גיליונות נחמה – במדבר 22

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)

פרשת בלק

פרק כ"ב א'-כ"ב

א.

אברבנאל
בענין
הקללה
שהפכה
ה' לברכה:

היה ענין בלעם בברכה ובקללה מפורסם מאד בין האומות,
וכמו שאמר בלק:
כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשא תאר יואר;
ואם היה בלעם מקלל את ישראל היו גויי הארץ בוטחים בקללתו ומתאמצים להלחם בישראל על משענת קללתו.
אמנם כששמעו מדבריו שהקב"ה מונע מהם הקללה ומודיע כי ברוך הוא יכירו וידעו כל יושבי תבל ושוכני ארץ כי שם ה' נקרא עליהם ויחשבו שהיתה הצלחת ישראל מאת ה' מן השמים… ולא יקום בהם עוד רוח להלחם בישראל.
ובזה הועיל ענין בלעם וברכותיו לישראל מאד וזהו מה שאמרה רחב למרגלים, (יהושע ב.) "ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכולו". ומאין ידעה האשה ההיא שה'
אלהיהם הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת? אלא מדברי בלעם ונבואותיו. ולכן נחשב הדבר הזה לחסד גדול שעשה ה' לישראל.

שד"ל:

לא הותר ישראל להתגרות ואם היה בלעם מקללם היו בלעם ובלק מתפארים שהועילה קללתו להציל את בלק ואת העם אשר שכרוהו,
כי לא ידעו כי ה'
צוה "אל תצר את מואב" (דברים ב. ט.)
ויאמרו,
כי הקללה הביאה בהם /כלומר בישראל/ מדרך לב… והיה שם שמים מתחלל.

1. מהי הבעיה שמשתדלים שניהם /בדרכים שונות/ לפתור?

2. מהי הטעות שאפשר להגיע אליה ע"י השקפה בלתי נכונה על הפרק הזה ושהמפרשים הנ"ל משתדלים לשמרנו מפניה?

ב.

ידוע שהדבר המסופר במקרא פעמים /מ'
פתוחה -/ (אם על ידי הכתוב ומפי אחד האישים הפועלים, אם מפיהם של שני אישים שונים)/ אין לשון שני הסיפורים שוה בכל.

דוגמא:
בראשית כ"ד סיפור המקרא וסיפור אליעזר.

בראשית מ"ב דברי יוסף את אחיו וסיפור דבריו ליעקב ע"י האחים.

נסה לבאר את סיבת השינויים שבאו בפסוקים אלה:

1.
דברי בלק את בלעם ביד המלאכים פסוקים ה'-ו'

חזרת בלעם על דברים אלה בדברו אל ה' פסוקים י'-י"א

2.
דברי בלעם למלאכים פסוק י"ג

מסירת דבריו לבלק ע"י המלאכים פסוק י"ד

ג.

כיצד מפרשים רש"י,
רשב"ם,
הזקנים
מבעלי
התוספות, אברבנאל
את הביטוי (ד-)
כלחך
השור את
ירק השדה?
מה ההבדל שביניהם?

רש"י כב, ד:

כלחוך
השור
– כל מה שהשור מלחך אין בו ברכה:

רשב"ם כב, ד:

ילחכו
– כל התבואות וכל מיני אוכלין:

אברבנאל:

כי השור לוחך בלשונו ומשחית הירק בריר היוצא מפיו והיה רומז לזה, שהיו ישראל נוצחים במלחמותיהם בתפלות ולא בגבורה ולא כמנהג הטבעי.

ואלה
דברי ר'
יצחק
ערמאה
בספר
עקידת
יצחק:

כל ימי הייתי קוהה (=מתקשה)
בזה הכשל עד שראיתי פרות רועות באפר וידעתי כונתו:
דרך השור להוציא מפיו שבט לשונו דרך הצד ולהאריך אותה ביותר ולשלחה לארכה סביבות פניו ובשעיריותה שהיא נעשית כמגל הוא תולש כל ירק עשב אשר לנכחו ומכניסו בתוך פיו ומוציאה… והנה מקום הנחת פיו הוא בטוח וסביביו נשערה מאד והוא עצמו המכוון כי אף שיובטחו שלא יתגרו בהם מכל מקום ידגורו שיקרה לסביבותם מה שיקרה לסביבות פי השור.

דעת
זקנים
מבעלי
תוספות:

כלחך
השור, מתוך שאין לו שנים למעלה ואינו יכול לחתוך בעשבים כמו סוס וחמור וכחו גדול עוקר העשבים והשרשים.

מה בין פרוש זה לכל הפרושים הנ"ל?

ד.

מה קשה לרש"י:

1. כב,
ה.

לקרא
לו
– הקריאה שלו היתה ולהנאתו, שהיה פוסק לו ממון הרבה:

2. כב,
ה

עם
יצא
ממצרים
– ואם תאמר מה מזיקך:

3. כב,
ו.

נכה
בו
– אני ועמי נכה בהם. דבר אחר לשון משנה היא (ב"מ קה ב)
מנכה לו מן הדמים, לחסר מהם מעט:

ומה ההבדל בין שתי תשובותיו?

מה קשה לספורנו
ו:

1. אשר
תברך
מבורך. הנה כחו לא היה לברך אבל היה לקלל בהזכיר עון, או בכוין שעה כדברי רבותינו ז"ל ולכן לא שאל ממנו שיברכהו לנצח,
או שיוכל להתיצב מנגד. אבל אמר ידעתי את אשר תברך מבורך,
לכבודו של בלעם,
להורות שלא חשב אותו למזיק בלבד:

ה.

מה התמיה המתעוררת למקרא הפסוקים י"ב,
כ',
כ"ב
וכיצד מתרצה
יונתן
בן עוזיאל?

תרגום יונתן יב.

ואמר יי לבלעם לא תזיל עמהון ולא תלוט ית עמא ארום בריכין הינון מני מיומא דאבהתהון:

תרגום יונתן כ.

ואתא מימר מן קדם יי לבלעם בליליא ואמר ליה אין למקרי לך אתו גובריא קום טייל עמהון ולחוד פתגמא דאמליל עמך יתיה תעביד:

תרגום
יונתן
כב.

ותקיף רוגזא דיי ארום אזיל הוא ללטונינון ואתעתד מלאכא דיי באסרטא למישטן ליה והוא רכיב על אתניה ותרין עולימוי ") יניס וימריס עמיה:

1. מה הסיוע לפירושו:

י"ב
תלך
– תזיל;

כ'
לך
– טייל;

כ"א
וילך
– אזל

מלשון הכתוב:

2.
כיצד פותר שאלה זו ספורנו?

עיין פירושו לפסוקים י"ב,
כ',
כ"ב.

ספורנו י"ב

לא
תלך עמהם.
אף על פי שלא תקללם,
לא תלך, כדי שלא תתן עיניך בהם לרע כענין אמרם נתן עיניו בו,
ונעשה גל של עצמו:

ספורנו כ

אם
לקרוא
לך באו
האנשים. אם להועץ עמך בלבד, כענין קרואי העדה וכענין ואקראה לך להודיעני מה אעשה קום לך אתם. להזהירם שלא יחטאו:

ספורנו כ"ב

כי
הולך
הוא. שלא היה ענינו בדרך כמי שיוליכוהו אחרים,
כענין ויקם וילך אחריה אבל היה הולך הוא כבעל דבר, וכמשתדל נגד רצון האל יתברך,
כי לא באו לקרוא לו לעצה כלל.
לשטן לו. ענין השטנה הוא התנגד לפעולת איזה פועל,
כמו ויריבו גם עליה, ויקרא שמה שטנה והנה המלאך יצא להתנגד לבלעם שיהיה דרכו בלתי נכון לפניו,
אולי ינחש כמנהגו ולא ידחוק את השעה,
וזה למען לא יחטא ויאבד.
והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו.
ולפיכך לא ראה את המלאך,
כאמרם ז"ל:
שלשה אינם רואים ואינם נזוקים:

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעית (תש"ה)

פרשת בלק

פרק כ"ב

א.
הקללה שהפכה ה'
לברכה

אברבנאל:

היה ענין בלעם בברכה וקללה מפורסם מאד בין האומות כשואל דבר האלוקים. וכמו שאמר בלק:
"כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר"
ואם היה בלעם מקלל את ישראל, היו גויי הארץ בוטחים בקללתו ומתאמצים להלחם בישראל על משענת קללתו.
אמנם כששמעו מדבריו שהקבה"ו מונע מהם הקללה ומודיע כי ברוך הוא, יכירו וידעו כל יושבי תבל כי שם ה' נקרא עליהם ויחשבו שהייתה הצלחת ישראל מאת ה' מן השמים – ומי יאמר לו "מה תעשה?" – ולא יקום בהם רוח להלחם בישראל. ובזה הועיל ענין בלעם וברכותיו מאד; וזהו מה שאמר למרגלים ששלח יהושע (יהושע ב'): "ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפל אימתכם עלינו…"
ומאין ידעה כל זה האשה ההיא, שה'
יתברך הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת? אלא מדברי בלעם ונבואותיו. ולכן נחשב הדבר לחסד שעשה ה' לישראל.

שד"ל:

מפני שלא הותר לישראל להתגרות במואב, ואם היה בלעם מקלל, היו בלעם ובלק מתפארים שהועילה קללתו להציל את המלך ואת העם אשר שכרוהו,
כי לא ידעו כי ה'
צוה "אל תצר את מואב" (דברים ב' ט'),
ויאמרו,
כי הקללה הביאה בהם מורך לב וחתתה גבורתם, ואולי ג"כ היו המואבים יוצאים לקראתם בעם כבד ויד חזקה כמו שעשה אדום (לעיל כ' כ')
והיו ישראל מתרחקים מפניהם מפני מצות ה'
כמו שעשו לאדום והיה שם שמים מתחלל.

ראב"ע:
ט'

ויבא
אלהים
– לכבוד ישראל, כי השם ידע דבר בעל פעור, ואלו היה בלעם מקלל אותם,
היו כל העולם אומרים, כי בעבור קללת בלעם באה המגפה.

1. מה היא השאלה שמשתדלים המפרשים הנ"ל לפרשה כל אחד לפי דרכו?

2. מהי ההבנה המוטעית של פרקנו אשר כנגדה יוצאים המפרשים הנ"ל?

3. מהי חולשת תשובתו של ראב"ע?

ב.
כב,
ג

רמב"ן:
ג'

טעם
ויגר
מואב
מפני העם
– בעבור כי רב הוא –
שהיה מואב קטן בגוים, כי איננו עם קדמון כמו הכנעני והאמורי וזולתם מבני נח, ויגורו מאד מפני העם שהיו רבים מאד מהם כי פרו וישרצו ויעצמו מהם,
ויקץ – עוד מפני בני ישראל –
ששמעו המסות הגדולות הנעשות להם ולאבותיהם. והנה ידעו מואב כי ישראל לא ילכדו את ארצם מהם, כי שלחו להם כאשר שלחו לסיחון (דברים ב כט)
עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ אשר ה'
אלהינו נותן לנו,
או ששמעו גם כן מניעת השם שאמר להם (שם שם ט)
אל תצר את מואב. ולכן אמרו לזקני מדין, אפילו שלא ילכדו את ארצנו,
ילחכו ברובם את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה, וילכדו להם את כל סביבותינו כאשר עשו לשני מלכי האמורי ויתנו אותנו למס עובד:

1.**
כיצד מקשר הרמב"ן פסוק ג'
לפסוק ב'?

2.**
מה מצריכו לפרש את קשר הפסוקים בדרך זו?

3.
מניין לו שישראל "שלחו גם למואב כאשר שלחו לסיחון"?

4.
מניין לו ששמעו מואב "מניעת ה' שאמר להם אל תצר את מואב"?

ג.
כב,
ג*

ויקץ מואב מפני בני ישראל.

השוה את שני המקומות במדרש רבה:

במדבר
רבה כ'
ג':

ויקץ
מואב
מפני בני
ישראל. שהיו רואין את עצמן כקוצים בפניהם. (מתנות כהונה: שפל וחלש).

שמות
רבה א'
י"ב:

ויקוצו
מפני בני
ישראל (שמות א' י"ב).
מלמד שהיו דומין ישראל בעיניהם כקוצים.

הסבר,
מהי הסבה שבטוי אחד נדרש בשני המקומות בדרכים שונות?

ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ה.
כב,
ז'

וקסמים בידם

רש"י:

וקסמים
בידם
– כל מיני קסמים,
שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי. דבר אחר קסם זה נטלו בידם זקני מדין, אמרו אם יבא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש,
ואם ידחנו אין בו תועלת,
לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה, אמרו אין בו תקוה, הניחוהו והלכו להם,
שנאמר וישבו שרי מואב עם בלעם, אבל זקני מדין הלכו להם:

רשב"ם:

וקסמים
בידם
– מיני קסמים היו מוליכין לבלעם פן יאמר אין בידי מיני קסמים.
כדכת'
בימינו היה הקסם ירושלים קלקל בחצים שאל בתרפים ראה בכבד:

ראב"ע:

וקסמים
בידם
– אמר רבי שמואל הנגיד הספרדי ז"ל,
שטעמו ודמי הקסמים,
וראיתו מבידם. ולא אמר כלום,
רק הוא כמשמעו.
וספר הכתוב ששלח אל קוסם קוסמים כמוהו.
ועוד,
שלא יוכל להתעכב לומר לא אמצא יום נבחר, ושעה נבחרת ללכת ולקוב, כי הם אנשי אומנותו. והעד:
שפירושו כאשר הוא,
שאמר הכתוב בימינו היה הקסם (יחז'
כא,
כז):

ספורנו:

וקסמים
בידם. כלי הקסם, כי קוסם היה בלעם לכוין השעה, כאמרו ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם:

במה שונה ר'
שמואל הנגיד בפרושו מכל המפרשים ומהי מעלת פירושו?

ו.
כב,
י"ב

…
לא תלך עמהם לא תאר את העם כי ברוך הוא.

י"ג.
… מאן
ה'
לתתי
להלך
עמכם.

בעל
עקדת
יצחק
שואל:

למה הסתיר ממלאכי מואב העיקר ולא אמר להם רק חצי התשובה "מאן ה'…" ולא סוף דבריו "לא תאור… כי ברוך הוא"?

עצה
טובה: קרא מדרש במדבר רבה כ'
א'
או תנחומא תחילת פרשתנו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)

פרשת בלק

פרק כ"ב (כ'-כ"ב)

גליון זה הוא המשך גליון בלק תש"ה,
שעסק אף הוא בחלק הראשון של פרק זה ובייחוד בשאלה הכוללת של הפיכת הקללה לברכה,
ע'
שם שאלה א'.

א.
כב,
כ'

…
אם לקר לך באו האנשים קום לך אתם ואך אץ הדבר…

כ"ב ויחר
אף
ה'
כי
הולך
הוא.

אברבנאל
מקשה:

אם הוא ית'
הרשה את בלעם ללכת, איך אחרי שהלך נאמר "ויחר אף אלוקים…"
והוא לא הלך אלא ברשותו ובמאמרו?

בשאלה זו עסקו מפרשים רבים והרי אחדות מתשובותיהם:

במדבר
רבה כ':

… "אם
לקרא לך
באו
האנשים
קום לך
אתם" – מכאן אתה למד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, שמתחילה נ' לו (י"ב)
"לא תלך…", כיון שהעיז פנים להלוך – הלך, שכן כתוב "ויחר אף…" א"ל הקבה"ו:
"רשע,
איני חפץ באבודן של רשעים!
הואיל ואתה רוצה לילך ליאבד מן העולם – קום לך".

ראב"ע
י"ט

ד"ה
בזה… רק טעמו כטעם שלח לך אנשים (במדבר יג, ב),
כי השם אמר לישראל עלה רש (דבר'
א,
כא),
והם לא האמינו,
רק אמרו נשלחה אנשים לפנינו (שם שם, כב).
אז שאל משה את השם,
ואמר לו שלח לך אנשים יג, ב.
ואחר שאמר השם לבלעם: לא תאור את העם (יב),
מה צורך היה לו לומר:
ואדעה מה יוסף ד'
דבר?
רק חשב בלבו מחשבה רעה,
והשם אמר לו לך עם האנשים, רק השמר לך שלא תדבר רק מה שאומר לך.
והעד על פירושי:
ויחר אף אלהים כי הולך הוא (כב):

רשב"ם
כ"ב

כי
הולך
הוא
– ברצון,
מתאוה לקללם, אע"פ שהיה יודע שאין הק'
רוצה:

רמב"ן
כ'

אם
לקרא לך
באו
האנשים
– אם הקריאה שלך וסבור אתה ליטול עליה שכר, קום לך אתם – ועל כרחך הדבר אשר אדבר אליך אתו תעשה –
ואף על פי כן וילך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה, לשון רש"י.

ויחר
אף אלהים
… ומה שאמר ר"א,
איננו נכון שינחם האלהים וישיב דברו אחור בעבור עקשות השואל, וענין שלח לך אנשים לא כן היה,
וכבר פירשתי טעמו (לעיל יג ב),
ולא יעניש האלהים בדבר אשר יתן רשות בו, וחלילה.
ובמדרש (במדב"ר כ יב)
אמרו מכאן אתה למד שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו:

והנכון בעיני בענין הזה, כי מתחלה מנעו השם שלא יקלל את העם כי ברוך הוא,
ולמה ילך עמהם אחרי שלא יקללם והם לא יחפצו בו לדבר אחר, על כן אמר לא תלך עמהם שלא תאור את העם כי ברוך הוא,
ובידוע כי בלעם הודיעם את דברי האלהים.
ובלק שלח אליו פעם שנית כי לא האמין, והוסיף לו כבוד בשרים רבים ונכבדים מן הראשונים ונדר להרבות שכרו וכבודו. ובלעם ענה אותם,
שאין הדבר תלוי בממון ולא ברצונו, רק הכל ביד השם וישאל ממנו עוד מה יצוה אותו, ועשה זה כהוגן,
כי מה ידע הוא בדעת עליון ועצת ה' לעולם טובה והוא יורה חטאים בדרך, ויודיענו מה יענה מלאכי גוי או יגיד לו מה יקרה להם בעתיד. והנה השם אמר לו, כבר הודעתיך כי העם ברוך הוא ולא תוכל לקללם,
ועתה חזרו לפניך,
ואם לקרוא לך בלבד באו כלומר שיתרצו בלכתך עמהם על מנת שלא תקלל את העם כאשר הודעתיך מתחלה קום לך אתם,
ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, שאפילו אם אצוה אותך לברך שתברכם (לא)
[ולא]
תירא מבלק, וזה טעם "אם לקרא". וכן היה החפץ לשם הנכבד מתחלה שילך עמהם, אחרי הודיעו אותם שלא יקללם ושיתנהג בענינם כאשר יצוה,
כי הרצון לפניו יתברך שיברך את ישראל מפי נביא לגוים:

והנה היה על בלעם להגיד כן לשרי בלק ולאמר,
הנה הרשה השם אותי להיות קרוא לכם בלבד, אבל על מנת שלא לקלל את העם ועל מנת שאם יצוה אותי לברך שאברכם, ואם לא יתרצו בכך יהיו מניחים אותו,
כי גם בפעם הזאת השנית אמר בלק (פסוק יז) ולכה נא קבה לי את העם הזה,
לא יחפוץ בו להודיעו עתידות ולא לדבר אחר זולתי לקוב את העם. והנה בלעם מרוב חפצו ללכת לא הודיעם זה ולא אמר להם כלום.

ויקם
בבקר
ויחבוש
את אתונו
וילך
עמהם
כרוצה להשלים חפצם, על כן חרה אף ה'
כי הולך הוא שאלו הודיעם לא היה הולך. ועוד שהיה בזה חלול ה',
כי בלכתו עמהם סתם והוא ברשות השם חשבו שנתן לו רשות לקלל להם את העם,
והנה חזר בו ממה שאמר תחלה "לא תאור את העם כי ברוך הוא"
כפי מה שהגיד להם, וכאשר יראו עוד שלא יקללם,
יאמרו כי אחרי כן נמלך עוד או יהתל בהם כהתל באנוש,
חלילה לה' מעשות כדבר הזה כי נצח ישראל לא ינחם.

עקדת
יצחק:

ידוע שהדברים האסורים או המגונים – השאלה על היתרם הוא חטא גדול היתכן,
כי כאשר ידבר איש אל רעהו בסתר לאמור: "נלכה נעבדה אלוקים אחרים" או "נארבה להם", וכיוצא בו, שישיב לו: "אלך ואשאל פי חכם אם אעשה אם לא", שהרי מוזהר ועומד תמיד. ואם ישאל – מרשע שאל.
כל שכן אם המפתה הוא חכם ונביא או קרוב לאלוהי, שאין לו לומר:
"עמוד,
ואשמע מה יצוה לי אלוהי"
אבל ראוי לו,
שלא יאבה ולא ישמע כלל,
ואע"פ שיאנסוהו – יהרג ואל יעבר. והנה בלעם ידע אשר "נסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים"
ואח"כ הוליך אותם במדבר ארבעים שנה וכו'
וכו'
והנה היה מחויב שכאשר באו לנסותו בשליחות זו, שלא ישאל ולא ינסה ה',
אבל ישיב מיד:
"חלילה לי אם אשחית עדר ה' וצאן מרעיתו" ויריב ויתקוטט בשליחי בלק. והוא לא כן עשה, אבל נתפתה לרע תאותו והסכים לשאול מאת האב, הילחם עם בנו ויהרג אותו לפניו… והנה עם כל זה בפעם הראשונה ה'
הטוב השיב לו במדת טובו וחסידותו ואמר:
לא תלך עמהם…
ואולם הפעם השניה כאשר שב ככלב השב על קיאו – הנה אז יעשו אף ה'
ונענה לו באופן שילך על כרחו ותראה בשתו וכלימתו לעיני השרים אשר חשב להתכבד בעיניהם…

ספורנו
כ'

אם
לקרוא
לך באו
האנשים. אם להועץ עמך בלבד, כענין קרואי העדה וכענין ואקראה לך להודיעני מה אעשה קום לך אתם. להזהירם שלא יחטאו:

כ"ב

כי
הולך
הוא. שלא היה ענינו בדרך כמי שיוליכוהו אחרים,
כענין ויקם וילך אחריה אבל היה הולך הוא כבעל דבר, וכמשתדל נגד רצון האל יתברך,
כי לא באו לקרוא לו לעצה כלל.

לשטן
לו. ענין השטנה הוא התנגד לפעולת איזה פועל,
כמו ויריבו גם עליה, ויקרא שמה שטנה והנה המלאך יצא להתנגד לבלעם שיהיה דרכו בלתי נכון לפניו,
אולי ינחש כמנהגו ולא ידחוק את השעה,
וזה למען לא יחטא ויאבד.
והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו.
ולפיכך לא ראה את המלאך,
כאמרם ז"ל:
שלשה אינם רואים ואינם נזוקים:

הכתב
והקבלה
י"ב:

… יש הפרש גדול בין "הליכה עמהם" ובין הליכה אתם",
כאמרו "לא תלך עמהם"
יורה מניעת הליכה פועלת, שלא ישתתף עמהם לילך, כדי למלאו כונת משאלותם ולשמשם בקללת העם,
ולא נכלל בלשון זה מניעת ההליכה מכל וכל; אמנם אמרו "לך אתם" אין במשמעותו כי אם ההליכה בעלמא שאין בה תועלת,
כמו לטיול ולכבוד;
והודיעתנו התורה כוונתו הרעה, שבאמת דעתו היתה היפך הצווי,
כי אמרה "וילך עם שרי מואב", אשר יורה על הליכת התועלת,
למלא משאלות לבבם ולשמש אותם בקללו את אויביהם.

מלבי"ם:

יש הבדל בין "אתו"
ובין "עמו"
– ש"עמו"
מציין השווי, ו"אתו"
יורה שאחד הוא העיקר, וה'
הודיעו שילך רק "אתם",
שיהיה דעתו נפרד מדעתם, שלא ילך בכונת להרע לישראל,
והוא הלך "עמם",
ועל זה אמר במדרש: "שמח בפורענות של ישראל כמוהם".

1.
הסבר את הרעיון שבדברי מדרש במדבר רבה!

2. במה דומה מקומנו לענין "שלח לך מרגלים"
לדעת ראב"ע?

3. מה הן טענות הרמב"ן נגד הראב"ע?
מה בינו לבין הראב"ע בתפיסת מהות החטא אשר חטא בלעם?

4. האם קרוב בעל עקדת יצחק לאחד משניהם או בחר לו דרך אחרת?

5. לשם מה נעזר ספורנו בפסוק שמואל א'
כ"ה ט"ו?

6.
התוכל להביא ראיות מלשון התנ"ך לדעתם של שני המפרשים האחרונים?

7. לפי מי מן המפרשים הנ"ל מתבארת הפליאה בתרגום יונתן שתרגם:

כ'
לך
אתם
–

קום טייל עמהן.

כ"א וילך
עם
שרי
מואב

ואזל עם רברבי מואב.

עצה טובה לקוראי גרמנית: לשאלה זו קראו דברי פרנץ
רוזנצווייג

Das Formgeheimnis der
biblischen Ezraehulung

בספר של Buber-Rosenzweig:
Die Schrift u. ihre Verdeutschung

עמוד 155

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלוש עשרה (תשי"ד)

פרשת בלק

כ"ב

א.שאלה כללית:

לפסוקים
כ"א
– ל"ג
מקשה
אברבנאל:

אם היתה ראית מלאך ה'
הוא כמו שהיה דבור האתון – פלא,
מה היה תכלית הפלא ההוא ותועלתו, כי הנה הקבה"ו לא יחדש מופת כי אם על דבר ההכרח,
ולא מצינו בזה תכלית אחר אלא שדבר המלאך אל בלעם וזה כבר היה אפשר שיאמר לו מבלי שתראה האתון את המלאך ולא שתדבר כלל.

התוכל לענות לשאלתו ולהסביר מהי משמעות הספור הזה!

העזר:

בדברי
הרמב"ן
כ"ג

ד"ה
ותרא
האתון… וטעם הנס הזה,
להראות לבלעם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, להודיעו כי השם פותח פי הנאלמים, וכל שכן שיאלם ברצונו פי המדברים, גם ישים בפיהם דברים לדבר כרצונו כי הכל בידו,
ולהזהירו שלא ילך אחר נחש וקסם ויקללם בהם, כי מנחש וקוסם היה:

בדברי
ספורנו
כ"ג

ותלך
בשדה. ואז עזב שני נעריו ושרי מואב, ובכן לא הרגישו ענינו בעסקי האתון:

כ"ח

ויפתח
ה' את
פי האתון.
נתן בה כח לדבר, כענין ה' שפתי תפתח וכל זה היה כדי שיתעורר בלעם לשוב בתשובה, בזכרו כי מה'
מענה לשון גם לבלתי מוכן,
כל שכן שיוכל להסירו מן המוכן כרצונו,
ואל זה כדי שלא יאבד איש כמוהו:

ב.
כב,
י"ב

לא תלך עמהם.

שפירא:
הרכסים
לבקעה:

אחת דבר אלוקים בל ילך,
והוא לא אמר:
נואש,
אולי יקלל, ונסהו שנית. ונאמר לו: הדבר אשר אדבר אליך תהיה מוכרח לדבר ומה בצע בלכתך? ועודנו לא ישוב.
(מליצה זו לקוחה מירמיהו מ'
ה',
ופרושה כאן: למרות כל דברי ה' לא חזר בו מכונתו הרעה.)
ונסהו שלישית; כי כל אלה יפעל אל עם גבר והפחיד את האתון להטותה מן הדרך,
– לא עשתה זאת תמול שלשום – אולי יפקח את עיניו ויראה כי חתחתים בדרכו ולא תצלח;; ואחרי הטות עיניו מראות נגלה אליו ברחמיו ולמדו דעת כי חרד דרכו לנגדו ולא יתננו לדבר כי אם אשר ישים בפיו.
או אז (=אולי על ידי כך) יקיץ משנתו והתודה אשר חטא.
והוא בדעתו ענהו:
(פסוק ל"ה)
"אם רע בעיניך אשובה לי"
– עתה הניחו ברוע לבבו והלך לו.

1.*
האם רצה בעל הרכסים לבקעה ליישב אותה שאלה ששאלה אברבנאל לעיל (שאלה א)
או רצה לישב שאלה אחרת?

2. מה רעה מצא בעל רכסים לבקעה בפ'
ל"ד עד שדורשו לגנאי?

3.
…….היכן מצינו בדברי רש"י לפרקנו אותו רעיון שאותו מסביר בעל רכסים לבקעה?

ג.
כב,*
כ"ב

ויתיצב מלאך ה'
בדרך לשטן לו.

ספורנו

לשטן
לו. ענין השטנה הוא התנגד לפעולת איזה פועל,
כמו ויריבו גם עליה, ויקרא שמה שטנה והנה המלאך יצא להתנגד לבלעם שיהיה דרכו בלתי נכון לפניו,
אולי ינחש כמנהגו ולא ידחוק את השעה,
וזה למען לא יחטא ויאבד.
והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו.
ולפיכך לא ראה את המלאך,
כאמרם ז"ל:
שלשה אינם רואים ואינם נזוקים:מה הקושי בפסוקנו שרצה ספורנו ליישב בדבריו?

ד.
כב,
כ"ג

ותרא האתון את מלאך ה'.

ר'
יוסף
אבן כספי:
טירת
כסף:

אבל בענין האתון איני צריך לדבר כלל,
כי די במה שקדם בזה המורה (מורה נבוכים מאמר ב' פרק מ"ב,
כי היה על כל זה במראה הנבואה ולא דברה האתון כלל).
אמנם אגיד מה שקרה לי עליו זה מעט מן השנים והוא,
כי שאלני אחד – ממחפשי מומים בזולתם ולא ירגישו בנמצא אתם – אם אאמין שדברה האתון, ואני עניתיו מבלי הבטה אל מראהו ואומר:
חי ה'. אני מאמין בכל מה שכתוב בתורה ולמה לא אאמין בפסוק "ותאמר האתון" ובפסוק "וידבר חמור".

ר'
יוסף
אבן כספי:
אדני
כסף:

ויתיצב
מלאך ה':
היה זה בתנומה,
כי התנמנם בלעם ברכבו, כמנהג רבים מבני אדם, כל שכן השכים בבקר. והכה לבו אותו על מהלכן…
עד כי נשקע ישן או מתנמנם בזה הענין והגיע לו כל הדמיון הנזכר.

שד"ל:

לא יבצר מעם האל לעשות שתדבר האתון,
אבל לא היה אפשר שלא יחרד בלעם ושני נעריו חרדה גדולה ולא היה אפשר שיהיה בו כח להשיב לה דבר, על כן יתכן שלא דברה כדבור של בני אדם,
כי "ותדבר"
אין כתוב כאן אבל השמיעה בפה קול יללה שהיה מובן ממנו "מה עשיתי לך?"
והוא בכעסו השיב לעומתה כאדם הצועק לבהמתו:
"כי התעללת בי…"
והיא חזרה ונערה כאלו תאמר (ל'):
"הלא אנכי אתונך…"
אז נכמרו רחמיו עליה ואמר (ל')
"לא",
כלומר:
אין דרך הבהמה הזאת להתעלל בי.

והנה אמת כי ה' פתח את פי האתון, כי נערה באופן משובח ממנהגה.
והנה הפסוק "ה'
שפתי תפתח" אין ענינו דבור חוץ מן הטבע.

… היה שם נס אמתי, אבל היה נס נסתר…

1. מה בין דעת הרמב"ם,
אבן כספי, שד"ל ומה משותף בשלשתם?

2. מה ראה שד"ל להוכיח ע"י הפסוק "ה'
שפתי תפתח"?

3.
לאיזה פסוק בתורה יכון בעל "טירת כסף" ב"וידבר חמור" ומה רצה לומר בו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השש עשרה (תשי"ז)

פרשת בלק

כ"ב

א.
שאלה כללית

ר'
יוסף
אבן כספי:
טירת
כסף:

יש לטעון שיטעון עלינו מענין קללת בלעם שבאמת לא היה לה תיקון לא מאיכות המדבר ולא מאיכות המעשה, אמנם דע שאין לאותו חשש דבר, מצד עצמו, כי אין בו ממש, אבל מצד המקבלים,
רצוני,
ישראל השומעים או היודעים, שהוא מקללם; וזה כי בלעם היה קוסם כפי שהעיד עליו הכתוב ומנהג הארץ אז – וגם היום -, כי אל המעוננים והקוסמים ישמעו;
אם כן אין לשאול טעם לאמונת בלק וסיעתו, וכמו שהיו יעקב ועשו עושים יסוד ועיקר מברכת יצחק אביהם, כן יהיו בלק וסיעתו עושים מברכת בלעם וקללתו, – ואם ביניהם הבדל – וגם כן שישראל רבים אז,
כל שכן להיות בכללם נשים וקטנים, והיה קשה עליהם מאד אם יקללם בלעם לרוב פרסומו בדור ההוא,
שהוא מומחה לפי אמונתה.

והנה מגדר האוהב הטוב שישמור אהובו מכל דבר הקשה עליו, אע"פ שהוא האוהב יודע שאינו מזיק. לכן חשב לרב אהבתו לישראל מנע בלעם מלקללם וגלה לו בחלומות מה שגלה לו, ואע"פ שהוא יתברך יודע שאין בקללתו ממש;
ולא די לו בזה, אבל הפליג בזה שסבב שברכת להיותו יתברך יודע שבזה תגע קצת הנאה לישראל,
כמו שסיים דבריו ואמר: (דברים כ"ג ו') "ולא אבה ה'
אלוקיך לשמוע אל בלעם", ותכלית הדברים, "כי אהבך ה'
אלוקיך",
וכן אמר להם יהושע גם בסוף ימיו (יהושע כ"ד ט'-י')
"וישלח (בלק)
ויקרא לבלעם בן פעור לקלל אתכם, ולא אביתי לשמע אל בלעם,
ויברך ברוך אתכם ואציל אתכם מידו", ואע"פ שאמר "ואציל אתכם מידו",
הנה דבר הוא לפי מחשבתו ולפי מחשבת קצת בני ישראל, ועל כל פנים הצילם מידם שלא קללם,
כאשר רצה לעשות,
וכל זה לתכלית אחת והיא אהבת ה'
לישראל.

ואולי היה שם תכלית אחרת והוא להראותו יתברך חזקה ידו; כי נכון להיות לענין האחד תכליות רבות אין ביניהם סתירה – כמו שנראה מפורש בענין עכוב ירושת הארץ בכללה;
כי כתוב שהוא לסבה פן תהיה הארץ שממה (שמות נ"ג י"ט)
ובמקום אחר (שופטים א' י"ט):
"כי רכב ברזל לו" ובמקום אחר (שופטים ג' א')
"לנסות בהם את ישראל".

הקדוש
אנשלמה
אשתרוך
(במאה
הי"ד
בברצלונה): מדרשי
התורה.

ומה שאמר "לא תאור את העם" (כ"ב י"ב)
לא היתה הכונה שאם יקללם ישיגם נזק,
כי לא ינום ולא יישן שומר ישראל,
אבל עשה זה השם יתברך פן יאמרו יושבי הארץ,
אם מכאן ולהבא ישיגם איזה ענש מצד חטאם לעתיד,
שזה גרמה קללת בלעם, ולא יחשבו כי חטאם יגרם זה, כי רוצה ה'
בעמו להוכיחם תכף מרותם, כאשר ייסר איש את בנו,
וכן רוצה להוציא דבת העם,
לכן צוהו "לא תאור את העם"; וכבר ראינו כי ה' נשמר מדבת עם וזה שאמר (במדבר י"ד י"ד):
"ואמרו אל יושבי הארץ הזאת…"
או (שמות ל"ב י"ב)
"למה יאמרו מצרים";

וזהו שאמר (כ"ב כ"ב)
"ויחר אף ה'
כי הולך הוא",
שהיה דעתו לקללם לכונה, כי גם שלא יזיק להם עתה, כשיארע להם שום חטא אשר בו יענשו,
יחשבו קצת השומעים,
כי קללתו גרם להם זה.

1.
הסבר את המקומות המסומנים בקו בדברי שני הפרשנים.

(שים לב: "ולא די לו בזה" "לו"
– למי?

שים לב: "דבר הוא לפי מחשבתו" למי מוסב ה"הוא"?

ולפי מחשבת מי דבר?)

2. מהי השאלה שאותה רוצים שניהם ליישב?

3. מה הן שתי התשובות הניתנות בדברי אבן כספי?

4.
התוכל להביא ראיות מפרטי פרשתנו לתשובתו השניה?

5. מה רצה אבן כספי להוכיח בעזרת עיכוב כבוש הארץ?

6.*
למה אין הפ'
שופטים א י"ט מתאים לשני הפסוקים האחרים?

7. מה בין תשובתו הראשונה של אבן כספי לבין תשובת אנשלמה אשתרוך?

8.*
השוה לדבריו של בעל מדרשי התורה, "וכבר ראינו כי ה' נשמר מפני דיבת העם" את הנאמר בגליון שלח תשט"ז שאלה ג.
במה מסייעים הדברים שם – בייחוד דברי
הרמב"ן
המובאים
שם לדב'
ל"ב
כ"ו
ד"ה
אמרתי
אפאיהם
– לדברי אשלמה אשתרוך הנ"ל?

אפאיהם
– אמרו המדקדקים אפזרם בכל פאה.
ואם כן יהיה טעם "אמרתי"
שהיה הרצון לפניו במדת הדין שיהיו ככה לעולם מפוזרים בכל פאה ושיהיה זכרם מאנוש נשבת לעד, לולי כעס אויב אגור. ועל דעתי היא מלה מורכבת כאשר הזכירו בספרי (האזינו כו) אף אי הם,
אבל טעמה שאשיתם במקום פאה ובענין שיאמרו עליהם גם אי הם,
לומר שלא ישאר להם שם ושאר בגוים ולא יודע מקומם איה:

והנה ירמוז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן (מ"ב יז ו),
הוא שהחכמים קורין סמבטיון, כי נקרא גוזן מלשון ויגז שלוים (במדבר יא לא),
אתה גוזי (תהלים עא ו),
כי העומדים אחריו מוסרים מבני אדם, וקורין אותו סמבטיון מפני שביתתו בשבת, כי יום השבת בלשון ההוא סבט כאשר הוא בערבי,
ונהוג בלשונם להוסיף בתארים "יון",
אזוביון חוריון מוליון,
וכן הרבה:

ב כב, ה.

הנה עם יצא ממצרים.

העמק
דבר:

עם בלי שם,
רק כדרך עבדים מתפרצים ממלכם לרשת אחוזות ולהתישב בארץ לא להם.

מה הפליאה הסגנונית שרצה ליישב בדבריו אלה?

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. יענה כל אחד לפי דרגתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השבע עשרה (תשי"ח)

פרשת בלק

כ"ב

א.
שאלה כללית

כ'
קום
לך
אתם

כ"א ויקח
בלעם
בבקר
ויחבש
את
אתונו
וילך
עם
שרי
מואב

כ"ב
ויחר
אף
ה'
כי
הולך
הוא

ר'
יוסף
אבן כספי:
טירת
כסף
("והוא
ספר
הסוד") שהוא
חלקו
הראשון
של ספרו
משנה
כסף:

... הנה כמה תשובות לזה ולא אזכיר כי אם אחת ובקצור:

כבר נזכר זה המין בספר ההטעה: (הוא ספר הסופיסטיקא לאריסטו על מיני ההקש המוטעה, שהכירו אבן כספי מתוך העתקתו לערבית ע"י אלפראבי) שהדבור במלותיו אפשר שישתנה עניניו להיפך לפי הוראתו ולפי המדבר כמו שיש רבים מזה המין בספרי המקרא גם כן,
כאמרם על דרך המשל (שמואל א' י"א)
"שאול
ימלוך
עלינו". ולכן אומרים "כפי סופרים ולא מפי ספרים".
ולזה אפשר שהשם אמר לבלעם בדרך כעס:
"קום לך אתם"
והוא לסכלותו, כי
חזיוניו
היו
במחיצות
עבות, לא הבין צורת המאמר, לכן הלך והעז על זה שה' אמר לו קודם זה (י"ב)
"לא תלך עמהם".
ואחרי זה כתוב (כ"ב)
"ויחר אף ה'
כי הולך הוא"
ודי בזה עדים,
כי הליכתו לא ישרה בעיני השם.

עקידת
יצחק:

ידוע מהדברים האסורים או המגונים – השאלה על היתרם הוא חטא גדול. היתכן,
כי כאשר ידבר איש אל רעהו בסתר לאמור: "נלכה ונעבדה אלוהים אחרים" או "נארבה לדם", וכיוצא בו, שישיב לו: "אלך ואשאל פי חכם אם אעשה אם לא", שהרי מוזהר ועומד תמיד. ואם ישאל – מרשע שאל.
כל שכן אם המפתה הוא חכם ונביא או קרוב לאלוהי, שאין לו לומר:
"עמוד,
ואשמע מה יצוה לי אלוהי"
אבל ראוי לו,
שלא יאבה ולא ישמע כלל,
ואע"פ שיאנסוהו – יהרג ואל יעבר. והנה בלעם ידע אשר "נסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים"
ואח"כ הוליך אותם במדבר ארבעים שנה וכו'
וכו'
והנה היה מחויב שכאשר באו לנסותו בשליחות זו, שלא ישאל ולא ינסה ה',
אבל ישיב מיד:
"חלילה לי אם אשחית עדר ה' וצאן מרעיתו" ויריב ויתקוטט בשליחי בלק. והוא לא כן עשה, אבל נתפתה לרע תאותו והסכים לשאול מאת האב, הילחם עם בנו ויהרג אותו לפניו… והנה עם כל זה בפעם הראשונה ה'
הטוב השיב לו במדת טובו וחסידותו ואמר:
לא תלך עמהם…
ואולם הפעם השניה כאשר שב ככלב השב על קיאו – הנה אז יעשו אף ה'
ונענה לו באופן שילך על כרחו ותראה בשתו וכלימתו לעיני השרים אשר חשב להתכבד בעיניהם…

1. מה השאלה שאותה רצו לישב?

2. מה ההבדל בין שתי תשובותיהם?

3.*
הידועים לך עוד תשובות לשאלה הזו?

4.**
הסבר את המקומות המודגשים.

ב.
מתוך דברי המדרשים:

כ"ג:
ותרא
האתון
את
מלאך
ה'.

רש"י:

והוא לא ראה,
שנתן הקבה"ו רשות לבהמה לראות יותר מן האדם.

כ"ח:
ויפתח
ה'
את
פי
האתון.

במדבר
רבה כ'
י"ד:
להודיעו שהפה והלשון ברשותו (=של ה'), שאם בקש לקלל – פיו ברשותו.

כ"ט:
ויאמר
בלעם…
לו
יש
חרב
בידי
כי
עתה
הרגתיך

במדבר
רבה כ'
י"ד:

משל לרופא שבא לרפא בלשונו של נשוך נחש, בדרך ראה אנקה (שרץ משמונה שרצים הכתובים בתורה),
התחיל מבקש מקל להרגה. אמרו לו" זו אי אתה יכול ליטול,
האיך באת לרפאות בלשונך נשוך נחש?" כך אמרה האתון לבלעם: אני אין אתה יכול להרגני אלא אם כן חרב בידך – והאיך אתה רוצה לעקור אומה שלימה?"
שתק ולא מצא תשובה… חס הקבה"ו על כבודן של בריות ויודע צרכן ושתם פי הבהמה, שאילו היתה מדבבת – לא היו יכולים לשעבדה ולעמוד בה. שזו הטפשה שבבהמה וזה חכם שבחכמים, כיון שדברה לא היה יכול לעמוד בה.

ל"א:
ויגל
ה'
את
עיני
בלעם
וירא…

במדבר
רבה כ'
י"ג:

וכי סומא היה?
להודיע שאף העין ברשותו?

מה היא משמעות השיחה שבין האתון ובין בלעם לפי דברי חז"ל אלה?

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:

1.** כ"א
ד"ה
עם שרי
מואב: לבו כלבם שוה.

מניין לו שכך הוא?

* כ"ב
ד"ה
לשטן לו:
מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטא, שלא יחטא ויאבד.

מה קשה לו?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ט]

פרשת בלק

יש לחלק הוראת פרק כ"ב לשנים. שאלות א ב ג נוגעות לחלקו הראשון של הפרק פסוקים א'-כ"א.
שאר שאלות הגליון עוסקות בחלקו השני של הפרק, בהליכתו של בלעם.

בחלק הראשון מופיעות פעמים חוזרות,
וראוי ללומד להשוות ולהתעמק בשנויים.
בפסוקים ה'-ו'
נאמרים דברי בלק הנשלחים לבלעם ובפסוק י"א חוזר בלעם על דברי בלק, בתשובתו לשאלת ה'.

בין
כל פרשנינו
היה זה
המלבי"ם
אשר דייק
ביותר
בחזרות
מסוג זה.
ואלה
דבריו
כאן:

הנה היו שנוי בין שליחות בלק ובין מה שהשיב בלעם לה'
בכמה דברים: שלא שלח בלק לאמר: הנה העם היוצא ממצרים – שרצונו לומר העם הידוע כי בעת יציאת מצרים נודע זה בכל אפסי ארץ – כי פחד בלק פן ימאן בלעם ללכת כי כבר שמע גדולת העם וכי ה'
עמהם להצילם בדרך פלא, על כן אמר "עם יוצ ממצרים"
– עם בלתי נודע שיצא עתה…

ועיין לזה גם גליון בלק תשי"ז שאלה ב.

בדרך זו יש למצוא את התשובה לשאלה א.

לשאלה ב יש לצרף שאלה ד1.
תשובה לשאלה ב אפשר למצוא גם בדברי בעל עקדת יצחק שהובאו בגליון בלק תשי"ח שאלה א.
ואולי תשובה לפתרון שאלה זו,
וביחוד שאלה ב2
(וכן לשאלת ד 5(2)) ההבחנה הלשונית שהבחינו המפרשים בין "הליכה עם" לבין הליכה את".

הכתב
והקבלה
י"ב:

… יש הפרש גדול בין "הליכה עמהם" ובין הליכה אתם",
באמרו "לא תלך עמהם"
יורה מניעת הליכה פועלת, שלא ישתתף עמהם לילך, כדי למלאות כונת משאלותם ולשמשם בקללת העם,
ולא נכלל בלשון זה מניעת ההליכה מכל וכל; אמנם אמרו "לך אתם" אין במשמעותו כי אם ההליכה בעלמא שאין בה תועלת,
כמו לטיול ולכבוד;
והודיעתנו התורה כונתו הרעה, שבאמת דעתו היתה היפך הצווי,
כי אמרה "וילך עם שרי מואב", אשר יורה על הליכת התועלת,
למלא משאלות לבבם ולשמש אותם בקללו את אויביהם.

מלבי"ם:

יש הבדל בין "אתו"
ובין "עמו"
– ש"עמו"
מציין השווי, ו"אתו"
יורה שאחד הוא העיקר, וה'
הודיעו שילך רק "אתם",
שיהיה דעתו נפרד מדעתם, שלא ילך בכונה להרע לישראל,
והוא הלך "עמם",
ועל זה אמר במדרש: "שמח בפורענות של ישראל כמוהם".

הבחנה זו נמצאת כבר בתרגום
יונתן ועיין שם!

(אגב:
הבחנה זו היא גם היסוד הלשוני לדברי חז"ל לויקרא כ"ה מ"א בדיני עבד עברי, כשכיר
כתושב
יהיה
עמך

ספרא
פ"א:…

"יהיה
עמך". עמך במאכל, עמך במשתה, עמך בכסות נקיה.
לא תהא אוכל פת נקי והוא אוכל פת קיבר,
אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש. אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי תבן).

בחלקו השני של פרקנו – פגישת בלעם עם המלאך,
דברי האתון וכו'
עסק גליון בלק תשי"ח ועיין גם על ענין האתון עלון הדרכה של אשתקד.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים (תשכ"א)

פרשת בלק

כ"ב ל"ו–מ"א;
כ"ג א'-י"ח

א.
כב,
ל"ו:

וישמע בלק כי בא בלעם

ויצא לקראתו אל עיר מואב

אשר על גבול ארנון אשר בקצה הגבול

תנחומא:
(בלק
י')

"ויצא
לקראתו
אל עיר
מואב" –
למטרופולין שלה. מה ראה לקדמו לגבולין? אמר לו: "הגבולין הללו שנקבעו מימי נח,
שלא תכנס אומה בגבול חברתה,
הללו באים לעקור אותם!"

… והיה מראה איך פרצו גבול סיחון ועוג,
כאלו קבל עליהם.

רש"י:

ד"ה
אל עיר
מואב אל מטרופולין שלה,
עיר חשובה שלו,
לומר:
"ראה!
מה אלו מבקשין לעקור!"

2.
כב,
ל"ט:

וילך בלעם עם בלק ויבואו קרית חוצות

תנחומא
(בלק
י"א)

"קרית
חוצות" –
שעשה שווקים של מקח וממכר ועשה לו אטליז להראות לו אוכלוסין,
לומר:
"ראה!
מה אלו באין להרג, בני אדם ותינוקות שלא חטאו להם?

רש"י:

ד"ה
קרית
חוצות: עיר מלאה שווקים:
אנשים ונשים וטף בחוצותיה.

לומר:
"ראה ורחם שלא יעקרו אלו!"

1. מה הקושי המשותף בפ' ל"ו ובפ' ל"ט שרצה רש"י לתרץ בעזרת המדרש?

2. **
מה ראה רש"י בדבריו הראשונים (ד"ה אל עיר מואב) לסטות מדברי מקורו,
מדרש תנחומא, ולפרשו כפי שפרש בד"ה קרית חוצות?

3.
בעל
נחלת
יעקב על
רש"י
מקשה:

נראין דברי רש"י ד"ה
אל עיר
מואב סותרין לדבריך בראשית
מ"ד
י"ג

ד"ה
וישובו
העירה: מטרופולין היתה והוא אומר "העירה"?
עיר כל שהיא?
הלא שלא היתה תשובה בעיניהם אלה כעיר בינונית של עשרה בני אדם…

הסבר מה היא הקושיה וכיצד אפשר ליישבה?

4.
הסבר את דברי המדרש "כאלו קיבל עליהם"

ב.
כב,
ל"ז:

האמנם לא אוכל כבדך

רש"י
(על
פי מדרש
תנחומא):

נתנבא שסופו לצאת מעשו בקלון.

שים לב: המדרש – ובעקבותיו רש"י – מפרש פסוקנו כאלו נאמר בניחותא ולא בתמיה!

1.**
הסבר – מה הצריכם להוציא הפסוק ממשמעו?

2.**
באר
יצחק
(פירוש
על רש"י
משנת
תרל"ג)

מאמר זה "האמנם לא אוכל כבדך" יתפרש לדבר והפוכו ר"ל לחיוב ולשלילה,
כי להיות ה"א "האמנם"
ה"א התמיה, אם כן משמעו לפי פשוטו החיוב: "הכי אמת הוא שלא אוכל כבדך?! אבל זאת היא האמת שבודאי בידי לכבדך!"

אבל בכל זאת השלילה גם כן בכח המאמר הזה,
כי נמצא גם כן לפעמים ה"א התמיה שהיא תמיה מתקיימת!
ולפי זה יתפרש גם כן,
כי אמת הוא שלא אוכל כבדך.

וזה בלי ספק שבלק כוון במאמרו זה החיוב, אבל אמרו ז"ל,
שהוא על דרך ניבא ולא ידע מה ניבא!

הסבר,
מה המושג "תמיהה מתקיימת", שבעזרתו רוצה בעל באר–יצחק לפרש את מדרשנו, תן דוגמא מן המקרא לה"א התמיהה בהוראה זו בראש תמיהה מתקיימת!

ג.
כב,
מ':

ויזבח בלק בקר וצאן וישלח לבלעם ולשרים אשר אתו.

במדבר
רבה כ'
(י"ז)

"ויזבח
בלק בקר
וצאן": הצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה כאברהם, שנאמר (בראשית י"ח)
"ואקחה פת לחם וסעדו לבכם"
ואחר כך "מהרי שלש סאים קמח…" "ואל הבקר רץ אברהם ויקח פר בן בקר רך וטוב…". ורשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אין עושין:
בלק אמר (כ"ב:
י"ז):
"כי כבד אכבדך מאד" וכשבא לא שיגר לו אלא בקר וצאן אחת.

התחיל בלעם חורק שניו עליו,
שהיתה נפשו רחבה.
אמר:
"כך שלח לי?
מחר אני נותן מארה בנכסיו.
(כ"ג א'): ויאמר בלעם אל בלק: בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים"!

רש"י:

ד"ה
בקר וצאן:
דבר מועט, בקר אחד וצאן אחד בלבד.

1.**
לדברי
המדרש
הנ"ל
מקשה בעל
ידי משה:

וקשה לי מה שאמר "ואפילו מעט אין עושין…" והלא מעט עשה,
שנתן לו בקר וצאן אחת?

נסה ליישב קושייתו.

(עיין בראשית י"ח פסוקים ב'-ח')

2.**
כמה
ממפרשי
רש"י
מקשים:

מניין לו שאינו אלא "בקר אחד וצאן אחד", ולמה לא יפרשנו כפי שפרש בבראשית ל"ב י' ד"ה שור וחמור:

דרך ארץ לומר על שורים הרבה "שור";
אדם אומר לחברו:
"בלילה קרא התרנגול"
ואינו אומר: "קראו התרנגולים".

נסה ליישב קושייתם.

3.* שד"ל

ד"ה
וישלח
לבלעם: ענין מתנה, כמו (מלכים א' ט'
ט"ז)
"ויתנה שלוחים".

מה קשה לו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושלוש (תשכ"ד)

פרשת בלק

כ"ב

א.
השוה:

התוכל להסביר את סבת השנויים?

השוה דברי בלק בפי שלוחיו לדברי בלעם בחזרו על דבריו במשלו הראשון:

מהי סבת השנויים?

הסבר מהי כונת בלעם בשנותו את דברי ה'.

ב.
כב,
כ'.

אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם

במדבר
רבה כ'
י':

מכאן אתה למד,
שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו,
שמתחילה נאמר לו (י"ב)
"לא תלך אתם",
כיון שהעיז פניו להלוך, הלך.
שכן כתוב "ויחר אף ה'
כי הולך הוא".
אמר לו הקב"ה:
"רשע,
איני חפץ באבודן של רשעים!
הואיל ואתה רוצה לילך אבד מן העולם – קום לך!"

רש"י
ל"ה

ד"ה
לך עם
האנשים: בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.

פרנץ
רוזנצווייג: "בסוד
הצורה
של ספורי
המקרא", (נהריים
עמ' 15 –
16):

… יש שמשמעותו של הספור מתבהרת רק מתוך האורות שהמספר זורע על פני ספורו על ידי משואות המלים…

בשיטה זו נפתרת גם פרשה שכולה אומרת דרשני ורק משוואות מלים פותחות פתח להבנתה. בלעם דחה על פי ה'
את הזמנתם הראשונה של שרי בלק ללכת אחריהם, ואלו עם המשלחת השניה הוא הלך כמצוות אלוהים "ויחר אף אלוהים כי הולך הוא". על שום מה?
וכי לא סופר לנו זה עתה שאלהים ציוה על כך? וכי אין בלעם הולך מתוך הכרה מפורשת,
שרק את אשר יצוהו ה'
יהיה בידו לעשות?

תרוצה של קושיה זו נרמז במשוואת המלים שבפרק:

ויוסף
עוד
בלק
שלח
שרים
רבים

….

ועתה

שבו נא בזה גם אתם הלילה

ואדעה
מה
יוסף
ה'
דבר
עמי

…

ותרא האתון את מלאך ה'
ותלחץ אל הקיר

ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר

ויוסף
להכותה.

ויוסף
מלאך
ה'
עבור

הווי אומר, שציר עליו נסב הפרק הוא הבעיה או צרור הבעיות של התחלה מחדש, של עשיית חזרה.
נכון ברגיל הפתגם:
"פעם אחת אף אחת אינה".
מותר אפוא לבלק לעשות נסיון שני ו"להוסיף"
לשלוח שרים. אף בלעם סבור כך. הוא מוסיף אפוא להכות את אתונו, אלא שאינו מעלה על דעתו שהוא עושה את שהוא עושה לעיני מלאך, ושאף הלה מוסיף לעשות. שכן אלוקים אינו גורס: "פעם אחת אינה גם אחת",
אלא:
פעם אחת – לעולם היא;
ואם בלעם, או אדם כיוצא בו, אחרי אמרתו הראשונה של אלוקים,
מוסיף לעשות נסיון,
שמא עשויה להתבטל אף 'הפעם האחת' של הקדוש ברוך הוא, יבוא על עונשו.
ומה עונשו? שאמנם גם כלפיו הפעם האחת תהיה לו פעם, אבל לא הראשונה אלא השנייה דווקא; אם לא די לנו באמרתו הראשונה, המפורשת,
של אלוקים, אם מנסים אנו לדעת מה 'יוסיף'
ה'
לדבר עמנו, מובטח לנו שזאת הפעם ישמיע אלוקים את דברי היצר השוכן בלבנו.

כך משתלב מסעו של בלעם למורת–רוח ה' בנושא הספור כולו,
של מי שבא לקלל והוכרח לברך, שלא ניתן לו – כפי שנשנה בשלושה פרקים אלה לא פחות משש פעמים בשינויים קלים – אלא לדבר את אשר דיבר אליו ה'.
אכן,
רצונו היה לקלל:
משאלתו שאלוקים 'יוסיף'
לדבר אליו חושפת את הכמוס בסתר לבו.

1. האם מישבים במדבר רבה ורוזנצווייג אותו קושי או לא?

2. האם רעיונו של רוזנצווייג הוא הוא רעיון המדרש או שונה ממנו?

3.
היכן הרמז בכתוב,
שרצה בלעם ללכת?

4.**
מה ראה רש"י להעביר את דברי מדרשנו הנאמרים לפ'
כ'
ולאומרם לפסוק ל"ח?

שאלות בטעמי המקרא

העורך:
מ.
פרלמן

כ"ב
ל"א
ויגל
ה'
את–עיני
בלעם
וירא
את–מלאך
ה'
נצב
בדרך
וחרבו
שלפה
בידו
ויקד
וישתחו
לאפיו

נראה אפוא, שלפי המתרגמים אין המלה "ויקד"
מתיחסת אל "לאפיו"
אלא רק "וישתחו".

ועיין עוד את צירופי הלשון והטעמים בפסוקים הבאים:

בראשית
כ"ד
כ"ו
ויקד
האיש
וישתחו
לה'
(מונח זקף טפחא סו"פ)

שמו"א'
כ"ד
ח'
ויקד
דוד
אפים
ארצה
וישתחו
(קדמא מירכא תביר טפחא סו"פ)

שמו"א'
כ"ח
י"ד ויקד
אפים
ארצה
וישתחו
(מירכא תביר טפחא סו"פ)

דהי"ב
כ' י"ח ויקח
יהושפט
אפים
ארצה
(דרגא תביר טפחא אתנחתא)

מלכ"א'
א'
ל"א
ותקד
בת–שבע
ותשתחו
למלך (קדמא מהפך פשטא זקף טפחא אתנחתא)

מלכ"א'
א'
מ"ז ותקד
בת–שבע
ותשתחו
למלך (מונח זקף טפחא אתנחתא)

וייתכן שהפיסוק מושפע מן הפסוק המפורט (פסוק ל"א)

נחמיה
ח' ו'
ויקדו
וישתחוו
לה'
אפים
ארצה
(דרגא תביר טפחא מירכא סו"פ)

דהי"א
כ"ט
כ' ויקדו
ארצה
וישתחוו
לה'
ולמלך (דרגא תביר טפחא סו"פ)

1. מה אפשר להסיק מתוך הפסוקים השונים בדבר הפירוש המתאים של פסוקנו?

2. איך פיסקו בעלי הטעמים את פסוקנו?

3. האם המתרגמים כיוונו אל הפיסוק אם לאו?

הביטוי "וחרבו שלפה בידו"
בא כאן בטעמים מירכא טפחא אתנחתא וכן ביהושע ה'
י"ג.
בפרשתנו כ"ב כ"ג הוטעם מהפך פשטא זקף וכן בדברי הימים כ"א ט"ז.

נחלקו המתרגמים בדעותיהם בדבר תרגום המלה "שלפה".

א.
החרב היתה שלופה בידו, וכן בובר:

ב.
בידו היתה חרש שלופה, וכן הירש:

4.
איזו דעה מתאימה לפיסוק הטעמים?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושש (תשכ"ז)

פרשת בלק –
האתון

כ"ב כ'-ל"ח.

כ"ג.
ותרא
האתון
את
מלאך
ה'
נצב
בדרך…ותט
האתון

כ"ה.
ותרא
האתון
את
מלאך
ה'…
ותלחץ
אל
הקיר

כ"ז.
ותרא
האתון
את
מלאך
ה'…ותרבץ
תחת
בלעם

כ"ח.
ויפתח
ה'
את
פי
האתון

א.
רמב"ם מו"נ מאמר ב'
פרק מ"ב:

כבר בארנו כי בכל מקום,
שנזכר בו ראיית מלאך או דבורו, שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום,
יבאר
בהם או
לא יבאר,
הכל
בשוה,... ודע זה והבינהו מאד ואין הפרש בין שיכתוב תחילה שהוא ראה מלאך או יהיה הנראה מן המאמר תחילה שהוא חשבו איש מבני אדם ואחר כן בסוף הענין התבאר לו שהוא מלאך…
(ומביא ענין שלשת הנאשים אצל אברהם והאבקות יעקב עם המלאך שכלם במראות הנבואה)…
וכן ענין בלעם כלו בדרך ודברי האתון הכל במראה הנבואה אחר שהתבאר באחרית הענין דבור המלאך…

רמב"ן:

ד"ה
ותרא
האתון
את מלאך
ה': מלאכי השם – השכלים הנבדלים – לא יראו לחוש העינים, כי אינם גוף נתפש במראה,
וכאשר יראו לנביאיים או לאנשי רוח הקודש כדניאל ישיגו אותם במראות הנפש המשכלת,
כאשר תגיע למדרגת הנבואה או למדרגה תחתיה,
אבל שיושגו לעיני הבהמה אי אפשר; על כן תוכל לפרש "ותרא האתון", כי הרגישה בדבר המפחיד אותה מלעבור, והוא המלאך אשר יצא לשטן,
כענין (קהלת א' ט"ז)
"ולבי ראה הרבה חכמה ודעת"
שיאמר על ההשגה,
לא על הראות.

וכאשר אירע הנס,
ושם לה הבורא הדבור, אמרה לבלעם (כ"ב ל'|) "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה?"
אבל לא ידעת למה עשתה עתה כן,
כי לאונסה נעשה בה כך.
ולפיכך לא אמרה לו: "הנה מלאך השם עומד לנגדי וחרבו שלופה בידו", כי לא עלתה השגתה לדעת זה כלל.

ואמר "ותרא את מלאך ה' וחרבו שלופה בידו",
לא שתראה חרב,
ואף כי מלאך,
אבל ירמוז הכתוב,
כי מפני היות המלאך נכון להכות בהן,
חרדה חרדה גדולה,
נדמה לה – כאלו באים לשחוט אותה.

ואם נאמר, כי המלאכים הנראים בדמות אנוש,
כאשר הזכרתי בפרשת וירא (בראשית י"ח א'), יושגו אף לעיני הבהמות, אם כן איך לא יראנו בלעם?!

אבל יתכן שהוסיף בהשגת עינניה מי שהוסיף בה הדבור,
וראתה כאדם, ולא הזכיר בה הכתוב "ויגל ה' את עיני האתון"
כאשר הזכיר באדוניה,
כיי הענין כולו באתון נס גדול, כבריאה חדשה בנבראים בין השמשות*
ואינו נקרא גלוי עינים בלבד.**

וטעם הנס הזה להראות לבלעם:
מי שם פה לאדם. או מי ישום אלם (שמות ד' י"א)
להודיעך,
כי השם פותח פי הנאלמים,
וכל שכן שיאלם ברצונו פי המדברים, גם ישים בפיהם דברים, לדבר כרצונו, כי הכל בידו…

*
עיין בפרקי אבות פרק ה'
משנה וי"ו.

**
השוה
רמב"ן
בראשית
י"ח
ב':

ואין הרואים מלאכים והמדברים עמם מכלל הנביאים…
אבל היא מראה תקרא "גלוי עינים", כמו (במדבר כ"ב ל"א)
"ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה').

1.**
הסבר את המלים המסומנות בקו בדברי הרמב"ם.
מה חשיבותם?

2.**
השוה את חלוקי הדעות בין הרמב"ם לרמב"ן בענין בוא שלשת האנשים על אברהם

לחלוקי הדעות במקומנו.

(רמב"ן
בראשית
י"ח
ב'

והנה שלשה אנשים,
המלאכים שבאו אליו בדמות אנשים.
שלשה,
אחד לבשר את שרה ואחד לרפאות את אברהם ואחד להפוך את סדום, ורפאל שריפא את אברהם הלך משם להציל את לוט,
שאין זה שתי שליחות, כי היה במקום אחר ונצטווה בו אחר כן, או ששתיהן להצלה.
ויאכלו,
נראו כמי שאכלו:

ובספר מורה הנבוכים (ב מב) נאמר כי הפרשה כלל ופרט.
אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראות הנבואה,
ואיך היתה המראה הזאת, כי נשא עיניו במראה והנה ג' אנשים נצבים עליו.
ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך, זה ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם הגדול שבהם. ואם במראה, לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר,
איך אמר "וירא אליו ה'",
כי הנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה, וככה לא נמצא בכל הנבואות,
והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות, ולא עשה אברהם בן בקר,
וגם לא צחקה שרה, רק הכל מראה,
ואם כן בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר,
כי מה תועלת להראות לו כל זה:

וכן אמר (שם)
בענין "ויאבק איש עמו"
(להלן לב כה)
שהכל מראה הנבואה.
ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ, ולמה אמר (להלן לב לא)
כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, כי הנביאים לא יפחדו שימותו מפני מראות הנבואה. וכבר ראה מראה גדולה ונכבדת מזאת, כי גם את השם הנכבד ראה פעמים רבות במראה הנבואה (עיין להלן כח יג, לא ג):

והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בענין לוט,
כי לא באו המלאכים אל ביתו, ולא אפה להם מצות ויאכלו,
אבל הכל היה מראה. ואם יעלה את לוט למעלת מראה הנבואה איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים, כי מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו. ואם הכל מראות נבואתו של לוט, יהיה "ויאיצו המלאכים וגו'
קום קח את אשתך", "ויאמר המלט על נפשך" (להלן יט טו יז), "והנה נשאתי פניך"
(שם כא), וכל הפרשה כלה מראה, וישאר לוט בסדום.
אבל יחשוב שהיו המעשים נעשים מאליהם, והמאמרים בכל דבר ודבר מראה,
ואלה דברים סותרים הכתוב, אסור לשומעם אף כי להאמין בהם:

ובאמת כי כל מקום שהוזכר בכתוב ראיית מלאך או דבור מלאך הוא במראה או בחלום,
כי ההרגשים לא ישיגו המלאכים,
אבל לא מראות הנבואה, כי המשיג לראות מלאך או דיבורו איננו נביא, שאין הדבר כמו שהרב גוזר (במו"נ ב לד),
(ובהלכות יסוה"ת ז ו)
כי כל נביא זולת משה רבינו נבואתו על ידי מלאך. וכבר אמרו (מגילה ג א)
בדניאל אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא,
וכן לא נכתב ספרו עם ספר הנביאים מפני שהיה עניינו עם גבריאל, אף על פי שהיה נראה אליו ומדבר עמו בהקיץ,
כמו שנאמר במראה של בית שני ועוד אני מדבר בתפלה והאיש גבריאל (דניאל ט כא).
וכן המראה של קץ הגאולה (שם י ד)
בהקיץ היתה בלכתו עם חביריו על יד הנהר. ואין הגר המצרית מכלל הנביאות,
וברור הוא גם כן שלא היה ענינה בת קול כמו שאמר הרב (במו"נ שם):

והכתוב חלק נבואת משה רבינו מנבואת האבות כמה שנאמר (שמות ו ג)
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי,
וזה שם משמות הקדש לבורא,
איננו כנוי למלאך.
ורבותינו עוד למדו על החילוק שביניהם ואמרו (ויק"ר א יד)
מה בין משה לכל הנביאים,
רבנן אמרי כל הנביאים ראו מתוך אספקלריא שאינה מצוחצחת,
הדא הוא דכתיב (הושע יב יא)
ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה, ומשה ראה מתוך אספקלריא מצוחצחת,
הדא הוא דכתיב (במדבר יב ח)
ותמונת ה' יביט,
כמו שהוא מפורש בויקרא רבה (שם)
ומקומות אחרים (יבמות מט ב),
ולא נתנו בשום מקום נבואתם למלאך. ואל תשומם בעבור שכתוב (מ"א יג יח)
גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה'
לאמר,
כי פירושו גם אני נביא כמוך ויודע אני שהמלאך שדבר אלי בדבר ה'
הוא.
וזו מדרגה ממדרגות הנבואה כאשר אמר איש האלהים כי כן צוה אותי בדבר ה' (שם יג ט),
ואמר כי דבר אלי בדבר ה' (שם יג יז):

וכבר אמרו רבותינו (במד"ר כ ג)
בענין בלעם שאמר ועתה אם רע בעיניך אשובה לי (במדבר כב לד),
אני לא הלכתי עד שאמר לי הקב"ה קום לך אתם (שם שם כ),
ואתה אומר שאחזור,
כך הוא אומנותו,
לא כך אמר לאברהם להקריב את בנו ואחר כך ויקרא מלאך ה' אל אברהם, ויאמר אל תשלח ידך אל הנער (להלן כב יב),
למוד הוא לומר דבר ומלאך מחזירו וכו'.
הנה החכמים מתעוררים לומר שאין הנבואה בדבור הראשון שהזכיר בו השם שוה לדיבור השני שאמר בו שהוא על ידי מלאך, אלא שהוא דרך בנביאים שיצוה בנבואה ויבטל הצואה במלאך,
כי הנביא יודע כי דבר ה' הוא:

ובתחלת ויקרא רבה (א ט) אמרו ויקרא אל משה, לא כאברהם, באברהם כתוב ויקרא מלאך ה'
אל אברהם שנית מן השמים (להלן כב טו),
המלאך קורא והדבור מדבר, ברם הכא אמר הקב"ה אני הוא הקורא ואני הוא המדבר.
כלומר שלא היה אברהם משיג הנבואה עד הכינו נפשו בתחלה להשגת מלאך, ויעלה מן המדרגה ההיא למעלת דבור הנבואה,
אבל משה מוכן לנבואה בכל עת:

הנה בכל מקום יתעוררו החכמים להודיענו כי ראיית המלאך איננה נבואה ואין הרואים מלאכים והמדברים עמם מכלל הנביאים כאשר הזכרתי בדניאל,
אבל היא מראה,
תקרא "גלוי עינים", כמו ויגל השם את עיני בלעם וירא את מלאך ה' (במדבר כב לא),
וכן ויתפלל אלישע ויאמר ה'
פקח נא את עיניו ויראה (מ"ב ו יז):

אבל במקום אשר יזכיר המלאכים בשם "אנשים"
כענין הפרשה הזאת ופרשת לוט,
וכן ויאבק איש עמו (להלן לב כה),
וכן וימצאהו איש (שם לז טו),
על דעת רבותינו (תנחומא וישב ב)
הוא כבוד נברא במלאכים, יקרא אצל היודעים "מלבוש",
יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים. ולא אוכל לפרש.
והמקום אשר תמצא בו ראיית ה' ודבור מלאך, או ראיית מלאך ודבור ה',
ככתוב בדברי משה בתחילת נבואתו (שמות ג ב – ד),
ובדברי זכריה (ג א –
ב),
עוד אגלה בו דברי אלהים חיים ברמיזות (עיין שמות ג ב). וענין ויאכלו –
אמרו חכמים (ב"ר מח יד)
ראשון ראשון מסתלק.
וענין ההסתלקות תבין אותו מדבר מנוח אם תזכה אליו.
והנה פירוש הפרשה הזאת, אחרי שאמר כי בעצם היום הזה נמול אברהם (לעיל יז כו),
אמר שנראה אליו השם בהיותו חולה במילתו,
יושב ומתקרר בפתח אהלו מפני חום היום אשר יחלישנו,
והזכיר זה להודיע שלא היה מתכוין לנבואה לא נופל על פניו ולא מתפלל,
ואף על פי כן באה אליו המראה הזאת:

באלוני ממרא –
להודיע המקום אשר בו נימול.
וזה גילוי השכינה אליו למעלה וכבוד לו,
כענין שבא במשכן ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם (ויקרא ט כג),
כי מפני השתדלותם במצות המשכן זכו לראיית השכינה. ואין גלוי השכינה כאן וכאן לצוות להם מצוה או לדבור כלל,
אלא גמול המצוה הנעשית כבר,
ולהודיע כי רצה האלהים את מעשיהם, כענין שנאמר (תהלים יז טו)
אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתך.
וכן ביעקב אמר (להלן לב ב)
ויפגעו בו מלאכי אלהים, ואין שם דבור ולא שחדשו בו דבר,
רק שזכה לראיית מלאכי עליון,
וידע כי מעשיו רצויים. וכן היה לאברהם בראיית השכינה זכות והבטחה.
וכן אמרו (מכילתא שירתא ג)
ביורדי הים, שאמרו "זה אלי ואנוהו"
ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא,
זכות להם בעת הנס הגדול שהאמינו בה'
ובמשה עבדו. ופעמים יבא בשעת הקצף ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל (במדבר יד י),
ויהיה זה להגין על עבדיו הצדיקים ולכבודם.
ואל תחוש להפסק הפרשה, כי הענין מחובר,
ולכן אמר "וירא אליו" ולא אמר "וירא ה' אל אברהם". אבל בפרשה רצה לסדר כבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, ואמר כי נגלית עליו השכינה ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל לוט אחיו בעבורו, כי אברהם נתבשר בבן מפי השכינה כבר,
ושרה מפי המלאך שדבר עם אברהם כדי שתשמע שרה,
כמו שאמר ושרה שומעת. וזו כוונתם שאמרו (סוטה יד א)
לבקר את החולה,
שלא היה לדבור אלא לכבוד לו. ועוד אמרו (ב"ר מח ד)
מזבח אדמה תעשה לי (שמות כ כד),
ומה אם זה שבנה מזבח לשמי הריני נגלה עליו ומברכו, אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה. ושמא כיוונו עוד בזה לומר שהיה לו במראה השכינה רפוי למחלת המילה, כי כן ראוי להיות כדכתיב (משלי טז טו)
באור פני מלך חיים:

מה הדמיון ומה השוני בעמדותיהם של המתווכחים?

3. שני פירושים נותן הרמב"ן לראיית האתון את המלאך.
מה המשותף לשני פירושיו ומה ההבדל ביניהם?

4. מה הסיבה לדעת הרמב"ן שלא נאמר באתון "ויגל ה' את עיני…" כפי שכתוב בבלעם (פסוק ל"א)?

5. *
הרמב"ן משתמש להסברת טעם… המראה הזאת בפרשת
שמות ד'
י"א.
מה כונת הפסוק במקומו כתגובה לדברי משה,
ומה מגמת הפסוק כאן בדברי הרמב"ן כתגובה להליכת בלעם?

מי
שם פה
לאדם –
דבור,
בעבור היותו בפה,
וכן שפה אחת (בראשית יא א),
מדברות שפת כנען (ישעיה יט יח):

או
מי ישום
אלם –
פירשו בו (המורה נבוכים ג י) שהוא נמשך לאדם,
או מי ישום אדם אלם,
כלומר מי ברא אדם שהוא אלם, והשימה לאדם, כי האלמות לא יושם, כי איננו דבר,
אבל הוא העדר הדבור. ואולי בעבור היות באדם נפש מדברת והאלמים בהיות בהם אוטם בגידי הלשון יאלמו,
יתכן לומר מי ישום האלמות.
והרב אמר במורה הנבוכים (שם)
כי המסיר קנין יאמר בו שפעל האפיסה,
כי יאמרו במי שיכבה הנר שהביא החשך.
וכן על דעתו יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ובורא רע (ישעיה מה ז):

ב.
רלב"ג:

… מבואר שה' יתברך לא יחדש מופתים ללא צורך. אמר שלמה (קהלת ג' י"ד)
"והאלוקים עשה שיראו מלפניו"… והנראה בעינינו לפי השרשים האמתיים הנראים מדברי הנביאים ומהעיון,
שזה הספור היה ענין שקרה לבלעם במראה הנבואה, כמו הענין בספור לקיחת הושע את גומר בת דבלים ושאר מה שנמשך בספור ההוא, אשר הוא בהכרח דבר נראה לו במראה הנבואה, לא דבר שקרה.

והנה נדמה לבלעם בחלומו של נבואה שכבר היה לילה כשבאהו דבר ה' יתברך,
במה שאמר לו (פסוק כ') "אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם" ואחר זה נדמה לו בחלומו,
שהיה בוקר ושהוא קם וחבש את אתונו והלך עם שרי מואב,
כי כן היה הסכמתו אם היה מקיץ,
לפי שאין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו; ולזה תמצא כי תכונת האדם בחלומו הן מתיחסות לתכונותיו בהקיץ.

והנה סבב ה'
יתברך שיקרה לו בהליכתו, מה שהורה לו שלא הסכימו מן השמים שילך שם לתכלית אשר הוא פונה אליו, כי היה בדעתו על כל פנים להשתדל להזיק לישראל לפי היכולת;
ולזה ספר שקרה לו זה המקרה, כי התאון נטתה מן הדרך והלכה בשדה וכאשר הכה בלעם אותה להטותה הדרך נלחצה אל הקיר ולחצה רגל בלעם אל הקיר ושב להכותה,
ואחר זה רבצה תחתיו ושב להכותה, ונדמה לו בחלומו,
כאלו פתח ה'
יתברך את פי האתון ודברה אתו שתי פעמים והוא השיב לה,
כדבר איש לאיש אחר. ואחר נראה לו המלאך ונתבאר לו מדברי המלאך בחלומו שנטית האתון מן הדרך היתה מפני ראותה מלאך ה'.

והנה אמר (כ"ב ל"ד)
"אם רע בעיניך אשובה לי",
לפי שהיה דומה לו שכבר החזיק בדרך ובא לו הצווי שנית שילך עם האנשים, אך לא ידבר רק מה שידבר אליו ה' יתברך.

וזה כולו היה מהשגחת ה'
יתעלה על ישראל,
כמו שזכרנו, כי זה היה הראוי שיוסיף אימה על בלעם מעבור את פי ה' בהשתדלותו לגרם נזק לישראל.

והנה מה שאמר אחר זה (פ'
ל"ה)
"וילך בלעם עם שרי בלק",
הוא ענין שהיה בהקיץ, ולזה הוצרך להגיד זה (=להגיד את המלים "וילך בלעם…"), כי הראשון (פ'
כ"א "וילך עם שרי מואב") היה במראה הנבואה.
ולולי זה הפירוש,
לא היה צריך לומר שנית "וילך עם שרי מואב".

ר'
יוסף
אבן כספי:
טירת
כסף:

אבל בענין האחרון איני צריך לדבר כלל,
כי די במה שקדם בזה המורה (מורה נבוכים מאמר ב' פרק מ"ג,
כי היה כל זה במראה הנבואה ולא דברה האתון כלל). אמנם אגיד מה שקרה לי עליו זה מעט מן השנים והוא,
כי שאלני אחד – ממחפשי מומים בזולתם ולא ירגישו בנמצא אתם – אם אאמין שדברה האתון, ואני עניתיו מבלי הבטה אל מראהו ואומר:
חי ה'. אני מאמין בכל מה שכתוב בתורה ולמה לא אאמין בפסוק "ותאמר האתון" ובפסוק "וידבר חמור".

ר'
יוסף
אבן כספי:
אדני
כסף:

ויתיצב
מלאך ה':
היה זה בתנומה,
כי התנמנם בלעם ברכבו, כמנהג רבים מבני אדם, כל שכן השכים בבקר. והכה לבו אותו על מהלכן…
עד כי נשקע ישן או מתנמנם בזה הענין והגיע לו כל הדמיון הנזכר.

1. במה מסכים הרלב"ג עם הרמב"ם ובמה הוא חולק עליו?

2. לשם מה פותח הרלב"ג בפ' מקהלת ג'?

3.
בסוף דבריו מביא הרלב"ג חיזוק לתפישתו מלשון הפסוקים,
שאם לא נפרש כדעתו יהיה קושי גדול בפסוקים.

מהי ראייתו, מהו הקושי המתיישב לפי דעתו ע"י פירושו?

4.**
איך אפשר ליישב קושיה זו אם לא נקבל את דעת הרלב"ג?

כדי לענות לשאלה זו השוה השואה מדויקת את דברי ה' פ'
כ'
עם דברי המלאך פ' ל"ה!

5. מה בין פרוש הרלב"ג לפירוש אבן כספי?

6.
לאיזה פ' בתורה יתכון אבן כספי באמרו "ויאמר חמור" ומה כונתו כאן?

ג.
כב,
כ"ב.

ויתצב מלאך ה'
בדרך לשטן לו.

רש"י:

ד"ה
לשטן לו:
מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד.

בן
אמוזג: אם
למקרא
ד"ה
הנה אנכי
יצאתי
לשטן:

זה אחד המקומות המעידים כי משה רבנו ע"ה כבר נודעה אצל אבותינו מציאות מלאך רע או שטן, ולא שנחליט שהמלאך הנראה לבלעם הוא השטן רק נאמר שמליצה כזו עד, שהשטן כבר היה ידו אצלם,
והעד למ"ד של "לשטן",
כמו (זכריה ) "והיה ה' למלך",
(שמות ו') "והייתי להם לאלוקים והמה יהיו לי לעם"
הנה "מלך"
ו"אלוקים"
ו"עם"
מצויים הם, וכשירצה לומר שישוב אחד (להיות)
מלך או עם יאמר, שהיה "למלך"
או "לעם",
כן לא יאמר:
"יצאתי לשטן" אם לא שהיה במלאכים שם "שטן"
ידוע ונמצא.

1. מה קשה לרש"י בפסוקנו?

2. האם מסכים בן אמוזג לפרוש רש"י או חולק עליו?

3.**
מהי חולשת טענתו של בן אמוזג, ומה אפשר לטעון כנגדה?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ז]

פרשת בלק

פרק כ"ב כ'-ל"ה

גליון זה מוקדש כולו לענין האתון ראיתה ודבורה. לחלוקי הדעות בין פרשנינו בשאלה זו אקדים כאן את מה שהקדים
ר' אליעזר
אשכנזי
בספרו
"מעשי
ה'" לענין
האתון
שהדברים
טובים
לזמנו
(ושמא
הם גם
טובים
לחוגים
מסוימים
בזמננו?)

… כבר ידעת מה שכתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה ח"ב מ"ב שכל זה מראה הנבואה וידעת כמה האריך הרמב"ן ז"ל להשיב אפו על הרמב"ם בפרשת וירא אליו,… ואל יחשב לי לרמות לב בהכניסי ראשי בין ההרים הרמים האלה,
שלענין מה שנוגע לאמונת האדם נאמר בפרשת נצבים (דברים כ"ט)
"אתם נצבים… למען הקים אותך היום לו לעם… ולא אתכם לבדכם אנכי כורת ברית… כי את אשר ישנו פה עמנו היום ואשר איננו פה", אם כן כל אחד מאתנו גם בנינו ובני בנינו עד סוף כל הדורות אשר עברנו בברית משועבדים לחקור בסתרי דברי תורה ולהיישיר אמונתו אליה על הצד היותר נכון אשר בחוקנו ולקבל האמת ממי שאמרו, ולא תעיק סברת זולתנו – בשגם היא קדמה לנו – לעכב על ידנו מלחקור, ואדרבא ראוי לנו ללמוד ולקבל מי שקדם לנו כשם שהוא לא רצה בקצת לקבל האמת ממי שקדם לו, ואת אשר לא בחר הרחיקו מעליו. כן נאות אלינו לעשות כדבריהם.

ואין ספק שלא אחד מהם היתה כוונתו בהיותו מחבר ספר לומר לכל הבאים:
"קבלו דעתי!" אבל כוונתו היתה ודאי הודעת דעתו בלבד.
כדי שהבאים אחריו יראו וכך יבחרו להם.
כי על ידי קבוץ רוב הדעות הנפרדות יבחן האמת.
וכן יאות לנו להשלים כוונתם (=של הקדמונים) ולחקור עד מקום שיד כלנו מגעת. ובשגם בהיותו חוקרים בסתרי תורה ובאהבתה – נשגה. כמו שנאמר (תהילים י"ט)
"שגיאות מי יבין מנסתרות נקני",
לא לחטאת יחשב לנו כאשר כונתנו לשם שמים. אבל אשמים אנחנו כאשר נתרשל מלחקור בסתרי תורתנו באמרנו:
"כבר אריות גברו ונקבל דבריהם כפי מה שהם, "ואפילו שהם חלוקים בדבריהם, על כל אחד נאמר: "מי יחלוק על הארי הזה!"
ועל דרך זה (=אם נלך בדרך לא טובה זו) נניח הקודמים חלוקים בעיסתם באמרנו:
"פן ירוצו גולגולתנו".
אין ספק כי כל עושה אלה עליו נאמר (משלי)
"אמר עצל ארי בחוץ… בתוך רחובות ארצח!"
אבל נאות לנו לחקור ולעיין בענין שכלנו ולכתוב דעתנו לתועלת הבאים אחרינו, אם שיסכימו לדעתנו ואם שיסלקוהו ולא יבחרו בו…

וכתבתי כל זה לך, מפני ראותי בדורות הללו, כי רבו האנשים ההולכים בדרך זה מפני עצלותם או יראתם והיא ישרה בעיניהם.
שאתה לא תבחר ולא תקרב דרך זה אליך, אבל התאמץ לעלות ולהבין תורתנו בעניניה ומה שתאמין בהם,
ואל יבהילוך שמות הגדולים אשר בארץ כאשר תמצאם חלוקים באמונה ההיא וחקור ובחר,
כי לכך נוצרת,
וניתן לך השכל ממרומים וזה יועיל לעצמך.

המחלוקת שבין הרמב"ם והרמב"ן בבראשית י"ח המקבילה מבחינה מסוימת למחלוקת במקומנו עסקנו בה בגליון וירא תש"ה.
והבאנו שם את דברי בעל העקדה המנסה לפשר ביניהם בקבעו שקנה המידה לקביעה פרשנית, אם ה"ראיה"
היא בחושים או בנבואה היא לשון הכתוב.
עיין שם!

לעניננו
כבר קדם
לתפישתו
של הרמב"ם
רב סעדיה
גאון
ודבריו
מובאים
בראב"ע
בראשית
ג.

ד"ה
והנחש: ויאמר רב סעדיה גאון: אחר שהתברר לנו שאין דבור דעת כי אם באדם לבדו נצטרך לומר, כי הנחש, גם האתון לא דברו, רק מלאך דבר בשבילם.

ומן הפרשנים המאוחרים יש להשוות לדברי הרמב"ם ואבן כספי את דברי שד"ל שהבאנו בגליון בלק תשי"ד.

שד"ל:

לא יבצר מעם האל לעשות שתדבר האתון,
אבל לא היה אפשר שלא יחרד בלעם ושני נעריו חרדה גדולה ולא היה אפשר שיהיה בו כח להשיב לה דבר, על כן יתכן שלא דברה כדבור של בני אדם,
כי "ותדבר"
אין כתוב כאן אבל השמיעה בפה קול יללה שהיה מובן ממנו "מה עשיתי לך?"
והוא בכעסו השיב לעומתה כאדם הצועק לבהמתו:
"כי התעללת בי…"
והיא חזרה ונערה כאלו תאמר (ל'):
"הלא אנכי אתונך…"
אז נכמרו רחמיו עליה ואמר (ל')
"לא",
כלומר:
אין דרך הבהמה הזאת להתעלל בי.

תפישתו של רלב"ג בענין האתון דומה לתפישתו את דברי שמואל המועלה על ידי בעלת האוב.

שמואל א' כ"ח י"ט ד"ה מחר אתה ובניך עמי.

איך יתכן שתגיע נבואה לשמואל אחר המות?
על דרך האמת לא הגיעה נבואה לשמואל ולא עלה מקברו, אבל היה זה כלו מפעולת הדמיון… והנה עם התעורר דמיון שאול על פי פעולות בעלת האוב ומה שהתאמת לו מדברי שמואל בחיו שנתבאר לו שקרע ה' הממלכה ממנו ונתנה לדוד (כמו שאמר לדוד:
"ידעתי כי מלך המלך") ונתבאר לו היות ה' עם דוד והיותו סר ממנו – הגיעו לו מזאת הפעולה כל אלה הדברים הנזכרים.

לשאלה ב 4
יש יש לומר שרלב"ג מתעלם לגמרי מהתפתחות העניינים כפי שראוה פרשנים אחרים,
דהיינו מן העזרה הניתנת לבעלם בהתחלה ע"י הדבור האלוקי המונע – באסור מוחלט בפ' י"ג,
אל דרך הדבור שבו מניעה מסויגת בפ'
כ',
אל השלב האחרון של עזיבתו לגורלו בפ'
ל"ה.
ואם יפרש את הדברים כך אין כל כפל במלים "וילך בלעם" של פסוק כ"א ו"ילך בלעם" של פ' ל"ה.
ויפה עשה רש"י בהביאו את מאמר חז"ל שנאמר במדרש רבה לפסוק כ' "בדרך שאדם רוצה ללכת בה מולכין אותו"
לא בפרושו לפסוק זה אלא בהעבירו אותו לפ' ל"ה ד"ה לך עם האנשים, שהרי רק כאן "מוליכין אותו" בלי כל הסתייגות בדרך אשר בה בחר.
להשואה בין ההיתר המסוייג של פ' כ'
ובין פ' ל"ה עיין הכתב
והקבלה
לפ' י"ב:

… יש הפרש גדול בין "הליכה עמהם" ובין "הליכה אתם", באמרו "לא תלך עמהם"
יורה מניעת הליכגה פועלת, שלא ישתתף עמהם לילך, כדי למלאות כונת משאלותם ולשמשם בקללת העם,
ולא נכלל בלשון זה מניעת ההליכה מכל וכל; אמנם אמרו "לך אתם" אין במשמעותו כי אם ההליכה בעלמא שאין בה תועלת,
כמו לטיול ולכבוד;
והודיענו התורה כונתו הרעה, שבאמת דעתו היתה היפך הצווי,
כי אמרה "וילך עם שרי מואב", אשר יורה על הליכת התועלת,
למלא משאלות לבבם ולשמש אותם בקללו את אויביהם.