גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ואחת [תשכ"ב]
וישלח
פרק לג, א – יא
א.
לג,
א:
וישא יעקב עיניו וירא…
1. ר'
אברהם
בן הרמב"ם
ד"ה
וישא
יעקב
עיניו
דומני שהוא ע"ה כבר חצה את הבהמות והעם אשר אתו לשני מחנות ואפשר שהשאיר אותם כך עד זמן פגישת עשו. ויתכן שהיה חוזר מדעה זו ואסף אותם אל מחנה אחד, כאשר נתחזק בתפילתו שוב, כאשר בא בלבו לפייסו במנחה,
ועוד יותר מזה מה שנתחזק בנבואתו ממאמר המלאך אליו (לב,
כט)
"כי שרית". ועל כל פנים לא חצה את בניו ולא את נשיו בשתי המחנות אלא השאירם עמו כדי שיהיו נושעים בתשועתו או יאבד באובדם.
א.
מה התמיהה שרצה ליישב בדבריו?
ב.
מה הן שתי תשובותיו לתמיהתו?
ג.
מה בין פירוש המילה "ויחץ"
ב–לב,
ח.
לבין "ויחץ"
בפסוקנו לפי פירושו?
2. המלבי"ם
ד"ה
וישא
יעקב
עיניו:
אחר שראה המלחמה הרוחנית בעיניו הרוחניים שהיא היתה הכנה למלחמה השנייה של עשו בעצמו, שכמו שניצח את שרו של עשו והודה לו על הברכות, כן ינצח את עשו בעצמו,
אז נשא את עיניו הגשמיים וירא והנה עשו בא.
"ויחץ את הילדים"
אחר שראה שנגע בכף ירכו,
התיירא פן היה זה הוראה,
שיגבר עשו על זרעו ובניו עתה, לכן חצה אותם שלא ימצאם כאחד.
א. האם הקושי שרצה המלבי"ם ליישב הוא אותו קושי שביישובו עוסק בן ברמב"ם או הוא קושי אחר?
ב.
במה שונה המלבי"ם מבן הרמב"ם בתפישת ההשפעה שהיתה להאבקות עם המלאך על יעקב?
ב.
לג,
ב:
וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים:
רד"ק
לג, ב:
וישם,
האחרון אחרון חביב,
אולי ינוח כעסו בהריגת הראשונים ויניח האחרונים.
ראב"ע
לג ,
ב:
ושם
רחל ויוסף
באחרונה, אולי ימלטו, בעבור אהבתו אותם.
ר'
אברהם
בן הרמב"ם:
ד"ה
וישם את
השפחות: אין זה כדי להבריח את האחרון בהם,
אם יכמין עשו ויהרוג את הראשון, שהרי הכל בניו ונשיו,אלא כך גוזר הסדר, שיכסה הפחות במעלה,
את הגדול במעלה,
ויתאחר היותר נכבד במעלה עד לבסוף, וזה מנהג נהוג עד עכשו על פי הרוב למלכים וכיוצא בהם.
מה ההבדל בין שלוש הדעות?
ג.
לג,
ב:
וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה
ואת
לאה
וילדיה
אחרונים
ואת
רחל
ואת
יוסף
אחרונים:
תוספות יו"ט מסכת דמאי פרק ז משנה ג:
ומעשר שני באחרונה.
(בהסבירו שם את המושג "באחרונה")…
ונמצא בכתוב כיוצא בזה שנאמר (בראשית לג) " ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים"
ולא נמנע לקרוא אחרונים לאמצעיים,
אע"פ שיש עוד אחרים אחריהם,
והיינו דכלפי הקודמים אליהם קרויים אחרונים. ושמעתי שמן הכתוב הזה תשובה לשואל בנבואת חגי (חגי ב) "גדול יהיה כבוד הבית האחרון מן הראשון",
שעל בית שני נאמר. ונמצא שאין עוד שלישי.?
והתשובה,
שפירושו כמו "אחרונים"
דלאה,
שיש עוד יוסף ורחל אחרונים לה, כן בית שלעתיד שיבנה במהרה בימינו יהיה אחרון לזה השני. וזכיתי אני להביא עֵד שני:
"ועל פי שניהם יקום דבר…
1.
מה הקושי בפסוקנו?
×2.
מי הם המקשים את הקושיה שעליה מצא בעל תוספות יום–טוב (ואחרים לפניו)
תשובה בפסוקנו?
××
3. מי הוא העד השני?
ד.
לג,
ג:
…
וישתחו ארצה שבע פעמים…
מדרש
הגדול:
יש אומרים: השתחווה יעקב לעשו שבע וכנגדו נטל ממנו שבע, ואלו הן: אהל מועד, וגלגל,
ושילה,
ונוב,
וגבעון,
ובית ראשון ובית שני.
אגדת
אסתר
פ"ג:
(אסתר ג, ב)
"ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה".
אמרו לו: "הווי יודע, שאתה מפילנו בחרב,
מה ראית לבטל קלבסין (גזירה בלשון יוונית)
של מלך?" אמר להם: "שאני יהודי". אמרו לו: "והרי מצינו אבותיך,
שהשתחוו לאבותיו, שנאמר (בראשית לג, ג)
"וישתחו ארצה שבע פעמים". אמר להם: "בנימין אבי במעי אמו היה ולא השתחווה,
ואני בנו, שנאמר (אסתר ב, ה)
"איש ימיני". וכשם שלא כרע אבי, כך איני כורע ולא אשתחווה".
מדרש
רבה
בראשית
פרשה עח,
ח:
א"ר חנינא בר יצחק: לא זז, משתטח והולך, משתטח והולך, עד שהכניס מידת הדין למידת רחמים.
1.
מה היא הערכת שני המדרשים המובאים לעיל ראשונים (המדרש הגדול ואגדת אסתר)
להתנהגות יעקב?
××2.
במה שונה בראשית רבה בפירוש פסוקנו מן הפירוש המקובל?
ה.
לג,
ד:
…
ויפל על צוארו וישקהו ויבכו:
העמק
דבר
ד"ה
ויבכו, שניהם בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעורר עליו לשעה זו אהבה לעשו, וכן לדורות, בשעה שזרע עשו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם,
אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשו כי אחינו הוא, וכמו שרבי היה אוהב אמיתי לאנטונינוס וכן הרבה.
××מה ראה בעל העמק דבר צורך ליישב את בכיו של יעקב דווקא –
ולא את בכיו של עשו?
ו.
לג,
ה:,
…
ויאמר הילדים אשר חנן אלוקים את עבדך:
אברבנאל:
… והיה זה לפי שכיסתה כלימה פניו של יעקב לומר שהיו לו ארבע נשים,
פן ילעג עליו עשו ויאמר:"האתה הוא הצדיק המושל ביראת אלוקים ולא נסתפקת באשה אחת או שתיים, והלא אני עשו הרשע לא לקחתי כי אם שלוש נשים, ואתה הוספת עליהם?!"
1.
מה הקושי בפסוק שרצה ליישב?
2.
היכן מצא אברבנאל סמך להשקפה זו על ריבוי נשים בספר בראשית?
ז.
לג,
יא:
קח נא את ברכתי אשר הובאת לך…
אברבנאל:
רוצה לומר, הברכה אשר ברכני אבי במרמה – קח אותה, כי מודה אני שהובאת לך ולא לי,
כי מבלתה חנני אלוקים וכי יש לי כל הצריך.
מה הרמזים בפסוק לדבריו אלה?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ שנה תשכ"ב
וישלח
פרק לג, א – יא
שאלה א.
בגליוננו מובנת בעיקר אם נשקיף על היחס ועל הקשר הפנימי שבין שני הפרקים לב–לג,
ואם נבין שה האבקות הלילית בין ה"איש"
ויעקב אינה אלא מעין הכנה פנימית הבאה לאחר כל ההכנות החיצוניות לקראת הפגישה בין יעקב ועשו.
בהאבקות הרזית הזו עסקנו בגליונות וישלח תשט"ז,
תשי"ח,
תש"ך.
ועלינו להבין שכל הלך רוחו של יעקב השתנה לאחריה.
יש אומרים שלאחר ניצחונו על ה"איש"
(אשר לפי כל הדעות היה "בא כוחו"
של עשו)
נתחזק ונתמלא בטחון ויש אומרים שלאחר הניצחון,
שהיה מלווה בנקיעת כף ירכו,
נתמלא בטחון יחד עם פחד.
שתי תפישות אלה מצאו ביטוין בדברי הפרשנים בשאלה א/
1 (א)
(ועיין וישלח גליון תשי"א לשאלה א).
שאלה ג.
תפקידה להראות כיצד שימש פסוק זה,
שאינו עוסק אלא בהכנות "הטכניות"
לקראת הפגישה,
מסמר גדול לתלות בו הגנה בפני התקפות הנוצרים,
וכבר קדם לדברי בעל תוספות
יום–טוב
ר'
עזריה
מן האדומים
בספרו
מאור
עיניים
פרק נ"א:
אמר חגי הנביא (ב,
ו)
"גדול יהיה כבוד הבית הראשון מן האחרון"
והנה מודעת זאת כי חכמי הגמרא הבבלית הבינו הכתוב "גדול יהיה…" על הבית השני…
האמנם ראיתי החכם בעל העקדה שער נ'
והשר דון יצחק בפירוש חגי שנטו מדעת רבותינו באמרם כי רק על הבית השלישי אשר מהרה יבנה נאמר. ודון יצחק אברבנאל פרט נתן הטעם לנטותו מחכמי התלמוד…,
כי בפירוש איתמר "הבית האחרון" שיהיה השלישי בהכרח.
והנה תיאור "האחרון"
הנזכר איננו ממה שיקשה, כי האומנם דרך פשט יתורץ בשתיים: כי עם היות הבית השלישי עתיד בעזרת ש–די להיבנות אחר השני, הלא יתכן שיקרא השני אחרון בערך הראשון,
אשר קדמהו, כפי מה שמצאנו בירמיהו נ,
יז.
"שה פזורה ישראל אריות הדיחו,
הראשון אכלו מלך אשור וזה האחרון עצמו נבוכדנצר מלך בבל".וכבר נודע כי גלות בבל לא היה אחרון בבוא אחריו גלות טיטוס, אבל נקרא כן בערך הראשון.
כמו כן האחרון האמור בבית שני הוא בערך הראשון – לא בשלוח. גם אם תדרוש מעל ספר "מאיר נתיב" (הקונקורדנציה לתנ"ך)
תמצא כי זולתי דבר פה קדוש (ישעיהו מד, ו)
"אני ראשון ואני אחרון" אין בכל המקרא "אחרון"
שלא יובן בערך, ראה אמרו (בראשית לג, ב)
"לאה וילדיה אחרונים"
– וסמיך ליה ורחל…
רואים אנו כיצד משמש פסוקנו להדוף התקפות הנוצרים הרוצים לשלול את הבית השלישי העתיד להיבנות.
לשאלה ד.
בדבר בכייתם של יעקב ושל עשו ראה גיליון וישלח תש"ו העוסק כולו בפסוק זה בלבד.
להבנת
שאלה
ז יושמו
על לב
דברי
פרופ'
היינמן
בספרו
"דרכי
האגדה"
עמ'
66:
חוקרי תקופתנו הוכיחו,
כי כבר המקרא השתמש ב"מילים מדריכות", כדי להבליט את היחס שבין הסיפורים שבמקרא או בין חלקי הסיפורים,
והיחס שבין פעולה לעונש בכלל….
דוגמה מבין אלה שהביאו החוקרים החדישים הנמצאת כבר באגדה:
בראשית רבה פ"ד:
אמר הקב"ה ליהודה: אתה אמרת לאביך "הכר נא" (לז,
לב),
חייך שתשמע: "הכר נא" (לט,
כה).בכל הדרשות האלה מורה הביטוי המשותף על האופי המשותף למעשה ולגמולו.
ויש גם "גזרות שוות" הדורשות את שוויון המילים במקום שהוראותיהן שונות אלו מאלו…
דרשות מעין אלה שבהן נאמר הכלל "מידה כנגד מידה ", מוכיחות,
כי הדגישו את השוויון בביטויים,
כדי לקשור אלה באלה את המקומות המדברים במעשים ובתוצאותיהם,
על פי סימנים מוחשיים.
וכן אין להבין את דברי יעקב בפסוקנו אם לא נקראם על רקעם של דברי עשו המרים (כז,
לו)
"את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי".
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה חמישית (תש"ו)
פרשת וישלח
פרק ל"ג
הערה:
גליון זה הוא השלמת גליון וישלח תש"ג,
שעסק בפסוקים שונים ובענינים אחדים מתוך פרקנו.
עיין שם! גליון עוסק רק בברור שאלה אחת.
א.
לג,
ד'.
וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו.
נחלקו חכמינו ומפרשינו בהסבר המנהגות תמוהה זו של עשו.
והנה אחדות מדעותיהם:
בראשית
רבה ע"ח:
"וישקהו"
– נקוד עליו. א"ר שמעון בן אלעזר: בכל מקום שאתה מוצא הכתב רבה על הנקודה (האותיות הבלתי מנוקדות מרובות על המנוקדות) אתה דורש את הכתב, הנקודה רבה על הכתב – אתה דורש הנקודה, כאן לא הכתב רבה על הנקודה ולא הנקודה רבה על הכתב,
אלא מלמד שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו.
אמר לו ר'
ינאי:
אם כן למה נקוד עליו?
אלא מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של יעקב אבינו של שיש וכהו שיניו של אותו רשע.
ומה ת"ל "ויבכו"?
אלא זה בוכה על צוארו וזה בוכה על שניו.
תנחומא
וישלח
ד':
בקש עשו לנשכו ונעשה צוארו של שיש,
לכך נקוד על "וישקהו",
שלא היתה נשיקה של אמת.
"ויבכו"
– למה בכו? משל למה הדבר דומה? לזאב שבא לחשף את האיל.
התחיל האיל לנגחו,
נכנסו שני הזאב בקרני האיל.
זה בוכה וזה בוכה. הזאב בכה שלא יכול לעשות לו כלום,
והאיל בוכה שלא יחזור ויהרגנו.
אף כך עשו ויעקב: הכתוב אומר (שיר השירים) "צוארך כמגדל השן".
ועל עשו נאמר (תהילים נ') "שני רשעים עברת".
רש"י
לג, ד'
וישקהו
– נקוד עליו ויש חולקין בדבר הזה בברייתא דספרי יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל לבו (ב"ר)
אר"ש בן יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו (ב"ר):
ראב"ע
לב, לג,
בגיד
הנשה –
ידוע כאשר העתיקו קדמונינו ז"ל ואין בו ספק כי אם לחסרי הדעת. ותולדת שמפרשים שהוא האבר ויפרשו הנשה מגזרת נשים. לדעת זה המלאך שנראה ליעקב שהוא גוף יתבאר לך אם השם יפקח את לבבך בפרשת כי שמי בקרבו:
"הדרש
על נקודות
וישקהו" בתוך
דבריו
ל"ג,
ד
הדרש
על נקודות
וישקהו
– טוב הוא לעתיקי משדים כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו והעד ויבכו כאשר עשה יוסף עם אחיו:
רלב"ג:
נקוד על וישקהו,
להורות שאין נשיקתו בלב שלם,
אבל היה ענינה ממוצע בין הנשיקה ובין העדר נשיקה ולזה היתה זאת התיבה הממוצעת בין הכתיבה ובין המחק.
ר'
ש.ר.
הירש
(תרגום
מגרמנית):
מלת
"ויבכו"
היא עד נאמן לכך, שלפנינו התגלותו של רגש אנושי טהור. יכול אדם אמנם לנשק ולבו בל עמו,
אולם דמעות המתפרצות ברגעים חזקה שהן יוצאות מעמק הלב.
הנשיקה הזאת והדמעות הללו מגלות לנו, כי גם עשו הוא מזרע אברהם אבינו,
ואינו רק ציד פרוע. כי איך יכול היה – בלאו הכי – להגיע לדרגת שליט בהתפתחות האנושיות?
החרב לבדה. הכח הגשמי גרידא,
לא יכשירו את האדם לכך.
גם עשו מתפרק לאט, לאט מחרבו והולך ומשכין בקרבו יותר ויותר את רוח אהבת האדם.
ודוקא יעקב הוא הנותן על פי רב הזדמנות לעשו להוכיח שעקרון האנושות מתחיל להתגלות אצלו.
כשהחוק מכבד את זכויות החזק – הרי זה מעשה פקחות. ואולם שהחזק, כלומר עשו, נופל על צוארי החלש יעקב,
ומשליך חרבו למרחקים – רק אז נוכח,
שגם בו גברו מידת הצדק וההומניות.
העמק
דבר:
ויבכו,
שניהם בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעורר עליולשעה זו אהבה לעשו.
וכן לדורות: בשעה שזרע עשו מתעוררים להכיר את עשו,
כי אחינו הוא.
וכמו שרבי היה אוהב אמתי לאנטונינוס – וכן הרבה.
1. מהי דעת כל אחת מהנ"ל להתנהגות עשו?
נסה לסדרם לקבוצות.
2. מה הן הראיות שאפשר להביא מפסוקי התורה שבפרקנו לדעת ר' שמעון בן יוחאי?
3. מהו ההבדל בין שני האחרונים?
4. *
בדברי מי מכל המפרשים הנ"ל נכרת ביותר תקופתו וסביבתו?
5. *
בנו יעקב בפרושו לבראשית (נכתב בגרמנית, 1934 שוקן),
מוצא סעד לדעת ר' ינאי בבראשית רבה (עיין לעיל) ולדעת ר' שמעון בן יוחאי המובאה ברש"י.
על ידי השואת פסוקנו לפסוקים הבאים, שבכל אחד מהם מתוארת פגישה בין אוהבים:
כ"ט
י"א:
וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך.
מ"ה
ט"ו:
ויפל (יוסף)
על צוארי בנימין אחיו ויבך
מ"ו
כ"ט:
ויאמר יוסף מרכבתו…
וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד.
שמות
ד' כ"ז:
ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה וילך ויפגשהו… וישק
פסוקנו:
וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו.
הסבר במה עלולה השואה זו לחזק את החשד בכנותה של התנהגות עשו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שניה תש"ג)
פרשת וישלח
פרק ל"ג
א.
לג,
ד
ספורנו:
ד"ה
וירץ
עשו. והנה דברי חז"ל שעליהם ירמוז:
תענית כ' מאי דכתיב (משלי כ"ז)
נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא שטובת קללה שקלל אחיה השילוני את ישראל מברכה שברכם בלעם הרשע.
אחיה השילוני קללם בקנה אמר להם לישראל (מלכים א' י"ד)
והכה ה' את ישראל כאשר יגוד הקנה במים. מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובין ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו אלא הולך ובא עמהן,
דממו הרוחות – עמד הקנה במקומו אבל בלעם הרשע ברכן בארז שנאמר (במדבר כ"ד ו') כארזים,
מה ארז זה,
אפילו כל רוחות שבעולם נושבים בו אין מזיזין אותו ממקומו, כיון שנשבה בו רוח דרומית – עוקרתו והופכתו על פניו.
לשם מה המביא ספורנו דברי חז"ל אלה ומה הקשר בינם ובין פסוקנו?
ב.
לג,
ד'.
וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו.
קרא:
רש"י ל"ב ז'
באנו
אל אחיך
אל עשו
– שהיית אומר אחי הוא אבל הוא נוהג עמך כעשו הרשע עודנו בשנאתו (ב"ר פ' עא)
ל"ג ד'
ויחבקהו
– נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחוה כל השתחוואות הללו:
וישקהו
– נקוד עליו ויש חולקין בדבר הזה בברייתא דספרי יש שדרשו נקודה זו לומר שלא נשקו בכל לבו (ב"ר)
אר"ש בן יוחאי הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו (ב"ר):
ראב"ע
ל"ב
ז'
וגם
הולך
לקראתך
– שהוגד לו שאתה בא:
ל"ג,
ד
הדרש
על נקודות
וישקהו
– טוב הוא לעתיקי משדים כי על דרך הפשט לא חשב עשו לעשות רע לאחיו והעד ויבכו כאשר עשה יוסף עם אחיו:
(ברב החומשים מודפסים דברי ראב"ע האחרונים סוף ל"ב)
רמב"ן
ל"ב
ז'
וישובו
המלאכים
אל יעקב
לאמר –
השלוחים האלה עשו שליחותם, אבל לא סיפר הכתוב זה כי אין צורך וטעם וגם הולך לקראתך, לאמר כאשר אתה הולך לקראתו כן הוא הולך לקראתך,
ומהר תפגשו זה בזה:
לב,
ח'
ויירא
יעקב מאד
– בעבור שאמרו לו כי יצא עשו מעירו והוא בא לקראת יעקב,
ועוד שלקח עמו אנשים רבים ארבע מאות,
היה ירא לנפשו מאד כי אמר לא לקח כל אלה רק להלחם בי:
והנראה בעיני בענין הזה, כי עשו לא קבל השלוחים כהוגן ולא השגיח עליהם,
ואולי לא היו לפניו כי לא נתן רשות שיבאו לפניו וידברו עמו כלל,
כי היה הכתוב מספר ששאל להם מה שלום אחי ומה ענינו ועניני ביתו ובניו, וקראו לו בשלומו,
ואמרו לו כי אני הולך לקראתו לראותו,
והם היו מגידים כן ליעקב,
והכתוב לא סיפר שיאמרו השליחים דבר בשם עשו, אבל עברתו שמורה בלבו, ולעשות לו רעה היה הולך בחיל הזה והנה השלוחים חקרו במחנה וידעו כי הוא הולך לקראת יעקב:
וזה טעם "וגם",
כי אמרו באנו אל אחיך אל עשו ולא ענה אותנו דבר ולא שלח לך דברי שלום, וגם הולך לקראתך בזרוע וחיל,
ולכך הוסיף לו פחד על פחדו, ויירא יעקב מאד ויצר לו וכך אמרו רבותינו (ב"ר עה ז)
כי השלוחים הכירו בו שנאה,
אמרו באנו אל אחיך אל עשו, אתה נוהג בו כאח והוא נוהג עמך כעשו אבל בסוף כאשר ראה הכבוד הגדול שעשה לו יעקב ואשר השפיל עצמו לפניו שהשתחוה ארצה שבע פעמים מרחוק עד גשתו אליו,
נכמרו רחמיו, וחשב כי הוא מודה בבכורתו ובגדולתו עליו כאשר פירשתי (לעיל בפסוק ה),
והתנחם בזה, כי הלבבות לה'
המה לכל אשר יחפוץ יטה אותם:
רשב"ם ל"ב ז'
באנו
אל אחיך
אל עשו
– ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת וגם הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו אותך הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך. זהו עיקר פשוטו.
וכן גם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו:
לב,
ח'
ויירא
יעקב –
בלבו אע"פ שהראה לשלוחים כי לכבודו מתכוין הוא לא האמין שמחשבת עשו לטובה אלא לרעה:
ספורנו ל"ב ז'
וגם
הולך
לקראתך. לא בלבד ראינו שלא היתה בעיניו כל בשורה מוצאת כאשר הגדנו את עשרך אבל גם הולך לקראתך עם ד'
מאות איש ואין זה אלא להלחם כענין ויצא אדום לקראתו בעם כבד:
ל"ג א'
ועמו
ארבע
מאות
איש. שלא התכפרו פניו במנחה:
לג,
ד'
וירץ
עשו. נהפך לבו כמו רגע בהכנעותיו של יעקב כאמרם ז"ל שאחיהו השילוני קלל את ישראל בקנה הנכנע לכל הרוחות הן לו עשו כן בריוני בית שני לא היה נחרב בית מקדשנו כמו שהעיד רבי יוחנן בן זכאי באמרו (גטין פרק הנזקין)
בריוני דבן לא שבקונן:
האם קרה שנוי פתאומי ביחס לעשו ליעקב ואם כן,
מה סיבת שנוי זה? סדר את המפרשים לקבוצות לפי שיטתם.
ג.
לג י'.
ויאמר יעקב אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך…
כי על כן ראיתי…
רש"י
לג, י
אל
נא –
אל נא תאמר לי כן:
ראב"ע לג, י
אל
נא –
אל יאמר אדוני כן. וכבר הודעתיך דקדוק הנגיד:
מה קשה לו ומה בין פרושו לבין פרוש רבי שמואל הנגיד המובא בדברי ראב"ע ד"ה אל נא.
לשם הבנת דברי הנגיד י"ט י"ח ראב"ע ד"ה אל נא אדוני, עד ואמר לאחד מהם, ועיין גם רש"י שם.
ראב"ע י"ט י"ח
אל
נא אדני
– חול ונקמץ בעבור שהוא סוף פסוק. ויאמר רבי שמואל הספרדי הנגיד ז"ל כי אל נא מגזרת הואיל ועל דעתי שהוא כמו לא כי כשאמרו לו ההרה המלט השיב לא כן רבותי:
מי ממפרשינו הולך בשיטה דומה לזו של ר' שמואל הנגיד?
לג י:
כי
על
כן.
האם המלים האלה מורות על הסיבה או על התוצאה?
עיין:
רש"י י"ח ה',
כי
על כן
– כמו על אשר וכן כל כי על כן שבמקרא (לקמן יט) כי על כן באו בצל קורתי (לקמן לג) כי על כן ראיתי פניך (שם לח) כי על כן לא נתתיה (במדבר י) כי על כן ידעת חנותנו:
ראיתי את פניך כראות פני אלוקים.
איתא
בגמרא
סוטה
מא:
דרש ר' יהודה…
מותר להחניף לרשעים בעולם הזה.
ר'
שמעון בן לקיש אמר מהכא (יש להביא ראיה);
(בראשית ל"ג)
כראות פני אלקים ותרצני. ופליגה דר' לוי דאמר ר'
לוי:
משל של יעקב ועשו למה הדבר דומה?
לאדם שזמן את חברו והכיר בו שמבקשים להרגו, אמר לו: טעם תבשיל זה שאני טועם כתבשיל שטעמתי בבית המלך.
אמר:
ידע ליה מלכא!
מכתפי ולא קטיל ליה. (ועיין רש"י שם ד"ה ופליגא).
כמי משניהם מפרש רש"י את פסוקנו,
כר'
שמעון בן לקיש או כר'
לוי?
ד.
לג,
טו
רמב"ן
לג, ט"ו
למה
זה אמצא
חן בעיני
אדני –
למה זה, תעשה לי טובה שאיני צריך לה אמצא חן בעיניך,
ולא תשלם עתה שום גמול,
לשון רש"י והכונה ביעקב כי לא היה חפץ בהם ובחבורתם כלל, וכל שכן שהיה בדעתו ללכת דרך אחרת:
ורבותינו ראו עוד בזה עצה,
אמרו (ב"ר עח טו)
רבי ינאי כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא ולא הוה נסיב עמיה רומאין,
חד זמן לא איסתכל בה ונסיב עמיה רומאין, ולא הגיעו לעכו עד שמכר פינס שלו מפני שהיתה קבלה בידם שזו פרשת גלות כשהיה בא ברומה בחצר מלכי אדום על עסקי הצבור היה מסתכל בפרשה זו ללכת אחרי עצת הזקן החכם, כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו, ולא היה מקבל חברת אנשי רומי ללותו שאין מקרבין אלא להנאת עצמן ומפקירין ממונו של אדם:
1. מה מגמת הרמב"ן בפרושו זה?
2. מה פרוש הבטוי "שזו פרשת גלות"?
3. למי התכון במלים "הזקן החכם"?
ה.
לג,
טז
רש"י
לג, לט"ז
וישב
ביום
ההוא עשו
לדרכו –
(ב"ר)
עשו לבדו וד'
מאות איש שהלכו עמו נשמטו מאצלו אחד אחד והיכן פרע להם הקב"ה בימי דוד שנאמר (ש"א ל) כי אם ד'
מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים:
דברי מדרש רבה המובאים ברש"י בודאי אין להבינם כפשוטם.
פרש את הרעיון המסומל בהם!
עיין גם שמות כ"ב ל'. רש"י ד"ה לכלב תשליכון אותו, החל מן "ולמדך הכתוב".
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה עשירית (תשי"א)
פרשת וישלח
ל"ג
(לפסוק ד' שבפרקנו עיין גליון וישלח תש"ו שהיה מוקדש רק לפסוק ההוא).
א.
שאלות כלליות:
**
המפרשים
מקשים:
מה ראה יעקב לחזור בו מעצתו הראשונה (ל"ב ח'-ט')
"ויחץ
את
העם…
לשני
מחנות
ויאמר:
אם
יבוא
עשו
אל
המחנה
האחת
והכהו
והיה
המחנה
הנשאר
לפליטה"
ואמרו חז"ל (ועיין רש"י ד"ה והיה המחנה הנשאר לפליטה),
שהתקין עצמו לשלשה דברים: לדורון,
לתפילה ולמלחמה, ועכשו – לא מצינו שעשה שום הכנה למלחמה וגם לא מצינו שחצם לשני מחנות אלא סדר ילדיו על אמותיהם.
כל אם ובניה עמה – ומה גרם לו לשנוי זה?
רש"י לב, ט
והיה
המחנה
הנשאר
לפליטה
– על כרחו כי אלחם עמו התקין עצמו לשלשה דברים לדורון לתפלה ולמלחמה. לדורון.
ותעבור
המנחה
על פניו.
לתפלה אלהי אבי אברהם. למלחמה והיה המחנה הנשאר לפליטה:
מה גרם לו לעשו שנתרכך לבו ורץ לקראת יעקב אחיו "ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו",
האם הפך הדורון לבו, ששגר לו יעקב או היתה סבה אחרת בדבר?
ב.
לג,
י"ד
…
עד אשר אבוא אל אדוני שעירה
יבמות
ס"ה
ע"ב:
ואמר ר' אליעא משום ר'
אליעזר בר' שמעון:
מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום שנאמר (בראשית נ') "אביך צוה לפני מותו לאמור:
כה תאמרו ליוסף"
(רש"י:
יעקב לא צוה,
אלא הם שנו מפני דרכי שלום). ר'
נתן אומר: מצוה!
שנאמר (שמואל א' ט"ז ב') "ויאמר שמואל: איך אלך ושמע שאול והרגני ואומר ה':
עגלת בקר תקח בידך ואמרת:
לזבח לה' באתי."
– דבי ר' ישמעאל תנא: גדול השלום שאף הקבה"ו שנה בו,
דמעיקרא כתיב (בראשית י"ח י"ב)
"ואדוני זקן", ולבסוף כתיב (בראשית י"ח י"ג):
"ואני זקנתי".
(ועיין
בראשית
י"ח
י"ג
רש"י
ד"ה
ואני
זקנתי)
מדרש
הגדול:
"עד
אשר
אבוא": היכן חזר לו?
אלא מכאן אמרו:
מותר לשנות בדברי השלום". ר'
נתן אומר: מצוה לשנות בדברי השלום, שנאמר (שמואל א' ט"ז ב'): "איך אלך ושמע שאול והרגני?"
ויאמר ה': עגלת בקר תקח בידך: ואמרת:
לזבח לה' באתי".
רש"י
לב, יד
עד
אשר אבא
אל אדני
שעירה –
הרחיב לו הדרך שלא היה דעתו ללכת אלא עד סוכות אמר אם דעתו לעשות לי רעה ימתין עד בואי אצלו והוא לא הלך (ב"ר)
ואימתי ילך בימי המשיח שנאמר (עובדיה א) ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. ומ"א יש לפ'
זו רבים:
רמב"ן
ב, יד
(יד)
עד
אשר אבא
אל אדוני
שעירה –
היה ליעקב בשובו אל ארצו דרך בארץ שעיר, והנה אמר לו עשו ואלכה לנגדך, שלא יפרד ממנו עד שובו אל אביו לעשות לו כבוד בבואו אל ארצו,
ויעקב אמר אני אלך לאטי ואדני ישוב אל עיר ממשלתו, ואם אשוב דרך עירו יכבדני וילך עמי כאשר יחפוץ ולא היה זה נדר ממנו שיבא אליו, שאין עשו צריך לו ורבותינו אמרו (ע"ז כה🙂 עוד שלא היה בדעת יעקב לשוב דרך שעיר, ורצונו היה להתרחק ממנו כאשר יוכל, אבל הרחיב לו את הדרך וגם זו עצת חכמה,
ועוד להם מדרש אחר (ב"ר עח יד)
שיקים דברו לימות המשיח, שנאמר (עובדיה א כא)
ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו, יאמר כי המושיעים אשר בהר ציון יעלו לשפוט את הר עשו:
1.
הסבר את המושג "לשנות"
המוזר בדבריהם.
2.
מדוע אין הגמרא (יבמות דלעיל) מנמקת את ההיתר "לשנות מפני השלום"
בפסוקנו,
אלא בחרה לה את הפ'
שבבראשית נ'?
3.
מדוע בחר ר'
נתן להביא ראיה לדעתו (שמצוה לשנות מפני השלום) מדברי נביאים והניח פסוקים מן התורה (כגון פסוקנו והפסוק שבפרק נ או מפרק י"ח)
ולא הביא ראיה מן התורה?
4. במה שונה הרמב"ן בדבריו עד "ורבותינו ראו" בהבנת פסוקנו מדעת חז"ל שבמדרש הגדול?
ג.
לג,
י"ד
…
ואני אתנהלה לאטי…
עד אשר אבוא אל אדוני שעירה
רמב"ם
הלכות
רוצח
ושמירת
הנפש פרק
י"ב
ו'-ז'-ח':
אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי או גדר רעוע או ליכנס לחורבה וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות אסור לעמוד במקומן,
וכן אסור ליהודי להתיחד עם העכו"ם מפני שהם חשודים על שפיכות דמים ולא יתלוה עליהם בדרך…
שאלו לאן אתה הולך, ירחיב לו את הדרך, כדרך שהרחיב יעקב לעשו, שנאמר "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה".
רמב"ן
לג, יד
… ורבותינו אמרו (ע"ז כה🙂 עוד שלא היה בדעת יעקב לשוב דרך שעיר, ורצונו היה להתרחק ממנו כאשר יוכל, אבל הרחיב לו את הדרך וגם זו עצת חכמה …
1.
הסבר את המלים "ירחיב לו הדרך"
2. מה הלקח שלמדו חכמינו לדורות מהתנהגות יעקב עם עשו כאן?
3.* מה בין הרמב"ם לרמב"ן בענין זה?
ד.
לג,
ט"ו.
ויאמר עשו אציגה נא עמך מי העם…
ויאמר:
למה זה…
מדרש
לקח טוב:
"ויאמר
עשו אציגה
נא". בקש ללותו ולא קבל עליו יעקב אבינו.
אמרו רבותינו: רבנו (רבי יהודה הנשיא)
כל זמן שהיה מסתכל בפרשה זו ולא היה מניו את הרומיים ללותו, היה בטוב, פעם אחת לקחו עמו רומיים,
ללותו ולא הגיע לעכו עד שמכר פינס שלו (=
אדרת שלו, כי לקחו ממנו כל מה שבידו).
רמב"ן
לג, טו
למה
זה אמצא
חן בעיני
אדני –
למה זה, תעשה לי טובה שאיני צריך לה אמצא חן בעיניך,
ולא תשלם עתה שום גמול,
לשון רש"י והכונה ביעקב כי לא היה חפץ בהם ובחבורתם כלל, וכל שכן שהיה בדעתו ללכת דרך אחרת:
ורבותינו ראו עוד בזה עצה,
אמרו (ב"ר עח טו)
רבי ינאי כד הוה סליק למלכותא הוה מסתכל בהדא פרשתא ולא הוה נסיב עמיה רומאין,
חד זמן לא איסתכל בה ונסיב עמיה רומאין, ולא הגיעו לעכו עד שמכר פינס שלו מפני שהיתה קבלה בידם שזו פרשת גלות כשהיה בא ברומה בחצר מלכי אדום על עסקי הצבור היה מסתכל בפרשה זו ללכת אחרי עצת הזקן החכם, כי ממנו יראו הדורות וכן יעשו, ולא היה מקבל חברת אנשי רומי ללותו שאין מקרבין אלא להנאת עצמן ומפקירין ממונו של אדם:
1. מה הלקח לדורות שלמדו כאן מהתנהגותו של יעקב?
2.
הסבר את המושג "פרשת גלות" שבדברי הרמב"ן?
3. למי התכון במלים "הזקן החכם"?
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מ.
פרלמן
בראשית
ל"ג
כ'
ויצב–שם מזבח ויקרא–לו אל אלקי ישראל
גמרא
מגילה
דף י"ח:
וא"ר אחא א"ר אלעזר: מנין שקראו הקב"ה ליעקב אל?
שנאמר ויקרא–לו אל אלקי ישראל. דאי סלקא דעתך למזבח קרא ליה יעקב אל ויקרא לו יעקב מיבעי ליה אלא ויקרא ליעקב אל ומי קראו אל? אלקי ישראל.
תוספות
שם
ד"ה
דאי
סלקא
דעתך נראה דהכי נמי כתיב (שמות י"ז)
ויקרא שמו ה'
נסי (שופטים ו') ויקרא לו ה'
שלום ומתרגמינן ופלח וצלי מ"מ יש לומר דהתם על שם הנס ועל שם השלום שאירע להן היו קוראין למזבח כן אבל הכא ליכא שום מעשה שנוכל לומר שע"י כן קראו יעקב אל ואם איתא שיעקב קראו אל הוי'
ליה לפרושי להדיא.
ת"א:
… ופלח עלוהי קדם–אל אלה דישראל
רש"י:
ד"ה
ויקרא
לו – לא שהמזבח קרוי אלקי ישראל אלא על שם שהיה הקב"ה עמו והצילו קרא שם המזבח על שם הנס להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם כלומר מי שהוא אל הוא הקב"ה הא לאלקים לי ששמי ישראל וכן מצינו במשה,
(שמות י"ז)
ויקרא שמו ה'
נסי לא שהמזבח קרוי ה'
אלא על שם הנס קרא שם המזבח להזכיר שבחו של הקב"ה ה' הוא נסי. – ורז"ל דרשו שהקב"ה קראו ליעקב אל (מגילה י"ח)
ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע מתחלקים לכמה טעמים ואני לישה פשוטו של מקרא באתי.
רשב"ם:
אל אלקי ישראל שהצילנו מלבן ומעשו. כלומר האלקים הוא אלקי יעקב שהצילני מלבן ומעשו וכמו שקורין שם אדם אליעזר עמנואל כמו כן נקרא המזבח כך וכמו שפרשתי פשוטה.
ראב"ע:
אמר הגאון כי ויקרא–לו…
כי פירושו שקרא אל אל השם. והנכון הוא, שכן הוא שם מזבח. וכן מזבח משה קרא שמו ה' נסי בעבור הנס שעשה השם במקום ההוא…
וכן בעבור שעזר ה' את יעקב קרא שם המזבח שעבד שם השם אל אלקי ישראל.
והטעם שהוא חזק ותקיף.
ועיין עוד ראב"ע לשמות י"ח ג'
... ולפי דעתי כי כן שם המזבח שבנה משה ה'
נסי וככה שם המשיח. ה'
צדקנו (ירמיהו כ"ג ו')… זה–שמו אשר–יקראו ה' צדקנו.
והגאון אמר, כי השם דבק עם מלת "יקראו"
ושם המשיח הוא "צדקנו"
והנה הוא מטעם בעל הטעמים ששם טרחא (טפחא)
במלת "יקראו".
רמב"ן:
… אבל אונקלוס אמר ופלח עלוהי קדם–אל אלהא דישראל ויהיה טעם "לו"
כטעם "בו"
כדרך…
(במדבר כ' כ"ד)
"למי מריבה" (וטעמו "במי מריבה").
ר"וו
היידנהיים
מפורש
בפ' רש"י
ורשב"ם
וכן פי'
ראב"ע
(ומעתיק
את
הרמב"ן).
ולי נראה שלדעת אונקלוס יהיה טעם "לו"
כטעם "אמרי לו אחי הוא" (בראשית ל"ב כ"ב)
שהוא כמו עלי.
ופירושו ויקרא על המזבח אל אלקי ישראל,
כלומר שהתפלל לו.
1. מה פירוש הפסוק לפי רש"י,
רשב"ם וראב"ע?
2. איך מפרש המדרש במסכת מגילה?
3. מהי שאלת התוספות ואיך הם מתרצים (ועיין גם בהערתו של בעל "תורה תמימה")?
4. איך מסבירים רמב"ן והיידנהיים את ת"א?
5. במה נוגד המדרש את פיסוק הטעמים ואילו טעמים היו דרושים לפרש בהתאם למדרש?
6. איך מפרש הגאון את פסוקנו ואת ירמיהו כ"ג ו' ומה טען ראב"ע נגדו מבחינת הטעמים?
7. למה מתכוון ראב"ע באומרו "והטעם שהוא חזק ותקיף".