גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)
פרשת פינחס
פרק כ"ז
א.
פסוק א' – י"א
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים?
1. לרש"י
ב.
לפני
משה
ולפני
אלעזר
– מגיד שלא עמדו לפניהם אלא בשנת הארבעים,
אחר שמת אהרן:
לפני
משה
– ואחר כך לפני אלעזר, אפשר אם משה לא ידע אלעזר יודע,
אלא סרס המקרא ודרשהו, דברי רבי יאשיה.
אבא חנן משום רבי אלעזר אומר בבית המדרש היו יושבים, ועמדו לפני כולם:
ומה ההבדל בין שני פירושיו?
2. לראב"ע
ג.
והוא
לא
היה
– חשבו הבנות כי לא יירשו בני הנועדים על השם.
ואיך פרשו הרמב"ן לפי פשוטו ג
והוא
לא היה
– … ודעתי בדרך הפשט,
שאמרו ככה בעבור שחשבו שמשה רבינו היה שונא עדת קרח יותר מכל החוטאים שמתו במדבר,
שהם היו הקמים כנגדו והכופרים בכל מעשיו,
וחשבו אולי בשנאתו אותם יאמר אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו יזכר עון אבותם אל ה'
(תהילים קט יב יד), על כן הודיעוהו כי לא היה מהם.
ורמזו עוד שאינו במתי המגפות אבל במדבר מת על מטתו, וטעם כי בחטאו מת –
אמרו מת במדבר בעונו שלא זכה ליכנס בארץ, או כדברי רבי יהודה הלוי המשורר ז"ל שפירש שהוא דבק עם ובנים לא היו לו,
כאשר יאמר היום בעונות אירע כך וכך:
ואיך פרשו הספורנו
ג?
והוא
לא היה
בעדת
קרח. שהיה דינם שיאבד ממונם בחרם,
שהחרימם משה רבינו באמרו סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה,
ואל תגעו בכל אשר להם,
פן תספו וכן נדונו בדיני שמים כאמרו ואת כל הרכוש כי בחטאו מת.
לא היה עונש חטאו אלא שימות, לא שיאבד ממונו מן היורשים:
3. לראב"ע
ג.
כי
בחטאו
מת
אמר ר'
יהודה הלוי הספרדי,
כי פי'
בחטאו
מת
דבק עם ובנים לא היו לו,
כאשר יאמר היום בעונותיו אירע לפלוני כך וכך, ואיננו רחוק:
4. לראב"ע
ד.
כי
אין
לו
בן
– בעבור שאין לו בן:
ומה הן ד'
לשונות שמשמשת בהן "כי"?
הבא דוגמאות לכל אחת מהן.
ב.
כז,
ה.
רש"י
ויקרב
משה
את
משפטן
– נתעלמה הלכה ממנו וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר (דברים א, יז)
והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי. דבר אחר ראויה הייתה פרשה זו להכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן:
איך מצינו שנענש שמואל על כגון דא?
ג.
כז,
ז'.
כן
בנות
צלפחד
דוברות!
1. מה הקושי במלה "כן"?
איך תתרגמה לאידיש או ללעז אחר?
2. מה ראה אונקלוס לתרגמה במקום זה יאות (ועיין רש"י כאן) ולא כמו שתרגם בראשית י"ח,
ח.
כן
תעשה = כן
תעבד ולא כמו שתרגם שמות ז.
ו.
כן
עשו
= כן
עבדו?
3. מה ראה רש"י להוסיף את פירושו השני למלים כן בנות צלפחד דוברות?
ד.
שאלת רשות רק למתקדמים
לפי דברי מפרשי רש"י נראים דבריו כאן כסותרים את דבריו לעיל:
כ"ו נ"ה
לשמות
מטות
אבותם
– אלו יוצאי מצרים.
שינה הכתוב נחלה זו מכל הנחלות שבתורה,
שכל הנחלות החיים יורשים את המתים וכאן מתים יורשים את החיים.
כיצד,
שני אחים מיוצאי מצרים, שהיו להם בנים בבאי הארץ,
לזה אחד ולזה שלשה, האחד נטל חלק אחד, והשלשה נטלו שלשה,
שנאמר לאלה תחלק הארץ, חזרה נחלתן אצל אבי אביהן וחלקו הכל בשוה. וזהו שנאמר לשמות מטות אבותם ינחלו. שאחר שנטלו הבנים חלקוה לפי האבות שיצאו ממצרים, ואלו מתחלה חלקוה למנין יוצאי מצרים לא היו נוטלין אלו הארבעה,
אלא שני חלקים,
עכשיו נטלו ארבעה חלקים:
מהי הסתירה?
ה.
פסוקים י"ב–כ"ג
יב.
רמב"ן
עלה
אל הר
העברים
הזה –
שם ההר הזה "הר נבו" כאשר פירש בסדר האזינו (דברים לב מט)
ובזאת הברכה (שם לד א),
אבל יקראו אותו "הר העברים" מפני שהוא על מעברות הירדן ומשם יעברו אל ארץ כנען כאשר אמר כאן (בהאזינו ובזאת הברכה)
"אשר על פני ירחו", ושם עברו את הירדן כמו שנאמר (יהושע ד יט)
והעם עלו מן הירדן ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו.
ואיננה מצווה שיצונו הקב"ה לעשות כן עתה, שאם כן יהיה מתחייב לעלות שם מיד,
אבל טעמו תעלה
אל הר
העברים
וראית
את הארץ,
כי בעבור שצוהו לאלה תחלק הארץ (לעיל כו נג)
הודיעו כי לא על ידך תחלק, כי אתה תעלה לראש הר העברים טרם שיסעו ישראל מארץ מואב ותמות בו ולא יגיעך מן הארץ לבד הראיה.
וכן קח לך את יהושע (פסוק יח), בבוא יומך תקח את יהושע.
והשלים הכתוב (פסוק כב) לספר כי עשה כן משה בלב שלם,
והוא העשייה אשר יזכיר (דברים לא ז)
בעת פטירת משה כאשר אמרו השירה הוא והושע בן נון:
מה השאלה המתעוררת למקרא בפסוקים י"ב–י"ג ואיך מתרגם
הרמב"ן?
יג.
איך תפרש את המלים "וראית אותה" באופן שלא יהיה כפל מלים מיותר?
(י"ב וראה – י"ג וראית)
ד.
כז,
יז.
אשר
יצא
לפניהם
ואשר
יבא
לפניהם
ואשר
יוצאים
רש"י:
אשר
יצא
לפניהם
– לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה, אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג,
שנאמר (במדבר כא, לד)
אל תירא אותו.
וכדרך שעשה יהושע,
שנאמר (יהושע ה, יג)
וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו'. וכן בדוד הוא אומר (ש"א יח, טז)
כי הוא יוצא ובא לפניהם,
יוצא בראש ונכנס בראש:
ואשר
יוציאם
– בזכיותיו:
ואשר
יביאם –
בזכיותיו.
דבר אחר ואשר יביאם שלא תעשה לו כדרך שאתה עושה לי,
שאיני מכניסן לארץ:
ראב"ע:
אשר
יצא
לפניהם
– במלחמה.
ואשר
יוציאם
– ע"י אחר:
ספורנו יז.
אשר
יצא
לפניהם. בענין המלחמה. ואשר יוציאם. בעניני הנהגת המדינה:
מה קשה להם.
ז.
כז יח
1. י"ח
רש"י
לך
– את שבדוק לך את זה אתה מכיר:
מה ממריץ את רש"י לפרש את המלה "לך"
בדרך זו ולא כמו שפרש:
בבראשית י"ב,
א.
לך
לך
– להנאתך ולטובתך, ושם אעשך לגוי גדול, וכאן אי אתה זוכה לבנים.
ועוד שאודיע טבעך בעולם:
נמק את תשובתך מתוך דברי רש"י ממקום אחר שבפרקנו.
2. י"ח
רש"י
אשר
רוח
בו
– כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד:
1. מצא בדברי רש"י במקום אחר שבפרקנו הסבר לדבריו כאן.
2. מה ההבדלים בין מצוות ה'
למשה (י"ח–כ"א)
ובין הוצאתם לפועל ע"י משה (כ"ב–כ"ג)
ומה טעמם של השנויים ע"י משה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעית (תש"ה)
פרשת פינחס
כ"ז א'-י'
(הערה:
בקטע זה עסק גם גליון פינחס תש"ב,
עיין שם והשלם על ידו את גליוננו)
א.
כז.
א'
ותקרבנה בנות צלפחד…
ספרי
כ"ז
א':
כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים ולא לנקבות,
נתקבצו כלן זו על זו ליטול עצה.
אמרו:
לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום. בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מעל הנקבות, אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן,
אלא על הזכרים ועל הנקבות – רחמיו על הכל.
שנאמר (תהילים קמ"ה):
טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו.
מהו הדיוק הלשוני שעליו נבנו דברי חז"ל אלה?
ב.
כז,*
א'
מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה.
השוה דברי רש"י
ד"ה
מחלה נעה לדבריו ל"ו
י"א
ד"ה
מחלה
תרצה?
מחלה
נעה
וגו'
– ולהלן הוא אומר (במדבר לו יא)
ותהיינה מחלה תרצה,
מגיד שכולן שקולות זו כזו,
לפיכך שנה את סדרן:
לו,
יא
מחלה
תרצה
וגו'
– כאן מנאן לפי גדולתן זו מזו בשנים ונשאו כסדר תולדותן, ובכל המקרא מנאן לפי חכמתן ומגיד ששקולות זו כזו:
1.
דברי רש"י כאן נראים כסותרים דבריו שם. במה?
2.
התוכל לישב סתירה זו?
(השוה לשאלה זו גליון קדושים תש"ג ב2.)
ג.
כז,
ב'
ותעמדנה
לפני
משה
ולפני
אלעזר
הכהן
ולפני
הנשיאים…
רש"י:
לפני
משה
– ואחר כך לפני אלעזר, אפשר אם משה לא ידע אלעזר יודע,
אלא סרס המקרא ודרשהו, דברי רבי יאשיה.
אבא חנן משום רבי אלעזר אומר בבית המדרש היו יושבים, ועמדו לפני כולם:
אברבנאל:
הבנות האלה הלכו בראשונה לפני משה ואמרו לו: "אדוני,
לדין באנו" והוא השיבן: "הלא נתתי לישראל שרי אלפים,
שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות לכו לפניהם, ומה תבקשו ממני בדבר המשפט?!"
הלכו לפני אלעזר הכהן (כי אהרן כבר היה מת)
והשיבן כזה הדבר.
הלכו לנשיאים ושרי העדה ואמרו אליהם טענתם,
השיבום:
"הדבר הזה הוא מכלל 'הדבר הקשה' (עיין שמות י"ח כ"ו)
ואנחנו לא שמענו משפטו. לכו אל משה!"
התכחמו וחכו עד אשר היו כולם נקבצים פתח אהל מועד ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר ולפני הנשיאים ואמרו בפני כולם טענתם לאמר: "ראו עתה, מי הוא הראוי לדון בזה?"
1. מה הקושי בפסוק המתורץ בדבריו?
2. מה בינו לבין שתי תשובות רש"י?
3. מהי מעלת פירושו?
ד.
כז,
ג'
והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח
בבא
בתרא
קי"ח:
והוא
לא היה
בתוך
העדה –
זה עדת מרגלים,
הנועדים על ה'
– אלו המתלוננים, בעדת קרח –
כמשמעו.
רש"י:
והוא
לא
היה
וגו'
– לפי שהיו באות לומר בחטאו מת, נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה,
אלא בחטאו לבדו מת, ולא החטיא את אחרים עמו.
ר'
עקיבא אומר מקושש עצים היה.
ור'
שמעון אומר מן המעפילים היה:
רמב"ן
כז, ג:
והוא
לא היה
– לפי שבאו לומר "בחטאו מת", נזקקו לומר לא בחטא מתאוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה היה, אלא בחטאו לבדו ולא החטיא אחרים עמו,
לשון רש"י.
ולא פירש למה היו באות לומר "בחטאו מת", אלא שתאמרנה אבינו מת במדבר ובנים לא היו לו,
כי כן הראוי להאמר. אבל על דעת רבותינו (ב"ב קיח ב)
הוצרכו לומר שלא היה בעדת קרח, לפי שעדת קרח לא היה להם חלק בארץ וכן למתלוננים שבעדת קרח, כי נשמע זה בעם מבית דינו של משה. וכך פירש ר"א ואמר, חשבו הבנות כי לא יירשו הנועדים על ה':
ודעתי בדרך הפשט,
שאמרו ככה בעבור שחשבו שמשה רבינו היה שונא עדת קרח יותר מכל החוטאים שמתו במדבר,
שהם היו הקמים כנגדו והכופרים בכל מעשיו,
וחשבו אולי בשנאתו אותם יאמר אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו יזכר עון אבותם אל ה'
(תהלים קט יב יד), על כן הודיעוהו כי לא היה מהם.
ורמזו עוד שאינו במתי המגפות אבל במדבר מת על מטתו, וטעם כי בחטאו מת –
אמרו מת במדבר בעונו שלא זכה ליכנס בארץ, או כדברי רבי יהודה הלוי המשורר ז"ל שפירש שהוא דבק עם ובנים לא היו לו,
כאשר יאמר היום בעונות אירע כך וכך:
1.
בעל
תורה
תמימה
שואל:
מנא ליה לדרש כך, דילמא כמשמעו, שלא היה בעדת קרח?
ענה על שאלתו.
2. למה לא הזכיר רש"י שלא היה בעדת המרגלים כמו שנאמר בגמרא, והזכיר רק המתלוננים ועדת קרח?
3. במה שונה הרמב"ן בפרושו "על דרך הפשט"
מפירוש רש"י?
ה.
כז,**
ג'
רמב"ן
וטעם
כי בחטאו
מת –
אמרו מת במדבר בעונו שלא זכה ליכנס בארץ, או כדברי רבי יהודה הלוי המשורר ז"ל שפירש שהוא דבק עם ובנים לא היו לו,
כאשר יאמר היום בעונות אירע כך וכך:
1. מה קשה לו?
2. מה בינו לבין ר' יהודה הלוי?
ו.
** ד'
רש"י
כי
אין
לו
בן
– הא אם היה לו בן לא היו תובעות כלום.
מגיד שחכמניות היו:
1. מה בא לתרץ בדבריו הראשונים עד "תובעות כלום"?
2.
לסוף
דבריו
מקשה בעל
לבוש
האורה:
מה הייתה חכמתן בזה גדולה כל כך.
אפילו באומות העולם נוהגין כן,
שהבן קודם לבת?
ז.
כז,
* ט'
ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו.
בבא
בתרא פרק
ח' משנה
ב':
סדר נחלות כך הוא: איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. בן קודם לבת.
וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת.
בת קודמת לאחיו…
והאב קודם לכל יוצאי ירכו.
למה קצרה התורה כאן ולא הזכירה, שהאב קודם בירושת בנו לאחים,
כשמת בלי זרע?
העזר בתשובתך ברמב"ן!
ח.
שאלת סגנון:
למה נאמר בפסוקים
ט', י',
י"א:
ונתתם
את
נחלתו.
ורק בפסוק ח'
נאמר:
והעברתם
את
נחלתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)
פרשת פינחס
כ"ז י"ב–כ"ג
א.
לשאלת סמיכות פרשה זו לפרשה הקודמת:
רש"י
י"ב
עלה
אל
הר
העברים
– למה נסמכה לכאן,
כיון שאמר הקב"ה נתן תתן להם, אמר אותי צוה המקום להנחיל,
שמא הותרה הגזירה ואכנס לארץ.
אמר לו הקב"ה גזרתי במקומה עומדת. דבר אחר כיון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר כמדומה שהותר לי נדרי, משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטין שלו נכנס לשער והוא אחריו, לחצר והוא אחריו,
לטרקלין והוא אחריו,
כיון שבא ליכנס לקיטון, א"ל בני מכאן ואילך אתה אסור ליכנס:
רמב"ן
י"ב
עלה
אל הר
העברים
הזה –
שם ההר הזה "הר נבו" כאשר פירש בסדר האזינו (דברים לב מט)
ובזאת הברכה (שם לד א),
אבל יקראו אותו "הר העברים" מפני שהוא על מעברות הירדן ומשם יעברו אל ארץ כנען כאשר אמר כאן (בהאזינו ובזאת הברכה)
"אשר על פני ירחו", ושם עברו את הירדן כמו שנאמר (יהושע ד יט)
והעם עלו מן הירדן ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו.
ואיננה מצוה שיצונו הקב"ה לעשות כן עתה, שאם כן יהיה מתחייב לעלות שם מיד,
אבל טעמו תעלה אל הר העברים וראית את הארץ,
כי בעבור שצוהו לאלה תחלק הארץ (לעיל כו נג)
הודיעו כי לא על ידך תחלק, כי אתה תעלה לראש הר העברים טרם שיסעו ישראל מארץ מואב ותמות בו ולא יגיעך מן הארץ לבד הראיה.
וכן קח לך את יהושע (פסוק יח), בבוא יומך תקח את יהושע.
והשלים הכתוב (פסוק כב) לספר כי עשה כן משה בלב שלם,
והוא העשייה אשר יזכיר (דברים לא ז)
בעת פטירת משה כאשר אמרו השירה הוא והושע בן נון:
הירש
(תרגום
מגרמנית):
נסתיים סדר חלוקת הארץ. לזה נוסף הבאור שמשה בעצמו לא יכנס אל הארץ.
תפקידו של משה מוגבל בהולכת העם אל ארץ התורה והכנתו הגמורה להתנחלות בה ולשמירת פקודתו בתוכה. הוא ימות בראותו את הארץ שאליה אבל לא אל תוכה יוליך את העם.
זה לא היה דבר חדש למשה. הגזרה הזאת נודעה לו כבר מימי המאורע בקדש. אבל כאן בא הדבור להזכיר למשה, כי הגיע אל תכלית הליכתו עלי אדמות,
כדי שיבצע עוד כל מה שבלבו לעשות בטרם לכתו ואיננו ובראש ובראשונה, כדי שיבקש הוא עצמו על מנוי ממלא מקומו אחריו וכדי שהוא עצמו בידיו יבצע מנוי זה.
ב.
השוה את פסוקנו י"ב–י"ד לדברים ל"ב מ"ח–נ"ב
1.
כיצד תוכל לבאר כפילות זו?
2.
התוכל להסביר את הטעם של שנויים אחדים?
ג.
השוה את פסוקנו י"ב–י"ז לפרשה דברים ג כ"ג–כ"ז.
התוכל להסביר, למה לא נזכרה כאן בקשתו של משה בין פסוקים י"ב–י"ד לפסוקים ט"ו–כ"ג.
ענה לשלה זו אחרי עיונך בגליון דברים תש"ה שאלה ד 3.
ד.
רמב"ן י"ב
ד"ה עלה אל הר העברים.
(ראה סעיף א)
מה הן השאלות המתעוררות למקרא פרשתנו המתורצות בדברי הרמב"ן האלה?
ה.
שאלות לשון וסגנון:
1.
כיצד יש לבאר את כפל הבטוי פ'
י"ב
וראה
את
הארץ
י"ג וראית
אתה
2.
י"ד.
מה מובנה של מלת "כאשר"
בפסוק זה?
ו.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. י"ב
עלה
אל
הר
העברים:
עלה
אל
הר
העברים
– למה נסמכה לכאן,
כיון שאמר הקב"ה נתן תתן להם, אמר אותי צוה המקום להנחיל,
שמא הותרה הגזירה ואכנס לארץ.
אמר לו הקב"ה גזרתי במקומה עומדת. דבר אחר כיון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר כמדומה שהותר לי נדרי, משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטין שלו נכנס לשער והוא אחריו, לחצר והוא אחריו,
לטרקלין והוא אחריו,
כיון שבא ליכנס לקיטון, א"ל בני מכאן ואילך אתה אסור ליכנס:
לפי דעת כמה ממפרשי רש"י אין רש"י מביא שני פרושים –
תירוצים לקושיא אחת,
אלא אם כן אין אחד מהם מתרץ את קושיתו כל צרכה (ע'
גליון פינחס תש"ד ב1, ויצא תש"ה,
א5)
הסבר,
למה מביא רש"י כאן את שני פירושיו לבאר את סמיכות הפרשיות ולמה לא הסתפק באחד?
2.**
י"ג
ד"ה
כאשר
נאסף
אהרן
עד
"על
אשר
לא…":
כאשר
נאסף
אהרן
אחיך
– מכאן שנתאוה משה למיתתו של אהרן. דבר אחר אין אתה טוב ממנו, (דברים לב, נא)
1. מה קשה לו?
2. מה ראה לענות שני תירוצים?
3.**
י"ג
ד"ה
על
אשר
לא
קדשתם.
על
אשר לא
קדשתם, הא אם קדשתם אותי עדיין לא הגיע זמנכם להפטר.
בכל מקום שכתב מיתתם כתב סרחונם, לפי שנגזרה גזרה על דור המדבר למות במדבר בעון שלא האמינו,
לכך בקש משה שיכתב סרחונו,
שלא יאמרו אף הוא מן הממרים היה.
משל לשתי נשים שלוקות בבית דין אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית וכו',
אף כאן בכל מקום שהזכיר מיתתן הזכיר סרחונם, להודיע שלא היתה בהם אלא זו בלבד:
כל
מפרשי
רש"י
מתקשים
בשאלה:
הלא פסוק זה עד "משל לשתי נשים"
מקומו בהאזינו (דבירם ל"ב נ"א)
ומה ראה רש"י לפרטו כאן?
נסה למצוא תשובה לשאלה!
4.
י"ד ד"ה
הם
מי
מריבת
קדש.
בעל דברי דוד מעיר:
"והן "מי ים סוף"
טעות סופרים הוא וצריך לומר "ברפידים".
וכל המפרשים שאחריו קבלו הגהה הזו. הסבר את נחיצותה.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)
פרשת פינחס
כ"ז ט"ו–כ"ג
א.
שאלה כללית:
השוה צווי ה'
למעשה משה בהוצאת הצווי לפעל
|
המעשה |
הצווי |
|
ויקח את יהושע ויסמך את ידיו עליו ויעמידהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה ויצוהו ——- |
קח לך את יהושע וסמכת את ידך עליו והעמדת אותו לפני אלעזר… ולפני כל העדה וצוית אותו לעיניהם ונתת מהודך עליו |
נסה לבאר את סבת השנויים השונים!
ב.
כז,
ט"ו
וידבר משה אל ה' לאמור
ד"ה
לאמור: אמר לו: "השיבני,
אם אתה ממנה להם פרנס אם לא".
השוה:
רש"י
במדבר
י"ב
י"ג
ד"ה
לאמור: מה ת"ל?
אמר לו: "השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו"…
דברים
ג' כ"ד
לאמור:
זה אחד משלושה מקומות שאמר משה לפני המקום: "איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו".
מה קשה לרש"י מה ראו לדרוש מלת לאמור דווקא כאן והלא בעשרות מקומות נאמר: ("וידבר
ה'
אל
משה
לאמור")
ולא דרשוהו אלא במקומות אלה!
ג.
כז,
ט"ז
יפקד ה' אלוקי הרוחות איש על העדה
במדבר
רבה כ"א
ט"ו:
"יפקד
ה'" מה ראה לבקש הדבר הזה אתך סדר נחלות? אלא כיון שירשו בנות צלפחד אביהן, אמר משה: "הרי השעה שאתבע בה צרכי;
אם בנות יורשות,
בדין הלא שירשו בני את כבודי!" אמר לו הקבה"ו (משלי כ"ז)
"נוצר תאנה יאכל פריה" – בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס המחצלאות; הואיל והוא שרתך בכל כוחו,
כדאי הוא שישמש את ישראל,
שאינו מאבד שכרו.
"קח לך את יהושע בן נון" לקיים מה שנאמר (משלי כ"ז)
"נוצר תאנה יאכל פריה".
רש"י
יפקד
ה'
– כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי.
אמר לו הקב"ה לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה (משלי כז, יח)
נוצר תאנה יאכל פריה:
1.**
מפרשי
המדרש
רבה
ומפרשי
רש"י
תמהים:
מה ראו לסמוך בקשת משה לסדר נחלות,
והלא לא נאמרה אלא לאחר "עלה על הר העברים", ומדוע לא יפרשו,
שכיון שראה שנגזרה עליו מיתה ביקש "יפקד"?
נסה לישב את תמיהתם!
2.
השוה את דברי רש"י לדברי מקורו והסבר את השוני הסגנוני!
ד.
כז,
טז*
יפקד ה'… איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם
בראשית
רבה כ"א:
משל למלך שראה אשה אחת יתומה, בקש ליטול אותה לאשה. שלח לתובעה, אמרה:
"איני כדאי להנשא למלך!" שלח לתובעה שבע פעמים ולא הייתה מבקשת,
לבסוף נשאה לו.
לאחר זמן כעס עליה המלך ובקש לגרשה.
אמרה:
"אני לא בקשתי להנשא לך,
אתה בקשת אותי!
הואיל וכך גזרת לגרשני וליטול אחרת, אל תעשה לזו כשם שעשית לי". כך הקבה"ו.
אמר ר' שמואל בר נחמני:
שבעה ימים היה מפתהו הקבה"ו שילך בשליחותו והיה אומר לו: (שמות ד') "שלח נא ביש תשלח" "לא איש דברים אנכי…" לאחר זמן פיסו הקבה"ו והלך בשליחותו ועשה כל אותם הנסים על ידו.
בסוף אמר לו:
(במדבר כ' י"ב)
"לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ".
אמר לו משה:
"רבונו של עולם,
אני לא בקשתי להלוך, אתה החילות (מתנות כהונה: החילות לשלוח אותי לפרעה, למנות אותי למלך על ישראל),
הואיל וכך גזרת עלי, אותו שיכנס –
אל תעשה לו כדרך שעשית לי, אלא "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם!"
רש"י
ואשר
יביאם
… דבר אחר ואשר יביאם שלא תעשה לו כדרך שאתה עושה לי,
שאיני מכניסן לארץ:
היכן מצאו חז"ל רמז בתפילת משה כאן,
לדעתם שהטיח דברים כלפי מעלה,
והלא לכאורה לא בקש אלא מנהיג לישראל.
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה כפי בחירתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה אחת עשרה (תשי"ב)
פרשת פינחס
כ"ז ט"ו–כ"ג
גליון זה הוא המשל גליון פינחס תשי"א.
א.
השוה צווי ה'
למעשה משה בהוצאת הצווי לפעל
|
המעשה ויקח את יהושע ויסמך את ידיו עליו ויעמידהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה ויצוהו – – – – – – |
הצווי קח לך את יהושע וסמכת את ידך עליו והעמדת אותו לפני אלעזר… ולפני כל העדה וצוית אותו לעיניהם ונתת מהודך עליו |
ב.
כז,
יח
וסמכת
את
ידך
עליו
במדבר
רבה
כ"א:
כמדליק נר מנר
מה רצה המדרש להבהיר ע"י תמונה זו?
ג.
כז,
יט
וצוית
אותו
לעיניהם
רש"י:
וצויתה
אתו
– על ישראל, דע שטרחנין הם סרבנים הם,
על מנת שתקבל עליך:
רמב"ן:
וצויתה
אתו –
על ישראל, דע שטרחנין הן סרבנין הן,
על מנת שתקבל עליך, לשון רש"י.
ואינו נכון בעיני,
בעבור שאמר "לעיניהם",
כי יותר ראוי הענין הזה להאמר בינו לבינו כי בפניהם יגרום בהם התפקרות,
ומדרך המוסר שיזהיר להם בפני עצמן מהיותם עוד טרחנין וסרבנין. אבל "וצויתה אותו לעיניהם"
שיצונו במצות הנגיד והשופט, כי בעבור היותו לראש יפקידם בידו ויזהירנו להשתדל מאד בענינם ולהיות נלחם מלחמות ה' ויהיה הוא המוציא והמביא אותם ולהזהר בדבר המשפט. וזה ראוי להיות לעיניהם, כדי שיבטחו בו וישמעו אליו,
כי ידעו כי ילך בענינם בדרכי האמת כי כן צוה אותו רבו. וכן עשה משה,
שנאמר שם (דברים לא ז ח) ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ וגו'
עד לא תירא ולא תחת:
ובספרי צו את יהושע, על דבר תלמוד,
וחזקהו ואמצהו, מגיד שאין שני פרנסים לדור,
ואלו מצות הנגיד שיהיה תקיף ולא יירא את העם.
ולפי דעתי בפשט הכתוב, טעם "וצויתה אותו לעיניהם"
הוא המנוי שימנה אותו במעמדם להיות נגיד עליהם, כלשון מיום אשר צוה אותי להיות וגו'
(נחמיה ה יד),
וכן ויצוהו ה'
לנגיד על עמו (ש"א יג יד),
וכן למן היום אשר צויתי שופטים על עמי ישראל (ש"ב ז יא),
מניתי:
1. מה קשה לשניהם?
2. מה הן טענותיו של הרמב"ן על רש"י?
3. מה ההבדל בין שני פרושי הרמב"ן?
4. על יסוד מה מבכר הרמב"ן את פרושו השני על הראשון?
(שים לב: בחומשי תורה –
שוקן נפלה טעות דפוס בדברי הרמב"ן וצריך להיות "כי בפניהם יגרום להם התפרקות".
הפסוקים המובאים בסוף דברי הרמב"ן הם מתוך נחמיה ה';
שמואל א' י"ג;
שמואל ב' ז')
ונתת מהודך עליו.
יצחק
רג'יו:
"ונתת
מהודך" –
רוח מלכות וממשלה הצריכה להיות בלב הנגיד היא הנקראת כאן "הוד",
כענין (דברי הימים א'
כ"ט)
"ויתן עליו הוד"
הנאמר בהמלכת שלמה.
וכן יהושע קבל הוד מלכות כאשר סמך משה ידיו והעמידו לנגיד,
ועל ידי ההוד שאתן עליו יעבדוהו כל בני ישראל וזהו "למען ישמעו כל עדת בני ישראל".
והנה אין זה ביד האדם להאציל מרוחו על זולתו,
אבל ה' מבטיח שאם יסמוך משה את ידיו עליו ויעמידהו לפני העדה ויצוהו לעיניהם, אזי יתן ה'
עליו מהוד משה.
1. מה התמיהה בפסוקינו שאותה רצה לתרץ?
2.
השוה לדבריו את דברי ספורנו ד"ה ונתת מהודך.
הרצה ספורנו לתרץ אותה קושיה – או עמדה לנגד עיניו שאלה אחרת בפסוקנו?
ד.
כז,
יח
ונתת
מהודך
עליו.
במדבר
רבה
כ"א:
כשמערה מכלי אל כלי.
1. מה רצה המדרש להבהיר ע"י תמונה זו!
2.
הסבר את ההבדל שבין דברי המדרש האלה לבין הדברים המובאים בשאלה 1.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלוש עשרה (תשי"ד)
תש"ו
פרשת פינחס
כ"ז י"ב–כ"ג.
א.
לשאלת סמיכות פרשה זו לפרשה הקודמת:
רש"י
י"ב
עלה
אל
הר
העברים
– למה נסמכה לכאן,
כיון שאמר הקב"ה נתן תתן להם, אמר אותי צוה המקום להנחיל,
שמא הותרה הגזירה ואכנס לארץ.
אמר לו הקב"ה גזרתי במקומה עומדת. דבר אחר כיון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר כמדומה שהותר לי נדרי, משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטין שלו נכנס לשער והוא אחריו, לחצר והוא אחריו,
לטרקלין והוא אחריו,
כיון שבא ליכנס לקיטון, א"ל בני מכאן ואילך אתה אסור ליכנס:
רמב"ן
י"ב
עלה
אל הר
העברים
הזה –
שם ההר הזה "הר נבו" כאשר פירש בסדר האזינו (דברים לב מט)
ובזאת הברכה (שם לד א),
אבל יקראו אותו "הר העברים" מפני שהוא על מעברות הירדן ומשם יעברו אל ארץ כנען כאשר אמר כאן (בהאזינו ובזאת הברכה)
"אשר על פני ירחו", ושם עברו את הירדן כמו שנאמר (יהושע ד יט)
והעם עלו מן הירדן ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו.
ואיננה מצווה שיצונו הקב"ה לעשות כן עתה, שאם כן יהיה מתחייב לעלות שם מיד,
אבל טעמו תעלה
אל הר
העברים
וראית
את הארץ,
כי בעבור שצוהו לאלה תחלק הארץ (לעיל כו נג)
הודיעו כי לא על ידך תחלק, כי אתה תעלה לראש הר העברים טרם שיסעו ישראל מארץ מואב ותמות בו ולא יגיעך מן הארץ לבד הראיה.
וכן קח לך את יהושע (פסוק יח), בבוא יומך תקח את יהושע.
והשלים הכתוב (פסוק כב) לספר כי עשה כן משה בלב שלם,
והוא העשייה אשר יזכיר (דברים לא
הירש
(תרגום
מגרמנית):
נסתיים סדר חלוקת הארץ. לזה נוסף הבאור שמשה בעצמו לא יכנס אל הארץ.
תפקידו של משה מוגבל בהולכת העם אל ארץ התורה והכנתו הגמורה להתנחלות בה ולשמירת פקודתו בתוכה. הוא ימות בראותו את הארץ שאליה אבל לא אל תוכה יוליך את העם.
זה לא היה דבר חדש למשה. הגזרה הזאת נודעה לו כבר מימי המאורע בקדש. אבל כאן בא הדבור להזכיר למשה, כי הגיע אל תכלית הליכתו עלי אדמות,
כדי שיבצע עוד כל מה שבלבו בטרם לכתו ואיננו ובראש ובראשונה,
כדי שיבקש הוא עצמו על מנוי ממלא מקומו אחריו וכדי שהוא עצמו בידיו יבצע מנוי זה.
המה ההבדל בין שלוש דעות אלה?
ב.
השוה את פסוקינו י"ב–י"ד לדברים ל"ב מ"ח–נ"ב.
1.
כיצד יש לבאר כפילות זו?
2.
התוכל להסביר את הטעם של שנויים אחדים?
ג.
השוה את פסוקנו י"ב–י"ז לפרשת דברים ג כ"ג–כ"ז.
רמב"ן
י"ב
ד"ה
עלה
אל
הר
העברים.
(בסעיף
א)
מה הן השאלות המתעוררות למקרא פרשתנו המתורצות בדברי הרמב"ן האלה.
ד.
שאלות לשון וסגנון:
כיצד יש לבאר את כפל הבטוי פ'
י"ב וראה
את
הארץ
פ'
י"ג וראית
אתה
י"ד,
מה מובנה של מלת "כאשר"
בפסוק זה?
ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. י"ב
עלה
אל
הר
העברים
– למה נסמכה לכאן,
כיון שאמר הקב"ה נתן תתן להם, אמר אותי צוה המקום להנחיל,
שמא הותרה הגזירה ואכנס לארץ.
אמר לו הקב"ה גזרתי במקומה עומדת. דבר אחר כיון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר כמדומה שהותר לי נדרי, משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטין שלו נכנס לשער והוא אחריו, לחצר והוא אחריו,
לטרקלין והוא אחריו,
כיון שבא ליכנס לקיטון, א"ל בני מכאן ואילך אתה אסור ליכנס:
לפי דעת כמה ממפרשי רש"י אין רש"י מביא שני פרושים –
תירוצים לקושיא אחת,
אלא אם כן אין אחד מהם מתרץ את קושיתו כל צרכה.
(עיין גליון פינחס תש"ד ב1, ויצא תש"ה א5)
הסבר,
למה מביא רש"י כאן את שני פרושיו לבאר את סמיכות הפרשיות ולמה לא הסתפק באחד?
2.
י"ג
כאשר
נאסף
אהרן
אחיך
– מכאן שנתאוה משה למיתתו של אהרן. דבר אחר אין אתה טוב ממנו, (דברים לב, נא).
1. מה קשה לו?
2. מה ראה לענות שני תירוצים?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמש עשרה (תשט"ז)
פרשת פינחס
כ"ז א'-י"ח
א.
שאלות ודיוקים ברש"י
|
מניין לרש"י הרמז בפסוק לכך שעל הנשים לא נגזרה הגזרה? |
1. כ"ו |
|
מה קשה לו? מקשה |
2. ** כ"ז |
|
ומקשה ישב קושיתו! |
3. ה' |
ב.
כז,
ה
ויקרב
משה
את
משפטן
לפני
ה'
עיין
רש"י:
ויקרב
משה את
משפטן: נתעלמה הלכה ממנו וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר (דברים א'): "והדבר אשר יקשה מכם תקריבו אלי".
בעל
צידה
לדרך:
יש שפרשו, כי כיון שגלו בנות צלפחד בטענותיהן שלא היה אביהן מעדת שונאיו של משה,
היה בזה קרוב הדעת למשה,
ואלו היה דן את דינם,
היה כאלו נוטל שוחד דברים ועל כן חשך עצמו מן הדין ולא רצה לדון אותן,
ולא משום שנתעלמה הלכה ממנו.
ואין זה נראה נכון!
התוכל להסביר, מהי חולשת הפירוש הזה ובעל כרחנו נקבל דעת רש"י שנתעלמה ממנו הלכה בדרך ענש?
ג.
כז,ז'
כן בנות צלפחד דוברות
רש"י:
כתרגומו:
יאות.
כך כתובה פרשה זו לפני במרום, מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה.
בעל
באר יצחק
מתקן
גירסת
רש"י:
נראה לי שצריך לגרס: כתרגומו:
יאות ומדרשו: כך כתובה פרשה זו וגו'.
1.
הסבר,
מה טעם לתקון גירסא זה?
2. מה ראה ת"א לתרגם "כן"
במקומנו במלת "יאות"
ולא כפי שתרגם:
בראשית
י"ח
ה: כן
תעשה – כן
תעבד
שמות
ז' ט'
כן
עמו
– כן
עבדו?
3. **
מה ראה רש"י צרך להביא עוד פירוש שני:
ד"ה
כן בנות
צלפחד
דוברות: יפה תבעו, אשרי אדם שהקבה"ו מודה לדבריו.
מה תיקן בפירושו זה?
ד.
כז,
ג'
והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח.
בבא
בתרא
קי"ח:
והוא
לא היה
בתוך
העדה –
זה עדת מרגלים,
הנועדים על ה'
אלו המתלוננים, בעדת קרח –
כמשמעו.
רש"י:
ד"ה
והוא לא
היה: לפי שהיו באות לומר בחטאו מת, נזקקו לומר לא בחטא המתלוננים ולא בעדת קרח שהצו על ה'
היה,
אלא בחטאו לבדו מת ולא החטיא אחרים עמו.
1.
בעל
תורה
תמימה
מקשה על
דברי
הגמרא:
מנא ליה לדרש כך דילמא כמשמעו, שלא היה בעדת קרח?
ישב שאלתו!
2. למה שנה הדרשן מסדר המאורעות שהן (א)
מתלוננים (ב)
מרגלים (ג)
עדת קרח.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שבע עשרה (תשי"ח)
פרשת פינחס
פרק כז, יב – יד
א.
שאלה כללית
כז,
יב:
ויאמר
ה'
אל
משה
עלה
אל
הר
העברים
הזה
וראה
את
הארץ
אשר
נתתי
לבני
ישראל:
כז,
יג:
וראיתה
אתה
ונאספת
אל
עמיך
גם
אתה
כאשר
נאסף
אהרן
אחיך:
כז,
יד:
כאשר
מריתם
פי
במדבר
צין
במריבת
העדה
להקדישני
במים
לעיניהם
הם
מי
מריבת
קדש
מדבר
צין:
*1.
מדוע לא הוזכרה תפילת משה לדחיית הגזירה במקומנו והוזכרה בדברים פרק ג פסוקים כג – כז?
ב.
כז,
יב:
…
עלה
אל
הר
העברים
הזה
וראה
את
הארץ
…
פסוק
יג: וראיתה
אותה
ונאספת
אל
עמיך
…
רמב"ן
כז, יב:
עלה
אל הר
העברים
הזה: שם ההר הזה "הר נבו" כאשר פירש בסדר האזינו (דברים לב, מט)
ובזאת הברכה (שם לד א),
אבל יקראו אותו "הר העברים" מפני שהוא על מעברות הירדן ומשם יעברו אל ארץ כנען כאשר אמר כאן (בהאזינו ובזאת הברכה)
"אשר על פני ירחו", ושם עברו את הירדן כמו שנאמר (יהושע ד יט)
והעם עלו מן הירדן ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו,
ואיננה מצווה שיצוונו הקב"ה לעשות כן עתה, שאם כן יהיה מתחייב לעלות שם מיד,
אבל טעמו, תעלה אל הר העברים וראית את הארץ,
כי בעבור שצווהו "לאלה תחלק הארץ"
(לעיל כו, נג)
הודיעו כי לא על ידך תחלק, כי אתה תעלה לראש הר העברים טרם שיסעו ישראל מארץ מואב ותמות בו ולא יגיעך מן הארץ לבד הראיה.
וכן,
"קח לך את יהושע" (פסוק יח), בבוא יומך תקח את יהושע.
והשלים הכתוב (פסוק כב) לספר כי עשה כן משה בלב שלם,
והוא העשייה אשר יזכיר (דברים לא, ז)
בעת פטירת משה כאשר אמרו השירה הוא והושע בן נון.
אברבנאל
כז, יב:
ויאמר..
עלה
אל הר
העברים…: מפני שציווה ית'
על נחלת הארץ וחלוקתה, אמר לו שיעלה בהר העברים ויראה את הארץ משם,
ויאסף אל עמיו.
והיה לו לתועלת רב בידיעה הזאת כדי שישתדל לבאר הדברים שהיו צריכים ביאור קודם מותו כמו שהתפלל עליו דוד ע"ה:
הודיעני ה' קיצי ומידת ימי מה היא,
ואדעה מה חדל אני. והרמב"ן מאשר הוקשה לו אם ציווהו ית'
למשה שיאסף אל עמיו כמו שנאסף אהרון אחיו בהר ההר, איך לא מת משה שמה בעת ההיא שנצטווה עליו?
כתב,
שלא הייתה הכוונה בציווי הזה שיעשה כן עתה, אבל שהוא הודעה שהודיעו ה'
ית'
מה שיהיה אחר כך ביום מותו, שיעלה בהר העברים ויראה את הארץ וימות שמה. והוא מה שנזכר בסוף סדר האזינו. ופירש מה שנאמר שנעשה אז,
לא עתה.
ואינו נכון בעיני,
כי למה זה יספר הכתוב כאן עניין אחד שלא היה בזמן ההוא וקרוב לזה יחזור ויספרהו פעם אחרת ויותר טוב לכתוב כל זה אחר שירת האזינו.
גם אמרו, ויעש משה כאשר ציווה ה'
אותו (פסוק כב) אי אפשר שיפורש אלא על מה שנעשה עתה. לא שיבשרהו אח"כ,
ובזה אין בשורה מוצאת ואיך יצווהו ה'
על העליה בהר למות שם אם עדיין היה צריך לעשות מלחמת מדין. כמ"ש נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תיאסף אל עמיך (לא,
ב).
ואיך יצווה אותו עתה לעלות בהר ולמות שם?
ומפני זה אמרתי אני שבדיבור הזה עם היות שציווהו ה' ית'
שיעלה בהר ויראהו את הארץ לא היה כדי שימות שמה מיד ואינו כסיפור האחר שבא בסוף סדר האזינו (דברים לב, מח – נב),
ואין הפועל שזכר הכתוב שיעשה כאן הוא הנזכר שמה,
כמו שחשב הרב רבי משה בר נחמן ז"ל.
ולכן לא נאמר כאן "ומות בהר" כמו שנזכר שם;
אבל ציווהו שיעלה בהר שהיה לפניהם פעמים רבות ויראה משם את הארץ, שבכל עת שיעלה שמה ישא את עיניו אל ההרים כדי לראותה יום יום.
ואמרו עתה "וראיתה אותה ונאספת אל עמיך"
הוא להגיד שעתה יראה את הארץ מעצמו כל מה שיוכל לראות,
אבל עוד יראה אותה ראיה אחרת בעת מיתתו כמו שיזכור שמה.
וזהו "וראית אותה", שהוא העתיד בזמן ההוא "ונאספת אל עמיך"
– אז,
אחרי ראיה אחרונה,
כאשר נאסף אהרון אחיך, כי השווה עניינו לעניין אהרון באסיפה אל עמיו, אבל לא בראיית הארץ. כי משה ראה אותה ואהרון לא ראה אותה. הנה אם כן לא ציווה למשה שימות עתה אבל שיתמיד לעלות שמה בהר ולראות את הארץ משם כי קרובה מיתתו לבוא ונתן הסיבה באסיפתו אל עמיו במדבר ושלא יבוא אל הארץ שאמר שהוא כפי חטאם.
1. מה הם הקשיים בפרשה זו שאותה רצו המפרשים ליישב?
2. במה מסכימים הרמב"ן ואברבנאל?
3. מה ההבדל בין דעת הרמב"ן לדעת האברבנאל?
4.
השווה דברי הרמב"ן כאן לדבריו בבראשית יג,
יז:
רמב"ן
בראשית
יג, יז:
קום
התהלך
בארץ
לארכה
ולרחבה: יתכן שזה רשות כרצונו, אמר לו: בכל אשר תרצה ללכת בארץ לך, כי אהיה עמך ושמרתיך מרעת הגוים, כי לך אתננה,
כלומר שלך תהיה.
ואם היא מצווה שילך בה כל ארכה ורחבה להחזיק במתנתו כאשר פירשתי (לעיל יב ו),
לא נצטווה לעשות זה מיד.
והנה עשה כן,
כי עתה היה במזרח ואחר כן הלך אל ארץ פלשתים שהוא במערב, והנה קיים המצוה בחייו וטעם.
במה מתאימים דברי הרמב"ן כאן לדבריו שם?
**5.
מניין לרמב"ן שאת שירת האזינו אמרו משה ויהושע יחדיו?
6. במה מסתייע אברבנאל בפירושו בפסוק מתהילים לט,
ה?
ג.
שאלות לשון וסגנון:
1.
השווה:
פסוק
יג: כאשר
נאסף
אהרן
אחיך.
פסוק
יד: כאשר
מריתם
פי
במדבר
צין
א.
מה ההבדל בין כ (כאשר)
שבפסוק יג לבין זו שבפסוק יד?
היעזר במיכה ג,
ד:
… ויסתר
פניו
מהם
כאשר
הרעו
מעלליהם
**ב.
התוכל להביא דוגמאות ל"כאשר"
בשימוש הזה?
2.
פסוק
יד:
כאשר
מריתם
פי
במדבר
צין
במריבת
העדה
להקדישני
במים
לעיניהם
…
ראב"ע
פסוק
יד:
להקדישני:
דבק עם מריתם,
והטעם כי מריתם להקדישני, וזה הוא על אשר לא קדשתם.
מהו הקושי הלשוני בפסוק?
השאלות
המסומנות ב–
*קשות
והמסומנות ב –
**
קשות
ביותר,
יענה
כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ח]
פינחס
פרק כז, יב – יד
עלה
אל
הר
העברים
…
פרשה זו של שלושה פסוקים שייכת לאותן פרשיות אשר לכאורה הן חוזרות ונשנות פעמיים בתורה כמו בראשית מו, ח – כז ושמות א,
א – ה;
וכמו שמות כז,
כ – כא ובמדבר ח,
א;
וכן ויקרא ה,
כ – כו ובמדבר ה,
ה – י.
ועמדנו על הדומה ועל השונה בגיליונותינו השייכים לפרשיות אלה.
בכל המקומות האלה משתדלים המפרשים למצוא הסבר לחזרה זו,
והסבר לשינויים הגדולים ואף הדקים ביותר.
המורה יתן לתלמידיו לקרוא את שני המקומות האלה – בפרשתנו ובסוף האזינו (פרק לב, מח – נב),
וידרוש מהם הסבר השינויים והסבר החזרה בכלל,
עד כמה שידם מגעת, ינסו הם את כוחותיהם. ייתכן שהתשובה הניתנת באברבנאל תיאמר על ידם עוד לפני שישמעוה מפי המורה. כי המקום שבו נאמרה הפרשה לראשונה (מיד אחרי פרשת נחלות) והמקום שבו נאמרה הפרשה בשניה (סמוך למיתתו) הם המפתח לפתרון השאלה.
לשאלה א יש להעיר שדרך זו של התורה לחלק פרטים שונים למקומות שונים ולא לתת את כל הפרטים בכל מקום שאותו עניין חוזר בו הייתה כבר ידועה לרבותינו – דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום שני –
תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה דף יז א:
תני בשם רבי נחמיה: "היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה"(משלי לא, יד),
דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר.
ואפשר להביא לכך דוגמאות מפרשתנו:
1. שם האיש המוכה ושם האשה המוכה הוזכרו דווקא בפרשתנו ולא במקומם בסוף פרשת בלק. וכבר עמד על כך בעל אור החיים (ועיין גיליון פינחס תש"י שאלה ב)
2. עצת בלעם להזנות את ישראל ע"י בנות מדין לא נכתבה בפרשת בלק אלא נרמזה רק בפסוק:
"לכה ואיעצך" ונאמרה ביתר בירור בפרשתנו פרק כה פסוק יח ונאמרה במפורש רק בפרשת מטות לא, פסוק טז.
(ועיין גיליון פינחס תש"ג שאלה ד וגיליון פינחס תשט"ו שאלה 4,
5.)
כנראה היה הרמב"ן
הראשון ששם לבו לפרש הוספת פרטים למקרים שלא במקומם. מאלפים מאד – באורח עקרוני – הם דבריו לפרשת
מקץ:
רמב"ן בראשית פרק מב פסוק כא:
אשר
ראינו
צרת נפשו
בהתחננו
אלינו: חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו,
והכתוב לא סיפר זה שם,
או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות,
או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם,
או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר.
ובהתאם לדבריו שהתווה שם הוא הולך בהסבר כל המקרים הדומים.
אף במקומנו מסביר הוא:
רמב"ן
דברים
ג, כג:
וטעם
בעת ההיא:
רמז לעת הגזרה שהזכיר (לעיל א לז)
גם בי התאנף ה', ולא נזכרה שם התחנה ביום המעשה. והנכון כי "בעת ההיא", בעת הנזכרת שכבשתי סיחון ועוג והתחלתי להלחם בעממין שניתנו לישראל וחלקתי הארץ לשני השבטים, והיה זה כאשר נאמר לו (במדבר כז יב)
עלה אל הר העברים הזה,
כי אז בקש רחמים על הדבר והתחנן התחנה הזאת וכאשר לא שמע השם בקולו, חזר והתפלל יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה,
כמו שנזכר שם (פסוק טז) וזהו וצו את יהושע (להלן פסוק כח).
אבל הזכיר שם (בפרשת פינחס) התפילה אשר נענה עליה (בפרשת ואתחנן), וכאן הזכיר זה (תפילת "אעברה נא ואראה")
להודיע כי הארץ הייתה חביבה עליו מאד ולא זכה אליה בעבורם,
וכל זה מתוכחותיו.
והרבה מן ההבדלים בין פרשיות ספר במדבר ובין פרשיות דברים מתבארים מתוך כך "שמשה רבנו מדבר כאן כמספר מה שקרה ושם כמוכיח",
(ר'
דוד הופמן בפירושו לדברים).
ועיין לכלל זה גיליון דברים תש"ז ב – 1,2,3
וגיליון דברים תשט"ז א 1,2,3,4
לעניין החזרה במעשה המרגלים:
"על כן עלינו להסיק, גם בלי הסיפור אשר בספר דברים, ששילוח המרגלים לא בא בעיקרו כתוצאה מציווי מפורש מפי ה'. אם כן יש לפרש מה שנאמר מפי ה' אל משה "שלח לך אנשים"
(במדבר יג,ב),
שהכוונה רק,
1. רשות לשלוח מרגלים (שלח לך פירושו:
אתה רשאי לשלוח,
רש"י ושאר מפרשים),
ועוד,
2. הוראה לקחת איש אחד איש אחד לשבט,
ואיש זה מקרואי העדה הנכבדים.
משה רבנו אינו מזכיר את כל הפרטים הללו בספר דברים, מפני הטעם הפשוט,
שאינם שייכים לדברי התוכחה שלו,
ומאידך גיסא, אין סיפור המאורעות בבמדבר רואה צורך להזכיר שהדרישה לשילוח המרגלים יצאה מאת בני ישראל. בכלל,
הדבר מובן בהחלט,
שיש כמה עובדות שסופר ההיסטוריה אינו מזכיר אותם ולעומתו הנואם בשעת הנאום מזכיר דווקא את אלה, כיוון שמוסיפות לנאומו כח שכנוע.
בתור דוגמא בולטת ביותר אפשר להצביע כאן על נאומו של יהודה אצל יוסף … "
(מתוך הופמן לדברים עמ' לו)
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושתים (תשכ"ג)
פרשת פינחס –
בנות צלפחד
כ"ז א'-ה'
א.
כז,
ה':
ויקרב
משה
את
משפטן
לפני
ה'
במדבר
רבה
פרשה
כ"א
(י"ב):
וכתיב
"ויקרב
משה
את
משפטן",
יש אומרים, שהפליא מן משה,
(מהרצ"ו:
שהעלים ה' ממנו משפטן של בנות צלפחד),
שיש צדיקים שנתנאו בדבר מצווה והתיש הקב"ה את כחן.
ואתה מוצא שאמר דוד (תהילים קי"ט)
"זמירות היו לי חוקיך", לומר שקלות ורגילות כזמירות; אמר לו הקב"ה:
"חייך,
שסופך לטעות בדבר שהתינוקות קורין!"
כשהעלה את הארון טעה ונתנו על העגלה שנאמר (שמואל ב' ו')
"וירכיבו את ארון האלוקים על עגלה חדשה".
תלה הארון עצמו באויר ונשמטו הפרות מתחתיו,
קרב עוזא לסמכו שנאמר (שמואל ג' ו')
"ויכהו שם האלוקים על הגל",
מפני ששגגת תלמוד עולה זדון.
"ויחר לדוד על אשר פרץ ה' פרץ בעוזא" אמר לו הקב"ה "ולא אמרת: זמירות היו לי חוקיך?! ולא למדת (במדבר ז') "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו" והתחיל (=דוד)
תוהה (דברי הימים א'
ט"ו)
"פרץ ה' אלקינו בנו, כי לא דרשנוהו כמשפט".
וכן משה, מפני שאמר (דבקים א') "והדבר אשר יקשה מכם תקריבו אלי ושמעתיו"
– התיש כוחו.
משל לשולחני שאמר לתלמידו: "אם יביאו לך סלעים לפרוט – פרוט.
ואם יבואו מרגליות הביאם אלי".
באה אצלו חוליה אחת של זכוכיות (מתנות כהונא: שהתינוקות משחקין בו מפני שאינה חשובה כלום),
הוליכה אצל רבו.
הלך רבו להראותה לאחר! אף כך משה.
אמר:
"הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו".
באו בנות צלפחד והפליא ממנו "ויקרב משה את משפטן לפני ה'".
"כן
בנות
צלפחד
דוברות" –
כך הוא הדין.
אמר לו הקב"ה:
"ולא אמרת הדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו"?
הדין שאין אתה יודע, הנשים דנין אותו!
ד"א "וירק משה את משפטן…" ריש לקיש אומר:
יודע היה משה רבנו את הדין הזה,
אלא באו לפני שרי עשרות תחילה, אמרו:
"דין של נחלות הוא, ואין זה שלנו אלא של גדולים ממנו".
באו אצל שרי חמשים, ראו שכבדו אותן שרי עשרות,
אמרו שרי חמשים:
"אף אנו יש שם גדולים ממנו…"
וכן לשרי מאות,
וכן לשרי אלפים וכן לנשיאים,
כולם כענין הזה,
שלא רצו לפתוח בו לפני מי שגדול מהם, הלכו לפני אלעזר.
אמר להם: "הרי משה רבנו"!
באו אלו ואלו לפני משה.
ראה משה שכל אחד ואחד כבד את מי שגדול ממנו –
אמר "אם אמר להם הדין, אטול את הגדולה".
אמר להם: "אף אני –
יש גדול ממני".
1.**
מה הן התמיהות בענין ותמיהות בסגנון –
שלהן ניתנת תשובת בדברי המדרש?
2. מה ההבדל העיקרי בין דעת היש אומרים לבין דעת ריש לקיש.
3.
כיצד מפרשים בעלי יש אומרים מלת "שמע"
בדברים א' "ושמעתיו"?
4.
כיצד מפרש ריש לקיש את פ' ב'
בפרקנו ועל פי איזו ממידות שהתורה נדרשת בהן הוא מפרשה?
5.
הסבר כיצד נענש משה כאן על הנאמר בדברים א',
והלא דברי משה שם בערבות מואב היו וסמוך למותו של משה נאמרו, ולא קדמו למסופר כאן.
ב.
כז,
ג':
אבינו
מת
במדבר
ראב"ע:
ד"ה
כי
בחטאו
מת: אמר ר' יהודה הלוי הספרדי כי פירוש "כי בחטאו מת"
דבק עם "ובנים לא היו לו", כאשר יאמר היום:
בעונותיו אירע לפלוני כך וכך,
ואיננו רחוק
זהר:
בלק
(חלק
ג' דף
כ"ה)
(ע"פ
תרגום
"הסולם"):
הטענה שטענו בנות צלפחד שהוא מת במדבר הוא, שהיה צלפחד רב לבית יוסף ומתוך שלא היה יודע דרכי תורה כראוי, על כן לא היה נשיא.
והוא היה שלא שמר פיו ודבריו כנגד משה שכתוב (במדבר כ"א)
"וידבר העם באלוקים ובמשה" וצלפחד היה המדבר,
ועליו כתוב (שם כ"א פ"ו)
"וימת עם רב מישראל", דלא ידע אורייתא ואיהו רב משפחה; רב מזרעו של יוסף, מבניו של מנשה.
ומשום שחטא במדבר בדבור כנגד משה, חשבו (בנותיו)
שמשה נוטר לו שנאה. ומשום כן קרבו לפני משה ואלעזר וכל הנשיאין וכל ראשי אבות,
ולא דברו עם משה אלא בפניהם, "בגין דקניאו קנאה מניה" – (תרגום הסולם: משום שקנאו קנאה ממנו (?)).
מכאן – מי שחושש מפני הדין יקרב דיינים אחרים וירבה אנשים עם אותו דיין, כדי שימשעו דינו ויפחד מפניהם,
ולא יהא דן אלא כראוי,
ואם לא (=ידון כראוי) ידחו אותו מלהיות דיין. והן לא ידעו שמשה עניו מכל אדם,
ולא ידעו שמשה אינו כן.
כיון שראה משה כך, אמר:
"חמינא (=אני רואה) דכל כנופיא דגוברין רברבין מישראל וכל רישי אבהן וכל נשיאי כנשתא עלי קריבו (=שכל אסיפת אנשים גדולים מישראל וכל ראשי אבות וכל נשיאי העדה),
מיד אתפרש (=פרש עצמו) מן הדין, הדא הוא דכתיב "ויקרב משה את משפטן לפני ה'". דיינין אחרינן ארחא דא לא נטלי (דיינים אחרים אין נוטלין לעצמן דרך זו),
אף על גב שיש עליהם אספירה גדולה,
אלו דיינים נקראים עזי פנים.
אין בהם מענותנותו של משה כולל. זכאה חולקיה דמה (אשרי חלקו).
1. מה הם הקשיים המתישבים בדברי ר' יהודה הלוי והזהר?
2. מה ההבדל בין תשובתיהם?
3.**
מהי ראית הזהר מבמדבר כ"א ו'?
ג.
שיר השירים רבה א' ג'
"צוארך בחרוזים" – ר'
לוי בשם ר'
חמא בר' חנינא אמר: אלו פרשותיה של תורה, שהן חרוזות זו בזו, ומושכות זו בזו,
ומדליקות זו בזו,
ודומות זו לזו,
וקרובות זו לזו:
מגון הדין דכתיב (כ"ו נ"ג)
"לאלה תחלק הארץ בנחלה". מה כתיב תמן?
"ותקרבנה בנות צלפחד"
"כן בנות צלפחד דוברות", וכתיב בתריה: "עלה על הר העברים הר נבו". וכי מה עניין זה לזה?
כיון שאתפליג ארעא,
באו בנות צלפחד ליטול חלקן אצל משה ונסתלק משה מדינן, שנאמר "ויקרב משה את משפטן". אמר לו הקב"ה:
"מדינן אתה מסתלק ומלפני אין אתה מסתלק!
עלה על הר העברים".
(לשון אחרת במדרש האגדה (פינחס)
"מדין תורה אתה מסלק עצמך,
שמא מדיני אתה יכול לסלק עצמך? עלה אל הר העברים".
במה שונה הערכת המדרש את התנהגות משה מהערכות הדעות שבשאלות א ו–ב?
ד.
כז,
ד
תנה
לנו
אחוזה
בתוך
אחי
אבינו
ספרי
פינחס
קל"ג:
תנה
לנו
אחוזה
בתוך
אחי
אבינו
– ר'
נתן אומר: יפה כח נשים מכח אנשים,
אנשים אומרים (במדבר י"ד ד') "נתנה ראש ונשובה מצרימה", ונשים אומרות: "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו".
**
ומקשין:
מה ראייה בזה שיפה כחן שבאו לבקש נחלה כשכל העם באין לארץ, ומי יודע מה עשו הנשים אז, כשבקשו האנשים לחזור למצרים?
נסה לישב קושיה זו (שים לב שדייק התנא לדרוש על פסוק זה ולא על ראש הפרשה!).
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושבע (תשכ"ח)
פרשת פינחס
כ"ז י"ב–כ"ג
א.
שאלה כללית
השוה:
|
דברים מ"ח וידבר ה' בעצם היום הזה לאמור: מ"ט עלה על הר העברים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני יריחו וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה נ' ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמך כאשר מת אהרן אחיך בהר ההר ויאסף אל עמיו. נ"א על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קדשתם אותי בתוך בני ישראל. נ"ב כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא אל הארץ אשר אני נותן לבני ישראל. |
במדבר י"ב ויאמר ה' עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל י"ג וראית אותה ונאספת אל עמך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך י"ד במדבר צין במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם הם מי מריבת קדש מדבר צין. |
רמב"ן:
… ואיננה מצווה שיצונו הקב"ה לעשות כן עתה, שאם כן יהיה מתחייב לעלות שם מיד,
אבל טעמו: תעלה על הר העברים וראית את הארץ,
כי בעבור שצוהו (כ"ו נ"ג)
"לאלה תחלק הארץ בנחלה", הודיעו כי לא על ידך תחלק, כי אתה תעלה לראש הר העברים טרם שיסעו ישראל מארץ מואב ותמות בו ולא יגיעך מן הארץ לבד הראיה.
הסבר –
גם בעזרת דברי הרמב"ן –
אחדים מן השנויים בלשון שתי הפרשיות.
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
א. ב.* לפי פירושו הראשון של רש"י טעה משה בהבנת המלים "נתן תתן להם" ג. ד.* מה פירוש "נדרי" ה.*** |
1. י"ב ד"א: |
|
א. ב.** למי מוסבת מלת "הם" ג.* השוה דבריו כאן לדבריו כ' ד.** מה ראה רש"י שלא להסתפק באחד משני פרושיו למה הביא את שניהם? |
2. י"ד ד"א: |
|
א. ב. נסה לישב קושיתו! |
3. ט"ו ט"ז |
|
א. מניין לרש"י שאין פרוש פסוקנו אף הוא כך ומה ראה לשנות פרושו כאן ושם? ב. ג.* מה ראה רש"י לומר בשני הפסוקים הראשונים שהביא "שנאמר" |
4. י"ז |
ג.
כה,
י"ט
והעמדת
אותו
לפני
אלעזר
הכהן
ולפני
כל
העדה
העמק
דבר:
העמדה זו היא לשררה עליהם,
ומכל מקום אינו אלא לעבדות שמוכרח לעבדם בכח שמשתרר עליהם. משום הכא כתיב "והעמדת אותו לפני"
באותה לשון דכתיב להלן בפ'
כ"א,
שמראה על טפילות,
היינו משום שבאמת השררה גם כן הוא תפילות.
1.
מהי תפישת "השררה"
המובעת בדבריו.
2.*
מדוע הוא מסתמך על פסוק כ"א לשם באור פסוקנו,
במה ברור הפסוק ההוא יותר מפסוקנו?
ד.
כה,
י"ז
ולא
תהיה
עדת
ה'
כצאן
אשר
אין
לה
רועה.
כמה מפרשים תמהים שנאמר כאן "עדת ה'"
ולא נאמר "עדתך".
ויש מפרשים שהוא "כמשפט לשון הקדש בכמה מקומות!"
1.*
הבא דוגמא ל"משפט לשון הקדש"
ממקום אחר.
2.
* הסבר למה בחר הכתוב כאן "במשפט לשון הקדש"
זה ולא כתב לפי הרגיל יותר והמקובל יותר בגוף שני?
ה.
כה,
י"ט
וצוית
אותו
לפיניהם
רש"י:
ד"ה
וצוית
אותו: על ישראל: "דע שטרחנים הם,
סרבנים הם, על מנת שתקבל עליך.
שד"ל
המשתדל:
אין הכונה כלל שיצוהו שום צווי וילמדהו שום דבר,
אבל כל מנוי על שררה נקרא "צווי"
כמו (שמואל א' י"ג י"ד)
"ויצוהו ה' לנגיד על עמו";
(שם כ"ה ל') "וצו לנגיד על ישראל"; (שמואל ב' ו'
כ"א)
"לצוות אותו נגיד";
(שמואל ב' ז'
י"א)
"צויתי שופטים על עמי".
ר'
משה
אשכנזי
"הואיל
משה"
תמנה אותו לנגיד,
וביום משוה איש לראש ושר היו מזכירים לפניו משפטו.
וכן מצאנו… במלכים ב' (י"א י"ז)
"ויכרת יהוידע את הברית בין ה' ובין המלך ובין העם להיות לעם לה'
ובין המלך ובין העם" – מה שמוטל לעשות בין על העם, בין על המלך.
וכן השתמשו בשורש "צוה"
להוראת "מנה"
כמו (שמואל א' י"ג י"ד)
"ויצוהו ה' לנגיד"
וזולתם.
1.
מה קשה לשלשתם?
2.
מה ההבדל העיקרי בין תשובת רש"י לבין תשובת שד"ל בישוב הקושי הנ"ל?
3.
הרמב"ן מתנגד לדברי רש"י ("ואינו נכון בעיני")
– מה אפשר לטעון נגד פרוש רש"י זה?
4.
מה ההבדל בין שתי התשובות הניתנות בדברי "הואיל משה"?
ב"ה
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח]
פרשת פינחס
כ"ז י"ב–כ"ג
לקטע זה של פרשתנו עיין גם גליונות פינחס תשי"א,
תשי"ב.
התחלת הקטע הזה,
שלשת פסוקיו הראשונים,
היא מאותן הפרשיות אשר לכאורה הן חוזרות ונשנות פעמים בתורה ולכאורה זו חזרה מיותרת.
(כמותה הן פרשיות בראשית מ"ו ח'-כ"ז ושמות א'
א'-ה';
וכן שמות כ"ז כ'-כ"א במדבר ח'
א';
וכן ויקרא ה'
כ'-כ"ו –
ובמדבר ח'
ה'-י')
והעמדנו את הלומד על ההשוואה ביניהם באותם הגיליונות העוסקים בפרשיות ההן).
בכל המקומות הללו משתדלים פרשנים שונים למצוא הסבר לחזרה,
לגלות את טעמם של השנויים –
ההשמטות וההוספות ואף למצוא הסבר לשנויים דקים ביותר.
הפעם העמדנו לנוחיות הלומד את שתי הפרשיות המקבילות זו שבפינחס וזו שבהאזינו זו מול זו,
כדי להבליט תוספות,
חיסורים והבדלי לשון.
המורה יידרש מתלמידיו למצוא בכוחותיהם הם סבת אחדים מן השנויים,
מתוך הבנת השוני שבנסיבות בהן נאמרו,
כפי שהסביר אותן הרמב"ן.
זמנו ומקומו השונה של כל אחד מדבורי ה'
למשה הוא המפתח לפתרון השאלה.
אגב להבנת תפישתו של הרמב"ן (שלא תקשה:
היאך נתנה מצווה למשה ולא נזדרז לקיימה).
עיין גם דברי
הרמב"ן
לבראשית
י"ג
י"ז
ד"ה
קום
התהלך
בארץ
לארכה
ולרחבה
… ואם היא מצוה,
שילך בה כל ארכה ורחבה להחזיק במתנתו – כאשר פרשתי –
לא נצטווה לעשות זאת מיד.
והנה עשה כן (=כונתו שעשה כן אחר כן,
כמסופר בפרקים אחרים),
כי עתה היה במזרח (=
בין בית אל ובין העי)
ואחרי כן הלך אל ארץ פלשתים, שהוא במערב (=
כ"א ל"ד:
"ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים").
השאלות ברש"י בגליוננו קשות.
והרבה התחבטו פרשני רש"י בהבנתם.
לשאלה ב 1
(א)
יש להסביר שאין פרוש השאלה למה נסמכה כאן כפרושה בהרבה מקומות ברש"י,
שהרי לא נשאלת השאלה כאן על סדור הפרשה במקום זה,
אלא על דבורו של ה'
בענין העם!
ולכן גם התשובות הנן ממין אחר מאשר דרשות של סמוכין.
שאלה 1
(ג)
בעלת חשיבות מתודולוגית.
רב פרשני רש"י סבורים שאין רש"י מביא ד"א בפרושו אם נחה דעתו מן הדבור הראשון,
ורק במקום ששני הפרושים אין מישבים בקושי כל צרכו מביא הוא שנים.
(או אפילו שלשה!
עיין דברי
רש"י
בראשית
כ"ז
א'!)
ותכהין
– בעשנן של אלו.
דבר
אחר כשנעקד על גבי המזבח והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו.
דבר
אחר כדי שיטול יעקב את הברכות:
הפירוש הראשון המסתמך על "נתן תתן"
מצריך את משה להבין מלים אלה לא כפי שהבין כל "ועשית"
במלאכת המשכן.
(ועיין שמות
ל"ו
ח'
רמב"ן
ד"ה
ויעשו
כל
חכם
לב:
… תחילה אמר ועשית כך, ןעשית כך ואחרי כן הזכיר כולם בדרך כלל, "ועשו כל אשר צויתיך" והטעם בזה שיצוה ה' למשה שיגיד לבצלאל ולאהליאב ולכל החכמים המלאכה…
)
ועיין לזה המחלוקת בין רש"י וראב"ע:
בראשית
כ"ב,
ג
ויחבש
– הוא בעצמו ולא צוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה:
מ"ו
כ"ט
ויאסור
יוסף
מרכבתו
– הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה להזדרז לכבוד אביו:
שמות
י"ד
ו'
ויאסר
את רכבו
– הוא בעצמו:
במדבר
כ"ב
כ"א
יחבש
את
אתנו
– מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה,
שחבש הוא בעצמו.
אמר הקב"ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר (בראשית כב, ג)
וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו:
בשאלה ב 2
(ב)
קיימת מחלוקת בין פרשני רש"י:
ואלה
דברי
מנחת
יהודה:
לפי פירוש ראשון קאי על משה ועל אהרן. והוצרך לד"א דלפירוש ראשון קשה, הא כבר נאמר שלא היה בהם עון אחר, לכן פירש ד"א וקאי על ישראל. ולפירוש של ד"א קשה מאי בעי הכא בעוון ישראל,
לכן צריך לטעם ראשון.
וזו גם דעת רב פרשני רש"י.
ואלו לפי ר'
מרדכי
יפה
בפרושו
לבוש
האורה יש להבין את פרוש הד"א באופן זה:
והמים שבבאר זה הם שהמרו (=בהפעיל)
את ישראל במרה וברפידין ובמדבר צין, כי הבאר נתנה להם מתחילת יציאתן ממצרים ובכל אלה המקומות נסתלקה בעונשן והוחזרה להם, אבל לא ידעתי מניין לו זה לרש"י?
שאלה ד (2)
בעלת ערך מיתדולוגי.
כלל הוא ומקובל על דעת כל פרשני רש"י,
שאין רש"י מביא פרשת סמוכין אלא אם באו הפרשיות שלא כסדרן.
ואלו אם נראה מפשוטו של מקרא שסדור הפרשיות הוא לפי סדר כרונולוגי,
אף על פי שיש שם דרש המפרש את הסמיכות גם מבחינה עניינית,
אין רש"י נזקק למדרשים אלה.
ובכל מקום שנראה לנו רש"י כחורג מדרכו זו תמהים פרשניו.
דרך משל מקשה מדרכו זו תמהים פרשניו.
דרך
משל
מקשה
הרא"ם
לדברי
רש"י
שמות
י"ז
ד"ה
ויבא
עמלק:
סמך פרשה זו למקרא שלמעלה,
והתימה מרש"י שהניח כל מה שדרשו בסמיכות כל התורה כולה ולא הביא בפרושיו רק הסמיכות שאין שם מקומו בלבדמו בלבד.
וכך
אומר
הרא"ם
במקומנו:
אם אמרו זה על דרך הדרש, לא היה לו לרש"י להביא המדרש הזה, בפרושו,
מאחר שאין זה קרוב לפשוטו של מקרא,
כי כמו שלא הביא שאר מדרשות שדרשו על סמיכות הפרשיות זו לזו כאשר הן כתובות על הסדר,
כן לא היה לו להביא גם מדרש זה, מאחר שפרשה זו עם הקודמת לה כתובה על הסדר.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושמונה (תשכ"ט)
פרשת פינחס –
"איש על העדה"
כ"ז ט"ו–כ"ב
א.
שאלה כללית
השוה צווי ה'
למשה (י"ח–כ')
לביצוע הצו ע"י משה (כ"ב–כ"ג):
|
המעשה |
הצווי |
|
ויקח את יהושע ויסמך את ידיו עליו ויעמידהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה ויצוהו ——— |
1. קח לך את יהושע 2. 3. 4. 5. |
התוכל להסביר את סיבת השינויים?
ב.
כז,
ט"ו
וידבר
משה
אל
ה'
לאמור.
רש"י:
ד"ה
לאמור: אמר לו: "השיבני,
אם אתה ממנה להם פרנס אם לא".
השוה:
רש"י
י"ב
י"ג
ד"ה
לאמור: מה ת"ל?
אמר לו: "השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו"…
דברים
ג' כ"ד
לאמור:
זה אחד משלושה מקומות שאמר משה לפני המקום: "איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו".
מה קשה לרש"י ומה ראו חז"ל לדרש מלת לאמור דווקא במקומות אלה,
והלא בעשרות מקומות נאמרה מלה זו בתורה ("וידבר ה'
אל משה לאמור")
ולא דרשוה שם?
ג.
כז,
ט"ז.
יפקד
ה'
אלוקי
הרוחות
איש
על
העדה.
במדבר
רבה
כ"ז
(ט"ז):
"יפקד
ה'" מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות? אלא כיון שירשו בנות צלפחד אביהן, אמר משה: "הרי השעה שאתבע בה צרכי;
אם הבנות יורשות,
בדין הוא שירשו בני את כבודי!" אמר לו הקבה"ו (משלי כ"ז)
"נוצר תאנה יאכל פריה" – בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד,
והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך,
הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס המחצלאות; הואיל והוא שרתך בכל כחו,
כדאי הוא שישמש את ישראל,
שאינו מאבד שכרו.
"קח לך את יהושע בן נון" לקיים מה שנאמר (משלי כ"ז)
"נוצר תאנה יאכל פריה".
רש"י:
ד"ה
יפקד
ה'. כיון ששמע משה שאמר לו המקום: "תן נחלת צלפחד לבנותיו", אמר:
"הגיעה השעה שאתבע צרכי, שיירשו בני את גדולתי". אמר לו הקב"ה:
לא כן עלתה במחשבה לפני כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו,
שלא מש מתוך האהל, וזהו שאמר שלמה (משלי כ"ז)
"נוצר תאנה יאכל פריה".
1.**
מפרשי
המדרש
רבה
ומפרשי
רש"י
תמהים:
מה ראו לסמוך בקשת משה לסדר נחלות,
והלא לא נאמרה אלא לאחר:
"עלה אל הר העברים", ומדוע לא יפרשו,
שכיון שראה שנגזרה עליו מיתה ביקש "יפקד"?
נסה לישב תמיהתם!
2.
השוה את דברי רש"י לדברי מקורו והסבר את השוני הסגנוני!
ד.
כז,
י"ח–כ':
קח
את
יהושע…
וסמכת
את
ידיך
עליו…
ונתת
מהודך
עליו.
במדבר
רבה
כ"א:
"ונתת
מהודך
עליו" –
כמערה מכלי אל כלי.
השוה:
במדבר
י"א
י"ז: ואצלתי
מן
הרוח
אשר
עליך
ושמתי
עליהם.
במדבר
רבה
ט"ו
(י"ט):
ואם תאמר: הזקנין שהיתה נבואתן משל משה,
שמא חסר משה מנבואתו כלוג?
לאו!
למה הדבר דומה?
לנר שהיה דולק והדליקו ממנו כמה נרות ואור דליקתו לא חסר.
אף כאן משה,
משלו לא חסר כלום. שנאמר (דברים ל"ד)
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה".
הסבר מה ראו להשתמש במקומנו במשל המערה מכלי אל כלי ושם במשל המדליק נר מנר?
ה.
כז,
י"ח.
ויאמר
ה'
למשה
קח
לך
את
יהושע
בן
נון…
רש"י:
ד"ה
לך: את שבדוק לך,
את זה אתה מכיר.
1.
למה לא פירשו רש"י כפי שפירש בבראשית
י"ב
לך–לך: להנאתך
ולטובתך?
2.**
הרא"ם
מקשה
על
דברי
רש"י:
ממנהג הכתוב הוא שיאמר "לך"
שלא לשום צורך,
כמו (יהושע י"ז)
"עלה לך היערה",
(שיר השירים) "הגשם חלף הלך לו", (דברים ב' י"ג)
"ועברו לכם את נחל זרד"
והדומים להם…
והוא מיישב:
מכל מקום כל היכא דאיכא למדרש –
דרשינן.
התוכל לישב קושיתן בישוב אחר ולהסביר את הצורך (ולא מפני ש"איכא למדרש")
לדברי רש"י אלה במקומנו?
ו.
כז,
י"ח.
קח
לך
את
יהושע
בן
נון
איש
אשר
רוח
בו
וסמכת
את
ידך
עליו.
מלבי"ם:
ד"ה
אשר
רוח
בו: הרוח כולל רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה וכל המעלות הנכבדות,
וחוץ מזה ד"ה וסמכת את ידך עליו:
ובזה השפיע עליו שפע רוח יתירה יותר על מה שהוא איש הרוח מכבר.
והנה השפע לא תחול רק על מי שהוא מוכן אליה מכבר,
כמו שאמרו חז"ל:
"אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה" שנאמר:
יהב חכמתא לחכימין";
ועל זה אמר שכבר יש בו רוח,
ורוח זה המוכן לכך יתוסף בו קדושה ונבואה על ידי סמיכות ידך…
רעיון זה שמביאו המלבי"ם בשם חז"ל כבר מצאו לו ראיה בספר שמות.
היכן?
ז.
כז,
כ
ונתת
מהודך
עליו.
ספורנו:
הוד מלכות. תן לו איזו שררה בחייך,
שיתחילו לנהוג בו כבוד.
יצחק
רגיו:
רוח מלכות וממשלה הצריכה להיות בלב הנגיד היא הנקראת כאן "הוד",
כענין (דברי הימים א'
כ"ט)
"ויתן עליו הוד"
הנאמר בהמלכת שלמה,
וכן יהושע קבל הוד מלכות,
כאשר סמך משה ידיו והעמידו לנגיד, ועל ידי ההוד שאתן עליו יכבדוהו כל ישראל, וזהו "למען ישמעו כל עדת בני ישראל".
1.*
מה ההבדל ביניהן בפירוש המלה "הוד"?
2.**
מה ההבדל ביניהן בפירוש דברי ה'
"ונתת"?
ח.
כז,
כ"ג.
ויסמך
את
ידיו
עליו.
סנהדרין
ק"ח
ע"ב.
אמר ר' יוסי בר' חנינא:
מכאן שאין אדם מתקנא בתלמידו.
כיצד למדו כלל זה "מכאן"
– היינו מפסוקנו זה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ותשע (תש"ל)
פרשת פינחס –
בנות צלפחד
פרק כז, א – יא
א.
שאלות ודיוקים ברש"י
1. רש"י
כו, סד:
ובאלה
לא היה
איש: אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים.
לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד, ד)
"נתנה ראש ונשובה מצרימה". והנשים אומרות: "תנה לנו אחוזה"
(כז,
ד).
מניין לרש"י הרמז בפסוק לכך שעל הנשים לא נגזרה הגזירה?
2. רש"י
כז, א:
למשפחות
מנשה בן
יוסף: למה נאמר? והלא כבר נאמר "בן מנשה" אלא לומר לך:
יוסף חבב את הארץ שנאמר (בראשית נ, כה)
והעליתם את עצמותי מזה –
ובנותיו חבבו את הארץ שנאמר "תנה לנו אחוזה"
(כז,
ד).
א.
מה קשה לו?
**
ב.
מקשה
בעל העמק
דבר:
מה ראיה היא זו, שחבבו את הארץ,
וכי היה להם עצה לשוב מצרימה? ומה זה חידוש שבקשו נחלה בארץ ישראל?
3. רש"י
כז,ה:
ויקרב
משה את
משפטן: (סנהדרין ח ע"א ) נתעלמה הלכה ממנו וכאן נפרע על שנטל עטרה לומר (דברים א,יז)
"והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי".
ומקשה
בעל ספר
הזיכרון:
והלא נתעלם ממנו דין מקושש (במדבר טו, לב–
לו)
ודין אנשים אשר היו טמאים (במדבר ט, א –ח)
עד שהוזקק לשאול,
ולמה לא נאמר באחד מהם שנתעלמה ממנו הלכה על צד העונש?
ישב קושייתו!
ב.
כז,
ה:
ויקרב משה את משפטן לפני ה':
עיין רש"י (לעיל).
בעל
צידה
לדרך:
יש שפרשו, כי כיון שגילו בנות צלופחד בטענותיהן שלא היה אביהן מעדת שונאיו של משה,
היה בזה קירוב הדעת למשה,
ואילו היה דן את דינם,
כאילו נוטל שוחד דברים ועל כן חשך עצמו מן הדין ולא רצה לדון אותם, ולא משום שנתעלמה הלכה ממנו.
ואין זה נראה נכון!
התוכל להסביר מהי חולשת הפירוש הזה, ובעל כורחנו נקבל דעת רש"י שנתעלמה ממנו הלכה דרך עונש?
ג.
כז,
ז:
כן
בנות
צלפחד
דוברות
…
רש"י
כז, ז:
כן
בנות
צלפחד
דברת: כתרגומו:
יאות.
כך כתובה פרשה זו לפני במרום, מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה.
1.
בעל
באר יצחק
מתקן
גירסת
רש"י:
נראה לי שצריך לגרוס: כתרגומו:
יאות,
ומדרשו:
כך כתובה פרשה זו וגו'.
הסבר,
מה טעם תיקון גירסה זו?
2. מה ראה ת"א לתרגם "כן"
במקומנו במילת "יאות",
ולא כפי שתרגם:
בראשית יח, ה:
כן
תעשה – כן
תעבד
שמות ז, ו:
כן
עשו – כן
עבדו?
3. מה ראה רש"י צורך להביא עוד פירוש שני:
ד"ה
כן בנות
צלופחד
דוברות: יפה תבעו, אשרי אדם שהקב"ה מודה לדבריו.
מה תיקן בפירושו זה?
ד.
כז,
ג:
… והוא
לא
היה
בתוך
העדה
הנועדים
על
ה'
בעדת
קרח
…
בבא בתרא קי"ח ע"ב:
והוא
לא היה
בתוך
העדה –
זה עדת מרגלים,
הנועדים על ה'
– אלו מתלוננים, בעדת קרח – כמשמעו.
רש"י
כז, ג:
והוא
לא היה:
לפי שהיו באות לומר בחטאו מת, נזקקו לומר לא בחטא מתלוננים ולא בעדת קרח שהצו על הקב"ה היה, אלא בחטאו לבדו מת ולא החטיא את אחרים עמו.
1.
בעל
תורה
תמימה
מקשה על
דברי
הגמרא:
מנא ליה לדרוש כך דלמא כמשמעו, שלא היה בעדת קרח?
ישב שאלתו!
2. למה שינה הדרשן מסדר המאורעות שהן:
א – מתלוננים;
ב – מרגלים;
ג – עדת קרח?
השאלות המסומנות ב–
*קשות והמסומנות ב – ** קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תש"ל]
פרשת פינחס –
בנות צלפחד
פרק כז, א – יא
גיליון זה אינו עוסק בצד הענייני, התוכני והרעיוני של ירושת בנות צלפחד. המורה שאינו בקי בדיני ירושה בישראל ייטיב לעשות אם יימנע מלהיכנס בשאלה זו.
עלול הוא למסור אינפורמציה לא נכונה ולהטעות את שומעיו בדברים שהם שונים לחצי או לשליש דהיינו שהם לא שונים לחלוטין. גם יקשה על המורה להכין נושא מקיף ומסובך כזה על רגל אחת.
הגיליון עוסק כמעט כולו ברש"י ובדרכי פרשנותו.
לשאלה א/ 2,א ראוי למורה להראות מספר מקומות שבהם רש"י עומד על לשון יתירה בהבאת שלשלת יוחסין, או שם מקום מושבו של האיש או קרבת המשפחה או מעמדו – במקום שכל אלה כבר ידועים לנו מזמן.
לשם מה נותנת לי התורה אינפורמציה זו שאינה נצרכת לי מאחר שהדבר ידוע לי כבר מהרבה מקומות לפני כן.
ועיין לקשיים מסוג זה:
רש"י
בראשית
יח, א
באלוני
ממרא
– הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה עליו בחלקו:
כה,
כ
בת
בתואל
מפדן
ארם
אחות
לבן
– וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן ומפדן ארם,
אלא להגיד שבחה שהיתה בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע,
ולא למדה ממעשיהם:
שמות
יח, ה
אל
המדבר
– אף אנו יודעין שבמדבר היו,
אלא בשבחו של יתרו דבר הכתוב, שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר, מקום תהו, לשמוע דברי תורה:
דברים
א, ד
סיחון
וגו'
אשר
יושב
וגו'
– אילו לא היה סיחון קשה והיה שרוי בחשבון, היה קשה, שהמדינה קשה, ואילו היתה עיר אחרת וסיחון שרוי בתוכה היתה קשה,
שהמלך קשה, על אחת כמה וכמה שהמלך קשה והמדינה קשה:
(ועיין גיליון לך לך תשט"ו שאלה ב/
1,ב (שם אותה שאלה)
אם יתקשו התלמידים למצוא פתרון לשאלה א / 2,ב יעיינו בבמדבר פרק לב:
הלא
שאלת בעל
העמק דבר
היא באמת
שאלה,
כי אם בני אדם מבקשים לעצמם נכסים – נחלה – מה כאן סימן לחיבת ארץ – ישראל,
וחשוב מאד שהלומדים לא יחשבו כאילו רש"י מביא מדרשים לאיזו תועלת חינוכית או תעמולתית בלבד – מבלי שיהיה בהם שום הכרח הגיוני. ואותו דבר יש לאומרו גם לגבי שאלה א3/. אם לא ירבה המורה בשאלות כגון: מניין לרש"י?
ומה מצריכו לומר מה שאמר?
וכן:
אם כך הוא,
למה לא יפרש כך גם במקום פלוני ובמקום אלמוני?
אם לא ידייק המורה, יתקבל על נקלה הרושם אצל הלומד שדברי רש"י שרירותיים לגמרי ואין כל עקביות בדרך פרשנותו.
גם בשאלה ד יש להדגיש ולהבליט צד זה, ויש להבליט את הזרות שבסגנון הפסוק, את אריכות הדברים,
את הביטוי המסורבל "בתוך העדה הנועדים על ה'
בעדת קרח", וממנו להגיע להבנת המדרש ודברי רש"י.
לשאלה ד /
2 יש להוסיף, שגם המדרש וגם רש"י,
בבוא מספר מקרים שבתורה או בנ"ך כדוגמא, נשמר תמיד הסדר הזמני של המאורעות; ובמקום שלא נשמר – כגון במקומנו – יש לעמוד על כך,
ולתמוה ולחפש בפסוק ובלשונו סיבה לסטייה מן הסדר הזמני.
כדוגמא לשמירה על הסדר יביא המורה:
שמות
יח, א:
וישמע
יתרו
– מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק:
את
כל
אשר
עשה
– להם בירידת המן ובבאר ובעמלק:
שמות
יח, ח:
את
כל
התלאה
– שעל הים ושל עמלק:
במדבר
טז, ד:
ויפול
על
פניו
– מפני המחלוקת, שכבר זה בידם סרחון רביעי,
חטאו בעגל (שמות לב, יא)
ויחל משה, במתאוננים (במדבר יא, יב)
ויתפלל משה, במרגלים (שם יד, יג)
ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים, במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו.
משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי האוהב ההוא. אמר עד מתי אטריח על המלך, שמא לא יקבל עוד ממני:
במדבר
לא, כא:
ויאמר
אלעזר
הכהן
וגו'
– לפי שבא משה לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי נכרים.
וכן אתה מוצא בשמיני למלואים,
שנאמר (ויקרא י, טז)
ויקצוף על אלעזר ועל איתמר,
בא לכלל כעס,
בא לכלל טעות,
וכן (במדבר כ, י – יא)
בשמעו נא המורים ויך את הסלע, ע"י הכעס טעה:
ולעומת זה סטייה מן הסדר הזמני אצלנו וכן:
דברים יא, יג
ד"ה
ולעבדו: והלא דוד מהלך קודם לדניאל?
וכן שלא כפי הסדר בראשית לז, יד:
ויבא שכמה.
עוד יש להוסיף לשאלה ד את ההשוואה שבין ניסוח הדברים במדרש לבין ניסוח הדברים ע"י רש"י,
דבר שעסקנו בו גם בגיליוננו לפרשת קרח.
(ועיין גם דברים תש"ד שאלה ה)
עלינו להסביר לתלמידינו שכל תוספת מילה או השמטת מילה מלשון המקור ע"י רש"י יש בה חשיבות רבה;
כמדומה שלא יקשה לתלמידים למצוא סיבת הדבר,
למה השמיט רש"י כאן את עדת המרגלים והשאיר רק את המתלוננים לעדת קרח.
(לסוג זה של השמטות או הוספות ללשון המדרש מאלפת ביותר ההשוואה שהבאנו בגיליון לך לך תש"ט א /
6 )
לבסוף יעבור המורה לשאלה ג ויראה כיצד אין תרגומו של אונקלוס תרגום מכני מילולי אלא תרגום שיש עמו פירוש מרובה. עד כמה הקפיד שלא לתרגם אותה מילה תמיד באותה מילה אלא לכוון תמיד להוראת המילה במקום זה או זה.
(אפשר להשוות את תרגומו למילה לקח במקומות הבאים:
בראשית ז, ב;
יא,
ד–ה;
יב,
ה;
יד,
יא – יב;
טו,
ט.
טז,
ג (ורש"י שם); יט,
טו;
כח,יא;
כט,
כג;
לז,
כד!
)