרשה זו הרבינו הפעם במדרשי חז"ל,
בעקבות רש"י המרבה גם הוא בפרשה זו במובאות מן המדרשים ואף פותח פירושו במעין "המלצה":
פרשה זו יפה נדרשת במדרש תנחומא.
דברי חז"ל שהבאנו בשאלה א אינם קלים. רבו הפירושים על דברים סתומים אלה, ונביא בזה את
פירושו
של
הרשב"א
בעין
יעקב
למקומנו:
מאי דכתיב שמש וירח: דבר מפורסם, שהנכבד בבעלי חיים השפלים –
הוא המין האנושי,
מפני שהוא בעל שכל. ואין יתכוון (=מטרת)
השכל להבדיל בו בין המתוק והמר, כי גם זה מפעולות הטבע,
שכל שאר בעלי חיים משתתפים עמו בזה.
רק יתכוון (מטרתו)
להבדיל בין האמת והשקר ולהכיר את בוראו ית' לעבוד לפניו. ולא תתכן העבודה הנבחרה בלתי אם ינבא אחד מבני אדם, יצווה על ידו מה שרצהו ומה שלא רצהו, ולולי זה לא נברא העולם השפל כאשר גילו לנו חז"ל תמיד. כמאמרם:
תנאי עשה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלים את התורה – מוטב ואם לאו,
אני אהפוך אתכם לתוהו ובוהו.
ואמר שהתורה נבראת קודם שנברא העולם בכוונה זו כמו שפירשתי במאמר שלמעלה. ולזה אמר, שמחשבתו של ישראל קדמה לכל.
וכבר ברור בתחילת התורה שהמאורות ברקיע לקיום השפלים להאיר על הארץ,
כמאמרו:
ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ ולמשול ביום ובלילה.
נמצא שתכלית כוונת העולם השפל – בתורה,
וקיום העולם במאורות – ברצון בוראם ית'.
וכל מי שגורם סיבת סתירת התורה כמסבב סתירת העולם בכללו. ואם כן, כל מי שמטיל שיבוש בדברי הנביא המשתלח בדברי התורה – סותר את התורה,
ואם אין תורה אי אפשר לקיום העולם,
ועם זה תסתלק כוונת המאורות,
וכאילו אינם צריכים להיותם ברקיע להאיר על הארץ; רק ראויים להסתלק ולעלות משם כדי שלא תגיע מעלתם לעולם השפל כלל. וזהו כוונת המאמר שאמר, שעלו השמש והירח לזבול עד שיינתן הדין למשה השליח הנאמן בכל בית הש"י,
שהיה קורח מטיל שיבוש בשליחותו.גם יש לך לדעת, כי בהרבה מקומות באגדות מספרים עניינים קבועים בלבבות, כי השגחתו ית'
על פרטי מעשה בני אדם,
כדי לשרש דעת המתפלספים שמסלקים השגחתו מן הפרטים. גם רומזים לנו רז"ל במשלים תמימים,
שכל פעולותיו ית'
ברצון מכוון היושר והאמת, וכאילו שאלוהו והשיב.
וזהו אמרם: כל מעשה בראשית לדעתם נבראו,
ואמרינן:
אמרה לבנה לפני הקב"ה וכו' אמר לה… ועל הכוונה הזו בעצמה אמר כאן, שעלו לזבול קודשו ואמרו אם אתה עושה דין – מוטב, כי יש תורה ויש עולם;
ואם לאו – אין תורה ואין עולם.
ואמר להם הקב"ה,
מפני שוטים אלו שקלקלו אי אפשר לבטל העולם, שגם לשמש ולירח עובדים ואין העולם מתבטל,
אלא עולם כמנהגו נוהג, כי כן יסד המלך ית',
ואלו הם חצים וחניתות שזורקים בהם בכל יום, ושוטים שקלקלו עתידים ליתן הדין.
וכעניין שאמרו בפרק רבי ישמעאל:
שאל הגמון את רבי ישמעאל:
אם אין צורך בעבודה זרה מפני מה אינו מבטלה?
אמר לו: אם לדבר אחר היו עובדים הייתי אומר כן, אלא הם עובדים לחמה ולבנה,
אם כן יאבד עולמו מפני השוטים, אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים דקלקלו עתידים ליתן את הדין.
לעצם טענותיו של קורח ולסיבות התקוממותו נאמרו גם כן דברים שונים במדרשי חכמינו.
ראוי לשים לב לכך שהתורה עצמה מוסרת רק טענה אחת ויחידה מפיו של קורח ועדתו,
היא הנאמרת בפסוק ג, וממנו יש להוציא,
מה בעצם היתה סיבת המחלוקת,
מה היו מניעיה הפנימיים ומה ביטוייה הגלויים.
חז"ל הסתמכו על רמיזות שונות בפסוקים, גם במקומות אחרים,
על תגובות משה,
על הקשר הכתובים,
כדי למצוא תשובה לשאלה: מה בעצם רצה קורח?!
שאלה ב1 אין לפתור בכך שהמדרש בנוי על סמיכות הפרשיות, אין בזה אלא תשובה פורמלית,
המראה את הקשר החיצוני בין דברי המדרש ובין הכתובים.
לצד הפנימי אומר בעל גור אריה:
גור
אריה
במדבר
פרק טז
פסוק א
ונראה לומר, שלגמרי היה קרח מדמה אותם יחד, לפי שראה קרח כי שני אחים, משה ואהרן, האחד מיוחד בעבודת המקום בעד כל ישראל,
והוא הכהן גדול,
והוא מיישר מעשיהם של ישראל בעבודת המעשה,
שהם הקרבנות. ומשה רבינו הוא היה שומע מפי הקדוש ברוך הוא התורה והמצוות,
ומלמד אותם לישראל.
סוף סוף אהרן ממונה עיקרו על המעשה,
ומשה על התלמוד.
והיה קרח מביא זה ראיה שאין צריכים לשניהם, לא למעשה ולא לתלמוד. והביא ראיה מן טלית שכולה תכלת על אהרן, שהוא ממונה על המעשה, לפי שמצוות ציצית גם כן ניתנה לקיים כל המצוות של הקדוש ברוך הוא,
שנאמר (לעיל טו, לט)
"וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'
ועשיתם".
ואמר קרח טלית שכולה תכלת פטורה או חייבת, וסובר שיאמר פטורה אחר שכולה היא תכלת,
אינה צריכה חוט אחר לקיים בו "וזכרתם ועשיתם את כל מצות ה'". הכי נמי כל ישראל כולם קדושים בעבודת הקדוש ברוך הוא, ואין אנו צריכים לכהן אחר גם כן,
שעל ידו יהא מקוים עבודת המקום.
וכנגד התלמוד היו מביאים מן 'בית מלא ספרים וכו", כלומר שכמו שבית מלא ספרים פטור מן המזוזה, לפי שהמזוזה ציווה המקום לקבוע על מזוזות ביתנו, כמו שנאמר (דברים ו, ז–ט)
"וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך,
ודברת בם בשבתך בביתך", כדי שיהיה האדם מדבר בדברי תורה תמיד.
הרי כמו שנאמר בציצית "וזכרתם ועשיתם את כל מצות ה'", נאמר במזוזה "ושננתם לבניך ודברת בם וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך",
לומר שהציצית היא שגורם למצוות המעשה, והמזוזה היא לקבוע בנו תלמוד תורה. ואם הבית מלא ספרים אין צריך למזוזה – הנה כל ישראל מלאים תורה וספרים, אין צריכים למזוזה.
כלומר,
שהם פטורים מאותו המלמד להם תורה, כי אינם צריכים שום אמצעי,
שכולם חכמים ושמעו מפי הגבורה (שמות כ, ב)
"אנכי"
(רש"י פסוק ג),
ומה צריך לאמצעי.
ומה שפירש רש"י שלא היו חולקין על משה רק על אהרן,
על כורחך היו חולקים גם כן על משה, שהרי אמרו אליו על דבר זה לא נצטווית. אלא על נשיאותו לא היה חולק, אבל היה חולק על תורתו.
וזה פשוט שהיה חולק על תורתו.
ויש לפרש גם כן ששני הדברים היו על משה בלבד, והיו חולקים על המעשה, ועל התורה שהוא מלמד אותם לעשות. כלומר בשני חלקים – שהם התלמוד והמעשה – אין אנו צריכים למשה; אם לקבוע בנו מעשה לעשות התורה, אין אנו צריכים לו, כמו שהטלית שהיא כולה תכלת פטורה מן חוט ציצית המביא לידי מעשה. ואם לקבוע בנו תלמוד תורה,
אין אנו צריכים,
כשם
שבית מלא ספרים אין צריך מזוזה לקבוע תלמוד תורה באדם.
ופירוש זה נכון מאוד למבין יותר, כי אין ספק שמשה היה מיישר את ישראל בשני דברים אלו,
בתורה ובמעשים. והיו סבורים הרשעים כי אינם צריכים לשום אמצעי להישיר אותם בשני אלו דברים.
ולפיכך הביאו ראיה מציצית ומזוזה.
והשתא יתורץ קושיא גדולה, מנא להו לרז"ל (תנחומא קרח אות ב) ששאל קרח על בית מלא ספרים, והשתא ניחא, דמסתמא אחר שהיה שואל השאלה של טלית כדי לכפור על המצוות המעשה, ממילא גם כן היה מביא המשל מן המזוזה על תלמוד תורה,
שדין אחד להם,
דלמה לא היה חולק על זה כמו על זה.
שאלה ד כולה עוסקת בבעיה הלשונית–תחבירית הידועה, שלפנינו פועל יוצא "ויקח"
הדורש במפגיע מושא ישיר – ומושא ישיר זה איננו.
בשתי דרכים ניתן להתגבר על קושי כזה:
לפרש את הפועל היוצא "ויקח"
בהוראה אחרת מן הרגילה, שלא בהוראת פועל יוצא – ואז יתבטל הקושי מעצמו;
או למצוא בפסוק עצמו או בסמוך לו מילים אשר תוכשרנה לשמש מושא ישיר לפועל היוצא ואז ייושב הקושי.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וחמש (תשכ"ו)
פרשת קרח
פרק ט"ז פסוק ט"ו
א.
טז,
ט"ו
אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי.
א.
רש"י:
ד"ה
אל תפן
אל מנחתם
– לפי פשוטו הקטורת שהם מקריבים לפניך מחר,
אל תפן אליה,
ומדרשו:
יודע אני שיש להם חלק בחסידי ציבור,
אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו.
רמב"ן:
ד"ה
אל תפן
אל מנחתם
– (אחרי הביאו את דברי רש"י דלעיל) ואינו נכון בעיני שיהיה על הקטרת, לפי שעל דתן ואבירם הוא אומר כן,
שחרה לו על דבריהם, והם לא היו בתוך העדה הנועדים להקטיר קטרת.
אבל פשוטו, כי בעבור שהיו אלה רוצים בכהונה להקריב קרבן, אמר משה: "אל תפן אל מנחתם" – אל תפן אל קרבן שיקריבו לפניך ואל תפילה שיתפללו לך, כל כל הקרבנות,
גם התפילה, יקראו 'מנחה'
בכתוב,
וגם אמר אונקלוס "קורבנהון"
– איזה קרבן שיקריבו אליך.
ספורנו:
ד"ה
אל תפן
אל מנחתם
– אל תפן אל שום מין קרבן שיקריבו לכפר עליהם,
אל הפך (שמואל א' כ"ו י"ט)
"ירח מנחה", יזה כי איני מוחל על עלבוני ואין למחול להם בלעדי זה,
כאמרם (מסכת יומא) "עברות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו".
וכן ירמיהו אמר (פרק י"ח)
"אל תכפר על עונם וחטאתם מלפניך אל תמחי כי כרו שוחה ללכדני זכור עמדי לפניך לדבר עליהם טובה". (שים לב ספורנו צרף כאן חלקי פסוקים כ', כ"ג,
כ"ג והביאם שלא לפי סדרם – כ"ג,
כ"ג,
כ'!).
1) מה קשה למפרשים אלה בפסוקנו?
**2)
כידוע אין רש"י מביא גם פשט וגם דרש בפרושו לד"ה האחד, אלא אם כן לא מצא שאחד מיישב את הקושי במלואו. הסבר מהי חולשת הפשט שאילצה אותו להביא גם את הדרש, ומהי חולשת הדרש שאילצה אותו להקדים לו את הפשט?
*3)
מפרשי רש"י משתדלים להסיר את תלונות הרמב"ן מעל רש"י.
באיזה אופן אפשר להגן על פירושו של רש"י נגד התקפתו של הרמב"ן?
4) מה ההבדל בין פירוש רש"י לפי פשוטו,
ובין פירוש הרמב"ן?
5) לשם מה מביא הרמב"ן את ת"א,
מה הסיוע הניתן בתרגום לפירושו?
6) האם קרוב ספורנו בפרושו יותר לאחד מפרושי רש"י,
או לפירוש הרמב"ן,
או בחר לו דרך שלישית?
*7) מה ההבדל בין הבנת הספורנו את הכינו של "מנחתם"
ובין רש"י בהבנתו את הכינוי הזה?
8) במה מסייעים הפסוקים מירמיהו לפרוש ספורנו, הלא לא מדובר בהם על מנחה וקרבן?
9) מי משלשת המפרשים הנ"ל יכול למצוא סעד לדבריו בהקשר?
ב.
אל תפן אל מנחתם
רלב"ג:
אחשוב שאין זה בקשה ממשה,
כי זה בלי ספק לא היה צריך לזאת הבקשה,
כי הם היו עושים כנגד ה' ית'
ואין ספק שהוא לא יפנה אל מנחתם.
ולזה ידמה שיהיה ענינו כמו (איוב מ' ל"ב)
"זכור מלחמה אל תוסף", שאינו בקשה אך הוא ספור הענין; וכזה אמר משה:
הנה אין ספק שאתה אל תפן אל מנחתם, כי לא עשיתי להם שום דבר שיהיה להם בעבורו מקום להתרעם על שררות…
1) במה שונה הרלב"ג משלשת הפרושים שהבאנו בשאלה הקודמת?
2) מהו הקושי שהביאו לפרש כאשר פרש?
**3)
במה מסייע הפסוק מאיוב לפירושו?
(ראב"ע שם:
ד"ה
שים עליו
כפיך: אם תוכל, ואלו עשית זאת,
לא תוסיף עוד להלחם בו כי לא תחיה).
4) מהי חולשת פירושו של הרלב"ג?
ג.
אל תפן אל מנחתם
ראב"ע:
.. ודתן ואבירם היו אנשים גדולים והקריבו מנחה קודם זה המעשה, וזה טעם "אל תפן אל מנחתם, ופנה אלי כי לא נשאתי חמור אחד מהם, ופירוש נשאתי ששמתי משא עליו.
1) מהו הקושי שרצה ליישב?
*2)
השוה לדבריו ראב"ע
בבראשית
ו' י"ח
ד"ה
והקימותי
את בריתי.
ױוהקימותי
את
בריתי
לאות שהשם נשבע לו שלא ימות הוא ובניו במבול, ואם לא נמצא בתחלה מפורש,
כאשר מצאנו במשנה התורה נשלחה אנשים לפנינו (דברים א, כב).
ומלת והקמותי שאקיים את שבועתי. והקרוב אלי שזאת הברית רמז לקשת. וטעם ברית הסכמה,
ודבר שבחרו שנים,
והוא מגזרת ברו לכם איש (ש"א יז, ח).
והמלה בסמוך ובמוכרת שוה, וכן שבית יעקב (תה'
פה,
ב),
ובנותיו בשבית (במד'
כא,
כט).
וי"א שברית גבול כרות. ואחר שאמר שנים,
ביאר שיהי' זכר ונקבה. ואחר שאמר כלל מכל החי.
מכל בשר. פרט אח"כ מהעוף למינהו,
מן הבהמה למינה,
ומכל רמש שהוא על האדמה.
זה כלל לחיות השדה, וכן קטן וגדול שהוא נולד מזכר ונקבה.
ויצאו כל הנולדים בלי התחברות שנים, וכן חיות המים שגם הדג יקרא בשר.
והעד שאמר משה ואתה אמרת בשר אתן להם, הצאן ובקר וגו',
אם את כל דגי הים (במד'
יא,
כא – כב):
מהי הדרך המשותפת שבה הוא הולך בשני המקומות ליישוב הקשי?
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
א)
במדבר טז, כב
ויפלו על–פניהם ויאמרו אל אלקי הרוחת לכל–בשר
האיש האחד יחטא ועל כל–העדה תקצף
רש"י:
האיש
האחד הוא
החוטא
ואתה על
כל העדה
תקצוף. אמר הקב"ה יפה אמרת אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא.
רוו"ה
(היידנהיים)
בפירוש
"הבנת
המקרא" על
רש"י:
רצונו שהה"א של "האיש"
איננה לתימה, שאילו כן היתה רואיה להינקד פתח כמו "האיש כמוני יברח"
(נחמיה ו', יא)
אך היא לידיעה,
והתימה היא "ועל–כל העדה תקצוף"
– ויש מקומות שתחסר ה"א התימה כמו "יכרו עליו חבריו"
(איוב מ, ל)…כי מתנועות המדבר וקריצותיו ורמיזותיו יובן הענין על בירורו, כי אחר כונת הלב הן הן הדברים…
וכמו שאחז"ל "מפי סופרים ולא מפי סופרים"
מפני שדברים שבעל פה בעמידה במקום ההפסקה ובהתמדה במקום הסימוך ובחוזק הדברו וברפיונו וברמיזות ובקריצות מתמיהה ושאלה והגדה ויחול ופחד ותחינה…
ואפשר שיעזר המדבר בתנועות עיניו וגבותיו ובכל ראשו ובידיו…
ובשארית הזאת אשר נשארה אל לשוננו הברורה ימצאו ענינים דקים ועמוקים נטבעו בה להבין הענינים ולהיותם במקום המעשים ההם שהם פנים בפנים והם הטעמים אשר יקרא המקרא מצויירין בהם מקום ההפסק והסמוך ומפריד מקום השאלה מן התשובה.
ככתוב
בכוזרי
מאמר שני
ס' ע"ב…
1) איך יש לפרש את הפסוק לפי רש"י?
2) מה תפקיד טעמי המקרא המיוחדים לפי רוו"ה?
ב)
יז,
כה
ויאמר ה' אל–משה השב את–מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני–מרי ותכל תלונתם מעלי ולא ימותו
גמרא
הוריות
יב, א':
תניא משנגנז ארון נגנזה צנצנת המן ומקלו של אהרן.
מנה"מ?
אמר ר' אלעזר:
אתיא משמרת משמרת מצנצנת המן (ראה שמות טז,
לב…
והנח אותו לפני ה' למשמרת לדרתיכם).
שד"ל:
בכתב יד על קלף מצאתי:
למשמרת לאות בני–מרי (בסדר טעמים: טפחא מונחת אתנחתא)
ונכון.
מלבי"ם:
השב את מטה אהרן לפני העדות, וזה משני טעמים:
א)
למשמרת להיות ציון על אהרן עצמו שהוא ושבטו שהמטה מורה עליו יהיה תמיד לפני העדות שומרי משמרת ה' ועבודתו.
ב)
שיהיה לאות לבני–מרי שלא יחלקו עוד על הכהונה, כי בא האות והמופת על הכהונה והלויה…
1) כמה דעות שנות הובאו בפי הפרשנים והמתרגמים?
2)
אילו דעות מתיישבות עם פיסוק הטעמים?
3)
לאיזו דעה מסייעים הטעמים בשמות ט"ז,
ל"ג (וגם ל"ב)?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ו]
קורח
בהתקוממות של קרח ועדתו עסקנו בהרבה מגליונותינו.
מהם גלינות שבם דננו בשאלת זהותם של המורדים (עיין גליון קרח תשיג) ומהם שעסקנו בם בדרכי ההתקוממות (גליון תשי"א,
תשכ"ג)
ומהם שתכנם העיקרי דתן ואבירם וטענותיהם (גליונות תשט"ו,
תשי"ז)
ויש גליון העוסק בהכנה לעונש (מפס'
י"ט ואילך –
גליון קרח תש"ך).
הפעם עמדנו על פסוק אחד בלבד, הוא פ' ט"ו,
ביתר דיוק על חציו הראשון.
פסוק זה מעורר קשיים קטנים וגדולים. יש לפנינו קושי דקדוקי והוא הופעת המלה "מנחתם"
כמיודעת מבלי ששמענו עד הנה שהביאו מנחה.
ונוי הדעות בהבנת אותה "מנחה"
– אם המדובר במנחה אשר כבר הביאוה או על אותה שעומדים הם להקריבה, מזכירים לנו את חלוקי הדעות במפרשים ביחס לאותה ברית המופיעה גם היא לראשונה כמיודעת בבר'
ו'
י"ח והקמותי את בריתי. ועיין לזה בדעותיהם המנוגדות של המפרשים שהובאו בגליות נח תשכ"ג.
ואולם ההבדל שבין ספורנו לפרשנים האחרים אינו כהבדל הראשון שהזכרתיו, אם המדובר במנחה שהובאה כבר או במנחה שעתידה להיות מובאת, אלא בניגוד אשר גם אותו כבר מצאנו לא אחת כבעיה פרשנית.
האם הכינוי הוא כנוי הנושא (השייכות)
או כנוי המושא.
(וע'
שמות פרק א'
בסבלותם;
וכן בסמיכות בר'
י"ח צעקת סדום ועמורה; במדבר ה' ו'
מכל חטאת האדם).
אך השאלה הקשה הרבה יותר היא עצם הפניה הזו של משה אל ה'.
אשר עליה אמר תלמידו של שד"ל משה יצחק
בר' שמואל
אשכנזי
טרסקי
איש
טריאסטי
בפרושו
לתורה
"הואיל
משה":
אל
תפן אל
מנחתם: מעודי מקרא זה היה קשה עלי. ולא יכולתי להולמו.
איך יהיה שמשה יאיים על קרח ועדתו בהקרבת הקטורת,
ואחר כך הוא עצמו בספק אולי תתקבל מנחתם עד שהוצרך להתפלל שלא תתקבל?!
וגם בעיני חז"ל היה הדבר קשה, וזה אחד מן המקראות שאומרים "דרשני"!
כלומר:
בלי פירוש לא נוכל להניח שום פסוק בתנ"ך,
ואם אי אפשר לפרשו בדרך פשט צריכים אנו לפנות אל המדרש;
ואמרו חז"ל שכוונתו על חלקם בתמידי ציבור, שהאש תניחנו ולא תאכלנו, להורות כי נזופים הם למקום.
וזה לא יתכן מכמה טעמים:
וראשון לכלם, שלא הקריבו תמידין בל"ח שנה שהיו במדבר, שכן כתוב בפרשת פנחס "עלת תמיד העשויה בהר סיני"
ששם הקריבו תמידין כמצווה בפרשת צו ("וזה אשר תעשה על המזבח")
ואחר נסעם מהר סיני אולי הקריבום בהיותם חונים במדבר פארן באותם מ' יום שהמרגלים היום תרים את הארץ, ואחר כך חדלו להקריב מפני שחשבו עצמם כנזופים למקום.
ונחזור למקרא שלפנינו התמוה בעיני מאד, ומאחר שאינו מוצא קורת רוח בדברי שום אחד מן המפרשים הנני מוכרח לסלול לי דרך חדשה, אף כי קוצים ממאירים סביבותיו,
ועלה על דעתי שתי"ו של תיבת "תפן"
היא במקום אל"ף של "אפן",
כמו ששערתי במלת אזכיר (סוף פרשת יתרו – בכל מקום אשר אזכיר את שמי), ששם האל"ף במקום תי"ו – "תזכיר",
ו"אל"
במקומנו הוא במקום "לא"…
וכוונת המקרא, שחרה למשה על שקראוהו "משתרר"
בכח ומטיל אימה אל משמעתו,
ולכן אמר משה לפני ה':
"זה יאמרו עלי?!"
אני,
שלא אפן אל מנחתם, שמימי לא קבלתי מנחה מהם,
ולא פניתי אליה,
לא לקחתי חמור מהם כשרצו להשאילו לי,
מכל שכן שלא עשיתי אנגריה בהם ולא הרעותי עמהם".
ואולם כבר הקדימו אברבנאל בפירוש מוזר אחר,
אלא שפירושו אינו מצריך חילוף אותיות:
.אבל נצטער משה ביותר ממה שאמרו "כי תשתרר עלינו גם השתרר",
כאילו הוא היה נוהג עליהם שררות, ולכן התפלל אל ה' "אל תפן אל מנחתם" – אל תפן אל הדורונות והמנחות שהאנשים ההם פעמים שולחים אלי כאוהבים כבכורה בראשיתה או פרי העץ המשובח שפעמים היו שולחים אותו למשה מנחה,
כדרך האוהבים לאנשי המעלה; כי כל זה אינו שררה,
כי הם מעצמם היו שולחים אותו. אבל אני בדרך שררה, האם חמור אחד מהם לקחתי לשאת את משאי כמו שעושים המנהיגים לצרכיהם?!
עד כאן דברי האברבנאל.
וכל הפירושים הדחוקים והמשונים האלה,
רק כדי להימנע משנאמר, כי התפלל משה על כך,
שלא תתקבל "מנחתם"
בין שמנחה זו קרבן, בין שזו תפילה.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושש (תשכ"ז)
פרשת קרח
ט"ז כ' – ל"ה
א.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1) כ"ג
אל
אלהי
הרוחות: יודע מחשבות, אין מידתך כמדת בשר ודם.
מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה,
אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס,
נפרע מכולם. אבל אתה –
לפניך גלויות כל המחשבות ויודע אתה מי החוטא.
(א)
מה קשה לו בפסוקנו?
(ב)
בעל
גור אריה
סובר שרש"י מפרש כאן מה שפירש על סמך יחז' כ'
ל"ג,
הסבר במה עשוי הפסוק ההוא לסייע לפרושו של רש"י!
2) כ"ג
ד"ה
האיש
האחד: הוא החוטא ואתה על כל העדה תקצוף.
אמר הקב"ה:
יפה אמרתם, אני יודע ומודיע מי חטא ומי לא חטא.
(א)
מה קשה לו?
(ב)
מה ראה רש"י לפרש "יחטא"
– "החוטא"
בבינוני,
ואלו "תקצוף"
השאירו בלשון עתיד – "תקצוף"?
**(ג)
מה ראה רש"י צורך להביא את דבריו האחרונים (אמר הקב"ה)
שהם דברי מדרש תנחומא, והלא לא בא רש"י אלא ליישב את הפסוקים (וע'
דברי
רש"י
בר' ג'
ח'
ד"ה
וישמעו).
וישמעו
– יש מדרשי אגדה רבים וכבר סדרום רבותינו על מכונם בבראשית רבה (יט ו) ובשאר מדרשות ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו.
ומשמעו,
שמעו את קול הקב"ה שהיה מתהלך בגן:
3) כ"ד
ד"ה
העלו: כתרגומו:
תסתלקו מסביבות משכן קרח.
(א)
מה ראה רש"י להביא כאן את דברי ת"א?
**(ב)
מה ראה רש"י לאמר במקום "מסביב למשכן" – "מסביבות משכן" – מה תיקן בזה?
4) כ"ד
ד"ה
יצאו
נצבים: בקומה זקופה לחרף ולגדף, כמו (שמואל א' י"ז)
"ויתיצב ארבעים יום"
דגלית.
**(א)
מנין לו לדרוש מילת ניצבים לגנאי, והלא גם על ישראל בעברם בברית נאמר:
(דב'
כ"ט)
"אתם
ניצבים
היום
כלכם".
ואצל אברהם נאמר:
(בר'
י"ח)
"והנה
שלשה
אנשים
נצבים".
5) כ"ח
ד"ה
לעשות
את כל
המעשים: שעשיתי על פי הדברו, לתת לאהרן כהונה גדולה ובניו סגני כהונה ואליצפן נשיא הקהתי.
*(א)
בעל
גור אריה
מקשה:
מה הוצרך להוסיף "ובניו סגני כהונה…"
אך על גב שלא הוזכר זה בכתוב?
ישב קושייתו!
6) כ"ט
ד"ה
לא ה'
שלחני:
אלא אני עשיתי הכל מדעתי ובדין הוא חולק עלי.
*(א)
מה קשה לו?
7) ל'
ד"ה
ואם
בריאה: חדשה
ד"ה יברא ה':
להמית אותם במיתה שלא מת בה אדם עד הנה.
ומה היא הבריאה?
**(א)
מה קשה לו,
מה תיקן בזה?
(ב)
מה ראה רש"י להוסיף כאן את המילים "ומה היא הבריאה",
וכי איך עלולים היינו להבין את הפס'
בזולת זה?
8) ל'
ד"ה
ופצתה
האדמה
את פיה:
ותבלעם,
אז וידעתם כי נאצו הם להקב"ה ואני מפי הגבורה אמרתי.
(א)
ר'
אליהו
מזרחי :
משוה וי"ו של "וידעתם"
לוי"ו של (ויקרא כ"ו ד') "ונתתי את גשמיכם בעתם".
הסבר מהו הדמיון?
*(ב)
מה ראה רש"י להוסיף את המלים "ואני מפי הגבורה אמרתי"?
ב.
טז,
כ"ב:
האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף.
תרגום
אונקלוס: (בשני דפוסים עתיקים):
הגברא חד יחוב ועל כל כנישתא… יהא רוגזא.
שד"ל:
"אוהב
גר" על
ת"א:
בה"א התימא, וכן נכון לפי הענין, ואם לא לפי הנקוד.
1. במה אין שד"ל מסכים עם פירוש רש"י?
**2.
מה המריצו לפרש כך, אע"פ שהוא נגד הנקוד?
ג.
טז,
כ"ה
וילכו אחריו זקני ישראל
העמק
דבר:
משה עצמו לא קרא אותם לכבודו, משם שראה עדה גדולה מקילים בכבודו ושמחים בכשלונו, וכסבור היה, אולי הזקנים גם כן רוח אחרת בקרבם,
משום הכא מפרש הכתוב, כי הלכו אחריו זקני ישראל,
כדרך הנשיא מהלך וזקנים אחריו;
וראוי לדעת, כי נשתנה מנהג הכבוד ממה שהיה בימי האבות.
1. מה הקושי שאותו רצה לישב?
**2.
במה נשתנה מנהג הכבוד ממה שהיה בימי האבות?
ד.
טז,
כ"ו
וידבר אל העדה לאמור סורו נא מעל אהלי האנשים
העמק דבר: אחר שהוכיחם ולא הטו אזן,
או כאשר ראה שכל כך העיזו שלא יצאו לקבל פני משה והזקנים כפי דרך ארץ,
שוב ידע שאין תקוה מהם.
מה קשה לו?
(ועיין
רש"י:
כ"ה
ויקם
משה
– כסבור שישאו לו פנים ולא עשו:
ה.
טז,
ל'
ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה
ראב"ע:
ד"ה
ופצתה
האדמה
את פיה:
כמו ופתחה; וכן (איוב ל"ה ט"ז)
"ופצה פיהו". וכבר רמזתי בעבור היות נשמת האדם העליונה תיכונה (=אמצעית בין מה שלמטה ממנה,
דומם,
צומח,
חי;
ובין מה שלמעלה ממנה, מלאכים שאין להם גוף) תדבר על הגבוהים ממנה כדרך ארמונה, שהוא הגוף, וכן על השפלים ממנה להבין השומעים.
מהי הפליאה בכתוב דלעיל שרצה לישב?
ועיין גם עלון ההדרכה
ו.
טז,
ל
ואם בריאה יברא ה'
לפי
דעת מדרשי
התורה
לקדוש
אנשלמה
אשתרוק
(במאה
ה– 16) נראה מפסוק זה,
שמסתמך משה כאן על הבטחה שהבטיחו הקב"ה לפני כן.
**1.
לאיזו הבטחה הוא מתכוון?
*2. מה אלצו לפרש כך?
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מ.
פרלמן
במדבר
ט"ז
ל"ב ותפתח
הארץ
את–פיה
ותבלע
אתם
ואת–בתיהם
ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל–הרכוש
ת"א:
ופתחת ארעא ית פומה ובלעת יתהון וית אנש בתיהון…
ראב"ע:
ד"ה
ואת–בתיהם שם כלל לנשיהם ובניהם וטפם.
רמב"ן:
ד"ה
ואת
כל האדם
אשר לקרח
– קנה לו עבדים ושפחות ובני בית היו לו מצריים וכושיים וכנעניים קנין כספו,
ונענשו בכלל הרכוש שלהם שהם לקו בגופם ובממונם. ואולי גם מישראל היו בביתו גרים ותושבים ונמשכו אחר עצתו ונענשו כי איננו רומז לזרעו,
דכתיב "ובני קרח לא מתו…"
ספורנו:
ד"ה
וכל
האדם אשר
לקרח ואת
כל האדם
אשר לקרח הנמשכים אחריו במחלוקתו. ולכן לא מתו בניו. שלא נגררו אחריו בזה.
נושאו של הפסוק הוא אחד:
"הארץ".
אך יש בו גם שני נשואים: א)
ותפתח.
ב)
ותבלע.
פסוקים מעין אלה מתחלקים בדרך כלל בין שני הנשואים.
למשל:
בר'
פ"ז
י':
ויברך
יעקב
את
פרעה
ויצא
מלפני
פרעה
שמ'
ח'
ג':
ויעשו
החרטומים
בלטיהם
ויעלו
את
הצפרדעים
על–ארץ
מצרים.
והנה בפסוקנו אינה באה החלוקה בין שני הנשואים, אלא היא מתאחרת.
1.
מדוע אינו מתחלק הפסוק בין שני הנשואים?
2.
הסבר,
מדוע מתחלק הפסוק במקום הזה דוקא?
3. מה הניע את ת"א וראב"ע לפרש "את–בתיהם"
כפי שפירשו?
4.
רמב"ן מביא שני פירושים. מה ההבדל ביניהם?
5.
מדוע לא הסתפק בפירושו הראשון?
(ראה גם ספורנו)
6. האם נוכל לומר,
שהטעמים נוטים לסייע לאחד מהם?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלושים (תשל"א)
פרשת קרח
ט"ז
הערה:
גליון זהו הוא המשכו של גליון קרח תשי"ג שעסק במחלוקתו של קרח בכללה, וכן בפסוקים הראשונים של פרקנו.
א.
שאלת סגנון:
השווה:
-
דברי
קרח
ודתן
ואבירםג.
ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם:
רב לכם כי כל העדה כלם קדושים…יג.
המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר?דברי
משהד.
וישמע משה ויפל על פניוה.
וידבר אל קרח ואל כל עדתוז....רב לכם בני לוי
ט.
המעט מכם כי הבדיל אלוקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו…י.
ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך ובקשתם גם כהונה?
ר'
יצחק
ערמה
עקדת
יצחק פ'
קרח:
בסגנון דבריהם ובנרצה מהם (=בכונת דבריהם) הורו תכלית חציפותם ועזותם, וזה,
כי לפי שמשה התחיל דברו עמהם במלת "המעט מכם" וסיים דבריו באמרו "רב לכם, בני לוי", שהם הדברים שהתחילה הם עמו,
באמרם "רב לכם, כל כל העדה כלם קדושים",
כונו גם הם עכשיו להתחיל דבורם "המעט כי העליתנו"
כלומר:
"אתה תפסת בסוף מליצתך תחילת דבורנו, גם אנו נתפוש ראשית דבורנו ראשית מליצתך,
כי גם לנו פה להשיב כמוך". והם ודאי דברי קנטור וחלוק על רבם.
1.
הסבר מהו –
איפא – האמצעי הסגנוני הנותם בטוי ל"תכלית חציפותם ועזותם".
2.
הראה בדבריהם (פסוקים י"ב – י"ד)
עוד בטויים המעידים על "חוצפה ועזות" זו?
**3.
הבא דוגמא לסגנון ויכוח זה (דבור המחקה דבור)
גם בפרשה הקודמת (שלח!).
ב.
מתוך דברי המדרש:
1.
ח'
ויאמר
משה
אל
קרח…
י'
ויקרב
אתך
ואת
כל
אחיך
בני
לוי
אתך
ובקשתם
גם
כהנה?!
י"א
לכן
אתה
וכל
עדתך
הנועדים
על
ה'
ואהרן
מה
הוא
כי
תלינו
עליו?!
תנחומא
קרח ו':
כל הדברים האלה פייס משה לקרח ואין אתה מוצא שהשיבו דבר,
לפי שהיה פקח ברשעתו. אמר:
"אם אני משיבו,
יודע אני בו שהוא חכם גדול, עכשיו יקפחני בדבריו ויקלקלני –
ואני מתרצה לו בעל כרחי.
מוטב שלא אזקק לו".
מה התמיהה שבפרקנו שרצה המדרש לישב?
2.
י"ח:
ויקחו
איש
מחתתו
ויתנו
עליהם
אש
וישימו
עליהם
קטרת
ויעמדו
פתח
אהל
מעד
ומשה
ואהרן.
י"ט:
ויקהלו
עליהם
קרח
וכל
העדה.
תנחומא
קרח ז':
"ויקחו
איש
מחתתו" הלך קרח על אותו לילה והיה מטעה את ישראל ואומר להם:
"ומה אתם סבורים,
שאני עוסק ליטול אותה גבורה לעצמי? אני מבקש שתהא הגדולה הזאת חוזרת על כלנו; שמשה נטל מלכות לעצמו ואת הכהונה הגדולה נתנה לאהרן אחיו לחק עולם". והיה הולך ומפתה על שבט ושבט כראוי לו, עד שנשתתפו בידו.
ועיין
רש"י
יח:
א.
מהי דרך ההסתה שהלך בה קרח לדעת המדרש?
ב.
מה רמז מצא המדרש לדבריו אלה בפסוקים?
3.
כ"ג וידבר
ה'
אל
משה
לאמר
כ"ד
דבר
אל
העדה
לאמר:
העלו
מסביב
למשכן
קרח
דתן
ואבירם
כ"ה ויקם
משה
וילך…
תנחומא
קרח ח':
"וידבר
ה' אל
משה לאמר
העלו
מסביב…" ואעפ"י ששמע משה מפי הגבורה כך, לא אמר להם עד שהלך והתרה בהם,
שנאמר "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם", להודיע רשעתם שאע"פ שהלך משה ברגליו אצל הרשעים, קשים לרצות: מה עשו? לא רצו לצאת מאהליהם כנגדו.
כשראה משה כך,
אמר:
עד כאן היה עלי לעשות!"
א.
מה מוסר השכל רצה מדרש זה ללמדנו?
ב.
מה הרמז שמצא המדרש לדברים אלה בפסוקים?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
**1.
ג.
ד"ה
רב לכם:
הרבה יותר מדי לקחתם לעצמכם גדולה.
ז.
ד"ה
רב
לכם:…דבר גדול נטלתם בעצמכם, לחלוק על הקב"ה.
**א.
מה ראה רש"י לפרש מלת "רב"
בשני המקומות בשתי הוראות שונות?
ב.
מדוע אמר רש"י בפ' ג'
"לעצמכם"
ופ'
ז'
"בעצמכם".
**2.
ג.
ד"ה
ומדוע
תתנשאו: אם לקחת אתה מלכות, לה היה לך לברר לאחיך כהונה! לא אתם לבדכם שמעתם בסיני "אנכי ה' אלוקיך"
כלם שמעו!
א.
גור
אריה
מקשה על
דברי
רש"י:
מדבריו יוצא שחלקו רק על כהונת אהרן ולא על נשיאות משה – והלא בפירוש כתוב מדוע תתנשאו"!
נסה לישב קושייתו.
**ב.
מדוע יכול היה לדעת המדרש קרח לתלות את טענותיו בשמעת דברה ראשונה דוקא?
3. י"א
ד"ה
לכן: בשביל כך, אתה וכל עדתך הנועדים על ה', כי בשליחותו עשיתי לתת כהונה לאהרן, ולא לנו הוא המחלוקת הזה.
א.
גור
אריה:
ופירש דברי רש"י:
אתה וכל עדתך הנועדים אתך נועדים על ה', כי אהרן מהו?
ומצאנו הרבה כן כמו (דברי הימים ב'
ט"ו)
" והנבואה עודד הנביא"
שפרושו:
והנבואה – נבואת עודד הנביא.
מה קשה בפסוקנו?
העתק את פסוקנו בסמני פסוק לפי פרושו של רש"י!
ב.
מה ראה רש"י להוסיך את המילים "כי בשליחותו עשיתי לתת… ולא לנו המחלוקת הזה" – מה ישב ע"י דבריו אלה?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשל"א]
קורח
פרק ט"ז
לפני שיגש המורה לשאלות גליוננו העוסקות הפעם בפרטים בלבד,
פרטי סגנון ודיוקי פסוקים, עליו לשוחח עם חוגו על מחלוקתו של קרח בכללה.
יש להדגיש שהתורה לא התכוונה כאן להראות שמשהו נלחם למען צדק חברתי, למען זכותם של הרבים והמקופחים כנגד מעטים משתלטים, אלא שמשהו מנצל סיסמאות של "כל העדה כלם קדושים" למטרות אנוכיות פרטיות לגמרי. מי היו קרח ועדתו, עדת הנרגנים, ומה היו נמוקיהם האמתיים בזה עוסק הראב"ע בפרושו לפסוק א' ד"ה ויקח קרח עד "והם עיקר כל העדה" וכן עוסק בשאלה זו הרמב"ן (החולק על הראב"ע בקביעת זמן המרידה אבל לא במניעיה העיקריים) בדבריו לפסוק א'
החל מן "ואמר רבי אברהם כי זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים", יפה פרש דברים אלה המלבי"ם ולתועלת הלומדים יובאו דבריו כאן (בהעתקה מגליוננו לקרח תשי"ג).
אבות
פרק ה'
משנה
י"ז:
כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים.
ושאינה לשם שמים,
אין סופה להתקיים.
איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו.
ועל
זה אומר
המלבי"ם
בפרושו
לפרשנתנו
ד"ה
ויקח
קרח:
חז"ל למדונו שהמחלוקת שהיא לשם שמים כל כת משני צדדי החולקים מתאחדת בעצמה,
כי כלם מתכוונים לתכלית אחת לשם שמים.
אולם מחלוקת שאינה לשם שמים רק מפני אהבת הכבוד ואהבת עצמו,
אז יש מחלוקת ונגוד גם בין האנשים שהתאחדו לעמוד בצד אחד,
כי כל אחד מן היחדים מכון תועלת לעצמו ומתנגד לכונת חברו,
שהוא גם כן מכון תועלת עצמו, כענין שהיה מחלוקת קרח ועדתו,
כי כל אחד מהעדה הרעה הזאת התכון אחרת מתנגדת לזולתן. שהנה קרח רצה בכהונה גדולה,
שלדעתו אחר שעמרם שהוא הבכור לקהת תנתן לבן יצהר (קרח)
שהוא בן השני לקהת. – אמנם מחלוקת דתן ואבירם ואון בן פלת היה ענין אחר, שהם התלוננו על שנטלה הבכורה מראובן, שלפי מה שהיה ראובן הבכור ראוי שתצא ממנו המלוכה והכהונה כמו שאמר יעקב (בר'
מ"ט)
"ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני –
יתר שאת ויתר עז" – ש"שאת"
הוא הכהונה ו"עוז"
– המלוכה,
והתלוננו על שנתנה הכהונה ועבודת ה' לשבט לוי והמלוכה והקדימה בדגלים – ליהודה.
וגם על הבכורה שנתנה ליוסף (דברי הימים א'
ה'
פסוקים א'-ב')…
והמאתים וחמישים איש טענו שהם "נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם" ורצו שהכהונה תנתן לנשיאי העדה הראויים לזה כפי מעלתם לא שתנתן לשבט אחד כולו שיהיה בירושה מבלי הבט על מעלת הכהנים ושלמותם, וגם יש לומר – כמו שאמר ראב"ע שהיו המאתים וחמשים איש בכורות וטענו שהכהונה מגיעה להם.
ומעכשיו יובן לנו למה קראה המשנה למחלוקתנו – לא מחלוקת קרח ומשה, אלא "מחלוקת קרח ועדתו"!
מעכשיו ניגש לשאלות הגליון העוסקים בפרטי הפסוקים.
שאלה א' המפנה תשומת לבנו לעניני סגנון,
חשיבותה בזה, שהיא מחנכת אותנו להתיחס ברצינות לכל מלה ומלה, לכל בטוי, לכל צרוף מילים,
לכל חזרה –
גם בחלק הספורי של התורה.
מה שמצאנו לא אחת בפרושים המעירים אותנו על חזרות כבטוי ליחסים שבין חטא וענשו, שבין פעולה ותוצאתה (מדה כנגד מדה –
רש"י
בראשית
י"א
ז' ד"ה
הבה;
"הם אמרו הבה נבנה והוא אמר הבה נרדה"
או
שמות א' רש"י פ' י"ב ד"ה כן ירבה),
"אתם אומרים "פן ירבה" ואני אומר "כן ירבה""
זה נראה כאן כאירוניה כלעג לשם קינטור.
בשאלה ב' הובאו שלשה מדרשים,
כלם מוקיעים דרכי קטטה ומריבה באמצעים נפוצים ומודרניים של דמגוגיה, השמצה,
חוצפה (יש להשוות למדרשים אלה גם את נאום ההסתה של קרח ע"פ מדרש שוחר טוב תהילים א', נאום העשיר בכל הסממנים של דמגוגיה מחושבת וחריפה) אולם לא רק ההסבר של מגמת המדרשים ושל מוסר ההשכל הנובע מהם חשוב לנו, אלא גם אופן קישורם של מדרשים כאלה לפסוקים.
(שאלות ב1, ב2
ב,
ב3
ב).
אין דברי מדרש אלה דברים שבדמיון שחוברו כלואי לפסוקי התורה, אלא שלשתם קראו בשיטין וקראו מה שבין השיטין, קראו את הנאמר ו"קראו"
אף את שלא נאמר, את החסר, שמעו את השתיקה,
ועל סמך זה דרשו את מה שדרשו.
צעירים שאינם מרבים להתעמק ברש"י מוטב ללמוד את הפסוק בכללו, את רעיונו, את מוסרו ולמעט בדיוקים כאלה,
ואולם חשובות שאלות אלה למי שנוהג ללמוד רש"י למען יוכח שאין להסתפק בקריאה שטחית ברש"י (רש"י אומר כך,
רש"י אומר כך)
אלא יש להבין מדוע יאמר מה אלצו לומר, מדוע אמר כאן כך ושם כך וכדומה.