גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)
פרשת חקת
פרק כ'
אמר
ר' יצחק
ערמאה
בספרו
עקדת
יצחק
(פרשת
חקת):
שאלה קשה וחזקה בחטאו של משה רבנו וענשו. ש"הרי שלחן והרי בשר והרי סכין לפנינו ואין לנו פה לאכל"
(קדושין מו.) וזה:
כי מצות ה'
למשה כתובה לפנינו והמעשה אשר עשה לא נעלם מנגד עינינו ומחרון אף ה'
ישתומם לבנו ואין אתנו פרוש ישכך את האזן בחטא…
1. מה היה חטאו של משה לפי כל אחת מהדעות דלהלן?
דברי חז"ל מובאים בדברי ראב"ע
ח' ד"ה
קח את
המטה, עד
יצחק
יעקב.
קח
את
המטה יש בכאן פירושים רבים:
יש בדברי יחיד,
בעבור שאמר לישראל שמעו נא המורים, והם בני אברהם יצחק ויעקב.
רש"י
י'
המן
הסלע
הזה
נוציא
– לפי שלא היו מכירין אותו,
לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים,
כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים,
לכך אמר להם המורים סרבנים,
לשון יוני שוטים,
מורים את מוריהם,
המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים:
י"ב
יען
לא
האמנתם
בי
– גלה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד היו נכנסין לארץ,
כדי שלא יאמרו עליהם כעון שאר דור המדבר, שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ,
כך היה עון משה ואהרן.
והלא (במדבר יא, כב)
הצאן ובקר ישחט קשה מזו,
אלא לפי שבסתר חסך עליו הכתוב, וכאן שבמעמד כל ישראל, לא חסך עליו הכתוב מפני קדוש השם:
להקדישני
– שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו:
רשב"ם
ח'
ודברתם
אל
הסלע
– לא צוה הק'
לקחת את המטה להכות בו הסלע כמו שעשה ברפידים שכת' שם והכיתם בצור ויצאו ממנו מים, אלא המטה צוה לקחת להראות בו קשי מרי שלהם כדכת' למשמרת לאות לבני מרי, אפס בדבור ידבר אל הסלע לתת מימיו והוצאת להם מים על ידי דבורך עם הסלע:
י'
ויאמר
להם
שמעו
נא
המורים
– כמו שהמטה הזה שיש בו שקדים מוכיח שהוא למשמרת לאות לבני מרי:
המן
הסלע
הזה
נוציא
לכם
מים
– בשעת הרמת ידו במטה ויך בו את הסלע פעמים,
אז אמר להם דרך כעס וחימה, סבורים אתם שמן הסלע הזה נוציא לכם מים? ומספק אמר משה כן, שטעה במה שאמר לו הק'
קח את המטה,
ולא האמין שבדבורו עם הסלע יוציא ממנו מים אלא בהכאת המטה כמו שעשה ברפידים, ומה שאמר לו הקב"ה ודברתם, היה סבור שזו היא [רצונו של הק'
לדבר אל] הסלע בהכאה במטה,
ולכך הכה פעמים בסלע כעין חימה וכעס ומספק אם יוציא מים הרי טוב ואם אין אדבר אל הסלע אחרי כן. והקב"ה הסכים על ידי משה לצאת [מים]
על ידי הכאתו,
ואעפ"י כן נענש,
שהק'
מדקדק עם הצדיקים.
וזהו שאמר הק'
יען לא האמנתם בי להקדישני,
על ידי דיבוריכם אל הסלע,
לפי שהוא מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה. ולפי שידעתי אני המפרש שמשה רבינו לא היה כי אם שוגג לעבור על דברי הק',
לפיכך אני זקוק לפרש כי משה רבינו טעה כמו שפרשתי:
רבנו חננאל דעתו מובאה בדברי
רמב"ן
לפ' א'
החל
מן והקרוב
בדברים
שנאמרים
שנאמרו
בזה והוא
הטוב
לדחות
בו… עד
והטעם
שאתקדש
לעיניהם.
והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה,
והוא טוב לדחות השואל, הם דברי רבינו חננאל שכתב כי החטא הוא אמרם (פסוק י) המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים, כדרך שאמרו (שמות טז ח)
בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וגו',
וכן בכל הנסים יודיעום כי ה' יעשה עמהם להפליא,
ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה,
וזהו לא קדשתם אותי (דברים לב נא).
ומעשה הראשון בצור אמר (שמות יז ו)
הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב,
ושבעים הזקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור והנס מתפרסם כי מעשה ה'
הגדול הוא, אבל בכאן לא ראו דבר וטעו במאמר משה ואהרן.
ויתכן שיאמר בזה "מעלתם בי" (דברים לב נא),
כי הנהנה מן ההקדש נקרא מעילה. וכן "מריתם פי" (להלן כז יד),
שהוא צוה ודברתם אל הסלע לעיניהם, והטעם שאתקדש לעיניהם…
רמב"ם
שמונה
פרקים. פרק ד' החל מן "ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים משה רבנו…"
(מאתר דעת)
|
ואתה |
|
יען |
|
כל כאשר אבל |
|
"ודאי |
|
ואנו והנה
ואשוב וכבר |
|
כל |
|
ו"השימה" הרי |
ר'
יוסף
אלבו ספר
העקרים
מאמר ד'
פרק
כ"ב:
… עיקר החטא על שהיה בענין ההוא מעוט אמונה… שעקר גדול בתורה ושרש האמונה שהוא מסתעף מאמונת ההשגחה שה' מכריח הטבע תחת רגלי המאמינים…
וכן אמר ישעיה מקים דבר עבדו… ומי שיספק שה'
לא ישלים דבר הנביא הוא כמטיל ספק בתורה ושרש משרשיה, כל שכן במקום שיש בו קדוש ה'
שראוי לפרסם שהטבע משועבד לעשות רצון שומרי התורה…. ועל זה נאמר יען לא האמנתם בי וכלו' כי כששאלו המים – אלו היו משה ואהרן גוזרים שיבקע הצור היה ה'
בלי ספק מקים דבר עבדו והיה נקדש בזה לעיני כל העם.
ובעבור שלא עשו כן משה ואהרן, אבל באו מפני הקהל כדמות בורחים אל פתח אהל מועד (כמו שפירש הראב"ע)
כאלו אין להם עצה מה לעשות והיה זה בלי ספק חלול ה' וגורם מעוט אמונה בו ובתורתו לרואים; לפיכך אמר "לא האמנתם" שאלו הייתם מאמינים הייתם גוזרים על הטבע שישתנה, כדי שיתקדש שמי על ידיכם…
והם עליהם השלום אע"פ שעשו זה לרב ענותנותם,
שלא היו רוצים ליטל עטרה לעצמם מבלי מצות ה',
מכל מקום נחשב לעון ולמעוט אמונה, מפני חלול ה'
שנמשך מזה… ולזה תמצא יהושע כשנצטרך שכמו זה לא המתין ליטול רשות וקיים ה' דברו…
וכן אמר אליהו (מלכים א' י"ז)
חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי…
שד"ל:
משה רבנו חטא חטא אחד והמפרשים העמיסו עליו שלשה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עון חדש… אשר על כן נמנעתי מהעמק החקירה בדבר זה, מיראה שמא יצא לי פירוש חדש ונמצאתי גם אני מוסיף עון חדש על משה רבנו,
והנה לשעבד נחה דעתי בדעת רמבמ"ן,
שהיה החטא במה שפחדו מהקהל וברחו מפניהם אל אהל מועד, ובפרט כי מצאתי במחשבתו כן חשבו חכמים אחרים למנין…
האחד בעל
מנחה
בלולה
וזה
לשונו:
חטא משה מפורסם בפסוק ו':
ויבא משה ואהרן מפני הקהל…
כי תמורת שהיה להם להוכיח את ישראל ולעמד בפרץ באמור להם:
מדוע תריבו את ה', היד ה' תקצר?!
– סתרו אל פתח אהל מועד כמו בורחים;
ואלו עמדו בפרץ היה שם שמים מתקדש,
עד כאן דעת בעל מנחה בלולב.
ואע"פ שגם אני בפרוש הזה בחרתי ט"ו שנה ושבחתיו לפני תלמידי,
מכל מקום הנני רואה עתה,
כי אין משמעות הפסוקים מסכמה עם הפרוש הזה. כי הנה ה'
לא הוכיחם כלל על אשר פחדו ומלוה "על אשר מריתם את פי"
(פסוק כ"ד)
לא יתישבו לפי הדעה הזאת,
אלא בדחק גדול…
והנני רואה עתה כי משמעות הכתובים אינה אלא כפירוש רש"י וכל הקדמונים שהיה צווי ה' שידברו אל הסלע.
וכמו
שכתב בעל
עקדת
יצחק שהיה להם לאמר:
כה אמר ה':
הסלע!
תנה מימיך! הן אמת כי אין הנס גדול בדבור מבהכאה, כי הכל שוה אצל הסלע,
אבל מכל מקום לעיני ההמון הדבור אל הסלע היה מתמיה יותר והיה שם שמים מתקדש יותר… עד כאן דברי שד"ל.
1. אלו מן המפרשים והחכמים הנ"ל קרובים בדעותיהם זה לזה ואלו מהם סותרים זה את דברי זה?
2. קרא את דברי הרמב"ן לפסוק ו'
החל מן "והחטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב" עד "היתד התקועה במקום נאמן".
3. מה הן טענותיו נגד רש"י?
4. מה הן טענותיו נגד הרמב"ם?
5. מהו יחסו לדברי רבנו חננאל?
ראב"ע:
י'
המן
הסלע
הזה
– יש לנו כח להוציא לכם מים ממנו:
מה כוונתו בפירושו זה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ד)
פרשת חקת
פרקים כ'-כ"א
א.
כ'
פסוקים י"ז–י"ט
מה הוסיפו בני ישראל משליחותם השניה (פ'
י"ט)
על שליחותם הראשונה (פ'
י"ז)
ומדוע קוו שתתקבל הצעתם השניה אחרי אשר דחה מלך אדום את הצעתם הראשונה?
ב.
כ'
י"ח ספורנו
פן
בחרב אצא
לקראתך. כי המון עם אדום אנשי דמים, ובסיבה מועטת ממריבה או זולתה שתפול בין אנשי הארץ והעם העובר,
יתעוררו אנשי הארץ בחרב נגד העוברים:
מה קשה לו?
במה שונה פירושו מן הפרוש הרגיל?
ג.
כ"א,
כ"ב רש"י
אעברה
בארצך
– אף על פי שלא נצטוו לפתוח להם בשלום בקשו מהם שלום:
במדבר
רבה י"ט:
וישלח
ישראל
מלכים. זה שאמר הכתוב (תהילים ל"ו)
"בטח בה' ועשה טוב, שכן ארץ ורעה אמונה". ואומר (תהילים ל"ד):
"סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו",
לא הקפידה התורה לרדוף אחרי המצוות אלא (דברים כ"ב)
"כי יקרא קן צפור", (שמות כ"ג)
"כי תפגע שור אויבך…" (שם)
"כי תראה חמור שנאך…" (דברים כ"ד כ') "כי תחבט זיתך…
לגר,
ליתום…"
(שם)
"כי תבצר כרמך…
לגר,
ליתום…"
– אם באו לידיך,
אתה מצווה עליהם,
ולא לרדף אחריהם.
אבל השלום –
"בקש שלום" במקומך "ורדפהו"
במקום אחר. וכן עשו ישראל:
אע"פ שאמר להם הקב"ה (דברים ב') "החל רש והתגר בו מלחמה",
רדפו אחרי השלום,
שנאמר:
"וישלח ישראל מלאכים אל סיחון".
1. מה ההבדל בין דברי רש"י ובין דברי המדרש אשר ממנו לקחו דבריו? הסבר את סבת ההשמטות המרובות בדברי רש"י.
2. למה לא התחיל הדרשן בפסוק (תהילים ל"ז)
"סור מרע" וכו'
שהוא העיקר אשר עליו בנויים דברי המדרש ולמה הקדים לו עוד את הפסוק (תהילים ל"ו)
"בטח בה' ועשה טוב וכו'"
ומה ענינו לכאן?
ד.
השוה:
השווה את שליחות משה לאדום (כ'
י"ד–כ"א)
לשליחותו לסיחון (כ"א כ"א–כ"ב)
ונסה להסביר את סבת ההבדלים הבאים:
|
לסיחון: |
לאדום: |
|
——- |
1. כ' |
|
כ"א |
2. כ' |
ה.
כ"א,
כ"ו–כ"ט
כי חשבון עיר סיחון…
1. מה ענין תולדותיה של העיר חשבון והמלחמות שנלחמו האומות לפני בוא ישראל –
לכאן,
ולמה ספרה התורה את פרטי הדברים האלה ואת משל המושלים?
ועיין:
שופטים פרק י"א י"ב–כ"ד
רמב"ן כא, כ"ו
כי
חשבון
עיר סיחן
מלך האמרי
היא –
כלומר עתה כאשר נלחמו בו ישראל עירו של סיחון מלך האמורי היתה, כלומר עיר מושב המלך. כי הוא נלחם במלך מואב הראשון אשר מלך עליהם לפני מלוך מלך, או "הראשון"
קודם לבלק שהוא מלך למואב בעת ההיא,
ויקח סיחון את כל ארצו מידו ועד ארנון. וחשבון בתחלת גבול הכבוש, על כן תחשב לאמורי, ולא הוזהרו ישראל על ארץ מואב ובני עמון רק על הארץ אשר היא בידם בעת הצואה. והביא הכתוב ראיה כי חשבון עיר סיחון היא, כי המושלים יאמרו באו חשבון וגו'. כי בעת שנלחם סיחון במלך מואב לכד תחלה עיר חשבון ונחרבה העיר, ואחרי כן בנה אותה לבית מלכות, וזה טעם אשר יושב בחשבון (להלן פסוק לד),
וכן נאמר בספר יהושע (יג י) סיחון מלך האמורי אשר מלך בחשבון. והיו המושלים אומרים לאמורי, באו חשבון –
ותשבו בה, תבנה ותכונן –
אחרי חורבנה, עיר סיחון –
אשר המלך עליה.
ואחר שישב סיחון בחשבון, אסף שם את חילו וילכוד מגבול מואב עד ארנון וארנון בכלל.
על כן אמרו המושלים, כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון – אשר יושב בה,
ואכלה ער מואב בעלי הבמות אשר לארנון,
שלכד סיחון ממואב עד ארנון וכל במות הארץ ובעלי הבמות, כענין ובמות עולם למורשה (יחזקאל לו ב).
ולקח עוד מבני עמון מארנון עד היבוק,
כמו שנאמר ביהושע (יג כד כה)
ויתן משה למטה גד וגו'
יעזר וכל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון עד ערוער, והיא הארץ אשר היה מלך בני עמון תובע ליפתח,
כמו שאמר (שופטים יא יג)
כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד היבק (ומן המדבר) ועד הירדן:
ספורנו כא, ל"א
וישב
ישראל
בארץ
האמורי. ומכל זה שסיפר התבאר שישראל אז לא ישבו בארץ מואב, אבל ישבו בארץ האמורי, כמו שביאר יפתח באמרו לא לקח ישראל את ארץ מואב ואת ארץ בני עמון:
ו.
היכן נגמר משל המושלים המתחיל בפ' כ"ז "בואו חשבון" לפי
דעת:
רש"י
כא, כז:
יאמרו
המשלים
– בלעם,
שנאמר בו (במדבר כג, ז)
וישא משלו:
המשלים
– בלעם ובעור. והם אמרו:
באו
חשבון
– שלא היה סיחון יכול לכבשה והלך ושכר את בלעם לקללו, וזהו שאמר לו בלק (שם כב, ו)
כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו':
ראב"ע
כא, כז:
המושלים
הבודאים משלים מלבם. וטעם באו חשבון לאמורים יאמרו.
רמב"ן כא, כז:
וישלח
ישראל
מלאכים
אל סיחון
וגו', אעברה בארצך –
אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום,
לשון רש"י.
ועוד אבאר בע"ה במקומו (דברים כ י)
כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום,
חוץ מעמון ומואב.
אבל באמת מה שאמר לו "אעברה בארצך" זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס,
כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא,
והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום. אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד,
ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה. וכן שנוי בספרי (תבא רצט) לתת לך, פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך,
ועוד אמרו רבותינו (במדב"ר ז ח)
בעשר קדושות, שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה, וכן נראה בכתוב שאמר (יהושע כב יט)
ואך אם טמאה ארץ אחזתכם וגו'. ולא שלחו אל עוג דברי שלום, כי הוא כאשר ראה כי הכו את סיחון יצא לקראתם למלחמה:
רשב"ם כא, כז:
על
כן
יאמרו
המושלים
– על מלחמת סיחון ועוג נתנבא[ו]
תחילה.
מושלים.
מושלי נבואות כגון בלעם וחבריו:
ספורנו
כא, כז:
על
כן יאמרו
המושלים. המספרים באור משלים שראו בחלום חזיון, כמו שעשה בלעם,
כאמרו וישא משלו בואו חשבון.
אתם יושבי ערי מואב בואו חשבון והכנעו לסיחון, כי הוא ינצח וימלוך עליכם:
הבא נימוקים לדעותיהם.
ז.
כ"א;
כ"ז
באו
חשבון!
אל מי פונה קריאה זו?
עיין
רמב"ן
כ"ו
כי
חשבון
עיר סיחן
מלך האמרי
היא –
כלומר עתה כאשר נלחמו בו ישראל עירו של סיחון מלך האמורי היתה, כלומר עיר מושב המלך. כי הוא נלחם במלך מואב הראשון אשר מלך עליהם לפני מלוך מלך, או "הראשון"
קודם לבלק שהוא מלך למואב בעת ההיא,
ויקח סיחון את כל ארצו מידו ועד ארנון. וחשבון בתחלת גבול הכבוש, על כן תחשב לאמורי, ולא הוזהרו ישראל על ארץ מואב ובני עמון רק על הארץ אשר היא בידם בעת הצואה. והביא הכתוב ראיה כי חשבון עיר סיחון היא, כי המושלים יאמרו באו חשבון וגו'. כי בעת שנלחם סיחון במלך מואב לכד תחלה עיר חשבון ונחרבה העיר, ואחרי כן בנה אותה לבית מלכות, וזה טעם אשר יושב בחשבון (להלן פסוק לד),
וכן נאמר בספר יהושע (יג י) סיחון מלך האמורי אשר מלך בחשבון. והיו המושלים אומרים לאמורי, באו חשבון –
ותשבו בה, תבנה ותכונן –
אחרי חורבנה, עיר סיחון –
אשר המלך עליה.
ואחר שישב סיחון בחשבון, אסף שם את חילו וילכוד מגבול מואב עד ארנון וארנון בכלל.
על כן אמרו המושלים, כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון – אשר יושב בה,
ואכלה ער מואב בעלי הבמות אשר לארנון,
שלכד סיחון ממואב עד ארנון וכל במות הארץ ובעלי הבמות, כענין ובמות עולם למורשה (יחזקאל לו ב).
ולקח עוד מבני עמון מארנון עד היבוק,
כמו שנאמר ביהושע (יג כד כה)
ויתן משה למטה גד וגו'
יעזר וכל ערי הגלעד וחצי ארץ בני עמון עד ערוער, והיא הארץ אשר היה מלך בני עמון תובע ליפתח,
כמו שאמר (שופטים יא יג)
כי לקח ישראל את ארצי מארנון ועד היבק (ומן המדבר) ועד הירדן:
ספורנו
כ"ז
על
כן יאמרו
המושלים. המספרים באור משלים שראו בחלום חזיון, כמו שעשה בלעם,
כאמרו וישא משלו בואו חשבון.
אתם יושבי ערי מואב בואו חשבון והכנעו לסיחון, כי הוא ינצח וימלוך עליכם:
אברבנאל:
בני אדם גם בני איש בואו לפאר ולרומם את חשבון, שתבנה ותכונן להיותה עיר סיחון,
כלומר שבהיות חשבון ממואב היתה חרבה בוקה ומבולקה, אמנם עתה שלקחה סיחון ויגדלה ויכבדה –
בואו חשבון לשמוח בה ולדור בה, כי עתה תבנה ותכונן, כיון שהיא עיר סיחון.
ח.
כ"א ל
ונירם"
מה פירוש המלה לפי
רש"י:
ונירם
– מלכות שלהם:
ראב"ע,
ונירם
– דברי משה, והמ"ם סימן מלך אמורי וגדודיו,
ולו שני פירושים.
האחד מגזרת ניר,
ותהיה מלת ונירם מושכת עצמה ואחרת עמה,
כמו והנבואה עודד הנביא (דה"ב טו, ח),
וכן הוא, ונירם אבד – ניר חשבון,
ותהיה מלת ונירם כמו בתוך האהלי (יהושע ז, כא),
הערכך (ויקרא כז, יג),
וכן הוא, והניר שלהם אבד שהוא ניר חשבון. והפירוש השני, שתהיה מלת ונירם,
מגזרת ירה ויור (מ"ב יג, יז),
אשר יריתי (ברא'
לא,
נב).
והטעם,
כאשר ירינו אותם – אבד חשבון.
ונשים – מפעלי הכפל, והחירק תחת קמץ קטן, כמו ויסב אלהים את העם (שמות יג, יח),
ויאמר ר' משה הכהן, כי הדגשות לחסרון האל"ף,
כאל"ף מלפנו מבהמות ארץ (איוב לה, יא),
מגזרת תאשם שומרון (הושע יד, א).
וי"א,
כי חשבון היתה עיר סיחון לעולם. וטעם בואו חשבון (כז)
– דברי המושלים למואבים הבאים בשבי אל חשבון.
כי אש יצאה מחשבון (כח)
משל למחנות סיחון,
וכאשר ירינום –
דברי המושלים על לשון המואבים,
חשבנו כי תאבד חשבון, ונעשה שממה כל הארץ עד נופח,
או הם דברי משה:
רשב"ם,
ונירם
– ונשלך אותם ממקומם,
ונחרם אותם. כמו מן נטה יאמר ונט,
כן יאמר מן ירה וניר.
ונירם כמו ונירם.
וכן יבדלני כמו יבדילני, להוציאנו כמו להוציאנו.
[וכמו שפירוש] ונשים ונפעל, כן ונירם. ואלו היה מפורש כתרגומו, היה לו לנקד ונירם וי"ו חטף:
ספורנו.
ונירם
אבד. וניר ומלכות סיחון ואשו ולהבתו,
שהם שרי צבאותיו,
יאבד,
כי אחר שסיפרו נצחונו של סיחון, סיפרו כמו כן אבדן מלכותו על ידי ישראל:
סדר את המפרשים לשתי קבוצות והסבר מעלותיה ומגרעותיהם של כל אחת משתי הדעות.
הערה:
לשאלה המתעוררת בפרשתנו (כ'
י"ד–כ"א)
בהשואה לדברים ב'
כ"ט עיין דברי המפרשים המובאים בשאלון פרשת דברים תש"ג,
שאלה ח.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעית (תש"ה)
פרשת חקת
כ'
י"ד–כ"א
(הערה:
גליון זה הוא המשך גליון חקת תש"ד,
העוסק אף הוא בפרטים אחדים שבפרשתנו. עיין שם!)
א.
לפרשתנו מקדים חזקוני:
"וישלח
משה
מלאכים… ויש בפרשה זו כמה דברי ענינים, שהם עניים כאן עשירים בפרשת דברים".
דבריו
אלה נאמרו
על סמך
הכלל
בגמ' ירושלמי
ראש השנה
פרק ג'
הלכה
ה':
"דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר".
1.
הסבר את כונת דברי חזקוני למקומנו.
2. הבא דוגמאות לכלל הנאמר בירושלמי במקומות אחרים בתורה.
ב.
כא,
י"ד
וישלח משה מלאכים.
במדבר
רבה י"ט
ז':
זה שאמר הכתוב (תהילים ט"ו)
לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו.
בנוהג שבעולם אדם עוסק בפרקמטיא עם חברו והקפידו (=והקניטו),
פורש הימנו ואינו רוצה לראותו;
ומשה – אע"פ שנענש על ישראל שנאמר (תהילים ק"ו)
ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם – לא פרק משאן מעליו, אלא וישלח מלאכים.
1.
כיצד מפרש המדרש את סמיכות הפרשיות במקומנו?
2. מה המניע הפורמלי והפנימי לדרש זה?
ג.
כא,
י"ז–י"ט.
מה הוסיפו בני ישראל בשליחותם השניה (פ'
י"ט)
על שליחותם הראשונה (פ'
י"ז)
ומדוע קוו שתתקבל הצעתם השניה,
אחרי אשר דחה מלך אדום את הצעתם הראשונה?
ד.
כ י"ד
אל מלך אדום.
רמב"ן
אל
מלך אדום
– לא הזכיר הכתוב שמו, כי אין צורך.
אבל הזכיר סיחון ועוג מלכי האמורי בשמותם,
בעבור כי היו ידועים בגבורה ולהם שם בגוים, להודות לפניו יתברך כי עשה עמנו להפליא,
כמו שנאמר (תהלים קלו יז – כ)
למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו, לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו. ומנהג הכתוב להזכיר שם גדולי המלכים אשר ירשנו את ארצם, כענין שהזכיר ביהושע חמשת מלכי האמורי אדוני צדק מלך ירושלים והוהם מלך חברון ופראם מלך ירמות ויפיע מלך לכיש ודביר מלך עגלון (יהושע י ג)
ויובב [מלך מדון ויבין]
מלך חצור (שם יא א),
ושאר המלכים הזכירם במספר (שם יב ט – כד)
לא בשמות:
מהי תמיהתו ומהו תירוצו?
ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
דברי |
1.* י"ד
י"ד
|
|
דברי רש"י אלה תמוהים. |
|
|
בעל |
2.** ט"ו ולאבותינו – מכאן שהאבות מצטערים בקבר, כשפורענות באה על ישראל:
|
|
למה לא פרשו כמשמעו, כמו שפירשו ראב"ע ד"ה מלאך. |
3.* ט"ז
|
|
ולמה לא פרש כמשמעו, שלא יגעו בכל אשר להם. |
4. י"ז
|
השאלות המסומנים *
קשות והמסומנות *
* קשות ביותר. ענה לפי דרגתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י)
פרשת חקת –
מות אהרן.
כ'
כ"ב–כ"ט
א.
כ,
כ"ב:
ויסעו מקדש ויבואו בני ישראל כל העדה הר ההר.
רש"י
כ"ב
כל
העדה
– כולם שלמים ועומדים להכנס לארץ שלא היה בהן אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם שכבר כלו מתי מדבר,
ואלו מאותן שכתוב בהן (דברים ד, ד)
חיים כולכם היום:
והשוה:
רש"י
א'
כל
העדה
– עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים:
רש"י
כ"ג
על
גבול
ארץ
אדום
– מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע,
נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה,
וכן הנביא אומר ליהושפט (ד"ה ב' כ,
לז)
בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה'
את מעשיך:
ראב"ע
בתוך
דבריו
לפסוק
יט'
וטעם
בני
ישראל
– כל העדה. בעבור שיצא אדום להלחם בם,
הגיד הכתוב שלא נפקד איש מבני ישראל בבואם מעיר אדום אל הר ההר:
ראב"ע א'
ויבאו
בני
ישראל
כל
העדה
– בעבור שמתו דור המדבר, ועתה באו הבאים אל ארץ כנען.
העמק
דבר (ר'
נפתלי
צבי יהודה
ברלין, ראש
ישיבת
ולוז'ין,
נפטר
תרנ"ג
1893)
כ"א:
ד"ה
וישב העם
בקדש: המשכן והמחנה היה סמוך לעיר קדש, אבל העם ישבו בעיר, ובחצרות לא היה כן, (עיין במדבר י"א ל"ה!)
כי שם לא היה בואם לעיר בתורת ישיבה, רק כמו עובר ארחות מדבר שנכנס לעיר ליקח צרכיו;
אבל בקד החלו לשאוף רוח ישוב, ואף על גב שעדיין לא הגיעו אל המנוחה והנחלה.
כ כ"ב
ד"ה
כל העדה:
פרש רש"י,
"כלם שלמים וכו'".
תמוה,
שהרי עבר כתב כן, בבואם לקדש לעיל כ' א'.
אלא שהיה אפשר לחשב שנשתייר הרבה מישראל לארץ אדום ליישב שם עד שיכנסו כל ישראל לארץ ישראל,
שהרי כבר היו מעורבים עם אנשי אדום בזה הזמן שישבו בקדש,
משום הכי כתבה התורה שכל העדה הלכה משם עם משה ואהרן.
1. מה קשה לרש"י ולראב"ע בפסוק כ"ב?
2. מה ההבדל בין תשובותיהם?
3.*
מהי חולשת כל אחד משני הפרושים האלה?
4. מה היה חטא בני ישראל בשבתם בקדש?
5.
העזר בתשובתך לשאלה זו בדברי
הרמב"ן
כ' א'
ד"ה
ויבואו
בני ישראל
כל העדה.
ויבאו
בני ישראל
כל העדה
מדבר צן
– העדה,
עדה שלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים,
לשון רש"י.
וכן דעת ר"א.
ואם כן מה צורך להזכיר כן בבואם אחרי כן אל הר ההר (פסוק כב). ור"א אמר, כי הזכיר זה בעבור כי יצא אדום להלחם בם הזכיר הכתוב שלא נפקד מהם איש בבואם מעיר אדום. ואינו נכון, כי ישראל נטו מעליו ולא נלחם בם כלל. והנכון בעיני כי מנהג הכתוב להזכיר כן במקום התלונות,
ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אלים ובין סיני (שמות טז א),
ויסעו כל עדת בני ישראל למסעיהם ויחנו ברפידים (שם יז א),
יודיענו הכתוב כי היו כלם בתלונה, וכן ותשא כל העדה ויתנו את קולם (לעיל יד א),
וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת (שם יז ו).
ואמר כן בבואם אל הר ההר, להודיע שהיו כלם בהספדו של אהרן קדוש ה', כמו שאמר ויבכו את אהרן כל בית ישראל וגו'
(פסוק כט), ואמר לעיני כל העדה (פסוק כז). ובמדבר סיני רבה (יט ט) ראיתי שהזכיר הלשון הזה עדה שלימה וכו'
בכתוב השני בהר ההר בלבד,
כי הראשון מפני התלונה נאמר כאשר פירשתי:
6. מה הם הרמזים בפרשתנו (פרשת חקת) לדעת רש"י והעמק דבר בהתנהגות בני ישראל בקדש?
ועיין:
בראשית ל"ו ז'-ח'
במדבר כ"ה א'.
ב.
כ,
כ"ד
יאסף אהרן אל עמיו.
ראב"ע
יאסף
אהרן
– כמו ומות בהר (דבר'
לב,
נ),
שיתקן עצמו למות ויעלה אל ההר.
1. מה קשה לו?
2.
ראב"ע מזכיר כאן בפרושו את הפסוק דברים ל"ב נ'.
3.
פסוק זה מוזכר גם בפרושו לבראשית מ"ב ט"ז.
האסרו
– תאסרו,
כמו ומות בהר (דבר'
לב,
נ):
4. מה המשותף בשלשת הפסוקים?
ג.
כ,
כ"ד
יאסף אהרן אל עמיו.
מלבי"ם:
אהרן לא מת ע"י מלאך המות כמו שכתוב בבבא בתרא י"ז,
רק מת מיתת נשיקה, לא ע"י ממית מבחוץ,
רק ע"י התפשטות נפשו מגופו ברב חשק הנפש לצאת ממאסר הגויה ולהדבק בצרור החיים את ה'
אלהיה,
שזה תלוי ברצונו ובמסירות נפש אל מקור החיים ברב תשוקה ודביקות בקדש הקדשים.
1.
היכן מצינו בפסוקי פרשתנו רמזים לדבריו?
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מה קשה לו? ועיין: רש"י בראשית ט"ז ג' ד"ה ותקח שרי רש"י בראשית מ"ג ט"ו ד"ה ואת בנימין רש"י במדבר כ"ז י"ח ד"ה קח לך.
קח * השוה לדבריו כאן: רש"י
ויקח
לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה, וזהו שתרגם אונקלוס ואתפלג נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת,
מה ראה רש"י להביא שם שני פרושים ובמקומנו (וכן בשלשת המקומות דלעיל) הסתפק בפירוש אחד בלבד. האין הקושי שרצה לתרץ אחד מכל המקומות? |
1. כ"ה
קח
|
|
מה ראה רש"י להביא כאן את דברי המדרש בשלמותם והלא אין דרכו להביא אלא את המדרש הבא ליישב הכתובים, |
2. ** כ"ו
|
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השתים עשרה (תשי"ג)
פרשת חקת –
חטאו של משה
פרק כ'
(השוה גם גליון תשי"ב)
הערה:
אמר
ר' יצחק
ערמאה
בספרו
עקדת
יצחק
(פרשת
חקת):
שאלה קשה וחזקה בחטאו של משה רבנו וענשו. ש"הרי שלחן והרי בשר והרי סכין לפנינו ואין לנו פה לאכל"
(קדושין מו.) וזה:
כי מצות ה'
למשה כתובה לפנינו והמעשה אשר עשה לא נעלם מנגד עינינו ומחרון אף ה'
ישתומם לבנו ואין אתנו פרוש ישכך את האזן בחטא…
דעות שונות לחכמינו ומפרשינו בחטאו של משה.
והרי מקצתן:
דברי חז"ל מובאים בדברי:
ראב"ע ח'
קח
את
המטה
יש בכאן פירושים רבים:
יש בדברי יחיד,
בעבור שאמר לישראל שמעו נא המורים, והם בני אברהם יצחק ויעקב
רש"י
י'
המן
הסלע
הזה
נוציא
– לפי שלא היו מכירין אותו,
לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים,
כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים,
לכך אמר להם המורים סרבנים,
לשון יוני שוטים,
מורים את מוריהם,
המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים:
י"ב
יען
לא
האמנתם
בי – גלה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד היו נכנסין לארץ,
כדי שלא יאמרו עליהם כעון שאר דור המדבר, שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ,
כך היה עון משה ואהרן.
והלא (במדבר יא, כב)
הצאן ובקר ישחט קשה מזו,
אלא לפי שבסתר חסך עליו הכתוב, וכאן שבמעמד כל ישראל, לא חסך עליו הכתוב מפני קדוש השם:
להקדישני
– שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו:
רשב"ם
ח'
ודברתם
אל
הסלע
– לא צוה הק'
לקחת את המטה להכות בו הסלע כמו שעשה ברפידים שכת' שם והכיתם בצור ויצאו ממנו מים, אלא המטה צוה לקחת להראות בו קשי מרי שלהם כדכת' למשמרת לאות לבני מרי, אפס בדבור ידבר אל הסלע לתת מימיו והוצאת להם מים על ידי דבורך עם הסלע:
י'
ויאמר
להם
שמעו
נא
המורים
– כמו שהמטה הזה שיש בו שקדים מוכיח שהוא למשמרת לאות לבני מרי:
המן
הסלע
הזה
נוציא
לכם
מים
– בשעת הרמת ידו במטה ויך בו את הסלע פעמים,
אז אמר להם דרך כעס וחימה, סבורים אתם שמן הסלע הזה נוציא לכם מים? ומספק אמר משה כן, שטעה במה שאמר לו הק'
קח את המטה,
ולא האמין שבדבורו עם הסלע יוציא ממנו מים אלא בהכאת המטה כמו שעשה ברפידים, ומה שאמר לו הקב"ה ודברתם, היה סבור שזו היא [רצונו של הק'
לדבר אל] הסלע בהכאה במטה,
ולכך הכה פעמים בסלע כעין חימה וכעס ומספק אם יוציא מים הרי טוב ואם אין אדבר אל הסלע אחרי כן. והקב"ה הסכים על ידי משה לצאת [מים]
על ידי הכאתו,
ואעפ"י כן נענש,
שהק'
מדקדק עם הצדיקים.
וזהו שאמר הק'
יען לא האמנתם בי להקדישני,
על ידי דיבוריכם אל הסלע,
לפי שהוא מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה. ולפי שידעתי אני המפרש שמשה רבינו לא היה כי אם שוגג לעבור על דברי הק',
לפיכך אני זקוק לפרש כי משה רבינו טעה כמו שפרשתי:
רבנו חננאל דעתו מובאה בדברי רמב"ן
לפ' א'
החל
מן "והקרוב
בדברים
שנאמרים
שנאמרו
בזה והוא
הטוב
לדחות
בו"… עד
"והטעם
שאתקדש
לעיניהם".
והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה,
והוא טוב לדחות השואל, הם דברי רבינו חננאל שכתב כי החטא הוא אמרם (פסוק י) המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים, כדרך שאמרו (שמות טז ח)
בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וגו',
וכן בכל הנסים יודיעום כי ה' יעשה עמהם להפליא,
ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה,
וזהו לא קדשתם אותי (דברים לב נא).
ומעשה הראשון בצור אמר (שמות יז ו)
הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב,
ושבעים הזקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור והנס מתפרסם כי מעשה ה'
הגדול הוא, אבל בכאן לא ראו דבר וטעו במאמר משה ואהרן.
ויתכן שיאמר בזה "מעלתם בי" (דברים לב נא),
כי הנהנה מן ההקדש נקרא מעילה. וכן "מריתם פי" (להלן כז יד),
שהוא צוה ודברתם אל הסלע לעיניהם, והטעם שאתקדש לעיניהם…
רמב"ם שמונה פרקים.
(מאתר דעת)
|
ואתה |
|
יען |
|
כל כאשר אבל |
|
"ודאי |
|
ואנו והנה
ואשוב וכבר |
|
כל |
|
ו"השימה" הרי |
ר'
יוסף
אלבו ספר
העקרים
מאמר ד'
פרק
כ"ב:
... עיקר החטא על שהיה בענין ההוא מעוט אמונה… שעקר גדול בתורה ושרש האמונה שהוא מסתעף מאמונת ההשגחה שה' מכריח הטבע תחת רגלי המאמינים…
וכן אמר ישעיה מקים דבר עבדו… ומי שיספק שה'
לא ישלים דבר הנביא הוא כמטיל ספק בתורה ושרש משרשיה, כל שכן במקום שיש בו קדוש ה'
שראוי לפרסם שהטבע משועבד לעשות רצון שומרי התורה…. ועל זה נאמר יען לא האמנתם בי וכלו' כי כששאלו המים – אלו היו משה ואהרן גוזרים שיבקע הצור היה ה'
בלי ספק מקים דבר עבדו והיה נקדש בזה לעיני כל העם.
ובעבור שלא עשו כן משה ואהרן, אבל באו מפני הקהל כדמות בורחים אל פתח אהל מועד (כמו שפירש הראב"ע)
כאלו אין להם עצה מה לעשות והיה זה בלי ספק חלול ה' וגורם מעוט אמונה בו ובתורתו לרואים; לפיכך אמר "לא האמנתם" שאלו הייתם מאמינים הייתם גוזרים על הטבע שישתנה, כדי שיתקדש שמי על ידיכם…
והם עליהם השלום אע"פ שעשו זה לרב ענותנותם,
שלא היו רוצים ליטל עטרה לעצמם מבלי מצות ה',
מקום נחשב לעון ולמעוט אמונה,
מפני חלול ה'
שנמשל מזה… ולזה תמצא יהושע כשנצטרך שכמו זה לא המתין ליטול רשות וקיים ה' דברו…
וכן אמר אליהו (מלכים א' י"ז)
"חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי…"
שד"ל:
משה רבנו חטא חטא אחד והמפרשים העמיסו עליו שלשה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עון חדש… אשר על כן נמנעתי מהעמק החקירה בדבר זה, מיראה שמא יצא לי פירוש חדש ונמצאתי גם אני מוסיף עון חדש על משה רבנו,
והנה לשעבד נחה דעתי בדעת רמבמ"ן,
שהיה החטא במה שפחדו מהקהל וברחו מפניהם אל אהל מועד, ובפרט כי מצאתי במחשבתו כן חשבו חכמים אחרים למנין…
האחד בעל מנחה בלולה וזה לשונו: חטא משה מפורסם בפסוק ו':
ויבא משה ואהרן מפני הקהל…
כי תמורת שהיה להם להוכיח את ישראל ולעמד בפרץ באמור להם:
מדוע תריבו את ה', הידו תקצר?! – סתרו אל פתח אהל מועד כמו בורחים;
ואלו עמדו בפרץ היה שם שמים מתקדש,
עד כאן דעת בעל מנחה בלולב.
ואע"פ שגם אני בפרוש הזה בחרתי ט"ו שנה ושבחתיו לפני תלמידי,
מכל מקום הנני רואה עתה,
כי אין משמעות הפסוקים מסכמה עם הפרוש הזה. כי הנה ה'
לא הוכיחם כלל על אשר פחדו ומלוה "על אשר מריתם את פי"
(פסוק כ"ד)
לא יתישבו לפי הדעה הזאת,
אלא בדחק גדול…
והנני רואה עתה כי משמעות הכתובים אינה אלא כפירוש רש"י וכל הקדמונים שהיה צווי ה' שידברו אל הסלע וכמו שכתב בעל עקדת יצחק שהיה להם לאמר:
כה אמר ה':
הסלע!
תנה מימיך! הן אמת כי אין הנס גדול בדבור מבהכאה, כי הכל שוה אצל הסלע,
אבל מכל מקום לעיני ההמון הדבור אל הסלע היה מתמיה יותר והיה שם שמים מתקדש יותר… עד כאן דברי שד"ל.
1. מה היה חטאו של משה לפי כל אחת מן הדעות הנ"ל?
2. אלו מן המפרשים והחכמים הנ"ל קרובים בדעותיהם זה לזה ואלו מהם סותרים זה את דברי זה?
3.
והשוה לדברי ר'
יוסף אלבו אלה:
גליון קרח תש"ט;
גליון בא תשי"ט.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השש עשרה (תשי"ז)
פרשת חקת –
שליחות לאדום.
כ'
י"ד–כ"א
א.
שאלה כללית בענין השליחות
1.
השוה את דברי השליחות הראשונה של משה למלך אדום (פסוקים י"ד–י"ז)
לדברי השליחות השניה (פסוק י"ט).
והלא דברי השליחות השניה שומה עליהם, להיות מתקבלים יותר על דעתו של מלך אדום.
2.
הסבר – לפרטי הדברים –
במה עשויים דברי השליחות השניה להתקבל יותר על דעתו ולשכנעו מדברי השליחות הראשונה!
ועיין לשאלה זו:
רש"י
בראשית
כ"ד
נ"ה
ימים
– שנה,
כמו (ויקרא כה כט)
ימים תהיה גאולתו,
שכך נותנין לבתולה זמן שנים עשר חדש לפרנס את עצמה בתכשיטים:
או
עשור
– עשרה חדשים. ואם תאמר ימים ממש, אין דרך המבקשים לבקש דבר מועט ואם לא תרצה תן לנו מרובה מזה:
ועיין גליון שמות תש"ה שאלה ב2!
ב.
כ,
יד
וישלח
משה
מלאכים
מקדש
אל
מלך
אדום.
במדבר
רבה י"ט
ז':
זה שאמר הכתוב (תהילים ט"ז)
"לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו".
בנוהג שבעולם אדם עוסק בפרקמטיא עם חברו והקפידו (=והקניטו),
פורש הימנו ואינו רוצה לראותו;
ומשה – אע"פ שנענש על ישראל שנאמר (תהילים ק"ו)
"וקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם"
– לא פרק משאן מעליו אלא "וישלח מלאכים".
1.
כיצד מפרש המדרש סמיכות פרשיות שבין עניננו לקודם לו?
2. **
מה רמז מצא הדרשן בפסוקנו למדרשו?
ג.
כ,
יד
וישלח משה מלאכים אל מלך אדם.
רמב"ן:
אל
מלך אדום
– לא הזכיר הכתוב שמו, כי אין צורך.
אבל הזכיר סיחון ועוג מלכי האמורי בשמותם,
בעבור כי היו ידועים בגבורה ולהם שם בגוים, להודות לפניו יתברך כי עשה עמנו להפליא,
כמו שנאמר (תהלים קלו יז – כ)
למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו, לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו. ומנהג הכתוב להזכיר שם גדולי המלכים אשר ירשנו את ארצם, כענין שהזכיר ביהושע חמשת מלכי האמורי אדוני צדק מלך ירושלים והוהם מלך חברון ופראם מלך ירמות ויפיע מלך לכיש ודביר מלך עגלון (יהושע י ג)
ויובב [מלך מדון ויבין]
מלך חצור (שם יא א),
ושאר המלכים הזכירם במספר (שם יב ט – כד)
לא בשמות:
יח.
ואמר הכתוב ויאמר אליו אדום – כי נסכמו כל עמו עם אדוניהם במיאון הזה:
1. שני קשיים מיישב הרמב"ן כאן בדבריו ואלו הם?
2.
איזה פסוק בפרשתנו (שלא במקומנו) מתיישב אף הוא ע"י דברי הרמב"ן האלה?
ד.
כ,
י"ד
כה אמר אחיך ישראל.
ומקשים
המפרשים:
למה לא קראו כאן בשמו יעקב (כמו שנאמר במלאכי "הלא אח עשו ליעקב")?
ה.
שאלות ודיוקים ברש"י.
|
מה ראה רש"י להוסיף דבריו אלה, והלא הפסוק מובן גם בלעדיו ומה תיקן בפרושו? |
1.** ט"ו |
|
בעל ענה לשאלה זו… |
2.* ט"ו |
|
* הסבר את ההוה אמינא, למה צריך היה לומר, "מי בורות" – במה עדיף הוא על "מי באר"? ** מקשין ענה לשאלתו! מניין לרש"י שאין המדובר כאן בבאר של אדום? |
3. י"ז |
|
** במקורו מה ראה רש"י להוסיף עוד "ולא יטו…" על דברי המדרש? * ספר מה תיקן בזה להבנת דברי המדרש ודברי רש"י? |
4. י"ז |
1.
השוה תגובתו של אדום בראשונה י"ח:
לא
תעבור
בי
לתגובתו של אדום בשניה כ'
לא
תעבור
מהי סבת השנוי?
ו.
כ,
י"ח
פן בחרב יוצא לקראתך
ספורנו:
כי המון עם אדום אנשי דמים, ממהרים לכעוס ובסיבה מועטת או זולתה שתפול בין אנשי הארץ והעם העובר יתעוררו אנשי הארץ בחרב נגד העוברים.
1. במה סוטה ספורנו כאן מפרושו הרגיל של הפסוק?
2. מהו הנימוק הלשוני בפסוקנו שאלצו לפרש כך?
השאלות המסומנים *
קשות והמסומנות *
* קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי הבנתו.
הערה:
עיין גליון חקת תש"ה,
ביחוד א ו–ה1!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השבע עשרה (תשי"ח)
שליחות לאדום –
חטאו של משה.
כ'
א'-י"ג
הערה:
דעות שונות בחטאו של משה הובאו בגליון חקת תש"ו,
הלגיון ההוא עובד אח"כ והורחב ע"י הרב י.
יעקבסון בספרו "בינה במקרא" תל–אביב תשי"ג עיין שם.
– גליוננו זה עוסק בעיקר בניתוח דעתו של הרמב"ן שלא הובאה בגליון ההוא.
רמב"ם
שמונה
פרקים
פרק ד':
… שצריך לכון אל המעשים הממוצעים,
ושלא לצאת מהם אל קצה מן הקצוות השונים, אלא על דרך הרפואה וההתנגדות בהפך…
ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים, משה רבנו, כבר אמר עליו השם יתברך:
"יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (במדבר כ', י"ב);
"על אשר מריתם את פי למי מריבה"
(שם,
כ"ד);
"על אשר לא קדשתם אותי"
(דברים ל"ב,
נ"א).
– כל זה וחטאו,
עליו השלום, הוא,
שנטה לצד אחד הקצוות במעלה אחת שבמעלות – המדות,
והיא הסבלנות!
כאשר נסטה לצד הרגזנות, באמרו:
"שמעו נא המורים"
(במדבר כ', י'),
דקדק עמו הקבה"ו:
שיהיה אדם כמוהו מתרגז לעיני עדת ישראל,
במקום שאין הרגזנות ראויה, וכגון זה באדם כמותו חלול השם הוא,
שכן תנועותיו כלן ודברותיו, הכל למדים מהם וחומדים בהם האשר בעולם הזה ובעולם הבא. ואיך יראו בו הרגזנות, והיא ממעשי הרעים,
כמו שבארנו, ואינה נובעת אלא מתכונה רעה שבנפש. אבל אמרו בענין הזה: "מריתם את פי"
אינו אלא כמו שאבאר. וזה,
שלא היה מדבר עם עמי הארץ ולא עם מי שאין להם מעלה, אבל עם קהל שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי,
כמו שזכרו החכמים.
– וכל מה שיאמר או יעשה,
יבחנוהו,
וכאשר ראוהו שהתרגז,
אמרו:
"ודאי אין הוא,
עליו השלום, מאלה שיש להם פחיתות מדה!
ולולא ידע שהאלהים התאנף בנו על דרישת המים ושאנחנו הכעסנוהו, יתברך,
לא היה מתרגז".
ואנו לא מצאנו לשם יתברך שהתרגז או שכעס בדבריו עליו בענין הזה; אלא אמר: קח את המטה והקהל את העדה, וגומר (במדבר כ', ח').
והנה יצאנו מענין – השער,
אבל התרנו ספק מספקי התורה,
שנאמרו בו דברים רבים ונבאר פעמים רבות:
"איזה חטא חטא?"
וערך מה שאמרנו אנחנו מול מה שנאמר בה. והמאת תעשה דרכה.
(ע"פ הנוסח המוגה לפי המקור הערבי מאת א. בן ישראל. מודפס במגילות של "אמנות")
רמב"ן
ח'
ד"ה
קח את
המטה –
החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב; ורש"י פרש מפני שצוה אותם "ודברתם אל הסלע"
ולא אמר: "והכיתם",
שאלו דברו היה הקבה"ו מתקדש לעיני כל העדה ואומרים: "ומה הסלע הזה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקבה"ו,
אנו על אחת כמה וכמה!"
– ודברי אגדה הם,
אבל לא נתחוורו,
כי מאחר שצוה "קח את המטה"
יש במשמע שיכה בו, ואלו היה רצונו בדבור בלבד,
מה המטה הזה בידו?! וכן במכות מצרים שאמר (שמות ז' ט"ו):
"והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך" והוא להכות בו.
ולפעמים יאמר: "נטה את ידך"
ורצונו לומר: "להכות במטה" כי הכתוב יקצר
בדבר
הנשמע, ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה, כי הכל שוה אצל הסלע.
ועוד,
למה אמר בזה (דברים ל"ב כ"א)
"מעלתה בי" והצואה בדבור אל הסלע הזה
הוא מה
שנזכר
במעשה, צוה שיאמרו והיא שומעת, כי ה' יוציא מים מן הסלע הזה,
כדרך (יהושע כ"ד כ"ז)
"כי היא שמעה את כל אמרי ה'
אשר דבר מענו",
וכן עשו (כ'
י')
"ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם: שמעו נא המורים,
המן הסלע הזה…"
והנה הסלע שומעת באמרו כן לכלם.
וטענות רבות למפרשים בחטא הזה,
כבר סתר בו ר' אברהם (=ראב"ע)
דברים רבים מהם…
… והרב ר' משה (=הרמב"ם)
סבר בו סברא ואמר כי משה רבנו ע"ה חטאו הוא,
שנטה לצד הרגזנות באמרו: "שמעו נא המורים"
– דקדק עליו ה'
יתברך שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שלא ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא –
חלול השם, מפני שמתנועותיו ומדבריו כלם היו למדים והיו מקוים להגיע בהם אל הצלחת העולם הזה והעולם הבא,
ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות…
וכן הלאה עיין לעיל דברי הרמב"ם,
והם מובאים ברמב"ן עד "והאמת תעשה דרכה".
והוסף על הבל הבלים, שהכתוב אמר (כ'
כ"ד)
"מריתם את פי",
שעברו את דברו,
ואמר (כ'
י"ב)
"לא האמנתם בי"
– שלא האמינו בו,
(אם כן) אין העונש בעבור שכעס, ויותר היה ראוי שיהיה הענש על משה כשקצף על פקודי החיל בחנם (ל"א י"ד)!
והכתוב לא ספר כלל שכעס,
כי "שמעו נא המורים"
– תוכחת,
כדרך (דברים ט') "ממרים הייתם עם ה'".
ועוד:
כי אהרן לא כעס מימיו,
כי בשלום ובמישור הלך מעודו.
ועוד:
שאי אפשר שלא היה כעס גדול מאת ה' עליהם,
בשותם מריבה עם משה בכל הנסיונות במדבר,
חטאם הגדול שיאמר (כ'
ה')
"למה העליתנו ממצרים",
שירצו להיות עבדים לשונאיהם בעבודת פרך, מלהיות עם אלוהים כבן העובד את אביו.
וכן אמר הכתוב (י"א כ') "יען כי מאסתם את ה'
אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמור:
למה זה יצאנו ממצרים?!" ובפעם הראשונה אמרו פחות מזה (שמות י"ז ג'): "למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא"
והיה עליהם קצף גדול ואשמה רבה, כמו שאמר (שמות י"ז)
"ויקרא שם המקום מסה ומריבה,
על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה'". ובכאן כתוב מפורש (כ'
י"ג)
"המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'"
ומה פשע גדול מזה! הוי רב את יוצרו!
ומשה אמר (דברים א') "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור: גם אתה לא תבוא שם",
אם כן חטאו וגרמו כל הרעה הזאת,
וכדברי הרב –
(=ואם נפרש כדעת הרמב"ם)
אין להם בכל המעשה חטא ופשע כלל!!
ומה שאמר הרב "לא מצינו בה'
יתברך שכס, אבל אמר: "קח את המטה…
ודברתם אל הסלע…
והשקית את העדה ואת בעירם",
דע
כי כאשר
צריכים
במחיתם
דבר, אע"פ
שמתלוננים
וחוטאין
לו והוא
רחום
יכפר עון
ולא יערר
כל חמתו
ולא
יזכירנו
ויתן להם
שאלתם; וכן במים הראשונים (שמות י"ז)
אמר בנחת רוח "עבור לפני העם…
והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם",
אע"פ שהיתה שם מסה ומריבה שהזהיר ממנה ולדורות. וכן במן (שמות ט"ז ד') "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" בדרך אהבה וחבה;
אלא שאמר בסוף בדבור השני (שמות ט"ז י"ב)
"שמעתי את תלונות בני ישראל",
הודיע להם חטאם בלבד; אבל כאשר יתלוננו חנם, ישפוך עליהם חמת אפו.
ובכאן עוד רמז לקצף גדול וחיוב מגפה,
שנאמר (כ'
ו')
"וירא כבוד ה'
עליהם"
שרומז אל הקהל הנזכר… כאשר תראה במרגלים,
וביום קרח וממחרת,
והתימה על הרב,
שהרי מקרא מלא הוא (תהילים ק"ו)
"ויקצפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם",
וימנה הכתוב החטא הזה עם הנסיונות הגדולים שנסו את ה' במדבר.
והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה,
והוא טוב לדחות השואל, הם דברי רבנו חננאל, שכתב,
כי החטא הוא מאמרם "נוציא לכם מים"
וראוי שיאמרו "יוציא ה' לכם מים!" כדרך שאמרו (שמות ט"ז ח') "בתת ה' לכם בערב בשר לאכול…"; וכן בכל הנסים יודיעום כי ה' עמהם להפליא! ואולי חשבו העם,
כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה, וזהו (דברים ל"ב נ"א)
"לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל".
ובמעשה הראשון בצור בחורב (שמות י"ז)
"אמר הנני עומד לפניך שם על הצור"
והשבעים זקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור, והנס מתפרסם, כי מעשה ה'
הגדול הוא. אבל בכאן לא ראו דבר,
וסעו במאמרם של משה ואהרן.
ויתכן שיאמר בזה "מעלתם בי", כי הנהנה מן ההקדש נקרא מעילה.
וכן "מריתם פי", שהוא צוה "ודברתם אל הסלע לעיניהם" והטעם שאתקדש לעיניהם,
או שניתם דברי,
מן (יחזקאל ה') "ותמר את משפטי"
כי לא צויתי שיאמרו ככה.
ויהיה
"לא
האמנתם
בי" יוצא
אל בני
ישראל
או הוא
לשון
חזוק: לא התחזקתם להקדישני לעיניהם, מן (נחמיה י"א כ"ג)
"ואמנה על המשוררים דבר יום ביומו", "היתד התקועה במקום נאמן" (ישעיה כ"ב).
והאמת כי הענין סוד גדול מסתרי התורה…
1. שני חטאים שונים מוצא הרמב"ם במעשה משה.
אלו הם?
2.
הסבר את המקומות המודגשים.
3.
כיצד סותר הרמב"ן את דברי חז"ל המובאים ברש"י?
4. חמש טענות טוען הרמב"ן נגד הרמב"ם,
אלו הן?
5. פרק ו' "וירא
כבוד
ה'
אליהם"
מוזכר גם בדברי
הרמב"ן
בראשית
י"ח
ב'
באלוני
ממרא –
להודיע המקום אשר בו נימול.
וזה גילוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו,
כענין שבא במשכן ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד
ה' אל
כל העם
(ויקרא ט כג),
כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה. ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל,
אלא גמול המצוה הנעשית כבר,
ולהודיע כי רצה האלהים את מעשיהם, כענין שנאמר (תהלים יז טו)
אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך.
וכן ביעקב אמר (להלן לב ב)
ויפגעו בו מלאכי אלהים, ואין שם דבור ולא שחדשו בו דבר,
רק שזכה לראיית מלאכי עליון,
וידע כי מעשיו רצויים. וכן היה לאברהם בראיית השכינה זכות והבטחה.
וכן אמרו (מכילתא שירתא ג)
ביורדי הים, שאמרו "זה אלי ואנוהו"
ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא,
זכות להם בעת הנס הגדול שהאמינו בה'
ובמשה עבדו. ופעמים יבא בשעת הקצף ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל (במדבר יד י),
ויהיה זה להגין על עבדיו הצדיקים ולכבודם.
ואל תחוש להפסק הפרשה, כי הענין מחובר,
ולכן אמר "וירא אליו" ולא אמר "וירא ה' אל אברהם". אבל בפרשה רצה לסדר כבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, ואמר כי נגלית עליו השכינה ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל לוט אחיו בעבורו, כי אברהם נתבשר בבן מפי השכינה כבר,
ושרה מפי המלאך שדבר עם אברהם כדי שתשמע שרה,
כמו שאמר ושרה שומעת. וזו כוונתם שאמרו (סוטה יד א)
לבקר את החולה,
שלא היה לדבור אלא לכבוד לו. ועוד אמרו (ב"ר מח ד)
מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ כד),
ומה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו, אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה. ושמא כיוונו עוד בזה לומר שהיה לו במראה השכינה רפוי למחלת המילה, כי כן ראוי להיות כדכתיב (משלי טז טו)
באור פני מלך חיים:
(והובאו הדברים בגליון וירא תשט"ז).
האם מסכימים דבריו שם לפסוק זה עם דבריו כאן?
6. מהו יחסו של הרמב"ן לדברי רבנו חננאל?
7.
השוה את דעת ר' חננאל המובאים ברמב"ן אל דברי בעל ס'
העיקרים המובאים בגליון תש"ו (ומועתקים בתשי"ג).
מה ההבדל בין שתי הדעות?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושתים (תשכ"ג)
פרשת חקת –
מות אהרן
פרק כ'
כ"ג–כ"ט
(עיין גם גליון חוקת תש"י)
א.
שאלות ודיוקים ברש"י
|
א. ב. ישב קושיתם! |
1. כ"ב: |
|
א. ב. ועיין גליון חוקת תש"י א השוה דבריו לויקרא ח' ב' |
2. כ"ג: |
|
א. ב. |
3. כ"ה: |
|
א. ב. ג.** |
4. כ"ו: אמר לו: "הכנס למערה" ונכנס, מיד חמד משה לאותה מיתה, |
|
א.* ב.** ויקרא ח' ל"ו ד"ה ויעש אהרן ובניו ויקרא מ"ז ל"ד ד"ה ויעש כאשר צוה במדבר ח' ג' במדבר ל"א ג' ד"ה וידבר משה. התוכל למצוא טעם לכך, למה לא נאמר כלום בבראשית י"ב ד' וילך אברם כאשר דבר אליו ה'? |
5. כ"ז: |
|
א. – האם קושי אחד הוא העומד לפני רש"י במקומנו ובפסוק בבראשית או שמתרץ הוא כאן ושם קשיים שונים? ב.** |
6. כ"ט: מיד בקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מוטל במיטה, ראו והאמינו. |
|
א. ב. ג.** |
7. כ"ח: * להבנת דבריו: רש"י כ"א א': וישמע הכנעני: שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד. |
ב.
כ,
כט
ויראו
כל
העדה
כי
גוע
אהרן
רלב"ג:
אפשר שירצה בזה,
מפני שהיה מותו בראש ההר,
שהיה מקום נראה מרחוק ראו זה כל העדה.
או ירצה בזה – והוא היותר נכון – כי כלם הבינו וראו מה שנפקד מהם במותו, כי הוא היה משתדל בחריצות בהנהגת ישראל והיה מישר אותם אל הטוב ומרחיק מן הרע,
בתכלית מה שאפשר.
1. מה ההבדל בין שני פרושיו,
הבא ראיה לשמוש הלשון של "ראה"
ע"פ הפרוש השני!
2.* מה הניעו לומר שהשני הוא ה"יותר נכון"?
3.*
היכן במקרא הרמז לאפיו זה של אהרן כפי שניתן כאן בדברי הרלב"ג (וכפי שתארוהו חז"ל:
אוהב שלום ורודף שלום וכו')?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושמונה (תשכ"ט)
פרשת חקת –
חטאו של משה
כ'
א'-י"ד
א.
מדברי המדרש
דברים
רבה כ'
ב':
זהו שאמר הכתוב (תהילים ל"ט)
"בתוכחות על עון יסרת איש ותפס כעש חמודו". "אך הבל כל אדם". מהו "בתוכחות על עון"?
על ידי עון אחד שהיה ביד משה שהוכיח את בניך וא"ל:
"שמעו נא המורים",
יסרת אותו והוכחת אותו. מהו "ותמס כעש חמודו"?
כל חמדה שהיה מתאוה משה ליכנס לארץ,
המסות אותו כעש זה, שנכנס בכלים ומרקיבן.
ואין "חמודו"
אלא ארץ–ישראל שנאמר (ירמיהו ג') "ואתן לך ארץ חמדה". ואם כך הגיע למשה הצדיק – על אחת כמה וכמה שאר כל הבריות…
"אך הבל כל אדם".
1. מה היה חטאו של משה לפי דעת המדרש?
2.
כיצד מפרש המדרש את דברי הפסוק "בתוכחות על עון".
האם זהו פשוטו של מקרא?
3.*
ומקשים
על דברי
מדרש זה:
והלא בדברים ט'
ז'
אמר:
"ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם"
– ולמה לא נחשב לו לחטא?
ענה לקושיה.
ב.
שאלה כללית בחטאו של משה.
רבנו
חננאל
(דבריו
מובאים
ברמב"ן
לפ' ח'
ד"ה
קח את
המטה):
והקרוב בדברים שנאמרו בזה, והוא הטוב לדחות השואל, הם דברי רבנו חננאל, שכתב,
כי החטא הוא מאמרם "נוציא לכם מים"
וראוי שיאמרו "יוציא ה' לכם מים!" כדדרך שאמרו (שמות ט"ז ח') "בתת ה' לכם בערב בשר לאכול…"; וכן בכל הנסים יודיעום כי ה' עמהם להפליא! ואולי חשבו העם,
כי מ שה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה,
וזהו (דברים ל"ב נ"א)
"לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל".
ר'
יוסף
אלבו ספר
העיקרים
מאמר ד'
פרק
כ"ב:
(אחרי התוכחו בשאלת חטא משה עם הרמב"ם ועם הרמב"ן):
ומה שיראה לי בזה הוא,
שהחטא במי–מריבה היה על שלא דברו אל הסלע כפשט הכתוב,
ויורה על זה לשון הכתוב שאמר: "על אשר מריתם את פי למי מריבה"
ולא יפל זה הלשון על אמרו "שמעו נא המורים"
ולא על היותו כועס אלא על שעברו על הצווי.
ואולם עיקר החטא שעליו באה השבועה הוא על שהיה בענין ההוא מיעוט אמונה,
כמו שאמר הכתוב (כ'
י"ב)
"יען לא האמנתם בי… לכן לא תביאו",
וביאור זה הוא על זה הדרך: שעיקר גדול בתורה ושרש אל האמונה שהוא מסתעף מאמונת ההשגחה שה'
מכריח הטבע תחת כפות רגלי המאמינים, כמו שאמר משה רבנו עליו השלום אחר התפילה שסדר במזמור תפילה למשה איש הא–לוהים (תהילים צ"א)
אמר,
שהיושב בסתר עליון ומתלונן בצל שדי הנה הוא מבטיח אותו בעבור ה' יתברך שיצילהו מפח יקוש ומן הדבר ומן הפגעים הטבעיים עד שידרוך על שחל ופתן וירמוס כפיר ותנין.
ונמצא זה בקצת הצדיקים. כמו שאמר (ברכות ל"ד)
על ר' חנינא בן דוסא,
שהניח רגלו על חור הערוד ונשכו הערוד ומת הערוד,
הפך מה שהיה ראוי מדרך הטבע להיות,
ואמר לתלמידיו: "בני!
לא ערוד ממית אלא חטא ממית". ונמצא שהצדיקים משתנה הטבע על פי דיבורם.
שלמדו (תענית כ"ה)
על רבי חנינא שאמר: "מי שאמר לשמן וידליק, יאמר לחמץ וידליק"
– והיה כן. ודברים אחרים כאלה…
וכל שכן ע"פ הנביאים שהיו הנסים מתחדשים על יום ככל היוצא מפיהם. אמר אליהו (מלכים א' י"ז)
"חי ה' אם יהיה הששנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי"… ומשה עצמו אמר "אם כמות כל האדם… ואם בריאה יברא ה'…" "ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם ותפתח הארץ את פיה…"
ולא נמצא שיצוהו ה' יתברך על כך.
וכן אמר ישעיה (מ"ד)
"מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים".
ומי שיספק שה'
לא ישלים דבר הנביא הוא כמטיל ספק בתורה ושרש משרשיה, כל שכן במקום שיש בו קדוש ה'
שראוי לפרסם שהטבע משועבד לעשות רצון שומרי התורה. ומי שיראה הנביא שראוי שייעשו על ידו נסים בלתי עושה אותם להצלת אומה אחת או כלל אחד,
הנה הוא בלתי ספק גורם להטיל ספק באמונה, שהרואה יחשוב שאין אמת כמו שהכתוב מיעד בתורה, וכל שכן כשיראו הנביא עצמו,
שניתנה תורה על ידו, שאינו נשען על האמונה הזאת לגזור אומר ולדבר דבר כנגד הטבע לשנותו או לחדש אותו,
עם היות הנביא ההוא ממי שראוי שייעשו נסים על–ידו יותר מעל ידי זולתו.
וזה בלי ספק גורם לחלול השם ולהטיל ספק באמונה.
וכאילו הנביא עצמו הוא מסופק,
אם הדבר אמת שישתנה הטבע על פי דברו, כפי שתעיד התורה.
ועל זה נאמר "יען לא האמנתם בי…" כי כששאלו המים,
אילו היו משה ואהרן גוזרים שיבקע הצור,
היה ה' בלי ספק מקים דבר עבדו והיה נקדש בזה לעיני כל העם.
ובעבור שלא עשו כן משה ואהרן, אבל באו מפני הקהל כדמות
בורחים אל פתח אהל מועד (כמו שפירש הראב"ע)
כאלו אין להם עצה מה לעשות והיה
זה בלי
ספק חלול
ה' וגורם
מעוט
אמונה
בו ובתורתו
לרואים; לפיכך אמר "לא האמנתם" שאלו הייתם מאמינים,
הייתם גוזרים על הטבע שישתנה,
כדי שיתקדש שמי על ידיכם…
והם עליהם השלום אע"פ שעשו זה לרב ענותנותם,
שלא היו רוצים ליטל עטרה לעצמם מבלי מצות ה',
מכל מקום נחשב לעון ולמעוט אמונה, מפני חלול ה'
שנמשך מזה… ולזה תמצא יהושע כשנצטרך שכמו זה לא המתין ליטול רשות מהשם,
אבל נשען על השם שיעשה רצונו ומעצמו אמר "שמש בגבעון דום.."
וקיים ה' דבר עבדו עד שהעיד הכתוב עליו שלא היה דבר גדול כמוהו אפילו בימי משה, שיאמר משה מעצמו ויתקיים דבר גדול כזה…
וזהו חטא מעוט האמונה שייחס הכתב למשה ואהרן על שלא עשו דבר מעצמם בזולת השם,
וגם אחרי שנאמר להם "ודברתם אל הסלע"
והם לא דברו אלא הכו,
חטאו גם כן בשעברו פי ה', ששאלו דברו, היה השם מתקדש והיו מתקנים קצת ממה שחטאו.
וסיבת החטא היה בעבור שחשבו שכמו שבחורב יצאו המים על ידי הכאה, גם הפעם הזאת לא יצאו אלא בהכאה.
וה'
צבאות לא כן יעץ, שבפעם הראשונה עדיין לא ניתנה התורה ולא היה הטבע משועבד לישראל כל כך,
אבל עכשיו בשנת הארבעים ראויים הם שיעשה להם נס ושיכנע הטבע מפניהם בדבורו של משה בלבד ובעבור זה היה בכאן מרי על שלא דברו אל הסלע, כמו שנצטוו. ומעוט אמונה וחלול השם, על שלא גזרו מעצמן על הסלע שיתן מימיו בזולת צווי ה'
יתברך…
עקידת
יצחק (ר'
יצחק
עראמה
מגדולי
ספרד) שער
שמונים: (אחרי הביאו דעתם של כמה מפרשים)
… מפני הספיקות המגיעות לכל אחד מן הפירושים בקש לו חכם בעל ספר העיקרים ז"ל צדדים אחרים והיו בעיניו כמוצא מציאה גדולה והוא מה שכתב בפרק הכ"ב מן המאמר הרביעי, שעצם המעל היה מה שלא בטחו בה'
ולא סמכו בישועתו להתעורר מעצמם להוציא להם מים מצור החלמיש… (ומביא דבריו שהובאו לעיל בקצת השמטות, וממשיך:
) זהו תורף פרושו והוא נפלא בעיניו עד שגזר שהוא היותר נאות מכל מה שנאמר על זה.
ומי יתן איפוא ויתפשרו דבריו אלה עם דברי רבנו חננאל ז"ל שבחם הרמב"ן ז"ל,
שאמר שכל פשעו וחטאתו היה במה שייחס זה הענין הנסיי לעצמו באמרו "נוציא"…
ראו זה חדש ונפלא, שהדבר שהוא מרי ומעילה לדברי זה הוא עבודה וקדוש השם לדברי זולתו.
אמנם
הדבר
הגדול
העומד
כנגדו
בדעתו זה הוא מה שמצאנו, שלא הורגל משה לעשות בכל
צרכיהם
אלא על
זה הענין,
רצוני
בדבר ה'.
ומעולם לא הקפיד ה' יתברך.
וסמך לזה (שמות ט"ז)
"ויאמר ה' אל משה: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", ולא הקפיד על שלא הוציא לחם ובשר מהשמים או מהארץ. ואחרי כן ברפידים קרה בענין העם בעצמו (שמות י"ד)
"וידבר העם עם משה… ויאמר להם משה מה תריבון עמדי… ויצעק משה אל ה' לאמור:
מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני!"
ואז היה ראוי שיקפיד מאד על היותו מצטער כל כך כאיש נדהם וכגבור לא יוכל להושיע (המליצה על–פי ירמיהו י"ד)
ולא עשה אבל אמר (שמות שם) "עבור לפני העם וממך אשר הכית בו…
הנני עומד לפניך שם…" וכן בבשר תאוה (במדבר "א)
וזולת זה…
… ועוד:
שהוא (=אלבו)
כתב:
"ואע"פ שהם מצד ענותנותם לא רצו ליטול עטרה, מכל מקום נחשב להם לעוון ולמעוט אמונה מפני חלול ה'". ומעולם לא שמענו שיצאה תקלה מתחת ידי מידת הענוה עד הנה,
היפך מה שנאמר (משלי כ"ב)
"עקב ענוה יראת ה'", כי אין לנו מידה משובחת כמידת הענוה.
ונמנע הוא שתצא ממנה חלול ה' בשום צד. ואם הגיעה שעה שצריך שיתקדש שם שמים על ידם ולא יקדישו.
הנה המידה המונעת ההיא תקרא פתיות או קלות ראש ומיעוט זהירות בכבוד שמים.
ולא תקרא ענוה בשום פנים.
ואם החטא היה מהמין הזה שכתב, יבטא
בשפתיו
ובשמן
ערב של
מליצה
אל יניא
ראשנו (=המליצה על פי תהילים קמ"א ה'), כי ודאי במקום שיש ענוה – אין שום חטא כללי…
… ואני ערב בדבר לדעת כל הנביאים והחסידים שזכר, שאילו לא היה להם דבר ה' מזומן על זה,
שלא היו עושין מעצמן, כי אפילו בדבר
קטן נאמר
(שמות
י"ח)
"וצוך
אלוקים
ויכולת
עמוד", עם
היות כי
לפי דעתנו
בדבר
גדול
דבר. וגם במה שאמר מיהושע אצל "שמש בגבעון דום",
הוא איהו ודאי תלי תניא בדלא תניא,
כי שם…
1. מהו הניגוד שרואה אותו בעל העקידה בין פירוש רבנו חננאל ובין פירוש אלבו?
2.
כיצד מתייחס הרמב"ן לפירושו של רבנו חננאל?
3. מהי ראייתו של אלבו מתהילים צ"א י"א–י"ב,
האם מפרש הוא הפסוקים כפשוטם אם לא?
4.**
מה הם שני החטאים שבהם מאשים ר'
יוסף אלבו את משה? לדעתו מוכיח פסוק אחד (מחמש דברים) שחטא שני חטאים אלה. איזהו הפסוק?
5.
הסבר את המקומות המסומנים בקו בדברי בעל העקידה.
6. מהי הטענה העקרונית של בעל העקידה נגד דעת אלבו?
7. מה רצה להוכיח בעזרת הפסוקים משמות ט"ז ומשמות י"ז?
8.**
לדעת ר' יוסף אלבו דברי יהושע "שמש בגבעון דום"
הם הוכחה לתפישתו.
לדעת בעל העקידה אין משם ראיה! הסבר כיצד אפשר לבטל את ראייתו זו של אלבו ולהוכיח שאין מדברי יהושע הנ"ל כל סעד לתפישתו של אלבו?
ג.
שאלה כללית בחטאו של משה.
מנחה
בלולה
(לר'
אברהם
מנחם רפא
מפורט). (נדפס
בווירונה
שנת שמחו
את ירושלים
וגילו
בה כל
אוהביה):
… ובעל העיקרים בפרק כ"ב מן המאמר הרביעי האריך לדבר בדרוש חטא משה רבנו ע"ה וכמדומה לו שמצא אבן יקרה, ובעל העקידה בפרשה הזאת השיב עליו באופן שהאבן היקקה נהפך לזכוכית.
קום קרא את זה לעומת זה. גם הרב המורה בשמונה פרקים פירש מה שפירש.
ואני אומר אחר בקשת המחילה מכל המפרשים,
שחטא משה מפורסם בפסוק (כ'
ו')
"ויבוא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד"
כי תמורת שהיה להם להוכיח את ישראל ולעמוד בפרץ באמור להם:
"מדוע תריבו את ה'? הידו תקצר?!" וכאלה רבות, נסתרו אל פתח אוהל מועד כמו בורחים.
ובאלה יתישבו כל הפסוקים, כי אלו עמדו בפרץ היה שם שמים מתקדש. ולפי דעת כל המפרשים יהיה קשה: מה היה חטא אהרן? ועל פי דרכנו יהיה מתורץ הכל. ואתה הקורא פקח עיניך וראה כל המשך הכתובים ויאירו עיניך על דבר אמת וצדק. וברוך ה' אשר לו נתכנו עלילות.
צידה
לדרך
(יששכר
בער
איילנבורג) (נדפס
ע"י
בן המחבר
פראג
שפ"ג).
(אחרי הביאו דעות שונות)… תמצא דעות הרבה דחוקים מפשוטו אבל מכל מקום יש להם קצת פני הראות,
אמנם קם חכם אחד וסבר להתחכם וכתב וזה לשונו:
"ואני אומר אחר בקשת המחילה מכל המפרשים שחטא משה מפורסם בפסוק (כ'
ו')
"ויבוא משה ואהרן מפני הקהל…"
(ומביא את כל דברי בעל מנחה בלולה דלעיל – מבלי להזכיר את שמו עד "ועל פי דרכנו מתורץ הכל").
ואני אומר שכל המפרשים לא רצו לפרש כן, כי הוא פירוש משובש, אינו כדאי לדבר הימנו כלל,
שהרי מקרא מלא הכתוב "על אשר מריתם את פי"
שעברו על דברי ה' ולפי פירושו לא עברו על דברו אלא שלא הוכיחו את ישראל.
ועוד:
איך יכל לומר:
"לא האמנתם בי"
על שלא הוכיחו את ישראל,
כי אין לתלות העדר התוכחה לישראל בחסרון האמונה בה'
יתברך – חלילה!
עוד שלא היה כאן מקום להוכיח ולומר:
"מדוע תריבו את ה'? היד ה' תקצר?!"
כי היתה שאלה הגונה, מאחר שבאמת לא היה להם מים.
מה שאמר: לפי דעת כל המפרשים יהיה קשה: מה היה חטא אהרן? כבר יישב רבנו בחיי לפי פירוש רש"י כי…
1. גם לדעת ר'
יוסף אלבו וגם לדעת בעל מנחה בלולה החטא נרמז לנו בפסוק ו' (ולא כדעת רש"י,
בפסוק י"א).
ובכל זאת מתנגד בעל מנחה בלולה לאלבו.
מה ההבדל בין תפישותיהם?
2. שלש טענות טוען בעל צידה לדרך (בקטע שהובא לעיל)
נגד על מנחה בלולה. אילו הם?
3.**
בהמשך דבריו שם (שלא הובאו לעיל)
הוא טוען עוד טענה נגדו – מן המסופר בפרקנו.
התוכל למצוא מה אפשר לטעון עוד נגד בעל מנחה בלול ה?
4.**
לדעת בעל מנחה בלולה אפשר על פי פירושו (ורק על פי פירושו) לתת תשובה לשאלה מה חטא אהרן?
לדעת בעל צידה לדרך אפשר לענות לשאלה זו, גם אם נלך בדרך רש"י (שהחטא היה בהכאה במקום בדבור אל הסלע).
מהי התשובה?