גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעית (תש"ה)
פרשת קרח –
מטה אהרן
י"ז ט"ז–כ"ה
א.
סבת האות
ט"ז–י"ז:
וידבר
ה'
את
משה
לאמר
דבר
אל
בני
ישראל
וקח
מאתם
מטה…
לפרשה
זו שואל
אברבנאל:
מה ראה יתברך לעשות על התלונה הזאת (הנאמרת בפסוק ו')
את נסיון המטות מהשבטים, כיון שעל זה עצמו כבר עשו קרח ואהרן נסיון הקטרת, כמו שאמר (ט"ז י"ז)
קחו לכם מחתות…
ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת…
מה עונים לשאלה זו המפרשים דלקמן:
רשב"ם
ו
אתם
המתם
את
עם
י"י
– על דתן ואבירם הבלועים אנו מודים שחטאו,
אבל מאתים וחמשים איש שמתו כמיתת נדב ואביהוא אתם הרגתם אותם שציויתם להקטיר קטרת:
י"ז
קח
מאתם
מטה
מטה
וגו'
– מאחר שמתלוננים על דבר הקטרת ואומרים אתם המתם את עם י"י,
ואינה הוכחה שבחרתי בכהנים, אני אעשה הוכחה אחרת שלא יוכלו לערער על הכהונה.
כי מטהו יפרח על ידי:
ראב"ע
ו
אתם
המתם.
הטעם – מה ראיה היתה זאת ששבט לוי הוא הנבחר, ונבחר אהרן לכהן גדול, ויתכן שבתפלתכם, או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים:
רמב"ן
ו
אתם
המתם את
עם ה'
– אמר אונקלוס אתון גרמתון דמית עמא דה'.
יפתור,
כי יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני ה', מדעתם שהמקריבים אותם נשרפים. כי השם לא אמר למשה להקריב הקטורת הזאת, והוא לא אמר לישראל בשם ה' לעשות כן, אם כן מעצמם נתנו העצה הזאת אשר מתו בה העם, והיו יכולין לתת אות ומופת אחר במטה או בזולתו.
ור"א אמר מה ראיה זו ששבט לוי נבחר ונבחר אהרן לכהן גדול, ויתכן שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים.
וכן נראה שלא האמינו, כי מה שאמר אחרי כן (פסוק יז כ)
דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה וגו'
והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכותי מעלי וגו', ראיה שלא האמינו העם בשריפה הזאת שנבחרו הלוים והוחלפו הבכורות בהם,
רק חשבו כי משה ואהרן גרמו השריפה,
או שהיה העונש בקטורת אש זרה אשר לא צוה אותם וקטורת אהרן היתה קטורת הבקר כאשר פירשתי (ויקרא י ב).
ולא היתה התלונה רק על השריפה, לא על הבליעה,
כי השם אמר למשה העלו מסביב וגו'
וזה ירמוז על פתיחת פי הארץ, ומשה הגיד זה לישראל בשם ה', ודתן ואבירם היו חייבים יותר שהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו:
והנכון בעיני, שהיו העם מאמינים עתה בכהונת אהרן שכבר יצאה אש מלפני ה'
ותאכל את קרבנותיו,
אבל היו חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים,
ולא ירצו בחלופין שעשו בהם,
כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה'. והנה יתלוננו, אתם המיתם אותם,
שנתתם העצה הזאת שיקריבו קטורת ככהנים, והם היו ראוים לעבודת לוים לא שיהיו ככהנים מקריבי קטרת, וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי (פסוק כג):
כ"ה.
למשמרת
לאות –
לזכרון שבחרתי לאהרן לכהן, ולא ילינו עוד על הכהונה,
לשון רש"י.
ואין המטה הזה אות רק על מטה לוי שנבחר משאר השבטים,
לא על אהרן שתהיה לו הכהונה. והנכון,
למשמרת לאות, על שבט לוי תמורי הבכורות,
כי השריפה אות על הכהונה והפרח על הלויה כמו שפירשתי (בפסוק ו). וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי (פסוק כג), כי לכל בית לוי פרח ובזכותם. ואפשר שכיון שנודע במטה שאין השם חפץ בבכורות והוא חפץ בשבט לוי, שתהיה הכהונה לאהרן בלא תרעומת,
כי הוא הנכבד בשבט והנשיא בהם במטה ולו תאות שררת השבט ההוא. ואינו נכון בעיני,
כי גרשון בכור לוי:
ב.
מה ראה ה'
יתברך לעשות הנסיון הזה במטות דוקא ולא בענין אחר?
ג.
מה תוכן האות?
מלבי"ם
י"ט:
והנחתם
באהל
מעד: לרמוז כי השבט שיבחר ה'
ללויה והנשיא שלו שיבחר לכהונה,
יהיו כזית רענן בבית אלקים…
כ:
מטהו
יפרח: שמטהו המצוין הנשיא עם שבטו יתכורר בו רוח אלוקים ויוציא פרי קדש הלולים,
וכמו שהתעוררה במטה פעולה נפשית שהיא הפריחה,
שבאה ע"י התעוררות נפש הצומחת.
רמב"ן
בראשית
ט' י"ב
ד"ה
זאת אות
הברית החל מן "
ואם תבקש מה טעם בקשת להיות אות…"
עד "ולעובדו שכם אחד".
מה ההבדל העקרוני בין באור המלבי"ם את אות המטה ובין באור הרמב"ן את אות הקשת?
ד.
יז,
י"ז
שנים עשר מטות.
רמב"ן
י"ז
שנים
עשר מטות
– מטה אהרן הוא בי"ב,
כי לא אמר ותקח מטה לבית לוי ותכתוב עליו שם אהרן,
אבל הוא במנין הנזכר, והנה לא נחשב יוסף רק לשבט אחד.
והטעם,
כי לא ימנו שבטי ישראל לעולם רק שנים עשר,
ומפני שיחשוב לוי יחשוב יוסף רק אחד.
ועוד אפרש זה בסדר וזאת הברכה (דברים לג ו)
אם יברכני ה'
להגיע לשם:
דברים ל"ג ו'
ד"ה
ויחי
ראובן
החל מן "והנכון בעיני כי הכתוב לא ימנה בשבטי ישראל…" עד "וזאת הברכה היה ברוח הקדש".
העמק
דבר:
משמע חוץ ממטה אהרן, ואע"פ שלעולם לא נמנו אלא י"ב שבטים ובמקום שנמנה שבט לוי לא נמנה יוסף אלא לאחד,
כמו שכתב הרמב"ן היה אותו השבט יוצא ממנין השבטים,
ושבט אפרים ומנשה היו משלימים מנין י"ב.
ואם היה נבחר שבט אפרים לחוד, היה הוא יוצא,
ומנשה ולוי בכלל י"ב,
ולזה באו המטות להורות, איזה שבט מי"ג שבטים הוא נבחר ולא יהיה נמנה בכלל שבטי ישראל.
1. מהי השאלה העומדת כאן לדיון?
2. מה בין תשובות הפרשנים הנ"ל ומהי הוכחתו של הרמב"ן?
3.
התוכל למצוא מלשון הפסוקים סיוע לדעת העמק דבר?
ה.
יז,
כ'
ראב"ע
והשכותי,
כדרך בני אדם למצוא מנוחה….
מה ראה להוסיף את המילים "וטעם השיכותי…" נוסף על הבאור הדקדוקי?
ו.
יז,
כ"א
רש"י:
בתוך
מטותם
– הניחו באמצע, שלא יאמרו מפני שהניחו בצד שכינה פרח:
ת"א:
וחוטרא דאהרן בגו חוטריהון.
והשוה ת"א:
בראשית
ב' ס'
ועץ
החיים
בתוך
הגן
–
במציעות גינתא
(ועיין:
רש"י
בראשית
י"ח
כ"ד:
חמשים
צדיקים
בתוך
העיר
–
בגו
קרתא שם).
שמות
ט"ו
י"ט ביבשה
בתוך
הים –
בגו ימא.
1.
הסבר את שיטת אונקלוס בתרגום המלה "בתוך"!
2. מה בינו לבין רש"י בהבנת מקומנו?
ז.
יז,
כ"ה
רשב"ם
לאות
לבני
מרי
– לדורות הבאים שירצו למרוד כגון עזיה:
מה דומים המתלוננים לעזיה?
ח.
יז כ"ה
רש"י:
ותכל
תלונתם
– כמו ותכלה תלונתם,
לשון שם מפעל יחיד לנקבה כמו תלונתם מורמורי"ץ בלע"ז [תלונות]
ויש חילוק בין תלונותם לתלונתם,
תלונתם תלונה אחת,
תלונותם שם דבר בלשון יחיד,
ואפילו הם תלונות הרבה:
רשב"ם:
ותכל
תלונותם
– ותכלה את תלונותם של ישראל.
כמו צו מן צוה:
1. מה ביניהם בפירוש המלה "ותכל".
הבא הוכחות לדעת כל אחד!
2.
הידועה לך מחלוקת בין רש"י לרשב"ם בענין כזה במקום אחר?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית (תש"ז)
פרשת קרח
י"ז א–ט"
(למהות המחלקה של קרח ועדתו עיין גליון קרח תש"ו)
א.
שאלות כלליות
1.
בעל
עקדת
יצחק
מקשה:
מה טעם שיעשו מחתות האנשים האלה החטאים בנפשותם –
קעקועי פחים צפוי למזבח? אדרבה היה להוציאם מן הקדש.
ודי זכרון "אשר לא יקרב איש זר",
בשתהינה תלויות ועומדות בחצר המשכן או בזולתו מן המקומות לעיני כל.
ויותר נכון שיעשה האות ממחתת אהרן קדוש ה'.
עיין מה שענה
רש"י
ג וכיצד דחה הרמב"ן
ג את תשובתו וענה עליה בדרך אחרת!
2.
אברבנאל
מקשה:
למה נצטותה המצוה הזאת לאלעזר ולא לאהרן אביו שהיה כהן גדול ובעל המחלוקת,
והנה התורה אמרה "למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן להקטיר קטורת" ולכן בעל המחלוקת היה ראוי שיעשה הזכרון הזה? ענה לשאלתו!
3.
לדעת רב המפרשים התלוננו כל עדת בני ישראל בפרקנו רק על מות "הנשרפים"
ולא על הנבלעים.
מניין להם שכך הוא? (וע'
דברים י"א א–ז!)
ב.
יז ג'
החטאים האלה בנפשותם
על
מקריבי
הקטורת
אומר בעל
העמק
דבר:
לוקחי המחתות היו באמת גדולי ישראל, גם ביראת ה'.
והיה מניעת הכהונה שהוא גורם דבקות ואהבת ה' כאש בוער בקרבם,
לא לשם שררה וכבוד המדומה,
כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו על ידי עבודה.
וגם המה ידעו אשר דבר ה' אמת בפי משה ואין להרהר אחריו חו"ש.
רק הרהרו בלבם אחר רצון ה' ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה', כי עזה כמות אהבה. וכל זה מבואר במדרש שהביא רש"י ט"ז ז' ד"ה רב לכם בני לוי…
שנאמר "את מחתות האנשים החטאים האלה בנפשותם…" ולכאורה אינו מבואר,
מה זה תירוץ על מאתים וחמישים האיש במה שכתוב "החטאים על נפשותם"?
אלא משמעות הכתוב הזה הוא כעין מה שנאמר בנזיר (במדבר ל י"א)
"מאשר חטא על הנפש" – שנצטער מיין והוא כדי להשיג מעלת רוח הקדש ולהיות קדוש לה'
– וזה אינו לפי ערכו, והבחינה (=והראיה)
על זה, שהרי נטמא, ואמר הכתוב דמי שצער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה, יקרא חוטא על נפשו. והרי נמי המה בקשו להשיג מעלת אהבת ה' ע"י עבודה, אע"ג שידעו שלא ינקו ובודאי יקוים דבר משה וזה מיקרי "החטאים האלה על נפשותם".
1.
הסבר במה שונה תפישתו מן התפיסה הרגילה?
2. מהי הקושיה בפרשת נזיר המוצאת פתרונה בדבריו?
3. מהי השאלה הגדולה על פסוק ו' בפרקנו המוצאת פתרונה בדרך זו?
**4.
התוכל להסביר את ההבדל בין (במדבר ו' י"א)
"חטא על הנפש"
ובין (ט"ז ג) "חטאים בנפשותם" על פי פרושו לביטויים אלה?
ג.
שאלות בראב"ע:
*1. ג'
את
מחתות
החטאים
– פי'
המחתות
מה רצה לבאר בזה?
2. ו'
ממחרת
זה היום,
כי לעולם הוא סמוך.
מה רצה לבאר בזה?
3. ט"ו
וטעם
וישב
אהרן
– דבק עם הפרשה הבאה, ואם נפסקה, וכבר הראיתיך רבות כהנה וכהנה.
וכאשר שב אהרן ונעצרה המגפה דבר השם:
מה תקן בדבריו?
ד.
י"ז י"א
רשב"ם:
ושים
קטרת
– להודיע שהקטרת הממיתה בשאינם כהנים,
היא הנותנת חיים ביד כהנים,
לדעת שהן ראוים לעבודה:
ראב"ע:
ושים
קטרת,
ולא אמר הקטורת,
והמשכיל יבין.
1. מהו הרעיון הכלול בדברי הרשב"ם וכנגד איזו דעה מוטעית הוא פונה?
2.
היכן מצינו רעיון זה בתורה במקום אחר?
**3.
השתדל להיות "משכיל"
ולבאר את דברי ראב"ע!
4.
כיצד אפשר לסתור דבריו מדברי הפרק הקודם?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלוש עשרה (תשי"ד)
פרשת קרח –
המחתות
י"ז
א.
יז,
ב'
אמור
אל
אלעזר
הכהן
וירם
את
המחתות
מבין
השריפה
ואת
האש
זרה
הלאה
כי
קדשו.
בעל
עקדת
יצחק:
…כי במה שהקריבו המחתות לפני ה' לברר בם האמת מהשקר נתקדשו להיות לאות לבני ישראל,
כי הדבר המחליט והמבטל את המתנגד לקודש – קודש הוא בלי ספק, כי אין אוהב בעולם כמי שיפיל האויב…
ואין כלי קדוש כמי שמבטל הקטרוג מעל הקדוש.
מהו הקושי בפרקנו שאותו רצה בעל העקדה לישב?
ב.יז,
ב'
…
וירם את המחתות…
כי קדשו.
רש"י:
ד"ה
כי קדשו:
המחתות – ואסורין בהנאה, שהרי עשאום כלי שרת.
רמב"ן:
ד"ה
כי קדשו:
ולא ידעתי טעם לאסור הזה,
שהרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקטיר בחוץ באסור אינו מקודש.
אבל יש לומר,
כי בעבור שעשו כן על פי משה היו קדש,
כי הם הקדישו אותם לשמים,
לפי שחשבו שיענה אותם האלוקים באש ותהיינה המחתות האלה כלי שרת באהל מועד לעולם.
והנכון בעיני, כי יאמר הכתוב כי הקריבום לפני ה'
ויקדשו להיות לאות לבני ישראל,
כלומר:
אני הקדשתי אותם מעת שהקריבו אותם לפני,
כדי שיהיו לאות לבני ישראל.
1. מהו הקושי שאותו רצו רש"י ורמב"ן לישב?
2. מה ההבדל בין תשובת הרמב"ן הראשונה "אבל יש לומר…"
ובין תשובתו השניה,
"והנכון בעיני"?
**3.
התוכל למצוא את הסיבה, למה דחה הרמב"ן את תשובתו הראשונה ובכר עליה את השניה ("והנכון בעיני")?
ג.
שאלות סגנון.
ב'
אמור
אל
אלעזר
וירם
את
המחתות
ואת
האש
זרה
הלאה
(שים לב: תרגום
אונקלוס לא דייק כאן
ויפרש ית מחתיתא מבין…ויר אשתא ירחיק…)
התוכל להסביר למה באו שני הציוויים בצורות שונות?
(והשוה בראשית מ"ג כ"ה).
ד.
יז,
ג
החטאים האלה בנפשותם.
על
מקריבי
הקטורת
אומר בעל
העמק דבר
בפרק
הקודם:
לוקחי המחתות היו באמת גדולי ישראל, גם ביראת ה'.
והיה מניעת הכהונה שהוא גורם דבקות ואהבת ה' כאש בוער בקרבם,
לא לשם שררה וכבוד המדומה,
כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו על ידי עבודה.
וגם המה ידעו אשר דבר ה' אמת בפי משה ואין להרהר אחריו חו"ש.
רק הרהרו בלבם אחר רצון ה' ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה', כי עזה כמות אהבה. וכל זה מבואר במדרש שהביא רש"י ט"ז ז' ד"ה רב לכם בני לוי…
שנאמר "את מחתות האנשים החטאים האלה בנפשותם…" ולכאורה אינו מבואר;
מה זה תירוץ על מאתים וחמישים האיש במה שכתוב "החטאים על נפשותם"?
אלא משמעות הכתוב הזה הוא כעין מה שנאמר בנזיר (במדבר ל י"א)
"מאשר חטא על הנפש" – שנצטער מיין והוא כדי להשיג מעלת רוח הקדש ולהיות קדוש לה'
– וזה אינו לפי ערכו, והבחינה (=והראיה)
על זה, שהרי נטמא, ואמר הכתוב דמי שצער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה, יקרא חוטא על נפשו. והרי נמי המה בקשו להשיג מעלת אהבת ה' ע"י עבודה, אע"ג שידעו שלא ינקו ובודאי יקוים דבר משה וזה מיקרי "החטאים האלה על נפשותם".
*1.
במה שונה תפישתו מן התפיסה הרגילה?
2.
השוה דבריו לדברי ר' נפתלי הרץ ויזל על שני בני אהרן שהובאו בגליון שמני תש"ז שאלה ג'.
*3.
מהי השאלה הגדולה על פסוק ו' בפרקנו המוצאת פתרונה על פי פירוש זה של בעל העמק דבר?
**4.
מהו ההבדל בין (במדבר ו' י"א)
"חטא על הנפש"
ובין מקומנו (ט"ז ג) "חטאים בנפשותם"?
ה.
יז,
ג
החטאים
האלה
בנפשותם.
רש"י:
שנעשו פושעים בנפשותם,
שנחלקו על הקב"ה.
אור
החיים:
אולי נתכוון להוציא מלבם של משה ואהרן,
ובל ידאגו על חיות הדבר (שריפת המקריבים את המחתות) בסבתם,
גם לבל יחשוב אדם מישראל,
כי הם היו להם סבה,
וזה אמר "החטאים האלה בנפשותם"
– פירוש שהם חבלו בעצמם וחסרו נפשם, ולא היה להם סבה מזולתם.
ואעפ"כ מצינו שלא הרגישו ישראל בכונת ה'
בדברים אלה.
**1.
מה קשה לרש"י בפסוקנו ומה תיקן בדבריו?
*2. מה קשה לאור החיים בפסוקנו?
3.
מניין לו "שלא הרגישו ישראל בכונת ה'"?
ו.
יז,
ה
…ולא יהיה כקרח…
1. סנהדרין
ק"י:
אמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו,
שנאמר "ולא יהיה כקרח וכעדתו".
רש"י:
כדי שלא יהיה כקרח.
באור:
שלא יענש כקרח.
הסר מהו ההבדל בין ג'
הפרושים האלה לפסוקנו ואיזה מהם נראה לך קרוב ביותר לפשוטו של מקרא?
2.
ליודעי
לועזית:
השוה בין התרגומים:
רמבמ"ן:
אונד עם איהם ניכט וויא קרח אונד זייגען אנהענגערן ערגעהע…
Buber Resenzwelg: u. er
nicht wede wie Korach u. wie seine Gemeinde Authorised Version: that
he be not as Korach
Version synodale: et qu'll n'ait pas le sort de
Core'…
התוכל להסביר במה עולה תרגום רוזנצוויג על כלם?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שבע עשרה (תשי"ח)
פרשת קרח
י"ז ו–ט"ו
א.
שאלה כללית:
ר'
יצחק
עראמה
מקשה
לפרשה
זו:
1. למה נאמר: י"ב "וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף",
והלא קודם שבא לשם נאמר:
(י"א)
"החל הנגף"?
2. אחר שאמר: (י"ג)
"ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה",
למה חזר ואמר:
"וישב אהרן אל משה והמגפה נעצרה" (ט"ו)?
3. מה עמידה עמד בין המתים ובין החיים ומה שיבה זו ששב פתח אהל מועד?
בתשובה לשאלות אלו הוא עונה:
אומר אני, כששמע משה מפי הגבורה (י')
"הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע",
שהכונה היא שהוא משלח בהם חצי מות ועוצר בהם (במשה ובאהרן) שלא יתפללו עליהם,
וכי ראה כי יצא הקצף מלפני ה'
החל הנגף, ראה להשתדל בהצלתם באופן מה…
והוא אומרו "קח את המחתה ותן עליה אש ושים קטורת", "ויקח אהרן כאשר דבר משה",
אמנם כאשר בא בזה האופן אל תוך הקהל, לא נעצרה המגפה כמו שחשב,
אדרבא פרץ המשחית בהם בשעור שיראה כאלו אז החלה מגפה עצומה מהראשונה.
והיה זה לפי שאין מרצון ה' ית'
שישתמשו במסורת ההיא (=קטורת)
וכיוצא בו, בעת שיהיו ישראל חוטאין אלא שישאו עונשם ויכנע לבם הערל להורות לפניו, כי הוא המוחץ והרופא כמו שאמר (דבר'
ל"ב)
"אני אמית ואחיה,
מחצתי ואני ארפא",
וההנצל על דרך זו (=עי'
הקטורת)
תועבה היא.
והנה כשראה אהרן כך התבונן בענין… ושם לבו לכפר עליהם בהישירם אל החרטה ואל התשובה הנכונה והוא אומרו (י"ב)
"ויתן את הקטורת ויכפר על העם" – ירצה לומר: נתן את הקטורת לאיש אחר או למקום מה, כמו (שמות כ"ה)
"ואל הארון תיתן את העדות".
אמנם הכפרה אשר עשה היה "ויעמוד בין המתים ובין החיים…
וישב אל משה אל אהל מעד", כי העניין הראשון הוא לעורר אותם אל החרטה ואל החרדה על חטאם בעמוד אדם על עצמו והתבוננו בין המתים והחיים וכמו שאמר (קהלת ז') "והחי ישים אל לבו" דברים של מיתה;
ואמרו (אבות ג') "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת ולאן אתה הולך…" ואמר הכתוב שהספיקה העמידה הזאת להם שהתחילה להיעצר המגפה.
אמנם כששב אהרן אל משה אל אוהל מועד אשר משם תצא תורה ומצוות,
הנה אז כבר יושלמו בשני עניינים, אשר כללם פסוק אחד: " סור מרע ועשה טוב" (תהל'
ל"ד)
וראו להינתן להם החיים והשלום,
שאמר ראשונה "מי האיש החפץ חיים" ועם זה נעצרה המגפה לגמרי.
זה ראיתי נתון אל לבי בענין הזה,
ואמרתי אך טוב הוא לפי עיונו ודבר ממוצע בין הפשט ובין הדרש.
**1.
התוכל להסביר, למה יראה בעל העקדה את פירושו כדבר "שבין הפשט ובין הדרש"?
2.
כיצד הוא עונה על שאלתו הראשונה?
*3.
התוכל לענות על שתי השאלות הראשונות בדרך הפשט?
*4. מה אלצו לפרש את פרשתנו בדרך זו?
ב.
י"א ושים
קטרת…
וכפר
עליהם
י"ב ויתן
את
הקטרת
ויכפר
על
העם
מכילתא
בשלח
(י"ז
ה')
"ומטך
אשר הכית
בו את
היאור
קח בידך
והלכת... והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם";
וזה אחד משלושה דברים שישראל מתרעמין עליהם והיו אומרים:
"מני פורענות הן",
ואלו הן: הקטרת הארון והמטה.
אמרו:
הקטורת הזו של פורענות; היא הרגה נדב ואביהוא, שנאמר (ויקרא י'): " ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהו…" לכך ידעו ישראל,
שהיא של כפרה;
שנאמר:
"ויתן את הקטורת ויכפר על העם"… אמרו:
"המטה הזה של פורענות הוא הביא עשר מכות על המצרים במצרים ועשר מכות על הים",
לפיכך ידעו שהיא של נסים (רש"י שם: יראו עתה שאף לטובה הוא מוכן), שנאמר:
"ומטך אשר הכית בו את היאור קח…
והכית בצור ויצאו ממנו מים".
רש"י
י"ג:
ד"ה
ויעמד
בין
המתים…:…ולמה בקטורת? לפי שהיו ישראל מלעיזין ומרננים אחר הקטורת לומר: "סם מות הוא:
על ידו מתו נדב ואביהוא,
על ידו נשרפו חמשים ומאתים איש!". אמר הקב"ה:
תראו שעוצר מגפה הוא והחטא הוא הממית".
1. נגד איזו השקפה פונים דברים אלה?
**2.
הידוע לך עוד מקום בחמש במדבר בו מתבטאת אותה השקפה?
**3.
מה ההבדל בין השקפת המכילתא (ורש"י ההולך בעקבותיה)
לבין השקפת ר'
יצחק עראמה בענין הקטורת?
4. מה ההבדל בניסוח הדברים בין המכילתא ובין רש"י?
ג.
שאלות בראב"ע:
1. ו
ד"ה
ממחרת: זה היום כי לעולם הוא סמוך
א)
הסבר את המילים המסומנות בקו!
ב)
מה הקושי בפסוקנו שאותו רצה לישב?
2. ו
ד"ה
אתם
המיתם: הטעם,
מה ראיה היתה זאת ששבט לוי הוא הנבחר ונבחר אהרן לכהן גדול, ויתכן שבתפילתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים.
א)
מה קשה לו בפסוקנו?
ב)
השוה
דבריו
לדברי
הרמב"ן:
והנכון בעיני, שהיו העם מאמינים עתה בכהונת אהרן, שכבר יצאה אש מלפני ה'
ותאכל את קרבנותיו,
אבל היו חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלויים,
ולא ירצו בחליפין שעשו בהם,
כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה'. והנה יתלוננו: אתם המתם אותם,
שנתתם העצה הזאת,
שיקריבו קטורת ככהנים והן היו ראויים לעבודת לויים, לא שהיו כהנים מקריבי קטורת…"
מה בין ראב"ע לרמב"ן בהסבר התלונות?
ב.**
– מה ראיה יש להביא לדעת הרמב"ן מפרקנו?
ג.-
מתי נתחלפו הבכורות בלויים?
ד.
יז,
ו
אתם המיתם את עם ה'.
תרגום אונקלוס:
אתון גרמתון דמית עמא דה'.
1.
ההולכים הראב"ע או הרמב"ן דלעיל (שאלה ג') בדרכי תרגום אונקלוס,
או בחרו להם דרך אחרת?
*2.
התוכל להביא דוגמאות מן התורה בהם נקראת גרימת מעשה – עשית המעשה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ארבע עשרה (תשי"ט)
פרשת קרח –
המחתות
י"ז ה–ה
וירם
את
המחתות
מבין
השרפה
ואת
האש
זרה
הלאה
כי
קדשו.
רש"י:
ד"ה
כי קדשו:
המחתות ואסורים בהנאה,
שהרי עשאום כלי שרת.
רמב"ן:
ד"ה
כי קדשו:
ולא ידעתי טעם לאסור הזה,
שהרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקטיר בחוץ באסור אינו מקודש.
אבל יש לומר,
כי בעבור שעשו כן על פי משה היו קדש,
כי הם הקדישו אותם לשמים,
לפי שחשבו שיענה אותם האלוקים באש ותהיינה המחתות האלה כלי שרת באהל מועד לעולם.
והנכון בעיני, כי יאמר הכתוב כי הקריבום לפני ה'
ויקדשו להיות לאות לבני ישראל,
כלומר:
אני הקדשתי אותם מעת שהקריבו אותם לפני,
כדי שיהיו לאות לבני ישראל.
ר'
יצחק
עראמה
בעל עקדת
יצחק:
…צוה שירם מחתות האנשים האלה אשר על ידם נתבטל הכזב וירקעום צפוי למזבח באופן שיתקיימו שם תמיד.
ובזה יהי זכרון לבני ישראל אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן להקטיר קטורת לפני ה', והוצרך לתת טעם לשום המחתות האלה במקום קדוש לאמר:
כי במה שהקריבו המחתות לפני ה' לברר בם האמת מהשקר נתקדשו להיות לאות לבני ישראל,
כי הדבר המחליט והמבטל את המתנגד לקודש – קודש הוא בלי ספק, כי אין אוהב בעולם כמי שיפיל האויב ואע"פ שיחשב מעוזריו…
ואין כלי קדוש ממי שמבטל הקטרוג מעל הקדוש.
אברבנאל:
הנה צוה ה'
שמחתות האנשים ההם שנשרפו יהיו נלקחים מתוך השרפה וירקעום צפוי למזבח,
לא מפני היות במחתות ההן קדושה, אלא כדי שישארו שמה זכרון לבני ישראל מהמעשה ההוא,
וזה:
כי הנה המעשים לא יחשבו לטובים או רעים בבחינת עצמם בלבד,
אלא בבחינת הכונה אשר יעשה אותם האדם עד שאם היה המעשה ההוא טוב ומשובח בפני עצמו הנגלה ממנו, אם כוון בו העושה אותו לתכלית רע – הוא רע בלי ספק ואינו טוב.
והנה הקטורת עצמה בהיותו נקרב אל האלוקים היה טוב,
אבל כפי כונת המקטירים אותו שהיתה רעה על ה'
ועל משיחו, היה רע ומעשה בלתי הגון.
ובעבור שקרח ערער על כהונת אהרן ובאו המחתות והקטורת לנסות האשי אשר יבחר ה' לכהונה,
לכן רצה ית'
שאותם המחתות אשר נעשה בהם הנסיון ההוא,
שהיו כלם מנחושת,
ישמו אותם סביב המזבח שהיה מנחושת, כדי שיהיו זכרון לבני ישראל,
שלא יקרב איש שלה יהיה מזרע אהרן להקריב קטורת.
… שקרח ועדתו היו מקדשים המחתות ההם בהקריבם עליהם קטורת,
לא אמר "כי קדושים הם"
או "כי קודש הם",
אלא "כי קדשו" – שהמחתות קדשום קרח ועדתו לגבוה,
אבל לפי האמת לא היתה בהם קדושה כלל, כי בהיות כונתם רעה וכל מחשבתם מזוהמת,
איך יהיה הפועל קדוש?!
ר'
יעקב
צבי
מקלנבורג
בפרושו
הכתב
והקבלה:
ד"ה
כי קדשו:
כאן נתן טעם על הרמת המחתות לבד,
שלא יניחום לאבוד לפי שקדשו,
ר"ל אחרי שחלה עליהם אש מאת ה'
הרי נתקדשו לשמם,
שהאש ההיא קדושה,
וצוה אח"כ לעשותם צפוי למזבח, נתן טעם: לפי שקדושה זו באה עליהם כי על ידם היתה נקמת המתקוממים נגד ה',
ולכן ראוי לעשות מהם צפוי למזבח להיותם לזכרון, לכן חזר ואמר "את מחתות החטאים",
שמצד שהחטאים הקריבום לפני ה'
ויקדשו ע"י האש להענישם,
לכן ראוי לעשות בהם אות לזכרון שלא יחטאו עוד.
1. מהי השאלה שרצו כלם ליישב?
2.
רש"י רצה ליישב בדבריו עוד שאלה נוספת.
איזו היא?
*3. מה בקרת הרמב"ן על פירושו של רש"י ומהו ההבדל העקרוני שבין דעותיהם?
4. מהו ההבדל שבין פירושו הראשון של הרמב"ן "אבל יש לומר"
לבין פירושו השני "והנכון בעיני"?
**5.
התוכל למצוא את הסבה למה דחה הרמב"ן את פירושו הראשון ובכר עליו את השני (והנכון בעיני)?
6. האם קרוב בעל העקדה לאחד הפרושים האחרים או הלך בדרך מיוחדת לו? – הסבר את דבריו המסומנים בקו.
7. במה מתנגד אברבנאל לפירושו של רש"י (אע"פ שאינו מזכירו כלל)?
8. האם דומה בעל הכתב והקבלה בפרושו לאחד מקודמיו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ואחת (תשכ"ב)
פרשת קרח –
מטה אהרון
פרק יז, טז – כח
א.
שאלה כללית: למשמעותו של האות
רש"י
יז, כג:
ויגמול
שקדים:
כשהוכר הפרי, הוכר שהן שקדים,
לשון "ויגדל הילד ויגמל"
(בראשית כא, ח),
ולשון זה מצוי בפרי האילן,
כמו (ישעיה יח, ה)
"ובוסר גומל יהיה ניצה". ולמה שקדים? הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות, אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבא,
כמו שמצינו בעוזיה (ד"ה–ב כו, יט)
"והצרעת זרחה במצחו"….
אברבנאל:
… ומאשר פרח מטה אהרון לבית לוי "ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים" הורה ששבט לוי נבחר בכללו לעבוד במקום בכורות ישראל,
ועל זה אמר "והנה פרח מטה אהרון לבית לוי".
ואשר אמר "ויצץ ציץ" הורה שאהרון נתייחד לכהונה גדולה ויזכה לבגדי כהונה גדולה,
שהציץ הוא הגדול שבהם במעלה.
ובמה שאמר "ויגמול שקדים" הורה שזרעו נבחר להתמדת הכהונה עד עולם,
מלשון "כי שוקד אני על דברי לעשותו" (ירמיהו א, יב).
רבנו
בחיי
על
התורה: פסוק
כג:
ויוצא
פרח
ויצץ
ציץ
ויגמול
שקדים: מה שגמל שקדים ולא פרי אחר, שהוא פרי מכובד וממהר לצאת משנה לשנה יותר משאר פירות, ומפני זה נקראו שקדים מלשון שקידה, כמ"ש (ירמיה א, יב)
"כי שוקד אני על דברי לעשותו".
והפרי הזה מר מתחילתו. וכן לשון זה של שקדים נזכר על מידת הדין לעולם.
ויגמול שקדים: "מקל שקד אני רואה" (ירמיהו א, יא),
כלומר ענף עם השקדים שבו שהם מרים,
רמז על פורענות ועל מרירות מידת הדין המתוחה בחורבן בית המקדש על ידי נבוכדנצר…
וא"כ המטה הזה שגמל שקדים,
מתוך שם הפרי ומהירותו וטעמו אנו למדין שכל המערער על הכהונה,
הקב"ה ממהר להיפרע ממנו ומותח כנגדו מידת הדין.
המלבי"ם
פסוק
יט:
והנחתם
באהל
מועד: לרמוז כי השבט שיבחר ה'
ללוויה והנשיא שלו שיבחר לכהונה יהיה כזית רענן בבית א–לוהים…
פסוק כ: והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח:
שזה סימן שמטהו שמציין את הנשיא עם שבטו יתעורר בו רוח א–לוהים ויוציא פרי קודש הילולים,
וכמו שהתעורר במטה פעולה נפשית שהיא הפריחה שבאה ע"י התעוררות נפש הצומחת.
מקרא
כפשוטו:
ד"ה
שקדים: השוקד והשומר שניהם בלשון המקרא.
ולפי ששבט לוי שומרים משמרת הקודש, לכן גמל מטה לוי שקדים,
והוא לשון נופל על לשון.
**1.
מפרשי
רש"י
מקשים
על
קושייתו
של
רש"י:
"ולמה שקדים?" "אין זה קושיה,
דהא צריך לפרח ("מטהו יפרח") יהיה מה שיהיה,
ואם היה פרי אחר גם כן היה שואל: "ולמה פרי זה?"
הסבר מהי בכל זאת משמעותה של שאלת רש"י "ולמה שקדים"?
*2.
הסבר מהו ההבדל העקרוני בין דרכי חמש התשובות שניתנו לעיל בפתרון של אות פריחת המטה?
**3.
באיזו נבואה של אחד הנביאים האחרונים מצינו השפעת האות של פריחת
המטה?
ב יז, כא:
…
ויתנו
אליו
כל
נשיאיהם
מטה
לנשיא
אחד
מטה
לנשיא
אחד
לבית
אבותם
שנים
עשר
מטות
ומטה
אהרן
בתוך
מטותם:
מדרש
רבה
במדבר
פרשה
יח, כג:
"ומטה
אהרון"
נטל משה קורה אחת וחתכה לשנים עשר נסרים ואמר להם: "כולכם מקורה אחת טלו מקלכם"
ועל מה עשה?
(משלי כ, ג)
"כבוד לאיש שבת מריב וכל אויל יתגלע",
שלא יאמרו מקלו היה לח והפריח…
רש"י:
(עפ"י
תנחומא) בתוך
מטותם:
הניחו באמצע שלא יאמרו: מפני שהניחו בצד שכינה פרח.
1. מה הקושי בפסוק שאותו הם מיישבים?
2. מה הרעיון המשותף שבדברי המדרש רבה ובדברי רש"י?
**3.
התוכל להוכיח מדברי הפסוק את מעלת דיוקו של המדרש רבה על דברי תנחומא המובאים ברש"י?
ג.
יז,
כח:
כל
הקרב
הקרב
אל
משכן
ה'
ימות…
רש"י
יז, כח:
כל
הקרב
הקרב
וגו', אין אנו יכולין להיות זהירין בכך; כלומר רשאין להכנס לחצר אהל מועד ואחד שיקריב עצמו יותר מחברו ויכנס לתוך אהל מועד – ימות.
1. מה קשה לרש"י?
2. במה סוטה הוא מן הפירוש הרגיל?
ד.
שאלה בתרגום אונקלוס
1.
פסוק
כא: ומטה
אהרון
בתוך
מטותם
ת"א:
וחוטרא דאהרון בגו חוטריהון
והשווה:
בראשית
ב, ט:
ועץ
הדעת
בתוך
הגן
במציעות גנתא
בראשית
יח, כד:
חמשים
צדיקים
בתוך
העיר
בגו קרתא
א.
מהי דרכו בפירוש המילה "בתוך"?
ב.
המסכים הוא במקומנו עם רש"י?
2.
פסוק
כד: ויראו
ויקחו
איש
מטהו
ת"א:
ואשתמודעו ונסיבו גבר חוטריה.
והשווה:
בראשית
ל"ח,
כה:
הכר
נא
למי
החותמת
אשתמודע כען, למן עזקתא
בראשית
ל"ז,
לב:
הכר
נא
הכתונת
בנך
היא
אשתמודע כען הכתונא דברך
במדבר
כ"ב,
ב:
וירא
בלק…
את
כל
אשר
עשה
ישראל
וחזא בלק
במדבר
י"ג,
לג:
ושם
ראינו
את
הנפילים
ותמן חזינא ית גבריא.
הסבר מה ראה התרגום במקומנו שלא לתרגם ויראו –
וחזו?
**3.
פסוק
כז:
הן
גווענו
אבדנו
כולנו
אבדנו
ת"א:
הא מננא קטלת חרבא, הא מננא בלעת ארעא
הא מננא מיתו במותנא
(ממנו הרוגי חרב – ממנו שבלעה האדמה,
ממנו מתו במגיפה)
מה ראה התרגום לתרגם את פסוקנו בתרגום "חפשי"
כזה?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ב]
קורח – מטה אהרון
פרק יז, טז – כח
שאלה א בגיליוננו שייכת לסוג השאלות שלא אחת עמדנו עליהם בגיליונינו:
מהי משמעותו של אות, של סימן, של משל, ומהי הקרבה "הצד השווה" שבין הסמל למסומל,
והאם יש למצוא קרבה זו בכל פרטי הסמל או האם יש לחפש את הקרבה בין סמל למסומל רק באופיו הכללי של הסמל, או שמא אין קרבה זו אלא עניין שבלשון, ובצלצול המילים שבם מכונים הסמל והמסומל.
בשאלה מסוג זה עסקנו גם בגיליון שמות תשי"ב בשאלת המדרש מפני מה נתגלה ה'
למשה מתוך הסנה ולא מתוך אילן אחר?
ושם ניתנו תשובות שונות מתוך מדרשי חז"ל.
ואף שם נמצא מי שביטל את השאלה לכאורה (בדומה למפרשי רש"י בשאלתנו א1):
"אילו מתוך חרוב או מתוך שקמה –
כן היית שואלני"
(שמות רבה ב,
ט דברי ר'
יהושע בן קרחה).
אלא שבכל זאת יש הבדל בין השאלה שם לבין השאלה במקומנו,
שהרי שם יש למקשן גם על מה לסמוך קושייתו:
מפני מה נגלה הקב"ה משמי מרום והיה מדבר עם משה מתוך הסנה,
והלוא היה לו לדבר מראש הרים ומגבהי עולם ומארזי לבנון?
ואילו אין להביא שום נימוק במקומנו למה לא תבחר כאות גמילת השקדים דווקא.
בשאלה ב עומדים גם בעל מדרש רבה,
גם רש"י על יתור המילים "ומטה אהרון בתוך מטותם", כי מאחר שכבר אמר לעיל:
"מטה
מטה
לבית
אב
מאת
כל
נשיאיהם
לבית
אבותם
שנים
עשר
מטות,
איש
את
שמו
תכתוב
על
מטהו.
ואת
שם
אהרון
תכתוב
על
מטה
לוי..."
(יז,
יז–יח).
כבר שמענו שמטה אהרון הוא בכלל שנים עשר המטות,
ומה בא להשמיענו בהוסיפו את המילים (בפסוק כא) "ומטה אהרון בתוך מטותם".
לפי המדרש בא בתוך זה להעיד על השוויון, ודומה לפירוש המדרש – (בלי ציוריות הסיפור)
אומר
גם
בעל
מקרא
מפורש:
ופירוש הדברים שהיה מטה אהרון כאחד המטות,
ואין בינו לביניהם דבר. ונאמר כן כדי שלא תטעה לומר שהיה למטה אהרון סגולה מצד עצמו וטבעו ומחמת סגולתו הוציא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים.
ואילו לפי רש"י באה מילת "בתוך"
לסמן את המקום שבו הועמד המטה. הצד השווה שבין דברי המדרש לדברי רש"י,
שלדעת שניהם באו המילים: "ומטה אהרון בתוך מטותם" כדי
לסמן דאגתו של משה לכך שלא יהיה רינון אחרי האות.
ולדברי
המדרש
נביא
בזה
מתוך
ספר
התירוש
לשר
בן
חיל
העדולמי
על
מדרש
רבה:
נהירא כד הוינא בר שיתסר למדתי בקיץ תקצ"ז בישיבת וולאז'ין והרב הגאון האב"ד מר יצחק ז"ל הגיד לפני התלמידים יום יום אחר תפילת השחר פרשה בתורה מסדר השבוע.
ושמעתי מפיו ז"ל שדקדק על מה שנאמר "ומטה אהרון בתוך מטותם". אשר אם כפירוש רש"י:
"הניח באמצע שלא יאמרו, מפני שהניחו משה בצד שכינה פרח", היה לו לכתוב "ומטה אהרון בתוך מטותם" אצל ההנחה, בפסוק הסמוך, לא אצל הנתינה מאת הנשיאים שבפסוק זה?
ואמר ז"ל:
שהנשיאים חששו אולי יודע משה בחכמת הטבע,
שנמצא איזה מין מטה –
אף שנראה יבש – יש בטבעו בין לילה לפרוח ולציץ, ויבחר בו לתתו למטה לאהרון,
ואם–כן – אין בזה אות על הבחירה מאת ה'.
על כן החכים משה שהם יתנו מטה גם בעד אהרון, וזהו שנאמר "ויתנו אליו כל נשיאיהם מטה לנשיא… שנים עשר מטות ומטה אהרון בתוך מטותם",
שהם נתנו המטה בעד אהרון.
שזאת גם כוונת המדרש כאן.
לשאלה
ג ובעיקר
ל–ד3
נוסיף
את
דברי
בעל
משך
חכמה:
תרגם אונקלוס: "הא מננא קטלת חרבא" כוונתו אל מה שהלכו אל ההר ויכום ויכתום עד חרמה, מפני שלא היה עמם הארון,
שלא מש מקרב המחנה. והנה – בלא ארון קטלת חרבא; וכל הקרב אל משכן ה'
– ימות.
לא קרוב –
טוב,
ולא רחוק –
יפה,
ואיך נעשה, האם תמנו לגוע?
ובאמת אמרו חז"ל:
התורה דומה לשני שבילים, אחד של אור ואחד של שלג, היטה בזה –
מת באור, היטה בזה מת בשלג, מה יעשה? יהלך באמצע. (ירושלמי חגיגה פרק ב)
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וארבע (תשכ"ה)
פרשת קרח –
מטה אהרן
יז ט"ו–כ"ה,
עיין גם גליונות קרח תש"ה,
תשכ"ב
א.
יז,
כ
והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח
אור
החיים:
אולי שהיו חושבים,
כי מה שאירע לקרח הוא על שדבר נגד משה וחלק עליו,
וה'
ינקום נקם על כבוד נביאו נאמן ביתו;
ולעולם אפשר שיבחר בשאר השבטים לשרתו, לזה צוה ה'
לעשות מבחן המטות.
מהי התמיהה שרצה ליישב בדבריו?
ב.
שאלות ברש"י:
1) כ"ג ד"ה ויצא פרח:
כמשמעו
מה קשה לו ומה תיקן בפרושו זה?
2) " " ציץ:
הוא חנטת פרי כשהפרח נופל.
(א)
מנין לרש"י לפרש כך,
והלא אין זה הפירוש הרגיל של "ציץ"?
(ב)
היש להביא סעד לפירושו מישעיה כ"ז ו; יחזקאל ז' י'?
3) כ"ה
ד"ה
ותכל
תלונתם: כמו ותכלה תלונתם.
לשון זה שם מפעל יחיד לשון נקיבה,
כמו "תלונתם"
(וי"ו בקמץ) מרמוריש בלע"ז.
ויש חילוק בין "תלונותם"
ל"תלונתם":
תלונתם – תלונה אחת, תלונותם – שם דבר בל'
יחיד ואפילו הם תלונות הרבה.
(א)
שני קשיים רצה רש"י ליישב כאן,
אחד במלה "ותכל",
אחד במלה "תלונותם",
מה הם הקשיים?
*(ב)
מה מאלצו לפרש "ותכל"
כאשר פרשו? ולמה לא יפרש כפי שפרש (נחמיה ג' ל"ז)
"ואל תכס על עונתם וחטאתם:
ד"ה אל תכס,
כמו אל תכסה,
דוגמת (משלי כ"א)
"וסוד אחר אל תגלה", כמו אל תגלה.
(ג)
הסבר את דבריו המסומנים בקו.
4) כ"ה
ד"ה
למשמרת
לאות: לזיכרון שבחרתי באהרן הכהן ולא ילונו על הכהונה.
**(א)
בעל
לבוש
האורה
מקשה:
למה פרש רש"י ד"ה זה אחר ד"ה ותכל תלונתם,
אע"פ שהוא מוקדם בפסוק?
ישב תמיהתו!
(ב)
מנין
לו לרש"י
שכך הוא,
ולא
כרמב"ן:
ואין המטה הזה אות רק על מטה לוי שנבחר משאר השבטים ולא על אהרן, שתהיה לו הכהונה.
והנכון למשמרת לאות על שבט לוי תמורי הבכורות, כי השריפה אות על הכהונה והפרח על הלויה, וזה טעם "פרח מטה אהרן לבית לוי",
כי לכל בית לוי זרח בזכותם.
ג.
יז,
כ"ח
כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות האם תמנו לגוע.
רש"י:
ד"ה
האם תמנו
לגוע: שמא הופקרנו למיתה.
מלאכת
מחשבת
(ר'
משה
החפץ, טריעסט,
ונציה
בסוף
המאה ה
– 17)
ולפי שאמר לו הקב"ה,
שיניח למשמרת את מטה אהרן לפני העדות ושיראוהו בני ישראל ותכל תלונותם, לפיכך אמרו בני ישראל אל משה: "וכי אפשר שנראה את המטה בהיותו לפני העדות?! והלא כל הקרב ימות, ואם כן שוא לכם להניח את המטה שמה לאות!
האם תמנו לגוע!
– וכי אפשר שלא נמות עוד,
עף אם נקרב אל משכן ה'?"
לכך השיב להם ה' ית',
שאין כך הדבר,
אלא (י"ח א') "אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש…
וגם את אחיך מטה לוי…
תקרב אתך… ושמרו את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל וזר לא יקרב אליכם, ומה שהם אומרים על משמרת המטה אינה היא המידה,
שכבר לא הונחה שם שיראוה אלא אתם לבדכם", וזהו שאמר (י"ח ה') "ושמרתם את משמרת הקודש ואת משמרת המזבח ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" שכשתשמרו המטה לאות לא יהיה עוד קצף,
ודי שידעו הקהל שהמטה שמה".
ד"א:
לפי שנגזרה גזירה שימותו כולם במדבר ואם כן לשוא הזהיר משה "והזר הקרב יומת",
מה לי ימותו היום בקרבם אל הקודש,
אם על כל פנים למיתה עומדים? "ואם כולנו אבדנו",
מה תאמר לנו שכל הקרב אל משכן ה' ימות,
האמת שאם לא נקרב לא נמות?! "האם תמנו לגוע?!"
1) מה קשה בפסוקנו לשני הפרשנים?
2) מה ההבדל בתפישת הפעל 'תמנו'
בין פירוש רש"י לבין שני פירושיו של בעל מלאכת מחשבת?
ד.
מדברי המדרשים:
1) מדרש
הגדול
במדבר
קרח י"ז:
"דבר
אל בני
ישראל
וקח מאתם
מטה" זה שאמר הכתבו (יחזקאל י"ז)
"וידעו כל עצי השדה כי אני ה'
השפלתי עץ גבוה,
הגבהתי עץ שפל הובשתי עץ לח, והפרחתי עץ יבש,
אני ה' דיברתי ועשיתי".
"השפלתי
עץ גבוה"
– זה נמרוד שהגביה עצמו, שנ'
"כנמרוד גבור ציד לפני ה'";
"הגבהתי
עץ שפל"
– זה אברהם אבינו שהשפיל עצמו,
שנ'
"ואנכי עפר ועפר";
"הובשתי
עץ לח"
– זה קרח, שנתגאה בעשרו.
"והפרחתי
עץ יבש"
– זה אהרן, שפרח מטהו, שנ'
"והנה פרח מטה אהרן לבית לוי", ועליו הכתוב אומר (תהל'
צ"ב)
"צדיק כתמר יפרח",
ואומר (משלי י"א כ"ח)
"וכעלה צדיקים יפרחו".
ילקוט
שמעוני
יחזקאל
י"ז
… "וידעו
עצי השדה"
– אלה הבריות, כמה דאת אמרו:
(דברים כ') "כי האדם עץ השדה", "כי אני ה'
השפלתי עץ גבוה"
– זה קרח; "הגבהתי עץ שפל"
– זה אהרן, שנאמר "והנה פרח מטה אהרן".
1.
הסבר איזו מהגרסאות עדיפה?
2.
הסבר למה הובאו במדרש הגדו לגבי נמרוד,
אברהם ואהרן פסוקים כהוכחה ואילו לגבי קרח לא הובא שום פסוק?
2) במדבר
רבה כ"ג
"והנה
פרח מטה
אהרן" – נטל משה קורה אחת וחתכה לשנים עשר נסרים ואמר להם: "כלכם מקורה אחת טלו מקלכם".
ועל מה עשה?
(משלי כ') "כבוד לאיש שבת מריב וכל אליל יתגלע",
שלא יאמרו מקלו היה לח והפריח. וגזר הקב"ה על המקל ונמצא עליו שם המפורש שהיה בציץ שנ' "ויצא פרח ויצץ ציץ" והפריח בו בלילה ועשה פרי "ויגמל שקדים" – גמל לכל מי שהיה שוקד על שבטו של לוי.
ולמה שקדים ולא קימונים ולא אגוזים? לפי שנמשלו ישראל בהם!
1. האם מפרש המדרש את הפ'
משלי כ' ג'
כפשוטו?
2. מה ראה הדרשן לומר שהיה כאן נס נוסף בהתגלות השם המפורש במטה אהרן?
3.
כיצד דורש הדרשן את המלה 'ויגמל'?
**4.
כיצד דורש הדרשן מלת "שקדים"
כאן?
והשוה:
רש"י:
ד"ה
ויגמל
שקדים: "ולמה שקדים? הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות, שאף המעורר על הכהונה –
פורענותו ממהרת לבוא".
5. למי משניהם –
למדרש או לרש"י – יש להביא סימוכין מירמיהו א'
י"ב ומירמיהו ה'
ו'?
ה.
יז,
כ"ז
הן גוענו אבדנו כלנו גוענו
תרגום
אונקלוס: הן מננא קטלת חרבא, הא מננא בלעת ארעא, הא מננא דמיתנא במותנא.
(ממנו הרוגי חרב,
ממנו שבלעת האדמה,
ממנו שמתו במגפה)
משך
חכמה (ר'
מאיר
שמחה
מדוינסק)
תרגום אונקלוס: הן מננא קטלת חרבא, כונתו אל מה שהלכו אל ההר ויכום ויכתום עד החרמה, מפני שלא היה עמם הארון שלא מש מקרב המחנה.
והנה בלא ארון – קטלת חרבא; וכל הקרב אל משכן ה'
– ימות,
לא קרוב טוב,
ולא רחוק יפה,
ואיך נעשה? האם תמנו לגוע?
ובאמת אמרו חז"ל:
(ירושלמי חגיגה פרק ב') התורה דומה לשני שבילים: אחד של אור ואחד של שלג, הטה בזה –
מת באור; הטה בזה –
מת בשלג, מה יעשה? ילך באמצע!
1. מה הביאו לאונקלוס לתרגם תרגום חופשי כזה?
2. מהו המסומל בקרוב וברחוק בדבריו של בעל משך חכמה,
והיכן מצאנו פחד מעין זה המבוטא כאן אצל בני ישראל במקום אחר בתורה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושבע (תשכ"ח)
פרשת קרח
י"ז,
כ"ז–כ"ח יח,
א'-ח'
א.
יז,
י"ז
כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות
האם תמנו לגוע
רש"י:
ד"ה
כל הקרב
הקרב ...
אין אנו יכולים להיות זהירין בכך, כולנו רשאין להכנס לחצר אהל מועד, ואחד שיקריב עצמו יותר מחברו ויכנס לתוך אהל מועד ימות.
ד"ה
האם תמנו
לגוע –
שמא הופקרנו למיתה
העמק
דבר:
ד"ה
כל הקרב
הקרב –
יש מפסיק בין "הקרב"
"הקרב",
ללמדנו דאין שתי התיבות הללו במשמעות אחת.
ד"הקרב"
הראשון משמעו שהוא רוצה קרבת אלוקים בדבקות ואהבה. ו"הקרב"
(שני)
'אל משכן ה"
משמעו,
שמתקרב אל היכל ה' כדי להשיג קרבת אלוקים.
וזה צעקתם: כי מי שיעלה על רצונו להשיג דבקות ורוח הקדש,
הלא אין מעצור לפניו לפרוץ גדרו ולעלות להיכל ה'
כי עזה כמות אהבה.
ואמרו עוד "האם תמנו לגוע"
– הרי כל איש ישראל לא נפלא ממנו להשיג באיזה שעה רצון ותשוקה לאהבת ה'…
ד"ה
תמנו
לגוע: פרשו המפרשים כולנו הולכים לגוע.
והאם כן היה ראוי לומר:
האם תמנו לאבדה.
אלא נראה דהאי לגוע משמעו כלשון "ויגוע וימת", דפירושו שגועו כוחותיו מרוב שנים והיא מיתה טבעית.
וזה דבריהם: האם תמנו כלנו לגוע, היינו למות בעתו.
וכלנו נמות באבידה ובמיתה חטופה.
1.
כיצד מפרש רש"י את כפל המלה "הקרב"
וכיצד מפרשו בעל העמק דבר?
2.
השוה לדברי העמק
דבר את
דבריו
לפרשתנו, י"ז
ד"ה
החטאים
האלה
בנפשותם:
לוקחי המחתות היו באמת גדולי ישראל גם ביראת ה'.
והיה מניעת הכהונה שהוא גורם דבקות ואהבת ה' כאש בוער בקרבם,
לא לשם שררה וכבוד המדומה,
כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו על ידי עבודה.
וגם המה ידעו אשר דבר ה' אמת בפי משה ואין להרהר אחריו חו"ש.
רק הרהרו בלבם אחר רצון ה' ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה', כי עזה כמות אהבה. וכל זה מבואר במדרש שהביא רש"י ט"ז ז' ד"ה רב לכם בני לוי…
שנאמר "את מחתות האנשים החטאים האלה בנפשותם…" ולכאורה אינו מבואר,
מה זה תירוץ על מאתים וחמישים האיש במה שכתוב "החטאים על נפשותם"?
אלא משמעות הכתוב הזה הוא כעין מה שנאמר בנזיר (במדבר ל י"א)
"מאשר חטא על הנפש" – שנצטער מיין והוא כדי להשיג מעלת רוח הקדש ולהיות קדוש לה'
– וזה אינו לפי ערכו, והבחינה (=והראיה)
על זה, שהרי נטמא, ואמר הכתוב דמי שצער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה, יקרא חוטא על נפשו. והרי נמי המה בקשו להשיג מעלת אהבת ה' ע"י עבודה, אע"ג שידעו שלא ינקו ובודאי יקוים דבר משה וזה מיקרי "החטאים האלה על נפשותם".
מה המשותף לדברי העמק דבר בשני המקומות?
3. מה ההבדל בין רש"י ובין בעל העמק דבר בפירוש הלמ"ד של "לגוע"
ובפירוש הפעל גוע?
ב.
יז,
י"ז
האם תמנו לגוע
באור:
האם נגוע עד תומנו לבלתי היות לנו שארית?
מלבי"ם:
האם שלמה ותמה הגויעה שנהיה בטוחים מלגוע עוד? לא כן, שעדיין לא תמנו לגוע, כי "כל הקרב אל משכן ה'
ימות"
גם להבא והננו בסכנה תמידית.
**1.
מה ההבדל בין שני הפרשנים הנ"ל?
(שים לב להבדל שביניהם ביחס למילה "תמנו"!)
2. האם אחד משני הפרשנים האלה הולך בדרך רש"י או בדרך העמק דבר שהובאו בשאלה הקודמת?
**3.
לפי איזה מארבעת הפרושים הנ"ל יש בדברי ה' לאהרן שבפרק הבא תשובה לדברי ישראל אלה (י"ז כ"ז–כ"ח)?
ג.
יח,
ז'
ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם
רש"י:
ד"ה
עבודת
מתנה: במתנה נתתיה לכם.
ר'
ש.
ר.
הירש:
הכתוב מאפיין את עבודות הכוהנים במקדש כ"עבודת מתנה", עבודה של מסירות והתמסרות. כל העשיות אשר עליהן נצטוו במקדש עולות ומתעלות למושג "מתנה".
בעוד שהמקדש וכליו:
ארון שולחן ומנורה מביאים לתודעתנו את אשר ניתן לנו מאת ה'
(ע"י התורה ולמען התורה), הנה תכלית העבודה במקדש היא ללמדנו מסירת כל עצמותנו וכל הטוב הניתן לנו מאת ה'
– לה'
לבדו…
(דברי הימים א'
כ"ט י"ז)
"מידך נתנו לך".
1. מה ההבדל בין שניהם בפירוש המושג "עבודת מתנה"?
2.
לאיזה משני הפרושים מתאים יותר ההקשר לסוף הפסוק "והזר הקרב יומת"?
ד.
יח,
ח'
וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי,
לכל קדשי בני ישראל לך נתתים…
1. ספרי
קרח לפסוק
הנ"ל:
"ואני"
– ברצון,
"הנני"
– בשמחה דברי ר'
ישמעאל,
אמרו לו תלמידיו:
רבינו לפי שהוא אומר: (בראשית ו') "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר",
שומע אני שיש שמחה לפני המקום?! אמר להם: יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסים מן העולם. וכן הוא אומר (משלי י"א)
"בטוב צדיקים תעלוז קריה ובאבוד רשעים רינה",
ואומר (תהל'ים ג') "שני רשעים שברת לה' הישועה על עמך ברכתך סלה".
ואומר (שם)
"ה'
מלך עולם ועד אבדו גויים מארצו". ואומר (שם ק"ד)
"יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה'
הללויה".
רש"י:
ד"ה ואני הנה נתתי לך:
בשמחה,
לשון שמחה הוא זה כמו (שמות ד') "והנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו".
משל למלך שנתן לדה לאוהבו,
ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין.
בא אחד לערער על השדה,
אמר לו המלך:
"כל מי שירצה יבוא לערער נגדך, הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין".
אף כאן: לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה, בא הכתוב ונתן לו עשרים וארבע מתנות כהונה בברית מלח עולם,
לכן נסמכה פרשה זו לכאן.
גור
אריה
לדברי
רש"י:
"בשמחה"
– לפי שלשון "הנה"
כלומר שאני מוכן ומזומן לזה,
וזה מי שעודה דבר ברצונו ובשמחה. והא דכתיב "בר'
ו')
"ואני ההני מביא מבול מים לשחת…" שיש שמחה באבדון של רשעים.
והא דאמרינן בפרק קמא דמגילה שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים ואמרינן (מגילה דף י'
ע"ב)
מאי דכתיב (שמות י"ד כ') "ולא קרב זה אל זה כל הלילה"?
בקשו מלאכי השרת לומר שירה.
אמר הקב"ה:
מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?
ונראה דלא קשיא,
דודאי אין שמחה לפני הקב"ה בשעת המבול,
דכתיב (בר'
ו')
"ויתעצב ה' אל לבו" ואיך לומר יתכן לומר שיש שמחה לפניו?!
אלא הכתוב אומר,
שיש שמחה באבוד רשעים, והיינו שאחרים ששים,
וכיון שיש שמחה באבוד רשעים כתב אצלו לשון "ואני הנני" שהוא לשון זריזות,
אף על גב דאין שמחה לפניו באבוד רשעים, אין "הנני"
הכתוב שם לשון שמחה, רק הוא לשון זריזות, הזריז לדבר, והזירוז הוא שמחה בכל מקום;
רק שאצל המבול – מפני שאינו שמח במפלתן של רשעים –
מכל מקום הוא זריז לדבר,
שהרי טוב הוא שיאבדו רשעים,
אבל גבי מתנות כהונה ודאי הוא שמחה גמורה? אין זה שהוא שש, רק שאחרים ששים וזהו שאמר,
שיש שמחה לפניו.
ואולם יש מפרשני רש"י המיישבים את הקושיה (מן הפסוק בבראשית ו' י"ז)
על פרוש פסוקנו באופן אחר,
וראו בלשונו של רש"י כאן, שכבר יישב הקושיה.
**מהו היישוב הקושיה לפי פרושו של רשי"?
2. רש"י
ד"ה
משמרת
תרומותי: שאתה צריך לשמרן בטהרה.
א.
מה קשה לרש"י?
ב.
למה לא פרש בר' ג'
משמרת אהל מועד,
ולא בפ' ד'
ולא בפ' ה'
משמרת הקדש.
3. לכל
קדשי בני
ישראל
לך נתתים
למשחה
באור:
ד"ה
לכל קדשי:
למ"ד הכלל, כמו שבארכו בכמה מקומות
מה קשה לו בפסוקנו?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח]
קורח
פרקים יז (כו–
כז);
יח (א – ח)
אחרי הבקע הארץ ואחרי שריפת המאתים וחמישים איש באו ישראל בטענה של "אתם המיתם" ולכן היה צורך באות נוסף.
בא אות המטה אשר פרח.
מעתה ידעו ישראל כי נבחרו בני אהרון לכהונה. ואולם עתה, לאחר שידעו את הגבולות אשר ניתנו לכל ישראל, ולא יאמרו עוד "כל העדה כולם קדושים", וידעו את אשר נאמר כבר במתן תורה "והגבלת את העם"
(שמות יט, י – יג)
עכשו בא הפחד השני. לא הפחד להיות מרוחק מכל קדוש אלא הפחד מפני קרבה אל הקדוש.
בגיליון תשכ"ה,
שעסק בפרק יז כולו, הובאו בסופו דברי בעל משך חכמה המסתמך על דברי חז"ל – בנוגע לתלונתם הנוכחית.
ונחזור עליהם בזה:
במדבר
פרק יז
פסוק כז:
ויאמרו
בני
ישראל
אל
משה
לאמר
הן
גוענו
אבדנו
כלנו
אבדנו:
תרגום
אונקלוס
במדבר
יז, כז:
ואמרו בני ישראל למשה למימר:
הא מננא קטלת חרבא, הא מננא בלעת ארעא, והא מננא דמיתו במותנא.
(ממנו הרוגי חרב,
ממנו שבלעה האדמה,
ממנו שמתו במגיפה.)
משך
חכמה (ר'
מאיר
שמחה
מדוינסק) פרק
יז פסוקים
כז–כח:
תרגום:
הא מננא קטלת חרבא… כוונתו אל מה שהלכו אל ההר (יד,
מה)
"ויכום ויכתום עד החרמה" – והנה תלו הטעם שנענשו מפני שלא היה עמהם הארון,
שכן כתוב שם (פסוק מד) "וארון ברית ה'
ומשה לא משו מקרב המחנה".
והנה:
– בלא ארון קטלת חרבא; וכל הקרב אל משכן ה'
ימות,
לא קרוב טוב ולא רחוק יפה, ואיך נעשה, "האם תמנו לגוע?!
[על דרך צחות].
ובאמת אמרו: התורה דומה לשני שבילים, אחד של אור ואחד של שלג, הטה בזה מת באור, הטה בזה מת בשלג, מה יעשה? יהלוך באמצע (ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה א).
ביתר קיצור נאמר רעיון זה בספרי וזאת הברכה (דברים
לג, ב):
ממינו
אש
דת
למו:
שנמשלה התורה לאש:
קרוב לה – נכוה, רחוק ממנה – צונן.
דברי בעל העמק דבר שהובאו בשאלה א מתאימים לשיטתו.
[פרק
יז
פסוק
כח: כל
הקרב
הקרב: יש מפסיק בין "הקרב"
"הקרב",
ללמדנו דאין שתי התיבות הללו במשמעות אחת.
ד"הקרב"
הראשון משמעו שהוא רוצה קרבת אלוקים בדבקות ואהבה. וה"הקרב"
אל ה', משמעו שמתקרב אל היכל ה'
כדי להשיג קרבת אלוקים. וזה צעקתם, כי מי שיעלה על רצונו להשיג דביקות ורוח הקודש הלא אין מעצור לפניו לפרוץ גדרו ולעלות להיכל ה', כי עזה כמוות אהבת ה'.
ואם כן עלולים המה למות… ואמרו עוד האם תמנו לגוע הרי כל איש ישראל לא נפלא ממנו להשיג באיזה שעה רצון ותשוקה לאהבת ה'. וכמו שהעיד משה (דברים ד, ד):
ואתם הדבקים בה'
אלוקיכם חיים כולכם היום. שהיה אותו הדור כולם יודעים מזה העונג הנפלא ואם כן אין איש ממנו בטוח בחייו.]
הסכנה שבלהט הדתי הבלתי מרוסן,
הסכנה שבהתלהבות, באקסטזה שתשכיח את האדם את חובותיו היום יומיות, (שהיתה בעוכרי שני בני אהרון,
שהוסיפו – כדברי חז"ל בספרא "אהבה על אהבתם")
מודגשת בפירושו כפעם בפעם; ויפה רואה הוא שמלכתחילה יש ניגוד בין התלהבות דתית,
דביקות בה' מתוך אהבה לוהטת ובין שמירה קפדנית על חובות אפורות יום יומיות (הן ביחסים שבין אדם לחברו,
הן ביחסים בין אדם למקום)
ורק מעטים הם המגיעים לידי כך שעם היותם בוערים באש קודש של דביקות בה' לא תקופח ע"י כך עשייתם השקולה והמדודה הצוננת שהם חייבים בה על פי ההלכה.
כך
דבריו
לדברים
כח, ט:
יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר נשבע לך כי תשמור את מצוות ה'
אלוקיך והלכת בדרכיו.
כי תשמור: באופן שמי שרוצה להתנהג בקדושה ודבקות, לא יחפוץ להיבדל ממעשה המצוות,
שלפעמים הם מסירים הדבקות. אבל מכל מקום ההכרח לשמור המצוות, בין השייכים לשמים בין השייכים לאדם וחברו – והיינו "והלכת בדרכיו" – "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'
". וכבר התבאר בפרשת ציצית ובכמה מקומות אזהרה זו שלא יהי מנהג קדושה וחסידות מסיר ממעשה המצוות אפילו מה שבין אדם לחברו.
ויותר נראה דהאי "כי תשמור" אינו תנאי, שהרי כבר כתוב התנאי בראש הפרשה, אלא הוא ברכה דתשיג מידת הקדושה והדבקות בה' אפילו בשעה שתשמור את מצוות ה' וגם והלכת בדרכיו.
ויש כמה מצוות מעשיות שאי אפשר לעשותם בשעת דבקות ומכל שכן "והלכת בדרכיו" שהוא עסקי בני אדם, ועי"כ יסיח דעתו בשעת מעשה מקדושה ודבקות,
מכל מקום "יקימך ה' לעם קדוש", ומיד אחר המעשה תשיג הדבקות והקדושה כמו שהיה תחילה והוא סייעתא דשמיא וברכה,
דכתיב באברהם אבינו (בראשית יח, ג)
בעת ביאת האורחים והוא היה מתקדש ודבק באלוקיו יע"ש.
לעומת אברהם אבינו אשר ידע את ערך המעשה היום יומי האפור ולא נסחף בגלי האקסטזה עד שהפסיק את "קבלת פני השכינה"
כדי להאכיל ערביים המשתחווים לעפר רגליהם ולשמשם,
לעומתו מעמיד בעל העמק דבר את אלה הרוצים להגיע לדרגה עליונה של דבקות שאינם ראויים לה בהזנחת חובותיהם המוטלים והמותאמים להם.
וכן דבריו על הנזיר אשר נטמא:
במדבר
ו, ט:
וכי
ימות
מת
עליו
בפתע
פתאום….
פסוק
יא: ועשה
הכהן
אחד
לחטאת
ואחד
לעולה
וכפר
עליו
מאשר
חטא
על
הנפש.
פסוק
יא:
מאשר
חטא
על
הנפש: אחרי שכתיב במת שבא בפתע פתאום, שאין שום אשמה על הנזיר מבואר שהחטא הוא שפירש עצמו מן היין, ואם לא אירע לו זו הסיבה, לא היה נקרא חוטא על הנפש, שהרי כדאי הוא להזיר עצמו מן התענוג הגשמי כדי להשיג תענוג רוחני של דביקות בה'.
אבל אחר שאירע לו באונס זו הסיבה,
אות הוא שאינו ראוי לכך.
… ובקש דבר שגבוה מערכו, וכיוצא בזה בארנו בפרשת קרח בפסוק (יז,
ג)
"את מחתות החטאים האלה בנפשותם".
לשאלה ג יש לשים לב להוראותיה השונות של הסמיכות.
שני הפרשנים תופסים את הסמיכות של "עבודת מתנה" בשני אופנים שונים.
והרבה התחבטו המתרגמים איך לתרגם צירוף זה.
*)
בובר
הציע
בראשונה:
Dienst gebe ich euer
Priestertum. –Als
einen Gabe
ואולם הוסיף מיד שאין זה תרגום ברור כל צרכו ואילו רוזנצווייג כותב לו כתיקון:
Würdest
dù
Hirschens "Hingebung" wagen wollen?
ואולם הוא הרגיש שתרגומו של הירש הוא העזה גדולה מדי ולכן הציע:
Vielleicht "hingabe".
*) על פי כתב היד שבארכיון בובר בבית הספרים הלאומי שבירושלים.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושמונה (תשכ"ט)
פרשת קרח
פרקים יז (כז–
כח);
יח
גיליון
זה הוא
המשכו
של גיליון
קורח
תשכ"ח
א.
במדבר יז, כז:
ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו:
תרגום
אונקלוס
יז, כז:
ואמרו בני ישראל למשה למימר:
הא מננא קטלת חרבא, הא מננא בלעת ארעא, והא מננא דמיתו במותנא.
(ממנו הרוגי חרב,
ממנו שבלעה האדמה,
ממנו שמתו במגיפה.)
משך
חכמה פרק
יז פסוקים
כז–כח:
תרגום:
הא מננא קטלת חרבא… כוונתו אל מה שהלכו אל ההר (יד,
מה)
"ויכום ויכתום עד החרמה" – והנה תלו הטעם שנענשו מפני שלא היה עמהם הארון,
שכן כתוב שם (פסוק מד) "וארון ברית ה'
ומשה לא משו מקרב המחנה".
והנה:
– בלא ארון קטלת חרבא; וכל הקרב אל משכן ה'
ימות,
לא קרוב טוב ולא רחוק יפה, ואיך נעשה, "האם תמנו לגוע?!
[על דרך צחות].
ובאמת אמרו: התורה דומה לשני שבילים, אחד של אור ואחד של שלג, הטה בזה מת באור, הטה בזה מת בשלג, מה יעשה? יהלוך באמצע (ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה א).
1. מה הביאו לאונקלוס לתרגם תרגום חפשי כזה?
* 2. מהו המסומל בקרוב וברחוק בדברי בעל משך חכמה, והיכן מצאנו פחד מעין זה המבוטא כאן אצל בני ישראל, במקום אחר בתורה?
והשווה
לדבריו
ספרי
וזאת
הברכה:
ממינו
אש דת
למו: שנמשלה התורה לאש:
קרוב לאדם – נכוה, רחוק ממנו – צונן.
ב.
במדבר יח, א:
ויאמר
ה'
אל
אהרן:
אתה
ובניך
ובית
אביך
אתך
תשאו
את
עון
המקדש
…
רש"י
יח, א:
ויאמר
ה' אל
אהרן: למשה אמר שיאמר לאהרן, להזהירו על תקנת ישראל שלא יכנסו למקדש.
חזקוני
(ר'
חזקיה
בן מנוח
חי בתחילת
האלף
השישי
בצרפת
הצפונית, היה
בן דורו
הצעיר
של הרמב"ן)
במדבר
יח, א:
ויאמר
ה' אל
אהרן:
פירש רש"י:
למשה אמר שיאמר לאהרן. מי הצריך לרש"י לומר כך?
אלא הכי קאמר קרא: אין הדין עמהם לצעוק ולומר,
כל הקרב אל משכן ה'
ימות (יז,
כח),
שהרי כבר אמר הקב"ה על אהרן:
אתה ובניך וגו'
ובלע"ז א"י או"ט די"ט (כבר אמרתי).
וזהו שפירש"י:
למשה אמר שיאמר לאהרן, כלומר אמר כבר למשה בפרשת במדבר שיהיו הלויים שומרים שלא יקרב זר למקדש (לעיל א, נד).
וחזרה ונשנית כאן (להלן פסוק ז)
בשביל דבר שנתחדש בה: אתה ובניך ובית אביך וגו'.
ובשביל שהיא סמוכה לאחריה לפרשת קרח שערער על הכהונה ולפניה לפרשת קיום מתנות כהונה בברית מלח.
יח
פסוק ח:
וידבר
ה'
אל
אהרן
ואני
הנה
נתתי
לך
את
משמרת
תרומתי
לכל
קדשי
בני
ישראל
לך
נתתים
למשחה
…
ספרי
פסקא
קיז:
וידבר
ה' אל
אהרן: שומע אני שהיה הדיבר לאהרן,
ת"ל זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר … (לעיל יז, ה),
הא למדנו שהדיבור למשה שיאמר לאהרן.
* 1. מה הצריכו לרש"י לפרש כפי שפירש, והרי בפסוק נאמר במפורש "ויאמר ה' אל אהרן?
** 2. מה הצריך לספרי לפרש כפי שפירש, והרי גם בפסוק זה נאמר במפורש "וידבר ה' אל אהרן? הסבר מהי ראייתו מבמדבר יז,
ה?
** 3. מה ראה רש"י להעתיק דברי הספרי האלה ממקומם (בפסוק ח) ולהביאם לבמדבר פרק יח פסוק א?
ג.
במדבר יח, ב:
וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך ואתה ובניך אתך לפני אהל העדת:
אבן
עזרא יח,
ב:
ואתה
ובניך
אתך: תשבו לפני אהל מועד לבדכם ולא הלוים.
יצחק
שמואל
רג'יו
(סוף
המאה
ה– 18 מחבורת
הבאור, איטליה):
במדבר
יח, ב:
והשרות הזה יהיה כשאתה ובניך תהיו לפני אהל העדות.
1. מה קשה לשניהם בפסוקנו ומה ההבדל בין פירושיהם?
* 2. לדעת רג'יו בא סוף הפסוק להזהירנו בפני טעות בתפיסת העניין כולו, מהי הטעות?
ד.
במדבר יח, ז:
ואתה
ובניך
אתך
תשמרו
את
כהנתכם
לכל
דבר
המזבח
ולמבית
לפרכת
ועבדתם
עבדת
מתנה
אתן
את
כהנתכם
והזר הקרב יומת:
רש"י יח, ז:
עבדת
מתנה: במתנה נתתיה לכם.
רש"ר
הירש יח,
ז:
… נוסף לכך הרי העבודה המיוחדת לכהנים קרויה כאן עבדת מתנה: זו עבודה של "נתינה",
מסירה והתמסרות. כל המעשים הנעשים במקדש מתמצים בשיאם במושג ה"מתנה";
זו עבודת "מסירה והתמסרות". המקדש וכליו – הארון, השולחן והמנורה – מייצגים את מה שאנחנו מקבלים מאת ה' באמצעות התורה ולמען התורה, ואילו עבודת המקדש באה ללמדנו שעלינו למסור את עצמנו לה' ולתורתו ועלינו למסור את כל הרכוש שקבלנו מאת ה'
ולתת אותו לה'
ולתורתו.
… ונמצא אפוא, שנתינת המתנה היא כעין המתנה הניתנת, כי אנחנו נותנים לה' את הנכסים שאנחנו קוראים להם קנייננו, אך לאמיתו של דבר אינם אלא קניינו של ה';
ואנחנו רק מחזירים לה' את מה שקבלנו מידו: "ומידך נתנו לך"
(דברי הימים א כט, יד)….
העמק
דבר יח,
ז:
ועבדתם:
לא די במה שתשמרו שיהא נעשה ע"י מי מכם.
אלא אתם בעצמכם תעבדו אם יביא אחד קרבן לכהן להקריב, לא ימסור לאחר להקל עבודתו ממנו, אלא יעבוד בעצמו.
ואע"ג דנעשה לזה בתי אבות מכל מקום יש אופנים שנמסר ליחיד מהם, והוא מחויב לעבוד בעצמו.
עבודת
מתנה: לפי הפשט באשר עבודת הלויים כתיב להלן:
ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה חלף עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אהל מועד (להלן כא), היינו שאם לא היה עסק הלויים, לא היה צריך להפריש מעשר כלל, שהרי הוא חולין.
אלא חלף עבודתם,
ואם כן המה מושכרים מכלל ישראל. מה שאין כן מתנות כהונה,
אפילו לא היו כהנים היה ניתן הכל לגבוה, והיה הולך לים או נשרף.
והרי אפילו פדיון הבן שהוא חול כתיב עוד בפרשת בא תפדה והרי עוד לא נתפרש עניין כהונה.
מכל שכן שארי מתנות המקודשים מתחילה לה'
והכתוב נתנן לכהן.
אם כן אינם מושכרים מישראל.
ורק עבודת מתנה היא מהקב"ה.
וזה ראיה שעבודתם היא למעלה מכל עבודה שנעשית בשכר,
אלא עבודת המעלה והכבוד. ואם כן לא מדרך המוסר לצוות לאחר לעשות, דנראה בזה שהוא למשא עליו ובזיון עבודה היא.
1. מהו הקושי בביטוי "עבודת מתנה"?
2. מה ההבדל בין רש"י לרש"ר הירש בפירוש ביטוי זה?
* 3. האם הולך בעל העמק דבר בפירוש ביטוי זה בעקבות רש"י או בעקבות הירש או בחר לו דרך שלישית?
**
4. שהיו מתנות כהונה ניתנים לגבוה אילו לא הופרשו הכהנים לעבודה, את זה לומד בעל העמק דבר בדרך של קל וחומר מפדיון בכור שהוא כתוב בפרשת בא. מהו הקל וחומר משם לשאר מתנות כהונה?
** 5. לפי איזה מן הפירושים הנ"ל מתפרש יפה הקשר לסוף הפסוק "והזר הקרב יומת"?
ה.
יח,
כ:
ויאמר ה' אל אהרן
בארצם
לא
תנחל
וחלק
לא
יהיה
לך
בתוכם
אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל:
ספרי
פסקא
קיט:
אני
חלקך
ונחלתך: על שולחני אתה אוכל ועל שולחני אתה שותה. משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שנתן לבניו מתנות, ולבנו אחד לא נתן שום מתנה, אמר לו: בני אף על פי שלא נתתי לך מתנה, על שולחני אתה אוכל ועל שולחני אתה שותה, וכן הוא אומר:
חלקם נתתי לך מאשי (ויקרא ו, י),
אשי ה' ונחלתו יאכלו (דברים יח, א).
רמב"ם
יד החזקה
– הלכות
שמיטה
ויובל
פרק יג
הלכה
י: כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען. וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים,
שנאמר:
לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל (דברים יח) חלק בביזה ונחלה בארץ. וכן הוא אומר:
בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם (במדבר יח, כ)
– בביזה.
…
הלכה
יב: ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו?
מפני שהובדל לעבוד את ה'
לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים,
שנאמר:
יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (דברים לג,
י).
לפיכך הובדלו מדרכי העולם:
לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין.
ולא זוכין לעצמן בכח גופן,
אלא הם חיל השם,
שנאמר:
ברך ה'
חילו (דברים לג,
יא).
והוא ברוך הוא זוכה להם,
שנאמר:
אני חלקך ונחלתך (במדבר יח,
כ).
לדעת
הנצי"ב
בפירושו
עמק
הנצי"ב
לספרי סותרים דברי הרמב"ם הנ"ל את המשל המובא בספרי ואין הוא מיישב את הסתירה אלא משאירה במילים:
"אבל אין משיבין על הדרוש".
**
הסבר מהי הסתירה?
לגיליון זה אין עלון הדרכה!
השאלות
המסומנות ב–
*קשות
והמסומנות ב –
**
קשות
ביותר,
יענה
כל אחד לפי דרגתו.