גיליונות נחמה – במדבר 23

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)

פרשת בלק

פרק כ"ג

(הערה:
שאלון זה הוא המשך שאלון בלק תש"ב,
שעסק בפרק כ"ב ובענין הברכות בכללן. שאלון זה עוסק בשני המשלים הראשונים. שאלה א עוסקת בנבואתו של בלעם ומדרגתה.) שאלה
א
רק
למתקדמים.

א.
כג,
ה',

וישם ה' דבר בפי בלעם.

ילקוט
שמעוני
(בלק)
רמז
תשס"ה.
(עיין
גם סנהדרין
ק"ה
ע"ב):

וישם
ה' דבר
בפי בלעם,
ר'
אליעזר אומר: מלאך,
ר'
יוחנן אמר: חכה.
ד"א:
שעיקם את פיו ועקמו כאלם שקובע מסמר בלוח. (ועיין גם רש"י ט"ז ד"ה וישם דבר בפיו!)

רמב"ן
כג, ה

וטעם
וישם ה'
דבר
בפי בלעם
– יש מפרשים כי לא ידע בלעם בדברים,
אך השם מלא אותו דברים ואמר לו שוב אל בלק וכה תדבר כי יצאו הדברים מפיך. ואולי כן דעת רבותינו שאמרו (תנחומא בלק יב)
עיקם את פיו ופיקמו כאדם שקובע מסמר בלוח, ר'
אליעזר אומר מלאך היה מדבר,
ר'
יהושע אומר וכו'.
ואינו נכון בעיני,
בעבור אמרו (להלן כד ד)
שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה,
אבל טעם "וישם"
הלמוד,
שלמדו הדברים שיגרוס אותם בפיו ולא ישכח ולא יפיל מהם דבר,
כטעם ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט),
וכן כי על פי אבשלום היתה שומה (ש"ב יג לב):

רמב"ם
מורה
נבוכים
מאמר ב'
פרק
מ"ה,
בייחוד הקטע:

והמדרגה השניה (מהנבואה)
הוא שימצא האדם כאלו ענין אחד חל עליו וכח אחד התחדש וישימהו לדבר,
וידבר בחכמות או בתושבחות, או בדברי אזהרה מועילים, או בענינים הנהגיים או אלוקיים,
וזה כלו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם, וזהו שאמר יאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש, ובזה המין מרוח הקדש חבר דוד תהילים וחבר שלמה משלי וקהלת שיר השירים…
(עיין שם באריכות).
ודע שבלעם גם כן מזאת הכת היה,
בעת שהיה טוב,
וזה הענין רוצה באמרו "וישם ה' דבר בפי בלעם,
כאלו הוא אומר ברוח ה'
ידבר,
ומזה הענין אומר הוא על עצמו: "שומע אמרי אל".

1.
כיצד מפרש הרמב"ן את דברי חז"ל הנ"ל?

2. במה שונה הרמב"ן מדברי חז"ל הנ"ל?

3. האם קרוב הרמב"ם יותר לדעת חז"ל או לדעת הרמב"ן?

ב.
שני המשלים הראשונים בפסוקים ז–ח,
י"ד–כ"ד.

1. מהו הרעיון העיקרי של כל אחד מהם ומה מוסיף השני על הראשון?

2. מהו מבנהו של כל אחד מהמשלים? (חלקהו לפסקאות, סמן את ההקדמה,
הסיום,
וכדומה.)

3. מה הן השאלות הרטוריות שבכל אחד משני המשלים.

(במקרה שישנן שתי אפשרויות בפסוק – להבינו כהגדה או כשאלה, סמן גם זאת!)

(הערה:
על שאלות אלה תוכל לענות בעזרת המפרשים או בלעדיהם).

ג.
כג,
ז.

וישא משלו ויאמר מן אדם ינחני וכו'.

ספורנו:

וישא
משלו. אמר אותו המשל שראה בנבואתו.

ראב"ע:

וישא
משלו
ויאמר
– המשל הוא: כי מראש צורים אראנו (ט).

מה קשה לו ומה בינו לבין ראב"ע?

רשב"ם:

ינחני
– הנחני:

מה קשה לו?

ראב"ע

לכה
ארה
לי
יעקב
– תחסר מלת ואמר.
ובשיר השירים כמוהו רבים, והיא דרך קצרה.

הידועות לך דוגמאות לתופעה זו בספרי התנ"ך.

ראב"ע

זעמה
ישראל
– הטעם כפול כמשפט,
שהיא דרך לדבר בטעם אחד במלות משונות ושנוהו לחזוק.

מה שם נקרא לתופעה זו?

ד.
כג,
ט

כי
מראש
צורים.

רש"י:

כי
מראש
צרים
אראנו
– אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם,
ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות:

רמב"ן:

כי
מראש
צורים
אראנו –
הטעם,
בעבור שהעלהו במות בעל לראותו,
אמר מראש צורים ומן הגבעות אני מביט ורואה אותו כי ישכון לבדו, ואין עמו גוי אחר שיחשב הוא אליו כמו שיתקבצו עמים רבים ואומות שונות להיות מחנה אחת, אבל אלו כולם תורה אחת ומשפט אחד להם וגוי אחד הם,
וישכון בדד בשם יעקב וישראל.
ועל כן הזכיר (פסוק ז) ארה לי יעקב וזועמה ישראל,
כי הזכיר להם שמם הנכבד ושמות אבותם,
לאמר שהם עם לבדד ושמות נאות להם מאבותם. כי בלק לא היה מזכיר לו שם ישראל, רק אמר (לעיל כב ה)
עם יצא ממצרים,
כמתנכר בהם שלא ידע אותם,
שהיה כפוי טובת אביהם. והכוונה לומר, כי כאשר אני רואה אותו עתה שוכן לבדו, כן ישכון לעולמים בטח בדד עין יעקב,
והוא יהיה לראש לעולם ואין אומה שתתגבר עליו, ולא שיטפל הוא אליהם:

רשב"ם

כי
מראש
צורים
אראנו
– מפרש הטעם למה לא זעם אותם הק'
ולמה אינו חפץ לקללם. שהרי מראש צורים שאני עומד עכשיו אני רואה אותם,
ומראש הגבעה אני רואה כי לבדם הם ואין שאר אומות מתחשבין ומעורבין עמהם.
וגם יש בהם בנים קטנים שאין להם מניין. כי לא נמנו כי אם מבן עשרים שנה ומעלה,
נמצא [מספרם]
יותר ויותר, כי מי מנה עפר יעקב לכך אינו חפץ לקללם,
כדכת'
בנינוה ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, אם הגדולים חטאו,
הקטנים מה חטאו:

מה ראה המדרש (המובא ברש"י)
להוציא הפסוק מידי פשוטו?

ה.
כג,
י"ז

רש"י:

מה
דבר
ה'
– לשון צחוק הוא זה, כלומר אינך ברשותך:

מניין לו שאינה שאלה רצינית?

ו.
כג,
כ"א

לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל.

רש"י

לא
הביט
און
ביעקב
וגו'
– כתרגומו.
דבר אחר אחרי פשוטו הוא נדרש מדרש נאה. לא הביט הקב"ה און שביעקב,
כשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות שלהם ובעמלן שהן עוברין על דתו:

עמל
– לשון עבירה, כמו והרה עמל (תהלים ז טו),
כי אתה עמל וכעס תביט (שם י יד)
לפי שהעבירה היא עמל לפני המקום:

ראב"ע,

לא
הביט
און
– לפי דעתי, כי מזאת המלה למד בלק לשלוח נשי מואב במחנה ישראל. והטעם,
כי אין השם כבן אדם שיתנחם, כי לא ראה און בישראל.
והנה אם יהיה בהם און,
לא יקום דבר השם, כי כל דבריו הם על תנאי, רק במקום שבועה,
וכן הנביא אומר רגע אדבר (ירמי'
יח,
ז).
וזה טעם בדבר בלעם. ולא ראה עמל – הטעם כפל, והוא אחי האון.
והטעם,
מה יביא האדם לעמל בסוף און. והנה כל עת שלא הביט און ביעקב השם עמו.
ותרועת מלך בו – במחנה ישראל, וזה ותקעתם תרועה (במד'
י,
ה):

רמב"ן:

לא
הביט און
ביעקב –
יחזור אל האל הנזכר (פסוק יט), יאמר שלא הביט השם און ושקר ביעקב ולא ראה בהם עמל וכעס שיעשו לפניו ועל כן הוא עמם, ותרועת מלכותו בהם כי יריע אף יצריח על אויביהם יתגבר, זה דעת ר"א ונכון הוא.

רשב"ם:

לא
הביט
און
ביעקב
– אינו רוצה לעונשן אפילו כשהן חוטאין. כדכת'
וירא און ולא יתבונן. לא הביט. אינו רוצה להביט:

ר'
וולף
היידנהיים
הבנת
המקרא: (מוסיף
על דברי
רש"י)

וברש"י כ"י הוסיף און ועמל לשון עברה כמו שנאמר (חבקוק א' ג')
למה תראני און ועמל תביט.
שני הדברים הללו אינם נוהגים בבית יעקב,
לא הביט – לא ראה בהם הקבה"ו און או עמל, כי אינה בהם.
ולשון בני אדם הוא, כשהאדם נקי אומרין עליו הבריות:
אין בריה יכולה לראות בפלוני שום דפי,
לפיכך ה' אלוקיו עמו…

שד"ל:

אין הקב"ה יושב ורואה שאחרים יעשו חמס לישראל,
אבל ה' אלוקיו הוא תמיד עמו להצילו מכל רע.

1. סדר את המפרשים הנ"ל לקבוצות והסבר את הפ'
ע"פ כל אחת מהן!

2. מהי הקושיה הגדולה בפסוקנו ואיזו מן הקבוצות מטיבה לתרצה?

ז.
שאלות בתרגום אונקלוס.

ג'
ואלכה

ואיתך

ולמה לא תרגמו ואיזיל כמו בראשית כ"ז נ"ח;
ל'
כ"ו;
שמות ב' ז'
(ועיין ויקרא י"ח ג'; כ'
כ"ג;
כ"ו ג'; כ"ו כ"א ועיין שמות כ"ג כ"ג;
ל"ד ט')

ז'
לכה

איתא

ולמה לא תרגמה
איזל כמו בראשית י"ב א'; כ"ו ט"ז;
כ"ז ט; (ועיין בראשית י"ט ל"ב;
ל"ו כ'; שמות ג' י';
במדבר כ"ב ו'; כ"ג פסוקים ז',
י"ג,
כ"ג)

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית (תש"ד)

פרשת בלק

כ"ג א'-ו'

שאלון זה הוא השלמתו של שאלון בלק תש"ג,
שעסק אף הוא בפרקנו אולם בעיקר בשני המשלים (ז'-י';
י"ח–כ"ד);
שאלון זה עוסק בעיקר בהכנות בלעם ובמדרגתו בנבואה. מטעם זה גם מועתקת כאן שאלה "א",
מתוך השאלון ההוא.

א.
כג,
** ה',

וישם ה' דבר בפי בלעם.

ילקוט
שמעוני
(בלק)
רמז
תשס"ה.
(עיין
גם סנהדרין
ק"ה
ע"ב):

וישם
ה' דבר
בפי בלעם,
ר'
אליעזר אומר: מלאך,
ר'
יוחנן אמר: חכה.
ד"א:
שעיקם את פיו ועקמו כאלם שקובע מסמר בלוח. (ועיין גם רש"י ט"ז ד"ה וישם דבר בפיו!)

רמב"ן
ה,

וטעם
וישם ה'
דבר
בפי בלעם
– יש מפרשים כי לא ידע בלעם בדברים,
אך השם מלא אותו דברים ואמר לו שוב אל בלק וכה תדבר כי יצאו הדברים מפיך. ואולי כן דעת רבותינו שאמרו (תנחומא בלק יב)
עיקם את פיו ופיקמו כאדם שקובע מסמר בלוח, ר'
אליעזר אומר מלאך היה מדבר,
ר'
יהושע אומר וכו'.
ואינו נכון בעיני,
בעבור אמרו (להלן כד ד)
שומע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה,
אבל טעם "וישם"
הלמוד,
שלמדו הדברים שיגרוס אותם בפיו ולא ישכח ולא יפיל מהם דבר,
כטעם ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם (דברים לא יט),
וכן כי על פי אבשלום היתה שומה (ש"ב יג לב):

רמב"ם
מורה
נבוכים
מאמר ב'
פרק
מ"ה,

ביחוד הקטע: והמדרגה השניה (מהנבואה)
הוא שימצא האדם כאלו ענין אחד חל עליו וכח אחד התחדש וישימהו לדבר,
וידבר בחכמות או בתושבחות, או בדברי אזהרה מועילים, או בענינים הנהגיים או אלוקיים,
וזה כלו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם, וזהו שאמר יאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש, ובזה המין מרוח הקדש חבר דוד תהילים וחבר שלמה משלי וקהלת שיר השירים…
(עיין שם באריכות).
ודע שבלעם גם כן מזאת הכת היה,
בעת שהיה טוב,
וזה הענין רוצה באמרו "וישם ה' דבר בפי בלעם,
כאלו הוא אומר ברוח ה'
ידבר,
ומזה הענין אומר הוא על עצמו: "שומע אמרי אל".

1.
כיצד מפרש הרמב"ן את דברי חז"ל הנ"ל?

2. במה שונה הרמב"ן מדברי חז"ל הנ"ל?

3. האם קרוב הרמב"ם יותר לדעת חז"ל או לדעת הרמב"ן?

ב.
כג,
** א'.

בנה לי בזה שבעה מזבחות.

רמב"ן:

ד"ה
שבעה
מזבחות
… והנה בלעם רצה לדבקה אליו הרצון מאת ה' בקרבנות האלה, ולכן העלה עולות מספר כולם.
ורצה שיתעסק בלק עצמו בהם,
ולכך אמר ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח –
זה שוחט וזה זורק. וטעם ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי (פסוק ד), דרך תפלה, כאומר ערכתי לפניך מזבח שלם בקרבן שלם יעלו על רצון מזבחך,
כענין שיאמר הכתוב (תהלים כ ד)
יזכור כל מנחותיך ועולתך ידשנה סלה, ויאמר (שם סו טו)
עולות מחים אעלה לך עם קטרת אלים אעשה בקר עם עתודים סלה, וכן במקומות רבים.
וטעם הידיעה, כבר זכרה ר"א.
והנה בסוף כאשר לא רצה ללכת לקראת נחשים, לא רצה בלעם שיהיה בלק מעלה בקרבנותיו שלא יפגל במחשבתו, ולכך אמר הכתוב (פסוק ל) ויעל פר ואיל במזבח, וירמוז לבלעם הנזכר.
ויתכן שבלק העלה אותם, כי לפייס דעתו עשה כן והוא לא היה עוד חפץ בהם:

השוה דבריו אלה לדבריו:

ויקרא ד' ב'

נפש כי תחטא בשגגה –
…. וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת,
מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה,
ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה….

שים
לב! בשני אופנים שונים מפרש הרמב"ן (בויקרא ובמקומנו) מהי תכלית הקרבן.
מה הכריח אותו לפרש במקומנו פרוש אחר מאשר בויקרא ד' ב'?
באר לפי זה מה ההבדל בין כונת בלעם בהבאת קרבנות לבין הכונה הרצויה לפי התורה בהבאת קרבנות.

ג.
כג,
ד'

רש"י

את
שבעת
המזבחת
– שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן, אלא את שבעת המזבחות, אמר לפניו אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות,
ואני ערכתי כנגד כולן. אברהם בנה ארבעה (בראשית יב, ז)
ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, (שם יב, ח)
ויעתק משם ההרה וגו', (שם יג, יח)
ויאהל אברהם וגו'
ואחד בהר המוריה.
ויצחק בנה אחד (שם כו, כה)
ויבן שם מזבח וגו'. ויעקב בנה שתים;
אחד בשכם ואחד בבית אל:

איך תוכל לענות לשאלתו בדרך הפשט?

ד.
כג,
* ג'

וילך
שפי.

1. מה פירוש המלה שפי לפי:

ת"א:

ואמר בלעם לבלק אתעתד על עלתך ואהך מאם יערע מימר מן קדם יי לקדמותי ופתגמא דיחזינני ואחוי לך ואזל יחידי:

רש"י:

וילך
שפי –
כתרגומו יחידי, לשון שופי ושקט,
שאין עמו אלא שתיקה:

ראב"ע

וילך
שפי
– דברי המתרגם ארמית ידועים שהוא לבדו. והנה שפי – לבדו,
גם הוא בלי אח. ואחרים אמרו, כי הוא כמו נכאה לב (תה'
קט,
טז),
מגזרת ושפו עצמותיו (איוב לג, כא).
והנכון בעיני, שהוא מגזרת קול על שפיים (ירמי'
ג,
כ),
וימצא ביו"ד גם באל"ף,
כמלת פתאים (משלי א, ד).
והטעם,
שהלך אל שפי,
ותחסר מלת 'אל',
כמו ויבא ירושלים (מ"א ג, טו)…

2.
איזה מן הפירושים הנ"ל מתקבל ביותר על הדעת בהתאם לפרק כלו

3. מהי ראית ראב"ע מן הפסוק במדבר י"א?

ה.
כג,
* ג

רמב"ן:

ויקר
אלהים
אל בלעם
– בעבור שלא היה האיש הזה מגיע למעלת הנבואה על כן יאמר בו כלשון הזה, כי עתה בא אליו דבור השם דרך מקרה לכבוד ישראל, ולכך אמר בו (לעיל כב כ)
ויבא אלהים אל בלעם, כי הלשון הזה לא יאמר בנביאים, רק במי שלא בא במדרגה ההיא, וכן ויבא אלהים אל אבימלך (בראשית כ ג),
ויבא אלהים אל לבן (שם לא כד)….

ספורנו:

אולי
יקרה ה'
לקראתי.
אולי בהתבודדי –
אף על פי שלא אשיג לעלות לאור פני מלך,
כמו שהיה הענין במשה, כאמרו בכל ביתי נאמן הוא (לעיל יב,ז)
– יקרה לי שיבא ה' לקראתי,
כמו שהיה הענין במשה בתחלת נבואתו, קודם שעלה אל השלימות שהשיג אחר כך,
כאמרו וירא ה'
כי סר לראות,
ויקרא אליו אלהים:

1. מה ההבדל בין שני המפורשים בעריכת אישיותו של בלעם ונבואתו

2.
דברי ספורנו תמוהים מאד. במה?

ו.
כג,
ד'

ויקר אלוקים אל בלעם ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי…

במדבר
רבה כ':

ויקר
אלוקים
אל בלעם.
אמר לו: "רשע!
מה אתה עושה?"
אומר:
"את שבעת המזבחות ערכתי". משל לשולחני המשקר במשקלות, בא בעל השוק והרגיש בו.
אמר לו: "אתה משקר במשקל!"
אמר לו: "כבר שלחתי דורון לביתך!" אף כך בלעם.
רוח הקדש אומרת לו: "רשע!
מה אתה עושה?"
אמר לו: "את שבעת המזבחות ערכתי".

מה מאלץ את המדרש להוסיף על פסוקנו את שאלת הקב"ה "רשע!
מה אתה עושה?"
ולבאר את דברי בלעם כדברי פיוס?

ד.
כג,
ד'

ראב"ע

ואעל
פר ואיל
במזבח –
בצווי:

1. מה קשה לו וכיצד תירץ?

2.
היכן מצינו בפרושו דבר דומה לזה?

ה.
כג,
ח'

מה אקב לא קבה אל

שד"ל:

הפעולות שהיה עושה היו מוציאות אותו ממעמדו הטבעי והיא באקסטאזיס. של נבואה, ואז לא היה דברו תלוי ברצונו, מה שאין כן בזולת השעה ההיא, היה יכול לקלל כרצונו, אבל בלק לא הביאו כדי שיקלל במעמדו הטבעי, אלא במעמד למעלה מן הטבע.

1. מה ראה שד"ל לאמר דבריו אלה דווקא לפסוק זה?

2. מה התמיהה בהתנהגות בלעם המתבארת על ידי שד"ל?

ו.
שאלה בתרגום אונקלוס.

מה ראה אונקלוס לתרגם

ב–
ויעל…
פר
ואיל
במזבח

על כל מדבחא?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)

פרשת בלק

כ"ג – כ"ד

א.
שאלות כלליות:

1.*
השוה את ארבעת משלי בלעם זה לזה:

(א)
כ"ג,
ז'-י'

(ב)
כ"ג,
י"ח–כ"ד

(ג)
כ"ד,
ג'-ט'

(ד)
כ"ד,
ט"ו–כ"ד

מה ההבדל ביניהם,
היש לראות בסדר בם נאמרו – הדרגה?

העזר בדברי הרמב"ן כ"ד י"ד

ד"ה
לכה איעצך
…
והנבואה הזאת לימות המשיח היא,
כי כל נבואותיו מוסיפות בעתידות,
מתחלה אמר שהם חלק ה'
ונחלתו,
ובשנית הוסיף כבשם הארץ והרגם מלכיה, ובשלישית ראה שבתם בארץ ופרו ורבו על הארץ והעמידם מלך ינצח את אגג,
ותנשא עוד המלכות שראה דוד מתנשא למעלה,
וכמו שנאמר (ש"ב ה יב)
וידע דוד כי הכינו ה'
למלך וכי נשא מלכותו בעבור עמו ישראל,
כלומר בעבור אשר הבטיחם שתנשא מלכותם. ועתה בנבואה הזאת הרביעית יוסף לראות ענין המשיח, ולכך הרחיק הענין מאד ואמר אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב – (פסוק יז) מה שלא אמר כן בנבואות הראשונות, ואמר שזאת עצת ה' שיעץ להיות באחרית הימים:

2. *
בשני משליו האחרונים מקדים בלעם הקדמה "נאום בלעם בנו בעור…" התוכל למצוא סבה לכך, למה נאמרה הקדמה זו רק בשני משליו האחרונים ולא בראשונים, היש ללמוד מהקדמה זו על שנוי בעמדת בלעם?

לשאלה זו השוה גם גליון בלק תש"ז שאלה א1

(השוה גם את הפסוקים הקודמים בכל פעם למשל:

לפני משל א:
כ"ג ד': ויקר
אלוהים
אל
בלעם…
וישם
ה'
דבר
בפי
בלעם

לפני משל ב:
כ"ג ט"ו:
ויקר
ה'
אל
בלעם
וישם
דבר
בפיו

לפני משל ג:
כ"ד ב': ותהי
עליו
רוח
אלוהים

לפני משל ד:
כ"ד י"ט:…
איעצך
אשר
יעשה
העם…)

ב.
כ"ד י"ז

דרך
כוכב
מיעקב
וקם
שבט,...

רש"י
י"ז

אראנו
– רואה אני שבחו של יעקב וגדולתן, אך לא עתה היא, אלא לאחר זמן:

וקם
שבט
– מלך רודה ומושל:

ומחץ
פאתי
מואב
– התרגום מפרש קוצר העברי ויקטול וכו':

ומחץ
פאתי
מואב
– זה דוד, שנאמר בו השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית וגו' (שמואל ב' ח ב):

י"ט

וירד
מיעקב
– ועוד יהיה מושל אחר מיעקב:

והאביד
שריד
מעיר
– מעיר החשובה של אדום והיא רומי, ועל מלך המשיח אומר כן,
שנאמר בו וירד מים עד ים (תהלים עב ח)
ולא יהיה שריד לבית עשו (עובדיה א, יח):

רמב"ם
הלכות
מלכם י"א
א':

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל.
וחוזרין כל המשפטים שהיו בימיו משהיו מקודם:
מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה.
וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבנו, שהרי התורה העידה עליו (דברים ל' ג'-ח'):
"ושב ה' אלוהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה'
אלוהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוהיך ומשם יקחך.
והביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך". ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמר על ידי כל הנביאים.
אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני משיחים. במשיח הראשון שהוא דוד, שהושיע את ישראל מיד צריהם,
ובמשיח אחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל באחרונה. ושם הוא אומר:
"אראנו ולא עתה"
– זה דוד. "אשורנו ולא קרוב"
– זה מלך המשיח.
"דרך כוכב מיעקב"
– זה דוד. "וקם שבט מישראל"
– זה מלך המשיח.
"ומחץ פאתי מואב"
– זה דוד, וכן הוא אומר:
(שמואל ב' ח'
ב')
"ויך את מואב".
"וקרקר כל בני שת" – זה המלך המשיח שנאמר בו:
(זכריה ט' י')
"ומשלו מים עד ים". "והיה אדום ירשה"
– זה דוד שנאמר (שמואל ב' ח'
י"ד)
"ותהי כל אדום עבדים לדוד".
"והיה ירשה שעיר"
– זה מלך המשיח שנאמר: (עובדיה א' כ"א)
"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו".

ראב"ע
י"ז

וקם
שבט
… ורבים פירשוהו על המשיח. והקדמונים אמרו, סנחריב בלבל הגוים,
והנה מואב ועמלק ואשור. ועוד,
למה השלים וענו עבר (כד)?
רק היה ראוי להיות דרך כוכב בסוף משלו.
וחסירי דעת יחשבו,
כי המפרש דרך כוכב על דוד הוא מכחש ביאת המשיח.
חלילה חלילה, כי המשיח מבואר היטיב בנבואת דניאל, כאשר פירשתי, שהזכיר עמידת מלכי יון, וקום החשמונים, ועמידת בית שני ושני המצור,
והגלות והישועה זה אחר זה.
ואין צורך לנביא בעולם עם דברי משה שהוא העיקר:
אם יהיה נדחך בקצה השמים,
ושב ד' אלהיך את שבותך (דבר'
ל,
ד – ה).

רשב"ם
י"ז

אראנו
– אני רואה עתה ועכשיו את העתידות ולא עתה יהיה:

כל
בני
שת
– לפי הפשט זה מלך המשיח:

רמב"ן
י"ז

ד"ה
דרך כוכב
מיעקב…
בעבור כי המשיח יקבץ נדחי ישראל מקצה הארץ, ימשילנו לכוכב הדורך ברקיע מקצה השמים, כמו שנאמר בו (דניאל ז יג)
וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה וגו'. ואמר שהוא רואה לזמן רחוק,
שידרוך כוכב מקצה השמים ויקום ממנו שבט מושל, ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת בן אדם שהוא אבי כל האומות.
והזכיר "פאתי מואב", להודיע לבלק כי עמו לא יפול ביד ישראל עתה,
אבל באחרית הימים לא ינצל מואב מיד השבט המושל בו….

חזקוני
י"ז

ד"ה
אראנו: על דוד נתנבא;
ד"ה אשורנו ולא קרוב: כפל מלה הוא;

ד"ה ומחץ פאתי מואב: הולך ומתנבא שלעתיד יירשו עוד ישראל אדום ומואב כמו שהתנה הקבה"ו לאברהם בברית בין הבתרים:
(בראשית ט"ו י"ט)
"את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני" – שהם עמון ומואב ואדום; ד"ה כל בני שת: הם בני מואב,
שהם בני ערוה…;
י"ט ד"ה רודה יקום מיעקב והאביד שריד מכל עיר אדום וזהו יואב שנאמר (מלכים א' י"א ט"ז)
"כי ששת חדשים ישב שם יואב… כל זכר באדום."

1. מי הוא הכוכב והשבט לפי דעת הנ"ל?
סדרם לקבוצות.

2. *
התוכל להביא סעד מלשון הכתובים לכל אחת מן הקבוצות הנ"ל?

ולכל הדעות: למה אמר "דרך"
בעבר ולא "ידרוך"?

ג.
כד,
י"ז

וקרקר כל בני שת.

ר'
שמשון
רפאל
הירש
(תרגום
מגרמנית)

"קרקר"
משרש קיר – הריסת הקירות.
"בני שת" – כל באי עולם שלאחר המבול,
שכן כלם "בני נח" האחרון לצאצאי שת.
ויהיה טעמו: הכוכב הדורך מיעקב – ישראל,
המוליך את שבט – שרביט המושל, ישבר שערי מואב וימגו חומות כל העמים,
כלומר:
בפני כחה של תורת ישראל המורה לעמים את הדרך היחידה לקראת הישע – תהיה כאין וכאפס הסתגרותו של מואב במבצריו. גאוה היבדלותו תבטל ובני אדם יזנחו "חומותיהם":
לא ישימו עוד מבטחם בתגבורת הכח החמרי,
ולא יעריצוהו עוד כמחסה וכמגן.

1. במה שונה הרב הירש בפרושו לפסוקנו מכל המפרשים המובאים בשאלה ב?

2. למי התכון הרב הירש בדבריו על "מואב"?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה האחת עשרה (תשי"ב)

פרשת בלק

א.
שאלה כללית:

במדבר
כ"ג
א'-ג':

א.
ויאמר
בלעם
אל
בלק:
בנה
לי
בזה
שבעה
מזבחות
והכן
לי
בזזה
שבעה
פרים
ושבעה
אילים.

ב.
ויעש
בלק
כאשר
דבר
בלעם
ויעל
בלק
ובלעם
פר
ואיל
במזבח.

ג.
ויאמר
בלעם
לבלק:
התיצב
על
עולתך
ואלכה,
אולי
יקרה
ה'
לקראתי
ודבר
מה
יראני
והגדתי
לך
–
וילך
שפי.
ויקר
אלוקים
אל
בלעם…

במדבר
כ"ג
י"ד–ט"ז:

יד.
… ויעל
פר
ואיל
במזבח

טו.
ויאמר
אל
בלק:
התיצב
כה
על
עולתך
ואנכי
אקרה
כה.

טז.
ויקר
ה'
אל
בלעם…

1.
השוה לפסוקים אלה את הפסוקים הבאים מתוך הנביאים:

ירמיהו
א' ד':
ויהי
דבר
ה'
אלי
לאמור…

יחזקאל
א' ג':
היה
היה
דבר
ה'
אל
יחזקאל
בן
בוזי…

הושע
א' א':
דבר
ה'
אשר
היה
אל
הושע
בן
בארי

יואל
א' א':
דבר
ה'
אשר
היה
אל
יואל
בן
פתואל…

יונה
א' א':
ויהי
דבר
ה'
אל
יונה…

כיצד מתבטא בפסוקים אלה ההבדל המהותי שבין יחס בלעם לנבואתו לבין יחס נביא ה' אל נבואתו?

ב.
כ"ב,
כ':

אם
לקרא
לך
באו
האנשים
קום
לך
אתם

כ"ב,
ל"ה:
לך
עם
האנשים

** מהי סבת ההבדל בסגנון.

ענה לשאלה זו אחרי עיינך בגליון בלק תש"ו בדברי הכתב והקבלה והמלבי"ם שם

ועיין גליון בהר–בחוקותי,
שאלה ג2.

ועיין:

ברש"י
כב, כ"א

עם
שרי
מואב
– לבו כלבם שוה:

ברש"י
כב, ל"ה

עם
שרי
בלק
– שמח לקללם כמותם:

והשוה
תרגום
יונתן
בן עוזיאל
לפני הפסוקים

כ'
קום לך אתם

טייל עמהון

ל"ה לך עם האנשים

איזיל עם גוברייא

רש"י
ל"ה

ד"ה
לך עם
האנשים: בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו.

1.
הסבר את הרעיון הכלול בדבריו.

2.*
מהו הקושי שמצא רש"י בפסוקנו ושאותו תירץ?

3.**
במדבר
רבה כ"א
מובאים
דברים
אלה:

"מכאן אתה למד שבדרך שאדם רוצה לילך,
בה מוליכין אותו"

לפסוק כ' שבפרקנו.

מה ראה רש"י שלא להביא את המאמר הזה לפסוק כ' ולהביאו דוקא לפסוק ל"ה?

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השתים עשרה (תשי"ג)

פרשת בלק

פרק כ"ג

הערה:
להכנות בלעם, לפני נשאו משלו עיין גליון בלק תש"ד וכן גליון בלק תשי"ב שאלה א.

א.
שאלות כלליות:

1.
השוה את שני משליו הראשונים:
פסוקים ז' י';
פסוקים י"ח – כ"ד.

מהו הרעיון העיקרי של כל אחד מן המשלים ומה מוסיף השני על הראשון?

העזר:

בדברי
הרמב"ן
י'

ד"ה
מי מנה
עפר …
והנה כלל נבואתו בזה הפעם,
שאין השם חפץ בקללתנו, וכי אנחנו עם לבדד חלקו ועמו לא נתערב בגוים ולא נחשב עמהם, ואחריתנו טובה בדרך ישר:

רמב"ן
כ"ד

ד"ה
כי לא
נחש ביעקב
… והנה הוסיף עתה בנבואה הזאת השנית, להגיד לבלק כבשם הארץ והרגם מלכים אדירים.
והנה בלק יודע כי ישראל לא ינחלו את ארצו,
ולפיכך אע"פ שהגיד להם עתה שסופם לנצח מלכי כנען ירצה עוד שיקללם (בנצוחו)
[בנחשו]
עד שיוכל הוא להתגבר עליהם אולי יוכל להלחם בו ולהכות מהם,
על כן אמר עוד (פסוק כז) ואקחך אל מקום אחר אולי יישר בעיני האלהים וקבותו לי משם.
לא שיחזיר אחור ברכתו, שכבר הודיעו (פסוק יט) לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם,
אבל חשב הנה הם עתידים לכבוש ארץ כנען שהיא נחלתם ולהרוג מלכיהם, אבל אפשר שאתגבר אני עליהם ואכה בו כאשר עשו העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא שהכום עד החרמה (לעיל יד מה),
וזאת כוונתו מפחדו מהם כאשר הזכיר לזקני מדין (לעיל כב ד).
או היה ענינו,
שיוכל להשיב אליו כל מה שתפסו מיד סיחון מאשר למואב, כמו שמפורש בדברי יפתח, וכבר הזכרתיו:

2.*
מהי השאלה הכללית בהתנהגות בלק,
שאותה מתרץ הרמב"ן בדבריו הנ"ל האחרונים החל מן "והנה בלק יודע כי ישראל לא ינחלו…"

3. **
השוה דברי בלק בפי שלוחיו לדברי בלעם בחזרו על דבריו:

מהי סבת השנוי הזה?

ב.
שאלות סגנון:

1.
ז'
מן
ארם
ינחני
בלק
מלך
מואב
מהררי
קדם
לכה
ארה
לי…

מה המיוחד במבנה פסוק זה?
העתיקו בסמני פסוק!

(השוה לפסוק זה ישעיה ג'
י"ד!)

2.
ז'
לכה
ארה
לי
יעקב

ולכה
זועמה
ישראל

רש"י:

ארה
לי
יעקב
ולכה
זעמה
ישראל
– בשני שמותיהם אמר לו לקללם,
שמא אחד מהם אינו מובהק:

ראב"ע:

ד"ה
זועמה
ישראל –
הטעם כפול כמשפט,
שהיא דרך לדבר בטעם אחד במלות משונות ושנוהו לחזוק.

1. מה התופעה הסגנונית שעליה מדברים שניהם?

2. מה ההבדל שבין גישותיהם ואיזו נראית לך כמתאימה לפסוקנו?

ג.
כג,
ט'

הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב

העמק
דבר (ר'
נפתלי
צבי יהודה
ברלין, ראש
ישיבת
ולוז'ין,
נפטר
תרנ"ג):

לא כדרך כל אומה ולשון כשהולכים בגולה ומתערבים עם המגלים אותה משיגים בזה אהבה וחשיבות בעיניהם יותר משהיו נפרדים מהם, אבל לא כן ישראל, כשהוא לבדד ואינו מתערב עמהם,
ישכון במנוחה וכבוד "וראו כל עם הארץ כי שם ה'
נקרא עליו…" אבל כאשר הוא רוצה להיות מעורב בגויים "לא יתחשב" – אינו נחשב בעיניהם כלל… וכדאיתא בפסחים קי"ח ע"ב על הפסוק (תהילים ס"ח):
"בזר עמים קרבות יחפצו" – מי גרם להם לישראל שיתפזרו בין אומות העולם? קריבות שהיו חפצים בה" (התקרבותם אל הגויים).

ועיין גליון זאת הברכה תשי"א שאלה ב

ועיין גליון שמות תש"ו שאלה ב

1.
הסבר – מהו לפי דבריו – שבחה הגדול של ישראל?

2. במה נוטה בעל העמק דבר בפרושו מפשט הפסוק?

3. במה יש להכיר בדבריו את השפעת זמנו?
נגד איזו זרם מכוונים דבריו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה הארבע עשרה (תשט"ו)

פרשת בלק

כ"ג ה' נבואת בלעם.

א.
כ"ג ה'

וישם ה' דבר בפי בלעם.

ילקוט
שמעוני
רמז
תשס"ה:

(עיין גם סנהדרין ק"ה ע"ב):
וישם ה' דבר בפי בלעם.
ר'
אליעזר אומר: מלאך.
ר'
יוחנן אמר: חכה.
ד"א:
שעיקם את פיו ועקמו כאדם שקובע מסמר בלוח.

רמב"ן:

יש מפרשים, כי לא ידע בלעם בדברים,
אך ה' מלא אותו דברים ואמר לו:
"שוב אל בלק וכה תדבר",
כי יצאו הדברים מפיך.

ואולי כן דעת רבותינו שאמרו:
"עקם את פיו ועקמו כאדם שקובע מסמר בלוח. ר'
אלעזר אומר: מלאך היה. ר'
יהושע אומר: חכה."

ואינו נכון בעיני,
בעבור אמרו: "שומע אמרי אל"
(כ"ד ג') ואמר "מחזה שדי יחזה"
(כ"ד ג')

אבל טעם "וישם"
הלמוד שלמדו הדברים שיגרוס אותם בפיו ולא ישכח ולא יפיל מהם דבר, בטעם (דברים ל"א י"ט)
"ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם", וכן (שמואל ב' י"ג ל"ב)
"כי על פי אבשלום היתה שימה".

רמב"ם
מורה
נבוכים
מאמר ב'
פרק
מ"ה:

והמדרגה השניה (מהנבואה)
הוא שימצא האדם כאלו ענין אחד חל עליו וכח אחד התחדש וישימהו לדבר,
וידבר בחכמות או בתושבחות, או בדברי אזהרה מועילים, או בענינים הנהגיים או אלוקיים,
וזה כלו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם, וזהו שאמר יאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש, ובזה המין מרוח הקדש חבר דוד תהילים וחבר שלמה משלי וקהלת שיר השירים…
(עיין שם באריכות).
ודע שבלעם גם כן מזאת הכת היה,
בעת שהיה טוב,
וזה הענין רוצה באמרו "וישם ה' דבר בפי בלעם,
כאלו הוא אומר ברוח ה'
ידבר,
ומזה הענין אומר הוא על עצמו: "שומע אמרי אל".

1.הסבר מהו ההבדל בין ר'
אליעזר ובין ר'
יוחנן בילקוט שמעוני.

2.**
השוה לדברי הרמב"ן כאן עד "ואינו נכון בעיני"
את המקומות הבאים ששם יפרש מדרשי חז"ל:

רמב"ן
בראשית
י"א
כ"ח

ד"ה
על פני
תרח …
כי אברם אשר נולד בכותא חלק על דעת ההמון שהיו עובדים השמש, ונתן המלך אותו בבית הסוהר והיה עמהם בתוכחות ימים רבים שם,
אחר כך פחד המלך שישחית עליו ארצו ויסיר בני האדם מאמונתם וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו.
והנה על כל פנים במקום ההוא בארץ כשדים נעשה נס לאברהם אבינו, או נס נסתר,
שנתן בלב אותו המלך להצילו ושלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר שילך לנפשו,
או נס מפורסם שהשליכו לכבשן האש וניצל כדברי רבותינו…

רמב"ן בראשית ל"ז ט"ו

וימצאהו
איש והנה
תעה בשדה
– יאמר כי הוא תועה מן הדרך ולא היה יודע אנה ילך,
ונכנס בשדה כי במקום המרעה היה מבקש אותם. ויאריך הכתוב בזה,
להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו.
ולהודיענו עוד, כי הגזרה אמת והחריצות שקר,
כי זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם.
ולזה נתכוונו רבותינו (ב"ר פד יד)
באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה,
להודיענו כי עצת ה' היא תקום:

רמב"ן שמות ג'
י"ג

ד"ה
ואמרו
לי מה
ששמו …
ורבותינו נתעוררו לזה,
אמרו ויאמר משה אל האלהים הנה אנכי בא אל בני ישראל,
אמר ר' שמעון בשם ר'
סימון אמר משה עתיד אני לעשות סרסור בינך וביניהם,
כשתתן להם התורה ותאמר להם אנכי ה'
אלהיך.
אלהי אבותיכם שלחני אליכם, אותה שעה נתברר משה על עסקיו, שנתירא אם ישאלו לו מה שמו מה אומר אליהם,
באותה שעה היה מבקש משה שיודיענו הקב"ה את השם הגדול. וזה ענין השאלה:

והנה ענהו האלהים אהיה אשר אהיה, אהיה עמכם בצרה זו ואהיה עמכם בצרות אחרות, אמר לפניו רבונו של עולם דיה לצרה בשעתה, אמר לו יפה אמרת, כה תאמר לבני ישראל וגו'.
לשון רש"י מדברי רבותינו (ברכות ט ב).
והכונה להם בזה,
כי משה אמר לפניו יתברך,
ואמרו לי מה שמו, שיגיד להם השם שיורה הוראה שלמה על המציאות ועל ההשגחה, והקב"ה השיבו למה זה ישאלו לשמי, אין להם צורך לראיה אחרת כי אהיה עמהם בכל צרתם יקראוני ואענם, והיא הראיה הגדולה שיש אלהים בישראל קרובים אלינו בכל קראנו אליו ויש אלהים שופטים בארץ.
וזה פירוש נכון באגדה זו:

רמב"ן ויקרא ט'
ו'

ד"ה
קרב אל
המזבח
… ויש אומרים, היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו, נכנס משה אצלו אמר לו אהרן אחי לא תירא ממה שאתה מתירא, הגס דעתך ובא קרב אליו,
לכך אמר קרב אל המזבח.
ויקרב אל המזבח,
בזריזות:

וטעם דבר זה,
כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה' ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו, כענין שנאמר (תהלים נא ה)
וחטאתי נגדי תמיד,
והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו,
ולכך אמר לו הגס דעתך,
שלא יהיה שפל רוח כל כך שכבר רצה אלהים את מעשיו….

1.
הסבר ע"פ חמשת הדוגמאות האלה, מהי דרכו של הרמב"ן בפרשו את מדרשי חז"ל!

3. במה שונה הרמב"ן בהשקפתו על נבואת בלעם (בדבריו החל מן "אבל טעם "וישח")
מדעת חז"ל ומהו נמוקו?

4.*
התוכל להסיר את תלונת הרמב"ן ("ואינו נכון בעיני בעבור…") מעל דברי חז"ל?

5. האם קרוב הרמב"ם בהשקפתו על נבואת בלעם לדברי חז"ל או לדברי הרמב"ן או בחר לו דרך שלישית?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה החמש עשרה (תשט"ז)

פרשת בלק

שלשת המשלים הראשונים

א.
השוה את שלשת המשלים הראשונים:

1.
כיצד משקפים שלשת המשלים האלה את שנוי עמדתו ביחס לבלק מלך מואב שולחו?

2.**
איזה מקום תופש האני של המדבר בכל אחד משלשת המשלים ומה אפשר ללמוד מזה על ההבדל המהותי שביניהם?

השוה במיוחד כ"ג כ' ל–כ"ד ט'.

3.
לאיזו תקופה בתולדות ישראל מתייחס הראשון, השני,
השלישי

עיין
ברש"י
כ"ג
ט'

כי
מראש
צרים
אראנו
– אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם,
ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות:

4. מה ההבדל בין שלשתם בשימוש בדמויים וכיצד אפשר להסביר שוני זה?

5. שים לב:

שונים הם הדמויים בהם מדמה בלעם את ישראל בחלק הראשון של משלו השלישי ובין הדמויים בהם הוא מדמה את ישראל בחלק השני של משלו השלישי.
מה ההבדל בין שני סוגי המשלים וכיצד הוא המעבר מחלק לחלק?

6.**
בכ"ד ו' לפנינו ארבעה דמויים.

א.
מה מוסיף כל אחד על קודמו מעשיר את הרעיון?

ב.
השוה לפסוק זה תהילים א'
ג'

ירמיהו י"ז ח'

ירמיהו ל"א י"א.

מה יש לפסוקנו נוסף על כל הטוב שיש בפסוקים ההם?

ג.
למה הזכיר כאן בלעם שהצומח הוא נסיעתו של ה';
מה רצה להבליט על ידי כך?

7. מה הרעיון החדש המתוסף ע"י דמוי הצומח בפ' ז'
על הדמויים של פ' ו'?

8. כ"ד ט'

"מי יקימנו?"

השוה
בראשית
מ"ט
ט' ועיין שם דברי
ראב"ע,
רשב"ם.

ראב"ע,
בראשית
מ"ט
ט

מטרף
בני
עלית
דמית לי בני לגור אריה. כאשר עלית מהטרף,
והטעם – מטרף אחר. וזהו פשוטו, ואם נפרשנו על דבר יוסף,
היה ראוי שיהיה תחת עלית – העלית,
כי עלית – פועל עומד, והנה הפסוק הבא אחריו לעד.
והלא תראה ותעל אחד מגוריה (יחז'
יט,
ג),
וטעם כרע רבץ כאריה – שמנהג האריה אחר שטרף ישב על כרעו וירבץ, ואילו היה עובר כל מין חיות לא יקום מפניהם שיברח:

רשב"ם.
בראשית
מ"ט
ט

גור אריה יהודה – כמו והנה כפיר אריות. הנער קרוי גור כדכת' בתוך כפירים רבתה גוריה. לפי שהוא קל וגיבור יותר מאריה זקן,
ממשיל את יהודה לגור אריות:

מטרף בני עלית – את יהודה בני לאחר שעלית מלטרוף טרף באומות ותכרע ותשכב בעירך,
לא יבא אויב להחרידך ולהקימך ממקומך. זהו עיקר פשוטו.
בני כפילו של יהודה. והמפרשו במכירת יוסף לא ידע בשיטה של פסוק ולא בחילוק טעמים כלל:

מה פירוש השאלה הריטורית הזו ובמה היא מתאימה להיות שיא הברכות.

ועיין גם:

ויקרא
רש"י
כ"ו
ו'

ונתתי שלום – שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום,
תלמוד לומר אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול כנגד הכל.
וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכל:

וחרב לא תעבר בארצכם – אין צריך לומר שלא יבאו למלחמה, אלא אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה:

ב.
שאלה כללית

1.
השוה את הכנותיו של בלעם לפני כל אחד משלשת המשלים הראשונים.

כ"ב מ"א;
כ"ג א'-ה'.

כ"ג י"ג–י"ז

כ"ג כ"ז–ל';
כ"ד א'-ב'.

מה ההבדל בין הכנותיו לקראת נשיאת המשל בשלשת הפעמים ומה אפשר ללמוד מכאן על השתנות עמדת בלעם?

שים לב: לשאלה זו עיין גם גליון בלק תשט"ו שאלות 1,3,5.

2. **
שים לב להכנתו לפני משלו השלישי.

כ"ד
א': ולא
הלך
כפעם
בפעם
לקראת
נחשים.

אברבנאל:

… ואפשר לפרש שאין מלת "נחשים"
כאן מלשון נחש וקסם אלא כפשוטו "נחשים ועקרבים". רצונו לומר שבשאר הפעמים היה מתבודד ומתפרד לבדו, כמו שאמר (כ"ג ג') "וילך שפי", שענינו שהלך בגובה הגבעה – מתבודד. ומי שמתבודד במקומות החרבים, אין ספק שילך לקראת נחשים,
כי הם מצויים תמיד במקומות ההם.

איזו סתירה גדולה בעמדת בלעם מתיישבת אם נפרש את הפסוק כך?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. יפתור כל אחד לפי דרגתו.

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השמונה עשרה (תשי"ט)

פרשת בלק

פרק כ"ג

גליון זה הוא המשך גליון בלק תשי"ח.
עיין שם וצרפו לגליוננו.

א.
השוה את דברי ה' לבלעם למסירת דבריו לשליחים.

ב.
הסבר:

מהי כונת בלעם בשנותו את דברי ה'.

אם
לקרא
לך
באו
האנשים
קום
לך
אתם

במדבר
רבה כ'
י':

מכאן אתה למד,
שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו,
שמתחילה נאמר לו (י"ב)
"לא תלך אתם",
כיון שהעיז פניו להלוך, הלך.
שכן כתוב "ויחר אף ה'
כי הולך הוא".
אמר לו הקב"ה:
"רשע,
איני חפץ באבודן של רשעים!
הואיל ואתה רוצה לילך אבד מן העולם – קום לך!"

רש"י
ל"ה:

ד"ה
לך עם
האנשים: בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.

1.
מניין שרצה בלעם ללכת?

2.**
מה ראה רש"י להביא דברי מדרש הזה שלא לפסוק שאמרוהו חז"ל (פסוק כ') אלא לפסוק ל"ה?

ג.
רמב"ן כב, כ

ד"ה
ויחר אף
אלוקים
כי הולך
הוא: … והנכון בעיני בענין הזה, כי מתחילה מנעו ה' שלא יקלל את העם, כי ברוך הוא,
ולמה ילך עמהם אחרי שלא יקללם?! והם לא יחפצו בו לדבר אחר, על כן "לא תלך עמהם"
שלא תאור את העם, כי ברוך הוא.
ובידוע,
כי בלעם הודיעם את דברי האלוקים. ובלק שלח אליו פעם שניה,
כי לא האמין והוסיף לו כבוד בשרים רבים ונכבדים מן הראשונים ונדר להרבות שכרו וכבודו.
ובלעם ענה אותם,
שאין הדבר תלוי בממון ולא ברצונו, רק הכל בידי השם, וישאל ממנו עוד מה יצוה אותו, ועשה זה כהוגן,
כי מה יודע הוא בדעת עליון, ועצת ה' לעולם טובה והוא יורה חטאים בדרך ויודיענו מה יענה מלאכי גוי (המליצה שאולה מישעיה י"ד ל"ב),
או יגיד להם מה יקרה להם בעתיד.

והנה השם אמר לו: "כבר הודעתיך כי העם ברוך הוא, ולא תוכל לקללם,
ועתה חזרו (השליחים)
לפניך".
וטעם "אם לקרא לך"
בלבד באו, כלומר:
שיתרצו בלכתך עמהם על מנת שלא תקלל את העם כאשר הודעתיך מתחילה, "קום לך אתם,
ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה", שאפילו אם אצוה אותך שתברכם,
לא תירא מבלק.
וזה טעם "אם לקרא לך".

וכן היה החפץ לשם הנכבד מתחילה שילך עמהם אחרי הודיעו אותם שלא יקללם,
ושיתנהג בעיניהם כאשר יצוה, כי הרצון לפניו יתברך, שיברך את ישראל מפי נביא לגויים.

והנה היה על בלעם להגיד כן לשרי בלק ולומר:
"הנה הרשה השם אותי להיות קרוא לכם בלבד, אבל על מנת שלא לקלל את העם ועל מנת שאם יצוה אותי לברך,
שאברכם".

ואם לא יתרצו בכך – יהיו מניחים אותו, כי בפעם השנית הזאת אמר בלק "ולכה נא קבה לי את העם הזה"
(פ'
י"ז),
לא יחפץ בו להודיעו עתידות,
ולא לדבר אחר זולתי לקוב את העם.

והנה בלעם מרוב חפצו ללכת,
לא הודיעם זה ולא אמר להם כלום,
"ויקם בלעם ויחבוש את חמורו וילך עם שרי מואב",
כרוצה להשלים חפתם,
על כן חרה אף ה'
כי הולך הוא,
שאלו הודיעם, לא היה הולך.
ועוד שהיה בזה חלול ה'
כי בלכתו עמהם סתם והוא ברשות ה',
חשבו,
שנתן לו רשות לקלל להם את העם,
והנה חזר בו ממה שאמר תחילה, "לא תאור את העם כי ברוך הוא"
(פ'
י"ב),
כפי מה שהגיד להם, כאשר יראו עוד שלא יקללם,
יאמרו,
כי אחרי כן נמלך עוד או יהתל בהם כהתל באנוש, חלילה לה' מעשות כדבר הזה כי נצח ישראל לא ינחם:

1. מה הם הקשיים השונים בפרקנו שמישב אותם הרמב"ן בדבריו אלה?

2.*
השוה דברי רמב"ן אלה לדברי בעל עקדת יצחק בגליון בלק תשי"ח.
מה ההבדל בין שניהם בהערכת בלעם בשאלו את ה'
בשנית (פ'
י"ט)?

3.
איזו משתי הדעות נראית לך מתאימה יותר לפשוטו של מקרא?

4.**
מה ראה הרמב"ן להדגיש (בפסקה הראשונה שבדבריו)
שעצת ה' לעולם טובה היא והוא יורה חטאים בדרך (המליצה שאולה מתהילים כ"ז)?

5. מהו "חלול ה'" שנגרם ע"י הליכת בלעם עם שרי מואב – לדעת הרמב"ן?

ד.
שאלות ודיוקים ברש"י

ה.
מתוך דברי המדרשים

1.
כ"ב ויתיצב
מלאך
ה'
בדרך
לשטן
לו

במדבר
רבה כ'
י':

מלאך של רחמים היה ונעשה לו לשטן.

רש"י:

מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד.

מה קשה להם בפסוקנו?

האם מתנגד רש"י לדעת המדרש או מסייעו ומפרשו?

2.
כ"ג ותט
האתון
מן
הדרך
ותלך
בשדה
ויך
בלעם
את
האתון
להטותה
הדרך

במדבר
רבה כ'
י"ד:

הרשע הזה הולך לקלל אומה שלמה שלא חטאה לו ומכה אתונו שלא תלך בשדה.

מדרש זה נתפרש פרושים שונים.
השוה:

מתנות
כהונה:

שלא תלך בשדה וכתיב, "ויך את האתון במקל" – והיה לו להכריחה ברוח פיו.

ידי
משה:

[הוא הולך לקלל אומה שלמה ואין לך עון גדול מזה, וכאן עושה עצמו צדיק ומכה אתונו, בשביל שרוצה שלא להפסיד תבואת חברו.

איזה משני הפרושים נראה לך נכון בפירוש המדרש הזה?

3.
כ"ח ויפתח
ה'
את
פי
האתון

במדבר
רבה כ'
י"ד:

להודיעו שהפה והלשון ברשותו, שאם בקש לקלל פיו ברשותו.

1.
הסבר את הרעיון במדרש זה?

2. לשם מה באה כל השיחה עם האתון בפרקנו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה (תש"ג)

פרשת בלק

פרק כ"ג

ד.
השוה את הכנותיו למשלו הראשון להכנותיו למשלו השני:

1.
התוכל להסביר סבת אחדים מן השנויים הנ"ל?

2. ט"ז:
רש"י

ד"ה
וישם דבר
בפיו: ומה היא השימה הזאת, ומה חסר המקרא באמרו שוב אל בלק וכה תדבר,
אלא כשהיה שומע שאינו נרשה לקלל, אמר מה אני חוזר אצל בלק לצערו.
ונתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו כאדם הפוקס בהמה בחכה להוליכה אל אשר ירצה. אמר לו על כרחך תשוב אל בלק:

א.*
בעל
נחלת
יעקב על
רש"י
מקשה:

לא ידעתי למה לא פרש הרב כן לעיל (פסוק ה') "וישם ה' דבר בפי בלעם"?
ובפרט דבבמדבר רבה וכן בתנחומא אמרו כן לעיל (היינו:
לפסוק ה'). נסה ליישב קושיתו!

ב.*
למה מביא רש"י ציור כפול של "רסן"
ו"חכה"
ומה היו דבריו חסרים אם אמר אחד מהם?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וחמש (תשכ"ו)

פרשת בלק –
המשל השני

א.
שאלה כללית

בבא
בתרא
י"ד:

משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב.

יוסף
בן מתתיהו:
קדמוניות
היהודים: (ספר
רביעי
פרק ו'
י"ג)

… כי את בלעם זה שהביאוהו המדינים לקלל את העברים והוא לא יכול לעשות זאת בהשגחת אלקים, אלא נתן להם עצה, שהשתמשו בה האויבים,
וכמעט שקלקל את מדותיו של קהל העברים – ואמנם נוגעו כמה מהם מבחינה זאת – אותו כבד משה כבוד רב, כי רשם את נבואותיו ונתן לו עדות ומצא לראוי לשמור זכרו.
אע"פ שנתנה בידו האפשרות ליטול לעצמו את התהילה שהיתה כרוכה בנבואות אלה וליחסם לעצמו, מאחר שלא יכול היה להיות שום עד שיסתור את דבריו.

רש"י
לגמרא
שם:

ד"ה
ופרשת
בלעם: נבואתו ומשליו אף על פי שאינם צרכי משה ותורתו וסדר מעשיו.

הריטב"א:

ד"ה
ופרשת
בלעם: נראין דברי האומרים,
שאין זו פרשת בלעם שכתובה בתורה, דההיא הקב"ה כתבה כשאר התורה, אלא פרשה בפני עצמה הוא שכתב והאריך בה ביותר והיתה מצויה להם.

עץ
יוסף (על
עין
יעקב):

ד"ה
ופרשת
בלעם: נראה דלאו אשלש נבואות ראשונות קאמר, דאינהו כיון דלישראל הוה קא מתנבא, ודאי צרכי משה ותורתו נינהו,
אלא מנבואה רביעית קאמר…

1. מהי הפליאה במאמר חז"ל שהובא לעיל?

2. לפי דעת החכם לוי גינצברג יש להבין את מאמר הגמרא באותו כיון שבו נאמרו דברי יוסף בן מתתיהו הנ"ל.

הסבר את המאמר על פיו!

3. מה ראה בעל עץ יוסף ליחס את הבטוי "פרשת בלעם" שבמאמר חז"ל הנ"ל דוקא למשל הרביעי?

המשל השני (כ"ג,
י"ח–כ"ד)

ב.
במה שונה המשל השני מן הראשון (כ"ג ז'-י')

א.
ביחסו של בלעם אל בלק.

ב.
ביחסו של בלעם אל ה'.

ג.
ביחסו של בלעם אל ישראל.

ד.
ביחסו של בלעם אל עצמו וכוחו?

ג.
כג,
י"ט.

לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם.

רשב"ם:

ד"ה
לא איש
אל: אינו איש לחזור מברכתו בשעה מועטת כזו.
שהרי לא פשעו אחרי הברכה שברכתי אותם היום.

ד"ה
ויכזב: והוא היאך יכזב בו בחנם.

ויתנחם:
בתמיה,
והיאך יתנחם.

1.* מה ראה הרשב"ם להוסיף את דבריו המסומנים בקו, מה הקושיה שרצה ליישב על ידי הוספה זו?

2.* רב פרשנים אין מפרשים את חלקו הראשון של פ'
י"ט בתמיה, הסבר כיצד יש לפרשו בניחותא,
ומה ראה הרשב"ם לפרשו בתמיה?

ד.
כג,
כ"א.

לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל.

רמב"ן:

ד"ה
לא הביט
און
ביעקב: יחזור אל הא–ל הנזכר. יאמר,
שלא הביט השם און ושקר ביעקב ולא ראה עמל וכעס שיעשו לפניו, ועל כן הוא עמם לתרועת מלכותו בהם.
כי יריע אף יצרים על אויביהם יתגבר (על פי ישעיה מ"ב י"ג).
זה דעת ר'
אברהם (=אבן עזרא) ונכון הוא.

ויתכן עוד לפרש כי "און"
במקום הזה כמו (חבקוק ג' ז')
"תחת און ראיתי אהלי כושי".
ו"עמל"
כמוהו,
וכן (תהילים י' ז')
"תחת לשונו עמל ואון", – כזב ושקר, כי הדבר, שלא יהיה ולא יבוא כי שקר הוא,
יקרא און ועמל,
בעבור שלא יגיע לאדם ממנו רק העמל.

יאמר "הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה" כי "לא הביט אדם ביעקב ולא ראה איש בישראל און ודבר כזב",
אין בטחונם שקר ואין תוחלתם נכזבת, אבל כל ברכותיהם ובטחונם יתקיימו לעולם. כלשון (ישעיה כ' ו')
"הנה כה מבטנו"
וכן (ישעיה שם פסוק ה') "וחתו ונושו מכוש מבטם", וכן (ישעיה כ"ב י"א)
"ולא הבטתם אל עושיה יוצרה מרחוק לא ראיתם" – ענין בטחון ותקוה.
ואמר הטעם, כי "ה'
אלוקיו עמו" אשר לא יכזב ולא ינחם "ותרועת מלך" גבור בו, שלא ינוצח לעולם.
כי בהוציאו אותם ממצרים הנה לו תוקף גדול, כתועפות ראם על כל בהמה,
ואיך לא יתקיימו כל ברכותיהם,
ואין בהם נחש?

שד"ל:

ד"ה
לא הביט
און
ביעקב: אין הקב"ה יושב ורואה שאחרים יעשו חמס לישראל,
אבל ה' אלוקיו הוא תמיד עמו להצילו מכל רע,
והוא מקבל בקרב ישראל תרועת מלך, שהם מודים ומשבחים לו כשהוא מצילם מצרה,
כמו שמריעים בחצוצרות ובקול שופר לכבוד המלך,
כשהוא חוזר בשלום אחרי הכותו את האויב.

1.* מה הקושי בפסוקנו (מלבד הקושי שבפירוש המלים "און"
ו"עמל"?

2. מה ההבדל – הן בפרושי מלים – הן ביחסים תחביריים – בין שני הפרושים המובאים ברמב"ן?

3. מה ראה הרמב"ן להוסיף את פירושו השני אחר שהסכים עם פירוש הראב"ע ואמר עליו "ונכון הוא", מהי מעלת הפירוש השני?

4.* מה הם הקשיים בפ' כ"ב שמיישבם הרמב"ן בסוף דבריו?

5. *
מה בין פירושו של שד"ל לבין שני הפרושים שהובאו ברמב"ן ומהי חולשת פירושו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלושים (תשל"א)

פרשת בלק –
המשל השני

כ"ג יד –כד

(הערה:
להשוואה בין שלושת המשלים הראשונים עיין גיליון בלק תשט"ז;
למשל השני עיין גם גיליון תשכ"ו)

א.
שאלה כללית:

החוקר מ.מ.
קאליש בספרו באנגלית "נבואת בלק" (לונדון 1877 עמ'
192) מקדים למשל השני:

"המשל השני הוא ניגוד גמור למשל הראשון,
הראשון כל רוחו – שלום,
השני מלחמה. הראשון מתאר בעלות שקטה, השני – מאבק קשה…"

tranquil possession the other severe struggle""

והוא הולך ומונה צמדים נגודים בין שני המשלים.

1. מה הם הניגודים הנראים לך בין שני המשלים. הוכח דבריו מתוך פסוקי המשלים.

2. מה ההבדל בהתייחסות לבלק בשני המשלים?

3. לפי קאליש לא רק מבהיל בלעם את בלק בתיאור גדולת ישראל וגבורתו אלא גם מלמדו לקח בהראותו מה בין ישראל לבין בלק ובמה זכו לגדולתם וגבורתם.

היכן נרמז כל זה בפסוקים?

ב.
כג,
יז:

…
ויאמר לו בלק מה דבר ה':

פסוק
יח: וישא
משלו
ויאמר:
קום
בלק
ושמע,
האזינה
עדי
בנו
צפור:

מדרש
רבה במדבר
פרשה כ,
כ:

"ויאמר לו בלק מה דבר ה' " שראה שאינו ברשות עצמו לומר מה שהיה רוצה, ישב לו והיה משחק בו.

כיון שראה בלעם שהיה משחק,
אמר לו בלעם:
"עמוד!
אין אתה רשאי לישב –
ודברי המקום נאמרים!
" – "קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפור"?

רש"י
כג, יז:

מה
דבר ה':
לשון צחוק הוא זה. כלומר,
אינך ברשותך.

רש"י
כג, יח:

קום
בלק: כיון שראהו מצחק בו נתכוון לצערו. "עמוד על רגליך!
אינך רשאי ליישב ואני שלוח אליך בשליחותו של מקום".

*1.
מניין שהשאלה "מה דיבר ה'
" היא שאלה של לעג, ולמה לא יפרשו אותה כשאלה ממש מתוך רצונו לדעת?

2.
מהיכן המקרא יש להביא ראיה לכך שאף אומות עולם ידעו, שאין רשאים ליישב בשעה שדברי ה' נאמרים?

**3.
מה ראה רש"י לסטות ממקורו ולומר: "ואני שלוח אליך בשליחותו של מקום" במקום "ודברי המקום נאמרים"?

4.
מניין למדרש, שאחרי שאמר לו בלק "מה דיבר ה'
" ישב לו?

ג.
כג,
יט:

לא איש אל ויכזב

ובן
אדם
ויתנחם…

רשב"ם
כג, יט:

לא
איש אל:
אינו איש לחזור מברכתו בשעה מועטת כזו,
שהרי לא פשעו אחר הברכה שברכתי אותם היום.

** מה קשה לו?

ד.
כג,
יט:

…
ההוא אמר ולא יעשה

ודבר
ולא
יקימנה:

מדרש
רבה במדבר
פרשה כ,
כ:

"לא
איש אל
ויכזב" – אינו כבשר ודם.
שבשר ודם קונה אוהבים, מצא אחרים יפים מהם, כופר בראשונים; והוא אינו כן,
אי אפשר לו לשוב משבועת האבות הראשונים.

"ההוא אמר ולא יעשה" – אומר להביא עליהן רעות, אם עשו תשובה הוא מבטלן.
את מוצא כתוב בתורה (שמות כב, יט)
"זובח לאלהים יחרם"
ועשו את העגל והיו ראויין לכלייה, והייתי סבור לקללן ולהכחידן, ומעט עשו תשובה – ובטל (שם לב, יד)
"וינחם ה' על הרעה", וכן במקומות הרבה…

1. במה סוטה המדרש בפירוש פסוקנו מפשוטו של מקרא?

*2. מה הצריכו לדרוש את הפסוק בניגוד לפשוטו?

ה.
שאלות בראב"ע

1.
כג,
יט:...
ההוא
אמר
ולא
יעשה

ודבר
ולא
יקימנה:

אבן
עזרא כג,
יט:

ודבר:
דברה.

מה הקשר בפסוקנו שהצריכו להוסיף כאם מילת "דברה"?

2.
כג,
כ:
הנה
ברך
לקחתי
וברך
ולא
אשיבנה.

אבן
עזרא כג,
כ:

וברך:
פועל עבר. והטעם:
וה'
ברך ברכה ולא אשיבנה.

א.
מה ראה לומר שהוא פועל עבר,וכי יש אפשרות שלא לפרשו כפועל עבר?

ב.
מה ראה להוסיף מילת "ברכה"
שאינה בפסוק?

ה.
כג,
כא:

לא
הביט
און
ביעקב…

אבן עזרא כג,
כא:

לא
הביט
און: לפי דעתי כי מזאת המלה למד בלק לשלוח נשי מואב במחנה ישראל. והטעם:
כי אין ה'
כבן אדם שיתנחם,
כי לא ראה און בישראל.

והנה אם יהיה בהם און,
לא יקום דבר ה', כי כל דבריו הם על תנאי רק במקום שבועה וכן הנביא אומר: (ירמיהו פרק יח)
"רגע אדבר" וזה
טעם, "בדבר
בלעם" (במדבר לא, טז).

* א.
מהו הקושי שרצה ראב"ע ליישב בדבריו?

* ב.
הסבר את דבריו האחרונים המודגשים.

ג.
מהי ראייתו מירמיהו יח?

* ד.
הבא ראיה מן המקרא למה שאמר בראב"ע "כי כל דבריו על תנאי".

ו.
כג,
כא:

לא הביט און ביעקב

ולא
ראה
עמל
בישראל…

1. תרגום
אונקלוס
כג, כא:

אסתכלית לית פלחי גלולין בדבית יעקב ואף לא עבדי לאות שקר בישראל…

א.
מי הנושא של "לא הביט" לדעת תרגום אונקלוס?

** ב.
למה הסב מקומה של מילת השלילה מן הנשוא "הביט"
אל המושאים "און"
ו"עמל"?

2. שד"ל:

אין הקב"ה יושב לרואה שאחרים יעשו חמס לישראל,
אבל ה' אלוקיו הוא תמיד עמו להצילו מכל רע והוא מקבל בקרב ישראל תרועת מלך,
שהם מודים ומשבחים לו כשהוא מצילם מן הצרה כמו שמריעים בחצוצרות וקול שופר לכבוד המלך כשהוא חוזר בשלום אחרי הכותו את האויב.

א.
השווה פירושו של שד"ל לפירושו של הראב"ע הובא בשאלה ה/3. מה ההבדל ביניהם?

ב.
איזה משני הפירושים נראה בעיניך קרוב יותר לפשוטו של מקרא בהתחשב עם ההקשר?

3. ר'
וולף
היידנהיים, הבנת
המקרא:

"לא
הביט" – לא ראה בהם הקב"ה און או עמל, כי אינם בהם.
ולשון בני אדם הוא כשאדם נקי אומרים עליו הבריות:
"אין בריה יכולה לראות בפלוני שום דופי".

א.
מפני איזו אי הבנה רצה למנענו?

ב.
האם מסכים הוא עם אחד הפירושים שראינו (ת"א,
ראב"ע,
שד"ל)
או בחר לו דרך רביעית?

השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשל"א]

פרשת בלק –
המשל השני

פרק כג, יד – כד

הלומד פרשת בלק ייטיב לעשות בהשוותו השוואה מדוקדקת משל למשל. רק אחרי השוואה זו תתברר לו ההתפתחות העוברת על בלעם.

בגיליון בלק תשט"ז מודפסים שלושת המשלים הראשונים בשלושה טורים זה בצד זה, ועל ידי כך יובלט ההבדל לעין. אבל לא רק יחסו של בלעם משתנה ממשל למשל,
גם יחסו לבלק משתנה, (עיין שאלה א/2)
וכן משתנה יחס בלק אליו.
(עיין לזה שאלה ב. )

בגיליון בלק תשכ"א העמדנו גם את ההכנות לשני המשלים (כג,
ג–ו;
כג,
טו–יח)
בשני טורים זה מול זה ועל ידי התבוננות בהם תיפתר חידת ב/1.

לשאלות ג –ד:

בבעיה הגדולה, המתעוררת בסתירה שבין האמור בפסוקנו ובין האמור בבראשית ו,
ו–ז:
וכן בסתירה שבין שני הפסוקים המופיעים בהקשר אחד בשמואל–א טו, פסוק יא ופסוק כט, עסקנו בגיליון ויקרא תשכ"ב.

ונביא
בזה דברי
ר' יוסף
בכור שור
המסביר
עניין
זה
בפרוטרוט:

"כי ניחמתי כי עשיתים": וכן _שמואל–א טו, יא)
"ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי"
וכן (שמות לב, יד)
"וינחם ה' על הרעה" ומקשים על כל אלו (במדבר כג, יט):"לא איש א–ל ויכזב ובן אדם ויתנחם"?

ויש לך להבין כי בשלושה דרכים הנחמה באה, כי פעמים אדם נודר לחברו לעשות לו טובה או רעה ומתחרט בעצמו ואינו עומד בדיבורו,
ואע"פ שיש לאל ידו לעשות אבל אינו רוצה, וזה כזב שכוזב לו. ופעמים סבור שיכול לעשות לו ואין לא–ל ידו לעשות,
ומתנחם בעל–כורחו מחמת האונס,
ועל אלו שתיים הוא אומר:
"לא איש א–ל ויכזב", אלא מקיים דברו,
"ובן אדם ויתנחם"
מחמת שאין לו – והוא כל יכול.
ולפי שהיה אומר בלק (במדבר כג, יז):
"מה דיבר ה'?"
כלומר,
"חזור מן הברכה לקללה!" לכן ענה לו:
"לא איש א–ל ויכזב", שלא יעמוד בדיבורו,
כי כל דבריו אמת, "ובן אדם ויתנחם",
מחמת שאינו יכול לקיים, כי לא קצרה ידו.

אבל יש נחמה שלישית שאינה מחמת שנודר,
אלא מחמת אתם שנודרים להם,
כגון:
אם ידבר הקב"ה על גוי וממלכה להרע להם, כמו על אותם של נינווה,
ודאי מדעת כן הוא אומר אם יעמדו במרדן, ואם שבו –
ישוב מחרון אפו ויטיב להם,
והם קלקלו, וזהו כבודו של מעלה.

וכן כשברא הקב"ה אדם, לכבודו בראו ולשמשו,
כמו שכתוב (ישעיהו מב, ז):
"כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו,
יצרתיו,
אף עשיתיו", וכיון שקלקלו, הריני עושה עצמי כאילו ניחמתי,
ואנחם.
ומכל מקום החזרה – מהם באה. וכן שאול כשהמליכו,
מדעת המליכו, שלא יעבור על רצונו של מקום, והוא פשע, ולפיכך גרמו לו עוונותיו שאעשה עצמי כמתנחם.
ואע"פ שידע מתחילה שיקלקלו, כי הכל גלוי לפניו, בראם כדי שיווסרו בם אחרים ולא יקלקלו מעשיהם.

ומעתה יובנו דברי הרשב"ם המיישב את כל הקושי הזה במשפט נטפל קצר,
ונוסיף כאן גם את דברי
בנו
יעקב
בפירושו
לבראשית
לעניין
זה:

בלי מושג זה (של "הא–ל הניחם" על הרעה או על הטובה לגבי באדם שהשתנה) על ה' – אין דת חיה,
אין תשובה, אין כפרה. וה"וינחם"
של פסוקנו משמעו:
אחרי שפנה האדם כולו לרוע,
לחמס,
כפי שהוכח בשיפוט האלוקי (וזהו "וירא")
הרי ה' – אשר לא למען עשיית הרע "עשה"
עמו כל טוב "בארץ"
– נאלץ לשנות יחסו לאדם אשר השתנה הוא כולו לרעה.

על ידי דברים אלה הוברר ללומדים אותה "סתירה קימת" שבין "הלא איש א–ל ויכזב ובן אדם ויתנחם"
– ובין הפסוקים האחרים המדברים על נחמה הא–ל.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ג]

הפטרת פרשת פינחס

כג,
א – ה

בנות צלפחד

גיליון זה אינו עוסק בדיני ירושת הבת בתחילת פרשה זו, בבקשתן של הבנות ובאי יכולתו (או אי רצונו)
של משה לענות לבקשתן.

הפסוקים הראשונים של פרשתנו עם כל קלותם ופשטותם מבחינה לשונית ותחבירית מעוררים קשיים רבים: למילה "ותקרבנה"
שיש עמה תמיד הוראה נוספת על ההתקרבות הגופנית–הגיאוגרפית (בדומה ל"ויגש"
בראשית יח, כג;
בראשית מד, יח;
במדבר לג, טז;
דברים א, כב)
עיין גיליון פינחס תש"ה א.

על הסדר המפתיע שבו נמנים הרשויות שאליהן פונות בנות צלופחד כבר עמדו חז"ל.

ספרי
פינחס
יב:

"ותעמודנה
לפני משה
ולפני
אלעזר
הכהן
ולפני
הנשיאים".
אם משה לא היה יודע,
אלעזר היה יודע?
אלא סרס המקרא ודרשהו –
דברי ר' יאשיהו.
אבא חנן היה אומר משום ר' אלעזר:
בבית המדרש היו ובאו ועמדו לפניהם.

שתי דעות אלה להבנת הסדר שבפסוק משתקפות גם בדברים המובאים בשאלה א ובשאלה ב. (יושם לב, להבנת דעת ר'
יאשיהו,
שלא נאמר "ותעמודנה לפני משה ואלעזר ו…"
אלא נאמר: "לפני משה ולפני אלעזר" *)

מוקשים גם דבריהן של בנות צלפחד "כי בחטאו מת",
וכי מה כבוד האב וכבודו של נפטר יש בכך שהן מזכירות עוונו? ולאיזה צורך מזכירות הן את עוונו? בשאלה זו עוסקת שאלה ג.
והשווה גם גיליון פינחס תשט"ז ד, ועיין לכך גם
דברי
הרמב"ן
ד"ה
"והוא
לא היה".

והוא
לא היה
– לפי שבאו לומר "בחטאו מת", נזקקו לומר לא בחטא מתאוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה היה, אלא בחטאו לבדו ולא החטיא אחרים עמו,
לשון רש"י.
ולא פירש למה היו באות לומר "בחטאו מת", אלא שתאמרנה אבינו מת במדבר ובנים לא היו לו,
כי כן הראוי להאמר. אבל על דעת רבותינו (ב"ב קיח ב)
הוצרכו לומר שלא היה בעדת קרח, לפי שעדת קרח לא היה להם חלק בארץ וכן למתלוננים שבעדת קרח, כי נשמע זה בעם מבית דינו של משה. וכך פירש ר"א ואמר, חשבו הבנות כי לא יירשו הנועדים על ה':

ודעתי בדרך הפשט,
שאמרו ככה בעבור שחשבו שמשה רבינו היה שונא עדת קרח יותר מכל החוטאים שמתו במדבר,
שהם היו הקמים כנגדו והכופרים בכל מעשיו,
וחשבו אולי בשנאתו אותם יאמר אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו יזכר עון אבותם אל ה'
(תהלים קט יב יד), על כן הודיעוהו כי לא היה מהם.
ורמזו עוד שאינו במתי המגפות אבל במדבר מת על מטתו, וטעם כי בחטאו מת –
אמרו מת במדבר בעונו שלא זכה ליכנס בארץ, או כדברי רבי יהודה הלוי המשורר ז"ל שפירש שהוא דבק עם ובנים לא היו לו,
כאשר יאמר היום בעונות אירע כך וכך:

מה היה חטאו של צלפחד – לא מפורש בתורה,
ולכן רבו מסורות שונות ורבו הזיהויים המזהים את צלפחד עם אחד האנשים אשר מסופר עליהם ועל חטאם.

(ועיין הויכוח בשבת צו ע"ב בין ר'
עקיבא ובין ר'
יהודה בן בתירא,
אם צלפחד –
מקושש עצים בשבת היה, אם מן ה"מעפילים"
היה)

מסורת אחרת לגמרי נשתמרה בזוהר על חטאו,
וכנגד כל חיפושי החטא ונסיונות לזהותו עם אחד החטאים הכתובים בתורה עומד פירושו של ר'
יהודה הלוי (המובא בראב"ע,
גם ברמב"ן)
השונה מכולם שוני עקרוני.

בעיה אחרת בה עוסקים פרשנינו היא: איך ייתכן שעל שאלה אשר פתרונה נראה קל, מחויב הגיון, מובן מאליו, לא יודע משה לענות? ועיין התשובות השונות שנתנו בשאלות א. ב.
ג.
אף כאן רואים אנו מסורות אגדה שונות מן הקצה אל הקצה.
מכיוון שאין בכתוב עצמו שום זכר, שום רמז לסיבת התנהגותו של משה, ואין הכתוב מצדו – כהרבה מקרים דומים נותן את הערכתו, לכן ניתנת כאן אפשרות לדורשים לדון כפי ראות עיניהם,
ורואים אנו שיש דורשים לשבח ויש דורשים לגנאי. האם המניעים הם ענווה? אי רצון ליטול גדולה לעצמו?
או אי ידיעה ממש שבאה עליו כעונש?
ועיין לזה גם גיליון פינחס תשט"ז שאלה ב.

*)
למידה זו של "סרס הכתוב ופרשהו"
שהיא מידה ל"א מ–ל"ב מידות שהתורה נדרשת בהם,
עיין דברים מעניינים בספרו של שאול ליברמן:
יונית ויוונות בארץ ישראל עמ'
198-199, ושם גם מובאת הדוגמה לעיל.

שאלות בטעמי המקרא לפרשת בלק

מ.
פרלמן

א.

בפרשתנו רבו לשונות האמירה.
משתתפות בשיחות נפשות רבות וביניהן שליחי בלק,
מלאך ה'
והאתון,
אך הדמויות המרכזיות הן בלעם ובלק.

בכל אמירה נשים לב לחלוקה בין פתיחת האמירה ובין "הנאום",
כאשר האמירה בדרך כלל אינה מתחלקת בין שני החלקים האלה,
אלא אחרי חלקו הראשון של "הנאום"
כדוגמה ישמש הפסוק הבא:

במדבר
כ"ג
כ"ה ויאמר
בלק
אל–בלעם
גם–קב
לא
תקבנו

גם–ברך
לא
תברכנו

הסבר את דרך פיסוקו של הפסוק.

ב.
כ"ג ה'

וישם
ה'
דבר
בפי
בלעם
ויאמר
שוב
אל–בלק
וכה
תדבר

1.
מדוע לא הוטעמה התיבה "ויאמר"
באתנחתא?

2.
מדוע לא הוטעמה התיבה "ויאמר"
בזקף?

ג.
השווה את שני הפסוקים הבאים:

כ"ג
ג' ויאמר
בלעם
לבלק
התיצב
על–עלתך
ואלכה
אולי
יקרה
ה'
לקראתי…

כ"ג
ט"ו ויאמר
אל–בלק
התיצב
כה
על–עלתך
ואנכי
אקרה
כח.

נראה שפסוק ט"ו הוא קיצורו של פסוק ג'.
האם הפיסוק הוא זהה או שונה.
הוכח את תשובתך בעזרת כללי פיסוק הטעמים.