גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת האחת עשרה (תשי"ב)
פרשת וישלח
ל"ה
א.
לה,
א
קום עלה בית אל ושב שם
תנחומא:
וישלח
ה':… אמר לו הקבה"ו ליעקב: לא הגיעוך הצרות האלה אלא על שאחרת את נדרך,
אם אתה מבקש שלא יגיעוך עוד צרות,
קום עלה בית אל לאותו מקום שנדרת לי שם נדר. א"ר אבא בר כהנא: אמר לו הקבה"ו ליעקב: "בשעת עקתא (=
עקה)
=נדרא,
בשעת רווחא (=
רוחה)
שמטי?
כשהיית בצרה נדרת וכשאתה ברוח שכחת?" מיד ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו…
ונקומה ונעלה בית אל…
לקח
טוב:
לפי שהיה יעקב מתירא מיושב הארץ שנאמר (ל"ד ל') "להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי",
אמר לו הקבה"ו:
"קום עלה בית אל" – קומה יש לך,
עליה יש לך.
רש"י:
ד"ה
קום עלה:
לפי שאחרת בדרך,
נענשת ובא לך זאת מבתך.
1. מה הוא מובנו ומגמתו של פסוקנו לפי כל אחד מן המדרשים כיצד הם מסבירים את הקשר שבין פרק ל"ד לפרק ל"ה?
2.*
כידוע אין רש"י מביא דברי מדרש אם אין הפסוק מעורר צורך פרשני, ועיין גליון שלח תשי"א ב3.
הסבר מהו הצרך הפרשני שבפסוקנו שבגללו הביא רש"י את המדרש.
3.*
מהו ההבדל בין דברי מדרש תנחומא לבין דברי רש"י בחטאו של יעקב שגרם לצרת דינה.
(ועיין דברי העמק דבר שהובאו בחקת תש"י שאלה א!)
ב.
לה,
ז'.
כי שם נגלו אליו האלוהים
רש"י
לה, ז
נגלו
אליו
האלהים
– במקומות הרבה יש שם אלהות ואדנות בלשון רבים כמו אדני יוסף אם בעליו עמו ולא נאמר בעלו וכן אלהות שהוא לשון שופט ומרות נזכר בלשון רבים אבל אחד מכל שאר השמות לא תמצא בלשון רבים:
והשוה:
דברי רש"י כ, י"ג
ויהי
כאשר
התעו
אותי
וגו' – אונקלוס תרגם מה שתרגם. ויש ליישב עוד דבר דבור על אופניו כשהוציאני הקב"ה מבית אבי להיות משוטט ונד ממקום למקום וידעתי שאעבור במקום רשעים ואומר לה זה חסדך וגו':
כאשר
התעו –
לשון רבים ואל תתמה כי בהרבה מקומות לשון אלהות ולשון מרות קרוי לשון רבים. אשר הלכו אלהים.
אלהים חיים. אלהים קדושים. וכל לשון אלהים לשון רבים.
וכן ויקח אדוני יוסף. אדוני האדונים. אדוני הארץ. וכן בעליו יומת.
והועד בבעליו. וא"ת מהו לשון התעו כל הגולה ממקומו ואינו מיושב קרוי תועה.
כמו (לקמן כא) ותלך ותתע. (תהלים קיט) תעיתי כשה אובד (איוב לח) יתעו לבלי אוכל יצאו ויתעו לבקש אכלם:
ראב"ע
לה, ז
וטעם
כי שם
נגלו
אליו
האלהים
– המלאכים כמו והנה מלאכי אלהים:
שד"ל:
ד"ה
נגלו
אליו: נגלו אליו כחות בעל הכחות כלם, כלומר האל עם רבוי כוחותנו כי נראה לו ה'
והמלאכים העולים והיורדים לעשות רצונו.
(והשוה דברי המתרגמים:
רמבמ"ן:
donn dort haben sich ihm die göttelichen Wesen offenbart.
הירש:
donn dort sind ihm die göttelichen Berichungen offenbar geworden.
בובר–רוזנצווייג:
donn dort hatten sich die göttelichen Mächte ihm enthüllt.)
1. מה הקשי בפסוקנו ואיך מישבים את הקשי המפרשים הנ"ל?
2.
בעקבות מי ממפרשינו הולכים המתרגמים?
מי מהם נראה בעיניך?
3.
מדוע אין ראב"ע מתעכב על קשי זה כבר בפרק כ' פ'
י"ג?
4. היש לפרש בדרך רש"י כאן אף את לשון רבים של שמות כ"ב ה' "ירשיעון אלוהים"?
5.*
מדוע אין רש"י מפרש כך גם את לשון הרבים של בראשית א' כ"ו?
(ועיין גליון בראשת תש"ז שאלה ג).
ג.
פסוקים ט'-י'.
קריאת השם
בעל
עקדת
יצחק
מקשה:
למה אמרו חז"ל (ברכות י"ג)
שהקורא את אברהם "אברם"
עובר בלאו ועשה ולא כן אמרו ביעקב אלא אמרו (שם):
לא שיעקר יעקב ממקומו, אלא "ישראל"
עיקר ו"יעקב"
טפל.
ולמה זה ההבדל?
נסה למצוא את הסבה.
רבנו
חננאל:
… מלת עוד פירושה – בלבד.
יאמר "לא יקרא שמך עוד יעקב"
– יעקב בלבד, כי אם "יעקב"
ו"ישראל".
וכמוהו (ירמיהו ג') "לא יאמרו עוד ארון ברית ה'" – שהוא מקום השכינה בלבד אלא אף ירושלם תהיה כולה מקום שכינתי,
הוא שכתוב "בעת ההיא יקראו לירושלם כסא ה'".
1. מה רצה לישב בפרושו זה?
2.**
יש סוברים שפסוק בראשית י"ז ה' סותר לפרושו. האם כך הוא?
מצא בנביא הושע רמז לפסוקים אלה!
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה לפי בחירתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית (תש"ז)
פרשת וישלח
ל"ה
א.
השוה
השווה את דברי ה' ליעקב (פ'
א')
לדברי יעקב במסרו את דברי ה' לביתו (ג')
א':
"קום עלה בית אל… ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו…"
ג':
"ונקומה
ונעלה
בית
אל
ואעשה
שם
מזבח
לאל
העונה
אותי
ביום
צרתי
ויהי
עמדי
בדרך
אשר הלכתי"
התוכל למצוא סבה לכך, למה שנה יעקב במסרו את דברי ה'?
ב.
לה,
א'.
קום עלה בית אל ושב שם.
ספורנו
לה, א
ושב
שם. לכוין דעתך קודם שתבנה המזבח כענין אמרם ז"ל חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום:
ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך.
לתת הודאה על שקיים לך ההבטחה שעשה שם כענין אמרם מברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה:
רבנו
בחיי
ד"ה
ושב שם
– טעמו שיתישב שכלו שם.
מה קשה להם וכיצד אפשר לתרץ את הקשי בדרך אחרת?
ג.
לה,
ז'.
כי שם נגלו אליו האלוקים
רש"י
לה, ז'.
נגלו
אליו
האלהים
– במקומות הרבה יש שם אלהות ואדנות בלשון רבים כמו אדני יוסף אם בעליו עמו ולא נאמר בעלו וכן אלהות שהוא לשון שופט ומרות נזכר בלשון רבים אבל אחד מכל שאר השמות לא תמצא בלשון רבים:
ראב"ע
לה, ז'.
וטעם
כי שם
נגלו
אליו
האלהים
– המלאכים כמו והנה מלאכי אלהים:
שד"ל:
ד"ה
נגלו
אליו: נגלו אליו כחות בעל הכחות כולם, כלומר האל עם דברי כחותיו,
כי נראה לו ה' והמלאכים העולים ויורדים לעשות רצונו…
מה הקשי בפסוקנו וכיצד מתרצים אותו המפרשים האלה?
כיצד יש לפרש את פ'
כ'
י"ג "כאשר התעו", אם לא נקבל את פרושו של רש"י כאן?
ד.
לה,
ז'.
ויקרא למקום אל בית אל.
רש"י
לה, ז
אל
בית אל
– הקב"ה בבית אל גילוי שכינתו בבית אל.
יש תיבה חסרה בי"ת המשמשת בראשה כמו (ש"ב ט) הנה הוא בית מכיר בן עמיאל כמו בבית מכיר.
בית אביך (לעיל כד) כמו בבית אביך:
והשוה לדבריו כאן את דבריו
רש"י לג, כ
ויקרא
לו אל
אלהי
ישראל –
לא שהמזבח קרוי אלהי ישראל אלא על שם שהיה הקדוש ברוך הוא עמו והצילו קרא שם המזבח על שם הנס להיות שבחו של מקום נזכר בקריאת השם כלומר מי שהוא אל הוא הקב"ה הוא לאלהים לי ששמי ישראל וכן מצינו במשה (שמות יז) ויקרא שמו ה'
נסי לא שהמזבח קרוי ה'
אלא על שם הנס קרא שם המזבח להזכיר שבחו של הקב"ה ה' הוא נסי ורבותינו דרשו שהקב"ה קראו ליעקב אל (מגילה יח) ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע מתחלקים לכמה טעמים ואני ליישב פשוטו של מקרא באתי:
1. מה קשה לרש"י במקומנו ואף במקום ההוא ומאיזו דעה מוטעת רצה להצילנו?
2. למה לא הביא רש"י בל"ג כ' לראיה את מקומנו הסמוך במקום להביא ראיתו מרחוק מספר שמות י"ז.
(לשומעי גרמנית: השוה את תרגומי פסוק ז'.
רמבמ"ן:
אונד נאננטע דעץ ארט…
הירש:
אונד נאננטע די שטעטטע
בובר
רוזנצווייג
Und rief der stätte …
מה ראו בובר–רוזנצווייג לסטות מן התרגום הרגיל?
מי מן המתרגמים קרוב ביותר לרש"י?
)
ה.
לה,
ט"ז.
כברת ארץ.
רש"י
לה, טז,
כברת
הארץ –
מנחם פירש לשון כביר רבוי מהלך רב.
ואגדה בזמן שהארץ חלולה ומנוקבת ככברה (ב"ר)
שהניר מצוי הסתיו עבר והשרב עדיין לא בא ואין זה פשוטו של מקרא שהרי בנעמן מצינו (מ"ב ה) וילך מאתו כברת ארץ ואומר אני שהוא שם מדת קרקע כמו מהלך פרסה או יותר כמו שאתה אומר צמד כרם חלקת שדה כך במהלך אדם נותן שם מדה (קרקע כמו מהלך מיל) כברת ארץ:
(שלשה פירושים).
ראב"ע
לה, טז,
כברת
הארץ –
יתכן להיות הכ"ף לדמות. ויהיה ברת מדת המלך ואין ריע לו במקרא:
ויש לגרס במקום "מדת המלך" "מדת המהלך".
רמב"ן
לה, טז,
כברת
ארץ –
מנחם פירש לשון "כביר",
מהלך רב ואגדה (ב"ר פב ז),
בזמן שהארץ חלולה ככברה שהניר מצוי והסתו עבר ועדיין השרב לא בא ואין זה פשוטו של מקרא,
שהרי בנעמן מצינו (מ"ב ה יט)
וילך מאתו כברת ארץ ואומר אני שהוא שם מדת קרקע, לשון רש"י:
והנכון מה שחשב בו ר'
דוד קמחי כי הכ"ף לדמיון ואיננה שרשית, ומוצא המלה, היו לברות למו (איכה ד י),
ותברני לחם (ש"ב יג ה),
ענין אכילה מועטת בבקר, ופירושה שיעור מהלך ארץ מן הבקר עד לעת האוכל,
כי כן ישערו כל הולכי דרך:
זה כתבתי תחילה,
ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלם,
שבח לאל הטוב והמטיב, ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל לבית לחם אפילו מיל והנה הוכחש הפירוש הזה, וגם דברי מנחם אבל הוא שם מדת הארץ כדברי רש"י,
ואין בו תאר רק הסכמה כרוב השמות,
והכ"ף לשמוש שלא נמדד בכוון ואם יהיה השם הזה מתואר, יתכן שיהיה ברת כמו בת,
מלשון מה ברי ומה בר בטני (משלי לא ב),
והוא שם למדה הקטנה שימדדו הולכי ארחות,
כמו למיל היום,
ויאמר לה "בת ארץ", כי המדה כמו בת לפרסה,
או למדה אחרת ידועה בימים ההם:
וכן ראיתי שאין קבורה ברמה ולא קרוב לה, אבל הרמה אשר לבנימן רחוק ממנה כארבע פרסאות, והרמה אשר בהר אפרים (ש"א א א)
רחוק ממנה יותר משני ימים על כן אני אומר שהכתוב שאומר קול ברמה נשמע (ירמיה לא יד),
מליצה כדרך משל,
לאמר כי היתה רחל צועקת בקול גדול ומספד מר עד שנשמע הקול למרחוק ברמה שהיא בראש ההר לבנה בנימן,
כי איננו שם,
והיא חרבה מהם לא נאמר בכתוב "ברמה רחל מבכה על בניה",
אבל אמר כי שם נשמע הקול:
ונראה בעיני כי קברה יעקב בדרך ולא הכניסה לעיר בית לחם יהודה הקרובה שם, לפי שצפה ברוח הקודש שבית לחם אפרתה יהיה ליהודה ולא רצה לקברה רק בגבול בנה בנימן, והדרך אשר המצבה בה קרובה לבית אל בגבול בנימין וכך אמרו בספרי (זאת הברכה לג יא) בחלקו של בנימין מתה, כדאיתא בפרשת וזאת הברכה וראיתי ליונתן בן עוזיאל שהוא מרגיש בזה,
ואמר קל ברום עלמא אשתמע,
ותרגם כל הכתוב על כנסת ישראל:
רשב"ם
לה, טז,
כברת
– כמו ירוע כבירים.
ואוריד כביר יושבים לשון ריבוי ולפי רבוי הארץ עד אפרת נקברה בדרך:
1. מהו פירוש המלה לפי דעות המפרשים הנ"ל?
2. **
במה ראוה רש"י סתירה ממלכים ב' ה'
לדעת הבראשית רבה?
3. **
באר את הבטויים בפירוש הרמב"ן:
"ואין בו תאר רק הסכמה";
"ותכף לשמוש שלא נמדד נכון";
"ואם יהיה השם הזה מתאר…".
4. אלו פרושים למלה "כברת"
נדחו על ידי הרמב"ן על סמך הסתכלויותיו בארץ אחרי עלותו ארצה?
ו.
לה,
י"ח.
ותקרא שמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין.
רש"י
לה, י"ח.
בן
אוני –
בן צערי:
בנימין
– נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען שהיא בנגב כשאדם בא מארם נהרים כמו שנאמר בנגב בארץ כנען הלוך ונסוע הנגבה:
בנימין
– בן ימין לשון (תהלים פט) צפון וימין אתה בראתם לפיכך הוא מלא (ד"א בנימין בן ימים שנולד לעת זקנתו ונכתב בנו"ן כמו (דניאל יב) לקץ הימין):
רמב"ן
לה, י"ח.
בן
אוני –
בן צערי בנימין,
נראה בעיני לפי שהוא לבדו נולד בארץ כנען שהוא בנגב, כשאדם בא מארם נהרים, כמו שאמר בנגב בארץ כנען (במדבר לג מ),
הלוך ונסוע הנגבה (לעיל יב ט),
בנימין,
בן ימין, לשון צפון וימין אתה בראתם (תהלים פט יג),
ולפיכך הוא מלא לשון רש"י:
ולא הבינותי זה שתהא ארץ ישראל דרומית לארם נהרים,
שהרי ארם מזרחית לארץ ישראל,
כדכתיב (לעיל כט א)
וילך ארצה בני קדם, וכתיב (במדבר כג ז)
מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם, ויעקב עבר הירדן שהוא למזרחה של ארץ ישראל והיה חוזר דרך אדום שהוא בדרום ארץ ישראל, נמצא ארם מזרחית דרומית לארץ ישראל וארץ ישראל לצפונה:
אבל אם נולד בתחום בית לחם אפרתה שהוא בארץ יהודה, כדכתיב (שופטים יט ב)
בית לחם יהודה,
וכתיב (מיכה ה א)
ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה, הנה הוא בדרומה של ארץ ישראל, והנה בין בית אל ובין בית לחם אפרת נולד:
ואם המקום בהר אפרים, הרי הוא בצפונה של ארץ ישראל, כדכתיב (יהושע יח ה)
יהודה יעמוד על גבולו מנגב ובית יוסף יעמדו על גבולם מצפון,
ואם בחלקו של בנימין גם כן אינה בדרום, דכתיב ויהי להם גבול לפאת צפונה ומכל מקום אין טעם לקרותו בן דרום:
והנכון
בעיני כי אמו קראתו בן אוני ורצתה לומר בן אבלי,
מלחם אונים (הושע ט ד),
לא אכלתי באוני (דברים כו יד),
ואביו עשה מן אוני כחי,
מלשון ראשית אוני (להלן מט ג),
ולאין אונים (ישעיה מ כט)
ולכן קרא אותו בנימין, בן הכח או בן החוזק,
כי הימין בו הגבורה וההצלחה,
כענין שכתוב (קהלת י ב)
לב חכם לימינו,
ימינך תמצא לכל שונאיך (תהלים כא ט),
ימין ה' רוממה (שם קיח טז),
רצה להיות קורא אותו בשם שקראתו אמו,
כי כן כל בניו בשם שקראו אותם אמותם יקראו,
והנה תרגם אותו לטובה ולגבורה:
וראיתי בבראשית רבה (פב ט) בן אוני בן צערי, ואביו קרא לו בנימין בלשון הקדש –
ולא ידעתי מהו,
כי הכל לשון הקדש, וכן שם כל בניו לשון קדש הוא,
אבל רמזו למה שאמרתי, שתרגם הלשון לטובה:
רשב"ם
לה, י"ח.
מה ראה יעקב שלא לקרא לבנו זה בשם שקראה לו רחל,
והלא כל בניו בשם שקראו להם אמותיהם יקראו?
(העזר בתשובתך ביחוד בדברי הרמב"ן החל מן "והנכון בעיני").
עצה
טובה: קרא א. שטיינמן:
הערות בשולי התנ"ך:
רחל מבכה על בניה. "דבר"
כ"ג תשרי תש"ז.
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. יענה כל אחד כפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת העשרים (תשכ"א)
פרשת וישלח
א.
לה,
י"ג.
ויעל מעליו אלוהים במקום אשר דבר אתו
לה,
י"ד.
ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו.
רש"י:
ד"ה
במקום
אשר דבר
אתו: איני יודע מה מלמדנו.
רד"ק:
ד"ה
ויצב
יעקב
מצבה: אמר פעם אחרת "במקום אשר דבר אתו", להודיע כי אבינו הבין וידע,
כי המקום ההוא נבחר לנבואה.
ואע"פ שבראשונה אמר כן: (כ"ח י"ז)
"אין זה כי אם בית אלוהים", עתה התאמת אצלו יותר, שבאה לו הנבואה באותו מקום עצמו.
ספורנו
י"ג
ד"ה
במקום
אשר דבר
אתו: בצאתו ללכת לחרן,
באותו המלון עצמו היה הדבור שם. וירא אליו אלוהים ושם נסתלק.
ולפיכך הציב מצבה באותו המקום בעצמו.
לאיזה פסוק מכוונים דברי רש"י,
לפסוק י"ג או לפסוק י"ד?
(ברש"י הוצאת ברלינר "זכור לאברהם" הציון הוא פסוק י"ג,
בחומש מחוקקי יהודה,
ובחומש המלבי"ם ובמקראות גדולות וילנא ראזנקרנץ ושריפטזצר – הציון הוא פסוק י"ד).
**
לדברי
רש"י
מעיר בעל
גור אריה:
ותימה לי מאד ולמה אינו יודע מה מלמדנו, דהרי משמע דהמקום ההוא מיוחד,
דהא קרא שם המקום אשר דבר אתו "אל בית אל",
ולא תמצא זה בשום מקום,
אע"ג שדבר עם אברהם ועם יצחק לא קרא שם למקום חוץ מיעקב שקרא שם למקום,
מוכיח כי ידע יעקב בקדושת המקום ולפיכך נאמר "במקום אשר דבר אתו" – אם כך שפיר ידענו מה מלמדנו.
התוכל למצוא סיבה למה לא יישב רש"י את מקומנו בדרך זו?
ב.
לה,
י"ד.
ויצב יעקב מצבה.
ספרי
(דברים
ט"ז
כ"ב)
"ולא
תקים
מצבה אשר
שנא ה'
אלוהיך".
אין לי אלא מצבה – אשרה וע"ז מניין (שאף היא שנואה לה')? ודין הוא (=
קל וחומר) ומה מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים, אשרה ועבודה זרה ששנואה לאבות אינו דין שתהא שנואה לבנים?!
רמב"ן
בראשית
כ"ח
י"ח
וישם
אותה
מצבה: כבר פירשו רבותינו ההפרש שבין המצבה למזבח,
שהמצבה אבן אחת והמזבח אבנים הרבה. ונראה עוד שהמצבה תיעשה לנסוך עליה נסך יין וליצוק עליה שמן – לא לעולה ולא לזבח. והמזבח להעלות עליו עולות ושלמים.
ובבואם לארץ נאסרה עליהם המצבה מפני ששמו אותם הכנענים להם לחוק יותר מן המזבחות, אף על פי שכתוב בהם (שופטים ב', ב'):
"את מזבחותיהם תתוצון", או שלא רצה לאסור הכל והשאיר המזבח שראוי לניסוך ולקרבנות.
ר'
ש"ר
הירש
בראשית
כ"ח
י"ח
וישם
אותה מצה
ל"ג כ': ויצב שם מצבה.
מצבה שאינה עשויה בידי בני אדם, אלא שהיא אבן אחת במצבה הטבע, מעשי ה', מתאימה לשמש אבן זכרון לחסדי ה' אשר עשה עם בני אדם,
לכן היתה "אהובה לאבות", כי מתפקידם היה בראש ובראשונה להכיר את בוראם ולהודיע שמו בעולם כמי שפועל פעולותיו בטבע ובהיסטוריה.
עדיין לא ניתנה תורה ולא נדרש מאת האדם לתת כל חייו – חיי הפרט וחיי הכלל – להגשמת רצון הבורא. לכן היה מקום גם למצבה – סמל מעשי ה'
עם בני אדם,
ועל ידה גם למזבח – סמל הקרבת ישות האדם ומעשיו לרצון הבורא.
בהתאם לזה היתה המצבה מקום הסכת הנסכים,
המביעים הכרה בטובה שהרעיף ה'
במתנותיו לאדם, והמזבח היה מקום הקרבת הקרבנות,
המביעים מסירת נפש כל חיל ה'. ואולם משניתנה תורה,
לא רק נסוגה המצבה אחור,
אלא נעלמה כליל,
נכללה כולה במזבח.
התהילה לה' על חיינו המסורים בידו ועל נשמותינו הפקודות לו ועל נסיו שבכל יום עמנו – היא המצבה – בנפרד מן מסירות הנפש מצדנו, בנפרד משעבוד כל חיינו הפנימיים והחיצוניים לעשות רצונו – שהוא "המזבח"
– נאסרה כליל. כי לא ירצה ה' עוד שנכיר שמו במעשיו וחסדיו עם בני אדם, אלא במעשינו אנו לפניו, ולא ירצה ה'
עוד שנכיר שמו במעשיו וחסדיו עם בני אדם, אלא במעשינו אנו לפניו, ולא ירצה שנכירהו כמי שהודו על שמים
וארץ
בלבד, אלא כמי ששלטונו
במעשי
בני אדם.
ואין רצונו שיהיו מעשינו תוצאה מותנית ממאורעות חיינו האים עלינו, אלא שיהיו חיינו,
הטוב והרע, כל המוצאות אותנו,
תולדה של מעשינו לפניו, על פי מוצא פיו ורצונו.
לכן נאסרה המצבה,
והמזבח הזה מעתה המיועד לעולה למנחה, לזבח ולנכסים, וזו משמעותו: מעשי בני–אדם,
אשר יגשימו את רצון ה'
שהתגלה בתורתו, יהפכו את הארץ להראל, והאש אשר תוקד על המזבח היא אש דת המאירה על פני הארץ. בהציבו מזבח, כלומר בהקימו מזבח כמצבה, כאבן זכרון סמל בכך את המפנה. אומה זו תסתפק בכך לקבל כל הבא עליה, ששונה ויגונה מאת ה' בברכה על הרעה כשם שתברך על הטובה,
אלא היא תשעבד את כל שבא עליה,
את כל המוצאות אותה עלי אדמות למימוש רצונו של ה'.
על אדמה זו יהיה הבנין אשר תקים האומה בכל פרט מחייה הצבוריים והפרטיים אבן מצבה להתגלות ה'.
ה'
ורצונו יתגלה מתוך מעשי בני–אדם.
הרב
א"י
קוק זצ"ל
אגרות
הראיה
(הוצאה
ראשונה
עמ' 190) בכתב
מי"ג
טבת
תרע"ו:
ראינו שמצבה היתה אהובה בימי האבות ונשנאה אחר כך לגמרי, בלא שום היתר זמני.
מהו תוכן מצבה ביאר הרמב"ם בהלכות ע"ז,
שהוא בניין שמתקבצים לעבודה סביבו.
וראוי להתבונן על הקו המבדיל בין מרכז שמתקבצים לעבודה סביבו, שנתרחק,
ובין בניין שמתקבצים לעבודה בתוכו,
שנשאר אהוב.
הנה
בפסחים
פ"ח,
ע"א
אמרו
חז"ל:
"מאי דכתיב (ישעיה ב' ג'):
"והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'
אל בית אלהי יעקב"? – לא כאברהם שראו "הר"
(בראשית כ"ב י"ד)
ולא כיצחק שקראו "שדה"
(שם כ"ד,
ס"ג)
אלא כיעקב שקראו "בית"
(שם כ"ח י"ז).
ביאור הדבר, כי מראש אמנה,
כשהחל איתן האזרחי (אברהם)
לקרא בשם ה',
הלוא לא היתה הקריאה מפורטת בדרך עבודה מיוחד ומסודר להלכותיו (כוונתו לעבודת ה'
שלפני מתן תורה,
בטרם היות מצוות,
חוקים ומשפטים המיישרים דרכי אדם בכל פעולה הנעשית, בכל שטחי החיים),
כי אם להפנות את הלבבות בכלל לשם ה' אל עולם קונה שמים וארץ.
וסגנון זה אינו מניח הבדל בין עם לעם וכל באי עולם יוכלו יחד להתקבץ לעבוד את ה',
וזאת היא הוראת המצבה, נקודה מקודשת מרכזית,
שהכל מתקבצים לעבודה סביבה באין הבדלה.
אבל מעמד כזה הוא רק מעמד של הכשרה. מגמתה העליונה היא,
שתבוא לעולם אותה הסגולה של העבודה הרצויה,
המסודרת ברוח ה'
ומיוחדת לישראל, עם סגולה, ולזאת המדרגה אין כל באי עולם ראויים להשתתף בשוה.
ויעקב כאשר ראה את הסגולה המיועדת, העתידה להופיע מזרע ברך ה'
אשר יפרח ממנו,
אמר אז: "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה"
– לא תהיה עוד מצבה חופשית,
שהעבודה תהיה מרוכזת סביבה בלא הבדלת מחיצות,
כי אם "יהיה בית אלוהים",
בית מיוחד מוקף מחיצות, שרק הראויים לו יכולים לבוא אליו. וכל העמים אין להם עדיין שום מושג איזו תועלת יש בכל אותה הפרטיות המסודרת, בכל אותם גופי הלכות של תורה ומצוותיה,
שישראל מצטיינים בהם בכל מעשיהם…
אבל אף על פי שבזמן הזה עדיין לא זרח האור ולא הוכר הכוח החי העליון מההופעה העליונה המברכת
אשר לחלק יעקב
בגופי
תורתו
המיוחדת
לו, העולה על הכלליות של הקריאה "בשם ה' אל עולם" בכמה מעלות, לעתיד לבוא, כשיראו כל באי עולם מה פעלו אלה החוקים והמשפטים,
הדקדוקים וגופי ההלכות על אומה זו הנפלאה,
שנתקיימה בנסי נסים;
וצצה ופרחה בקדושתה המיוחדת גם בימי עוניה ומרודה וזכתה לאורה גדולה בעת תבוא התגלות צדקה וכבודה, יאמרו כולם: מעתה נדע שלא די לנו באותה ההכללה של קריאה בשם ה'
לבד,
במושג
האמונה
הערום, אשר חשבנו אותו למספיק לכל התפקידים הנשמתיים,
אלא צריכים אנו לעלות אל הר ה'
הקורא בכללות לקדושת אמונת ה'
והכרתו בכלל, למען נבוא אל הבית פנימה,
"אל בית אלהי עולם".
לא נסתפק עוד בהכרה כללית במושגים כלליים שראינו כבר שאינם מספיקים להאיר את הסגולה העליונה בעולם ולבסס את אנושות על בסיס יסודי, כי אם נשוב לאשר זנחנו,
ואבן מאסנו להיות לראש פינה,
והם הם הלימודים הפרטיים, שהם נחלת יעקב המיוחדה לעד,
ונקח מהם ראייה לתת העולם והאדם הלקוי בכל ערכיו,
"ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו".***
1. מה השאלה העומדת בפני שלשתם?
2.**
מה ההבדל בין ישוביהם?
3.
לאיזה פסוק בתורה רומזים דברי הרב: "יאמרו כולם מעתה נדע שלא די לנו…"
4. למה יכון הרב באמרו "ואבן מאסנו מוכרח להיות…" מהי האבן?
5. מה הקשי בל"ג כ' שאותו מנסה הירש ליישב?
ג.
לה,
י"ד.
ויצב יעקב מצבה.
ראב"ע:
ויתכן להיות פירוש "ויצב"
וכבר הציב בפעם הראשונה, או עשה כן פעם שנית,
והראשון קרוב אלי.
1.**
מה קשה לו?
2.**
למה נראה לו הראשון יותר?
3.**
השוה לדבריו כאן את דברי רש"י י"ג ד' ד"ה אשר עשה שם בראשונה ויקרא שם:
ואשר קרא שם בשם ה'.
וגם יש לומר "ויקרא שם עכשיו בשם ה'"
4.
הסבר מדוע אין רש"י רואה גם מקומנו אפשרות לשני פרושים כפי שרואה אותה הראב"ע במקומנו?