גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית (תש"ד)
פרשת מטות ומסעי
ל"א (א–ה)
א.
א–ב.
וידבר ה' אל משה לאמור נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים.
ג.
וידבר
משה
אל
העם
לאמור…
לתת
נקמת
ה'
במדין.
רבים מן המפרשים תמהו, מה ראה משה רבנו לשנות מדברי ה'
שנאמרו לו.
עיין רש"י
נקמת
ה'
– שהעומד כנגד ישראל,
כאלו עומד כנגד הקב"ה:
במדבר רבה כ"ב:
הקבה"ו אמר "נקמת בני ישראל"
ומשה אמר "נקמת ה'"? אמר הקבה"ו להם "דין שלהם מתבקש,
שגרמו לי להזיק לכם". אמר משה: רבון העולמים! אם היינו ערלים או עובדי ע"ז או כופרי מצוות לא היו שונאים אותנו ואינם רודפים אחרינו אלא בשביל תורה ומצוות שנתת לנו,
הילכך הנקמה שלך,
"לתת נקמת ה'
במדין".
1.
הגדר את המושג "נקם"
לפי המדרש הזה.
2. היש הבדל בהוראת הפעל נקם אם הוא בבנין קל,
ואם בבנין התפעל?
3. אם כן, הגדר את ההבדל ונמק אותו על סמך ראיות מן המקרא (עיין גם לקמן שאלה ו').
4. עד כמה מזדהית תשובת רש"י עם תשובת המדרש?
5.
שאלת בקיאות: היכן מצינו רעיון זה (המובע במדרש), בנ"ך,
בדברי חז"ל,
ברש"י?
6.
כיצד אפשר לתרץ את הקושי הנ"ל בדרך הפשט?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
**1. פס'
ב
מאת
המדינים
– ולא מאת המואבים,
שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה שהיו יראים מהם, שיהיו שוללים אותם,
שלא נאמר אלא (דברים ב, ט)
אל תתגר בם מלחמה. אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם….
מה ראיה בפסוק "אל תתגר בם מלחמה" (דברים ב' ט')
לדברי חז"ל שהיו ישראל שוללים אותם ולהסברתי יראתם של המואבים?
2. פס'
ג
וידבר
משה
וגו'
– אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא איחר:
מנין לחז"ל שעשה בשמחה ומה בפסוקנו הביאם לומר כך?
3. פס'
ו
אותם
ואת
פינחס
– מגיד שהיה פינחס שקול כנגד כולם…
מנין?
מה קשה בפסוק?
4. פס'
ח
חמשת
מלכי
מדין
– וכי איני רואה שחמשה מנה הכתוב, למה הוזקק לומר חמשת, אלא ללמדך ששוו כולם בעצה והושוו כולם בפורענות. בלעם הלך שם ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו,
ויצא ממדין לקראת ישראל ומשיאן עצה רעה.
אמר להם אם כשהייתם ששים רבוא לא יכולתם להם,
ועכשיו בי"ב אלף אתם באים להלחם.
נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו:
באר את דברי רש"י האחרונים החל מן "נתנו לו שכרו.."
**5. פס'
ח
בחרב
– הוא בא על ישראל, והחליף אומנתו באומנותם,
שאין נושעים אלא בפיהם ע"י תפלה ובקשה.
ובא הוא ותפש אומנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות, שבאין בחרב, שנאמר (בראשית כז, מ)
ועל חרבך תחיה:
בעל
נפש הגר
(פירוש
על תרגום
אונקלוס) מקשה:
לכאורה קשה מה קשי הרגיש בזה רש"י שהוכרח להביא זאת הדרשה.
והרא"ם והגור אריה תירצו: דאם לא כן – "בחרב"
למה לו, והלא דיו באמרו ואת בלעם…
הרגו?
אך עדיין יקשה,
שכתוב כמה פעמים בתורה "בחרב",
"לפי חרב" (במדבר כ"א כ"ד)
ולא דרש כלום?
נסה לתרץ!
ג.
לא,
ה
וימסרו מאלפי ישראל אלף…
ת"א:
ואתבחרו מאלפיא דישראל אלפא לשבטא תרי עשר אלפין מזרזי חילא:
רש"י:
וימסרו
– להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר (שמות יז, ד)
עוד מעט וסקלוני,
ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן:
רשב"ם:
וימסרו
– בעל כרחן, לפי שאמר הק'
ואחר תאסף אל עמך. מדרש אגדה:
אברבנאל:
להגיד שעם היות ההליכה למלחמה סכנה רבה,
הנה בחורי ישראל התנדבו בעצמם ולא באונס והכרח ולא על פי גורל, אבל ברצון נפשם–הם עצמם נמסרו להיות האלף למטה.
שתי דעות למפרשים בפירוש המלה "וימסרו",
איזו מהן מתאימה יותר לרוח הלשון?
ד.
לא,'
ו
וישלח אותם משה…
וכל הקדש וחצוצרות התרועה בידו.
למה נזכר במקומנו בפירוש שלקחו אתם את כלי הקדש וחצוצרות התרועה,
ולא נכתב כן במלחמות הקודמות בפרשת חקת?
(לענין החצוצרות עיין במדבר פ'
י'
ט').
ה.
לא,
ו
רמב"ן:
וישלח
אתם משה
אלף למטה
– לא שלח שם כל עם הצבא, ואע"פ שהיו המדינים עם רב והערים בצורות גדולות מאד.
והטעם כי הנכשלים בבנות מואב היו רבים ואינם ראויים לנקמת ה',
על כן בחרו אנשים צדיקים וידועים לשבטיהם.
על איזו תמיהה עונה הרמב"ן בדבריו אלה.
ו.
שאלות בתרגום אונקלוס:
1.
פס'
ב
נקם
נקמת
בני
ישראל.
אונקלוס:
אתפרע פורענות בני ישראל.
למה לא תרגם כאן כמו שתרגם שמות כ"א כ"נקם
ינקם"
– אתדנא
יתדן?
2.
פס'
ג
נקמת
ה'.
אונקלוס:
פורענות דין עמא ד"ה.
מה ראה להוסיף כמה מילים?