גיליונות נחמה – בראשית 27

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת העשרים (תשכ"א)

פרשת תולדות

פרק כ"ז

א.
שאלות כלליות:

שד"ל:

הנני מבטל מה שכתבתי בבכורי העתים משנת תקפ"ט,
שהברכה שברך יצחק את יעקב – כשהיה סבור לברך את עמו – היתה לו לבדו ולא לזרעו אחריו. כן אמנם נ"ל שאע"פ שלא נזכר הזרע בפירוש,
היה הדבר מובן מאליו שהכוונה לו ולזרעו,
כי כן מצאנו מנהג האבות בימי קדם כשהיו מברכים את בניהם לא היו מברכים אותם בברכות שתכלינה במותם, אלא גם זרעם וזרע זרעם היו מברכים,
כמו שראינו "ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך וגו'…"…

על כן נראה לי ברור כי "ויתן לך האלהים מטל השמים וגו' יעבדוך עמים וגו'",
הכוונה שתהיינה הברכות האלה לו ולזרעו אחריו עד עולם.
ולענין מחשבת יצחק,
נ"ל כי רצה לברך את עשו להיותו חביב לו,
כי ציד בפיו,
ורצה ליחד לו ברכה והצלחה יותר מאחיו,
וכמו שאמר לו "הוה גביר לאחיך",
וליעקב לא היה בדעתו לברך כלל, כי אמר בלבו:
יעקב ישכון עם עשו, ויירשו שניהם את הארץ אשר נתן אלהים לאברהם, וברכת אברהם תתקיים בשניהם, כי שניהם זרע יצחק ובני הגבירה, והנה ברכת אברהם מעצמה תחול עליהם, בלי שיברך הוא את יעקב;
אך הוצרך לברך את עשו,
למען יהיה לו יתרון על אחיו ויהיה גביר עליו.
ואע"פ שיהיה עשו גביר על יעקב, תוכל ברכת אברהם להתקיים בשניהם,
ויהיו שניהם ברוכי ה' וישכנו בשלום יחדו,
כי ידע טבעו של יעקב,
כי היה איש תם יושב אהלים וסבלן ובעל ענוה.
ולפיכך בברכה אשר ברך יעקב בחשבו שהוא עשו לא הזכיר כלל ברכת אברהם,
ולא הארץ אשר נתן אלהים לאברהם כמו שהזכיר לבסוף,
כי אמנם הברכה ההיא שהיה מברכו באותה שעה היתה מיוחדת לעשו,
אבל ברכת אברהם היא לשני האחים יחדו.

ורבקה בשמעה דברי יצחק לעשו,
הבינה שיש בדעתו לתת לו יתרון על יעקב, שאם לא כן היה מברך את שניהם או לא היה מברך גם אחד מהם, וראתה שהיה זה עול וחמס הנעשה ליעקב בנה החביב לה, ובפרט שהיא היתה יודעת מה שנאמר לה "כי רב יעבוד צעיר" (ויצחק לא ידע מזה דבר);
לפיכך התחכמה להפך עצת יצחק,
והיתה לה התנצלות במעשה הזה,
כי לא היה אלא למנוע העול ולהקים גזרת האל.

ואחרי אשר הצליחה תחבולת רבקה ונתקיימה עצתה ונתברך יעקב,
ואחר אשר אמר לו יצחק:
"אורריך ארור ומברכיך ברוך", אז הבין יצחק כי מאת ה' היתה זאת, ושאין רצון ה'
שיהיה עשו גביר ליעקב, אבל בהפך, שיהיה יעקב גביר לעשו, על כל לא חרה אפו ביעקב, אך אמר "גם ברוך יהיה",
כלומר:
אין ספק כי מה' יצא הדבר, שאם לא כן לא היה מצליח במעשהו.

הן אמת שאם היה יצחק מכיר עקבת יעקב קודם שיברכהו, היה גוער בו ואולי היה מקללו, וכאשר דאג יעקב באמרו "והבאתי עלי קללה ולא ברכה";
אבל אחר שנסתייעה מלתא ונתברך יעקב בברכה אשר אין להשיב, כי אמר לו אורריך ארור,
לא חלף עוד,
אך אמר מה':
היתה נסבה.

וכשראה יצחק את עשו בוכה ומתאונן, ומבקש ברכה אחרת,
וראה כי בגאותו ורום לבו לא יוכל לשכון עם יעקב ולהיות נכנע אליו ולהתענג עמו בארץ אשר נתן אלהים לאברהם, אז ברך אותו שאם לא ירצה לשבות עם יעקב,
תנתן לו ארץ אחרת טובה ושמנה, ועל חרבו יחיה וגו'.

ואמנם אחרי כן,
כשבא יעקב להפטר מאביו בטרם ילך אל ארם נהרים,
והוזקק יצחק לברכו,
אז לא הזכיר לו שיהיה גביר לאחיו,
כי לא היה צריך לחזור ולכפול לו הברכה ההיא פעם שנית;
אבל ברכו בברתכ אברהם, והיא הברכה שהיה מן הדין שתחול על שניהם יחד,
אלא מאחר שכבר זכה יעקב להיות גביר,
ומאחר שהבין יצחק שלא יחפוץ עשו לשכון עמו, אך ילך אל ארץ אחרת,
ראה ליחד ברכת אברהם ליעקב לבדו.

א.
הבא ראיות נוספות לדבריו, שהברכות שברכו האבות לבניהם לא הייתה להם לעצמם, למשך ימי חייהם,
אלא מכוונת גם לזרעם ולזרע זרעם!

ב.
מה הן חולשות תפישתו הכללית של שד"ל?

ג.
התוכל להסביר את העדר "ברכת אברהם" בפסוקים כ"ח–כ"ט ואת הזכרתה בכ"א פסוק ד',
בדרך אחרת שלא כשד"ל.

רמב"ן כז, ד'

ד"ה
בעבור
תברכך
נפשי: היה בדעתו לברך אותו שיזכה הוא בברכת אברהם לנחול את הארץ,
ולהיות הוא בעל הברית לאלוהים,
כי הוא הבכור.

ונראה שלא הגידה לו רבקה מעולם הנבואה אשר אמר לה ה'
(כ"ה כ"ג)
"ורב יעבוד צעיר"
כי איך היה יצחק עובר את פי ה' והיא לא תצלח (המליצה שאולה מבמדבר י"ד מ"א:
"למה זה אתם עוברים את פי ה'
והיא לא תצלח"?!)

והנה מתחילה לא הגידה לו דרך מוסר וצניעות כי (כה,
כב)
"ותלך לדרוש את ה'" שהלכה בלא רשות יצחק, או שאמרה: אין אנכי צריכה להגיד נבואה לנביא, כי הוא גדול מן המגיד לי (=
הכונה מן הנביא,
מן השליח שהגיד לה "ורב יעבוד צעיר").
ועתה לא רצתה לומר לו:
כך הוגד לי מאת ה'
טרם לדתי. כי אמרה (=
בלבה)
באהבתו אותו (=
את עשו) לא יברך את יעקב (כלל)
ויניח הכל בידי שמים, והיא ידעה כי בסבת זה (= בסבת המעשה אשר תעשה עתה)
יתברך יעקב מפיו בלב שלם ובנפש חפצה.

או הם סיבות מאת ה',
כדי שיתברך יעקב וגם עשו בברכת החרב,
ולו לבדו נתכנו עלילות.

ל"ג:
בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה

אין דרך החרד חרדה גדולה עד מאד וצועק "מי הוא אשר רמני לברך אותו?!" שישלים צעקתו לומר מיד "גם ברוך יהיה",
אבל היה ראוי שיקללהו. ועוד כי היה עשו צועק עליו לאמור:
"ולמה תברכהו עתה אבי?" ואיך יאמין עשו,
כי במרמה היה בתחילה, בראותו כי עתה יברך אותו ברצונו?

והנכון בעיני שהוא לשון הוה,
יאמר:
מי איפוא הוא הצד ציד אשר יכול היה לרמותי שאברכהו, וגם שיהיה ברוך על כל פנים, כי ידעתי כי ברוך הוא.

או טעמו "וגם ברוך יהיה"
על כרחי, שאי אפשר לי להעביר הברכה ממנו, כי מאז שברך אותו ידע ברוח הקודש שחלה ברכתו עליו, וזהו טעם החרדה הגדולה אשר חרד, כי ידע שאבד בנו האהוב לו ברכתו לעולם…

1. במה מסכים שד"ל עם דעת הרמב"ן?

2. מה ההבדל בין שני פרושי רמב"ן לדברי יצחק "גם ברוך יהיה"?

3. מהו ההבדל העקרוני בין דעת שד"ל לדעתו השניה של הרמב"ן ביחס ל"גם ברוך יהיה"?

ב.
כז,
א'.

ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עניו מראות.

בראשית רבה ס"ח (י)

אמר ר' אליעזר בן עזריה:
"מראות"
ברע,
מראות ברעתו של רשע. אמר הקב"ה:
יהיה יצחק יוצא לשוק ויהון ברייתא אמרין:
"דין אבוה דההוא רשיעא"! (ויהיו הבריות אומרים:
זה אביו של אותו רשע!)
אלא הריני מכהה את עיניו והוא יושב בתוך ביתו,

ד"א:
"מראות"
– מכח אותה ראיה,
שבשעה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח,
בכו מלאכי השרת ונשרו דמעות מעיניהם לתוך עיניו והיו רשומות בתוך עיניו, וכיון שחזקין כהו עיניו

רש"י
כז, א:

ותכהינה
עיניו: בעשנן של אלו,
שהיו מעשנות ומקטירות לע"ז.

ד"א:
כשנעקד על המזבח והיה אביו רוצה לשחטו,
באותה שעה נפתחו השמים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו דמעותיהם ונפלו על עיניו – לפיכך כהו עיניו,

ד"א:
כדי שיטול יעקב את הברכות.

ר'
יוסף אבן כספי:

ד"ה
וייהי
כי זקן
יצחק
ותכהינה… בטעם "ועלי בן תשעים שנה ועיניו קמה" (שמואל א' ד'
ט"ו)
ומי יתן ויכתב כן בכל התורה, רצוני לומר, שיכתוב הסבות בדבר דבר.

1. מה ראו חז"ל – ובעקבותם רש"י – לחפש טעם לעיוורונו ולא לפרשו כמשמעו, כפי שמפרשו אבן–כספי?

2. מה ההבדל בפירוש המ' של "מראות"
בין הדעה הראשונה לבין השניה בבראשית רבה?

3. **
הסבר את הרעיון המסומל בדעה השנייה?

4. **
לפי הכלל שאין רש"י מביא מדרשים שונים אלא אם כן לא מצא אף באחד מהם ישוב מלא לקושייתו – הסבר מהי מעלתו ומהי חולשתו של כל אחד משלש התשובות הניתנות ברש"י?

ג.
שאלות בראב"ע

1.*
י"ג ד"ה עלי קללתך בני:

אל תפחד שיקלל ואם יקלל תהי קללתו עלי ולא עליך וזה משפט דברי הנשים.

מה קשה לו ומה תיקן בדבריו?

2.
** כ"ז
ד"ה
מטל
השמים:

מ"מ של "מטל"
מושך עצמו ואחר עמו. וכן (מיכה י' ז'):
"האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי".

א.
מה קשה לו?

ב.
הסבר את המושג "מושך עצמו ואחר עמו".

ג.
תן דוגמאות מן התורה לצורה תחבירית זו.

ד.
במה נוטה ראב"ע כאן משאר המפרשים?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ (תש"ד)

פרשת תולדות

פרק כ"ז

א.
** אברבנאל מקשה:

איך חשבה רבקה שהברכות שיתן יצחק ליעקב בחשבו שהוא עשו יועילו ליעקב, בהיות כונתו לברך את עשו ולא את יעקב, והנה הכל הולך אחרי הכונה…
ואיך אם כן חשבה הצדקת ויעקב גם כן שהברכות המכוונות לעשו יועילו ליעקב שלא עלה על לבו של יצחק לתת לו?

נסה לענות על שאלה זו?

ב.
שאלות ודיוקים ברש"י.

ואלה דברי מדרש רבה לפסוק כ"ה (שאלה 4): מטל השמים – זה המן שנאמר (שמות ט"ז)
הנני ממטיר לכם לחם מן השמים; משמני הארץ – זה הבאר שהיתה מעלה להם מיני דגים שמנים;
ורב דגן – אלו הבחורים דכתיב (זכריה ט') מה טובו ומה יפיו דגן בחורים, ותירש – אלו הבתולות דכתיב (זכריה ט') ותירוש ינובב בתולות.

ד"א:
מטל השמים – זו ציון שנאמר (תהילים קל"ב)
כטל חרמון שיורד על הררי ציון; תירוש – אלה הנסכים. ד"א:
מטל השמים – זו מקרא (פירוש:
שנתנה מן השמים);
ומשמני הארץ – זו משנה (פירוש:
שנמסרה בידי חכמי הארץ בעל פה); דגן – זה תלמוד (פירוש:
כמו שהדגן עיקר התבואה כך התלמוד עיקר להלכה ולמעשה);
ותירוש – זו אגדה (פירוש:
כמו שנאמר ויין ישמח לבב אנוש כן האגדה משמחת הלב.)

ג.

1. רמב"ן
כז, ז'.

ואברככה
לפני ה'
לפני
מותי –
לא נזכר בכל הפרשה לפני ה', רק במקום הזה,
כי אמרה לו אמו הברכה לפני ה'
תהיה,
ברוח הקדש, ואם יתברך בה עשו אחיך תתקיים בו בזרעו לעולם,
ואין לך עמידה לפניו:

רשב"ם.
כז,
ז'.

לפני
ה' – בשם ה'. אבל נמרוד גבור ציד לפני ה'. פירושו בכל העולם.
וכן נינוה היתה עיר גדולה לאלהים. בכל עולמו של הקב"ה לא היתה עיר גדולה כנינוה:

כל אחד מן המפרשים מתקשה כאן בענין אחר. מה הן קושיותיהם?

2. ראב"ע.
כז,
ז'.

לפני
מותי –
כמו בטרם אמות:

מה קשה לו?

ד.

* ראב"ע:
כז י"ג.

(יג)
עלי
קללתך –
אל תפחד שיקלל ואם יקלל תהי קללתו עלי ולא עליך וזה משפט דברי הנשים והגאון פי' עלי להסיר קללתך:

רשב"ם:
כז י"ג.

עלי
קללתך –
עלי ועל צווארי כלומר כי היתה בוטחת במה שאמר לה הקב"ה ורב יעבד צעיר:

ספורנו:
כז י"ג.

עלי
קללתך –
עלי להכנס תחתיך אם תארע לך קללה כמו שאמרו ז"ל שעשה שלמה שקבל עליו קללות יואב והשיגוהו:

מה קשה להם ומה ההבדל ביניהם בתירוץ הקשי?

ה.

ספורנו:
כז,
כ"ג

שעירות
ויברכהו
– על שחשד שהיה ראוי לקללה כאמרו והבאתי עלי קללה.
וכן אז"ל שהחושד את חבירו בדבר שאין בו צריך לפייסו ולא עוד אלא שצריך לברכו כענין עלי כשחשד את חנה לשכורה:

כ"ז,
כז

וירח
את ריח
בגדיו. להרחיב את נפשו בתענוגות הריח כאמרם ז"ל איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה הריח:

ויברכהו.
כענין והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה':

ראה
ריח בני.
אתה בני ראה והתבונן שזה הריח הוא:

כריח
שדה. שמלבד המציאות המספיק לו להיותו מזון ב"ח הוסיף עליו טובת הריח המהנה ומועיל לרוח החיוני והנפשי וזה מדרכי טובו:

אשר
ברכו ה'
ויתן לך האלהים.
ובהתבוננך על מדת טובו יתן לך באשר הוא האלהים שדה מבורך:

1. מה ההבדל בין "ויברכהו"
שבפ'
כ"ג ובין "ויברכהו"
שבפ'
כ"ז לפי פרושו?

2. במה שונה פרושו של "ראה"
מן הפרוש הרגיל?

3.
כיצד מפרש את הקשר שבין הפסוקים כ"ז–כ"ח ואיך אפשר לפרשו בדרך אחרת?

ו.
שאלות סגנון:

1. למה נקרא שמו עשו בכל הפרק "הגדול"
(א',
ט"ו,
מ"ב)
ולא נקרא "הבכור"?

2.
השוה את סדר המלים בסוף פסוק כל "אורריך ארור…"

לבראשית כ"ב ג' ולבמדבר כ"ד ט' ונמק את השנויים.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה הארבעה עשרה (תשט"ו)

פרשת תולדות

פרק כ"ז

א.
שאלה כללית

ר'
משה חפץ: מלאכת מחשבת (רב באיטליה במאה ה-16):

יראה שלדעת קדם היה מנהגם באשר עדין היום בממלכת פראנציה: האב יעז אל רכושו אל בכורו או אל בנו הגדול. וכל שאר בניו יעבדו הגדול למחיתם או ישוטטו לבקש מהם מזון באומנות או במלחמה ירדו לעבודת המלך.
וכן יצחק רצה תת כל קנינו לעשו בנו הגדול.
אמנם נתגלגל הדבר בעבור תחבולת רבקה להניחו ליעקב ולשומו גביר לאחיו ולסמכו דגן ותירוש – ירצה לומר שהורישו כל תבואת ארצו וכתב כל נכסיו ליעקב בנו. אם כן לא נשאר לו לתת לעשו אלא כשאר הבנים שיעבוד אחיו ויעשה ויאכל עמו או יצא למלחמה ועל חרבו יחיה.
על כן לא יכול לברך עשו ולומר לו: ויתן לך אלוקים משמני הארץ כאשר אמר ליעקב, אלא "משמני הארץ יהיה מושבך" פרוש שלא יהיה שמני הארץ שלך, אלא שתשב גם אתה עמו ויאכל משמני הארץ אם ירצה לעבוד אחיו, ואם לאו – על חרבך תחיה.

1. מה השאלות השונות המתעוררות בלמוד פרקנו שאותן בא לישב?

2. איך מתפרשת לפי דבריו אלה מלת "הנה"
בראש פ' ל"ט?

3. איך מפרש ר'
משה חפץ את ו' של (מ')
"ועל חרבך" הידוע לך שמוש זה של ו' במקום אחר בתורה?

ב.*
שאלה כללית

עבור על בראשית פרק כ"ט ומצא רמז לשוני לכך שמעשה לבן עם יעקב היה בו מעין ענש למעשה יעקב בפרקנו זה!

(וכך ראו את הדבר גם רבותנו במדרש!)

ג.
כז,
י"ב.

אולי ימושני אבי

הכתב והקבלה: לשון "פן"
ישמש כשאין המדבר חפץ במציאות הדבר, כמו (בראשית ג' כ"ב)
"פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים",
(בראשית י"א)
"פן נפוץ על פני כל הארץ"; (בראשית מ"ב)
"ואת בנימין אחי יוסף לא שלח יעקב את אחיו,
כי אמר פן יקראנו אסון"…

ולשון "אולי"
ישמש כשהמדבר יקוה קיום דבריו,
כמו (בראשית ל"ב)
"אולי ישא פני".

הסבר מה אפשר ללמוד על מהלך מחשבותיו של יעקב ברגע זה מתוך העובדה שהשתמש כאן במלה "אולי ימושני" ולא אמר "פן ימושני".

ד.
כז,
י"ד.

וילך ויקח ויבא

הכתב והקבלה:

אין ספק שהיתה הברכה חביבה על יעקב,
וכאשר ראה שהשעה לחוקה ובמעט התמהמהות ישוב עשו מן השדה ויבא את המטעמים לאביו והיה לו ליעקב למהר, ואם כן היה לו לכתוב מלה דזירוזא.

כאמור באברהם (בראשית י"ח)
"וירץ
לקראתם"

(בראשית י"ח)
"וימהר
אברהם
האהלה
שרה
אשתו
ויאמר
מהרי
שלש
סאים
קמח
לושי…"

(בראשית י"ח)
"ואל
הקבר
רץ
אברהם
ויקח
פר
בן
בקר…
ויתן
אל
הנער
וימהר
לעשות
אותו".

ובאליעזר (בראשית כ"ד)
"וירץ
העבד
לקראתה
ויאמר:
הגמיאני"

וברבקה (בראשית כ"ד)
"ותמהר
ותורד
כדה
על
ידה
ותשקהו"

(בראשית כ"ד)
|ותמהר
ותער
כדה
אל
השקת".

והיה ראוי לומר אף כאן ביעקב: "וירץ
ויבא
לאמו"
ולא
אמר
הכתוב
כן
רק
"וילך
ויקח
ויבא".

התוכל להסביר תופעה זו ולישב תמיהתו?

ה.
כז,
י"ד.

ותלבש את יעקב

הכתב
והקבלה: הניח יעקב את עמו להיותה כמשרתת אליו להלבישו ולא היה לוקח הבגדים ללבשם מעצמו…

כיצד אפשר להסביר התנהגות מוזרה זו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה חמישית (תש"ו)

פרשת תולדות –
רבקה

1. כ"ה כ"ח

2. כ"ז א'-י"ז

3. כ"ז מ"ב–מ"ו

פרשת תולדות כ"ד מ"ב–ס"ה מסביר העמק דבר:

ספר הכתוב, כי המכין מצעדי גבר סבב,
שיפגע יצחק ברבקה בדרך ותהא נבעתת ממנו בתחילת הכרתה אותו ואם היה העבד בא עמה תחיל לבית אברהם, היה אברהם מקבלה תחילה ומדבר על לבה עד שהיתה מתחוננת דעתה עליה ולא היתה נבעתת מפחד יצחק.
והיתה מתנהגת עמו כמו כל אשה עם בעלה. אבל הקבה"ו סבב שיצחק בא באותה עת מבוא באר לחי רואי שהיה לו אותו מקום מיוחד לתפילה והתבודדות על הבאר שנראה שם המלאך… (ס"ד)
"ותרא את יצחק"
בעודו עומד ומתפלל והיה אז מראהו כמלאך אלוקים נורא מאד "ותפל מעל הגמל"
מרב פחד ואימה,
ומתוך הפחד שאלה את העבד (ס"ה)
"מי האיש הלזה"
אשר אני מתפעלת ומתפחדת ממנו;
על כן ששמעה שהוא אישה – "ותיקח הצעיף ותתכס"
מרב פחד ובושה כמו שמבינה שאינה ראויה להיות לו לאשה. ומאז והלאה נקבע בלבה פחד ולא היתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם וכמו רחל עם יעקב,
אשר בהיות להם זה קפידא עליהם (=
על בעליהן) לא בושו לדבר רתת לפניהם,
מה שאין כן רבקה.

1. מה הן התמיהות בהתנהגותה של רבקה בפרשתנו המוצאות פתרונן על ידי הסבר פסיכולוגי זה?

2.
לאלו מקומות בתורה התכוון בדבריו המסומנים בקו?

ב.
כ"ח כ"ח.

ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב.

1.
התוכל להסביר את סיבת השנוי הזמנים בתוך פסוק זה?

("ויאהב"
– עתיד עם ו'
מהפך לעבר; "אוהבת"
– בינוני)

2.
התוכל להסביר את אי ההקבלה שבין שני חלקי הפסוק,
למה אצל יצחק נאמרה סבת אהבתו ("כי ציד…" ואצל רבקה לא נאמרה כל סיבה?

ג.
כ"ז ט"ו.

ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול.

כ"ז
מ"ב.

ויוגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול.

עיין:

רמב"ן כז, טו

וטעם
הזכיר
הכתוב
עשו בנה
הגדול
ויעקב
בנה הקטן
– להפליג בענין הצדקת,
כי המנהג במולידים להכיר את הבכור בברכה ובכבוד ובמתן,
והיא,
מדעתה צדקת הקטן ורשעת הגדול תשתדל בכל הטורח הזה להעביר הברכה והכבוד מן הגדול אל הקטן וכן יאמר למטה (פסוק מב) ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן:

מהי הפליאה המתפרשת בדברי הרמב"ן?

התוכל למצוא טעם לדבר, למה לא נקרא עשו בכל הפרק "בנה הבכור", אבל נקרא רק בשם "הגדול"?

*
התוכל להעזר עי"כ להסביר את התנהגות רבקה בכל הפרק?

ד.
כ"ז מ"ב.

1. רש"י כז, מב

ויגד
לרבקה –
ברוח הקודש הוגד לה מה שעשו מהרהר בלבו:

מה קשה לו ואיך אפשר לתרץ קשי זה באופן אחר?

2. * מתנחם
לך –
נחם על האחוה לחשוב מחשבה אחרת להתנכר לך ולהרגך.
ומ"א כבר אתה מת בעיניו ושתה עליך כוס של תנחומים. ולפי פשוטו לשון תנחומים מתנחם הוא על הברכות בהריגתך:

מה בין שלשת פרושיו?

ועיין:

רש"י ו' ו'

וינחם
ה' כי
עשה –
נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים שאילו היה מן העליונים היה ממרידן.
בב"ר:

רש"י ו' ו'

ויתעצב
אל לבו
– נתאבל על אבדן מעשה ידיו כמו (ש"ב יט) נעצב המלך על בנו. וזה כתבתי לתשובת המינים. אפיקורוס אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה א"ל אין אתם מודים שהקב"ה רואה את הנולד אמר לו הן אמר לו והא כתיב ויתעצב אל לבו אמר לו נולד לך בן זכר מימיך אמר לו הן אמר לו ומה עשית אמר לו שמחתי ושימחתי את הכל. א"ל ולא היית יודע שסופו למות אמר לו בשעת חדותא חדותא בשעת אבלא אבלא. אמר לו כך מעשה הקב"ה אע"פ שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבראן (וע'
ברא"ם)
בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם:

ה.
כ"ז מ"ד.

עד אשר תשוב חמת אחיך.

כז,
מ"ה:

עד שוב אף אחיך ממך ושכח אשר עשית לו.

*
אברבנאל מקשה:

והלא היא היתה סבת המעשה ואיך יחסה האשם אליו?
התוכל למצוא בפסוקינו הנ"ל רמז לתשובה?

* מלבי"ם תהילים ל"ז ח'

הרף
מאף ועזב
חימה: התבאר בכל מקום,
ש"חימה"
היא בלב ו"אף"
הוא הכעס המתראה.
(ופרוש הפ' הגם שההצלחה רחוקה ממך, אל יהיה לך "אף"
על זה נגד ה' וגם עזב "חימה"
– הכעס הפנימי שבלב).

ועין תהילים צ'
ז'!!
מה מוסיף פירוש זה להבנת פסוקינו? במה יוכל לעזרנו בישוב קושית אברבנאל?

ו.
כ"ז מ"ה.

ושלחתי ולקחתיך משם

* היש רמז בתורה לקיום הבטחה זו?

רש"י כז, מה

למה
אשכל –
אהיה שכולה משניכם.
[למד על] הקובר את בניו קרוי שכול.
וכן ביעקב אמר כאשר שכלתי שכלתי:

גם
שניכם –
אם יקום עליך ואתה תהרגנו יעמדו בניו ויהרגוך ורוח הקדש נזרקה בה ונתנבאה שביום אחד ימותו כמו שמפורש בפרק המקנא לאשתו (סוטה יב):

רשב"ם כז, מה

גם
שניכם –
אם יהרוג אותך גם הוא יהרג על ידי גואלי הדם:

1. מה קשה להם?

2. מה ההבדל בין פירושיהם?

3. מהי מעלת פרוש רש"י על פרוש הרשב"ם?

4.
התוכל לתרץ קושייתם בדרך אחרת?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה העשרים ושבע (תשכ"ח)

תולדות – ברכות יצחק ליעקב

פרק כז

א.
שאלות כלליות:

1.
לדעת כמה מפרשנינו לא היה עניין הרמאות לרוחו של יעקב כלל ועשה מה שעשה רק כדי לקיים מצוות אמו,
והיה רצוי לו בעומק לבו,
שיגלה יצחק את התרמית עוד לפני שיברכו,
ואז יברך את מי שיש בדעתו לברך.

*
מצא רמזי לשון אחדים לחיזוק דעה זו!

2.
שד"ל:
בכורי
העתים
תקפ"ט
עמ' 105:

נשאול נשאלתי בעניין ברכות יצחק ליעקב ועשו ובעניין תחבולת רבקה אמנו,
הנראה למראה עיניים עקבה ומרמה ולא מצאתי מענה מספק;
וכשהעמקתי אחרי כן החקירה בדעה צלולה מצאתי כיד ה'
הטובה עלי, כי כעב תעופינה כל תלונותינו על אבינו ועל אמנו הצדיקים ושאמנם לא היה העניין כלל על הדרך שחשבנוהו עד היום. אולי תיטב בעיניך השמועה הזאת,
קחנה ועיניך שים עליה.

דע ידידי, כי מעולם לא עלתה על דעתו של אבינו הצדיק יצחק ע"ה,
שיהיה עשו הוא היורש את ברכת אברהם,
כלומר הברכה הנצחית אשר נתן אלוקים לאברהם,
הכוללת היותו ידיד ה' ושיהיה ה' לו לאלוקים, ושיפרה וירבה ויהיה לגוי גדול,
ויירש את הארץ הנבחרת; הברכה הזאת מימיו לא חשב יצחק להורישה לעשו, כי לא נעלם ממנו, כי לא חפץ ה' בו,
להיותו פרא אדם,
איש זדון, איש דמים יותר מן החיות הטורפות, כי היה מתגבר עליהן, והניח אומנותו של אברהם ותפש אומנותו של נמרוד. אלא שעם כל רוע מידותיו,
הנה מידה טובה היתה בו שהיה מכבד אביו ואוהב אותו, ומזה נמשך, שגם אביו אהבו;
אפס כי לא נמשך מזה,
שיחשוב יצחק היות עשו בחיר ה' רק כל ימיו גמר בלבו להעמיד תחתיו את יעקב אשר היה מנהג אבותיו הקדושים בידו,
איש תם יושב אהלים, והוא יירש ברכת אברהם, הברכה הנצחית אשר תעמוד לו ולזרעו עד עולם. והנה כדרך אשר לא הוצרך אברהם אבינו לברך את יצחק לפני מותו, כי ידע היותו ברוך ה',
וכן מצאנו ראינו:
ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוקים את יצחק בנו;
אבל הוצרך אברהם לתת מתנות לבני הפלגשים בל יבואו וירשו ארץ עם יצחק – ככה ראה יצחק אבינו, שלא היה צריך לברך את יעקב, כי בלי ספק יברכהו ה',
מאחר שהיו בו כל מידות טובות שבאברהם;
אבל ראה שהיה צריך לברך את עשו ולא היה יוצא ידי חובתו במתנות,
כי היה גם הוא בן רבקה, וגם היה בכור,
וגם היה חביב לו. ומפני שלא היתה מידה טובה בעשו רק כבוד אביו,
ומפני שגם יצחק לא היה אוהבו רק מן הטעם כי ציד בפיו, לפיכך,
כדי למצוא פתח לברכו, הוצרך לצוותו שיצא השדה יצוד ציד ויעשה מטעמים ויביא אליו, ובזה,
כאשר יקבל ממנו ההנאה הזאת,
אשר היא לבדה מידה טובה שהיתה בו,
יתעורר לברכו בנפש חפצה: וזה שאמר לו:
"בעבור תברכך נפשי"
(כז,
ד),
ולא מצינו במקרא ברכת נפש אלא זו,
והטעם:
אע"פ שהשכל והדעת אולי לא יסכימו לברכך,
הנה לפחות הנפש המתאווה והמרגשת,
הנהנית מן המטעמים – היא תברכך.

ורבקה שמעה כל זה אך לא ירדה לסוף דעתו של צדיק,
כמו
שלא
ירדו
לסוף
דעתו
גדולי
המפרשים
– וחשבה היות כוונת יצחק להוריש לעשו את ברכת אברהם בהחלט. ושיעקב יאבד בצדקו,
ולהיותו איש תם יושב אהלים כאבותיו הקדושים תילקח ממנו הברכה, אשר לפחות ראוי היה שתינתן לשניהם כאחד,
כדרך שעשה אחרי כן יעקב,
אשר ברך שנים עשר בניו יחד. ובהינתנה לעשו לבדו היה בזה עושק רש וגזל משפט ועוול וחמס,
בשיעור המספיק להתיר ולהכשיר את הערמה אשר ציוותה ליעקב שיערים כדי שיגנוב מיד הגנב, ואולם
סוף
המעשה
יעיד
על
תחילת
המחשבה, והוא
יורה
בבירור, כי
מעולם
לא
עלה
על
דעתו
של
יצחק
לטול
מיעקב
את
הברכה
הראויה
אליו.

א.
מה הן ההוכחות מ"סוף המעשה" המורים "בבירור כי מעולם לא עלה על דעתו של יצחק"
שיהיה עשו הוא היורש "את הברכה הכוללת היותו ידיד ה' ושיהיה ה' לו לאלוקים ושיהיה לגוי גדול… "?

ב.
במה מצדיק שד"ל את מעשיה של רבקה?

ג.
האם הברכה אשר היתה מכוונת לעשו וניתנה ליעקב בטעות נתקיימה ביעקב או בעשו?

ד.
שד"ל חזר בו אח"כ מדבריו דלעיל והביא (בפירושו לתורה) פירוש אחר לכל פרקנו. עיין בדבריו שהובאו בגיליון תולדות תשכ"א והסבר מהו ההבדל בין פירושו ההוא ובין פירושו הראשון שכתב בביכורי העתים?

מתוך
פירושו
של
שד"ל
לתורה:
שד"ל
בראשית
כז, א:

ויהי
כי
זקן
יצחק: הנני מבטל מה שכתבתי בביכורי העתים תקפ"ט שהברכה שברך יצחק את יעקב –
כשהיה סבור לברך את עשו – היתה לו לבדו ולא לזרעו אחריו. כי אמנם נראה לי שאע"פ שלא נזכר הזרע בפירוש,
היה הדבר מובן מאליו שהכוונה לו ולזרעו,
כי כן מצינו מנהג האבות בימי קדם כשהיו מברכים את בניהם לא היו מברכים אותם בברכות שתכלינה במותם, אלא גם זרעם וזרע זרעם היו מבורכים,
כמו שראינו (בראשית כד, ט):
ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך וגו'
"

על כן נראה לי ברור כי "ויתן לך האלוקים מטל השמים וגו' יעבדוך עמים וגו'
" (כז,
כח–כט)
הכוונה שתהיינה הברכות האלה לו ולזרעו אחריו עד עולם.
ולעניין מחשבת יצחק,
נראה לי, כי רצה לברך את עשו להיותו חביב לו, כי ציד בפיו,
ורצה ליחד לו ברכה והצלחה יותר מאחיו,
וכמו שאמר לו "הווה גביר לאחיך",
וליעקב לא היה בדעתו לברך כלל, כי אמר בלבו:
יעקב ישכון עם עשו, ויירשו שניהם את הארץ אשר נתן אלוקים לאברהם, וברכת אברהם תתקיים בשניהם, כי שניהם זרע יצחק ובני הגבירה, והנה ברכת אברהם מעצמה תחול עליהם, בלי שיברך הוא את יעקב;
אך הוצרך לברך את עשו,
למען יהיה לו יתרון על אחיו ויהיה גביר עליו.
ואע"פ שיהיה עשו גביר על יעקב, תוכל ברכת אברהם להתקיים בשניהם,
ויהיו שניהם ברוכי ה' וישכנו בשלום יחדיו,
כי ידע בטבעו של יעקב,
כי היה איש תם יושב אהלים וסבלן ובעל ענווה.
ולפיכך בברכה אשר ברך את יעקב בחושבו שהוא עשו לא הזכיר כלל ברכת אברהם, ולא את הארץ אשר נתן אלוקים לאברהם כמו שהזכיר לבסוף, כי אמנם הברכה ההיא שהיה מברכו באותה שעה, היתה מיוחדת לעשו,
אבל ברכת אברהם היא לשני האחים יחדיו.

ורבקה בשומעה דברי יצחק לעשו,
הבינה שיש בדעתו לתת לו יתרון על יעקב, שאם לא כן היה מברך א שניהם,
או לא היה מברך גם אחד מהם,
וראתה שהיה זה עול וחמס הנעשה ליעקב בנה החביב לה, ובפרט שהיא היתה יודעת מה שנאמר לה (כה,
כג):
ורב יעבד צעיר (ויצחק לא ידע מזה דבר);
לפיכך התחכמה להפר עצת יצחק,
והיתה לה התנצלות במעשה הזה,
כי לא היה אלא למנוע העול ולהקים גזרת הא–ל.
ואחרי אשר הצליחה תחבולת רבקה ונתקיימה עצתה ונתברך יעקב,
ואחר אשר אמר לו יצחק כז, כט:
"אורריך ארור ומברכיך ברוך" , אז הבין יצחק כי מאת ה' היתה זאת, ושאין רצון ה'
שיהיה עשו גביר ליעקב, אבל בהפך, שיהיה יעקב גביר לעשו, על כן לא חרה אפו ביעקב, אך אמר: (כז,
לג)
"גם ברוך יהיה",
כלומר:
אין ספק כי מה' יצא הדבר, שאם לא כן לא היה מצליח במעשהו.

הן אמת שאם היה צחק מכיר עקבת יעקב קודם שיברכהו, היה גוער בו ואולי היה מקללו, כאשר דאג יעקב באמרו (כז,
יב):
"והבאתי עלי קללה ולא ברכה";
אבל אחר שנסתייעה מלתא ונתברך יעקב בברכה אשר אין להשיב, כי אמר לו:
"אורריך ארור", לא חלף עוד,
אך אמר: מה'
יצא דבר.

וכשראה יצחק את עשו בוכה ומתאונן, ומבקש ברכה אחרת,
וראה כי בגאוותו ורום לבו לא יוכל לשכון עם יעקב ולהיות נכנע אליו,
ולהתענג עמו בארץ אשר נתן אלוקים לאברהם,
אז ברך אותו שאם לא ירצה לשבת עם יעקב,
תנתן לו ארץ אחרת טובה ושמנה, ועל חרבו יחיה …

ואמנם אחרי כן,
כשבא יעקב להיפטר מאביו בטרם ילך אל ארם נהריים,
והוזקק יצחק לברכו,
אז לא הזכיר לו שיהיה גביר לאחיו,
כי לא היה צריך לחזור ולכפול לו הברכה ההיא פעם שנית;
אבל ברכו בברכת אברהם, והיא הברכה שהיה מן הדין שתחול על שניהם יחד,
אלא מאחר שזכה יעקב להיות גביר, ומאחר שהבין יצחק שלא יחפוץ עשו לשכון עמו, אך ילך אל ארץ אחרת,
ראה ליחד ברכת אברהם ליעקב לבדו.

ואמנם כוונת התורה בסיפור המאורע הזה בכל פרטיו היא להודיע כי מה' היתה נסבה שתהיה ברכת אברהם לישראל לבדם,
ושאהבת יצחק לעשו,
… היתה היא עצמה סיבה שתחול הברכה על יעקב לבדו,
ושיהיה יעקב גביר לאחיו.

ב.
כז,
טז:

ואת
ערת
גדיי
העזים
הלבישה
על
ידיו
ועל
חלקת
צואריו:

לדעת כמה מדרשים נענש יעקב על מעשהו זה של הטעיה מידה כנגד מידה,

היכן?

ג.
כז,
יט:

ויאמר
יעקב
אל
אביו
אנכי
עשו
בכרך
עשיתי
כאשר
דברת
אלי….

רש"י כז, יט:

אנכי
עשו
בכורך: אנכי המביא לך ועשו הוא בכורך (עפ"י מדרש תנחומא ישן).

עשיתי:
כמה דברים כאשר דברת אלי.

רש"י כז, כד:

ויאמר
אני: לא אמר:
"אני עשו"
אלא "אני".

ר'
אהרן
אבו
אל
רבִּי:
(נולד במחצית השניה של המאה ה–י"ד בסיציליה)
פירוש על רש"י:

אנכי
עשו
בכורך: מה שפרשו בו רבותינו ז"ל יתכן להיותו אמת כפי מחשבת המדבר ולא השומע.

כאשר
דברת: להביא מטעמים.

ואכלה
מצידי: כמו ואכול מצידי;
אין הגדיים מחוסרי צידה, שקר ענה לאביו.

ויאמר
אני: הרבה מפרשים פרשו על זה להצלת יעקב וכולם ישא רוח. והאמת שכל המדבר או הנשבע על דעת השומע יקובל הדבר ולא על דעת המשיב דבר.
כי שלום אל רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו (על פי ירמיהו ט, ז).
העולה מזה "בבטן עקב את אחיו", (הושע יב, ד),
ובאונו רמה את אביו.

1. מה הן שתי טענותיו של ר' אהרן נגד פירושו של רש"י?

2. למה אין הוא מביא את הפסוק מהושע יב, ד כלשונו אלא משנהו בסופו הושע פרק יב פסוק ד: בַּבֶּטֶן
עָקַב
אֶת
אָחִיו
וּבְאוֹנוֹ
שָׂרָה
אֶת
אֱלֹקים?

ד.
כז,
כד:

… אתה
זה
בני
עשו
…

רשב"ם כז, כד:

אתה
זה בני
עשו: נראה שאתה בני עשו.

העמק
דבר:כז,
כד:

אתה
זה
בני
עשו: לא כחוזר ומסתפק … אלא בשביל שנדרש לעורר אהבה למתברך … הזכרת ה'
מועיל לעורר אהבה.
כאשר יבואר להלן (בראשית מח, ח)
פירוש המקרא בירמיהו:
"כי מדי דברי בו זכור אזכרנו … "(לא,
יט),
שיעקב אבינו עשה גם כן כך לעורר האהבה לבני יוסף.

1.
לאיזה פירוש לפסוקנו מתנגדים שניהם ומה נימוקם?

2.
היכן מצינו במקרא שהזכרת ה'
הוא ביטוי לאהבה או בא לעוררה?

3. מה הוכחה בפסוקי פרקנו שרצה יצחק לעורר עוד יותר אהבתו למתברך לפני שיברכו?

ה.
כז,
לג:

… ואכל
מכל
בטרם
תבוא
ואברכהו
גם
ברוך
יהיה:

כז,
לו:

ויאמר:
הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים,

את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי

רש"י כז, לג:

גם ברוך יהיה:
שלא תאמר אילולי שרימה יעקב לאביו לא נטל את הברכות לכך הסכים וברכו מדעתו.

רש"י כז, לו:

תנחומא,
למה חרד יצחק אמר שמא עוון יש בי שברכתי קטן לפני גדול ושניתי סדר היחס התחיל עשו מצעק ויעקבני זה פעמים אמר לו אביו מה עשה לך אמר לו את בכורתי לקח אמר בכך הייתי מיצר וחרד שמא עברתי על שורת הדין עכשיו לבכור ברכתי גם ברוך יהיה.

ר'
אהרן
אבו
אל
רבי:

את
בכורתי
לקח: פירש רש"י בכך הייתי מיצר וחרד … אין זה הפירוש אמת,
שקודם שאמר עשו את בכורתי לקח,
אמר "גם ברוך יהיה".

ר'
שלמה
לוריא:
(המהרש"ל,
פולין,
1510 – 1573)
בספר יריעות שלמה:
"עד שישמע שאמר עשו …"

מקשין העולם: והלא מקרא "ויעקבני"
הוא אחר פסוק "גם ברוך יהיה"?
ואיך שייך לומר אין מוקדם ומאוחר דסיפור העניין מוכח כן, ונראה דלא קשיא מידי, דבודאי עשו צעק מיד בקול רם: מה עשה לי האח הזה,
שעקבני פעמיים …?!
ושמע אביו – ועשו צעק בודאי כדי שישמע אביו – וענה יצחק "גם ברוך יהיה".

והנה כשמוע עשו דברי אביו שאמר "גם ברוך יהיה"
אחרי טענותיו, שאמר ושנה "ויעקבני פעמים" ולא השגיח, אז אמר לו:
"הכי קרא שמו יעקב… "
כלומר:
אני מרגיש שאהוב בעיניך רמאותו ועקבתו ומשום כך קראת שמו "יעקב"
ולא "עקב"
משום שיעקבני פעמים.

1. אין מדרכו של רש"י להביא מדרשים אלא אם כן ראה קושי בפסוק שלא יכול ליישבו בדרך הפשט. מה הקושי כאן שבא מדרש זה ליישבו?

2. מהי הקושיה על המדרש הזה שמקשים שני מפרשי רש"י אלה?

**3.
בעל משכיל לדוד (ר'
דוד פארדו -1710
ונציה – ירושלים 1792) מוצא סעד לדברי המדרש בלשון הכתוב ,

היכן?

ו.
כז,
לו:

… את
בכרתי
לקח
והנה
עתה
לקח
ברכתי

תרגום אונקלוס כז,
לו:

… ית בכירותי נסיב והא כען קביל ברכתי

**
מה סיבת תרגום פעל אחד (לקח)
בשני פעלים שונים?

השאלות המסומנות ב–
*קשות והמסומנות ב – ** קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח]

תולדות – ברכות יצחק ליעקב

פרק כז

המורה המלמד את פרקנו יזהר מלהרבות בניסיונות "להצדיק"
בכל מיני דרכים – מהם דרכי פרשנות של עקום הכתובים – את המעשים אשר נעשים בו. ניסיונות כאלה אינם עוזרים לרדת לעומק פשוטם של הדברים ועשויים רק להרגיז את התלמידים המרגישים,
כי לא חיפוש האמת – פשט הכתוב וכוונתו – מנחה את המורה אלא הרצון להעלים מעיני תלמידים חולשות אבותינו,
אשר התורה לא התכוונה כלל להעלימם. נביא בזה את
דברי
ר' ש.ר.
הירש שנאמרו כמבוא לפרקנו:

אנחנו הולכים בעקבות רבותינו, ואין אנחנו רואים כחובתנו להיות סניגורים לאבותינו הגדולים, כדרך שגם דבר אינו נמנע מלגלות בהם חולשות ושגיאות.
אם רבקה ציותה על יעקב להטעות את אביו, הרי הכתוב אומר ללא כחל ושרק: "בא אחיך במרמה " (כז,
לה).

ובבראשית רבה (סז,
ד)
ביחס למאורעות הפרק הזה: ר'
חנינא אומר: כל מי שהוא אומר: הקב"ה ותרן הוא,
יתוותרון בני מעוהי (ישתפכו בני מעיו החוצה), אלא מאריך אפו וגבי דיליה (וגובה את שלו).
זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו,
דכתיב:
"כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה"
(כז,
לד).
והיכן נפרע לו?
בשושן הבירה, שנאמר:
"ויזעק זעקה גדולה ומרה" (אסתר ד, א).

וכן
הוא
אומר
במדרש
תנחומא
ישן
(תולדות
סימן
כד):

אמר ר' אליעזר:
שלוש דמעות הוריד עשו, אחת מימינו ואחת משמאלו ואחת נסתלקה בתוך עינו *),
והיא שהאכילתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש.
(תהלים פ, ו).

אך אם עיון מיושב ושקט יביאנו לידי מסקנה כזו,
אשר בה תפוג הרבה ממרירותו של מאורע זה, לא נכבוש אותה בלבנו, רק בשל החשש שניראה כסניגורים ומלמדי זכות,
ועוד יוותר (גם אחרי מסקנה זו) הרבה אשר לא ניתן להצדיקו,
בפרט כאשר הוא נמדד באמת מידתה של אומה, הנקראת בשם הכבוד "ישורון",
והמצווה להשיג את כל מטרותיה רק בדרך "ישרה",
שחובתה להתרחק מכל עקמומיות; למען כל מטרה.

*)
גירסה אחרת:

ואחת נתלית בתוך עינו והוא ממשיך לנתח את מעשיהם של שלושת הפועלים העיקריים בפרקנו, של יעקב, של רבקה, של יצחק. לגבי יעקב הוא אומר, שהתנהגותו ברורה ומובנת בתכלית:

מתחילה גוזרת עליו האם, לשמוע בקולה ללא הרהור (פסוק ח). אין היא מניחה,
שירצה לפעול למען תועלתו האישית,
היא יודעת שכל אופיו "כאיש תם" יתמרד,
והרי היא מפסיקה כל התנגדות על ידי מצוות האם והחובה לשמוע בקולה … הוא אין לו אלא לציית. כל מה שעשה יעקב לא עשה אלא מתוך שביקש לקיים מצוות אמו, ואין לתת דופי בהתנהגותו, פרט לזה, שגם
מצוות
כבוד
אב
ואם
כפופה
לחוקי
המוסר; ואלה
אוסרים
על
האדם
לגנוב
את
דעת
הבריות, גם
במקום
שנצטווה
על
כך
מפי
אביו
או
אמו. (ההדגשה שלי.)

שאלה א1 בגליוננו לא באה אפוא להקל מעל אשמתו,
כי אם לרדת לעומק פשוטי הכתובים. ידענו עד כמה מקמצת התורה בפרטים ציוריים בסיפור, ואילו כאן בפרקנו יבואו פרטי עשייה וריבוי פעלים הנראים כבלתי חשובים (פסוקים:
יד–טו–
טז – יז),
המתבארים בעיקר ע"י אותה מגמה שגילו הפרשנים,
שדברנו עליה בשאלה א1. נוסף על כך יש לשים לב לפירושה המדויק של המילה "אולי"
בפסוק יב.

הכתב
והקבלה:

לשון "פן"
ישמש כשאין המדבר חפץ במציאות הדבר, כמו "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים"
(בראשית ג, כב);
"פן נפוץ על פי כל הארץ" (בראשית יא); "ואת בנימין אחי יוסף לא שלח יעקב את אחיו,
כי אמר פן יקראנו אסון"
(בראשית מב)…

ולשון "אולי"
ישמש כשהמדבר יקווה קיום דבריו,
כמו "אולי ישא פני"
(בראשית לב, כא).

בשאלה ג הבאנו את דברי הפרשן המעניין ר' אהרן אבו אלרבי,
נולד במחצית השניה של המאה ה–י"ד בסיציליה, למד בצפון איטליה,
ביקר בארץ ישראל,
בסוריה,
בתורכיה,
ובקרים.
התווכח עם קראים ועם מוסלמים ועם נוצרים לכבוד תורתנו,
ואף נתקבל לויכוח אצל האפיפיור בתחילת המאה ה– 15. (על פי דברי קאסוטו ב–
E J). מכל ספריו שרד רק פירושו על פירוש רש"י שנדפס יחד עם עוד פירושים על רש"י (של ר' שמואל אלמושנינו, של ר' יעקב קניזל ועוד)
קושטא רפ"ה.

ר'
אהרן אבו אלרבי – כפי שגם נראה מן המובא בגיליוננו – היה תקיף בדעתו, בעל בקורת, ולא נשא פנים לגדולים שקדמוהו.
אך אין הוא היחידי המתקיף את רש"י על הביאו את דברי המדרש התמוה לפסוק יט.

העיקר הוא כאמור בפרק זה,
לא לימוד זכות על מעשה רבקה ויעקב,
אלא הדגשה על כך, כיצד פועלת יד ה' בתולדה ואף מטעויותיהם וכישלונותיהם של בני אדם יוצר הוא את אמיתותיו ומוביל כל דבר לתכליתו.

וכיצד נענש יעקב אבינו על מעשהו יתבאר לנו בפרשיות הבאות.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה העשרים ושמונה (תשכ"ט)

פרשת תולדות

פרק כ"ז

א.
שאלות ודיוקים ברש"י

ב.
שאלות בספורנו

1.
כז,
כ"ג.

ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו.

ד"ה
ויברכהו: על שחשדו שהיה ראוי בקללה,
כאמרו,
(י"ב)
"והבאתי עלי קללה ולא ברכה".
וכן אמרו חז"ל (ברכות ל"א)
שהחושד את חברו בדבר שאין בו צריך לפייסו. ולא עוד אלא שצריך לברכו,
כענין עלי שחשב את חנה לשכורה (שמואל א' א').

א.
מה הקשי בפסוקנו שרצה לישב בדבריו?

ב.
איך יש לפרש לפי פרושו זה את פסוק כ"ד?

2.
כז,
כ"ז.

ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו ה'.

א.
ד"ה
וירח את
ריח
בגדיו: להרחיב את נפשו בתענוגות הריח,
כאמרם ז"ל:
(ברכות מ"ג ע"ב)
איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו?
הוי אומר: זה הריח.

מה קשה לו בפסוקנו, מה תיקן בדבריו אלה?

ב.
ד"ה
ויברכהו: כענין (מלכים ב' ג')
"והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".

(ב1)
מה קשה לו בפסוקנו?

(ב2)
מה הדמיון בין פסוקנו ובין הפסוק ממלכים ב'?

ג.
ד"ה
ראה ריח
בני: אתה בני, ראה והתבונן, שזה הריח הוא "כריח שדה", שמלבד המציאות המספיק לו להיותו מזין ה'
ב"העוד הוסיף עליו טובת הריח המהנה ומועיל לרוח החיוני והנפשי, וזה מדרכי טובו.

(ג1)
מה קשה לו בפסוקנו?

(ג2)
במה הוא סוטה מפרוש רב פרשנים בפרוש המלים "ריח בני", ומה הביאו לפרש כן?

ד.
ד"ה
אשר ברכו
ה' ויתן
לך אלוקים
– ובהתבוננך על מדת טובו – יתן לך באשר הוא אלוקים שדה מבורך.

(ד1)
מה קשה לו?

(ד2)
* כיצד הוא מפרש כאן את חלופי השמות (ה'
– אלוקים)
בשני פסוקים סמוכים?

ג.
כז,
כ"ז.

וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח השדה.

רש"י:

ד"ה
וירח… והלא אין ריח רע יותר משטף עזים,
אלא מלמד שנכנס עמו ריח גן עדן.

רשב"ם:

ד"ה
ריח
בגדיו: החמודות,
ובגדיהם היו מבושמים במוגמר.

אבן כספי:

ד"ה וירח את ריח בגדיו:

וכן "ראה ריח בני"
– כל זה לפי מחשבתו ודמיונו,
כי חשב שבא מן השדה.

מה קשה לשלתם ומה ההבדל בין תשובותיהם?

ד.
שאלה בתרגום אונקלוס.

בפרקנו
י"ט:

קום נא שבה ואכלה מצידי

קום כען אסתחר

בראשית
כ"ט
י"ד:

וישב עמו חדש ימים

ויתיב עמיה

בראשית
כ"ט
י"ט:

שבה עמדי

תיב עמי

בראשית
ל"ז
מ':

וישב יעקב בארץ מגורי

ויתיב יעקב בארעא תותבות אבוהי.

בראשית
ל"ז
כ"ה:

וישבו לאכל לחם

ואסחרו למיכל לחמא

בראשית מ"ג ל"ג:

וישבו לפניו הבכור כבכורתו

ואסחרו קדמוהי.

התוכל להסביר את סבת השנויים בתרגום הפעל "ישב"?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה שמינית (תש"ט)

פרשת תולדות

פרק כ"ז

(לפרק זה עיין גם גליון תולדות תש"ד)

א.
שאלה כללית:

1. *
לדעת כמה מן המפרשים "לא היה כל הענין לפי רוחו של יעקב" ועשה מה שעשה רק כדי לשמור מצות אמו והיה רצוי לו בעומק לבו שיודע הדבר ליצחק בעוד זמן ויברך אביו את מי שיש בדעתו לברך.

התוכל למצוא ראיה לדעה זו מלשון הפסוקים י"א–י"ג ובפרט י"ב!

רד"ק:

ידע יצחק, כי צריך עשו לברכתו, כי לא היה איש הגון וטוב, אבל יעקב לא היה צריך לברכה, כי
ידע יצחק,
כי
ברכת
אברהם
לו תהיה,
וברית
קיום
הזרע
המיוחד
לבנין
לו יהיו
ובניו
ירשו
הארץ.

א.
מה התמיהה בפרקנו שרצה לתרץ בדבריו?

ב.
במה שונה רד"ק כאן מדרך שאר המפרשים?

ג.
מניין ראיה בפרקנו לדבריו המסומנים בקו?

ב.
השוה את הפסוקים הבאים:

כז,
ד'.
בעבור
תברכך
נפשי
בטרם
אמות

כז,
ו'.
ואברככה
לפני
ה'
לפני
מותי.

1. מה טעם לא מסרה רבקה את דברי יצחק כלשונם,
ומה ראתה להוסיף על דבריו מה שלא אמר?

2.
** עיין
ראב"ע
שמות כ'
א'
החל
מן "אמר
אברהם
המחבר" עד
"המשכיל
יבין"

אמר אברהם המחבר – משפט אנשי לה"ק פעם יבארו דבורם באר היטב. ופעם יאמרו הצורך במלות קצרות שיוכל השומע להבין טעמם.
ודע כי המלות הם כגופות והטעמים הם כנשמות והגוף לנשמה כמו כלי. ע"כ משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים ואינם חוששים משנוי המלות אחר שהם שוות בטעמן. והנה אתן לך דמיונות. אמר ה' לקין ארור אתה מן האדמה.
כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ.
וקין אמר הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה.
ומי הוא שאין לו לב שיחשוב כי הטעם אינו שוה בעבור שנוי המלות.
והנה אמר אליעזר הגמיאיני נא.
והוא אמר ואומר אליה השקיני נא. אמר משה בכור השבי אשר בבית הבור וכתוב בכור השפחה אשר אחר הרחים.
ומשה הזכיר התפלה במשנה תורה שהתפלל על ישראל בעבור העגל ואינו דומה לתפלה הנזכרת בפרשת כי תשא למי שאין לו לב להבין והכלל כל דבר שנוי כמו חלום פרעה ונבוכדנצר. ואחרים רבים תמצא מלות שונות.
רק הטעם שוה.
וכאשר אמרתי לך שפעם יאחזו דרך קצרה ופעם ארוכה.
כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת או לגרוע אותו.
והדבר שוה. אמר השם ותכלת וארגמן. ומשה אמר תכלת וארגמן. אמר השם אבני שהם. ומשה אמר ואבני שהם. וכאלה רבים ושניהם נכונים. כי הכתוב בלא וי"ו אחז דרך קצרה ולא יזיק. גם הכתוב בוי"ו לא יזיק בעבור שהוסיף לבאר.והנה הוי"ו שהיא נראית במבטא הפה אין אדם מבקש לו טעם למה נגרע ולמה נכתב ולמה נוסף. כי זה וזה נכון. והנה על הנראה שיבוטא בו לא יבקש עליו בכתב טעם. א"כ למה נבקש טעם בנח הנעלם שלא יבוטא בו.כמו מלת לעולם למה נכתב מלא או למה חסר.
והנה בני הדור יבקשו טעם למלא גם לחסר. ואילו היו מבקשים טעם לאחד מהם. או שהמנהג היה לכתוב הכל על דרך א' הייתי מחריש. והנ'
אתן לך משל אמר לי אדם א'
כתוב לרעי וזה כתוב. אני פלוני אוהבך לעולם. וכתבתי פלני בלא וי"ו.
אהבך גם כן בלא וי"ו.
לעלם חסר. ובא ראובן ושאלני למה כתבת חסרים. ואני אין לי צורך לכתוב רק מה שאמר לי.
ואין לי חפץ להיותם מלאים או חסרים אולי יבא לוי ויודיעני איך אכתוב.
ולא ארצה להאריך רק המשכיל יבין…

ולהלן
החל מן
"ועתה
אדבר על
זכור
ושמור" עד
"כאשר
צוך ה'
אלוקיך",

… ועתה אדבר על זכור ושמור.
דע כי הטעמים הם שמורים לא המלות.
והנה יצחק אבינו אמר לעשו בעבור תברכך נפשי בטרם אמות. ורבקה אמרה ליעקב ששמעה שאמר ואברכך לפני ה' לפני מותי. כמו בטרם אמות.
א"כ מה טעם להוסיף לפני ה'. התשובה היא ידעה כי יצחק נביא לה'
והברכה שיברך בדרך נבואה היא.
על כן אמרה ליעקב לפני ה' והנה היא כמו מפרשת טעם הברכה וככה עשה משה כי עשרת הדברים הכתובים בפרשה הזאת דברי השם בלי תוספת ומגרעת והם לבדם הכתובים על לוחות הברית. לא כאשר אמר הגאון כי זכור הוא בלוח הא'
ושמור בלוח השני ועשרת הדברים הכתובים בפרשת ואתחנן הם דברי משה.
והראיה הגמורה ששם כתיב פעמים כאשר צוך ה' אלהיך…

לשם מה מביא ראב"ע את פסוקינו שם ומה רצה להוכיח בעזרתם?

3. **
כיצד עונה ראב"ע לשאלתנו בדבריו שם?

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ד.
כז,
ל"ד.

כשמע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה עד מאד.

בראשית
רבה ס"ז:

זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו כדכתיב "בשמוע עשו את דברי אביו ויזעק זעקה"
והיכן נפרע לו?
בשושן הבירה, שנאמר (אסתר ו') "ויזעק זעקה גדולה ומרה".

1.
כיצד דן המדרש הזה על מעשה יעקב בפרקנו?

2.
השוה למדרש זה את המדרש המובא ברש"י
בראשית
ל"ג
ט"ז

וישב
ביום
ההוא עשו
לדרכו –
(ב"ר)
עשו לבדו וד'
מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד והיכן פרע להם הקב"ה בימי דוד שנאמר (ש"א ל) כי אם ד'
מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים:

(וכן גם את המדרש המובא ברש"י
לתהילים
פ, ו'

האכלתם
לחם דמעה
– במצרים.
ותשקמו בדמעות שליש – בבבל שהיו שבעים שנה שהוא שליש של מאתים ועשר של מצרים,
זו למדתי מיסודו של רבי משה הדרשן,
ויש לפתור על שם שמלכות יון היתה הצרה השלישית,
וא"ת רביעית היא שהרי פרס ומדי קדמו כל שבעים שנה של בבל אינה אלא גלות אמת ומנחם פירש שליש שם של כלי ששותין בו וכן פי' (ישעיה מ') וכל בשליש עפר הארץ, ורבותינו פירשוהו על ג' דמעות שהוריד עשו שנאמר בו (בראשית כ"ז)
ויצעק צעקה הרי אחת, גדולה הרי שתים,
ומרה הרי שלש,
ועליהם זכה לחיות על חרבו והיה כאשר תריד וגו'
(בראשית כז):

עיין גליון תולדות תש"ה שאלה ד').

מהו הרעיון המשותף במדרשים האלה?

ה.
שאלות סגנון:

1.*
השוה את הפסוקים:

ג':
ועתה
שא
נא
כליך…
וצא
השדה

ה':
וילך
עשו
השדה

מה טעם השנוי הזה בין "יצא"
ו"הלך"
במקום זה?

2. ו'.
ורבקה
אמרה
אל
יעקב

ולמה לא נאמר "ותאמר רבקה" כרגיל בספור התנכ"י.

(עיין

רש"י ד' א'

והאדם
ידע –
כבר קודם הענין של מעלה קודם שחטא ונטרד מגן עדן וכן ההריון והלידה שאם כתוב וידע אדם נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים:

רש"י כ"א א'

וה'
פקד
את שרה
וגו' – (ב"ק צב) סמך פרשה זו ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה שנאמר ויתפלל וגו'
וסמיך ליה וה'
פקד את שרה שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך:

רש"י ל"ט א'

ויוסף
הורד –
חוזר לענין ראשון אלא שהפסיק בו כדי לסמוך ירידתו של יהודה למכירתו של יוסף לומר לך שבשבילו הורידוהו מגדולתו.

וכן עיין בפרשתנו כ"ה ל"ד

ויבז
עשו. העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום:

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יענה כל אחד כדרגתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה רביעית (תש"ה)

פרשת תולדות

פרק כ"ז

הערה:
גליון זה הוא המשך של גליון תולדות תש"ד שעסק אף הוא בפרק זה בייחוד בחלקו הראשון.
עיין שם! גליוננו עוסק בעיקר בסוף הפרק.

א.
שאלות כוללות:

1.
השוה את שתי הברכות: ברכת יצחק ליעקב,
בראשונה כ"ז כ"ח–
כ"ט

לברכת יצחק ליעקב,
בשניה כ"ח ג'-ד'.

א.
מה ההבדל העיקרי בין שתיהן?
(בתוכן,
ולא בסגנון!)

ב.
מהי סבת ההבדל הזה?

2. רד"ק:

ידע יצחק כי צריך עשו לברכתו, כי לא היה איש הגון וטוב, אבל יעקב לא היה צריך לברכה, כי ידע יצחק,
כי ברכת אברהם לו תהיה וברית קיום הזרע המיוחד לאברהם, ובניו ירשו את הארץ.

1. מה התמיהה שרצה לתרץ בדבריו?

2. במה שונה רד"ק כאן מדרך שאר המפרשים?

ב.
כז,
*ד'.

ועשה לי מטעמים..
ואכלה בעבור תברך נפשי…

אברבנאל מקשה:

מה תלה יצחק ברכתו באכילת המטעמים, כאשר הרבה על זה הצווי לעשו: שא נא כליך…
וצא השדה… ועשה לי מטעמים בעבור תברכך נפשי.

מה עונים לשאלתו המפרשים:

ראב"ע:
כ"ה ל"ד

ויבז
עשו –
גם זאת הבכורה בעבור שראה שאין לאביו עושר. ורבים יתמהו כי עזב לו אברהם ממון רב וכאילו לא ראו בימיהם עשיר גדול בנעוריו ובא לידי עוני בזקוניו.
והעד שהיה יצחק אביו אוהב את עשו בעבור צרכו.
ואילו היה הלחם רב בבית אביו והוא נכבד בעיניו לא מכר בכורתו בעבור נזיד. ואם היה אביו אוכל בכל יום מטעמים מה טעם אמר הביאה לי ציד.
ולמה לא היה ליעקב בגדים חמודות. ולמה לא נתנה לו אמו כסף וזהב בדרך שהוא אומר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש. ולמה לא שלחה אליו הון והיא אוהבת אותו כי הוצרך לשמור הצאן. והפסוק שאמר ויגדל האיש קודם זקנותו. ועורי לב יחשבו כי העושר מעלה לצדיקים והנה אליהו יוכיח ועוד ישאלו למה חסר השם ממון ליצחק.
אולי יודיעונו למה חסר מאור עיניו. ואל ידחונו בקנה של דרש.
כי יש לו סוד ואין לנו לחפש כי עמקו מחשבות השם ואין כח בדעת האדם להבינם וכן אחרי' אמרו הנה צאן יש לו.
כי רבקה אמרה לו לך נא אל הצאן ויתכן שנשאר לו מקנה מעט גם נכון הוא להיות פי' לך נא אל הצאן אל מקום הצאן שהן נמכרות:

(כל דבריו שם ובייחוד מן "ואילו היה הלחם"
עד "לי ציד"

רמב"ן:
כ"ה ל"ד

ויבז
עשו את
הבכורה
– בז לדבר יחבל לו (משלי יג יג)
אבל כבר אמר הטעם שבעבורו נאות למכירה מפני שהיה הולך למות בצודו החיות,
וקרוב הוא שימות בחיי אביו,
ואין לבכורה שום מעלה רק אחרי האב ומה תועיל לו הבכורה ואמר ויאכל וישת ויקם וילך ויבז כי אחר שאכל ושתה חזר השדה אל צידו,
וזו סיבת בזוי הבכורה, כי אין חפץ בכסילים רק שיאכלו וישתו ויעשו חפצם בעתם, ולא יחושו ליום מחר:

ורבי אברהם משתבש בכאן מאד,
שאמר כי בזה הבכורה בעבור שראה שאין ממון לאביו – ורבים יתמהו כי עזב לו אברהם ממון רב, וכאלו לא ראו בימיהם עשיר גדול בנעוריו,
בא לידי עוני בזקוניו והעד,
שהיה יצחק אוהב את עשו בעבור צידו,
ואלו היה לחם רב בבית אביו, והוא נכבד בעיניו,
לא מכר את בכורתו בעבור נזיד ואם היה אביו בכל יום אוכל מטעמים מה טעם יאמר אליו הביאה לי ציד ולמה לא היו ליעקב בגדים חמודות, ולא נתנה לו אמו כסף וזהב לדרך,
שאמר (להלן כח כ)
ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש למה לא שלחה לו הון,
והיא אוהבת אותו,
כי הוצרך לשמור הצאן והפסוק שאמר (להלן כו יג)
ויגדל האיש, קודם זקנתו ועורי לב יחשבו כי העושר מעלה גדולה לצדיקים, והנה אליהו יוכיח ועוד ישאלו,
למה חסר השם ממון ליצחק אולי יודיעונו למה חסר מאור עיניו,
ואל ידחונו בקנה של דרש,
כי יש לו סוד, ואין לנו לחפש כי עמקו מחשבות השם ואין כח באדם להבינם כל אלו דבריו:

ואני תמה מי עור עיני שכלו בזה,
כי הנה אברהם הניח לו הון רב,
ואבד העושר ההוא מיד קודם הענין הזה,
ומפני זה בזה את הבכורה,
כי הדבר הזה היה בנעוריהם קודם היות לעשו נשים כאשר יספר הכתוב, ואחרי כן חזר והעשיר בארץ פלשתים עד כי גדל מאד ויקנאו בו שרי פלשתים, ואחרי כן חזר לעניו והתאוה לציד בנו והמטעמים, ואין אלו רק דברי שחוק ועוד, כי הכתוב אמר (לעיל כה יא)
ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו,
והברכה תוספת בעושר ובנכסים וכבוד,
ואיה ברכתו שאבד הון אביו והעני, ואחרי כן (להלן כו ג)
ואהיה עמך ואברכך,
העשיר והעני אחרי כן ואם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים בענין העושר אין זה באותם שנתברכו מפי הקב"ה,
כי ברכת ה'
היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה (משלי י כב):

אבל היו האבות כלם כמלכים,
ומלכי גוים באים לפניהם וכורתים עמהם ברית,
וכתוב (להלן כו לא)
וישבעו איש לאחיו,

(כל דבריו שם וביחוד מן "ומה שאמר לברך אותו" עד "ותהי עליו רוח אלוקים").

ספורנו:
כ"ז ד'

ועשה
לי מטעמים.
רצה במטעמים כדי שיתעסק בכבוד אב ובזה תחול עליו הברכה כי גם שלא הכיר בגודל רשעו של עשו מכל מקום לא חשב אותו לראוי שתחול עליו אותה הברכה שהיה בלבו לברכו ולכן כשברך יעקב אחר כך שידע בו שהוא ראוי לברכה לא שאל מטעמים ולא בקש דבר וברכו תכף באמרו ואל שדי יברך אותך:

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ד.
כז,
ל"ד.

ויצעק צעקה גדולה ומרה.

רש"י
לתהילים
פ' ו'

האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש: "ורבותינו פירשוהו על ג' דמעות שהוריד עשו שנאמר בו בראשית כ"ז ויצעק צעקה – הרי אחת – גדולה הרי שתים, ומרה – הרי שלש…"

מה הרעיון הכלול בדברי רבותינו?

ה.
ברכת עשו

כז,
ל"ט.

הנה משמני הארץ יהיה מושבך.

1. למה התחיל יצחק את ברכת עשו ב"הנה"
(ולא התחיל כן את ברכת יעקב כ"ח)?
ועיין:

רמב"ן כז, לט

הנה
משמני
הארץ
יהיה
מושבך –
טעם "הנה"
לאמר הנה אוכל לתת לך משמני הארץ ומטל השמים,
כי לשניכם יספיק שיהיה משמני הארץ וטל השמים, אבל בענין הממשלה שלו תהיה ולו תעבוד ולא נתן לו גם כן רב דגן ותירוש כאחיו, כי רצה לכבד המבורך ראשונה עליו ואחרי כן אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לרשתך את ארץ מגוריך (להלן כח ד),
להיות לו רב הדגן והתירוש בארץ כנען מתנת אברהם,
ולעשו יהיה הטל ומשמני הארץ בארץ אחרת:

ספורנו כז, לט

הנה
משמני
הארץ
יהיה
מושבך –
בזה אוכל לברכך שיהיה מושבך בארץ שמנה עם איזה שעבוד לאחיך ומטל השמים מעל:

** רוב מפרשי הגויים – כעתיקים,
כחוקרים החדשים – ורבים מתרגומיהם – וביניהם תרגם לוסר,
פרשו:

"מן"
של "משמני"
לשון שלילה והתרחקות כלומר: רחוק משמני הארץ יהיה מושבך

(והתימה על תרגום בובר – רוזנצוויג שתרגמו אף הם כך בניגוד לכל מפרשינו).
הסבר,
מה הניעם לפרש כך?

התדע לסתור דבריהם מתוך המשך הדברים ומתוך הנקוד?

ואת אחיך תעבד.

ראב"ע כז, מ

ופרקת...
ויש בברכתו אלו כמה שאלות קשות אם הברכה היתה נבואה איך לא ידע את מי יברך והשיבו נבוני הדור כי השם אמר לו כשבא יעקב ברך את זה. ואילו היה כן היה אומר יצחק לעשו השם צוני.
ועוד למה בירך לעשו בעבור שבכה. ואחרים אמרו כי לא היה יצחק נביא וברכתו לא נתקיימה. גם אלה טעו כי הכתוב אמר וירא ה' אליו.
גם אמר דוד ובנביאי אל תרעו ואחרי'
אמרו מה תועלת יש בדברים אחרי שהיתה מחשבתו על עשו והנה הדבר היה בספק אצלו כי כן אמר הקול קול יעקב ובירך מי שיהיה מהם כי בניו היו שניהם.
ויש אומרים איך אמר השם ורב יעבוד צעיר ג"כ אמר יצחק ואת אחיך תעבד והגאון דחה זו השאלה בקנה רצוץ בעבור שמצא וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. והנה שכח וישתחו ארצה שבע פעמים. והנכון בעיני שברכת הנביא כעין תפילה היא והשם שמע תפלתו. כי עיקר זאת הברכה על זרעם. וישנים שלא הקיצו משנת האולת יחשבו כי אנחנו בגלות אדום ולא כן הדבר רק אדום היה תחת יד יהודה וכן כתוב ויפשע אדום מתחת יד יהודה גם יואב הכרית כל זכר באדום. ובעבור שהיו תחת יד יהודה שמחו ביום אידינו. והיו אומרים לבבליים ערו ערו עד היסוד בה. ויותר היה קשה על ישראל החרפה שהיה אדום מחרף אותם מרעתם.
וכן טעם שישי ושמחי בת אדום. ג"כ אל תשמח לבני יהודה.
גם בימי הורקנוס הזקן שמם שומרי ירושלים והכניסם בברית מילה. גם בימי אגריפס כאשר נלכדה ירושלים באו גדודי אדום לעזור ליהודה.
ורומי שהגלתנו היא מזרע כתים.
וכן אמר המתרגם וצים מיד כתים והיא מלכות יון בעצמה כאשר פירשתי בספר דניאל. ג"כ יקראו היום אנשי מצרים ושבא וארץ עילם ישמעאלים.
ואין בהם מי שהוא מזרע ישמעאל כי אם מתי מעט:

* מה הקשי שרוצה רב סעדיה לתרץ בעזרת פסוק ל"ו ו' וילך אל ארץ?

**
כיצד סותר הראב"ע את דבריו?
הצדק?

***
לשם מה מסביר ראב"ע שאין רומי–אדום ומה ענין הסבר זה לפסוקנו.

**
איזה חלק מדבריו אינו מתאים לידיעותינו בהיסטוריה?

ו.
שאלת סגנון:

למה נקרא עשו בכל פרקנו "הגדול"
ולא נקרא הבכור ומה חשיבות שנוי זה?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה תשיעית (תש"י)

פרשת תולדות

פרק כ"ז

א.
שאלה כוללת:

השוה את ברכת יצחק את יעקב בראשונה (בחשבו שהוא עשו):
כ"ז כ"ח–כ"ט לברכת יצחק את יעקב בשניה (בידעו שהוא יעקב):
כ"ח ג'-ד'.

מה ההבדל העקרוני בין שתי הברכות האלה ומהי הסיבה שגרמה לשנוי זה?

ב.
השווה:

השווה את פתיחת יעקב בשיחה עם אביו לפתיחת עשו בשיחה המקבילה:

1.
הסבר,
למה לא פתח גם יעקב בהזמנה לאכילה כשם שפתח עשו אלא הביאה רק בסוף דברו השני (סוף פ' י"ט)

2.
הסבר,
למה נאמר בפנית יצחק ליעקב "ויאמר"
בלבד ובפנית יצחק לעשו האריך הכתוב ואמר:
"ויאמר לו יצחק אביו"?

3. למה האריך הכתוב בתשובת יעקב ואמר: "ויאמר יעקב אל אביו" ולעומת זאת בתשובת עשו הסתפק במלה אחת:
"ויאמר"?

ג.
השוה:

השווה את ברכת יצחק את יעקב (כ"ז)
לברכת יצחק את עשו (ל"ט):

רמב"ן כז, כ"ח

מטל
השמים… והנכון בעיני, כי מתת האלהים תמיד הוא ואין לו הפסק לעולם,
ולכן אמר ויתן לך האלהים,
כל ימיך על אדמתך מטל השמים, ויתן לך משמני הארץ, כלומר השמנה בכל הארצות, כענין שכתוב (יחזקאל כ ו)
צבי היא לכל הארצות:

ורבי אברהם אמר כי מ"ם מטל מושך עצמו ואחר עמו וממשמני הארץ –
ולעשו לא נתנו במתת אלהים ולא ברבוי,
אבל אמר, גם לך אצלתי אחריו, ומשמני הארץ ומטל השמים יהיה מושביך, בעוד אשר תשב שם, ירמוז כי יכלה ויאבד, אך בעודו יהיה חלקו טוב:

כז,
ל"ט

הנה
משמני
הארץ
יהיה
מושבך –
טעם "הנה"
לאמר הנה אוכל לתת לך משמני הארץ ומטל השמים,
כי לשניכם יספיק שיהיה משמני הארץ וטל השמים, אבל בענין הממשלה שלו תהיה ולו תעבוד…

חזקוני:
יהיה מושבך – בין תזכה,
בין לא תזכה,
דאי בזכותא תליא מילתא לא אתיא לעולם,
אבל בישראל כתיב מדת הדין,
"ויתן לך אלוקים",
ללמדך:
אם יזכו!

1. מה בין רמב"ן לחזקוני בהסבר השנויים שבין שתי הברכות.

2.*
התוכל למצוא רעיון זה המובא בחזקוני בהבדל ברכת יעקב מברכת עשו גם בתפילת שלמה מלכים א' פרק ח'?

3. **
השוה את תרגומם של בובר–רוזנצווייג לשני הפסוקים הנ"ל

כ"ז:
So gebe Dir Gott vom Tau des Himmels u. von den Fetten der Erde.

ל"ט:
Num muss fern von den Fatten der Erde dein Wohnsitz sein, fern vom
Tau des Himmels …

מה המריצו לתרגם את שתי הברכות בשנוי עצום כזה,
אפילו בנגוד גמור זה לזה?

ד.
כז,
כ"ח

ראב"ע כז, כח

מ"ם
מטל –
מושך עצמו ואחר עמו וכן האתן בכורי פשעי:

1. **
מה קשה לו?

2. **
במה נוטה הוא מפירושם של כל המפרשים?

ה.
כז,
מ'

רמב"ן כז, מ:

וטעם ועל חרבך תחיה

במה שונה הרמב"ן מן הפירוש הרגיל ומה המריצו לפרש כך?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, ענה לפי יכולתך והבנתך.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה עשירית(תשי"א)

פרשת תולדות

פרק כ"ז מ"ב – כ"ח ט'

א.
שאלה כללית:

השוה את ברכת יצחק את יעקב בראשונה בחשבו שהוא עשו: (כ"ז כ"ח–כ"ט)
לברכת יצחק את יעקב בשניה בידעו שהוא יעקב (כ"ח ג'-ד').

1. מה ההבדל העקרוני בין שתי הברכות?

ועיין:

ספורנו כ"ח ד'

ויתן
לך את
ברכת
אברהם. כאמרו והיה ברכה וזה בלמדו דעת את העם ובזה תהיה ברכת האל ית'.

לך
ולזרעך
אתך לרשתך.
כי כשיהיה גם הזרע מורה צדק יהיה ראוי לירש ויהיה בזה קדוש ה'
לא הפכו. כענין ישראל אשר בך אתפאר כי בזה ישמח ה'
במעשיו:
ארץ מגוריך. ארץ כנען שאתה דר בה עכשיו:

2. *
הסבר לשם מה נעזר ספורנו בפסוק ישעיה מ"ט ג'?

ב.
כ"ז מ"ה.

למה אשכל גם שניכם יום אחד

רש"י כז, מה

גם
שניכם –
אם יקום עליך ואתה תהרגנו יעמדו בניו ויהרגוך ורוח הקדש נזרקה בה ונתנבאה שביום אחד ימותו כמו שמפורש בפרק המקנא לאשתו (סוטה יב):

רשב"ם כז, מה

גם
שניכם –
אם יהרוג אותך גם הוא יהרג על ידי גואלי הדם:

חזקוני:

אביך ואתה, שהרי עשו אמר "יקרבו ימי אבל אבי…, נמצא שיצחק מת עשו יהרוג את יעקב ואז אהיה שכולה משניהם ביום אחד,
מבעלי ומבני.

בן
אמוזג
"אם
למקרא":

אמרה:
איזה מכם שיהרג,
אהיה שכולה יום אחד, כי ההרוג איננו וההורג את אחיו שנוא בעיני כזר ואויב וכאלו איננו וע"כ אשכל שניהם.

הסבר מהי מעלתו ומהי חולשתו של כל אחד מארבעת הפרושים ואיזה נראה לך!

ג.
כ"ז מ"א.

יקרבו ימי אבל אבי.

ויקרא רבה כ"ז

א"ר לוי: אוי להם רשעים שהם מתעסקים בעצות על ישראל וכל אחד ואחד אומר: יעצתי יפה מעצתך.
עשו אמר: שוטה היה קין שהרג את אחיו בחיי אביו, ולא היה יודע שאביו פרה ורבה? אני איני עושה כן, אלא (בראשית כ"ז)
"יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". פרעה אמר: שוטה היה עשו שאמר: "יקרבו ימי אבל אבי", ולא היה יודע שאחיו םרה ורבה בחיי אביו? אני איני עושה כן, אלא עד דאינון דקיקין תחות כרסיה דאמהון (= קטנים תחת כסא המשבר של אמם), אנא מחנק יתרון,
שנאמר (שמות א') "וראיתם על האבנים…
כל הבן ילוד היאורה תשליכוהו…",
המן אמר: שוטה היה פרעה שאמר: "כל הבן הילוד…"
ולא היה יודע שהבנות נשאות לאנשים ופרות ורבות מהם?
אני איני עושה כן אלא "להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן…"
ואף גוג ומגוג לעתיד לבוא עתיד לומר כן: שוטים היו הראשונים שהיו מתעסקים בעצות על ישראל, ולא היו יודעים שיש להם פטרון בשמים?
אני איני עושה כן, אלא מתחילה אני מזווג לפטרון שלהם ואח"כ להם!! השא הוא דכתיב (תהלים ב') "יתיצבו מלכי ארץ…
על ה'" אמר לו הקבה"ו:
רשע!
לי באת להזווג?!
חייך שאני עושה עמך מלחמה,
הה"ד (ישעיה מ"ב)
"ה'
כגבור יצא כאיש מלחמות יעיך קנאה" וכתיב (זכריה י"ד)
"ויצא ה' ונלחם ה' בגויים ההם", מה כתיב תמן?
"והיה ה' למלך על כל הארץ".

רש"י כז, מא

יקרבו
ימי אבל
אבי –
כמשמעו שלא אצער את אבא ומ"א לכמה פנים יש:

חזקוני:

ולא יוליד עוד בן שינקום את יעקב אחי.

1. מה בין המדרש לבין רש"י בהבנת פסוקנו?

2.*
מדוע לא הלך רש"י כאן בעקבות המדרש (כשם שעשה זאת חזקוני)?

3. מה בין עשו פרעה והמן מצד אחד לבין גוג ומגוג מצד שני במלחמתם בישראל?

ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ה.*
שאלות סגנון:

השוה:

כ"ח
ה':
וישלח
יצחק
את
יעקב

כ"ח
ו':...ושלח
אותו
פדנה
ארם.

התוכל להסביר למה בא הפעל שלח בפ'
ה'
בקל ובא בפסוק ו' בפעל.

והלא כל "שליחות של שלוחים"
בבנין קל היא נאמרת?

ועיין:

בראשית ל"ב ד' וישלח יעקב מלאכים לעמת שמות י"ג ויהיה בשלח פרעה

במדבר כ"א ל"ב וישלח משה לרגל לעמת דברים ט"ו י"ב ובשנה השביעית תשלחנו חפשי.

ועיין:

רש"י בראשית ח'
'ח

וישלח
את היונה
– לסוף ז' ימים שהרי כתיב ויחל עוד ז' ימים אחרים מכלל זה אתה למד שאף בראשונה הוחיל ז' ימים:

וישלח
– אין זה לשון שליחות אלא לשון שלוח שלחה ללכת לדרכה ובזו יראה אם קלו המים שאם תמצא מנוח לא תשוב אליו:

(וכן גליון חקת תש"ג שאלה ב',
גליון וירא תש"י שאלה ב1).

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה אחת עשרה (תשי"ב)

פרשת תולדות

פרק כ"ז מ"א–מ"ו – כ"ח א'-ט'

א.
השוה:

השווה את ברכת יצחק הראשונה את יעקב כ"ז כ"ח–כ"ט לברכתו השניה כ"ח ג'-ד'.

פרקי
דר' אליעזר
ל"ה:
(קהלת
ז' ח'):

"טוב
אחרית
דבר
מראשיתו" –
הברכות הראשונות שברך יצחק ליעקב על טללי שמים ועל דגן הארץ שנאמר: "ויתן לך האלוהים מטל המשים".
הברכות האחרונות ברכות יסוד עולם ואין בהם הפסק, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר:
"ואל שדי יברך אותך" ועוד הוסיף לו את ברכת אברהם שנאמר "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך" – הוי אומר: "טוב אחרית דבר מראשיתו".

הסבר,
מה ראה יצחק לברך את יעקב בשניה בברכה שונה לגמרי מן הברכה שבה ברך אותו לראשונה!

ב.
השוה:

כ"ז
מ"ג:

וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה

כ"ח ב':

קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך

אברבנאל מקשה:

אם רבקה צותה:
"קום ברח לך אל לבן אחי, למה שנה יצחק:
קום לך… ביתה בתואל אבי אמך, ובפעל נאמר (כ"ח ה'): "וילך פדנה ארם אל לבן|
כדברי אמו. ענה לקושיתו!

ג.
כ"ז מ"ג.

ברח לך אל לבן אחי חרנה.

ר'
ווה"ה
(וולף
היידנהיים)
"מפורש":.

.. ונופל לשון "נוס"
על סור אדם מן המקום מפני היזק הוה או מפני רודף ובזה "נוס"
נבדל מ"ברח",
"בריחה"
נופלת על סוד האדם מאיזה מקום ואין רודף וזה מדאגת היזק עתיד.

1.
הסבר – לפי פירושו – למה נאמר בפסוקנו "ברח"
ולא "נוס".

2.
הוכח את נכונות הגדרתו של רווה"ה מפסוקים אחרים.

ד.
כ"ז מ"ד.

עד אשר תשוב חמת אחיך

כז,
מ"ה.

עד אשר שוב אף אחיך ממך.

רווה"ה:

… ולפי שיתחמם האדם בעת כעסו,
נקרא הכעס – "חימה",
ולכן תרגם יונתן "חימה"
– ריתחא ומלת "אף"
– רוגזא וכן תרגם האשכנזי (רמב"מן)
"חימה"
– היטצע;
"אף"
– צארן.
וחמימות הכעס לא תתיחס אל איש, כי אם אל הכועס בלבד,
והתמימות תוליד הרוגז על הנכנס,
כי טרם התכעסו תולד בלבו החמימות על הדבר ההוא ולא יוכר אז עדיין על מי יכעס. ומן החמימות יולד הרוגז על הנכנס ואז יוכר לפעמים מי הוא הנכעס.

ועיין גליון תולדות תש"ו שאלה ה.

**
הסבר מהי חזרות בסגנון פסוקינו המתבארת בעזרת פרושו!

ה.
כ"ח ט'.

וילך עשו אל ישמעאל.

בבא
קמא מ"ב:

אמר לו רבא לרבה בר מרי: מנא הא מלתא דאמרי אינשי (= מניין פתגם זה ששגור בפי הבריות): "מטייל ואזיל דקלא בישא (=
דקל רע) גבי קינא שרכי (= אילן סרק. רש"י:
כלומר:
דרך דקל רע (שאינו עושה פרי)
ליגדל בצד אילן סרק). אמר לו: דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים ותנן במתניתין ותנינא בברייתא. כתוב בתורה: וילך עשו אל ישמעאל. ושנוי בנביאים, דכתיב (שופטים י"א)
"ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים"
ומשולש בכתבוים: "כל עוף למינו ישכון, ובן אדם לדומה לו" (והוא יפסוק בבן סירה!), תנן במתניתין: כל המחובר לטמא – טמא;
כל המחובר לטהור – טהור.
ותנינא בברייתא: ר"א אומר: "לא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב, אלא מפני שהוא בן מינו."

(להבנת המאמר האחרון ראה בראשית רבה ס"ה:

בימי ר' חיא הגדול עלה זרזיר אחד לארץ ישראל,
באו והביאוהו אצלו.
אמרו לו: מהו שנאכלנו? אמר להם: לכו ותנוהו על הגג וכל עוף שישכון אצלו ממינו הוא. הלכו ונתנהו על הגג. בא עורב ושכן אצלו. אמר:
טמא הוא, שהוא ממינו. שנאמר (ויקרא י"א ט"ז):
"את כל עורב למינו").

1. מהו הרעיון המסומל לדעת חז"ל בהתחתנותו של עשו עם ישמעאל?

2. **
היכן מביא רש"י רעיון זה בפרשת חיי שרה?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה שתים עשרה (תשי"ג)

פרשת תולדות

פרק כ"ז מ"א–מ"ב

עיין גליונות תשי"א–תשי"ב העוסקים שניהם בפסוקים אלה!

א.
כז,
מ"א.

ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי…

בראשית
רבה ל"ד:
(בראשית ח' כ"א)

"ויאמר
ה' אל
לבו" – הרשעים הם ברשות לבם; (תהילים י"ד)
"אמר נבל בלבו אין אלוהים";
(בראשית כ"ז):
"ויאמר בלבו: יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי"; (מלכים א' י"ב כ"ו)
"ויאמר ירבעם בלבו:
עתה תשוב ההמלכה לבית דדו,
אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלם…
ויעש שני עגלי זהב"; (אסתר ו') "ויאמר המן בלבו…"
– אבל הצדיקים לבם ברשותם (שמואל א' א')
"והנה היא מדברת על לבה";
(שמואל ב' כ"ז)
"ויאמר דוד אל לבו"; (דניאל א') "ויאמר דניאל אל לבו", – דומין לבוראם (ח'
כ"א)
"ויאמר ה' אל לבו".

1.
הסבר את הרעיון הכלול בדברי המדרש הזה.

מה פירוש המושג "לב"
לדעת חז"ל בפסוקים הללו?

2. מהי אחיזה הלשונית של מדרש זה?

3.**
הסבר,
כיצד אין בראשית י"ז י"ז "ויפל אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו"
סותרים דברי המדרש דלעיל.

ב.
כז,
מ"ב.

ויוגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול.

רש"י כז, מב

ויגד
לרבקה –
ברוח הקודש הוגד לה מה שעשו מהרהר בלבו:

ראב"ע כז, מב

ד"ה
ויאמר
עשו בלבו:
יתכן שגלה סודו לאחד מאוהביו ויש אומרים:
על דרך נבואה היה, והראשון קרוב.

רמב"ן כז, מא

ויאמר
עשו בלבו
– אמר רבי אברהם יתכן שגלה סודו לאחד מאוהביו ואין צורך, כי ההסכמה בדבר אשר ימלך אדם עם לבו תקרא אמירה עם הלב, אף על פי שיהיה בה דבור בשפתים וכן בלב ולב ידברו (תהלים יב ג),
כי הרצון יקרא "לב",
וכל ישראל לב אחד להמליך את דוד (דהי"א יב לח),
שהיו כלם על אותה ההסכמה והיו מדברים בה, וכן ויאמר ירבעם בלבו (מ"א יב כו),
וכן אמר אליעזר (לעיל כד מה)
אני טרם אכלה לדבר אל לבי, והיתה שם תפלה בשפתיו ויאמר ה' אלהי אדני אברהם (שם יב), אבל טרם אכלה לדבר אל לבי, טרם השלימי מה שעלה בדעתי:

ויאמר כאן כי כאשר באה משטמה גדולה בנפש עשו לשטום את יעקב על הברכה, עלה בלבו שיהרוג את אחיו,
והיה מתנחם בזה מרוע לבו וזה טעם ויגד לרבקה את דברי עשו ולכך אמרה מתנחם לך ורש"י כתב ברוח הקדש הוגד לה מה עשו מהרהר בלבו, וכן בבראשית רבה (סז ט) ואם כן יהיה "דברי עשו" מחשבתו עם הלב,
כמו דברתי אני עם לבי (קהלת א טז):

והנה עשו היה אומר יקרבו ימי אבל אבי –
כי בחייו לא יצערנו, או מפחדו שלא יקללנו ותהפך ברכתו לקללה,
ורבקה פחדה שמא ימות הזקן פתאום ויהרגנו,
או שמא יזדמן לו בחייו ויהרגנו:

1. מה קשה לרש"י בפסוקנו?

2. האם עוסק הרמב"ן כאן בישוב אותו קשי שעמד עליו במדרש בשאלתנו הקודמת. או:
העומד הרמב"ן עומד כאן בפני קשי אחר?

3. מה בין שלשת המפרשים הנ"ל בישוב הקשי?

4. איך יש לפרט "בלבו",
אם נקבל פירושו של ראב"ע לפסוק זה?

ג.
השוה:

מ"ב.

ויוגד
לרבקה
את
דברי
עשו
בנה
הגדול

ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן

ט"ו.

ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול

ותלבש את יעקב בנה הקטן

לעומת:

י"ט.

אנכי עשו בכרך

ל"ב.

אני בנך בכרך

1.
הסבר למה לא נקרא עשו בפני הכתוב "בכור"
ונקרא תמיד רק "גדול"
לעומת שני הפסוקים י"ט ול"ב אשר שם מכנים המדברים עצמם דוקא בשם "בכור"?

2.
השוה למקומנו

בראשית
כ"ט
ט"ז.
שם
הגדולה
לאה
ושם
הקטנה
רחל

כ"ט
י"ח…
ברחל
בתך
הקטנה

כ"ט
כ"ו.
לא
יעשה
כן
במקומנו
לתת
הצעירה
לפני
הבכירה

למה קראם לבן "בכירה"
ו"צעירה"
ולא "גדולה וקטנה" כפי שיכנם הכתוב בפסוק ט"ז?

(ועיין דברי הינמן ובובר בגליון לך לך תשי"ב ב).

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, ענה לפי יכולתך והבנתך.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה השבע עשרה (תשי"ח)

תולדות

פרק כז

א.
מדברי המדרשים:

1. מדרש רבה בראשית פרשה סו פסקה ג

רבי אחא אמר:
יתן לך ויתן לך אלהותא.
אימתי?
לכשתצטרך לה הה"ד (שופטים טז, כח)
ויתפלל שמשון אל ה' ויאמר ה' אלהים זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים וגו'. אמר לפניו: רבון כל העולמים הוי זוכר לי אותה הברכה שברכני אבא: יתן לך אלהותה.

** א.
פרש את דברי המדרש האלה!
ב.
מה הפליאה הסגנונית שבפסוקנו ושבספר שופטים טז,
כח,
שבה נאחז?

** ג.
כיצד מפרש הוא את פסוקנו מבחינה תחבירית בניגוד לפשט?

2. מדרש ילמדנו כד,
תנחומא ישן (בתוך ספר הליקוטים,
אלעזר הלוי גרינהוט חלק ששי)

"ויתן
לך האלהים"
מהו האלהים? בדין.
אם ראוי לך יתן לך,
ואם לאו – לא יתן.
אבל לעשו אמר,
"משמני הארץ יהיה מושביך" – בין צדיק בין רשע –
יתן.
למה?
אלא כך אמר יצחק: [עשו רשע הוא]
(במקור:
…), יעקב הצדיק אפילו עושה מצווה ומתייסר אינו קורא אחר מידת הדין,
אבל הרשע אם עושה מצווה אחת או התפלל ואינו נענה, הוא מתחיל לומר:
כשם שהתפללתי לפני ע"ז ולא מצאתי ממש אף לפני הקב"ה התפללתי ולא מצאתי ממש.
וכן שלמה אמר,
כשבנה בית המקדש:
ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו (דבה"י–ב ו, ל).
אמר שלמה ע"ה רבה"ע אם הוא ראוי תן לו ואם אינו ראוי אל תתן לו לפי שישראל מכיר בהקב"ה… אבל הנכרי קורא תגר ואומר בית ששמו הולך מסוף העולם ועד סופו נתיגעתי בכמה דרכים ובאתי להתפלל בתוכו ולא מצאתי בו ממש ולפיכך "ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי" (שם,
שם לב–לג)..
(ובתורה שלמה קיט הוסיף): הוי,
לעשו הוא אומר הנה משמני הארץ וגו'
למה?
מפני שהוא מחוסר אמנה, אבל יעקב שהוא בעל אמונה וצדיק, אמר:
ויתן לך האלהים – בדין.

א.
עיין במלכים–א פרק ח דברי שלמה בחנוכת בית המקדש. מה הוא הפסוק שעליו ירמוז המדרש?

** ב.
ומקשה בעל ספר הזיכרון איך למד שלמה ממנו, והלא כוונת יצחק כלפי עשו הייתה?! ישב קושייתו!

ג.
על איזו פליאה בסגנון הכתוב בנוי מדרש זה?

3. מדרש
רבה
בראשית
פרשה סו
פסקה ד

פסוק כט: אורריך ארור ומברכיך ברוך: ולהלן אומר: "מברכיך ברוך ואורריך ארור" (במדבר כד, כט)?
אלא בלעם ע"י שהוא שונא,
פותח בברכה וחותם בקללה, אבל יצחק ע"י שהוא אוהב פותח בקללה וחותם בברכה.
רבי יצחק בר חייא: הרשעים ע"י שתחילתן שלווה וסופן יסורין פותחין בברכה וחותמין בקללה (מברכיך ברוך ואורריך ארור). אבל הצדיקים ע"י שתחילתן יסורין וסופן שלווה,
פותחין בקללה ומשלימין בברכה. (אורריך ארור ומברכיך ברוך).

ומקשין:

והלא באברהם הוא אומר: "ואברכה מברכיך ומקללך אאור" (בראשית יב, ג).
ישב קושיה זו!

ב.
שאלות בספורנו:

ספורנו כז, כח

1. מטל
השמים: שיספיק לך טל השמים שהכל שמחים בו,
ולא ימנע צאתך ובואך.

מה קשה לו?

2. ורוב
דגן
ותירוש: שתוכל לפרנס אחרים,
על דרך "והלוית גויים רבים ואתה לא תלוה" (דברים כח, יב).

מה קשה לו,
ומה בא לתרץ בדבריו?

ספורנו כז, כט

3. וישתחו
לך לאמים:
שגם המלכויות שלא יעבדוך ישתחו לך, שתהיה עליון למלכי ארץ.

** מה קשה לו?

4.
הוה
גביר
לאחיך:
כי חשב שיהיה טוב ליעקב שתספיק לו נחלת א"י,
ושיחיה בה עם איזה שעבוד.
כדי שלא יטריד נפשו בענייני
השררות
והבלי
הנפסדים,
כמו שקרה לזרעו אחר כך,
כאמרו:
"מתאב אני את גאון יעקב"
(עמוס ו,
ח).
ושיהיה טוב לו שיהיה משועבד תחת אחיו ממה שיהיה משועבד תחת שאר האומות,
כאמרם ז"ל:
או בטולך או בטולא דבר עשו (או החביאני בצלך או בצלם של בני עשו,
'שהם מכבדים אותנו'
(רש"י).
ומפני שידע שא"י היתה ראויה ליעקב בלבד,
לכן בזאת הברכה שחשב לברך את עשו,
לא הזכיר ברכת אברהם ולא ארץ ישראל,
כמו שהזכיר ליעקב כשהכירו וברכו (להלן כח,
ד).

א.
הסבר את המילים המודגשות!

ב.
מהי השקפתו על חרות מדינית?
והשווה דבריו כאן לדבריו בבראשית
לג, ד:

וירץ עשו: נהפך לבו כמו רגע בהכנעותיו של יעקב,
כענייננו בגלות עם בני עשו האומר בגבהו "מי יורידני ארץ"
(עובדיה א, ג),
והורה שנהיה נמלטים מיד חרב גאותו בהכנעה ומנחה, כאמרם ז"ל שאחיה השילוני קלל את ישראל בקנה הנכנע לכל הרוחות (*)
תענית כ, א)
הן לוּ עשוּ כן בריוני בית שני לא היה נחרב בית מקדשנו, כמו שהעיד רבי יוחנן בן זכאי באמרו (גטין נו, ב)
"בריוני דאית בן לא שבקינן.

*) מאי דכתיב: "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא" (משלי כז, ו)?
טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שבירכן בלעם הרשע. אחיה השילוני קללן בקנה, אמר להם לישראל:
"והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים" (מלכים–א יד, טו)
מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושורשיו מרובין, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו,
אין מזיזות אותו ממקומו, אלא הולך ובא עמהן,

דממו הרוחות עמד הקנה במקומו

ועיין גיליון וישלח תשי"ג 7.

ג.
לאיזו תקופה התכוון באומרו "שקרה לזרעו אחר–כך"?

ד.
במה רואה הוא את ההבדל בין ברכה זו לבין ברכת יצחק בסוף פרשתנו כח, ג–ד?
ומה סיבת השינוי הזה?

השאלות המסומנות ב–*
קשות והמסומנות ב–**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ח]

תולדות

פרק כז

הקושי העיקרי בפרק זה – ומה שמעסיק הלומדים בראש וראשונה – אינו בהבנת מילים או ביטויים בלתי מובנים, או פסוקים שלמים – אלא העניין כולו,
במהותה של ברכה זו ובערכה ותועלתה אם ניתנה בטעות למי שלא הייתה מכוונת לו ובמעשה זה של רבקה להעבירה מבן לבן ע"י החלפת הבנים והתחפשות. בשאלה כללית זו עסקנו בגיליון תש"ד שאלה א.
תש"ו שאלה א.
תשט"ו שאלות א,
ב,
וכן בגיליון ויצא תשי"ד שאלות ב,
ג.
(ובייחוד בגיליון תולדות תשכ"א.)
אבל אין זו שאלה שאפשר לעסוק בה דרך אגב,
בחלק קטן של השיעור, אם פותח הלומד בשאלה "הגדולה"
ההיא,
שוב לא ישאר לו זמן לעסוק בפירוש הפרק לפרטיו.

את גיליוננו זה הקדשנו דווקא להבנת פסוקים אחדים, פסוקי הברכה, פסוקים:
כח–כט.

השאלה שבה כדאי לפתוח את השיעור היא ב4- (ד).
יש להדגיש את הבדל שבין הברכה העוסקת בטוב העולם הזה, בכלכלה,
בשלטון,
ובין ברכת הייעוד "ברכת אברהם אביך".
הראשונה ניתנה ליעקב בטעות – מתוך כוונה לתת לעשו,
השניה ניתנה ליעקב מתוך ידיעה שהוא יעקב ובהכרה ברורה שרק ליעקב תהיה.

לשאלה א2 יש לקרוא בהשוואה את כח ואת לט.

בשיעור בכיתה טוב במקרים כאלה לכתוב על הלוח:

ברכת יצחק את יעק בברכת יצחק את עשו

המדרש ב – א2 רואה בברכה השניה העדפת עשו על יעקב,
נשיאת פנים לחלש,
העמדת דרישות חמורות לחזק יותר,
אין מעמידים בניסיון אלא את מי שראוי לכך.

מדרש רבה בראשית פרשה לב פסקה ג

אמר רבי יונתן:
היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים שאינו מספיק לקוש עליהם (להכות בהם)
פעם אחת עד שהוא שוברם.
ומי הוא בודק?
בקנקנים יפים,
שאפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינם נשברים.
כך אין הקב"ה מנסה את הרשעים אלא את הצדיקים,
שנאמר:
ה'
צדיק יבחן,
(תהלים יא).
וכתיב (בראשית כב):
והאלהים נסה את אברהם.

אולי כדאי למורה גם להראות לתלמידיו שהבדל זה הבולט כל כך בטבלא הנ"ל,
העדר שם האלוקים בברכה השנייה,
הבדל זה שבין תאור הטוב כנתינת אלוקים,
בברכה הראשונה, ותאור הטוב כמצב קיים בברכה השנייה, מתפרש ברמב"ן בפירוש מנוגד ניגוד גמור לפירוש המדרש.

רמב"ן בראשית פרק כז פסוק כח

והנכון בעיני, כי מתת האלהים תמיד הוא ואין לו הפסק לעולם,
ולכן אמר: ויתן לך האלהים,
כל ימיך על אדמתך מטל השמים, ויתן לך משמני הארץ, כלומר השמנה בכל הארצות, כענין שכתוב (יחזקאל כ, ו)
צבי היא לכל הארצות.

… –
ולעשו לא נתנו במתת אלהים ולא ברבוי,
אבל אמר,
גם לך אצלתי אחריו,
ומשמני הארץ ומטל השמים יהיה מושביך,
בעוד אשר תשב שם,
ירמוז כי יכלה ויאבד,
אך בעודו –
יהיה חלקו טוב.

השאלות בספורנו מטרתן להפנות תשומת לב הלומד לרמות חדשות בפסוקים ידועים ומובנים מאז ומתמיד. השם הלומד לב לכך, שעיקר הברכה כאן בטל ולא – כרגיל בתורה – בגשמים? ב1.
החשב פעם על כך, למה ברכו ברוב דגן ותירוש תחת אשר בקריאת שמע אנו רואים כשכר: "ואספת דגנך תירושך ויצהרך" (דברים יא, יד)?
וכמובן שמעניינים דבריו לד"ה הוה גביר ב4 , שהם מנוגדים לכל מה שאנו חושבים היום דווקא משום כך כדאי לקוראם ולעיין בהם.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה השמונה עשרה (תשי"ט)

פרשת תולדות והפטרה

פרק כז

ועיין גם גיליון תולדות תשי"ח.

א.
שאלה כללית:

אבן עזרא בראשית פרק כה פסוק לד

ויבז
עשו: גם זאת הבכורה בעבור שראה שאין לאביו עושר;
ורבים יתמהו כי עזב לו אברהם ממון רב,
וכאילו לא ראו בימיהם עשיר גדול בנעוריו ובא לידי עוני בזקוניו.
והעד שהיה יצחק אביו אוהב את עשו בעבור צרכו.
ואילו היה הלחם רב בבית אביו,
והוא נכבד בעיניו,
לא מכר בכורתו בעבור נזיד.
ואם היה אביו אוכל בכל יום מטעמים,
מה טעם אמר הביאה לי ציד?
ולמה לא היה ליעקב בגדים חמודות?
ולמה לא נתנה לו אמו כסף וזהב בדרך,
שהוא אומר:
(כח,
כ):
ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש?
ולמה לא שלחה אליו הון והיא אוהבת אותו,
כי הוצרך לשמור הצאן?
והפסוק שאמר:
(כו,
יג):
ויגדל האיש –
קודם זקנותו.

ועיוורי לב יחשבו,
כי העושר מעלה לצדיקים –
והנה אליהו יוכיח.

ועוד ישאלו:
למה חסר השם ממון ליצחק?

אולי יודיעונו למה חסר מאור עיניו?
ואל ידחונו בקנה של דרש,
כי יש לו סוד.
ואין לנו לחפש,
כי עמקו מחשבות השם,
ואין כח בדעת האדם להבינם.
וכן אחרים אמרו:
הנה צאן יש לו,
כי רבקה אמרה לו:
לך נא אל הצאן (פסוק ט),
ויתכן שנשאר לו מקנה מעט,
גם נכון הוא להיות פירוש "לך נא אל הצאן",
אל מקום הצאן שהן נמכרות.

1.
הסבר במה שונה תפיסת ראב"ע בעניין בקשת יצחק מעשו בפרקנו, מן התפישה הרגילה?

2.
הסבר מהי חולשת תפישתו ואיך אפשר לסתור את כל טענותיו?

ב.
כז,
כז:

…
וַיָּרַח
אֶת
רֵיחַ
בְּגָדָיו
וַיְבָרֲכֵהוּ
וַיֹּאמֶר

רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה':

אבן עזרא כז,
כז

ראה:
דבור עם הלב;
והיה ריח טוב בבגדים כאשר חשב בלבו שהוא עשו והוא בא מהשדה,
הריחו בגדיו כריח ציצי האילנים,
כי יתכן כי זה המעשה היה בחדש הראשון.

ספורנו כז, כז

וירח
את
ריח
בגדיו: להרחיב את נפשו בתענוגות הריח,
כאמרם ז"ל:
איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו?
הוי אומר:
זה הריח.

ויברכהו: כענין:
"והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'
" (מלכים–ב ג,
טו).

ראה
ריח
בני: אתה בני,
ראה והתבונן שזה הריח הוא –

כריח
השדה: שמלבד המציאות המספיק לו להיותו מזון בעלי חיים,
הוסיף עליו טובת הריח המהנה ומועיל לרוח החיוני והנפשי –
וזה מדרכי טובו.

אשר
ברכו
ה'
ויתן
לך
האלהים: ובהתבוננך על מידת טובו יתן לך באשר הוא האלהים שדה מבורך.

* 1.
שני קשיים רצה ראב"ע ליישב, אילו הם?

* 2.
מה בינו לבין ספורנו בהבנת כוונת הפסוק כולו?

* 3.
במה שונה ספורנו מן הראב"ע בהבנת המבנה התחבירי של הפסוק?

4. מה עניין הפסוק ממלכים–ב למקומנו?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ט]

פרשת תולדות והפטרה

פרק כז

פרשני האשכנזים, רש"י,
ר'
יוסף קרא, רשב"ם אין רגילים לתת בהרחבה הסבר לעניין שלם, אלא מפרשים בדרך של פירוש משלים על פי ד"ה,
פרט אחר פרט;
והשלמות צריכה להיווצר ברוחו של הלומד. ואילו מפרשי ספרד נטו יותר ל"פירוש המרצה" (כפי שכינהו א.
מ.
ליפשיץ ז"ל)
המקיף עניין שלם ומאירו מתוך תפישת הפרשן ואינו נכנס לביאור כל הפרטים. *)

בפירוש הראב"ע,
שהיה ע"י נדודיו הרבים במידה ידועה קרוב לשני העולמות, אנו מוצאים בעיקר פירושים קצרים לד"ה של מילה או שתי מילים, אך כפעם בפעם נמצא בו מעין הרצאה ארוכה המקיפה בעיה שלימה,
עניין,
נושא ובאותה הרצאה משולבים פירושים והסברים לאי אלו פרטים.
(כגון:
הקדמתו המפורסמת לעשרת הדברות, פירושו למעשה העגל בכללו, לחטאו של משה במי מריבה (במדבר כ, ח)
ועוד).

בשאלה א הבאנו קטע מסוג זה מתוך הראב"ע הניתן אמנם לד"ה מתוך פרק אחר (סוף מכירת הבכורה)
אך שייך לפרקנו.

מקום זה הוא אופייני מאד לפירושו של ראב"ע,
לצד החלש שבו,
מתוך רצון לרדוף אחרי פשוטי מקראות, נאחז הוא במילה הבודדת או בפסוק הבודד מבלי להרגיש באווירת הסיפור,
בנשמתו.
למורה ניתנת כאן הזדמנות טובה להסביר לתלמידים שפירוש שאינו חש באטמוספירה האופפת את הסיפור אינו נכון. המסביר את ה"הלעיטני"
של עשו ומכירת הבכורה מתוך הנחת מצב כלכלי דחוק וחוסר אוכל בבית יעקב,
ולא ראה שכאן מתוארת להיטות אחרי סיפוק מאוויים רגעיים,
על חשבון ערכי נצח, לא הבין את הסיפור כולו ולא ברוח המפעמת בו.
וכן המפרש את בקשת יצחק "עשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואוכלה בעבור תברכני נפשי בטרם אמות"
כתוצאה של עוני ודלות וחוסר תזונה טובה בבית יצחק,
במקום הרצון להפעיל את עשו בכיבוד אב,
לתת לו הזדמנות לשרות אחרון,
להוכחת נאמנות כדי שתתקשר שוב נפש בנפש – הרי מוכיח הוא בזה כמה רחוק היה מהרגיש בכוונת הסיפור ובנשמתו.

אי הבנה קרובה לזו שראינוה בשאלה א – אם כי פחות חריפה – יש לראות גם דברי ראב"ע לשאלה ב.
פסוק כז הנפלא המתאר את המעבר מן הרושם החושני – הריח – להרחבת הדעת והכרת טובה "אשר ברכו ה'
" להתעלות רוחנית "ויתן לך האלוקים מטל השמים…"
אותו הבין ראב"ע רק כטכסיס בלשי להכיר ולהיווכח מי העומד לפניו.

לשאלה ב שבהפטרה יביא המורה על יד פסוק יא של מלאכי ופרק י פסוק י בירמיהו אף את דברי ר' שלמה אבן גבירול מתוך כתר מלכות: (ח)**)

*)

א.
מ.
ליפשיץ
בספרו
רש"י
, (מוסד הרב קוק תשל"ו)
פרק י "המיתודא הפרשנית" (עמוד פה) העמיק חקר בדבר זה וכתב שם דברים חשובים מאד על הבדל זה בין ספרדים ואשכנזים בדרכי הפירוש,
בין הפירוש הסוקר את הכלל ובין "הפירוש הטבעי" הנותנים "את באור הפרטים ובכל פרט מפרש אותו רסיס הכלל הצפון בו,
והכלל מעצמו יצטייר במח הלומדים"
(שם עמוד פו).

אמנם דבריו שם מכוונים לפירוש התלמוד והוא מעמיד מול פירוש רש"י לתלמוד את פירוש הרמב"ם למשנה ואת פירושו של רבנו חננאל – אבל כפי שיוסבר על ידנו,
כוחם של דברים במידה מסוימת יפים גם לגבי פירושי התורה.

"רש"י",
של א. מ.
ליפשיץ נדפס מחדש בכתבים כרך א עמודים ט – קצו בהוצאת מוסד הרב קוק תש"ז,
וכן הודפס שנית בפירוש רש"י הוצאת מוסד הרב קוק תשט"ז.

**)
רשב"ג,
כתר מלכות, מוסד הרב קוק,
תש"י,
עמ'
יח

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה העשרים ושתים (תשכ"ג)

תולדות – שלוש הברכות

פרק כז; כח,
א – כח,
ג

א.
השווה:

ברכת
יצחק
את
יעקב ברכת
יצחק
את
עשו

מדרש ילמדנו כד,
תנחומא ישן (בתוך ספר הליקוטים,
אלעזר הלוי גרינהוט חלק ששי)

"וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים"
מהו האלהים? בדין.
אם ראוי לך – יתן לך, ואם לאו – לא יתן לך. אבל לעשו לא אמר כך,
אלא אמר, "משמני הארץ יהיה מושביך" – בין צדיק בין רשע – יתן לך.
למה?
אלא כך אמר יצחק: עשו רשע הוא,
ויעקב הצדיק אפילו עושה מצוות ומתייסר, אינו קורא תגר אחר מידת הדין, אבל הרשע אם עושה מצווה אחת או התפלל ואינו נענה, הוא מתחיל לומר:
"כשם שהתפללתי לפני ע"ז ולא מצאתי ממש, אף לפני הקב"ה התפללתי ולא מצאתי ממש".
וכן שלמה אמר,
כשבנה בית המקדש:…
(ובתורה שלמה קיט הוסיף) הוי לעשו הוא אומר: "הנה משמני הארץ יהיה מושביך"
למה?
מפני שהוא מחוסר אמנה, אבל יעקב שהוא בעל אמונה וצדיק, אמר:
"ויתן לך האלהים"
– בדין.

רמב"ן
כז, כח:

מִטַּל
הַשָּׁמַיִם:…
והנכון בעיני, כי מתת האלהים תמיד הוא ואין לו הפסק לעולם,
ולכן אמר "ויתן לך האלהים",
כל ימיך על אדמתך מטל השמים, ויתן לך משמני הארץ, כלומר:
השמנה בכל הארצות,
כעניין שכתוב (יחזקאל כ, ו)
צבי היא לכל הארצות…

ורבי אברהם אמר:
כי מ"ם מטל מושך עצמו ואחר עמו, וממשמני הארץ.
ולעשו לא נתנו במתת אלהים ולא בריבוי,
אבל אמר, גם לך אצלתי אחריו, ומשמני הארץ ומטל השמים יהיה מושביך, בעוד אשר תשב שם, ירמוז כי יכלה ויאבד, אך בעודו –
יהיה חלקו טוב.

מלבי"ם:
כז,
לט:

הִנֵּה
מִשְׁמַנֵּי
הָאָרֶץ
יִהְיֶה
מוֹשָׁבֶך
– לעומת מה שאמר ליעקב שיתן לו האלהים מטל השמים ומשמני הארץ,
שאצל יעקב יהיה מתנת אלהים ותלוי בהשגחת ה' שהוא לפי המעשים אם יזכו;
אמר לעשו שמעצמו יהיה מושבו במשמני הארץ בלתי תלוי בהשגחה,…

1. מהו ההבדל שבין הברכות שעליהן הם עומדים,
ומה ביניהם בהסבר ההבדל?

*2.
מהו הפסוק שאליו ירמוז המדרש (תנחומא ישן) בהזכירו את דברי שלמה?

**
3. התוכל להביא ראיה מספר דברים לתפישתו של המלבי"ם?

4. מהו ההבדל הנוסף בין הפסוקים הנ"ל (כז,
לט)
שלא עמדו עליו המדרש ושני הפרשנים הנ"ל?
התוכל להסביר את סיבת ההבדל הזה?

5.
בעל
ספר
הזיכרון
מקשה
על
דברי
המדרש
הנ"ל:

איך למד שלמה ממנו (שעם בני ישראל יש לדקדק יותר מאשר עם עשו ובניו), והלא כוונת יצחק (בברכה הראשונה) כלפי עשו היתה?!

הסבר קושייתו ויישב אותה!

ב.
השווה:

ברכת
יצחק את
יעקב
בראשונה ברכת
יצחק את
יעקב
בשנייה

הסבר מהו ההבדל העקרוני שבין שתי הברכות,
ומהי סיבת השתנות הברכות בין מקרה ראשון לשני?

ג.
כח , א:

וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן.

רד"ק:כח,
א:

וַיְבָרֶךְ
אֹתוֹ: והברכה היא מה שאמר וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ.

מלבי"ם:

וַיְבָרֶךְ
אֹתוֹ: היו בכאן שתי ברכות ושני ציוויים:

א.
ברך אותו בברכת עוה"ב והתנה תנאי שלא יקח אשה מבנות כנען.

ב.
ציווהו מצוות עשה,
שילך פדנה ארמה ועל זה ברכו שוב.

1. מה קשה לשני המפרשים בפסוקנו?

2. מה ההבדל ביניהם ביישוב הקושי?

**3.
עיין בבראשית פרק לז פסוקים א – יא,
התוכל להביא משם סיוע לפירושו של רד"ק?

ד.
כח,
ג:

וְאֵל
שַׁדַּי
יְבָרֵךְ
אֹתְךָ
וְיַפְרְךָ
וְיַרְבֶּךָ
וְהָיִיתָ
לִקְהַל
עַמִּים.

מדרש
רבה
בראשית
פרשה
סז
פסקה
יב

(יב)
וַיִּקְרָא
יִצְחָק
אֶל
יַעֲקֹב
וַיְבָרֶךְ
אֹתוֹ:

ר'
אבהו אמר: לפי שהיו הברכות מפוקפקות בידו,
והיכן נתאוששו בידו?
כאן!

וַיִּקְרָא
יִצְחָק
אֶל
יַעֲקֹב

אמר ר' אלעזר:
אין קיום הגט אלא בחותמיו (השטר יעשה כשר רק על ידי כשרות החותמים עליו,
ולא על ידי כותביו), שלא תאמר, אילולא שרימה יעקב באביו לא נטל ברכותיו,
ת"ל:
ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו.

א"ר ברכיה: משל לבן מלכים שהיה חותר לאביו ליטול ליטרא אחת של זהב,
אמר לו (המלך):
למה במטמוניות? בוא וטול לך בפרהסיא.

אברבנאל:
(שיב/2)

ולפי שיעקב לא היה בידו נכסים וממון ולא חברת אנשים ללוותו בדרך, לכן ברכו אביו ברכות מתייחסות לעניינו באומרו:
וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ – זה בעניין נכסים; וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ – זה בעניין הבנים.

1. מה קשה לשני הפרשנים ומה ההבדל שבין שני הפירושים?

2.
ומקשה
בעל
יפה
תאר
לדברי
ר' אבהו
במדרש:

והלא ר' אבהו גופו אמר שבאמור יצחק (כז,לג)
"גם ברוך יהיה:
כבר קיים את הברכות?
הסבר את קושייתו ויישב אותה?

השאלות
המסומנות
ב–
*קשות
והמסומנות
ב
–
**
קשות
ביותר,
יענה
כל
אחד
לפי
דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ג]

תולדות – שלוש הברכות

פרק כז; כח,
א – כח,
ג

שלוש ברכות שומעים אנו בפרשתנו מפי יצחק אבינו.

במהות הברכה, בערכה ובתועלתה של ברכה הניתנת בטעות ושכוונתה לא כלפי זה המתברך,
במעשה של רבקה בהחלפת הבנים,
עסקנו בכמה גיליונות של שנים קודמות.

ועיין גיליון תולדות תש"ך שאלה א;
תש"ו שאלה א;
תשט"ו שאלות א–ב;
ויצא תשי"ד שאלות א–ב;
וביותר גיליון תולדות תשכ"א.

הפעם עסקנו בהשוואה שביו הברכות.

בשאלה א מושוות שתי הברכות ליעקב ולעשו.
והנה ההבדל העיקרי שבין הזכרת שם ה'
לבין אי הזכרת שם ה'
ניתן להתפרש באופנים שונים.

מדרש תנחומא רואה בנוסח הברכה השניה – "… יהיה מושבך" – העדפת עשו על יעקב, נשיאת פנים לחלש,
והעמדת דרישות חמורות יותר, מתיחת מידת הדין כלפי החזק יותר. (מעין המימרה הידועה:
"האצילות מחייבת!"). זהו אותו יחס של "בקרובי אקדש" – עם הצדיקים מדקדקים כחוט השערה.
ואילו הרמב"ן רואה בהזכרת שם אלהים בראשון סמל לנתינה בלתי פוסקת, לנתינה ישירה מידו המלאה, הפתוחה והרחבה, נתינה שאין לה גבול ולא הפסק. ואילו לעשו, הטוב הוא "מצבו הטבעי" כל מן שיהא קיים בלבד ואין עמה היחס העל טבעי בין הנותן למקבל,
יחס הקיים לעד,
להבדל זה עיין גם גיליון עקב תשכ"א.

בשאלה ב משווים אנו את שתי הברכות שניתנו ליעקב,
הראשונה שברכו יצחק מתוך מחשבה שהמתברך הוא עשו, השנייה מתוך ידיעה ברורה שהמתברך הוא יעקב.
ההבדל בולט: שובע,
שומן,
כלכלה בריאה, שפע נכסים, שלטון וכח בפעם הראשונה, כל זה המיועד לעשו.

אך הייעוד האברהמי,
ברכת הזרע והבטחת הארץ והעיקר – "ונברכו בך כל משפחות האדמה"
– כל זה מלכתחילה כפי שמתברר מתוך השוואתנו – לא היה מיועד לעשו. כי אין "ברכת אברהם אבינו"
עוברת בירושה לבכור כבכורתו אלא לראוי לה ולו לבדו.
וכן אומר המלבי"ם:

ה'
ברך את אברהם שמזרעו יצא הסגולה, העם אשר בחר לנחלה לו,
שיהיה ה' להם לאלהים וישכן שכינתו בהם,
והם יירשו הארץ והיו קדושים לאלהיהם. ואברהם לא מסר ברכה זו ליצחק, כי ברכה זו אין בכח האדם להורישה לבניו, כי היא תלויה בקדושת העם ובטוב מעשיהם.
ורק אחרי מות אברהם ברך ה' את יצחק בברכה זו; וכן יצחק לא היה בדעתו לברך בברכת אברהם, כי ידע שלזה לא תועיל ברכתו, רק המוכן לה יתברך בזה מאת ה'.

וע"י שהוציא עשו עצמו מכלל מורשת אברהם בהתערבבו בעם הארץ הכנענים,
גם לא זכה עוד בברכה זו. שלא תאמר: שאלמלא לא רימה יעקב את עשו, לא היה יעקב הנבחר להיות סגולה ולא היה יעקב נעשה אבינו השלישי.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה העשרים ושלוש (תשכ"ד)

תולדות

פרק כז

ועיין
גם
גיליון
תולדות
תשכ"ג.

א.
שאלה כללית:

אבן
כספי
טירת
כסף
(והוא
ספר
הסוד) המאמר
הראשון
בעניינים
כוללים, פרק
שמונה
ועשרים: (עמ'
42)…

עניין הברכה והקללה נזכר בתורה במקומות רבים מאד וכן בשאר ספרי המקרא … וזה העניין מבואר בתורתנו,
הלא תראה בתחילת הבריאה זכר שברך ה'
בריותיו (בראשית א, כח)
וזה על דרך "דברה תורה כלשון בני אדם".
וכן נזכרה שם ברכת מלכי צדק לאברהם,
וברכת בתואל ולבן לרבקה, וכן ברכת יצחק ליעקב ועשו.
… אין ספק שאע"פ שהפועל בכולם אחד בעצמו,
ראוי שיהיה הבדל ביניהם מצד הפועלים, וכפי יתרון הפועל יהיה יתרון הפעול ….

ואמנם הפועל הראשון גם לזה העניין הוא ה' ית',
כמו שהודיענו משה באמרו: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר ו, כז).וכן הוא בקללה,
כי הידיעה בהפכים אחת.

אבל כי יש לטוען שיטעון עלינו מעניין קללת בלעם שבאמת לא היה לה תיקון, לא מאיכות המדבר ולא מאיכות המעשה. אמנם דע, שאין
חשש
לאותו
הדבר
מצד עצמו,
כי
אין
בו
ממש, אבל
מצד
המקבלים,
רצוני,
ישראל השומעים או היודעים שהוא מקללם, וזה כי בלעם היה קוסם כמו שהעיד עליו הכתוב,
ומנהג הארץ ההיא אז וגם היום, כי אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, אם כן אין לשאול טעם לאמונת בלק וסיעתו. וכמו
שהיו
יעקב
ועשו
עושים
יסוד
ועיקר
מברכת
יצחק
אביהם, כן היו בלק וסיעתו עושים מברכת בלעם וקללתו –
ואם
ביניהם
הבדל. …
והיה קשה עליהם מאד אם יקללם בלעם לפרסומו בדור ההוא, שהוא מומחה לפי אמונתם, והנה מגדר האוהב הטוב שישמור אהובו מכל דבר קשה עליו אע"פ שהוא, רצוני האוהב, יודע שאינו מזיק,
לכן השם לרוב אהבתו לישראל מנע בלעם מלקלל …

1. מה ההשקפה שנגדה הוא נלחם בדבריו ובמה מסייע לו הפסוק בבמדבר ו, כז?

*
2. הסבר את הדברים המודגשים, בייחוד את האחרון!

ב.
כז,
כח:

ויתן
לך
א–לוהים
מטל
השמים
ומשמני
הארץ
ורב
דגן
ותירוש.

בעל עקידת יצחק – שער כד מקשה:

אמנם מכל מה שזכרנו בראיות נכוחות יש להפלא מאד על אלו הברכות שברך יצחק את יעקב באמרו:
… מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש.
יעבדוך עמים ….
שלפי הנראה כולם ירוצו מרוצת העושר והכבוד שהם עניינים מדומים בלתי אמיתיים וחיצוניים … ואם–כן – על מה חרדו אבות העולם את החרדה הגדולה הזאת שיחולו על ראש הראוי?

והוא
מיישב
קושייתו:

ואולם אני רואה כי אות אחת בלבד של פרשה זו מבארת כל העניין הזה כולו ומיישבת אותו על תוכן אמרתו.

**
1. מהי האות האחת בפרשתנו המיישבת את קושייתו ועל איזו דרך היא מיישבת אותה?

2.
התוכל ליישב את קושייתו מתוך פסוקים אחרים (בסוף פרשתנו)? ועיין בגיליון תולדות תשכ"ג שאלה ב!

ג.
כג,
לג:

ויחרד
יצחק
חרדה
גדולה
עד
מאד
…

תרגום יונתן כז,
לג

ואזדעזע יצחק זעזוע סגי, כדי שמע ית קליה דעשו וריח תבשיליה עלת באנפוי,
היך ריחא דיקידת גיהנם.

מדרש רבה בראשית פרשה סז פסקה ב

א"ר יוחנן מי שיש לו שני בנים אחד יוצא ואחד נכנס – חריד?
אתמהא!
אלא בשעה שנכנס עשו אצל אביו נכנסה עמו גיהנם.

רש"י כז, לג

ויחרד: כתרגומו:
ותוה,
לשון תמיהה.
ומדרשו:
ראה גיהינם פתוחה מתחתיו.

מדרשי
תורה,
להקדוש
אנשלמה
אשתרוך

ויהי
כאשר
כילה
יצחק
לברך
את
יעקב: … אמנם בעניין החרדה יש לפרש הסיבה,
וזה,
כי רצה לומר בבוא עשו נהפכה מחשבתו והשפעתו בסיבת המקבל,
וזה שאמרו חז"ל:
"ראה גהינום פתוחה לפניו",
שהשתדל בעצמו להכין עצמו לשפע האלוקי ולא שב,
ואין חרדה גדולה מזו.

או אמר "לפניו"
– למי שלפניו – והוא עשו.

1.**הסבר מה רמז מצאו בפסוקים לריח גיהינם שעלה באפו?

2. למה לא הסתפק רש"י בפירושו הראשון,
מה הצריכו להביא גם את דברי המדרש?

*3. מה ההבדל בין שני פירושי בעל מדרשי תורה ובאיזה משניהם יכוון לדברי רש"י?

ד.
כז,
לג:
…

ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל

בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה:

רש"י:
כז,
לג

גם
ברוך
יהיה:
שלא תאמר אילולא שרימה יעקב לאביו,
לא נטל את הברכות,
לכך הסכים וברכו מדעתו (ב"ר).

ר'
אברהם
בן
הרמב"ם:
פסוק
לג:

גם
ברוך
יהיה: הטעם,
אע"פ שכאשר ברכתי אותו בתחילה בפרטיות הייתי נבוך,
הנה אני מוסיף לו עתה את הברכה בכלל עם ידיעתי שהוא יעקב,
לפי שלא בחרתי בך יותר ממנו,
אלא מפני שהיה במחשבתי כי זה מתאים עם הרצון האלוקי בך,
וכיון שהרצון האלוקי גזר שהברכה תהיה לו (ליעקב),
הרי אין לי לבחור אלא במי שבחר בו הא–ל יתעלה וייחד אותו.

רמב"ן כז, לג

בטרם
תבא
ואברכהו
גם
ברוך
יהיה: אין דרך החרד חרדה גדולה עד מאד וצועק "מי הוא אשר רימני!
לברך אותו",
שישלים צעקתו לאמר מיד:
"גם ברוך יהיה "!
אבל היה ראוי שיקללהו.
ועוד,
כי היה עשו צועק עליו לאמר:
ולמה תברכהו עתה ,
אבי?!!
ואיך יאמין עשו,
כי במרמה היה מתחילה,
בראותו כי עתה יברך אותו ברצונו?!

והנכון בעיני,
שהוא לשון הווה:
יאמר:
מי אפוא הוא הצד ציד אשר היה יכול לרמותי שאברכהו,
וגם שיהיה ברוך על כל פנים,
כי ידעתי כי ברוך הוא.

או טעמו: "וגם ברוך יהיה"
– על כורחי, שאי אפשר לי להעביר הברכה ממנו, כי מאז שברך אותו ידע ברוח הקדש שחלה ברכתו עליו.

וזהו טעם החרדה הגדולה אשר חרד,
כי ידע,
שאיבד בנו,
האהוב לו,
ברכתו לעולם –
וזה טעם "בא אחיך במרמה",
כי אחר שאמר "מי אפוא",
נתן דעתו שהבא אליו היה יעקב,
שאי אפשר שתחול הברכה רק בזרעו.

מדרשי
תורה:
(המשך
מהנ"ל)…

מי הוא אשר היה ראוי לשפע הראשון …

מי הוא ואיפה הוא הצד ציד, ר"ל,
שידע לצוד צידה ולתת הכנה בנפשו להשיג המושכלות ויבא לי, ששם הכנתו לפני?

או אמר: שהכריחני והביא אותי להשפיעו "ואוכל מכל", ר"ל,
שטעמתי בהשפעתי אליו כל מה שהיה מן השלמות בטרם תבוא, עד שנוספה בו ההשפעה והשפעתיו וברכתיו, וזהו "ואברכהו".

ועם זה גם יזכה להשפעה מעצמו, ר"ל שיהיה מתואר ב"ברוך"
ומושפע מעצמו. או אמר, גם ברוך יהיה מעצמו, גם אם לא ברכתיו, להורות שלא ברכו על צד הבחירה והרצון לבד, כי אם על צד ההכרח מאתו ית'
וכל זה להתנצל לעשו.

*1.
מהן התמיהות השונות בפסוקנו שאותן מיישבים המפרשים הנ"ל?

2. במה שונה הרמב"ן מן המפרשים שהובאו בשאלה ג. בהסברת סיבת חרדתו של יצחק?

3. מה הניע את בעל מדרשי התורה להוציא המילים "הצד ציד ויבא"
ממשמעותם?

4. כמה דעות שונות זו מזו שינוי עקרוני יש לפנינו בהסברת המילים "גם ברוך יהיה"?

5. נגד איזו דעה מכוונים דברי הרמב"ן הראשונים בפירושו (עד למילים: יברך אותו ברצונו)?

*6.
הסבר את דברי הרמב"ן "לשון הווה"?

השאלות המסומנות ב – *
קשות,
והמסומנות ב – **
קשות ביותר,
יבחר כל לומד בשאלות המתאימות לדרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ד]

תולדות

פרק כז

הקושי העיקרי בפרק זה – ומה שמעסיק או אפילו מדהים את הלומדים בראש וראשונה – אינו קושי לשוני, מילים או ביטויים בלתי מובנים,
אלא העניין כולו,
עניין הברכה שניטלה במרמה ושניתנה בטעות, והשאלה שאלה כפולה:
שאלת הצדקתו של מעשה רבקה בהחלפת הבנים ושל יעקב בשמעו בקולה,
מצד אחד. ושאלת מהותה ותועלתה של הברכה שניתנה שלא בכוונה, למי שלא היתה מיועדת לו מלכתחילה. בשאלה הראשונה עסקנו בגיליון תשט"ו שאלות א,
ב,
וכן בגיליון ויצא תשי"ד א, ב,
ובייחוד בגיליון תולדות תשכ"א.
הפעם עוסק גיליוננו בשאלה א בשאלה השניה,
אשר ניסח אותה אברבנאל בשאלותיו בלשון זו:

איך חשבה רבקה שהברכות שיתן יצחק ליעקב בחושבו שהוא עשו יועילו ליעקב, בהיות כוונתו לברך את עשו ולא את יעקב, והנה הכל הולך אחר הכוונה … ואיך אם כן חשבה הצדקת ויעקב גם כן,
שהברכות המכוונות לעשו יועילו ליעקב,
שלא עלה על לבו של יצחק לתתן לו?

ואולם השאלה שבה עוסק אבן כספי היא חמורה יותר,
מהו בכלל כוחה של ברכה (או של קללה)
– אם ה' לא ברך, והן רק הוא מקור הברכות?

והנה להוציא מלבנו אמונה בכוחה העצמי של ברכה (או קללה), אמונה בברכה כבכח מאגי – עצמאי, חזר והדגיש אבן כספי בספריו כפעם בפעם שאין הברכה או קללה יכולה לפעול שום פעולה מצד עצמה אלא רק מצד המקבלים המאמינים בכוחה.
כן אומר הוא בפירושו למשלי "חצוצרות כסף" (בתוך הספר עשרה כלי כסף).

משלי
פרק
ל פסוק
י:

אל
תלשן
עבד
אל
אדוניו
פן
יקללך
ואשמת.

"יקללך ואשמת" אין הקודם בסדר קודם בסיבה,
כי אין הקללה מחייבת באשם,
אבל הם שני עניינים נבדלים,
כאילו אמר: הנה יקרוך שתי רעות, הראשונה,
שהוא יקללך והאחרת שתוריש לנפשך אשם. ועוון אשר חטא,
כי לאיש שלא גמלך רעה – והוא העבד – אתה תעשה לו רעה.
ועניין הקללה כבר גילינו בספרינו הקודמים, כי אין בה טעם, רק לפי המקבלים מצד פעל המרמה.

דברים
חשובים
בעניין
זה
כתב
יחזקאל
קויפמן
בתולדות
האמונה
הישראלית
(כרך ראשון ספר שני עמ'
477-9, והנה קטע מתוך דבריו (המשתייכים לשאלתנו).

האמונה בכח הגנוז במילה היא מן האמונות ששורשיהן עמוקים ביותר בנפש האדם. אולם השקפת המקרא על כוחה של המילה אינה יכולה להיות שונה מהשקפתו על כוחם של האמצעים המאגיים בכלל, שהמילה היא אחד מהם, הקוסם האלילי היודע את סוד הלחש כוחו גדול לברך ולקלל, ואילו הא–ל המקראי אינו פועל בלחש ואינו נפעל ממנו. אנו רואים כאן ברור את קו הפירוד התהומי בין האמונה הישראלית ובין האלילות.

… בברכת איש הא–לוהים פועל רצון האלוקים … כח הברכה והקללה ניתן לאב, לכהן,
אולם גם אלה פועלות ברצון האלוקים ולא בכוחן העצמי.

… הכהן הישראלי נצטווה ע"י אלוקים לברך את ישראל … תפיסת המקרא נתבטאה דווקא כאן בבהירות שאין כמוה:
"ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". הכהנים ממלאים את מצוות הברכה,
והא–ל הוא המברך באמת. לא גילה הא–ל לכהן הישראלי לחש על–אלוקי,
לא נתגלה לו סוד טמיר של צירופי מילים המשפיעים על העולם,
המכריחים את האלוקים לברך או המעוררים בכח עצמם את שפע ברכתו ….
(ועיין שם בפרוטרוט)

שאלות ג, ד שבגיליוננו עוסקים באותו פסוק פרדוקסלי שבו נבעת יצחק ממה שנתגלה לו כמרמה ויחד עם זה מאשר את ברכתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה העשרים וחמש (תשכ"ו)

פרשת תולדות

פרק כ"ז

גליון זה הוא המשכם של גליונות תולדות תשכ"ג–כ"ד

א.
שאלה כללית

השוה:

כ"ו ג':

…
ואהיה עמך ואברכך

כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האלה

והקימות את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך

כ"ו כ"ד:…

וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי

.

כ"ח ג'-ד':

ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים

ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך

לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוקים לאברהם.

*
הסבר,
למה לא הוזכרו ברכת הזרע,
ברכת הארץ ושמו של אברהם אף באחת משתי הברכות שנאמרו ע"י יצחק בפרק כ"ז ולמה חזרו ונשנו שלשתם בפי יצחק בפרק כ"ח?

ב.
כז,
ל"ו.

הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים

רש"י:

ד"ה
הכי קרא
שמו –
לשון תימה הוא כמו להלן (כ"ט ט"ו)
"הכי אחי אתה",
שמא לכך נקרא שמו יעקב על שם סופו, שהוא עתיד לעקבני.

ד"ה
ויעקבני
– כתרגומו "וכמני"
וארבני,
"וארב"
– וכמן.
ויש מתרגמים "וחכמני"
נתחכם לי.

ראב"ע:

ד"ה
הכי: כמו אמת, וכן (כ"ט ט"ו)
"הכי אחי אתה"

ד"ה
קרא: הקורא שמו יעקב.

ד"ה
ויעקבני: כמו מרמה, וכן (מלכים ב' י')
"בעקבה",
ויתכן היותו מגזרת (ירמיהו י"ז ט') "עקוב הלב", והעקוב היפך המישור.

ספורנו:

ד"ה
הכי קרא
שמו יעקב:
האמנם בשביל שקרא הקורא את שמו יעקב,
קרה זה שיעקבני,
דשמא גרים:

א.*
מה קשה לרש"י בפסוקנו?

ב.*
במה דומה הקשי שבפ' כ"ט ט"ו לקשי שבפסוקנו?

ג.
מה ההבדל בין פירושו של רש"י לבין פירושו של ספורנו?

ד.*
היוכל גם ספורנו להסתמך ב]פרושו על כ"ט ט"ו?

ה.
במה שונה ראב"ע מפרושי שני האחרים?

ו.
מי משלשתם נראה לך קרוב לפשוטו של מקרא?

רשב"ם:

ד"ה
הכי קרא
שמו יעקב:
בתמיה:
הלמען אשר קרא שמו יעקב בשעת הלידה בשביל שידו אוחזת בעקבי ונמצאתי אני בכור והוא פשוט והיה לו ליטול פחות ממני,
יטול פי שנים יותר ממני?
וכן (בראשית כ"ט ט"ו)
"הכי אחי אתה|
ובינך ליטול שכר הרבה "ועבדתני חנם" בתמיה.

וכן
בבא בתרא
שנינו
ב]רק
מי שמת:
בזמן שהנכסים מרובים,
הבנים ירשו והבנות יזונו. נכסים מועטים, הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. אדמון אומר: וכי בשביל שאני זכר ויפה כחי בנכסים מרובים, הורע כחי בנכסים מועטין?! בתמיה.

(הלשון שם במשנה בבא בתרא ט' א':
"בשביל שאני זכר הפסדתי?!")

1.
בשתי נקודות שונה הרשב"ם בפרושו מכל שלשת הפרושים שהובאו לעיל (1) מה הן?

2. האם הבין ירמיהו את פסוקנו בדבריו ט'
ג'
כפי שהבינו הרשב"ם כפי שהבינם אחד משלשת הפרושים שהובאו בשאלה הקודמת?

כז,
ל"ז.

ודגן ותירוש סמכתיו

הכתב
והקבלה:

כאן מבואר, כי הטובות הזמניות שמבוארים בברכת יצחק לא היה ממנו עיקר הברכה…
הטובות הזמניות אינם עצם הטוב רק אמצעים להשיג השלמות הנפשית ועוזרות להם, כי מי שיעדרו ממנו שפע טובות המדומות,
קשה לו לקיים רובי המצוות,
כצדקה וגמילות חסדים ותרומות ומעשרות,
וגם שאר המצוות כמעט את האדם על דעתו ועל דעת קונו."
וקשה מאד להשיג שלמות הנפש,
אם לא יושלמו לו עניני החסרונות מצרכי הזמן ושלמות מזגו ובריאותו.

מהיכן בפרקנו דקדק לומר כן?

ד.
השוה:

כז,
ל"ד.

כשמע עשו את דברי אביו

ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד

ויאמר לאביו: ברכני גם אני אבי

כז,
ל"ה.

ויאמר עשו אל אביו: הברכה אחת היא לך, אבי,
ברכני גם אני אבי

וישא עשו קולו ויבך

הסבר,
מה ההבדל בין הצעקה לבכי?

(שים לה: הצעקה קודמת לדבורו,
הבכי בא לאחר דבורו!)

ה.
כז,
ל"ט.

ויען יצחק אביו ויאמר אליו:

הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל

אור החיים:

... לצד רחמי אב,
כשבכה,
נכמרו רחמיו.

היכן נרמז דבר זה בלשון הכתוב?

ו.
כז,
מ'.

ועל חרבך תחיה

ואת אחיך תעבד

ראב"ע מ:

ד"ה
והיה
כאשר
תריד: … ויש אומרים: איך אמר ה'
(כ"ה כ"ג)
"ורב יעבוד צעיר",
גם כן איך אמר יצחק:
"ואת אחיך תעבוד"?

והגאון דחה זו השאלה בקנה רצוץ, בעבור שמצא (ל"ו ו') "וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו", והנה שכח (ל"ג ג') "וישתחוו ארצה שבע פעמים".

והנכון בעיני שברכת הנביא כעין תפילה היא,
והשם שמע תפילתו,
כי עיקר זאת הברכה על זרעם. וישנים שלא הקיצו משנת האולת יחשבו, כי אנחנו בגלות אדום, ולא כן הדבר,
רק אדום היתה תחת יד יהודה וכן כתוב (מלכים ב' ה'
כ"ב)
"ויפשע אדום מתחת יד יהודה";
גם יואב הכרית כל זכר באדום (מלכים א' י"א ט"ו)
ובעבור שהיתה תחת יד יהודה שמחו ביום אידינו והיו אומרים לבבלים (תהילים קל"ז)
"ערו ערו עד היסוד בה".
ויותר היה קשה על ישראל החרפה שהיה אדום מחרף אותם מרעתם,
וכן טעם (איכה ד' כ"א)
"שישו ושמחי בת אדום", גם כן (עובדיה פסוק י"ב)
"אל תשמח לבני יהודה"…

1. מהי קושית היש אומרים ומה תירוץ רב סעדיה גאון?

2.
כיצד דוחה הראב"ע את קושית הרס"ג?

3. מהי תשובתו לקושית היש אומרים?

4. מה ראה ראב"ע להביא את טענותיו נגד הסוברים "כי אנחנו בגלות אדום" דווקא במקום זה?