גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושלוש (תשכ"ד)
בהעלותך – הפסח
פרק ט א – יד
א.
במדבר ט, א:
וידבר
ה'
אל
משה
במדבר
סיני
בשנה
השנית…
בחדש
הראשון
לאמר:
ב:
ויעשו
בני
ישראל
את
הפסח
במועדו:
רש"י
במדבר
ט, א:
בחדש
הראשון: פרשה שבראש הספר לא נאמרה עד אייר,
למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו? מפני שהוא גנותן של ישראל,
שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד.
1.
יש
ממפרשי
רש"י
המקשים:
אחר שמביא רש"י דברי הגמרא דאין מוקדם ומאוחר בתורה,
היאך המשיך ושאל "ולמה לא פתח בזו?" והדברים נראים כסותרים זה את זה?!
הסבר מהי "הסתירה"
המדומה,
וכיצד אין לראות בדברי רש"י לאמיתו של דבר כל סתירה?
2.
בעל גור אריה מקשה: ט,
א:
הקשו בתוספות בפרק קמא דקידושין מה גנות יש בזה,
והלא לא נתחייבו בפסח עד שבאו לא"י,
כדכתיב "והיה כי תבואו אל הארץ אשר יתן ה' לכם ושמרתם את העבודה הזאת"
(שמות יב, כה)
וכתב רש"י בפרשת בא:
"תלה מצוות פסח בביאתן לא"י שלא נתחייבו לעשות את הפסח עד ביאתן לא"י חוץ מאותו הפסח שעשו בשנה שניה שנתחייבו בו על פי הדיבור", ואם כן מה גנות יש כאן?
** נסה ליישב קושייתו?
** 3.
היכן מצאו בפסוקנו רמז לכך שלא עשו במדבר אלא פסח זה בלבד?
ב.
במדבר ט, א:
וידבר…
בשנה
השנית
לצאתם
מארץ
מצרים
בחדש
הראשון
לאמר:
רמב"ן
במדבר
ט, א:
בשנה
השנית
לצאתם
מארץ
מצרים
בחדש
הראשון: מכאן אמרו חכמים (ספרי בהעלותך סד,
פסחים ו🙂 "אין מוקדם ומאוחר בתורה" וטעם האיחור הזה היה, כי כאשר בא הספר הזה הרביעי להזכיר המצוות שנצטוו ישראל במדבר סיני לשעתם,
רצה להשלים עניין אהל מועד ותיקונו כל ימי המדבר,
והזכיר תחילה הדגלים ומקום האהל ומעמד משרתיו ותיקון המשמרות למשאו לכל עבודת האהל,
והזכיר קרבנות הנשיאים,
שהביאו העגלות אשר ישאו אותו בהן כל עת היותם במדבר, והשלים קרבנותם בחנוכת המזבח, והוא מאחד בניסן או לאחר מכן, ואחר כך שב להזכיר אזהרה שהזהיר אותם שלא ישכחו מצוות הפסח.
אברבנאל פרק ט פסוק א:
אם היו הפרשיות של תורה כתובות בסדר זמניהם, היה ראוי שתהיה כתובה זאת הפרשה קודם עניין העם וענייני הלויים,
כיון שהיא היתה בי"ד לחודש הראשון בערב פסח,
כאשר שאלו הטמאים לנפש אדם "למה ניגרע… "
ומניין העם ועניין הלויים היו בחודש השני,
ומכאן אמרו חז"ל:
"אין מוקדם ומאוחר בתורה". והרמב"ן נתן טעם בזה האיחור … (ומביא דברי הרמב"ן כדלעיל) ואין דבריו נכונים בעיני.
אבל אמיתת זה העניין הוא,
שרצתה התורה לספר מה שנעשה בהיותם בהר סיני בספרים הקודמים (שמות ויקרא) ובספר הרביעי בא לספר מה שנעשה אחר כך בשנה השנית בחודש השני משם והלאה. ולכך זכר ראשונה מניין העם,
שהיה בחודש השני מהשנה השנית.
ואחרי עניין הלויים ולקיחתם תחת הבכורות, שהיה גם כן באותו חודש שני אחר מניין העם,
ועניין הדגלים ומשמרות הלויים ומשאם,
שכל זה ניתקן וסודר בחודש השני ההוא,
ואחר כך חנוכת המזבח מהנשיאים שהיה גם כן אחרי מניין העם.
והמשיך לזה מדרגת משה רבינו במקום נבואתו ומדרגת אהרון גם כן בחכמתו ובמקומו המיוחד אליו ולזרעו, וטהרת הלויים וחינוכם ומקום עבודתם,
וזכר אחר כל זה עניין אחר שנעשה באותו חודש השני מהשנה השנית והוא שעשו ישראל את הפסח במועדו, שהיה בחודש ניסן,
ושהיו אנשים טמאים לנפש אדם,
וציווה ית' שיעשו פסח שני בחודש השני.
הנה אם כן – נכתב כאן הסיפור הזה להודיע,
שבחודש השני ההוא ציווה יתברך לעשות פסח שני לטעמים ההם, ולא היה אם כן בזה דבר מוקדם ומאוחר, אשר לא כסדר,
כי עם היות טומאתם אשר סבבה הדבר הזה בחודש בראשון, הנה מצוות הפסח השני שנתחדשה עתה, היה שיעשוהו בחודש השני, ולא בא אם כן הכתוב הזה להודיענו שציווה ה'
שיעשו הפסח במועדו,
אבל היה זה הקדמת ידיעה,
שלפי שציווה ית'
בזמן החג שיעשו את הפסח וקרה שהיו שם אנשים טמאים לנפש אדם, בא עליו הדיבור שיעשו את הפסח בחודש השני; וזהו החידוש שנתחדש בחודש השני ההוא, אשר בעבורו נכתב אותו סיפור במקום הזה.
1. מה הקושיה שבה עוסקים שניהם?
* 2.
מה הסיבה לדעת הרמב"ן שמאמר חז"ל "אין מוקדם ומאוחר"
יש ללמוד אותו דווקא מפסוקנו,
והלא חז"ל אמרוהו לפרשת ויקרא ח,
ב.
וכן
עיין:
שמות
ראב"ע
ד, יט
ויאמר
– אין מוקדם ומאוחר בתורה ופירושו וכבר אמר.
וככה ויצמח יי'
אלהים מן האדמה.
ורבים כאלה הנה עתה בהשיבו צאן יתרו אליו הבטיחו השם שילך בלי פחד למצרים כי מת פרעה ועבדיו שהיו יודעים דבר המצרי. וזהו וימת מלך מצרים. כי כל הימים שהיה חי לא היה נכון להיות משה שליח אל פרעה:
רש"י שמות ד,
כ
וישב
ארצה
מצרים
ויקח משה
את מטה
וגו' – אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים במקרא:
3. מהו ההבדל העיקרי בין הרמב"ן לבין אברבנאל בתשובתם לשאלתנו?
**
4. מה רמז מצא אברבנאל בלשון הכתוב שקרבנם של הנשיאים הובא לאחר מניין העם?
5.
לאלו פסוקים יכוון אברבנאל באמרו שהתורה תספר "מדרגת משה במקום נבואתו ומדרגת אהרון בחכמתו"?
ג.
. במדבר ט, ב:
ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו:
ספורנו
במדבר
ט, ב:
ויעשו
בני ישראל
את הפסח:
מלבד מה שעשו בשמיני למילואים וחנוכת הנשיאים יעשו גם כן את הפסח, שלא יפטרו ממנו בשביל שמחת המצוות שקיימו,
כמו שקרה בבניין בית ראשון,
שסיפרו רבותינו ז"ל שביטל שלמה את יום הכיפורים בשמחת חנוכת הבית (מו"ק ט ע"א).
* מה הקושי בפסוקנו שרצה ליישב בדבריו?
ד.
במדבר ט, ו:
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשת הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא:
ספרי פרשת בהעלותך פיסקא י:
ויקרבו
לפני משה
ולפני
אהרן
ביום
ההוא: שאלו את משה לא היה יודע אהרן היה יודע?
אלא סרס המקרא ודרשהו דברי ר' יאשיה.
ד"א רבי אבא אומר משום ר' אליעזר בבית המדרש באו ועמדו לפניהם.
רש"י
במדבר
ט, ו:
לפני
משה ולפני
אהרן: (ספרי)
כששניהם יושבין בבית המדרש באו ושאלום ולא יתכן לומר זה אחר זה שאם משה לא היה יודע אהרן מנין לו.
השווה לדבריהם: במדבר פרק כז פסוק ב:
ותעמדנה
לפני
משה
ולפני
אלעזר
הכהן
ולפני
הנשיאים
וכל
העדה
פתח
אהל
מועד
…
ספרי פרשת פינחס פיסקא ב:
לפני
משה ולפני
אלעזר
הכהן. (ב"ב קיט ע"ב)
אם משה לא היה יודע אלעזר היה יודע? אלא סרס המקרא ודרשהו דברי ר' יאשיה.
אבא חנן אומר משום ר'
אליעזר בבית המדרש היו ובאו ועמדו לפניהם.
רש"י
במדבר
כז, ב:
לפני
משה: ואח"כ לפני אלעזר?!
אפשר אם משה לא ידע אלעזר
יודע?!
אלא סרס המקרא ודרשהו דברי רבי יאשיה.
אבא חנן משום רבי אלעזר אומר בבית המדרש היו יושבים ועמדו לפני כולם.
1. מהו הקושי בלשון פסוקנו מלבד סדר המילים?
* * 2.
הסבר,
למה הביא רש"י בעניין בנות צלופחד את שתי הדעות שבספרי, ונמנע להביא את דעת ר'
יאשיה במקומו והביא את דעת אבא חנן בלבד?
ה.
במדבר ט, ז:
ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'
במעדו בתוך בני ישראל:
ספרי פרשת בהעלותך פיסקא י:
ויאמרו
האנשים
ההמה
אליו. מגיד שהיו בני אדם כשרים וחרדים על המצוות.
* כיצד "מגיד"
הכתוב דבר זה?
ו.
במדבר ט, יג:
והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההוא מעמיה כי קרבן ה'
לא הקריב במעדו חטאו ישא האיש ההוא:
אבן
עזרא
במדבר
ט, יג:
ובדרך
לא היה:
או בדרך וכן ומכה אביו ואמו (שמות כא, טו).
הבאור פרק ט פסוק יג:
והאיש
אשר …
ובדרך
לא היה:
או בדרך, וכן וּמכה אביו ואמו (ראב"ע),
רבים טעו בפירושו לחשוב שדעת ראב"ע שהוי"ו במילת ובדרך היא וי"ו מחלקת, וראייתו כמו הוי"ו במילת ואמו שפירושו או אמו, ואין זה אמת,
אבל דעתו בזה להורות קריאת וי"ו החיבור לפני שווא או לפני אות בומ"ף,
כי דינה תמיד בשוא, כמו ראובן ושמעון,
גד ואשר, ובמקומות שהזכרתי היא בשורוק גדול ונקראת גנובה כאילו כתוב "אוּבדרך"
וראייתו מן הוי"ו שבמילת ומכה,
וכן כתב הראב"ע בעצמו בפרשת שמות (פרק א פסוק ב עיין שם!)
המשתדל (שד"ל):
פרק ט פסוק יג:
ובדרך
לא היה:
שלא היה טמא,
וגם לא היה בדרך, אז אם לא יעשה פסח,
יכרת.
וראב"ע אגב שטפיה לא דק,
ופירש ובדרך, או בדרך, והמבאר הבין כי זה שיבוש גדול. ונדחק ליישב דבריו,
ואמר שכוונתו ללמדנו קריאת וי"ו שורק בראש תיבה. והמעמר ראה והבין כי הבל המה הדברים הללו של המבאר, והתמיה עליו ופירש דברי ראב"ע על אמיתתם,
ולא ראה השיבוש היוצא מהם,
ולא הבין מה זה ועל מה זה נדחק המבאר לפרש כך.
*1.
הסבר מה הביאו לבעל הבאור לפרשו בדרך מוזרה, למה לא פירש דברי ראב"ע כמשמעו?
* * 2.
לדעת שד"ל הגיע ראב"ע לשגיאתו "אגב שטפיה", כיצד?
* * 3.
לדעת כמה מפרשים יש אפשרות לפרש דברי ראב"ע כמשמעם, כיצד?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ד]
בהעלותך
פרק ט' א – יד
המידה האחרונה בברייתא של ל"ב מידות שהתורה נדרשת בהם היא:
ממוקדם ומאוחר שבפרשיות.
כיצד?
(והביא דוגמא מבראשית טו, ט)…
כיוצא בו (במדבר א, א)
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים". ואחר כך כתוב (במדבר ז, א)
"ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן …" והלא הקמת המשכן היה מקודם שהוקם המשכן באחד בניסן בשנה השנית שנאמר (שמות מ, יז)
"ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן".
אלא מכאן את הלמד שהמאוחר הוא מוקדם בפרשיות.
ואילו
בגירסת
הברייתא
הנמצאת
במדרש
הגדול
מובאות דוגמאות אחרות, ולענייננו חשובה הדוגמא:
תני חזקיה: (במדבר ט, א)
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית" – זה היה ראוי להיות תחילת ספר במדבר,
אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה.
ולזה נביא כאן מתוך פירושו של ר'
זאב וולף איינהורן (מהרז"ו)
לברייתא הנ"ל:
האמת היא שהתורה גברה מאד בדרכיה וכל עניין שנכתב שלא כסדר יש בו טעם בדרוש או בסוד ה', "כי לא דבר ריק הוא מכם" (דברים לב, מז)
– ואם ריק הוא – מכם,
שאין אנו יודעים לדרוש. ומה שאמרו "אין מוקדם ומאוחר בתורה" פירושו,
שאין התורה שומרת החוק הזה של מוקדם ומאוחר שהוא מגדרי החכם (אבות פרק ד)
"אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון".
אך התורה גבהה בטעמי דבריה מבינת אדם ואינה שומרת החוק הראוי הזה מפני טעמים גבוהים ורמים מדעת האדם.
ואע"פ שהטעמים "גבוהים ורמים מדעת אדם" השתדלו פרשני הדורות למצוא בכל זאת מה טעם סטתה התורה מן הסדר הכרונולוגי,
וכפי שרואים אנו בפירושים המובאים בשאלה א ו– ב.
(השווה עוד לפירושים המובאים בגיליון את ניסיונו של הספורנו להסביר את הסדר הבלתי כרונולוגי של פרשת נשא–בהעלותך.)
ספורנו במדבר פרק ט פסוק א:
בחדש
הראשון: אחר שפקד אנשי הצבא (פרק א) וסידר הדגלים (פרק ב) ונושאי המשכן (פרק ד) להכניסם לארץ, וטיהר מחניהם מן הטמאים (פרק ה) – כאמרו:
"והיה מחניך קדוש"
(דברים כג, טו)
– ומן הממזרים בעניין סוטה, למען תהיה השכינה ביניהם במחנה צבאותם, סיפר הכתוב ארבעה מעשים טובים שעשו ישראל,
שבהם זכו ליכנס לארץ מיד בלתי מלחמה – לולא המרגלים –
כמו שהעיד משה רבינו באמרו לחובב "נוסעים אנחנו אל המקום". ראשונה:
סיפר חנוכת המזבח.
שנית:
זריזותם בעניין חינוך הלויים. שלישית:
זריזותם בקרבן הפסח.
רביעית:
לכתם אחרי הא–ל יתברך במדבר אף על פי שהיה העלות הענן בזמנים בלתי נודעים, פעמים ארוכים ופעמים קצרים, באופן שהיה ראוי שתקשה עליהם מאד החניה והמסע.
ולהודיע כל אלה,
סיפר אותם כפי מדרגת היותם לרצון לפניו,
לא לפי הזמן שהיו בו.
ולכן סיפר בכאן עניין חנוכת המזבח והלויים והפסח שהיו בחדש הראשון,
והיתה תחילת הספר בחדש השני,
והיה עניין חנייתם ונסיעתם על פי ה'
מיום צאתם ממצרים.
ועל כמו זה אמרו: "אין מוקדם ומאוחר בתורה", וזה כאשר תכווין תכלית מה – זולתי הזמן –
בסדר המסופר.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושמונה (תשכ"ט)
פרשת בהעלותך
ט'
ט"ו–כ"ג.
י'
א'-י'
א.
שאלה כללית
מהו המאחד את הפסקאות ט'
ט"ו–כ"ג;
י'
א'-י';
י"א–כ"ח;
כ"ט–ל"ג
ב.
ט'
י"ט
ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו.
רמב"ן:
ד"ה
וטעם
בהאריך
הענן: לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאווים מאד לנסוע מן המקום,
אעפ"כ לא יעברו על רצון ה'. וזה טעם "ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו", כי מיראת ה'
ומשמרם משמרת מצותו לא יסעו,
וכן או "יהיה הענן ימים מספר" כשנים או שלשה ימים והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם (=המליצה שאולה מתהילים ק"ב)
יעשו רצון ה'
ללכת אחרי הענן.
וספר עוד, כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבקר,
אע"פ שהוא טורח גדול להם;
ולפעמים יעמד הענן יומם ולילה,
כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה בבקר השני ונסעו, והוא טורח גדול מן הראשון,
כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך, ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך. או יומים –
ויסעו בלילה. ויתכן שאירע להם במשעות שעשו כמסופר בכאן ולא בענין אחר, כי עמד הענן מערב ועד בקר ויומם ולילה ויומים וחודש ושנה.
ולכן הזכיר הכתוב באלה השעורים בפרטן; ועמד שנים רבים כאשר הזכיר תחילה, כגון בקדש, שאמר (דברים א' מ"ו)
"ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם".
ר'
יצחק
עראמה: עקדת
יצחק שער
שבעים
ושנים
(במדבר)
להיות מלאכת המשכן ותבניתו וכל עבודתו להודיע ולפרסם אמתת מציאות ההנהגה האלוקית בעולם,
רצונו המוחלט על פי כושר מעשי המונהגים או חלופו,
כי היא יתד שכל התורה האלוקית וההצלחה האנושית תלויין עליו, ולהעתיק לבות האנשים מעל הדעות הקדומות המקיימות היות העולם נמסר אל ממשלת הטבע מבלי מוחה,
כי בידיעה הזאת תתקיים הכונה השלמה בשיהיו כל המעשים לשם שמים …
וזה כי העם היוצא ממצרים אין ספק שנשתקעו במנהגיהם ונמשכו אחר דעותיהם, אשר כלן מיוסדות על חכמת המזלות ותנועות הכוכבים והם אשר יקיימו היות העולם נוהג על פי ממשלתם מבלי שום שנוי וחלוף.
וכבר נודע מספרי החכמה הזאת,
שיש לנמשכים אחריה כוונות וחישובים אל תנועות הכוכבים, דבוקים ונגודיהם וזמני חזירתם חלילה,
ואל זמני שקיעתם ועליותם ואשר יבואו אליהם מאלה המצבים המתחלפים משפטים רבים בכל עסקיהם ועל פיהם יחנו ועל פיהם יסעו בכל מעשיהם. ולכן חכמיהם עומדים תמיד על משמרתם וכלי מבטם בידיהם לכוין העתים המועילים והמזיקים,
כי נתאמת אצלם כי יש כח נאצל מקצתם (=מן קצת הכוכבים)
מועיל למעשה מה ויפסיד לזולתו וקצתם לענין אחר בלי שום מונע ומעכב.
ולפי שהיתה כונת התורה האלוקית לבטל הדעת הנפסד הזה מן העולם,
היה מן החכמה האלוקית לסדר מסעות העם הזה וחניתם בצאתם אחריו במדבר באופן יתבטל מהם זה הדמוי לגמרי וזה במה שאמר (שמות י"ג)
"וה'
הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך וגו'" ואחריו הם נוסעים ובמקום אשר ישכון שם הענן יחנו.
וזה בפעמים ופנים יכירו וידעו,
כי לא כאשר חשבו עד הנה בשמירת מסעותיהם ותנועותיהם, אדרבא יהיו להם השקפות הפכיות בכל הענינים ההם כפי רצון המצוה וכונתו לשעה ההיא.
ולזה אמר כי אחר שהוקם המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדות ובערב היה עליו כמראה אש עד בקר,
והיה נוהג הענין הזה תמיד זולת בשעת הנסיעה, כי בהעלות הענן יסעו בני ישראל …
ואחר שזכר באלו הכתובים הראשונים הסדר אשר סדר להם האלוקים במסעיהם וחנייתם פרט התועלת הנמרץ הנמשך להם ממנו …
סוף דבר: על פי ה'
יחנו ועל פי ה' יסעו תמיד ובכל מה שיזדמן שיהיה זמן נסיעתם וחנייתם קרובות אל החישובים האלו או רחוקים,
לא יחושו אליהם רק (ט'
י"ג)
"את משמרת ה'
שמרו על פי ה' ביד משה". והוא מה שהזכירו משה בביאור בשירת האזינו …
1. מהי הפליאה בפסוקים ט"ו–כ"ג שעומדים עליה שני הפרשנים?
2.
כיצד מפרש הרמב"ן את "ימים"
שבפסוק י"ט,
את "ימים"
שבפסוק כ', ואת "ימים"
שבפ'
כ"ב,
ומהי ההצדקה לפרושים אלו?
3.
התוכל להביא ראיה מן התורה (מבראשית ומויקרא) לפירושו של "ימים"
בפסוק כ"ב?
4. האם פרש הרמב"ן מלת "מספר"
שבפסוק כ' כשם שפרש מלה זו בדברים ל"ג ו' ד"ה יחי ראובן?
5.
הסבר בדברי ר'
יצחק ערמאה:
א.
"כי
בידיעה
הזאת
תתקיים
הכוונה" –
איזו ידיעה?
ב.
"ואשר
יבוא
אליהם
מאלה
המצבים
המתחלפים"
– לאלו מצבים יכוון,
מצבים של מי?
ג.
"וכלי
מבטם
בידיהם" – מה הם "כלי מבט" אלה?
ד.
מה היא הדעה "אשר נתאמתה אצלם"
(אצל מי)?
ה.
"וזה
בפעמים
ובפנים
יכירו
וידעו" – מה פירוש דבריו אלה?
6. מה ההבדל בין הרמב"ן ובין בעל העקדה בישוב הפליאה שעליה עומדים שניהם?
ואיזו משתי הדעות נראית לך מתאימה יותר לפשוטו של מקרא?
7.
לאיזה פסוק משירת האזינו יתכוון בעל העקדה בסוף דבריו?
ג.
ט'
כ"א
ונעלה הענן בבקר ונסעו.
ר'
יוסף
בכור
שור:
ללמדך שלא היה נוסע כי אם ההוקר ולא הטריחן מעולם בערב.
** במה הוא מתנגד לדברי הרמב"ן שהובאו בשאלה ב ועל מה מסתמך כל אחד משני הפרשנים?
ד.
ט,
י
וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות
על
עולותיכם
ועל
זבחי
שלמיכם,
והיו לכם לזכרון לפני אלוקיכם
אני ה' אלוקיכם.
ספרי:
ר'
נתן
אומר: … "ותקעתם
בחצוצרות"
– הרי שופרות; "והיו לכם לזכרון"
– זה זכרונות; "אני ה' אלוקיכם"
– זה מלכויות. אם כן מה ראו חכמים לומר מלכויות תחילה? ואחר כך זכרונות ושופרות? אלא:
המליכהו עליך תחילה ואחר כך בקש רחמים מלפניו, שתזכר לך. ובהמ?
בשופר של חירות,
ואין שופר אלא של חרות שנאמר (ישעיה נ"ז)
"והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", אבל איני יודע מי תוקע?
ת"ל:
(זכריה י"ג)
"וה'
אלוקים בשופר יתקע".
לדברי
הספרי
הנ"ל
ר' יצחק
ערמאה: עקדת
יצחק לפ'
אמור
שער ס"ז
פרק ה':
ואמרם "המליכהו תחילה ואח"כ בקש מלפניו שיזכור", שיראה שאין רצונו לרדות בנו כרדות האדון המושל בקניינו ולא כיוצר העושה חפצו במעשה ידיו,
כי אם כמלך המעולה שממליכים אותו ברצונם ויש לו עליהם סגנון מלכות להעמיד אותם במשפט ישר, שנאמר (משלי כ"ט)
"מלך במשפט יעמוד ארץ", כן אנחנו נמליך אותו תחילה ואחר כך נזכור לפניו זכויותינו בתרועה ובקול שופר.
… אמנם הכתוב סדר אותם (=את שופרות זכרונות מלכויות) על הסדר הטבעי לפי מחשבת הפועל שהתכלית הוא העולה על לבו תחילה ואחר כך מסדר הדברים במגיעים אותו ראשון וכן בכאן השופר קודם,
כי הוא הזכות הקודם ואחר מציאת הזכות,
יתכן זכרונו והגעת תועלתו, ואחר יחשוב לפני מי ראוי להביא זכרונו,
כי אם לפני מלך המשפט אשר נביא זכויותינו לפניו.
אמנם בשעת מעשה חוייב להפך הדבר, לפי שכל מה שבא במחשבה תחילה הוא באחרונה במעשה,
כמו שכתב זה החכם בפרק ז' מן המאמר השלישי בספר המדות,
… וכבר נתבאר זה יותר אצל עצת יוסף,
ולזה חוייב שתיעשה ההמלכה תחילה,
ואח"כ יבוא הזכרון,
ותכלית הכל הגעת הזכות. כמו שצריך הבנאי להקדים האבנים והעצים למציאות הכתל, עם שבמחשבתו קדם הכתל ואחר באו העצים והאבנים.
1.*
הסבר את המושג "ואין שופר אלא חרות" – מניין לנו שמסמל השופר "חרות"
(מלבד ע"פ הפסוק מישעיה נ"ז שמביא הספרי)?
2.**
מה משמעות השאלה "איני יודע מי תוקע" – מה הן האפשרויות השונות להבנת הפסוק בישעיה נ"ז?
3. מהו ההבדל בין הסדור של שופרות זכרונות מלכויות בפסוקנו שקראו בעל העקדה הסדור הטבעי ובין הסדור שקבעו חכמים לתפילתנו שקראו בעל העקדה "הסדור בשעת המעשה"?
4.**
מהי ראיתו של בעל העקדה מדברי יוסף לפרעה (בראשית מ"א)?
הערה:
לפרשת החצוצרה התקיעות והתרועות (י'
א'-י')
עיין גם גליון בהעלותך תשכ"ז.