גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית (תש"ד)
פרשת נשא –
גזל הגר
פרק ה'
רמב"ם
הלכות
גזילה
ואבידה
פרק ז'
הלכה
א': כל מי שנתחייב ממון לחברו הישראלי וכפר בו ונשבע על שקר,
הרי זה חייב להחזיר לו הקרן שכפר בו והוספת חומש וחייב בקרבן, והוא הנקרא אשם גזלות.
הלכה
ח': אין הנשבע על כפירת ממון משלם חומש עד שיודה מעצמו, אבל אם באו עדים והוא עומד בכפירתו – משלם הקרן בלבד על פי עדים ואינו משלם החומש…
ועיין:
רש"י ה, ו
למעל
מעל בה'
– הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר,
היא האמורה בפ'
ויקרא (ויקרא ה) ומעלה מעל בה'
וכחש בעמיתו וגו'.
ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה:
האחד שכתוב והתודו,
לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר,
והשני על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים:
1. מצא סמך בפסוקים לנאמר בהלכה ח'!
2.* מה הטעם לדין הבאת החומש והקרבן רק למודה מעצמו?
ב.
ה,
ו'-ז'.
איש
או
אישה
כי
יעשו…
למעל
מעל
בה'
ואשמה…
והתוודו…
והשיב
את
אשמו…
היכן נגמר התנאי ובאיזו מלה מתחילה התוצאה (בלשון המפרשים: תשובת התנאי)?
נמק תשובתך זו.
ג.
ה,
ו'
מכל חטאות האדם.
נחלקו
המפרשים
בהוראת
הסמיכות
כאן:
חטאותיהם על בני אדם (הסומך – נושא הפעולה המובעת בנסמך) או הוראתה: חטאות נגד בני אדם =
חטאות שבין אדם לחברו, (הסומך – משלים שאליו עוברת הפעולה שבנסמך.)
1. נסה לנמק את כל אחת משתי הדעות.
2.
לאיזו מהן יש להביא ראיה או חיזוק מן הפסוקים:
שמות
כ"ח
ל"ח;
ויקרא
ה' כ"ב;
במדבר
י"ח
א'?
ד.
ה,
ו'
כי יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל בה'.
ספרא
ויקרא
שע"ב:
ר'
עקיבא אומר: מה ת"ל:
"למעול מעל בה'"?
לפי שהמלוה והלוה והנושא והנותן אינו מלוה ואינו לוה ואינו נושא ונותן אלא בשטר ובעדים,
לפיכך בזמן שהוא מכחיש, מכחיש בעדים ובשטר,
אבל המפקיד אצל חברו אינו רוצה שתדע בו נשמה,
אלא שלישי שביניהם.
בזמן שהוא מכחיש – מכחיש בשלישי שביניהם.
(ועיין בראשית ל"א נ')
1. מה הרעיון הכלול בדברי ר"ע?
2. מה הקושי בפסוק המתורץ על ידם?
ה.
ה,
ז'.
והתודו את חטאתם.
* רמב"ם
הלכות
תשובה
א' א':
כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתודות לפני האל ב"ה שנאמר "ואיש או אשה כי יעשו וגו' והתודו"
– זה ודוי דברים.
ודוי זה מצות עשה…
למה למדו מצות ודוי דברים מפסוקנו ומנוה במנין המצות בפרשתנו, ולמה לא למדוה לפני כן מפסוק ויקרא ה' ה':
והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה…?
ו.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. רש"י
ה, ** ז':
לאשר
אשם לו
– (כתובות יט) למי שנתחייב לו:
מה בא להשמיענו?
2. רש"י
ה, ח':
ואם
אין לאיש
גאל –
שמת התובע שהשביעו ואין לו יורשים:
למה לא פירש רש"י כך גם ויקרא כ"ה כ"ו
ד"ה
להשיב
האשם… ואמרו רבותינו וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים או בן או בת או אח או שאר בשר הקרוב ממשפחת אביו למעלה עד יעקב?
אלא זה הגר שמת ואין לו יורשים:
ויקרא רש"י כה, כו
ואיש
כי לא
יהיה לו
גואל –
(קידושין שם, ת"כ)
וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו:
3. רש"י
ה. ח'
האשם
המושב –
זה הקרן והחומש:
לה'
לכהן
– קנאו השם ונתנו לכהן שבאותו משמר:
1.
העתק את הפסוק פעמים, וסמנו בסמני פסוק בהתאם לפירושו של רש"י ובהתאם לראב"ע ד"ה
המושב
לה'.
4. רש"י
ה, י'
ואיש
את קדשיו
לו יהיו
– לפי שנאמרו מתנות כהונה ולויה יכול יבואו ויטלום בזרוע ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו מגיד שטובת הנאתן לבעלים ועוד מדרשים הרבה דרשו בו בספרי.
ומדרש אגדה: ואיש את קדשיו לו יהיו,
מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן – לו יהיו המעשרות.
סוף שאין שדהו עושה אלא אחד מעשרה שהיתה למודה לעשות:
איש
אשר יתן
לכהן –
מתנות הראויות לו:
לו
יהיה –
ממון הרבה:
1. למי מוסב "לו"
שני,
2. למי מוסב "לו"
ראשון,
– לפי פשוטו ולפי מדרשו.
ז.
ה,
ח'.
ואם אין לאיש גואל.
רש"י:
ואם
אין לאיש
גאל –
שמת התובע שהשביעו ואין לו יורשים:
רמב"ם
הלכות
זכיה
ומתנה
א' ו':
גר שמת ולא הוליד ישראל אחר שנתגייר – אין לו יורשים,
אלא כל הקודם והחזיק בנכסיו – זכה.
הסבר למה לא יהא זה הישראל המחזיק בנכסי הגר זוכה בהם,
ומה טעם אמרה תורה שעליו לתתם לכהן?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית (תש"ז)
פרשת נשא –גזל הגר
ה'
ה'-י'
א.
רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ז'
הלכה א': כל מי שנתחייב ממון לחברו הישראלי, וכפר בו ונשבע על שקר,
הרי זה חייב להחזיר לו הקרן שכפר בו, והוספת חומש, וחייב בקרבן, והוא הנקרא אשם גזלות.
הלכה ח': אין הנשבע על כפירת ממון משלם חמש עד שיודה מעצמו, אבל אם באו עדים והוא עומד בכפירתו,
משלם הקרן בלבד על פי עדים ואינו משלם החמש…
ועיין רש"י ה, ו
למעל
מעל בה'
– הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר,
היא האמורה בפ'
ויקרא (ויקרא ה) ומעלה מעל בה'
וכחש בעמיתו וגו'.
ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה:
האחד שכתוב והתודו,
לומר שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר;
והשני על גזל הגר שהוא ניתן לכהנים:
1. מצא סמך בפרשתנו לנאמר בהלכה ח'.
2. מה הטעם לדין חיוב החומש והקרבן רק למי שמודה מעצמו, ומדוע יהא פטור מחומש וקרבן אם נודע הדבר מפי עדים ולא על פי הודאתו?
3*. מה טעם השתמש הכתוב בלשון התפעל "והתוודו"
ולא בלשון קל "ויודו"
ב.
השוה:
השווה את פרשתנו לפרשת אשם גזלות ויקרא ה' כ-'-כ"ו.
ספרי
י"ג:
"וידבר
ה'
אל
משה
דבר
אל
בני
ישראל
איש
או
אשה
כי
יעשו
מכל
חטאות
האדם"
–
למה נאמרה פרשה זאת? לפי שהוא אומר (ויקרא ה'): "נפש כי תחטא…
וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל… והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה…
ושלם אותו בראשו וחמשתיו…"; אבל בגוזל הגר לא שמענו,
ת"ל:
"דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו בכל חטאות האדם…" בא הכתוב ולמד על גוזל הגר ונשבע לו ומת,
שישלם קרן וחמש לכהנים (אם מת הגר ולא הניח יורשים) ואשם למזבח. זו מדה בתורה,
כל פרשה שנאמרה במקום אחד וחסר בה דבר אחד,
וחזר ושנאה במקום אחר, לא שנאה אלא על שחיסר בה דבר אחד.
ועיין רש"י ו' ד"ה למעל מעל בה' (ראה לעיל)
1.
מניין שבפרשתנו מדובר בגוזל את הגר דווקא?
2.**
נסה למצוא טעם למה נאמרה פרשת גזל הגר דווקא כאן?
ג.
ה,
ו'
כי יעשו מכל חטאות האדם
רשב"ם
ה, ו
חטאת
האדם הכתובים בפ'
אשם גזילות בסוף פרשת ויקרא:
וכחש וגו' בעמיתו בפקדון וגו'
ובשביל גזל הגר שאין לו גואל נשנית כאן:
רמב"ן
ה, ו
וטעם
מכל חטאת
האדם –
כמו אשר יעשה האדם מכל חטאת לחטוא בהנה, מכל מה שיחטא איש באיש וכחש בעמיתו …
הכתב
והקבלה:
חטא שבין אדם לחברו, וכלל בזה כל הנזכר סוף פרשת ויקרא "וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד… או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר…"
העמק
דבר:
מחטאות שאדם עלול לחטא בהם,
היינו כחש בדבר שבממון, וכדאיתא בבבא בתרא קס"ה אמר רב יהודה אמר רב: "רוב בגזל; ומיעוט – בעריות;
והכל…
באבק לשון הרע."
רמבמ"ן:
ווען איין מאן…
זיך אויף אירגענד איינע ווייזע אן איהרעם געבען מענשען פערזינדיגט
הירש:
Ven allen Vergehungen des
Menshen
בובר:
Ven
allen Versuendungen am Menschen
1. במה נחלקו המפרשים והמתרגמים? חלק את כולם לשתי קבוצות?
2. הבא נימוקים לכל אחת משתי הדעות!
3. *
לשם מה הביא בעל העמק דבר את דברי הגמרא ומה רצה לתרץ על ידם?
ד.
ה,
** ז'
ונתן לאשר אשם לו
רש"י
ה, ז
לאשר
אשם לו
– (כתובות יט) למי שנתחייב לו:
נחלקו מפרשי רש"י בפירוש כוונת דבריו. ואלו דעות שנים מהם:
הרא"ם
(ר'
אליהו
מזרחי): פירוש:
אם היה אותו ממון שגזל ונשבע עליו של ראובן,
וראובן חייב לו לשמעון, לא יתנהו לראובן,
אלא למי שנתחייב לו ראובן,
דהיינו לשמעון, דהכי משמע מלשנא דרש"י,
"למי שנתחייב לו".
דאי סלקא דעתך – לראובן,
האי "למי שנתחייב לו"
– למי שגזלו ממנו מבעי ליה.
ותניא (כתובות יט'): מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנה שמוציאין מזה ונותנין לזה…
גור
אריה:
פירוש:
כי אין "ונתן לאשר אשם לו" כמו "ואשמה הנפש ההיא"
שפרושו שחטאה הנפש,
ויהיה "לאשר אשם לו"
– למי שחטא לו,
והוא – הקבה"ו;
ואם כן יהיה החומש של הקבה"ו.
וזה לא יתכן,
דהא כתיב "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו,
האשם המושב לה'
לכהן"
ומשמע דוקא אם אין לו גואל להשיב אליו, ואם יש לו גואל –
יתן לו או ליורשו. לפיכך ל"אשר אשם לו"
על כרחך מלשון "חיוב"
כלומר "למי שנתחייב לו".
והרא"ם פירש בו ענין זה.
1.**
כיצד מפרש כל אחד מהנ"ל את דברי רש"י ומה ההבדל שביניהם?
2. מה קשה לרש"י בפסוקנו?
3.**
מה בין הוראת מלת "ואשמה"
בפ'
ו'
ומלת "אשם"
שבפ'
ז'
לפי הרא"ם ולפי הגור אריה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה האחת עשרה (תשי"ב)
פרשת נשא
ה'
א'-ד'
א.
למבנה הפרשה
פרופ'
קאסוטו
במאמרו
בספר
הכנוס
העולמי
למדעי
היהדות
(תש"ז)
כרך
א' 165: "אחת משיטות הסדור התופסות מקום חשוב בספרי המקרא היא שיטת האסוציאציה.
ולא רק האסוציאציה של הרעיונות אלא גם ובעיקר האסוציאציה של המלים והבטויים, – שיטה,
שתחילת כונתה היתה אולי לשמש עזר לזכרון.
חשיבותה של שיטה זו בהבנת סדורם של ספרי המקרא לא הוכרה עדיין במדה מספקת במדע המקרא… עוד לא הגיעו החוקרים המודרניים לידי הכרה שזה כלל גדול ברוב היקפה של הספרות המקראית……
גם ספר במדבר מחולק בעיקרו למחלקות גדולות לפי הענין,
ואולם גם בו באות פה ושם פרשיות רק משום אסוציאציה רעיונית או מלולית.
כך למשל:
אחר הפרשיות של הרכבת המחנה וסדורו ב,
א – ה,
ד
באה פרשת דיני אשם ה,
ה – ה,
ח
בסופם שני פסוקים על מתנות כהונה ה,
ט – ה,
י
אח"כ באה פרשת סוטה ה,
י"א – ה,
ל"א
אחריה פרשת נזיר ו,
א – ו,
כ"א
ואחריה ברכת כהנים ו,
כ"ב – ו,
כ"ז
נדמה לכאורה כאלו אין בפרשיות אלו שום סדור כלל….
ואולם לפי שיטת המקרא יש כאן סדור ויש כאן יחס: בסוף ענין המחנה כתוב שנצטוו לשלח מן המחנה כל צרוע וכו'.
הזכרת הצרוע גוררת אחריה על סמך אסוציאציה רעיונית את דיני האשם הואיל והמצורע חייב להביא אשם ביום טהרתו.
המשך להסביר את הקשר האסוציאטיבי שבין הפרשיות הבאות!
ב.
מדברי המדרש
ב.
וישלחו
מן
המחנה
כל
צרוע
וכל
זב
וכל
טמא
לנפש.
ספרי
י"א:
ר'
יוסי הגלילי אומר:
בא וראה כמה כח עבירה קשה, שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה,
לא היו בהם זבים ומצורעים;
ומשפשטו ידיהם בעבירה – היו בהם זבים ומצורעים!… ר'
שמעון מן יוחאי אומר: בא וראה כמה כוח עבירה קשה, שעד שלא פשטו ידיהם בעיברה,
נאמר בהם (שמות כ"ד)
"ומראה כבוד ה'
כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל"
ולא יראים ולא מזדעזעים; משפשטו ידיהם בעבירה,
מה נאמר להם?
(שמות ל"ד)
"וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן אור פניו וייראו מגשת אליו."
(לשון במדבר רבה י"א:
... ומכיון שחטאו אפילו פני סרסור לא היו יכולין להסתכל…
והשוה רש"י שמות ל"ד ל' ד"ה וייראו מגשת).
ועיין
עוד: שיר
השירים
רבה ג':
… עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע קול הדבור ועומד על רגליו ויכול לעמוד בו,
משחטא היה שומע קול הדבור ומתירא ומתחבא,
שנאמר (בראשית ג') "את קולך שמעתי בגן ואירא…"
ועיין
עוד: במדבר
רבה י"א:
עד שלא חטא דוד באותו מעשה (תהילים כ"ז)
"ה'
אורי וישעי ממי אירא", כיון שבא אותו מעשה לידו (שמואל ב' י"ז)
"והוא יגע ורפא ידים".
1. מה הרעיון המשותף במדרשים האלה ומה רצו חז"ל ללמדנו כאן על מהות החטא?
2.* מה ראה רש"י להביא דברי המדרש לשמות ל"ד ל' ולא הביאו לא לפסוקנו (במדבר ה' ב')
ולא לבראשית (ג'
י')?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השתים עשרה (תשי"ג)
פרשת נשא
ה'
ה'-ו'
א.
שאלה כללית:
במדבר
רבה פ'
נשא
ח' ב':
"איש
או אשה",
הה"ד (תהילים קמ"ו)
"ה'
אוהב צדיקים" – כך אמר הקבה"ו:
(משלי ח') "אני אוהבי אהב"…
ולמה הקבה"ו אוהב צדיקים?
שאינן נחלה ואינן משפחה. אתה מוצא הכוהנים – בית אב הם.
הלויים – בית אב הם.
שנאמר (תהילים קל"ה):
"בית אהרון ברכו את ה',
בית הלוי ברכו את ה'."
אם מבקש אדם להיות כהן – אינו יכול, להיות לוי –
אינו יכול. למה?
שלא היה אביו לא כהן ולא לוי.
אבל אם מבקש אדם להיות צדיק, אפילו גוי, יכול הוא –
שאינו בית אב.
לכך הוא אומר (תהילים קל"ה)
"יראי ה' ברכו את ה'".
"בית יראי ה'"
לא נאמר, אלא "יראי ה'". אינו בית אב אלא מעצמם נתנדבו ואהבו לקבה"ו,
לפיכך הקבה"ו אוהבם, לכך נאמר (תהילים קמ"ו)
"ה'
אוהב צדיקים."
הרבה הקבה"ו אוהב את הגרים. למה הדבר דומה?
למלך שהיה לו צאן והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב וכן בכל יום. פעם אחת נכנס צבי אחד עם הצאן,
הלך לו אצל העזים, היה רועה עמהם.
נכנסה הצאן לדיר,
נכנס עמהם; יצאה הצאן לרעות,
יצא עמהם. אמרו למלך: "הצבי הזה נלוה עם הצאן והוא רועה עמהם כל יום ויום,
יוצא עמהם ונכנס עמהם." היה המלך אוהבו,
בזמן שהוא יוצא לשדה היה מפקד מרעה יפה לרצונו!
לא יכה אדם אותו! הזהרו בו! ואף שהוא נכנס עם הצאן,
היה המלך אומר:
"תנו לו ישתה!"
היה אורבו הרבה.
אמרו לו (שרי המלך, רועי המלך למלך):
"כמה תישים יש לך, כמה כבשים יש לך, כמה גדיים יש לך ואין את מזהירנו.
ועל הצבי הזה בכל יום ויום אתה מצוינו!" אמר להם המלך:
"הצאן – רוצה ולא רוצה – כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום ולערב לבוא לישון בתוך הדיר. הצביים במדבר הם ישנים, אין דרכם ליכנס לישוב בני אדם. לא נחזיק טובה לזה, שהניח כל המדבר הרחב הגדול במקום כל החיות ובא ועמך בחצר?!
כך:
אין אנו צריכים להחזיק טובה לגר, שהניח משפחתו ובית אביו והניח אומתו וכל אומות העולם ובא לו אצלנו?!" וכן דרבה עליו שמירה, שהזהיר את ישראל,
שישמרו עצמם מהם,
שלא יזיקו להם (=לגרים),
וכן הוא אומר (דבירם י' י"ט)
"ואהבתם את הגר";
(שמות כ"ב כ') "וגר לא תונה."
וכשם שחיבה תורה לגוזל לחברו תשלום ממון וקרבן איל הכפורים, כן חיבה תורה לגוזל את הגר תשלום ממון ויביא קרבן איל הכפורים. שכן כתיב (במדבר ה' ה'):
"דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל…" והפרשה הזו בגזל הגר אמורה…
1.
הסבר,
מניין שפרשתנו בגוזל הגר אמורה,
והרי שם הגר לא הוזכר בה כלל?
2. מה רצו חז"ל להבליט במשל הצבי "שהניח כל המדבר הרחב" ובא "ועמד בחצר"?
ב.
ה,
ו'
והתוודו את חטאתם
ראב"ע:
איזה מה שיהיה,
איש או אשה.
1. מה קשה לראב"ע?
2. מה ראתה התורה להביא פעל זה בצורת התפעל ולמה לא נאמר "והודו"
דוגמת (משלי כ"ח)
"ומודה ועוזב ירוחם"?
ג.
ה,
** ו'
ונתן לאשר אשם לו
פסחים
ל"א
א':
ר'
נתן אומר: מניין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו –
מניין שמוציאין מזה ונותנים לזה?
ת"ל:
"ונתן לאשר אשם לו".
1.**
הסבר את דברי ר' נתן:
מי הוא "זה"
הראשון ומי הוא "זה"
השני?
2.**
הסבר כיצד למד ר' נתן דין זה מלשון הכתוב?
3. האם – לדעת הגמ' – פירוש המלה "אשם"
בפסוקנו הוא כפרוש "ואשמה הנפש" בפסוק ו' או שונה הוראותם?
4. **
השוה
רש"י
ד"ה
לאשר אשם
לו: למי שנתחייב לו.
האם דעת רש"י בפרוש פסוקנו היא כדעת ר' נתן?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה לפי יכלתך והבנתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השבע עשרה (תשי"ח)
נשא – גזל הגר
פרק ה
א.
רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ז הלכה א:
כל מי שנתחייב ממון לחברו הישראלי וכפר בו ונשבע על שקר,
הרי זה חייב להחזיר לו הקרן שכפר בו והוספת חמש וחייב בקרבן והוא הנקרא אשם גזלות.
הלכה
ח': אין הנשבע על כפירת ממון משלם חמש עד שיודה מעצמו, אבל אם באו עדים והוא עומד בכפירתו משלם הקרן בלבד על פי עדים ואינו משלם החמש…
מצא סמך בפסוקים לנאמר בהלכה ח'!
1. מה הטעם לדין חיוב החמש והקרבן רק למי שמודה מעצמו, ומדוע יהא פטור מחמש וקרב,
אם נודע הדבר מפי עדים ולא על פי הודאתו?
2. מה טעם השתמש הכתוב בלשון התפעל "והתודו"
ולא בלשון קל "ויודו"?
ב.
שאלה כללית
השוה את פרשתנו לפרשת אשם גזלות ויקרא ה' כ'-כ"ו
ספרי
י"ג:
"וידבר
ה' אל
משה דבר
אל בני
ישראל
איש או
אשה כי
יעשו מכל
חטאות
האדם" – למה נאמרה פרשה זאת? לפי שהוא אומר (ויקרא ה'): "נפש כי תחטא…
וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל… והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה…
ושלם אותו בראשו וחמשתיו…"; אבל בגוזל הגר לא שמענו,
ת"ל:
"דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו בכל חטאות האדם…" בא הכתוב ולמד על גוזל הגר ונשבע לו ומת שישלם קרן וחמש לכהנים (אם מת הגר ולא הניח יורשים) ואשם למזבח. זו מדה בתורה:
כל פרשה שנאמרה במקום אחד וחסר בה דבר אחד וחזר ושנאה במקום אחר,
לא שנאה אלא על שחיסר בה דבר אחד.
1.
מניין שבפרשתנו מדובר בגוזל את הגר דוקא?
2. **
נסה למצוא טעם למה נאמרה פרשת גזל הגר דוקא כאן?
ג.
ה,
ו'
כי יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל בה'.
ספרא
ויקרא
שע"ב:
ר'
עקיבא אומר: מה ת"ל:
"למעול מעל בה'"!
לפי שהמלוה והלוה והנושא והנותן אינו מלוה ואינו לוה ואינו נושא ונתן אלא בשטר ובעדים,
לפיכך בזמן שהוא מכחיש, מכחיש בעדים ובשטר,
אבל המפקיד אצל חברו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם –
בזמן שהוא מכחיש – מכחיש בשלישי שביניהם.
ר'
ש.ר.
הירש:
(תרגום
מגרמנית
של א.
אבי
ז"ל)
כל עברה שבין אדם לחברו דינה כמרד ומעל כלפי מעלה… כביכול הוא השלישי הנועד כרואה ובלתי נראה בכל מקום משא ומתן בין הבריות והוא הערב למשא ומתן זה שבין באי עולם – שיהא באמונה. ומאחר שכאן קרא כמכחיש בשעת הכחשתו, בשם הערב, דהיינו נשבע בשמו יתברך לשקר,
הרי אין זו בגידה בלבד.
כאן משתמש היהודי לעדות על יושר דרכו עם הבריות בתכונת כהונתו – בקרבת אלוקים שלו – ומאחר שקריאתו בשם ה' אינה אלא מסוה נבוב וריק,
הרי השם ההולם אותה היא "מעל בה'".
1. מה הקשי בפסוקנו שאותו רצו שניהם לתרץ?
2. במה מסייע הפסוק בראשית ל"א ג' להבנת דברי ר'
עקיבא?
3. מה ההבדל בין דברי הספרא לדברי הירש בהסברת המושג "מעל בה'"?
ד.
ה,
ז'.
והתודו את חטאתם.
רמב"ם
הלכות
תשובה
א' א':
כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו, חייב להתודות לפני האל ב"ה שנאמר "ואיש או אשה כי יעשו וגו' והתודו"
– זה ודוי דברים.
ודוי זה מצות עשה…
למה למדו מצות ודוי דברים מפסוקנו ומנוה במנין המצות בפרשתנו, ולמה לא למדוה לפני כן מפסוק ויקרא ה' "והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה…"?
ה.
ה,
ז'
והשיב את אשמו בראשו וחמשתו יוסף עליו
בבא
קמא פרק
ט' משנה
ה'
הגוזל
את
חברו
שוה
פרוטה
ונשבע
לו,
יוליכנה
אחריו
אפילו
למדי.
לא
יתן
לא
לבנו
(של
נגזל)
ולא
לשלוחו…
רש"י:
ד"ה
ונשבע
לו: על שקר (שלא גזל ממנו)
והודה (לבסוף).
ד"ה
יוליכנה
אחריו
אפילו
למדי: ואין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל עצמו.
ח.
אלבק (פירוש המשניות)
ד"ה
יוליכנה
אחריו
למדי: וחייב להוליכנה אחריו,
אפילו הלך לארץ רחוקה.
תפארת ישראל:
ד"ה
יוליכנה
אחריו
למדי: שרחוק הוא, וגם כסף אין נחשב שם כלום, שנאמר (ישעיה י"ג י"ז):
"הנני מעיר עליכם את מדי,
אשר כסף לא יחשיבו, וזהב לא יחפצו בו". אפילו הכי יחזיר לו לשם.
1.
הסבר מהו הרמז בלשון הפסוק לדין זה?
2.
הסבר מהו ההבדל בין פירוש אלבק לבין פירוש בעל תפארת ישראל לבטוי "יוליכנה אחריו אפילו למדי".
3. **
מהו הטעם המיוחד של דין זה, אם נקבל את פרושו של בעל תפארת ישראל, בנגוד לטעם המקובל של דין זה?
ו.
ה,
ז'
ונתן לאשר אשם לו
רש"י:
לפי שנתחייב לו
נחלקו מפרשי רש"י בהבנת דברי רש"י אלה:
הרא"ם
(ר'
אליהו
מזרחי)
פירוש:
אם היה אותו ממון שגזל ונשבע עליו של ראובן וראובן חייב לו לשמעון,
לא יתנהו לראובן,
אלא למי שנתחייב לו ראובן,
דהיינו לשמעון, דהכי משמע מלשנא דרש"י,
"למי שנתחייב לו".
דאי סלקא דעתך – לראובן,
האי "למי שנתחייב לו"?
למי שגזלו ממנו מבעי ליה ותניא (כתובות יט'): מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנה שמוציאין מזה ונותנין לזה?
ת"ל:
"ונתן לאשר אשם לו".
גור
אריה:
פירוש כי אין "ונתן לאשר אשם לו" כמו "ואשמה הנפש ההיא"
שפרושו שחטאה הנפש,
ויהיה "לאשר אשם לו"
– למי שחטא לו והוא –
הקבה"ו;
ואם כן יהיה החומש של הקבה"ו.
וזה לא יתכן,
דהא כתיב "ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו האשם המושב לה' לכהן"
ומשמע דוקא אם אין לו גואל להשיב אליו ואם יש לו גואל –
יתן לו או ליורשו. לפיכך לאשר "אשם לו" על כרחך מלשון "חיוב"
כלומר "למי שנתחייב לו"!
והרא"ם פירש בו ענין זה.
1.
כיצד מפרש כל אחד מהנ"ל את דברי רש"י ומה ההבדל שביניהם?
2. מה קשה לרש"י בפסוקנו?
3.**
מה בין הוראת מלת "ואשמה"
בפ'
ו'
ומלת "אשם"
שבפ'
ז'
לפי הרא"ם ולפי הגור אריה?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. יפתור כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ואחת (תשכ"ב)
פרשת נשא
פרקים ה' – ו'
א.
למבנה פרשתנו:
ראב"ע
פרק ד'
מ"ט
ד"ה
על עבודתו.
ונסמכה פרשת וישלחו מן המחנה,
בעבור היות השכינה בתוך המחנות בנסעם ובחנותם.
פרק
ה' ד'
ד"ה
ויעשו
כן. ונסמכה פרשת איש או אשה,
כי צרעת והזוב יבואו בעבור מעל.
פסוק
י'
ד"ה
ואיש את
קדשיו
לו יהיו,
וטעם השומה בעבור "ומעלה בו מעל".
ל"א
ד"ה
ונקה
האיש
מעון, יש אומרים שטעם הסמך פרשת נזיר לפרשת סוטה, שיהיה לה בן
נזיר אם
לא נטמאה;
ולפי דעתי כי נסמכה בעבור נזירת האשה שהיא הפך המועלת, כי רובי העברות – סבתם יין. ואשה שלא תתקן שער ראשה,
איננה מבקשת להבעל.
פרק
ו' כ"א
ד"ה
מלבד אשר
השיג ידו
ונסמכה פרשת ברכת כהנים לפרשת נזיר,
כאשר השלים תורת הנזיר שהוא קדוש – הזכיר תורת כהנים שהם קדושים.
רלב"ג:
לפרשת
אשם גזלות
פרק ה'
פסוקים
ה' – י':
וידמה שזכר בזה המקום בזאת הפרשה להסיר רע מן המחנה, אשר יביא למריבה וקטטה; והוא שיהיה אדם נזהר מלהחזיק בממון חברו שלא כדין,
ולא יסמוך על חולשת שכנגדו שאין לו גואל.
לפרשת
סוטה:
הנה סמך לפרשה הקודמת שתהיה תכליתה להמיר מחלוקת וקטטה מישראל בכללם,
כי זאת הפרשה להסיר הקטטה מן הבית.
והנה שלום בית קודם לשלום העם, לפי מה שנתבאר בפילוסופיה המדינית. ואולם התחילה התורה מתשלום היותר נכבד המאוחר בסדר וסיימה בקודם בסדר,
וזה מנהג בתורה במקומות רבים.
פרשת
נזיר:
והנה סמך זאת הפרשה לפרשת סוטה, שענינה להסיר הקטטה וההפסד מהבית,
לפי שזאת הפרשה הוא להשקיט הריב וההפסד מהאדם בעצמו,
מצד תשוקתו הגופנית אשר יביאהו לידי חטא.
והשקטת זה הריב הוא מה שיקדם בסדר בענין שלום הבית ושלום המדינה, ולזה שמתו התורה אחרון בסדר.
וענין זאת הפרשה הוא לרפואת מי שיצרו גובר עליו,
כי הוא צריך שיצער עצמו מן היין,
כי היין הוא סבה חזקה להגביר היצר הרע ולהמשיך ממנו הפסד והגנות במדות ובעיון.
לפרשת
ברכת
כהנים:
ואחר שזכר מה שיביא להסיר מלחמת האדם עם נפשו,
ויהיה הריב והקטטה וההפסד מהבית והעם בכלל,
זכר זאת הפרשה שהיא ברכת כהנים, שהיא מעירה הערה נפלאה על ענין השלמות והשלום האמתי.
1. מה ההבדל בין דרכי שניהם בפרשם את סמיכות הפרשיות?
(עיין גם עלון הדרכה!)
2.**
הסבר את הצלים המסומנות בקו בדבר הרלב"ג.
3.הידועים לך עוד מקומות שבהם נותנת התורה על פי "מנהג זה במקומות רבים"?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושבע (תשכ"ח)
פרשת נשא –
גזל הגר
ה'
ה'-י'
א.
שאלה כללית:
רש"י
ו'
ד"ה
למעול
מעל בה':
הרי חזר וכתב כאן פרשת גוזל ונשבע על שקר היא האמורה בפרשת ויקרא (ה'
כ'-כ"ו)
"ומעלה מעל בה'
וכחש בעמיתו…" ונשנית כאן בשביל שני דברים שנתחדשו בה:
האחד שכתבו "והתודו",
לימד שאינו חייב חומש ואשם על פי עדים עד שיודה בדבר והשני על גזל הגר שהוא נתון לכהנים.
1.
הסבר מהו ההגיון הפנימי שאם באו עדים והוכח בבית דין שגזל ונשבע לשקר אינו משלם אלא את הקרן בלבד,
ואלו אם הודה מעצמו ומרצונו לחזור בתשובה,
ישלם גם את הקרן וגם חומש?
2. מה רמז מצאו בפרשתנו שידובר בה על מי שגזל גר?
רמב"ם
הלכות
גזלה
ואבידה
פרק ז'
הלכה
א':
כל מי שנתחייב ממון לחברו הישראלי וכפר בו ונשבע על שקר,
הרי זה חייב להחזיר לו הקרן שכפר בו והוספת חמש וחייב בקרבן והוא הנקרא אשם גזלות.
הלכה
ח': אין הנשבע על כפירת ממון משלם חמש עד שיודה מעצמו, אבל אם באו עדים והוא עומד בכפירתו משלם הקרן בלבד על פי עדים ואינו משלם החמש…
הלכה
י"ב:
המחזיר את הקרן לבעלים וכפר פעם שניה בחמש ונשבע עליו נעשה החמש כקרן לכל דבר ומשלם עליו חומש אחר,
שנאמר (ויקרא ה' כ"ד)
"וחמישיתיו יוסף עליו".
מלמד שהוא מוסיף חומש על חומש עד שיתמעט החומש שיכפור בו ונשבע עליו משוה פרוטה.
ראב"ע
ז'
ד"ה
וחמישיתו
יוסיף
עליו: אם הוא מתודה מעצמו, ואם יש עדים עליו יוסיף שני חמישיות.
ומעתיקי
הדת אמרו:
חומש החומש; ודעתם
רחבה
מדעתנו.
1 היכן מצאו חז"ל רמז בפסוקים למה שמביא הרמב"ם בהלכה ח'?
2.**
היכן מצא ראב"ע רמז לדעתו,
שאם יודה מעצמו ישלם חומש אחד ואם יבואו עדים ויעידו בו יחייבוהו להוסיף שתי חמישיות?
3.
הסבר את הביטויים המודגשים בדברי הראב"ע!
ג.
ה,
ו
כי
יעשו
מכל
חטאת
האדם
למעול
מעל
בה'
ואשמה
הנפש
ההיא
רש"י
ויקרא
ה' כ"ג
ד"ה
כי יחטא
ואשם: כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה ולדעת ולהודות כי חטא ואשם.
רמב"ן
במדבר
ה' ו'
ד"ה
ככל חטאת
האדם:… מכל מה שיחטא איש באיש וכחש בעמיתו,
ואמר "למעול מעל בה'",
שישבע בשמו לשקר ויאשם לפניו…
כלי
יקר
(ויקרא
שם)
פרש רש"י "כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה וכו'…"
כי כל חוטא לעולם לא ישים אשם נפשו, ודרך איש ישר בעיניו, כי הוא מורה לעצמו היתר בכל דרכיו לומר שזה חייב לו ממקום אחר לפי דמיונו,
או נדמה לו כי עשה לו איזה עול, על כן הוא מעכב פקדונו,
לפיכך:
ביום שישים אשם בנפשו, ויכיר טעותו, וכי לא טוב עשה…
1. מה ההבדל בין שתי הדעות שנאמרו לעיל?
2. מהי מעלתו של פירוש רש"י כאן?
3.* מה בין הוראת פעל "אשם"
בפסוק ו' לבין הוראתו בפ'
ז'?
4.**
השוה לפסוקנו את שלשת הפסוקים הבאים:
ויקרא
ה' ה':
והיה
כי
יאשם
לאחת
מאלה
והתודה
אשר
חטא
עליה;
ויקרא
ד' י"ג:
ואם
כל
עדת
ישראל
ישגו
ונעלם
דבר
מעיני
הקהל
ועשו
אחת
מכל
מצוות
ה'
אשר
לא
תעשינה
ואשמו.
זכריה
י"א
ה':
אשר
קוניהן
יהרגון
ולא
יאשמו
ומוכריהן
יאמר
ברוך
ה'
ואעשיר
ורועיהם
לא
יחמול
עליהן.
האם פירוש "אשם"
באחד מן הפסוקים האלה הוא כהוראתו בפסוקנו על פי פירוש רש"י כאן?
ד.
ה,
ו'
למעול מעל בה'
ואשמה הנפש ההיא
ז'
והתוודו
את
חטאתם
אשר
עשו
והשיב
את
אשמו.
* האם הוראת הו'
שבפ'
ו'
('ואשמה')
כהוראת הו' של ראשית פסוק ז' ('והתוודו')
וכהוראת הו' של המשך פ'
ז'
('והשיב'),
האם לפנינו הוראה אחת או שתים או שלש הוראות שונות לווי"ן הללו?
ה.
ה,
ז'
והשיב את אשמו בראשו
רש"י:
הוא הקרן שנשבע עליו.
ויקרא
ה' כ"ד
ושלם אותו בראשו.
ראב"ע
ד"ה
בראשו:
בעצמו או מה שהוא שוה.
רבים הקשו למה לא יחוייב הגזלן לשלם אף הוא כפל כשם שנתחייב הגנב?
הרמב"ם
נותן לזה
שלש סבות
והנה
שתים
מהן:
מורה
נבוכים
מאמר ג'
פרק
מ"א:
ואמנם היות הגזלן לא יחוייב לשלם דבר נוסף על צד הקנס,
שהחומש אינו רק לכפרה על שבועת השקר,
אבל על גזלתו אינו מוסיף כלום, – הוא…
שהגנבה אפשר בדברים הגלויים ובדברים המוצנעים והגזל אי אפשר אלא בנגלה.
ואפשר לאדם להשמר מן הגזלן ולעמוד כנגדו ואי אפשר כן עם הגנב. ועוד:
שהגזלן ידוע ויבוקש וישתדלו להוציא מידו מה שלקח והגנב אינו ידוע.
ומפני אלו הסיבות כולם חייבו הגנב קנס,
ולא חייבו הגזלן קנס.
הרמב"ם מוצא עוד סבה להבדל זה ע"פ הבדל החיוב שהטילה התורה בין גונב בקר ובין גונב צאן:
(שמות כ"א ל"ז)…
חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה.
**
הסבר מה היא הסבה הנוספת להבדל זה בין ענש הגנב לענש הגזלן?
ו.
ה,
ז'
והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו יוסף עליו.
ספרי
כ"א
"והשיב
את אשמו
בראשו" –
למה נאמר? לפי שהוא אומר (ויקרא ה') "ושלם אותו בראשו"
אין לי אלא דמים, עיקר מניין?
(מלבי"ם:…
הוה אמינא שאינו מוסיף חמש רק אם אין הגזלה בעין ומשלם דמים, אבל כשמשיב הגזלה עצמה אינו מוסיף חמש?)
ת"ל:
"והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו".
הסבר לפי דברי הספרי הנ"ל מהו ההבדל בין "והשיב את אשמו בראשו" שבפסוקנו ובין "ושלם אותו בראשו"
שבויקרא ה' כ"ו).
ז.
ה,
ז'
והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו.
בבא
מציעא
נ"ד
ע"א.
(ויקרא כ"ז י"ג)
"ויסף חמשתו עליו"
– שיהא הוא וחמשו – חמשה,
דברי ר' יאשיה.
(רש"י ד"ה הוא וחומשו – חמשה:
היינו חומש מלבר שהוא רביע הקרן).
ר'
יונתן אומר: "חמשתו"
– חומשו של קרן אבעיא להו.
ספרא
ויקרא
ה' ט"ז
"ואת
חמישתו
יוסף
עליו" – שיהא הוא וחומשו חמשה.
מלבי"ם
(ולספרא
שם):
יש הבדל בין המספר הסדורי:
"שלישי,
רביעי,
חמשי",
ובין המספר החלקי:
"שלישית,
רביעית,
חמישית",
שבמספר הסדורי יהיה הנמנה רביעי או חמישי חוץ להמנוי קודם לו,
– ובמספר החלקי הוא בתוך המנין השלם וחלק ממנו – "מלגיו".
"יום שלישי", "השנה הרביעית" הוא אחר הקודם,
אבל "רביעית ההין", "עשירית האיפה" היא מלגיו.
ועל כן דעת ר' יונתן (בבא מציעא נ"ד),
שגם פה החמש הוא מלגיו,
ופרוש "חמשיתו"
– חמשית הקרן, דומה כמו "מחציתו"
או (יחזקאל ה') "שלישיתו באש תבעיר".
אבל הספרא אתיא כר' יאשיה,
וסבירא ליה שיהיה הוא וחומשו חמשה (היינו "מלבר").
ועם העיון בכתוב דקדק כהלכה,
כי…
*
התוכל להסביר במה נראית דעת ר' יאשיה מדוקדקת על פי לשון הכתוב בפסוקנו?