גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ (תש"ב)
פרשת וישב
פרק ל"ז
א.
מה הסבה שהכתוב אומר בפסוק ד' "מכל
אחיו",
ולא,
כמו פסוק ג'
"מכל
בניו"
הלא הנושא של הנטפל הוא "אביהם".
ב.
משום מה קוראת התורה בפרק זה את יעקב פעמים בשם ישראל ולמה דווקא במקומות האלה?
ג.
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים?
לרש"י
לז, ד'
דברו
– לדבר עמו:
לרש"י לז, ח'
ועל
דבריו –
על דיבתם רעה שהיה מביא לאביהם:
לרש"י
לז, י"א
שמר
את הדבר
– היה ממתין ומצפה מתי יבא וכן (ישעיה כו) שומר אמונים וכן (איוב יד) לא תשמור על חטאתי לא תמתין:
לראב"ע
לז, י"ג
ויאמר
לו הנני
– אעשה כדבריך:
לראב"ע
לז, ט"ז
איפה
הם רועים
– אם תדע:
לרש"י
לז, י"ח
אתו
– כמו אתו עמו כלו' אליו:
לרשב"ם
לז, ל"ה
כי
ארד –
לא אנחם אלא ארד אל בני אבל שאולה:
ד.
לז,
ו.
שמעו נא החלום הזה.
האם הוראת המלה
"שמעו"
לפי פרוש ספורנו מתאימה לאחת משתי הוראות המלה שעליהן מדבר רש"י בל"ז כ"ז ד"ה וישמעו אחיו,
או יש כאן לדעתו הוראה שלישית?
ספורנו לז ו
ד"ה שמעו
רש"י לז, כז
וישמעו
– וקבילו מני' וכל שמיעה שהיא קבלת דברים כגון זה וכגון וישמע יעקב אל אביו נעשה ונשמע מתרגם נקבל וכל שהיא שמיעת האוזן כגון וישמעו את קול ה'
אלהים מתהלך בגן ורבקה שומעת וישמע ישראל שמעתי את תלונות כולן מתורגם ושמעו ושמעת ושמע שמיע קדמי:
ה,
לז ח'.
המלך תמלך עלינו.
ראב"ע לז, ח
המלוך
תמלוך
או משול
תמשול –
אנחנו נשימך מלך או אתה תמשול בנו בחזקה:
מניין לו לראב"ע שכן הוא?
מדוע הוסיף אונקלוס את המלים "את מדמה" או "את סבור"?
ו,
לז,
טו.
וימצאהו איש.
רש"י לז, טו,
וימצאהו
איש –
(תנחומא)
זה גבריאל שנאמר (דניאל ט) והאיש גבריאל:
ראב"ע לז, טו,
וימצאהו
איש –
דרך הפשט אחד מעוברי דרך:
רמב"ן לז, טו.
וימצאהו
איש והנה
תעה בשדה
– יאמר כי הוא תועה מן הדרך ולא היה יודע אנה ילך,
ונכנס בשדה כי במקום המרעה היה מבקש אותם ויאריך הכתוב בזה,
להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו ולהודיענו עוד,
כי הגזרה אמת והחריצות שקר,
כי זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם ולזה נתכוונו רבותינו (ב"ר פד יד)
באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה,
להודיענו כי עצת ה' היא תקום:
לאיזה סוג מסוגי הפרשנות יש ליחס את באורו של כל אחד מהם?
היש למצוא בפסוק סמך לדברי הרמב"ן?
ח.
פרש את הביטוי "רוח הקודש" שבדברי רש"י:
רש"י לז, כ'
ונראה
מה יהיו
חלומותיו
– א"ר יצחק מקרא זה אומר דרשני רוח הקודש אומרת כן הם אומרים ונהרגהו והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו נראה דבר מי יקום או שלכם או שלי.
וא"א שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו שמכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו:
רש"י לז כ"ב
למען
הציל
אותו –
רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו שיבא הוא ויעלנו משם אמר אני בכור וגדול שבכולן לא יתלה הסרחון אלא בי:
ט.
רש"י
לז כ"ב
למען
הציל
אותו –
רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו שיבא הוא ויעלנו משם.
מה ראה רש"י לפרש מה שפרש הרי ברור שאין אלה דברי ראובן? /אל אביו/.
/דברי שפתי חכמים כאן אינם מניחים את הדעת/.
י.
לז,
כ"ה.
ראב"ע
וצרי
– מצאנוהו במקרא בשווא נח תחת הצדי ובקמץ חטף. הצרי אין בגלעד.
גם בחולם שמן ודבש וצרי.
והגאון פי' אותו כי הוא הנעשה משבעים וחמשה עקרים ואחרים אמרו כי הוא פרי או שמן האילן שהובא מיריחו אל מצרים על דעת יוסף בן גוריון. ורבי ישמעאל אמר שהוא שרף ואנחנו נסמוך על דעתו:
מי הם הגאון ויוסף בן גוריון הנזכרים כאן?
לז,
ל"ה.
רשב"ם
כי
ארד –
לא אנחם אלא ארד אל בני אבל שאולה:
מה קשה לרשב"ם ואיך הוא מתרץ את הקושיא?
יא,
לז,
כ"ח.
רש"י לז, כ"ח.
ויעברו
אנשים
מדינים
– זו היא שיירא אחרת והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה:
וימשכו
– בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים והישמעאלים למדינים והמדינים למצרים:
ורשב"ם לז, כ"ח.
ויעברו
אנשים
מדינים
– ובתוך שהיו יושבים לאכול לחם ורחוקים היו קצת מן הבור לבלתי אכול על הדם וממתינים היו לישמעאלים שראו וקודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדינים אחרים דרך שם וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדינים לישמעאלים וי"ל שהאחים לא ידעו ואע"פ שכתוב אשר מכרתם אותי מצרימה י"ל שהגרמת מעשיהם סייעה במכירתו.
זה נראה לי לפי עומק דרך פשוטו של מקרא כי ויעברו אנשים מדינים משמע ע"י מקרה והם מכרוהו לישמעאלים.
ואף אם באתה לומר וימכרו את יוסף לישמעאלים כי אחיו מכרוהו אם כן צריך לומר שהם ציוו למדינים סוחרים למושכו מן הבור ואח"כ מכרוהו לישמעאלים:
מי משך את יוסף מן הבור ומכרהו?
נמק את כל אחת משתי ההשקפות מבחינה לשונית ועניינית.
יב
מה ראה אונקלוס לתרגם:
ג'.
בן
זקונים
בר חכים
עיין
גם:
רש"י לז, ג
בן
זקנים –
שנולד לו לעת זקנתו ואונקלוס תרגם בר חכים הוא ליה כל מה שלמד משם ועבר מסר לו.
ד"א שהיה זיו איקונין שלו דומה לו:
ולא כמו מ"ד כ'
ילד
זקונים.
ד'.
ולא
יכלו
ולא צבן
ולא כמו מ"ח ג'
ולא יכלו אחיו לענות.
כ"ד.
ויקחוהו
ונסבוהו
ולא כמו י"א ל"א
ויקח תרח
ול"ד י"ז
ולקחנו.
הערה:
מספר השאלות בשאלון זה רב יותר כדי לתת לחוגים הלומדים הזדמנות לעיין ולהתווכח.
ענה בכתב על שבע מן השאלות לפי בחירתך. השאלות הקשות יותר הן: ו,
ח,
ט,
י"ב.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץשנה רביעית (תש"ה)
פרשת וישב
פרק ל"ז י"ב–כ"ב
א.
שאלות כלליות.
לפסוקים
י"ד–ט"ו–ט"ז–י"ז
מקשה גור
אריה
(מהר"ל
מפרג חי
ר"פ–שס"ט):
מה צריך כל הספור, שמצאו איש ושאל אותו איפה הם רועים,
ואמר לו: בדותן לך אליהם,
מאי נפקא מינה,
אם מתחילה הלך אליהם בלי טעות או על יד טעות, מה הוצרך הכתוב לכל זה?
1.
נסה לענות לשאלה זו!
2.
נסה להסביר מה ערך הקטע הזה בתוך כל הפרק מבחינה ספרותית!
ב.
לז,
י"ג.
רשב"ם
לז, יג
הלא
אחיך
רועים
בשכם –
במקום סכנה שהרגו אנשי המקום.
זה שמעתי מר'
יוסף קרא חברינו והנאה לי:
שניהם עונים לשאלה אחת, מהי?
מה ההבדל בין תשובותיהם?
2. רש"י
ד"ה
הנני.
הנני
– לשון ענוה וזריזות נזדרז למצות אביו ואף ע"פ שהיה יודע באחיו ששונאין אותו:
השוה דבריו כאן לדבריו:
כ"ב א'
הנני
– כך היא ענייתם של חסידים לשון ענוה הוא ולשון זימון:
מה הניע את רש"י להאריך במקומנו ולהוסיף על דבריו שאמר שם?
ויאמר
לו
הנני.
בראשית
רבה פ"ד:
אמר ר' חנא בר' חנינא:
הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכין יודע היית שאחיך שונאים אותך והיית אומר לי הנני
מהי המשמעות המיוחדת המתוספת למלה "הנני"
על יד המדרש?
ג.
לז,
יד.
וישלחהו
מעמק
חברון.
רש"י
לז, יד
מעמק
חברון –
והלא חברון בהר שנאמר (במדבר יג) ויעלו בנגב ויבא עד חברון אלא (ב"ר)
מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים (לעיל טו) כי גר יהיה זרעך:
1.
הסבר את הרעיון הכלול בדברי המדרש המובאים ברש"י?
2.
השוה דבריו אלה לדבריו:
בראשית י"ג י"א
מקדם
– נסע מאצל אברם (למזרח)
והלך לו למערבו של אברם נמצא נוסע ממזרח למערב.
ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו של עולם אמר אי אפשי לא באברם ולא בא להיו:
דברים ב' כ"ו
ממדבר
קדמות –
אע"פ שלא צוני המקום לקרוא לסיחון לשלום למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואעפ"כ פתח להם בשלום אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום.
ד"א ממדבר קדמות ממך למדתי שקדמת לעולם יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר שלח את עמי במתון:
מהי הדרך הפרשנית בה הלך בשלשת פירושיו אלה?
ד.
לז,
ט"ו.
וימצאהו איש והנה תועה בשדה…
רש"י
לז, ט"ו.
וימצאהו
איש –
(תנחומא)
זה גבריאל שנאמר (דניאל ט) והאיש גבריאל:
רמב"ן
לז, ט"ו.
וימצאהו
איש והנה
תעה בשדה
– יאמר כי הוא תועה מן הדרך ולא היה יודע אנה ילך,
ונכנס בשדה כי במקום המרעה היה מבקש אותם ויאריך הכתוב בזה,
להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו ולהודיענו עוד,
כי הגזרה אמת והחריצות שקר,
כי זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם ולזה נתכוונו רבותינו (ב"ר פד יד)
באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה,
להודיענו כי עצת ה' היא תקום:
ראב"ע
לז, ט"ו.
וימצאהו
איש –
דרך הפשט אחד מעוברי דרך:
1.
מי היה "האיש"
לדעת שלשת המפרשים האלה?
2.
מצא בפסוקים סעד לדעת חז"ל המובאת בדברי רש"י?
3.
כיצד מתייחס רמב"ן למדרש חז"ל זה, האם הוא מקבלו או דוחו?
(עיין יחס כזה למדרש כזה למדרש חז"ל בדברי רמב"ן
י"א
כ' ד"ה
ויאכלו
החל מן
"והנה
פרוש
הפרשה
הזאת…" עד
"מזבח
אדמה").
ה.
לז,
י"ז.
נסעו מזה כי שמעתי אומרים נלכה דותינה.
רש"י
לז יז
נסעו
מזה –
(תנחומא)
הסיעו עצמן מן האחוה:
מה הניעו להוציא את המלים ממשמעותן?
רש"י
לז יז
נלכה
דתינה –
לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם. ולפי פשוטו שם מקום הוא ואין מקרא יוצא מדי פשוטו:
מה הניעו להוציא את המלים ממשמעותן בפרושו הראשון?
ו.
לז,
יח.
ויתנכלו אתו להמיתו.
רש"י
לז, יח
ויתנכלו
– נתמלאו נכלים וערמומיות:
ספורנו לז, יח
ויתנכלו
אותו
להמיתו
– הנה לשון נכל יורה על המצאה להרע כמו אשר נכלו לכם.
אמר שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית ושבא אליהם לא לדרוש שלומם אלא למצוא עליהם עלילה או להחטיאם כדי שיקללם אביהם או יענישם האל ית'
וישאר הוא לבדו ברוך מבנים ול' התפעל יורה על ציור הדבר בנפש כמו אתה מתנקש בנפשי מצייר בלבבך מוקש על נפשי ולשון להמיתו שימית הוא את אחיו כמו לעשותכם אותם לעברך בברית. ובזה הודיע מה היה למו בהיות כלם צדיקים גמורים עד שהיו שמותם לפני ה' לזכרון איך נועדו לב יחדו להרוג את אחיהם או למכרו ולא נחמו על הרעה כי גם כשאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או מיתתו אלא על אכזריותם בהתחננו. והנה הגיד הכתוב כי ציירו בלבם וחשבו את יוסף לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא או בשניה' והתורה אמר' הבא להרגך כו':
ראב"ע לז, יח
ויתנכלו
– חשבו מחשבה רעה.
וכן וארור נוכל:
רשב"ם לז, יח
ויתנכלו
אותו –
נתמלאו נכליות וערמומיות עליו כמו וארור נוכל.
בנכליהם אשר נכלו:
רש"י
לז, יח
אתו
– כמו אתו עמו כלו' אליו:
עיין:
רש"י שמות ל"ב ג'
ויתפרקו
– לשון פריקת משא כשנטלום מאזניהם נמצאו הם מפורקים מנזמיהם דישקריי"ר בלע"ז (ענטלאזטעט):
רש"י ויקרא כ"ה מ"ו
והתנחלתם
אתם
לבניכם
– החזיקו בהם לנחלה לצורך בניכם אחריכם ולא יתכן לפרש הנחילום לבניכם שא"כ היה לו לכתוב והנחלתם אותם לבניכם:
והתנחלתם
– כמו והתחזקתם:
1.
מה קשה לו בכל שלשת המקומות ומה תקן בדבריו.
2.
באר את לשון רש"י ולמה אמר "אותו כמו אתו"
ואח"כ ממשיך "עמו כלומר אליו".
במה שונה ספורנו (ד"ה ויתנכלו) פרש"י,
ראב"ע,
רשב"ם ומה הניעו לפרש כך?
ז.
דברי ראובן כ"א–כ"ב:
באר את כפל המלה "ויאמר"
(עיין גליון ויצא תש"ה א2).
רמב"ן
לז, כב
אל
תשפכו
דם –
אמר להם, הנה הייתי סובל לכם כאשר חשבתם להמית אותו בנכליכם,
כי גם אני שנאתיו ורציתי שיומת על ידי אחרים,
אבל אתם אל תהיו שופכים דם בידיכם,
חלילה לכם והכונה לראובן בכל זה היתה להצילו להשיבו אל אביו והכתוב סיפר מה שאמר להם ראובן ושמעו אליו,
אבל דברים אחרים אמר להם מתחילה שלא קבלו ממנו,
כמו שאמר להם (להלן מב כב)
הלא דברתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם,
וכאשר ראה שלא שמעו לעזבו אמר להם,
אם כן אל תשפכו דם בידיכם ולא אמר "דמו",
כי הראה עצמו שלא יאמר כן לאהבתו,
רק שלא יהיו שופכים דם,
לימד אותם שאין עונש הגורם כעונש השופך דם בידיו:
מה הן השאלות השונות המתורצות בדבריו?
רמב"ן
לז כב
וטעם
אל הבור
הזה –
אשר במדבר –
לאמר,
הנה הבור הזה עמוק ולא יוכל לצאת הימנו והוא במדבר, ואם יצעק אין מושיע לו כי אין עובר עליו:
וסיפר הכתוב כי היה ריק ואין בו מים, שאם היה בו מים לא יטביעו אותו שכבר נמנעו משפוך דמו:
וכתב רש"י ממשמע שנאמר והבור ריק,
אינני יודע שאין בו מים,
מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, לשון רש"י מדברי רבותינו (שבת כב) ואם כן היו נחשים ועקרבים בחורי הבור,
או שהיה עמוק ולא ידעו בהם, שאילו היו רואים אותם ולא יזיקו ליוסף היה הדבר ברור להם שנעשה לו נס גדול ושהוא צדיק גמור, וידעו כי זכותו תצילנו מכל רע, ואיך יגעו במשיח השם אשר הוא חפץ בו ומצילו,
וכענין שנאמר (דניאל ו כג)
אלהי שלח מלאכה וסגר פום אריותא ולא חבלוני כל קבל די קדמוהי זכו השתכחת לי אבל הם לא ידעו בדבר:
ועל דרך הפשט יאמר והבור ריק אין בו מים כלל, שגם אם היו בו מים מעט יקרא רק, וכן כי מת אתה ולא תחיה (מ"ב כ א)
כלל בשום פנים,
והכל ביאור וחיזוק:
מה הן שתי השאלות המתורצות בדבריו?
ח.
לז*
כ"ב.
רש"י לז, כב
למען
הציל
אותו –
רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו שיבא הוא ויעלנו משם אמר אני בכור וגדול שבכולן לא יתלה הסרחון אלא בי:
מה פרוש "רוח הקדש" בדבריו?
הרא"ם:
לא שמעתי למה הוצרך (רש"י)
לומר זה, כי ידוע הוא מעצמו שאין אלה דברי ראובן!!
נמק את פליאת הרא"ם בשני נמוקים:
מבחינת התוכן, מבחינה סינטקטית.
גור
אריה:
אין הכתוב רוצה לומר שה'
עשה זאת שיאמר ראובן כן,
כדי להציל אותו,
אבל הוא (ראובן)
לא כון לדבר זה, (וכל כוונתו הייתה רק שלא ישפכו דם בידיהם) – דזה לא יתכן,
שאם כן לא היה הכתוב אומר "להשיבו אל אביו " דהא השי"ת הביא אביו אליו – אלא הכתוב רוצה לומר שהיתה זו כונת ראובן להשיבו אל אביו.
דברי
דוד (ר'
דוד
הלוי בעל
טורי זהב
לשו"ע
שט"ו–תכ"ז):
ממשמעות הכתוב, שלא להצלה אמתית נתכון, רק להכיר תלונת אביו, ואם כן הוא נגד כבוד ראובן? לזה אמר רש"י,
דבאמת הוא נגד כבודו ורוח הקדש מספר דבר זה,
שלא נתכון רק שלא יתלה הסרחון בו.
מה ההבדל העקרוני בין שתי התשובות הנ"ל הנתנות לשאלת הרא"ם?
עצה
טובה: להבנת פרקנו קרא Benno Jacob: Qullen Kritik u. E*eges כל הספר הקטן הזה עוסק רק בפרקנו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץשנה חמישית (תש"ו)
פרשת וישב –
מכירת יוסף
1.
ל"ז כ"ה–ל"ח 2. ל"ז ל"ו 3. ל"ט א'4. מ'
ט"ו
1.
מה הן הקושיות והתמיהות הרבות בעניין מכירתו של יוסף המתעוררות למקרא הפסוקים הנ"ל ולרגל ההשוואה ביניהם.
2.
דרכים שונות למפרשים ביישוב התמיהות הנ"ל.
סדרם לקבוצות ונסה למצוא ולנמק,
מי מהם מצליח ליישב בפרושו את כל התמיהות.
רש"י
ל"ז
כ"ח
ויעברו
אנשים
מדינים
– זו היא שיירא אחרת והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה:
וימשכו
– בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים והישמעאלים למדינים והמדינים למצרים:
ראב"ע
ל"ז
כ"ח
ויעברו
– וכאשר עברו עליהם הישמעאלים הסוחרים כי המדינים יקראו ישמעאלים וכן אמר על מלכי מדין כי ישמעאלים הם:
רמב"ן
לז, כ"ה
והנה
ארחת
ישמעאלים
באה מגלעד
– כאשר נשאו עיניהם וראו מרחוק אנשים באים מדרך גלעד,
הכירו כי ארחת ישמעאלים היא בגמלים, וידעו כי למצרים ילכו, כי מגלעד יובא הצרי והנכאת,
ולמצרים היה דרכם להוליך אותו ולכן אמר להם יהודה,
הנה האנשים האלה מארץ מרחק,
והולכים אל ארץ רחוקה, נמכרנו להם כי לא יודע הדבר:
וכאשר קרבו להם מצאו כי היו בעלי סחורה, אשר להם הנכאת והצרי, אנשים מדינים סוחרים,
ששכרו הגמלים מהישמעאלים וימכרו את יוסף למדינים שקנו אותו לסחור בו לסחורה, כי ארחת הישמעאלים משכירי הגמלים לא יקנו הם סחורה לעצמם ואמר (בפסוק כח) וימכרו את יוסף לישמעאלים, כי להם מסרו אותו שהם מוליכים הסחורה למצרים וזה טעם מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה (להלן לט א),
כי היה בידם,
אבל המדינים היו בעליו והם סחרו בו,
והוא שאמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים:
וכל מעשה בכתוב,
פעם יספר אותו במושל המצוה בו, ופעם בשליח שיעשנו בידו, כענין שנאמר (דברים יא ז)
את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה,
וכתוב אחר (שם לד יב)
אשר עשה משה לעיני כל ישראל וכן אמר (מ"א ז נא)
ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה,
וחירם עשאה, כדכתיב (שם ז יד)
ויבא אל המלך שלמה ויעש את כל מלאכתו וביוסף עצמו אמר (להלן לט כב)
את כל אשר עושים שם הוא היה עושה, נותן המעשה למצוה בו ולעושה אותו:
ורבי אברהם אמר (בפסוק כח), כי המדינים יקראו ישמעאלים, כאשר אמר הכתוב על מלכי מדין, כי ישמעאלים הם (שופטים ח כד)
ואיננו כאשר חשב,
כי הכתוב שאמר (שם)
כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים הם,
ירמוז על בני קדם שהמלחמה ההיא להם היתה, דכתיב (שם ו לג)
וכל מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדיו,
ובני קדם הם ישמעאלים, כי על כל בני הפילגשים אשר לאברהם אמר (לעיל כה ו)
וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם גם יתכן שהיו המלכים ישמעאלים והם מלכו על מדין,
כי למה יקראו מדין על שם ישמעאל אחיהם והנכון בפשט הכתוב ביוסף מה שאמרנו בו,
אבל רבותינו אמרו (ב"ר פד כ)
שנמכר פעמים רבות:
רשב"ם
לז, כ"ח
ויעברו
אנשים
מדינים
– ובתוך שהיו יושבים לאכול לחם ורחוקים היו קצת מן הבור לבלתי אכול על הדם וממתינים היו לישמעאלים שראו וקודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדינים אחרים דרך שם וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדינים לישמעאלים וי"ל שהאחים לא ידעו ואע"פ שכתוב אשר מכרתם אותי מצרימה י"ל שהגרמת מעשיהם סייעה במכירתו.
זה נראה לי לפי עומק דרך פשוטו של מקרא כי ויעברו אנשים מדינים משמע ע"י מקרה והם מכרוהו לישמעאלים.
ואף אם באתה לומר וימכרו את יוסף לישמעאלים כי אחיו מכרוהו אם כן צריך לומר שהם ציוו למדינים סוחרים למושכו מן הבור ואח"כ מכרוהו לישמעאלים:
רשב"ם לז, ל"ו
והמדנים
מכרו
אותו –
אל (מדיני)
מצרים מדן ומדין וישמעאלים אחים היו ומדן וישמעאלים אחד הם לפי הפשט לכך הוא אומר כי מדנים (מדינים)
מכרוהו וישמעאלים הורידוהו שמה כי שניהם אחד הם לפי הפשט:
(יש למחק שם המלה "מדייני"
וכן בסוף דבריו יש לגרס "כי מדינים מכרוהו וישמעאלים הורידוהו" (לפי גרסת דוד ראזין).
חזקוני:
בעוד שהיו מדברים ביניהם "לכו ונמכרנו לישמעאלים הבאים אלינו"
ובטרם הגיעו הישמעאלים אליהם, ויעברו אנשים מדינים סוחרים ומכרוהו האחים להם בעודו בבור,
פן יבכה לפניהם ויתבישו ממנו;
וימשכו המדינים ויעלו את יוסף מן הבור,
שהרי קנוהו מיד אחיו. ובעודם מושכים אותו מן הבור באו הישמעאלים אליהם וימכרו המדינים את יוסף לישמעאלים והישמעאלים מכרוהו למדינים,
ומדינים לפוטיפרה. הרי כאן ארבע מכירותץ והא דכתיב לקמן (ל"ט א') ויקנהו פוטיפרה מיד הישמעאלים? כך היה המעשה:
השבטים מכרוהו למדינים,
ומכירה זו לא נכתבה הואיל ולא היתה רק לפי שעה; ומדינים מכרוהו לישמעאלים;
וישמעאלים למדינים – ומכירה זו שלישית לא נכתבה, לפי שהשלישית הישמעאלים מכרוהו בחפזון ובהצנע, כי אמרו, שמא יחזרו בהם המדינים מלקנותו;
ומדינים מכרוהו לפוטיפר,
כשראה פוטיפר את יוסף, שהיה יפה מראה,
ביד מדינים תמה בעצמו ואמר:
"בכל מקום גרמני מוכר כושי (רש"י:
גרמני לבן ביותר והישמעאלים שחורים; פירוש מהרז"ו:
מאנשי גרמניא שאנשיה לבנים, וע"כ כל איש לבן נקרא גרמני). וכאן כושי מוכר גרמני?! אין זה עבד!"
אמר להם: "הביאו לי ערב,
שהוא עבד ולא יתבענו שום איש ממני".
הלכו מדינים והביאו הישמעאלים וערבו שלא גנבוהו.
והיינו דכתיב (ל"ט א') "ויקנהו פוטיפר מיד הישמעאלים", פירוש מערבותם, (מ"ג ט') אנכי אערבנו, מידי תבקשנו. (לסוף דברי החזקוני מן "ואמר:
בכל מקום גרמני – על פי בראשית רבה פ"ו).
ספורנו
לז, כ"ח
מדינים
סוחרים. בעלי סחורת גמלי הישמעאלים:
וימכרו
את יוסף
לישמעאלים
– לישמעאלים עשו את המכר בעד המדינים הסוחרים ולא רצו לדבר עם הסוחרים פן יכירום בשבתם לפעמי' בעירות למכור אבל דברו עם בעלי הגמלים שאינם מתעכבים בעירות אבל עוברים בהם דרך העבר'
בלבד ועל ידם עשו המכר אבל הקונים היו המדינים סוחרים כאמרו והמדנים מכרו אותו אל מצרים. וכן קרה לאבותינו בבית שני שמכרו קצתם את קצתם ביד הרומיים בפרט כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה כמו שהיה הענין במכירת יוסף שנתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרי'
כדבריה'
ז"ל:
ספורנו ל"ט א'
מיד
הישמעאלים.
שהיו בעלי הגמלים הנושאים והם בעצמם היו סרסורים.
ר'
שמואל
חיים
לאלי
(באגרתו
לשד"ל
תקפ"ט)
מובא
ב"משתדל"
לשד"ל
על התורה):
וירחקו מן הבור שלא לשמע זעקת יוסף בהתחננו אליהם:
כעדות הכתוב (מ"ב)
"אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו". עודם אוכלים וישאו עיניהם ויראו אורחת ישמעאלים ויאמר יהודה "מה בצע… וישמעו אחיו" – הסכימו כלם, כי אחרי כלותם לאכול ישובו אל הבור ויעלו משם את יוסף ויביאוהו אל הישמעאלים למכרו להם, כי לא נמצא רמז בכתובים שהישמעאלים יהיו צריכים על פי דרכם להגיע עד אצל בני יעקב). ויהי עודם מדברים ביניהם, רחוק מהבור, והנה בלי ידיעת אחד מהם,
ויעבר אנשים מדינים סוחרים (במקרה אשר הקרה ה') אצל הבור, וימשכו המדינים ויעלו את יוסף מן הבור ויביאוהו אל הישמעאלים וימכרוהו להם בעשרים כסף.
ויביאו את יוסף מצרימה, והנה אחרי אכלם וימהר ראובן לבדו ויפרד מאחיו בלא ראותם וישב בריזות אל הבור להעלות את יוסף ולהשיבו אל אביו טרם יגיעו אחיו להעלותו ולמכרו,
אבל…
כהמס דונג מפני אש כן נמס לב ראובן בהביטו אל הבור ואין עוד יוסף שם,
ויקרע בגדיו, כי חשב בדעתו שאין ספק,
כי דוב או אריה טורף נשאהו חי אל מעונו למלא טרף הוריו… ומה שכתוב אח"כ (פ'
ל"ו)
"והמדינים מכרו אותו אל מצרים",
הם הם הישמעאלים,
כי "ישמעאלים"
הוא שם כולל לכל בני אברהם זולתי יצחק, ואפשר שיהיו מבני מדן בן אברהם (בראשית כ"ה ב'); ואולם המדינים המוכרים את יוסף לישמעאלים, אף שגם הם מבני אברהם,
הם בודאי אנשים אחרים, אשר לא היו באורחת הישמעאלים,
ואי אפשר שיהיו אחד: המוכרים והקונים, ולכן נקראו בשם לואי "סוחרים".
1.
מהו הקשי הסינטקטי הנשאר בפ'
כ"ח לפי פירוש רש"י?
ועיין:
רש"י בראשית ט"ו ו'
ויחשבה
לו צדקה
– הקב"ה חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו.
ד"א במה אדע לא שאל לו אות אלא אמר לפניו הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה אמר לו הקב"ה בזכות הקרבנות:
2.
** הרא"ם
מקשה
לרש"י
ד"ה
וימשכו:
קשה,
מה הוכרח לפרש שמכרוהו לישמעאלים וישמעאלים למדיינים ולא להפך? והלא אז יתיישבו הכתובים יותר?
הסבר,
למה יתיישבו הכתובים יותר בדרך זו? נסה למצוא נימוק,
למה לא בחר ברש"י בכ"ז בדרך זו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץשנה שמינית (תש"ט)
פרשת וישב
פרק ל"ז
א.
שאלות כלליות:
1.
מה ההבדל העקרוני בין מהותם של ארבעת החלומות שבפרשתנו (וכן שני חלומות פרעה שבפרשת מקץ) לבין מהות החלומות הקודמים לפרשתנו בספר בראשית ט"ו י"ב–
פרק י"ז;
כ'
כ'-ז';
כ"ו–כ"ד;
ל"א י'-י"א;
ל"א ב'-ד';
2.
** לפי דעת חוקר
המקרא
בנו
יעקב
בספרו Genesis
דומה ההבדל בין שני סוגי החלומות להבדל שבין מדרגת נבואתו של משה רבנו לבין מדרגת נבואתם של שאר הנביאים,
כפי שמוסבר ההבדל הזה בבמדבר י"ב ו'-ח'.
הסבר,
מהו הדמיון.
3.
לפי דעת בנו יעקב חלום יעקב בפרק כ"ח הוא העומד בין שני סוגי החלומות.
הסבר,
כיצד?
ב.
לז,
א'.
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען.
אברנבאל
מקשה:
הנה כתב למעלה (ל"ה כ"ז):
"ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק"
– ולא נזכר עוד "ויצא"
או "ויסע משם", וכידוע אם כן שישב שם ומה בא ללמדנו "וישב יעקב וכו'"?
ועוד:
למה אחרי שאמר "בארץ מגורי אביו"
חזר לומר "בארץ כנען"? הלא ידענו שיצחק לא יצא מארץ כנען כל ימיו?
רמב"ן
לז, א'
וישב
יעקב –
עשו הלך אל ארץ מפני יעקב אחיו אבל יעקב ישב אצל אביו בארץ מגוריו כי לו משפט הבכורה:
להבנת דבריו עיין:
רמב"ן ט"ו י"ג
כי
גר יהיה
זרעך –
זה מקרא מסורס,
ושיעורו כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה ועבדום וענו אותם, ולא פירש כמה ימי העבדות והעינוי:
והרבה מקראות מסורסות יש בכתוב,
וכן בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי (להלן לט יז),
וכן וכל הארץ באו מצרימה לשבור אל יוסף (שם מא נז),
וכן כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי (שמות יב טו),
וכן ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו אשר עשו לו להשתחות לחפור פירות ולעטלפים (ישעיה ב כ),
וכן לכו שמעו ואספרה כל יראי אלהים אשר עשה לנפשי (תהלים סו טז),
וכן לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל (הושע ח ב),
וכן והיו לי אמר ה'
צבאות ליום אשר אני עושה סגלה וחמלתי עליהם (מלאכי ג יז),
ורבים כן:
וענין הכתוב, אף על פי שאני אומר לך לזרעך נתתי את הארץ הזאת,
ידוע תדע כי טרם תתי אותה להם יהיו גרים בארץ לא להם ארבע מאות שנה וגם יעבדום וענו אותם
והשוה לדבריהם…
ראב"ע
לז א'
וישב
– הזכיר שאלופי עשו ישבו בהר שעיר ויעקב ישב בארץ הנבחרת …
מדרש
האגדה
חוקת כ':
כך אמר משה לאדום: שטר היה עלינו ועליך מימות אברהם זקננו (בראשית ט"ו י"ג)
"כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם" – וגם האחים כולם היו צריכים לפרע החוב של אביהם,
ואתה – אחי יעקב היית והיא לך לפרע החוב,
כשם שעשינו אנחנו;
ואתה ידעת ,שאנו פרענו החוב ואתה לא פרעת, מפני שלא היית רוצה לפרע,
שכן כתיב (בראשית ל"ו ו'): "וילך (עשו)
אל ארץ מפני יעקב אחיו"
– מפני שטר חוב שבידו, והקבה"ו אמר ליעקב:
מי שיפרע החוב מבניו – יירש את הארץ, שכן כתיב בראשית ט"ו,
י"ח "ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמור לזרעך נתתי את הארץ…" – ואנו שפרענו חובו – מעתה לנו הארץ.
1.
הסבר,
כיצד עונים דברי הרמב"ן הנ"ל לשאלות הארבנאל?
2.
הסבר,
מהו הרעיון המשותף בין דברי המפרשים הנ"ל לבין דברי המדרש וכיצד הם מנמקים את זכותנו על ארץ ישראל?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מה קשה לו? * הרא"ם |
1. ב' |
|
* מה ראה רש"י להוסיף בפרושו את המלים "שהיה רואה" ומהיכן דייק לומר, * הרא"ם הרמב"ן ד"ה את דיבתם רעה עד "אבל לדעת רבותינו" |
2. ד"ה |
|
למה הוסיף רש"י לפירושו את המלים "כל מה שהיה יכול לדבר…", |
3. * ד"ה |
|
מה קשה לו? העמק מה בין פירושו לפרוש רש"י? |
4. ד"ה |
ד.
שאלות סגנון:
1.
הסבר את חלופי השמות בין יעקב – לישראל בפרק זה!
2.
הסבר את ריבוי השימוש במלה "והנה"
בפסוקים ז', ט'.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץשנה התשיעית (תש"י)
פרשת וישב
פרק ל"ז
הערה:
השוה לגליוננו גם גליונות וישב תש"ה ותש"ט העוסקים אף הם בפרק זה.
א.
שאלות כלליות:
1.*
השוה:
פ'
ה':
ויחלם
יוסף
חלום
ויגד
לאחיו
פ'
י':
ויספר
אל
אביו
ואל
אחיו.
הסבר,
למה ספר יוסף את חלומו הראשון רק לאחיו ואת השני גם לאביו, ולמה לא ספר גם את הראשון לאביו?
2.
* השוה:
פ'
ט':
ויחלם
עוד
חלום
אחר
ויספר
אותו
לאחיו.
פ'
י':
ויספר
אל
אביו
ואל
אחיו.
הסבר,
למה אחרי ספרו את חלומו לאחיו חזר וספר להם שנית בפני אביו?
3.
* השוה:
פ'
ה':…
ויוסיפו
עוד
שנא
אותו
פ'
י"א:…
ויקנאו
בו
אחיו.
הסבר,
למה הייתה תוצאת ספור החלום הראשון שנאה ותוצאת הספור השני קנאה?
ב.
לז,
ח
ויוסיפו
עוד
שנא
אותו
על
חלומותיו
ועל
דבריו.
רש"י
לז, ח
ועל
דבריו –
על דבתם רעה שהיה מביא לאביהם.
רשב"ם
לז, ח
ועל
דבריו –
ויבא יוסף את דבתם רעה:
רמב"ן
לז, ח
ד"ה
המלוך
תמלוך
… וטעם
על
חלומותיו
ועל דבריו
– שהיו שונאים אותו על החלומות,
וגם על הסיפור שהוא מספר אותו להם כמתהלל, כמו שאמר שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי:
ספורנו
לז, ח
על
חלומותיו. על פרטי החלום שספר כמיחל שיתקיימו בו:
על דבריו. שאמר להם שמעו נא להעירם שיתנו לב להבין הוראת החלום:
1.
מה קשה לכולם?
2.
** מה הניע את רש"י ורשב"ם לפרש "על דבריו" – דברי הדיבה שאינם מוזכרים כלל בפסוקנו ולא לפרשו כרמב"ן:
על ספור החלום?
3.
** לדברי רש"י מקשה גור אריה: מה ענין דבתם הרעה כגורם לשנאה כאן,
והלא כבר היה מביא דבתה רעה לפני התחילו לחלום חלומותיו?
נסה לתרץ קושיתו.
ג.
שאלת סגנון:
השוה:
יוסף מכונה בפי אחיו כשמדברים עליו בתארים שונים:
פ'
י"ט:
"הנה
בעל
החלומות
הלזה
בא".
פ'
כ"ו:
"מה
בצע
כי
נהרג
את
אחינו".
פ'
ל':
"הילד
איננו".
מה סבת השנויים האלה?
ד.
מתוך דברי המדרש:
1. בראשית
רבה פ"ד:
י"ג:
ויאמר
ישראל
אל
יוסף:
הלא
אחיך
רועים
בשכם
לכה
ואשלחך
אליהם
ויאמר
לו:
הנני.
אמר ר' חמא בר חנינא:
הדברים הללו היה יעקב אבינו זוכר ומעיו מתחתכין: יודע היית שאחיך שונאים אותך והיית אומר לי: "הנני".
א.
** על איזו תמיהה סגנונית בנוי מדרש זה?
ב.
מה הרעיון הכלול בדבריו אלה?
בראשית
רבה צ"א:
כ"ח:
וימכרו
את
יוסף
לישמעאלים
בעשרים
כסף.
אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה היה רואה את אחיו מוכרים אותו והוא שותק? אלא מלמד, שהיה מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד, כדי שיתמלאו רחמים – ולא נתמלאו. זהו שנאמר (בראשית מ"ב כ"א)
"אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו".
הסבר למה נמנעה התורה מתאר פרטי התנהגות יוסף מרגע הפגשו עם אחיו בפרק זה ולמה נזכרו תחנוניו רק שם (פרק מ"ב)
ולא כאן.
(עיין גם גליון נח תש"י,
שאלה ב).
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץשנה האחת עשרה (תשי"ב)
פרשת וישב
פרק ל"ז י"ח–ל"ו
הערה:
לשאלה הידועה: מי מכר את יוסף – פסוק כ"ה – עיין גליון וישב תש"ז שהיה מוקדש כולו לפסוק זה.
א.
שאלות כלליות:
1.
הסבר,
במה מתחילה בפסוק י"ח פסקה חדשה בפרקנו!
2.*
הסבר,
כיצד משתנה הלך רוחם של האחים למן פסוק י"ח "ויתנכלו אותו להמיתו"
ועד לפסוק ל'
"הילד איננו וכו'".
3.**
למה נאמרו אחרי דברי יהודה (פסוקים כ"ו–כ"ז)
המלים "וישמעו אחיו" ולמה נאמרו מלים אלה גם אחרי הצעת ראובן (פסוק כ"א)?
ב.
שאלות סגנון:
1.
כ"א.
וישמע
ראובן…
ויאמר:
לא
נכנו
נפש
כ"ב.
ויאמר
אליהם
ראובן:
אל
תשפכו
דם…
למה חזר הכתוב בפסוק כ"ב על המלה "ויאמר",
והלא גם בפסוק כ"א המדבר הוא ראובן.
(ועיין :ב
מדבר ט"ז ה'-ח'
ורש"י שם ד"ה ויאמר משה אל קרח,
ועיין מלכים ב'
ו'
כ"ז ויאמר (המלך):
אל יושיעך ה'
מאין אושיעך…
ועיין מלכים ב'
ה'
ו'
כ"ח ויאמר לה המלך: מה לך?
ועיין עוד דוגמאות גליון מטות–מסעי תש"י שאלה א).
2.
כ"ב.
אל
תשפכו
דם
למה לא אמר ראובן "אל תשפכו דמו"
ואמר "אל תשפכו דם"?
3.
ל"ג.
ויכירה
ויאמר
כתנת
בני
חיה
רעה
אכלתהו
טרף
טרף
יוסף
א.
העתק פסוק זה בסמני פסוק.
ב.**
ראה פסו זה והסבר את הלך רוחו וזעזועו הנפשי של יעקב המוצא בשויו בפסוק זה.
ג.
לז,
כ
…
ואמרנו
חיה
רעה
אכלתהו
ונראה
מה
יהיו
חלומותיו
תנחומא
ישן:
וישב
מ"א
– אמר ר' יצחק:
המקרא אומר לך דרשני: מי אמר "ונראה"?
אלא הם אמרו:
"לכו ונהרגהו" ורוח הקדש אומרת:
"ונראה מה יהיו חלומותיו", הם אמרו "לכו ונהרגהו" והוא אמר: "והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי". ונראה של מי עומד – שלכם או שלי.
בראשית
רבה פ"ד
י"ד:
אמר הקבה"ו:
אתם אומרים "ונראה"
ואני אומר "ונראה".
עתה נראה דבר מי יקום – או שלי או שלכם.
רש"י
לז, כ
ועתה
לכו… ונראה
מה יהיו
חלומותיו.
החלומות שספר שהיו מורים שיעלה לגדולה וימלוך עלינו הנה אז נראה שיהיו חלומות שקר כי יעלו בתוהו ויאבדו בלי קיום:
רמב"ן
לז, כ
ונראה
מה יהיו
חלמתיו
– מליצה דרך לעג,
נראה אחרי מותו אם נשתחווה לו והנכון בעיני כי אמרו עתה נראה מה יהיו חלומותיו,
כי אם יצילוהו מידינו מלוך ימלוך עלינו אבל רבותינו אמרו (שם)
רוח הקדש אומרת נראה מה יהיו חלומותיו,
כלומר דבר מי יקום ממני ומהם:
(לדברי המדרש אלה עיין בספרו של פרופ'
הינמן דרכי האגדה עמוד 130).
1.
העתק פסוקנו בסמני פסוק בהתאם לפירוש רש"י ובהתאם לפרוש הרמב"ן.
2.**
למה בכר רש"י כאן את גרסת התנחומא על גרסת הבראשית רבה?
3.*
למה הלך רש"י כאן בעקבות המדרש ולא פרשו כפשוטו?
4.**
למה בכר הרמב"ן את פירושו השני ("והנכון בעיני") על פני פירושו הראשון.
ד.
לז,
ט"ו.
ויאמר
יהודה
מה
בצע
כי
נהרג
את
אחינו
וכסינו
את
דמו.
פסקתא
רבתי פ"י
כי תשא:
הם עומדים ומשליכין אותו לבור ואומרים: נאכל ונשתה ואחר כך אנו מעלים אותו והורגים אותו.
אכלו שתו ובאו לברך (בנוסח אחר: ישבו לפרוס על הפת ולברך ברכת המוציא),
אמר להם יהודה:
"באים להרוג ומברכים להקבה"ו?!
– אין אנו אלא מנאצים!" מהו "מה בצע כי נהרג את אחינו"? אמר להם יהודה:
(תהילים י' י"ג)
"בוצע ברך נאץ ה'" אלא לכו ונמכרנו לישמעאלים.
רש"י
לז, כו
ד"ה
מה בצע:
מה ממון, כתרגומו.
ראב"ע
לז,כו
ד"ה
מה בצע:
מה תועלת, וקרוב לטעם "חפץ"
וכן (תהילים י'): "מה…
בדמי"?
1.*
כיצד מפרש המדרש את מלת "בצע"
בניגוד לרש"י – ראב"ע?
2.*
מה הניעו לסטות מדרך הפשט?
3.
היכן מצינו רעיון זה של המדרש אף בדברי הנביאים?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה כפי בחירתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץשנה השתים עשרה (תשי"ג)
פרשת וישב
ל"ז
א.
שאלות מבנה
1.
כדי להבין את מבנה פרקנו חלק אותו לפסקאות
א.
מהסבר,
כיצד מתוארת התפתחות השנאה של אחים ליוסף בקטע הראשון:
מה הם הגורמים השונים לשנאה?
ב.
בכמה שלבים מתוארת התפתחות השנאה הזאת?
2.
הסבר,
במה מהווים פסוקים ט"ו–י"ז יחידה בפני עצמה?
3.
לפסוקים
אלה
(ט"ו–י"ז)
מקשה
בעל גור
אריה
(המהר"ל
מפראג
חי בשנים
ר"פ–שס"ט):
למה צריך כל הספור, שמצאו איש ושאל אותו אפיה הם רועים,
ואמר לו: בדותן הם והלך אליהם, מאי נפקא מיניה,
אם מתחילה הלך אליהם בלי טעות או על ידי טעות ולמה הוצרך הכתוב לכל זה?
א.
ענה לשאלתו בעזרת הרמב"ן
לז, טו
ד"ה
וימצאהו
איש.
וימצאהו
איש והנה
תעה בשדה
– יאמר כי הוא תועה מן הדרך ולא היה יודע אנה ילך,
ונכנס בשדה כי במקום המרעה היה מבקש אותם ויאריך הכתוב בזה,
להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו ולהודיענו עוד,
כי הגזרה אמת והחריצות שקר,
כי זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם ולזה נתכוונו רבותינו (ב"ר פד יד)
באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה,
להודיענו כי עצת ה' היא תקום:
שים
לב: שתי תשובות ניתנות בדברי הרמב"ן!
ב.
לדברי הרמב"ן הנ"ל "מורה דרך שלא מדעתו": מדעתו של מי?
של יוסף או של האיש.
ב.
שאלות סגנון:
1.
השוה:
פסוק
ג': וישראל
אהב
את
יוסף
מכל
בניו
פסוק
ה': ויראו
אחיו
כי
אותו
אהב
אביהם
מכל
אחיו
הסבר,
מהי סבת השנוי בכנוי בו מכנה הכתוב את השבטים.
לשאלה זו השוה גליון מקץ תש"ו שאלה א'.
2.
ב'.
ויבא
יוסף
את
דעתם
רעה
אל
אביהם
הסבר,
למה נאמר "אל אביהם" ולא נאמר "אל אביו" ומה רצון הכתוב ללמדנו?
ג.
לז,
ד'.
ולא יכלו דברו לשלום.
רש"י
לז, ד
ד"ה
דברו: לדבר עמו.
שד"ל:
ד"ה
דברו: ולא יכלו שאת דברו לשלום;
כשהיה מדבר עמהם אפילו דברי שלום לא היו יכולים שאתו. מצאנו לשון "שאת"
נשמט אחר "לא יכול" (תהילים ק"א);
"גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל";
(ישעיה א'): "לא אוכל און ועצרה"
מה ראה שד"ל שלא לפרשו כרש"י וכמקובל?
ד.
לז,
ה'.
ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנא אותו
ו'.
ויאמר
אליהם
שמעו
נא
החלום
הזה
אשר
חלמתי
מדרש
לקח טוב:
כיון שנאמר (ה')
"ויגד לאחיו", מה תלמוד לומר (ו')
"ויאמר אליהם שמעו נא…" אלא מלמד שאף על פי שהיה יודע בהם שמוסיפין לו שנאה,
לא היה נמנע מלספר להם חלומותיו.
1.
מהו הקשר בין פסוקים ה'-ו'
ע"פ המדרש?
2.
התוכל להסביר קשר זה גם באופן אחר?
3.
מה המניע הנפשי שדוחפו ליוסף לספר ת חלומותיו לאחיו,
ואע"פ שיודע בהם ששונאים אותו?
ה.**
לז,
ט'.
ויחלום
עוד
חלום
אחר
ויספר
אותו
לאחיו
ואמר…
ויספר
אל
אביו
ואל
אחיו…
רש"י
לז, ט:
לאחר שספר אותו לאחיו חזר וספרו לאביו בפניהם.
אברבנאל:
… חזר וספר לאביו,
כי הבין שהחלום רומז גם לאביו.
דברי אברבנאל מבארים רק למה ספר הפעם את חלומו לאביו, אך אינם מסבירים את התנהגותו שספר חלומו תחילה לאחיו וחזר וספרו לאחיו ולאביו.
התוכל לתת הסבר להתנהגות זו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץשנה השלש עשרה (תשי"ד)
פרשת וישב
א.
שאלה כללית
אברבנאל
מקשה
בשליחות
יעקב את
יוסף
לשכם:
מה היום מיומיים ששלח יעקב לבקרם ואיך לא ירא מהם שיזיקו ליוסף, כי אין ספק שהוא יודע בשנאתם אותו ויוסף עצמו – איך לא ירא ללכת אצלם והוא רואה שלא יכלו דברו לשלום – ומה אות גדול יותר על שנאתם אותו?
1.*
נסה לענות לשאלתו!
2.מניין לאברבנאל הביטחון שידע יעקב בשנאת בניו את יוסף?
ב.
שאלות סגנון:
1.
לז,
ז'.
והנה
אנחנו
מאלמים
אלומים
בתוך
השדה
והנה
קמה
אלומתי
וגם
נצבה
והנה
תסובינה
אלומותיכם
ותשתחוינה
לאלומתי.
א.
הסבר מהי סבת החזרה על מלת "והנה",
והשוה גם בראשית כ"ח י"ב–י"ג
ב.
והיכן מצינו בחמש בראשית שוב חזרה כזו על מלת "והנה"
מאותה סבה?
2.
לז,
כ"א.
וישמע
ראובן…
ויאמר
לא
נכנו
נפש.
לז,
כ"ב.
ויאמר
אליהם
ראובן:
אל
תשפכו
דם…
א.
למה חזר הכתוב בפסוק כ"ב על המלה "ויאמר",
והלא גם בפסוק כ"א המדבר הוא ראובן?
ועיין
מלכים
ב' ו'
כ"ז
ויאמר
(המלך):
אל
יושיעך
ה'
מאין
אושיעך…
כ"ח
ויאמר
לה
המלך:
מה
לך?
ועיין עוד דוגמאות:
גליון מטות מסעי תש"י שאלה א.
ב.*
אם כבר חזר הכתוב על מלת "ויאמר"
בפ'
כ"ב,
מה ראה להוסיף עוד "ויאמר אליהם ראובן"
ולא הסתפק במלת "ויאמר"
בלבד?
לשאלה זו עיין גליון תולדות תש"י שאלה ג.
ג.
לז,
י"ח.
ויראו
אותו
מרחוק
ובטרם
יקרב
אליהם
ויתנכלו
אותו
להמיתו.
1. בראשית
רבה פ"ד:
ויראו אותו מרחוק:
אמר באו ונשטה בו את הכלבים.
רמב"ן
לז, יח
ויתנכלו
אותו
להמיתו
– היו חושבים להמית אותו בנכליהם אשר יתנכלו בטרם יקרב אליהם, ולא יצטרכו לשפוך דמו בידיהם וכך אמרו בבראשית רבה (פד יד) נשסה בו את הכלבים ואולי עשו כן ולא עלתה בידם וכאשר ראו כי קרב אליהם ולא יכלו להמיתו בנכליהם,
אמרו איש אל אחיו הנה בא אלינו ועתה נהרגהו אנחנו:
הסבר,
מהו הרמז הלשוני בפסוקנו למדרש חז"ל זה?
2. רש"י
לז, יח
ד"ה
אותו: כמו אתו עמו כלומר אליו.
לדברי
רש"י
אלה: ר'
וולף
היידנהיים: הבנת
המקרא:
… העתיק מלת "אותו"
למלת "אתו"
שהוראתו בכמה מקומות הוראת מלת "עם"
המתפרש כמו "אל";
ורצונו שמלת "אותו"
כוחו ככוח מלה "אליו"
באמצעות הוראת מלת "עם"
שיש בו. ויהיה טעם המאמר.
נתמלאו נכלים וערמומיות מועדות אליו.
א.
מה קשה לרש"י עד שהוצרך לכל זה?
והשוה:
ויקרא כ"ה מ"ו
והתנחלתם
אתם
לבניכם
– החזיקו בהם לנחלה לצורך בניכם אחריכם ולא יתכן לפרש הנחילום לבניכם שא"כ היה לו לכתוב והנחלתם אותם לבניכם:
והתנחלתם
– כמו והתחזקתם:
איש
באחיו –
להביא נשיא בעמו ומלך במשרתיו שלא לרדות בפרך:
ב.*
הסבר בעזרת דברי רווה"ה הבנת המקרא דלעיל למה אמר רש"י בין "אותו"
ל"אתו"
מלת "כמו",
בין "אתו"
ל"עמו"
לא אמר שום מלת מעבר,
ובין "עמו"
ל"אליו"
– מלת "כלומר"?
3.* ספורנו
לז, יח
ויתנכלו
אותו
להמיתו
– הנה לשון נכל יורה על המצאה להרע כמו אשר נכלו לכם.
אמר שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית ושבא אליהם לא לדרוש שלומם אלא למצוא עליהם עלילה או להחטיאם כדי שיקללם אביהם או יענישם האל ית'
וישאר הוא לבדו ברוך מבנים ול' התפעל יורה על ציור הדבר בנפש כמו אתה מתנקש בנפשי מצייר בלבבך מוקש על נפשי ולשון להמיתו שימית הוא את אחיו כמו לעשותכם אותם לעברך בברית. ובזה הודיע מה היה למו בהיות כלם צדיקים גמורים עד שהיו שמותם לפני ה' לזכרון איך נועדו לב יחדו להרוג את אחיהם או למכרו ולא נחמו על הרעה כי גם כשאמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או מיתתו אלא על אכזריותם בהתחננו. והנה הגיד הכתוב כי ציירו בלבם וחשבו את יוסף לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא או בשניה' והתורה אמר' הבא להרגך כו':
א.
במה שונה פירושו מפירוש רש"י ומה המריצו לפרש כן?
ב.**
מהי ראיתו מדברים ד' י"ד ומדברים כ"ט י"א?
ג.**
היכן אמרה התורה:
"הבא להרגך השכם להרגו" ולשם מה מזכירו ספורנו כאן?
ד.
לז כ"ד.
ויקחוהו וישליכו אותו הבורה והבור ריק אין בו מים.
מתוך
ספר
הישר:
… ויקרא
יוסף
מתוך
הבור אל
אחיו
ויאמר
אליהם: "מה עשיתי לכם ומה חטאתי?
למה לא תראו מפני ה'
בעדי?
הלא אנכי עצמכם ובשרכם ויעקב אביכם – אבי! למה תעשו לי הדבר הזה היום ואיך תשאו פניכם לפני יעקב אבינו… יהודה,
ראובן,
שמעון ולוי, אחי,
שאוני ממחשכים אשר שמתם אותי כן! בואו היום בני ה' ובני יעקב אבי לרחמני. ואם אני חטאתי לכם, הלא בני אברהם ויצחק ויעקב אתם, אם יראו יתום – ירחמו עליו ואם רעב – יאכילוהו ואם צמא – ישקוהו מים ואם ערום – יכסוהו!
ואיך אתם לא תרחמו על אחיכם, כי עצמכם ובשרכם אני. ואם חטאתי אליכם הלא תעשו בעבור אבי!…"
1.
הסבר למה לא הזכירה התורה דבר מתחנוני יוסף במקום הזה?
העזר בדברי הרמב"ן
מ"ב
כ"א
ד"ה
אשר ראינו
צרת נפשי
בהתחננו
אלינו.
אשר
ראינו
צרת נפשו
בהתחננו
אלינו –
חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו,
והכתוב לא סיפר זה שם,
או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות,
או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם,
או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר:
ועיין גליון ויצא תשי"ג שאלה ג.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץהשנה החמש עשרה (תשט"ז)
פרשת וישב
ל"ז
א.
שאלות כלליות לפרשת וישב כולה.
1.
מה ההבדל העקרוני בין מהותם של ארבעת החלומות שבפרשתנו (וכן שני חלומות פרעה שבפרשת מקץ) לבין מהות החלומות הקודמים לפרשתנו בספר בראשית ט"ו י"ב–י"ז;
כ'
ג'-ז';
כ"ו כ"ד–ו';
ל"א י'-י"ב;
ל"א כ"ד.
2.
** לפי דעת חוקר המקרא בנו יעקב בספרו Genesis דומה ההבדל בין שני סוגי החלומות להבדל שבין מדרגת נבואתו של משה רבנו לבין מדרגת נבואתם של שאר הנביאים,
כפי שמוסבר ההבדל הזה בבמדבר י"ב ו'-ח'.
הסבר,
מהו הדמיון.
3.
לפי דעת בנו יעקב חלום יעקב בפרק כ"ח הוא העומד בין שני סוגי החלומות.
הסבר,
כיצד?
4.
השוה את דברי יוסף בפרשתנו – בהיותו בבית אביו – לדבריו שדבר אחר צאתו מבית אביו. (בפרשתנו וגם בפרשת מקץ בעמדו לפני פרעה פרק מ"א).
מה ההבדל הבולט בסגנון דבריו כאן וכאן וע"י מה יש לבאר שנוי זה בסגנונו?
ב.
שאלות כלליות לפרק ל"ז:
1.
* השוה לז, ה':
ויחלם
יוסף
חלום
ויגד
לאחיו
לז,
י':
ויספר
אל
אביו
ואל
אחיו.
הסבר,
למה ספר יוסף את חלומו הראשון רק לאחיו ואת השני גם לאביו, ולמה לא ספר גם את הראשון לאביו?
2.*
השוה
לז, ט':
ויחלם
עוד
חלום
אחר
ויספר
אותו
לאחיו.
לז,
י':
ויספר
אל
אביו
ואל
אחיו.
הסבר,
למה אחרי ספרו את חלומו לאחיו חזר וספר להם שנית בפני אחיו?
3.*
השוה
לז' ה':…
ויוסיפו
עוד
שנא
אותו
לז'
י"א:...
ויקנאו
בו
אחיו.
הסבר,
למה הייתה תוצאת ספור החלום הראשון שנאה ותוצאת הספור השני קנאה?
ג.
שאלות ברש"י:
א'
ד"ה
וישב
יעקב: אחר שכתב לך ישובי עשו ותולדותיו בדרך קצרה שלא היו ספונים וחשובים לפרש,
היאך נתישבו וסדר מלחמותיהם. איך הורישו את החורי, פרש לך ישובי יעקב ותולדותיו בדרך ארוכה,
כל גלגולי סבתם,
לפי שהם חשובים לפני המקום להאריך בהם.
וכן בעשרה דורות שמאדם עד נח פלוני הוליד פלוני וכשבא לנח האריך בו.
וכן בעשרה דורות שמנח עד אברהם קצר בהם וכשהגיע אצל אברהם האריך בו.
משל למרגלית שנפלה בין החול,
אדם ממשמש בחול וכוברו בכברה עד שמוציא את המרגלית ומשמצאה, הוא משליך את הצרורות מידו ונוטל המרגלית.
א.**
מה קשה לו בפסוקנו? (שים לב: רש"י מישב בדבריו אלה כמה קושיות שנתעוררו לפניו).
ב.
מי הוא החול ומי המרגלית?
ג.**
הרא"ם
(ר'
אליהו
מזרחי) מסיים
פרושו
למשל
המרגלית:
ומה שאמר "ומשליך את הצרורות"
אין בו ענין על הנמשל אלא הוא תשלום המשל בלבד.
וחלקו עליו מפרשי רש"י.
גור
אריה:
ואינו נכון, כי ודאי הוא ענין המשל…
בעל
לבוש
האורה:
… אבל אני אומר כי ודאי יש לו ענין גדול בנמשל.
הסבר,
מהו ענינו בנמשל?
מה מלמדים אותנו,
דברי רש"י אלה על דרך כתיבת התורה בכלל?
(אריכות,
קצור,
סדור).
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץהשנה השמונה עשרה (תשי"ט)
פרשת וישב
פרק ל"ז י"ח–ל"ז
למחציתו השניה של פרק זה עיין גם גליון וישב תשי"ב.
א.
שאלות כלליות:
1.
מהו יחסם של אחי יוסף לדברי ראובן כ"א–כ"ב ולדברי יהודה כ"ו ומהי סבת השוני שביחס?
2.
למה לא מוזכרת התחננותו של יוסף לפני אחיו כאן ומוזכרת רק בפרק מ"ב כ"א?
ב.
לז,
כ"ב.
אל
תשפכו
דם
השליכו
אותו
אל
הבור
הזה
אשר
במדבר.
רמב"ן:
ד"ה
אל תשפכו
דם, אמר להם: "הנה הייתי סובל לכם כאשר חשבתם להמית אותי בנכליכם כי גם אני שנאתיו,
ורציתי שיומת על ידי אחרים.
אבל אתם אל תהיו שופכי דם בידיכם,
חלילה לכם".
והכונה לראובן בכל זה היתה להצילו להשיבו אל אביו.
והכתוב ספר מה שאמר להם ראובן ושמעו אליו, אבל דברים אחרים אמר להם מתחילה, שלא קבלו ממנו,
כמו שאמר להם (מ"ב כ"א)
"הלא דברתי אליכם לאמור: אל תחטאו בילד ולא שמעתם".
וכאשר ראה שלא שמעו לעזבו,
אמר להם: "אם כן – אל תשפכו דם בידיכם".
ולא אמר "דמו",
כי הראה עצמו שלא יאמר כך לאהבתו,
רק שלא יהיו שופכי דם.
למד שאין עונש הגורם כעונש השופך דם בידיו.
1.
מה הם הקשיים בדברי ראובן שמישב הרמב"ן?
2.
מניין לרמב"ן שגם "דברים אחרים אמר להם מתחילה"
היינו דברים שלא נכתבו כאן,
ודלמא לא אמר אלא אותם דברים הכתובים כאן?
3.
מה רוצה הרמב"ן להוכיח בהביאו את הפ'
מ"ב כ"א?
ג.
לז,
כ"ה.
והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד.
רמב"ן:
כאשר נשאו עיניהם וראו מרחוק אנשים באים מדרך גלעד הכירו כי אורחת ישמעאלים היא בגמלים,
וידעו כי למצרים ילכו, כי מגלעד יובא הצרי והנכאת ולמצרים היה דרכם להוליך אותו. ולכן אמר להם יהודה: "הנה האנשים האלה מארץ מרחק והולכים אל ארץ רחוקה:
נמכרנו להם, כי לא יודע הדבר". וכאשר קרבו להם (= אליהם),
מצאו כי היו בעלי סחורה אשר להם נכאת והצרי,
אנשים מדינים סוחרים ששכרו הגמלים מהישמעאלים וימכרו את יוסף למדינים שקנו אותו לסחור בו לסחורה, כי אורחת ישמעאלים משכירי הגמלים לא יקנו הם סחורה לעצמם, ואמר "וימכרו את יוסף לי ישמעאלים"
כי להם מסרו אותו, שהם מוליכים הסחורה למצרים. וזה טעם (ל"ט א') "מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה",
כי היה בידם,
אבל המדינים היו בעליו והם סחרו בו,
והוא שאמר (ל"ז ל"ו)
"והמדנים מכרו אותו אל מצרים".
וכל מעשהו בכתוב פעם יספר אותו כמושל המצוה בו ופעם כשליח שיעשנו בידו.
כענין שנאמר (דברים י"א ז') "את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה"
וכתוב אחר (דברים ל"ב י"ב)
"ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני בני ישראל".
וכן אמר (מלכים א' ז')
"ותשלם כל המלכה אשר עשה המלך שלמה"
– וחירם עשאה. כדכתיב (מלכים שם) "ויבא אל המלך שלמה ויעש את כל מלאכתו".
וביוסף עצמו נאמר (בראשית ל"ט)
"ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה" – נותן
המעשה
למצוה
ולעושה
אותו.
ור'
אברהם אמר כי המדינים יקראו ישמעאלים, כאשר אמר הכתוב על מלכי מדין (שופטים ו') "כי ישמעאלים הם",
ואיננו כאשר חשב,
כי הכתוב שאמר "כי נזמי זהב להם", כי ישמעאלים הם,
ירמוז על בני קדם, שהמלחמה ההיא להם היתה, דכתיב (שופטים שם) "וכל מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדו",
ובני קדם הם ישמעאלים, כי על כל בני הפלגשים אשר לאברהם אמר (בראשית כ"ה)
"וישלחם מעל יצחק בנו – קדמה אל ארץ קדם".
גם יתכן שיהיו המלכים ישמעאלים והם מלכו על ארץ מדין כי למה יקראו מדין על שם ישמעאל אחיהם?
והנכון בפשט הכתוב ביוסף – מה שאמרנו בו. אבל רבותינו אמרו שנמכר פעמים רבות.
1.
מהם הקשיים בפרקי יוסף לח–לט שרצו המפרשים לישב בזה?
2.
מה בין הרמב"ן לבין הראב"ע בישוב הקשיים הנ"ל?
3.
הסבר את המלים המודגשות.
4.
מה מוכיח הרמב"ן בעזרת הפסוקים מדברים ומספר מלכים א'?
5.
האם מכריע הרמב"ן בשאלה "מי מכר את יוסף" כדעת רש"י וההולכים בשיטתו או כדעת הרשב"ם וההולכים בשיטתו?
עיין גליון וישב תש"ו
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
א. ב.** הסבר את דברי הרא"ם והסבר ביחוד מה ענין במדבר כ"ג כ' לעניננו! |
1. כ"א |
|
א.במה סוטה רש"י מן הפשט? ב.** ב. ישב את קושיתו |
2. כ"ג |
|
דרכו של רש"י היא לפרש מלה אם באמצעות אונקלוס, אם באמצעות לע"ז, למה לא פרש רש"י את ההוראה "שמוע" |
3. כ"ז |
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ט]
פרשת וישב
ל"ז י"ח–ל"ז
בתחילת השיעור יש להבהיר את מבנה הפרק כולו. אם נחלקו לפני מקום הפעולה הרי שפסוקים א'-י'
מהוים יחידה אחת:
יוסף עם אחיו ועם אביו (אח"כ רק עם אביו בביתו,
בבית אביו). ט"ו–ט"ז–י"ז יוסף בדרך,
ניתק הקשר עם אביו, הוסרה מעליו שמירתו,
ואל אחיו עדיין לא הגיע,
הוא לבדו ו"האיש"
עמו.
החל מי"ח המאורע העיקרי של פרקנו:
יוסף הגיע לדותן,
הוא נפגש באחיו,
השלכתו הבורה, מכירתו.
גליוננו עוסק רק בקטע הזה.
לשאלה א1 יש להבליט את השנוי במצב רוחם של האחים. למן סערת הרוחות החזקה ברגע ואותם אותו מרחוק ועד להרגשת האשמה וחפוש אחרי "מוצא של כבוד"
בראותם את האורחה.
יש להעמיד זה מול זה את דברי ראובן הראשונים:
לא נכנו נפש
ואת דברי ראובן השניים: אל
תשפכו
דם
השליכו
אותו
אל
הבור…
(זה חשוב מאד לגבי שאלה ב1) ואח"כ מול הצעת יהודה. למה לא נאמר אחרי דברי ראובן "וישמעו אחיו" – ולמה נאמר אחרי הצעת יהודה "וישמעו אחיו". (דברי רש"י שהובאו ב–ד3
אינם פותרים שאלה זו). יש גם לדון בשאלה מה תפקידן של המלים וישבו לאכול לחם שבין הצעת ראובן והגשמתה לבין הצעת יהודה. יש לדון בשאלה א1 מתוך ראית שלש האפשרויות: האם נתקבלה הצעת מיד ("וישמעו אחיו") ולא אחרי דיונים ממושכים (ועיין דברי הרמב"ן שאלה ב)
מפני שהמציע השני (יהודה)
היה מקובל יותר על האחים מאשר המציע הראשון (ראובן),
או מפני שדברי המציע השני נתקבלו יותר על דעתם (למה?)
או מפני שהזמן,
השעה בה הציע את הצעתו הייתה כשרה יותר ובגללה התקבלה ההצעה על דעתם.
המתעניין בשאלה א2
ובדרכה של תורה להביא לפעמים את המוקדם במאוחר ולהוסיף פרטים חשובים לא בספור התורה עצמו אלא רק בדברי אחד המשתתפים – יעיין בשאלה שנשאלה בגליון ויצא תשי"ג ולנוחיות הלומדים הובא בזה:
פרטי עבודת יעקב בבית לבן ונאמנותו ומסירותו בעבודה זו אינם מסופרים במקומם הכרונולוגי בפרק כ"ח (אחרי פסוק כ'
או אחרי פ'
ל')
אלא רק בפרקנו אחרי עזוב יעקב את לבן ולא בדברי הכתוב כי אם בדברי יעקב עצמו. (פסוקים ל"ח מ"א).
הסבר,
מה ראתה התורה לדחות תאור עבודתו וסבלו של יעקב עד כאן?
**
השוה למקומנו בראשית מ"ב כ"א ועיין רמב"ן שם וכן שמואל א'
כ"ח ג'.
מהו הקשי המשותף בכל שלשת המקומות והאם ניתן הוא לישוב בדרך אחרת?
אל יסתפקו הלומדים בתשובה הסתמית שאין מוקדם ומאוחר בתורה,
אלא ישתדלו להבין מדי פעם בפעם, למה נטתה התורה מן הסדר הכרונולוגי ולמה לא הביאה פרט פלוני במקומו? דברי הרמב"ן למ"ב כ"א על תשובותיו השונות שם מאירים עיניים לא רק לגבי מקום זה אלא לגבי דרך התורה בכללה בעניינים אלה.
דברי הרמב"ן בשאלה ב יש לקראתם בתשומת לב מרובה מאחר שבכל חלק מדבריו מיישב הוא קושיה נוספת, כדרכו.
הוא מלמדנו כאן להבין את כל אותן שיחות בהן חוזרת מלת "ויאמר"
או המלים "ויאמר להם" בשני פסוקים בזה אחר זה אף על פי שהמדבר הוא אחד בשני הפסוקים.
דוגמאות נוספות:
בראשית
ט"ו:
ב'.
ויאמר
אברם…
מה
תתן
לי
ואנכי
הולך
ערירי
ובן
משק
ביתי
הוא
דמשק
אליזער.
ג'.
ויאמר
אברהם:
הן
לי
לא
נתת
זרע
והנה
בן
ביתי
יורש
אותי.
בראשית
ל': כ"ז.
ויאמר
אליו
לבן
אם
נא
מצאתי
חן
בעיני
נחשתי
ויברכני
ה'
בגללך.
כ"ח.
ויאמר:
נקבה
שכרך
עלי
ואתנה.
שמות
ג':ה'.
ויאמר:
אל
תקרוב
הלום,
של
נעלך
מעל
רגליך
כי
המקום…
ו'.
ויאמר:
אנכי
אלוהי
אביך
אלוקי
אברהם
אלוקי
יצחק
ואלקי
יעקב.
במדבר
ל"ב:
ב'.
ויאמרו
אל
משה
ואל…
עטרות
ודיבן…
הארץ
אשר
הכה
ה'…
ארץ
מקנה
היא
ולעבדך
מקנה.
ה'.
ויאמרו:
אם
מצאנו
חן
בעיניך
יותן
את
הארץ
הזאת
לעבדיך.
מלכים
ב' ו':
כ"ז.
ויאמר
(המלך):
אל
יושיעך
ה'
מאין
אושיעך?
המן
הגרן
או
מן
היקב?!
כ"ח.
ויאמר
לה
המלך:
מה
לך?
לפי מה שהסביר לנו הרמב"ן כאן במקומנו (בשאלה ב) נוכל לפקח אזנינו ולשמוע מה קרה כפעם בפעם בין דבור ראשון ובין דבור שני מה היה תכנה של אותה הפסקה אשר מציין. אותה המקרא במלה האחת בלבד "ויאמר".
לשאלה ג יש להעיר: אם רוצה המורה לעסוק בה – הרי שיצטרך לגולל את כל פרשת הסתירות שבין רש"י לרשב"ם בשאלה זו.
(חשובים הם ביותר לשאלה זו דברי שד"ל שהובאו בשלמות בגליון וישב תש"ו)
אך ידע המורה שאם פותח הוא בבעיה זו של "מי מכר את יוסף" הרי שעליו לעסוק בה לפחות שעה שלמה ויותר, ולא יוכל אז לעסוק גם בשאלות אחרות מתוך גליוננו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – [תשכ"ב]
וישב
פרק לז, פסוקים יח –
כח
א.
לז,
יח
…
ויתנכלו אתו להמיתו:
1. רש"י
לז, יח:
ויתנכלו:
נתמלאו נכלים וערמומיות.
א**.
מה ראה רש"י להביא במקום הפועל "התנכל"
פועל אחר ולהוסיף שם עצם "נכלים"
במושא,
מה תיקן בזה?
ב.
למה לא הסתפק בשם עצם אחד, והוסיף עליו עוד "ערמומיות"?
ג**.
האם לפי פירושו של רש"י יש להבין את למ"ד של "להמיתו"
כלמ"ד של אחד הפסוקים הבאים:
שמואל–א
ב, כה
כי
חפץ
ה'
להמיתם
שמואל–א
יט, ב
מבקש
שאול
אבי
להמיתך
שמואל–א
יט, טו העלו
אותו
במיטה
אלי
להמיתו
2. ספורנו
לז, יח:
ויתנכלו
אותו
להמיתו: הנה לשון "נכל"
יורה על המצאה להרע כמו "בנכליהם אשר נכלו לכם" (במדבר כה, יח).
אמר שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית,
ושבא אליהם לא לדרוש שלומם אלא למצוא עליהם עלילה או להחטיאם,
כדי שיקללם אביהם או יענישם הא–ל ית' וישאר הוא לבדו ברוך מבנים,
ולשון התפעל יורה על ציור הדבר בנפש כמו "אתה מתנקש בנפשי להמיתני" (שמואל–א כח, ט)
– מצייר בלבבך מוקש על נפשי.
ולשון "להמיתו"
שימית הוא את אחיו כמו "ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשותכם אותם" (דברים ד, יד),
וכמו "לעברך בברית ה'
אלוקיך"
(דברים כט, יא).
ובזה הודיע מה היה למו,
בהיות כולם צדיקים גמורים עד שהיו שמותם לפני ה'
לזכרון,
איך נועדו לב יחדו להרוג את אחיהם או למכרו ולא נחמו על הרעה,
כי גם כשאמרו "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו (מב,
כא),
לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או מיתתו, אלא על אכזריותם בהתחננו.
והנה הגיד הכתוב,
כי ציירו בלבם וחשבו את יוסף לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא או בשניהם,
והתורה אמרה "הבא להרגך השכם להורגו".
א.
במה שונה פירושו מפירוש רש"י בתפישת משמעות ההתפעל של "ויתנכלו"?
תן דוגמאות להתפעל בשתי ההוראות!
ב.
מה רצה להוכיח בעזרת שני הפסוקים בדברים ד ובדברים כט?
ג**.
איזה משני הכינויים מתאים לכינוי של "להמיתך"
לדעת ספורנו ואיזה משניהם לדעת רש"י?
בראשית יט, יז:
ויהי
כהוציאם
אותם
החוצה
שמות יב, מב:
ליל
שמורים
הוא
לה'
להוציאם
מארץ
מצרים
ד.
מהי התמיהה שבדברי האחים מב,
כא שאותה מיישב ספורנו?
ה.
היכן אמרה התורה "הבא להורגך השכם להורגו"?
ו*.
המתאימה תפישתו של ספורנו להקשר יותר מתפישתו של רש"י?
ב.
בראשית פרק לז פסוק יח:
ויראו אתו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אתו להמיתו:
אור
החיים
לז, יח:
… עוד ירצה על זה הדרך "ויראו אותו מרחוק"
פירוש:
מריחוק הלבבות, שלא ראוהו כראיית אחים לאחיהם,
אלא כאיש מרוחק מהם,…
מה הקושי בפסוקנו שאילצו להוציא המילים ממשמעותם?
ג.
ל,
כה:
וישבו לאכל לחם…
ר'
אברהם
בן הרמב"ם:
מורה שלא נתחרטו על מה שעשו ועל חוזק חריצותם ועל שטיפת כעסם עליו,
וזה ממה שמדגיש את חטאם במעשה.
ספורנו
לז, כה:
וישבו
לאכל
לחם: שלא היה כל זה בעיניהם תקלה או מכשול שימנעם מלקבוע סעודתם,
כמו שהיה ראוי לצדיקים כמותם,
כשאירעה תקלה על ידם, כמו שעשו ישראל אחר שהרגו את שבט בנימין כאמרו "וישבו שם עד הערב לפני האלקים, וישאו קולם ויבכו בכי גדול,
ויאמרו למה ה'
אלהי ישראל היתה זאת בישראל להיפקד היום מישראל שבט אחד (שופטים כא, ב).
וכן דריוש כשהשליך את דניאל בגוב אריות דכתיב "ובת טות (ולן בצום) ודחון לא הנעל קדמוהי (ועינוגים לא הביא לפניו) (דניאל ו, יט).
וזה קרה להם מפני שחשבו את יוסף לרודף שכל הקודם להרגו זכה, כשאין דרך להציל הנרדף בזולת זה.
העמק
דבר:
וישבו
לאכול: מספר הכתוב בשבחם של שבטי י–ה שגם בכל חמתם ופעולתם לרעה ליוסף,
מכל מקום לא יכלו לישב במנוחה מרוב התפעלות (=התרגשות)
על המקרה שבא לידם ועל החמלה, שהרי בכה והתחנן להם. על כן גם בשעה שישבו לאכול, וידוע שישיבתם היתה על הארץ כמנהג המדינה,
ואם כן אי אפשר לראות מרחוק. אבל המה נשאו עיניהם וראו מרחוק, והיינו משום שעמדו בתוך האכילה כמשתאה לראות דבר מה יסכון להם לאותו מעשה.
1.
מה הקושי שרצו שלושתם ליישב?
2.
מה ההבדל ביניהם בהערכת התנהגות בני יעקב?
3 *.
מניין לבעל העמק דבר, "שבכה והתחנן להם"?
4
**. היכן מצינו בספר בראשית שהמתרגש (בלשונו – "המתפעל")
אינו יכול לשבת ובהתיישבו קם מידי פעם בפעם?
ד.
לז,
כה:
וישבו לאכל לחם…
מדרש
תהילים
מזמור
י: יתפשו במזמות זו חשבו –
אלו השבטים.
א"ר יודן: מאן דאמר "רחמנא וותרן הוא"
ליוותרון מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה.
אמר הקדוש ב"ה לשבטים: אתם מכרתם אחיכם מתוך מאכל ומשתה, שנאמר (בראשית לז, כה)
"וישבו לאכל לחם".
הרי בניכם נמכרים בשושן מתוך אכילה ושתיה,
שנאמר (אסתר ג, טו)
"והמלך והמן ישבו לשתות".
1.
הסבר את הרעיון המבוטא במדרש זה!
2.
הידועים לך עוד מדרשי חז"ל המבטאים רעיון זה?
3.
מי מן המפרשים שבשאלה הקודמת קרוב למדרשנו בהערכת מעשה האחים?
ה.
לז,
כה:
וישבו לאכל לחם…
ר'
יוסף
בכור
שור:
דרך הרועים, שמקצתן אוכלים ומקצתן עומדים על הבהמות, ואחר שאכלו מקצתן,
הולכים אותם שאכלו אל הבהמות,
והאחרים אוכלים, ואין דרכם לאכול כולם ביחד.
והיה אוכל יהודה ומקצת אחיו,
וראובן ומקצת אחיו היו שומרים הצאן. ולפיכך לא ידע ראובן במכירתו.
ויש אומרים: כי ראובן היה מתענה על ששכב את בלהה (בר"ר פד, יט;
פסדר"כ קנט, ב;
מדרש משלי פא).
ויש אומרים (שם בבר"ר פד, טו;
ובמדרש משלי שם)
שהיה כל אחד משמש את אביהם יומו,
והגיע יומו של ראובן. אבל תימה, על שהיו רחוקין מאביהם, וראובן היה שב אל הבור?
1.
במה שונה הוא עקרונית גם מן המדרש,
גם מן המפרשים שבשאלה ג?
**
2. היש הסבר אחר להעדרו של ראובן מן המכירה?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ב]
וישב
פרק לז, פסוקים יח –
כח
החל מפסוק יח בפרקנו מתחילה פסקה חדשה,
מכאן מתחיל המאורע המכריע: "מכירת יוסף". לחלק זה של פרקנו עיין גם גיליון וישב תשי"ב ולהתנהגות ראובן במיוחד גיליון וישב תשי"ט.
בשאלה הידועה מי מכר את יוסף, האם האחים מכרוהו או המדיינים גנבוהו ומכרוהו מבלי דעת האחים, עסק בפרוטרוט גיליון וישב תש"ו (ולעמדת הרמב"ן בשאלה זו עיין וישב תשי"ט שאלה ג).
הפעם פנינו למספר מצומם של פסוקים העוסקים בהתנהגות האחים כולם. כל מחשבותיהם ומעשיהם מזמן עוזבם את אביהם לא סופרו בכתוב. גם המניע לעזיבתם – כולם כאיש אחד – את אביהם אינו ברור. האם המילים "לרעות את צאן אביהם בשכם"
הם הטענה אשר בפיהם, כדי להצדיק עצמם בפני אביהם או הם מתן חיבה אמיתית כנה,
אף זה לא ניתן להכרעה.
(ועיין רש"י פסוק יב!)
כל מה שידוע לנו עליהם מאז עוזבם את הבית עד פסוק יח בפוגשנו אותם שוב הוא אשר נאמר לנו מפי ה"איש"
המסתורי.
שמעתי אומרים "נלכה דותינה", ואם קביעת מקום בלבד הוא או נרמזים בזה תכניות ו"נכלי דתות" – אף זה שנוי במחלוקת. (ועיין רש"י פסוק יז וביחוד הרמב"ן
לז, יז
ד"ה
נסעו
מזה:
"… אבל הכוונה להם כי האיש גבריאל אשר הגיד לו הגיד אמת,
ואמר לשון משמש לשני פנים,
ושניהם אמת, והוא לא הבין הנסתר בו,
והלך אחר הנגלה ממנו, וילך אחר אחיו וימצאם בדותן כאשר אמר לו…" ).
החל מפסוק יח רואים אנו את האחים שוב ושומעים את דבריהם.
פסוק יח על ההתפעל של "ויתנכלו"
שלאחריו מושא ישיר "אותו"
דורש פתרון. לדברי רש"י אלה (שאלה א) נביא בזה את דברי הבאר יצחק המטיב לנתח את דברי רש"י העוסקים בבעיות לשוניות.
באר
יצחק ד"ה
ויתנכלו:
פועל נכל שעניינו – "ערמומיות"
להרע,
אף שהוא פועל יוצא כמו פועל חשב שהוא יוצא לשני ויפול בו שאלת "מה"?
ותשובת "את מה חשב?"
והדבר הנחשב הוא הפעול (המושא),
כי גם בפועל "נכל"
רק הערמימות הנחשב הוא הפעול.
אבל כאן (בפסוקנו)
– מלבד שבא "ויתנכלו"
בהתפעל שהוראתו ע"פ רוב הפעולה החוזרת אל הפועֵל –
לא נמצא הפעול שאחריו בפירוש כלל. (לא נאמר מהו תוכן ההתנכלות.
מה חסר? – המושא),
כי אין מילת "אותו"
שלאחריו הפעול, כי אם הדבר הנחשב והדבר שאותו נכלו הוא הפעול.
וכן אין הפעול מילת "להמיתו",
שאחר–כך,
שההריגה אינה אלא פעול "החושב"
ולא פעול "הנוכל".
כי מגדר הערמימות הוא מחשבת אופן עשיית הפעולה שלא יורגש הפעולה או תכליתה או פועלה,
ואם כן אין הפעולה עצמה כי אם רק תחבולת ההסתרה וההעלמה היא פעול "הנוכל",
והפעולה עצמה היא פעול ל"חושב".
ולכן לא ייתכן לומר רק "חשב להמיתו" ולא "נכל להמיתו".
והנה התחבולה שהיא פעול הנכלות כאן הוא מה שנאמר אחר כך "ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו",
לכן בעל–כורחנו צריך לומר:
שמה שנאמר כאן ויתנכלו להמיתו אינו על דרך הוראת הפעול, כי אם על דרך הוראת התכלית ,
והלמ"ד (של להמיתו) היא למ"ד התכלית, שתכלית נכליהם היתה למען יוכלו המיתו.
וזהו שאמר רש"י כאן "נתמלאו נכלים וערמומיות",
שמאמר ויתנכלו הוא מאמר שלם בפני עצמו,
ולא בא הכתוב לבאר כאן פעול ההתנכלות , ר"ל מה התנכלו,
רק שתחילה אמר על דרך כלל שנתמלאו נכלים וביאר אח"כ התכלית ואמר "להמיתו",
ר"ל:
למען יוכלו המיתו.
ודו"ק!
ראוי ללומדים לעמוד על הדברים האלה בכל דיוקם, למעון יווכחו כמה הבנה בדקות הלשון יש בפירושיו הקצרים מיעוטי המילים של רש"י.
לשאלה א/1 השווה רש"י:
בראשית
ד, ז
ד"ה:
תשוקתך
… שוקק ומתאוה להכשילך
ויקרא
כג, מ
ד"ה:
וענף
עץ עבות:
שענפיו קלועים כעבותות וכחבלים
דברים
לב, לו:
ד"ה:
עצור:
נושע על ידי עוצר ומושל שיעצור בהם
לדברי ספורנו א/2
המלמדים זכות על האחים יש יסוד בלשון (ואולם אין לערבב או להשלים בין תפישתו את התפעל של ויתנכלו עם תפישת רש"י כפי שהסברנוה בעזרת הבאר יצחק). ליסוד הלשוני עיין דברי רש"י
דברים
כח, סח
והתמכרתם
שם לאויביך
– אתם מבקשים להיות נמכרים להם לעבדים ולשפחות:
ואין קנה –
כי יגזרו עליך הרג וכליון:
והתמכרתם – בלע"ז איפורוונדרי"ץ וור"ש (און איהר וועט זיך אליין פערקויפען) ולא יתכן לפרש והתמכרתם בלשון ונמכרתם ע"י מוכרים אחרים מפני שנאמר אחריו ואין קונה:
דברים
כט, יח
והתברך
– בנדיר"א שוי"א בלע"ז (זיך אליין בענצען.
זיך פאר געבענצט האלטען) כמו והתגלח והתפלל:
ודברי
ר' זאב
וולף
היידנהיים
– הבנת
המקרא
לדברי
רש"י
הראשונים:
… ועיקר הוראת התפעל על ציור עניין מה אשר בנפש,
יהיה כן חוץ לנפש או לא יהיה כן. דוגמת דברים כט,
יח ד"ה והתברך בלבבו.
רוב שאלות גיליוננו עוסקים באותה "אכילת לחם" התמוהה של האחים אחרי השלכת יוסף הבורה.
ויש דנים אותה לשבחם ויש דנים אותה לגנותם. הפליאה הגדולה היא:
מה ראתה התורה צורך לספר פרט זה?
אולם אם נפרש את כל עניין מכירת יוסף ע"פ תפישת הרשב"ם (ועיין גיליון וישב תש"ו)
– הרי פרט זה חשוב להבנת כל העניין,
ולהסבר האפשרות שהמדיינים משכוהו מתוך הבור מבלי שירגישו בכך האחים.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
בעריכת נחמה ליבוביץ שנת העשרים וארבע (תשכ"ה)
פרשת וישב
פרק ל"ז י"ח–כ"ד
א.
לז,
כ"א.
וישמע ראובן ויצילהו מידם
ויאמר:
לא נכנו נפש.
כ"ב.
ויאמר
אליהם
ראובן:
אל
תשפכו
דם
השליכו
אותו
אל
הבור
הזה…
רמב"ן:
ד"ה
אל תשפכו
דם: אמר להם: הנה הייתי סובל לכם כאשר חשבתם להמית אותי בנכליכם כי גם אני שנאתיו,
ורציתי שיומת על ידי אחרים,
אבל אתם אל תהיו שופכי דם בידיכם,
חלילה לכם.
והכונה לראובן בכל זה היתה להצילו להשיבו אל אביו.
והכתוב
סיפר
מה שאמר
להם ראובן
ושמעו
אליו, אבל דברים אחרים אמר להם מתחילה, שלא קבלו ממנו,
כמו שאמר להם (מ"ב כ"א)
"הלא דברתי אליכם לאמור: אל תחטאו בילד ולא שמעתם";
וכאשר ראה שלא שמעו לעזבו,
אמר להם: "אם כן – אל תשפכו דם בידיכם".
ולא אמר "דמו",
כי הראה עצמו שלא יאמר כך לאהבתו,
רק שלא יהיו שופכי דם;
למד אותם שאין עונש הגורם כעונש השופך דם בידיו.
רלב"ג
התועלת
השביעי:
ראוי לאדם כשיראה רצון איש או אישים לעשות פעל מגונה, שיעתיקם מהרצון ההוא מעט מעט,
שאם רצה להעתיקם יחד מהרצון ההוא, יהיה זה סיבה אל שלא ישמעו אליו וישלימו רצונם להרע. ולזה תראה, כי ראובן שראה רצון אחיו להרוג את יוסף וראה שאם יאמר להם שיעזבוהו,
לא ישמעו לו לרוב שנאתם אותו, הנה העתיקם מהרצון ההוא מעט מעט, ואמר להם שלא ישפכו דם אך ישליכו אותו בבור וימות מעצמו.
והנה חשב ראובן להעתיקם מעט מעט מהרצון ההוא וממדרגה אחר מדרגה עד שלא יגיע ליוסף היזק מהם,
או יוליכהו הוא בעצמו אל אביו בזולת ידיעתם.
וזה גם כן היה סיבה אל שנעתקו מזה הרצון השני ושמעו אל יהודה ושאמר להם,
שימכרוהו לישמעאלים.
בן
אמוזג
ד"ה
לא נכנו
נפש: לברוח מן הכפל אומר אני ש"ויאמר לא נכנו נפש" ר"ל,
שגמר בלבו ואמר:
אינו ראוי להכותו נפש, ולהוציא מחשבתו לפעל "ויאמר אליהם ראובן":
אל תשפכו דם…
באור:
ד"ה
ויצילהו
מידם: שלא נהרג, והוא כלל, ואחרי זה פירט ופרש היאך:
"ויאמר להם לא נכנו נפש"
וכן תרגם האשכנזי (הרמבמ"ן)
"שפדאך נעהמליך".
מלבי"ם:
ד"ה
וישמע
ראובן
ויצילהו
מידם: מבואר שתחילה רצה להצילו לגמרי שלא יעשו לו מאומה,
וכאשר לא שמעו לו אמר:
"לא נכנו נפש"
על כל פנים אל תהרגו אותו, שדי בעונש אחר,
וכאשר לא שמעו גם לזה "ויאמר להם: אל תשפכו דם"
כי תוכלו להרג אותו ע"י גרמא שתשליכו אותו אל הבור הזה העמוק שלא יוכל לצאת ממנו…
1.
מה הם הקשיים שבפסוקינו המיושבים ע"י הרמב"ן?
2.
הסבר את דברי הרמב"ן המודגשים
3.
מתי אמר ראובן את דבריו המסופרים במ"ב כ"ב,
לדעת הרמב"ן ולמה לא ספרם הכתוב במקומנו?
4.
מהו ההבדל העיקרי בין דעת בן אמוזג לבין דעת הרמב"ן ומהי חולשת פרושו של בן אמוזג?
5.
למי מן הפרושים שהבאנו קרובה דעת המלבי"ם ולמה צרף לפירושו לפסוקינו גם את דעתו על דברי יהודה (פ'
כ"ו)?
6.
מהו ההבדל בין דעת הבאור לדעת המלבי"ם ומי נראה לך קרוב לפשוטו של מקרא?
ב.
לז,
כ"ד.
והבור ריק אין בו מים.
שבת
כ"ב
ע"א:
(וכן בקצור בבראשית רבה פ"ד (ט"ז)
אמר רב כהנא:
דרש ר נתן מניומי משמיה ד"ר תנחום: מאי דכתיב "והבור ריק אין בו מים"?
ממשמע שנאמר "והבור ריק" איני יודע, שאין בו מים?!
מים אין בו,
אבל נחשים ועקרבים יש בו.
רש"י
לפסוקנו:
ממשמע שנאמר "והבור ריק" איני יודע שאין בו מים:
מה תלמוד לומר:
"אין בו מים"?
מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו.
1.**
ומקשים
מפרשי
עין יעקב:
ומנין להם לדרוש כך, ודילמא בא לומר שעצים ואבנים,
עפר וצרורות וטיט היו בו?
ישב קושיתם!
2.**
הרא"ם
מקשה:
ולמה לא אמר הכתוב: "והבור ריק ממים"?
ענה לקושיתו!
3.**
ומקשים:
ומנין להם דדוקא נחשים ועקרבים היו בו?
ומביא כשר תורה
שלמה (וישב קמ"ד בבאור): בנמוקי
רבנו
ישעיה
מטראני
הראשון
כתוב:
נרמז בקרא "אין בו מים וישבו לאכול"
– אל תקרי "וישבו לאכל" אלא ויש בו לאכול" = נחשים ועקרבים שאוכלים!
ואולם
המפרש
על רש"י
ר' יעקב
קניזל
(מגולי
ספרד, חי
בטורקיה) בספר
"פירושים
על רש"י
לאלמושנינו, קניזל
ועוד, קושטא
רפ"ה):
דקדקו,
שהיו בו נחשים ועקרבים, מפסוק אחד שבחמש דברים (והוא אומר את הפסוק).
התוכל למצוא מהו הפסוק?
ג.
לז,
כ"ד.
והבור ריק אין בו מים.
רמב"ן:
(אחרי הביאו דברי רש"י דלעיל) ואם כן – (= אם לפי דברי רש"י שהם דברי בותינו בשבת כ"ב)
היו הנחשים והעקרבים בחורי הבור,
או שהיה הבור עמוק ולא ידעו כן;
שאלו היו ראוים אותם (=
את הנחשים) ולא יזיקו ליוסף,
היה הדבר ברור להם שנעשה לו נס גדול ושהוא צדיק גמור,
וידעו כי זכותו תצולנו מכל רע, ואיך יגעו במשיח ה' אשר הוא חפץ בו ומצילו,
וכענין שנאמר (דניאל ו' כ"ב)
"אלוקי שלח מלאכיה וסגר פום אריותיו ולא חבלוני כל קבל די קדמוהי זכו השתבחת לי"
(= אלוקי שלח מלאכו וספר פי האריות ולא חבלו בי,
בעבור אשר נמצאת לי זכות לפניו), אבל הם לא ידעו בדבר.
ועל דרך הפשט יאמר "והבור ריק אין בו מים"
כלל,
שגם אם היו בו מים מעט יקרא ריק, וכן (ישעיה ל"ח א') "כי מת אתה ולא תחיה"
– כלל בשום פנים,
והכל באור וחיזוק.
1.
בדברי הרמב"ן הראשונים (עד ועל דרך הפשט) מיושבת קושיה אשר מקשים אותה מפרשי המדרש על פסוק כ"ב,
מהי הקושיה?
2.
כיצד מתייחס הרמב"ן בדבריו לדברי המדרש המובא ברש"י?
3.
השוה לדברי רש"י ולדברי הרמב"ן את דברי שניהם בשמות כ"ב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים. (רמב"ן ד"ה כל אלמנה)
א.*
במה דומה דרכו של רש"י שם לדרכו במקומנו?
ב.**
מה ראה הרמב"ן שם ללכת באותה דרך בה הולך רש"י (ורבותינו במכילתא) ולא אמר גם שם: "והכל באור וחזוק"?
ד.
לז,
כ"ד.
והבור ריק אין בו מים.
זהר
וישב
ק"ו,
קל"א:
(על פי תרגום הסולם) "ויקחוהו וישליכו אותו הבורה" – ר'
יצחק אמר: אין נחשין ועקרבין הוו ביה,
אמאי כתיב בראובן "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו"?
וכי לא חייש ראובן להאי (= וכי לא חשש ראובן לזה),
דהא אינון נחשין ועקרבין ינזקו ביה? (שאותם נחשים ועקרבים יזיקוהו)? ואיך אמר, להשיבו אל אביו,
וכתיב "למען הציל אותו"?!
אלא חמא ראובן,
דניזקא אשתכח בידייהו דאחוי, (= אלא ראה ראובן שהנזק הוא ודאי כשהוא בידיהם של אחיו), בגין דידע כמה שנאין ליה (= כי ידע כמה שונאין אותו אחיו) ורעותא דלהון לקטלא ליה (=
ורצונם להרגו). אמר ראובן: טב למנפל ליה לגו גובה דנחשין ועקרבים,
ולא יתמסר בידא דשנאוי, דלא מרחמיה עליה.
(= מוטב להפילו לתוך הבור שיש בו נחשים ועקרבים ולא יהא נמסר בידי שונאיו שאין מרחמים עליו).
מכאן אמרו: יפול ברנש גרמיה לאשא, או לגובא דנחשין ועקרבין ולא יתמסר בידא דשנאוי (=
יפיל אדם עצמו לאש או לבור של נחשים ולא ימסור עצמו לידי שונאיו).
בגין,
דהכא (= מפני שכאן, בבור)
אתר דנחשים ועקרבים,
אי איהו צדיקא,
קב"ה ירחיש ליה ניסא (אם הוא צדיק,
הקב"ה יעשה לו נס) ולזמנין דזכו דאבהן מסייעין ליה לבר נש וישתזיב מניייהו,
(= ולפעמים זכות אבותיו עומדת לו וינצל מהם – מן הנחשים) אבל כיון דיתמסר בידא דשנאוי,
זעירין אינון דיכלין לאשתזבא. (= מועטים הם היכולים להינצל).
1.
מה ההבדל בינו לבין פירוש הרמב"ן?
2.
מה הרעיון הכללי שכלול בדברי הזהר האלה והיכן מצינו רעיון זה בנ"ך?
3.
הזהר מוצא בהמשך דבריו סעד בלשון התורה בפ' כ"ב.
מהו הסעד?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושש [תשכ"ז]
וישב
פרק לז א – יא
א.
שאלה כללית:
לז,
ג:
וישראל
אהב
את
יוסף
….
לז,
ד:
ויראו
אחיו
כי
אותו
אהב
אביהם
….
ר'
יצחק
עראמה
עקידת
יצחק –
שער
כח, דף
רכ"ב
הכתובים האלה מגלים טפח ועוד בטעם השנאה וסיבת כל המעשה ההוא אשר עשו.
וזה,
כי יעידו שאף על פי שהיה (יוסף)
נוהג עמהם במידת נערות ומביא דבתם אל אביהם, לא על זה שנאוהו, כי ידעו שהיא מידה של נערות, וכי יזקין יסור ממנה. אבל כאשר ראו,
כי אותו אהב אביהם לבדו מכל בניו – שהכוונה לדעתם שאינו אוהב מכולם אלא אותו לבד, כי מ"ם "מכל בניו" כמ"ם של "ויתן לו מעשר מכל" (בראשית יד, כ).
– הנה עלה על לבם כי הוא היה העיקר אצלו ולו משפט הבכורה והברכה,
כי הוא הבן הבכור לאהובה,
ושאחיו כולם אצלו (אצל יעקב) כבני הפלגשים, וכבר חשבו, שיקרה להם כמו שקרה לישמעאל ובני קטורה עם יצחק,
וכמו שקרה לעשו עם יעקב.
וכל הימים אשר הוא חי על האדמה לא יהיה להם חלק באלהי ישראל,
ולא להם יהיה הזרע אשר נאמר עליו ברכת אברהם ויצחק "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך"
(שם יז, ז).
ונתאמתה להם מחשבה זאת, כי ראו עד עתה לא זכה בברכה זו כי אם אחד מבני האבות לבד, וגזרו,
כי זאת היא סיבת האהבה אשר אהבו והכבוד אשר כבדו, במה שעשה לו כתונת פסים וכו'. ועם מה שאמרו ז"ל,
שכל מה שלמד (יעקב)
משם ועבר מסר לו (ליוסף).
(ועיין רש"י פסוק ג ד"ה בן זקונים).
והנה באמת אם היה הדבר כפי אשר חשבוהו, היתה שנאתם וקנאתם אותו מצווה או זכות,
מחויבים על זה,
והיה להם להתנכל בכל יכולתם עמו ועם אביהם לתת עליהם ברכה,
כמו שהשתדל יעקב ורבקה עם עשו ויצחק,
כי הענין היתה להם אחד,
… כי הסיבה אחת בעינה כפי מה שחשבוהו.
1.
במה שונה תפישתו מן התפישה הרגילה?
2.
מה רצה לפרש בעזרת הפסוק מבראשית יד "מעשר מכל", ונגד איזה פירוש של פסוקנו נאמרו דבריו אלה?
3.
במה דומה ענייננו לעניין רבקה ויעקב בבראשית פרק כז?
4.
מנין לבעל העקדה,
שלא על הבאת הדיבה שנאו אותו?
ב.
לז,
ב:
…
וַיָּבֵא
יוֹסֵף
אֶת
דִּבָּתָם
רָעָה
אֶל
אֲבִיהֶם:
מדרש רבה בראשית פרשה פד פסקה ז
… ויבא יוסף את דבתם רעה:
מה אמר? ר'
מאיר,
ורבי יהודה, ורבי שמעון. ר'
מאיר אומר: חשודים הן בניך על אבר מן החי.
רבי יהודה אומר:
מזלזלין בבני השפחות וקורין להם עבדים. ר'
שמעון אומר: תולין הן עיניהן בבנות הארץ.
ר'
יהודה בר סימון אמר: על תלתיהון (שלושתם)
לקה – (משלי יז, יא):
"פלס ומאזני משפט לה'".
אמר לו הקב"ה:
אתה אמרת חשודים בניך על אבר מן החי, – חייך אפילו בשעת הקלקלה אינם אלא שוחטים ואוכלים, "וישחטו שעיר עזים"
(בראשית לז, לא).
אתה אמרת מזלזלים הם בבני השפחות וקורין להם עבדים,
(תהלים קה, יז):
"לעבד נמכר יוסף".
אתה אמרת תולין עיניהם בבנות הארץ, חייך שאני מגרה בך את הדוב (בראשית לט, ז):
ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ותאמר שכבה עמי".
רש"י
לז, ב
את
דבתם
רעה: כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו: שהיו אוכלין אבר מן החי,
ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים,
וחשודים על העריות,
ובשלשתן לקה. על אבר מן החי –
וישחטו שעיר עזים במכירתו ולא אכלוהו חי,
כדי שילקה בשחיטה.
ועל דבה –
שספר עליהם, שקורין לאחיהם עבדים – לעבד נמכר יוסף.
ועל העריות שספר עליהם –
ותשא אשת אדוניו את עיניה ….
אברבנאל:
(עמ'
שס"ג,
א)
ואמנם אמרו: "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם":
בא להגיד גם כן משלמות מדותיו של יוסף, שהיה חפץ שיהיו אחיו שלמים במידותיהם ולכן לא היה מספר לאביו מידה מגונה שראה בהם,
כי זה לא יקרא "דיבה רעה", ולא גם כן היה משקר בהם חלילה,
ולזה ייאמר ויוצא יוסף דבה רעה. אבל אמר "ויבא",
להגיד כי בעבור שהיה עם אביו בעיר,
כשהיה שומע מפי אנשי העיר בשווקים וברחובות,
שהיו אומרים גנות ממעשיהם, אותה דיבה כמו ששמעה היה הוא מביא אל אביו,
ולא היה מאמת שכך היה,
אלא שכן שמע מפי אנשי העיר. והתבונן אמרו: "אל אביהם", כי אילו היה מספר אותה בשוק היה בכלל מספר לשון הרע;
אמנם יוסף לא היה מביאה כי אם "אל אביהם" – מהצד שהוא אביהם,
כדי שייסרם וידריכם וירחיקם מהחטא וימחה הגנות מהם, ולא יהיה פוצה פה ומצפצף נגדם בכל הארץ, ולא לתכלית אחר,
להראות עצמו בפני אביו צדיק ואחיו רעים.
1.
עיין בשאלה הבאה בדברי ספר הרקמה. האם הכינוי של "דבתם"
הוא הקרוי בדבריו "כינוי הפועל" או הוא "כינוי הפעול" (לפי דעת המדרש והפרשנים דלעיל)?
2.
לדברי
המדרש
(שהובאו
גם ברש"י)
"ובשלושתם
לקה" מקשה
בעל גור
אריה:
ואם תאמר: אחר שראה באחיו הדברים – אם כן למה לקה?
וכי מי שראה רעה באדם,
למה לא יגיד לאביו, כדי להפרישו מן העברה?!
כיצד תיישב את קושייתו?
3.
למה מביא המדרש כהוכחה על מכירת יוסף לעבד את הפסוק מתהלים והלא הדבר נאמר בפירוש בתורה?
4.
מניין לרש"י שרק כל רעה שהיה רואה באחיו היה מספר,
ושמא גם דברים שלא ראה אלא שבדה מלבו?
**
5. בפירושו של אברבנאל ישנו ביאור לתמיהה סגנונית שבפסוקנו, מהי התמיהה ומה הסברו?
ג.
לז,
ד:
וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ
וְלֹא
יָכְלוּ
דַּבְּרוֹ
לְשָׁלֹם:
מדרש
תנחומא
ישן וישב
ז (ש.
באבער,
דף
צ ע"ב)
"ויראו
אחיו כי
אותו אהב
אביהם
מכל אחיו
וישנאו
אותו ולא
יכלו
דברו
לשלום": שהיה בא ושואל בשלומם ולא היו משיבים אותו. למה?
שהיה כך מנהגו,
שהיה שואל בשלומם.
יש לך אדם שעד שלא נכנס לשררה הוא שואל בשלום בני אדם, אבל משנכנס לשררה,
רוחו גסה עליו ואינו משגיח לשאול לשלום בני העיר.
אבל יוסף לא היה כן,
אע"פ שנכנס לשררה הוא היה מנהגו לשאול בשלום אחיו,
שנאמר:
"וישאל להם לשלום (בראשית מג, כז).
ר'
יונה
אבן ג'נאח
ספר הרקמה
שער יז
(עמ'
ריט
– רכ)
והכינוי הבא עם המקור יהיה שני מינים:
אם שיהיה כינוי הפועל, או שיהיה כינוי הפעול בו,
ואם יהיה כינוי הפועל – האחד או יותר מאחד – לא יהיה כי אם מחובר,
כמו:
"בשלחי את חצי הרעב הרעים בהם" (יחזקאל ה, טז);
"ובדברי אותך אפתח את פיך"
(שם ג, כז);
"בדברם אל פרעה"
(שמות ז, ז)
…
ואם יהיה כינוי הפעול בו יהיה על שני דרכים:
אם שיהיה נפרד,
כמו:
"לרשת אותם" (דברים יב, כט);
"בלדת אותם" (בראשית כה, כו)
… או מחובר, כמו:
"לא תאחר לשלמו"
(דברים כג, כב);
"וה'
חפץ דכאו" (ישעיהו נג, י);
ולא יכלו דברו לשלום (בראשית לז, ד);
… "דוד שלחנו אליך לקחתך לו לאשה" (שמואל–א כה, מ)…
ואיננו כמו: "המעט קחתך את אישי" (בראשית ל, טו);
כי הכ"ף ב"קחתך את אישי"
סמוך אליה, והיא כינוי הפועל,
והכ"ף ב"לקחתך לו לאשה"
– פעול בה.
רש"י
לז, ד:
דברו:
לדבר עמו.
ישעיה
טז, ט:
עַל
כֵּן
אֶבְכֶּה
בִּבְכִי
יַעְזֵר
גֶּפֶן
שִׂבְמָה
אֲרַיָּוֶךְ
דִּמְעָתִי
חֶשְׁבּוֹן
וְאֶלְעָלֵה
כִּי
עַל
קֵיצֵךְ
וְעַל
קְצִירֵךְ
הֵידָד
נָפָל:
רש"י
ישעיה
טז, ט:
אריוך
דמעתי: אתרוה עליך דמעה,
יש תיבה משמשת כשתי תיבות.
כמו:
בני יצאוני (ירמיה י, כ)
ארץ הנגב נתתני (יהושע טז, יט)
ולא יכלו דברו לשלום (בראשית לז, ד).
אברבנאל:
(עמ'
שסד,
ב)
כאשר ראו כי אותו אהב אביהם, חשבו,
שהיה מפני המלשינות.
ולכן:
וישנאו אותו: והיה משנאתם אותו כל כך,
עד שכאשר היה יוסף נותן להם שלום,
לא יכלו לשמוע דברו ולהשיב על שלומו וזהו "ולא יכלו דברו לשלום" כאילו אמר: ולא יכלו להשיב לו על שלומו שהיה מקדים להם תמיד. (ואח"כ מביא כדעת העקדה.)
שד"ל:
לז,
ד:
ולא
יכלו
דברו
לשלום: המפרשים פירשו לא יכלו לדבר עמו לשלום,
אך לא מצאנו בשום מקום "דברו"
במקום – דבר עמו. ולי נראה, ולא יכלו שאת דברו לשלום.
כשהיה מדבר עמהם אפילו דברי שלום, לא היו יכולים שאתו. מצאנו לשון "שאת"
נשמט אחר "לא יכול". כמו:
"גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל"
(תהלים קא, ה);
"לא אוכל און ועצרה" (ישעיהו א, יג).
אליהו
בן אמוזג
(ליוורנו
תרכ"ב)
לד,
ד:
דברו
לשלום: נראה לי לפרש "דברו"
כמו עשותו, הקימו,
אוכלו,
שתה (שמואל–א א, ט)
… וכוונת הכתוב לומר שלא היו יכולים לסבול דבריו גם אם היו לשלום, כדרך כל שונא שיקוץ בדברי השנוא אצלו,
אף אם ידבר רכות, … לפרש "דברו"
– דַבֵּר לו, קשה בעיני, כי הוא מוזר אצלי, ויש לי כדמות ראיה בפרק זה עצמו ….
1.
מה הן שתי הדרכים בם הלכו המפרשים בפירוש הביטוי הקשה "דברו לשלום". סדרם לקבוצות.
2.
מה ההבדל ביניהם לפי זה לגבי הבנת עניין הפרק?
**
3. מהי הראיה שאפשר להביא לפירוש בן אמוזג,
מתוך הפרק עצמו?
4.
האם דברי אברבנאל לפסוקנו מתאימים לפירושו את פסוק ב שהבאנו בשאלה הקודמת?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ז]
וישב
פרק לז א – יא
שנאת האחים ההולכת וגדלה מפסוק לפסוק בפרקנו הדהימה רבים מפרשנינו, לא מפני שלא מצאו לה סיבה. אדרבא,
הרי הכתוב מרבה בסיבות: הנה הוא מביא דיבתם, והנה אהבת האב אליו "מכל אחיו", והנה כתנת הפסים הניתנת לו,
– ומי יודע כל המסומל במתנה זו לאחד מן הבנים ולו לבדו – והנה החלום הראשון ועוד אופן סיפורו ("שמעו נא …")
המרגיז בהתרברבותו, והנה אף החלום השני המסופר להם, על אף הידיעה הברורה בכח ההרגזה אשר טמון בו,
– אם כן לא תחסרנה סיבות לשנאה. (על המורה המלמד לדרוש מתלמידיו,
שיסבירו את כל הסיבות ההולכות ונערמות אחת לאחת עד להתפרצות השנאה בגלוי מפסוק יג ואילך).
אם כן לכאורה אין מקום לפרשנים לתמוה,
אך עם כל זה – גדולה הקושיה;
וכך מנסח אותה האלשיך
בפירושו
לפסוקים
ב–ד:
… ומי כשבטים קדושי עליונים ישנאו את אחיהם,
ויקנאו בו ויביאוהו עד שערי מות, ואותו דימו להרוג וישליכו אותו אל בור נחשים ועקרבים,
ובהעלותם אותו מכרוהו לישמעאלים, האם אנשי אמת יעשו כמעשיהם??!
ואולם שאלה גדולה מזו שואל בעל העקדה:
עקידת יצחק –
שער כח
הספק הראשון הוא,
אשר זכרנוהו, כי אין איש בארץ אשר יחטא חטא רע ומגונה כזה מבלי שום תועלת,
כי מה פשעו ומה חטאתו במה שיאהב אותו אביו כמשפט צעירי הבנים. וגם לא בעולה על דמיונו בתנומות עלי משכב.
ושאלה ד וגדולה היא אלי בכל כיוצא באלו העניינים,
והיא שלא נמצא בתורה עונש מפורש על חטא זה כמו שחויב מפרסומו.
וזהו שהביא את בעל העקדה לחפש אחר עניין אחר,
אחר סיבה רצינית וחשובה והרת תוצאות נוראות יותר מאשר כל הדברים האישיים הקטנים שמנינו לעיל.
ומעניין הדבר שהאמן הגדול תומאס מאן בספרו "יוסף ואחיו" *) מייחס לאחי יוסף ביחסם ליוסף ובשנאתם וקנאתם אותו את שמניע שעליו מדבר בעל העקדה. בתארו את האבות לא רק כאישים "פרטיים",
חד פעמיים על תכונותיהם האינדבידואליות, כי אם גם ובעיקר אל כל אחד מהם בייחודו – כאב–טיפוס,
וכנושא היעוד ומורישו לדורי דורות,
אין תומאס מאן יכול להסתפק בהסבר פסיכולוגי אנושי רגיל למעשיהם אלא אנוס הוא על פי תפישתו לייחס לפעולותיהם גם ובעיקר מניעים כבדי משקל על–אישיים,
מניעים הנובעים מתוך תודעתם שנועדו להיות "אבות"
ושנושאים הם את הברכה ואת הבחירה אשר נבחרו למען היעוד. ולכן אין שנאת האחים ליוסף מתבארת רק מתוך מניעים אנושיים רגילים של קנאת הגדולים בצעיר האהוב ע"י אביו, של שנאה למביא דיבתם, של זעם על החולם חלומות מתרברבים – אלא מתוך האימה שמא תימסר הבכורה ואתה הברכה לו ורק לו, והם ובניהם לא ימנו על קהל עדת ישראל. וכן גם מפרש הוא את מתן כתנת הפסים, אשר אינה רק מתן אהבתו של יעקב לבנו זה וסימן להעדפתו,
אלא הוא בעל משמעות חמורה ביותר; ואלה דברי יעקב לפני החליטו סופית לתת את הכתנת ליוסף, לפי
מאן:
"ראה,
הדברים תלויים ברפיון וה' לא הכריע עדיין בלבבי, איך יפלו, אחיך ראובן כשל,
ואני אנוס להעביר אותו מן הבכורה. האמנם הגיע תורך שאלביש אותך את האדרת … ייתכן ויאמר: לא,
כי אחרי ראובן הופיעו יהודה,
והופיעו לוי ושמעון.
יתכן ויאמר: כן,
הואיל ונפל בכור לאה, יבוא במקומו בכור רחל. הדבר אינו מחוור … אולם אם אלביש אותך יוכלו האחים לתת למעשה פירוש מסולף ולהבינו במשמעות הברכה והבחירה, ואפשר שבחמת קנאתם יתקוממו עליך ועלי". **)
וכבר היה מי שכתב נגד מאן והתנגד לתפישה זו,
שהיא כאמור תפישת בעל העקדה.
ואלה דברי מוריס
סמואל
בספרו
"דמויות
מספר
הספרים" ***)
לדעתי,
שתי סיבות מקור לפירושו המוטעה של מאן.
אחת קשורה במורשת ה"ברכה",
מאן מבין את מהותה על בוריה. למדנו שאין זו ברכה במשמעות הוולגרית, אין היא נוסחה כפויה להבטחת שגשוג. ח זאת, היא כשרון של ראיה פנימית,
מסוכנת ומטרידה, לתוך מהותו של האלוקים או,
נכון יותר, כוסף וחתירה בלתי פוסקים לקראת ראיה כזאת.
ברכה זו היא משמעותו היסודית של העם,
שאברהם יסדו. היא היא זכות הקיום שלו.
אברהם מאור נבחר הראשון לשאתה עמו. הוא מצדו היה עליו לבחור את נושאה אחריו מקרב בניו, באשר רק אחד מהם בלבד הוכשר לקבלה עליו; כך נפסלו ישמעאל ובני קטורה,
ויצחק הוא שנבחר.
אולם גם יצחק היה עליו לבחור בין בניו, ויעקב בא אחריו.
ואילו עשו חזר להיות איש המדבר. למדנו גם זאת,
שתהליך ניפוי זה,
פסילת כולם ובחירת אחד בלבד בכל דור ודור, אי אפשר לו שימשך בלי קץ; שאם כן, לא היה מעולם נוסד עם.
על כורחו שייעצר תהליך זה אי–אז,
והוא נעצר אצל בני יעקב,
שכל שנים עשר הבנים נשארו בתוך העם.
הוי אומר, בתחום הברכה.
ואילו תומאס מאן,
אף כי הוא מכיר בעבדה שהברכה היא לב המשמעות בעם ובתולדותיו,
ממשיך את תהליך הניפוי בתוך בני יעקב!
מדבריו מתקבלת התמונה שיוסף ואחיו רבו ביניהם על קניין הברכה, ממש כשם שרבו ביניהם יעקב ועשו, ויצחק וישמעאל לפניהם.
לדידו,
יהודה נעשה הבא של ה–ברכה,
והאחרים זוכים לברכות רגילות. אם כך מדוע לא יימשך תהליך הניפוי עד סוף הזמנים, כשכל דור ודור מחזיק בו אך נבחר אחד בלבד,
וכל השאר מושלכים החוצה? האמת היא, שיעקב מברך את כל בניו,
ודאי לא שווה בשווה; אבל אף לאחד מהם, כפי שנראה להלן,
אין הוא מעביר את הברכה האברהמית הייחודית בתור שכזאת.
וטעמו של דבר,
שכל אחד ואחד יש לו חלק בה;
מעתה היא נעשית באורח בלתי מפורש קניינה של כל העדה.
עד כאן דבריו.
*)
תומאס מאן, יוסף ואחיו, תרגום אבי שאול,
ספרית הפועלים מרחביה,
1957 כרכים א–ב.
**)
שם,
כרך ב עמוד 318.
***)
Maurice Samuel: Some People of the Book
תרגום לעברית: דמויות מספר הספרים,
נפתלי גולן, מסדה 1960, עמוד 181-182.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
בעריכת נחמה ליבוביץ שנת העשרים ושמונה (תשכ"ט)
פרשת וישב
למחציתו השניה של פרק זה עיין גם גליון וישב תשי"ב.
א.
לז,
כ"ב.
אל תשפכו דם תשליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר.
רמב"ן:
ד"ה
אל תשפכו
דם, אמר להם: "הנה הייתי סובל לכם כאשר חשבתם להמית אותי בנכליכם כי גם אני שנאתיו,
ורציתי שיומת על ידי אחרים.
אבל אתם אל תהיו שופכי דם בידיכם,
חלילה לכם".
והכונה לראובן בכל זה היתה להצילו להשיבו אל אביו.
והכתוב ספר מה שאמר להם ראובן ושמעו אליו, אבל דברים אחרים אמר להם מתחילה, שלא קבלו ממנו,
כמו שאמר להם (מ"ב כ"א)
"הלא דברתי אליכם לאמור: אל תחטאו בילד ולא שמעתם".
וכאשר ראה שלא שמעו לעזבו,
אמר להם: "אם כן – אל תשפכו דם בידיכם".
ולא אמר "דמו",
כי הראה עצמו שלא יאמר כך לאהבתו,
רק שלא יהיו שופכי דם.
למד שאין עונש הגורם כעונש השופך דם בידיו.
1.
מה הם הקשיים בדברי ראובן שמישב הרמב"ן?
2.*
מניין לרמב"ן שגם "דברים אחרים אמר להם מתחילה"
היינו דברים שלא נכתבו כאן,
ודלמא לא אמר אלא אותם דברים הכתובים כאן?
3.
מה רוצה הרמב"ן להוכיח בהביאו את הפ'
מ"ב כ"א?
רמב"ן:
ד"ה
אל הבור
הזה אשר
במדבר. לאמר הנה הבור הזה עמוק ולא יוכל לצאת ממנו,
והוא במדבר, ואם יצעק אין מושיע לו,
כי אין עובר עליו.
4.
מה הקשי שבפסוק שרצה לפרש?
5.
במה הולך הרמב"ן בפרוש זה בעקבות פירושו הקודם (לחציו הראשון של הפסוק)?
ב.
לז,
כ"ח.
ויעברו אנשים מדינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור
וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצרימה.
רש"י:
ד"ה
ויעברו
אנשים
מדינים: זו היא שיירה אחרת, והודיעך הכתוב שנמכר פעמים הרבה.
ד"ה
וימשכו: בני יעקב את יוסף מן הבור וימכרוהו לישמעאלים והישמעאלים למדינים והמדינים למצרים.
רשב"ם:
ד"ה
ויעברו
אנשים
מדינים: בתוך שהיו יושבים לאכול לחם ורחוקים היו קצת מן הבור לבלתי אכול על הדם וממתינים היו לישמעאלים שראו, וקודם שבאו הישמעאלים שראו, וקודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדינים אחרים דרך שם וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדינים לישמעאלים,
ויש לומר שהאחים לא ידעו.
ואע"פ אשר כתב (בראשית מ"ה ד') "אשר מכרתם אותי מצרימה", יש לומר שגרימת מעשיהם סייעה במכירתו. זה נראה לי לפי עושק דרך פשוטו של מקרא,
כי "ויערבו אנשים מדיינים"
משמע – על ידי מקרה,
והם מכרוהו לישמעאלים.
ואף אם באת לומר "וימכרו את יוסף לישמעאלים" שאחיו מכרוהו אף כן צריך לומר, שהם צוו למדינים סוחרים למושכו מן הבור,
ואחר כך מכרוהו לישמעאלים.
רמב"ן
כ"ב:
והנה
אורחת
ישמעאלים
באה מן
הגלעד
כאשר נשאו עיניהם וראו מרחוק אנשים באים מדרך גלעד הכירו כי אורחת ישמעאלים היא בגמלים, וידעו כי למצרים ילכו, כי מגלעד יובא הצרי והנכאת ולמצרים היה דרכם להוליך אותו. ולכן אמר להם יהודה: "הנה האנשים האלה מארץ מרחק והולכים אל ארץ רחוקה:
נמכרנו להם, כי לא יודע הדבר". וכאשר קרבו להם (= אליהם),
מצאו כי היו בעלי סחורה אשר להם נכאת והצרי,
אנשים מדינים סוחרים ששכרו הגמלים מהישמעאלים וימכרו את יוסף למדינים שקנו אותו לסחור בו לסחורה, כי אורחת ישמעאלים משכירי הגמלים לא יקנו הם סחורה לעצמם, ואמר "וימכרו את יוסף לי ישמעאלים"
כי להם מסרו אותו, שהם מוליכים הסחורה למצרים. וזה טעם (ל"ט א') "מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה",
כי היה בידם,
אבל המדינים היו בעליו והם סחרו בו,
והוא שאמר (ל"ז ל"ו)
"והמדנים מכרו אותו אל מצרים".
וכל מעשהו בכתוב פעם יספר
אותו
כמושל
המצוה
בו ופעם
כשליח
שיעשנו
בידו. כענין שנאמר (דברים י"א ז') "את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה"
וכתוב אחר (דברים ל"ב י"ב)
"ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני בני ישראל".
וכן אמר (מלכים א' ז')
"ותשלם כל המלכה אשר עשה המלך שלמה"
– וחירם עשאה. כדכתיב (מלכים שם) "ויבא אל המלך שלמה ויעש את כל מלאכתו".
וביוסף עצמו נאמר (בראשית ל"ט)
"ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה" – נותן
המעשה
למצוה
ולעושה
אותו.
ור'
אברהם אמר כי המדינים יקראו ישמעאלים, כאשר אמר הכתוב על מלכי מדין (שופטים ו') "כי ישמעאלים הם",
ואיננו כאשר חשב,
כי הכתוב שאמר "כי נזמי זהב להם", כי ישמעאלים הם,
ירמוז על בני קדם, שהמלחמה ההיא להם היתה, דכתיב (שופטים שם) "וכל מדין ועמלק ובני קדם נאספו יחדו",
ובני קדם הם ישמעאלים, כי על כל בני הפלגשים אשר לאברהם אמר (בראשית כ"ה)
"וישלחם מעל יצחק בנו – קדמה אל ארץ קדם".
גם יתכן שיהיו המלכים ישמעאלים והם מלכו על ארץ מדין כי למה יקראו מדין על שם ישמעאל אחיהם?
והנכון בפשט הכתוב ביוסף – מה שאמרנו בו. אבל רבותינו אמרו שנמכר פעמים רבות.
בן
אמוזג
ד"ה
וימכרו
את יוסף
– המשתדל (= שד"ל ההולך בעקבות הרשב"ם)
חתר להחזיק דעת האומרים, כי לא אחיו מכרוהו, רק המדינים – ולדעתי תנחומין של חבל הוא מנחמנו.
והאמת כדעת חז"ל שאחיו מכרוהו.
והכתוב צווח (בראשית מ"ה)
"אשר מכרתם אותי מצרים". ואם כפרושו: אתם גרמתם לי שאמכר ע"י שהשלכתם אותי בבור, לא היה אומר (בראשית כ') "ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה".
והרי כפי פרושו (= של שד"ל ושל מי שהלך שד"ל בעקבותיו) מחשבת האחים לא היתה שירד למצרים, ואם כן אין מחשבת האחים מעין מחשבתו יתברך עד שיפול ביניהם הדמיון, ואם כדבריו, שלא ידע יוסף כשהעלו אותו המדינים מן הבור אם אחיו מכרוהו,
ועל כן ייחס להם בטעות את המכירה,
לא היה אומר "מכרתם אותי מצרימה",
כי בעיניו ראה לכל הפחות שהמוכרים אותו למצרים לא היו האחים,
רק המדינים.
ומה שיבטל פירוש זה מעיקרו הוא מה שאמר ראובן (בראשית מ"ב כ"ג)
"הלא אמרתי אליכם לאמור: אל תחטאו בילד "ולא שמעתם" – ומה עשו האחים נגד רצונו אם לא מכרוהו, עד שאומר להם "ולא שמעתם"?! ואם על ההשלכה אל הבור כוון, הלא הוא היה היועץ בדבר!
1.
מה הם הקשיים המורבים בפרקנו שגרמו לחלוקי הדעות בין פרשנינו?
2.
הרא"ם
מקשה על
דברי
רש"י
ד"ה
וימשכו:
קשה,
מה הוכרח לפרש שמכרוהו אחיו לישמעאלים וישמעאלים למדינים – ולא להיפך? והלא אז יתישבו הכתובים יותר?
א.
הסבר:
למה יתישבו אז הכתובים יותר?
ב.
למה לא פרש רש"י כפי הצעת הרא"ם,
אע"פ שהיו הכתובים "מתישבים יותר"?
3.
מה ראה הרשב"ם להוסיף שהיו אוכלים רחוקים קצת מן הבור?
4. *
מהי ההוכחה הגדולה בפרקנו למה שאומר הרשב"ם "שהאחים לא ידעו"?
(פרט לפסוק כ"ח עצמו).
5.
האם יש להביא ראיה לתפישת הרשב"ם ממה שאומר יוסף בפרשתנו (מ'
ט"ו)
"כי גנב גונבתי מארץ העברים"?
6.
האם הולך הרמב"ן בשיטתו של רש"י או בשיטתו של הרשב"ם או בחר לו דרך שלישית?
7.
במה מסכים הרמב"ן עם הראב"ע ובה הוא חולק עליו?
8.
הסבר את המלים המודגשות בדברי הרמב"ן.
9.
מה מוכיח הרמב"ן בעזרת הפסוקים מספר דברים ומספר מלכים?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
בעריכת נחמה ליבוביץ שנת העשרים ותשע (תש"ל)
פרשת וישב
פרק ל"ז
א.
לז,
א
וישב
יעקב
בארץ
מגורי
אביו
בארץ
כנען.
רלב"ג:
אמר שכבר ישב יעקב בארץ מגורי אביו שהיה בארץ כנען, והנה המקום ההוא הוא חברון,
כמו שזכר בפרשה הקודמת (ל"ח כ"ז)
שכבר בא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית–הרבע היא חברון.
ובעוד שהיה יצחק חי היה זה המקרה שספר מיוסף,
כי כבר היו ליוסף כ"ט שנה קודם שמת יצחק,
ואולם קדם לספר מיתתו, לפי שכבר ספר שקברו אותו יעקב ועשו,
ולפי שרצה להשלים ספור תולדות עשו והפרדו מעל אחיו אחר ספרו מה שהי מיעקב ועשו בהשלים יעקב עמו, ספר מות יצחק,
ואחר שב לספר בארוכה התולדות והמקרים אשר ליעקב: יוסף כשהיה בן י"ז שנה היה רועה את אחיו בצאן ומקנאתם בו…
1.
מה היא התמיהה על מבנה הספר שבא לישב?
2.
היכן מצינו בספר בראשית מבנה דומה לזה?
(וגם שם מתישבת התמיהה באותה דרך שהיא מתישבת כאן).
ב.
לז,
ב'.
אלה
תולדות
יעקב,
יוסף
בן
שבע
עשרה
שנה
היה
רועה
את
אחיו
בצאן
בראשית
רבה פ"ד
ו':
… שכל מה שאירע לזה, אירע לזה:… מה זה אמו עקרה אף זה אמו עקרה; מה זה אמו אמו ילדה שנים, אף זו אמו ילדה שנים;
מה זה נתקשתה אמו בלידה אף זה נתקשתה אמו בשעת לידה;
מה זה אחיו שונא אותו,
אף זה אחיו שונאים אותו;
מה זה אחיו בקש להרגו,
אף זה אחיו בקשו להרגו;
זה נשטם וזה נשטם…; זה נגנב שתי פעמים וזה נגנב שתי פעמים…; זה יצא חוצה לארץ וזה יצא חוצה לארץ; זה נשא אשה מחוצה לארץ וזה נשא אשה מחוצה לארץ; זה הוליד בנים בחוצה לארץ וזה הוליד בנים בחוצה לארץ; זה לווהו מלאכים וזה לווהו מלאכים…
רש"י
ד"ה
אלה
תולדות
… ומדרש אגדה דורש:
תלה הכתוב תולדות יעקב ביוסף מפני כמה דברים: אחד שכל עצמו של יעקב לא עבד אצל לבן אלא ברחל.
ושהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו,
וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף: זה נשטם וזה נשטם, זה אחיו מבקש להרגו וזה אחיו מבקשים להרגו וכן הרבה בבראשית רבה.
1.
מהו הקושי בפסוק שבגללו הביא רש"י את דברי המדרש?
2.*
האם מפרש רש"י את המלה "תולדות"
כאן כפי שפירשה בנח ו'
ט'
ד"ה אלה תולדות נח?
3.**
מה ראה רש"י להביא מכל בראשית רבה בדברים שאירעו לזה ואירעו לזה דוקא שני אלה שהביא?
(שים לב: רש"י לא הביא את דברי המדרש "זה אחיו שונא אותו וזה אחיו שונאים אותו" אלא הביא "זה אחיו שוטם אותו וזה אחיו שוטמים אותו".)
4.
הסבר את דברי המדרש "זה נגנב שתי פעמם וזה נגנב שתי פעמים", היכן?
מתי?
ג.
לז,
ב'.
אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה…
ר'
משה
החפץ
מלאכת
מחשבת:
למדנו הכתוב משפט העולם הנבל הזה, אשר כולו יגון וצער ואחרי כל עמל האדם שיעמול תחת השמש יכלו בעברה וזעם ימיו ואין לו שעת הכושר וקורת–רוח.
וכשתחפץ לידע תולדות יעקב אחר שנתיים בארץ כנען בית אביו – רוגזו של יוסף אלה תולדותיו.
1.
מה קשה לו בפסוקנו?
2.
האם מפרש בעל מלאכת מחשבת את מלת "תולדות"
כפי שפירשה רש"י (בשאלה הקודמת)?
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י
|
א. * מהו הקושי השני – נוסף על הקושי של יתור הפסוק שמישבו רש"י בדבריו? ב. מהו הסיוע משם? ג. למה שנה בלשונו, ** ענה לקושיתו. ד. הסבר את דברי הרא"ם המסומנים בקו. ** הסבר שיש לדברים אלה "ענין על הנמשל". * מה ראה רש"י להוציא את הכתוב ממשמעו? ** מה ראה רש"י להקדים דברי הדרש לפשט, ** מה קשה לו? * מה ראה רש"י לפרש את המלה בעזרת שתי מלים "נכלים וערמומיות"? |
1. וישב 2. י"ז 3. י"ז 4. י"ח |
ה.
לז,
י'.
מה החלום הזה אשר חלמת.
ספורנו:
ד"ה
מה החלום
הזה: אין זה כי אם רוע לב, שתחשוב למלוך עלינו,
ו"רעיונך על משכבך סליקו". (המליצה שאולה מדניאל ב' כ"ט:
אנת מלכא רעיונך ל משכבך סליקו, מה דלהוי אחר דנא).
[רש"י שם ד"ה רעיונך: הרהורך.
ד"ה על משכבך סליקו: מה שהיית מהרהר ביום, מה יהיה אחריך,
על משכבך עלו].
מה התמיהה שרצה ספורנו לישב?
ו.
לז,
י"ד.
וישלחהו מעמק חברון ויבוא שכמה.
רמב"ן
ד"ה
וישלחהו
מעמק
חברון: יזכיר הכתוב המקום אשר שלחו משם לומר,
כי היה מרחק רב ביניהם ולכן עשו עמו רעה כי רחוקים היו מאביהם,
ולהגיד כי יוסף לכבוד אביו נתאמץ ללכת אליהם אל מקום רחוק,
ולא אמר: "איך אלך והם שונאים אותי?!"
ולרבותינו עוד בזה מדרש (בראשית רבה פ"ד י"ג):
"להשלים עצה עמוה של חבר הנאה הקבור בחברון".
(הלשון בבראשית רבה:
אמר ר' אחא – הלך להשלים אותה העצה העמוקה שנתן הקב"ה בינו ובין חבר הנאה שהיה קבור בחברון (בראשית ט"ו – "ועבדום וענו אותם").
1.
מה קשה לרמב"ן בפסוקנו?
2.
לדברי הרמב"ן "ולא אמר איך אלך וכו'"
מעיר מ.צ.
איזנשטט (הוצאת הרמב"ן לספר בראשית עם מראה מקומות והערות,
ניו–יורק תשכ"ג)
ב"זכרון–יצחק"
– "אף על פי שככה אמר שמואל".
לאיזה פסוק מכוון בדבריו אלה?
3. *
מה ראו חז"ל במדרשם הנ"ל להוציא מלת "עמק"
ממשמעת?
4.
מה פירוש "עצה"
בדברי המדרש הנ"ל?
5.**
למה יכנו את אברהם אבינו כאן בכינוי "חבר"?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תש"ל]
פרשת וישב
פרק ל"ז
שאלות כלליות בשנאת האחים ליוסף עיין בגליון וישב תשכ"ט.
בשאלה הידועה: מי מכר את יוסף, עיין בגליון וישב תש"ו וגם תשי"ט.
בשאלת החלומות ונימוקי יוסף לספר את חלומותיו עיין וישב תש"י.
הפעם עסקנו בפירושי פסוקים בודדים,
בייחוד בפירושי רש"י הקשים בפרק זה.
לשאלה א, עיין גם סוף פרשת נח,
גם שם מתעוררת אותה שאלה כבמקומנו: הרי אין הדברים מסופרים על פי סדרם הזמני, שהרי יציאתו של אברהם קדמה בהרבה למיתתו של תרח,
ואעפ"כ מסתיימת פרשת נח במות תרח ופותחת פרשת לך–לך בצו האלוקי לאברהם לצאת מארצו. כמובן הרגישו הקדמונים בכך, שאין כאן רצף כרונולוגי, ותירצו את אי–ההתאמה הזו שבין סדר המאורעות בכתוב ובין סדר המאורעות כפי שהתרחשו לדעת הכתוב וכפי שיוצא מתוך החשובים הנעשים על פי רמזי פסוקים במקומות שונים. ועיין גליון נח תשכ"ה.
לשאלה ב, יושם לב לכך,
שלדעת רש"י "תולדות"
בכל מקום אינו זז מהוראתו היסודית שהיא זרע, צאצאים,
ואינו מפרש בשום מקום במקרא את המלה "תולדות"
במובן השגור היום בפינו: הסטוריה (כפי שפרשו ראב"ע בראשית ו'
ט')
ומכאן הקושי שעל רש"י לתרצו (גם במקומות וגם בתחילת פרשת נח, אלא שישוב הקושי שונה בשני המקומות).
דברי רש"י ביחוד לפסוקים א'-ב'
קשים,
והרבה התחבטו מפרשי רש"י בהם.
לשאלה ד1(א):
דברי ר' חסדאי אלמושנינו עוזרים לנו לבאר גם מקומות אחרים כגון בראשית י"ג י"ב רש"י ד"ה והוא יושב בסדום, שהעיר בעל באר יצחק "גם זה נשען על הכלל האמור, בהשנות הדברים בספור ללא צורך,
כי כבר ידוע ממה שנאמר למעלה שלוט יושב בסדום,
ונשנה כאן לעורר הבחינה שבו,
שישיבתו שמה היתה סיבה למקרהו הרע".
וכן
בראשית
י"ח
א' רש"י
ד"ה
באלוני
ממרא, שכתב
עליו ר'
דוד
פארדו:
דקשה לי: וכי עדיין לא שמענו שבאלוני ממרא היה יושב, והא כבר כתיב פסוק דלעיל (י"ג י"ח)
"ויאהל אברהם ויבוא וישב באלוני ממרא אשר בחברון".
כי ההנחה של פרשנינו היא,
שאם לא גלה הכתוב שיצא מן המקום,
יש להניח שעדיין יושב הוא במקום שהוזכר באחרונה, ולכן כל הזכרת המקום בשניה הוא יתור.
לשאלה ד1(ג):
ר'
דוד פארדו מלמדנו כאן לדייק בסגנונו של רש"י.
וכן יש לשים לב: במקום שמביא רש"י שני ענינים מקבילים אין שינוי בלשונו בשני החלקים המקבילים אלא לסבה, ולכן כל הזכרת המקום בשניה הוא יתור.
[ועיין ד"מ רש"י בראשית ו'
ט'
ד"ה בדורות: לגבי הדורשים לשבח אומר רש"י:
"אלו היה בדור צדיקים" ואלו אצל הדורשים לגנאי אומר רש"י "אלו היה בדורו של אברהם".
(ואין הלשון כך במקורותיו לא בסנהדרין ק"ח ע"א,
לא במדרש רבה ולא בתנחומא).
ועמדו פרשני רש"י על כך וגלו משמעות השנוי.
וכן עיין במדבר כ"ו ט' ד"ה אשר הצו,
ד"ה בהצותם;
וכן עיין ביחוד רש"י ויקרא י"ט י"ח לא תקום,
שאין שתי הדוגמאות המובאות להסברת המושגים נקם ונטר מקבילות:
בנוקם פתח ב"השאילני קרדומך" וסיים ב"השאילני מגלך" ואף זה אינו לפי לשון מקורותיו. ויש טעם בשינוי זה].
לשאלות ד2-3: דברי רש"י לשני ד"ה האלה פירוש אחד הם.
ודבריו באמת תמוהים וזקוקים לפירוש.
והבהיר והרחיב את השאלה בעל דברי דוד (בעל טורי זהב):
דברי רש"י כאן צריכים באור, במה שפירש הפסוק בדרך דרש כזה רחוק מפשוטו לפרש מלת דותיינה "נכלי דתות" שהוא רחוק, והוא עצמו כתב שיש לפרשו כפשוטו. וגם שינה לשונו ממקומות אחרים שרגיל לכתוב פשוטו תחילה וכותב עליו:
"זהו פשוטו, ומדרש אגדה וגו'…",
וכאן כתב פשוט בסוף וקילסו לומר, שאינו יוצא מפשוטו.
ואם כן – למה פירש תחילה דרך דרש?!
ועוד יש המקשים על דברי רבותינו אלו המובאים ברש"י,
שאם אמר לו האיש כדברים האלה (היינו שהסיעו עצמם מן האחוה ומבקשים לו נכלי דתות להמיתו) – כיצד זה לא נמנע יוסף מללכת אליהם?
אלא שקושיה זו כבר ישב אותה הרמב"ן בטוב טעם:
רמב"ן
ד"ה
נסעו מזה
(אחר
הביאו
דברי
רש"י)
ואין הכוונה לרבותינו שיפרש לו האיש נסעו מזה – מן האחוה,
והלכו לעורר עליך דינין ותרעומות,
שאם כן היה נמנע ללכת ולא היה מסכן עצמו.
אבל הכוונה להם (= לרבותינו)
כי האיש גבריאל הגיד אמת ואמר לו לשון משמש לשני פנים,
ושניהם אמת. והוא לא הבין הנסתר בו והלך אחר הנגלה ממנו,
ויל אחר אחיו…
(עיין שם בדברי הרמב"ן עד הסוף)
ולפי הדברים האלה מפרש בעל אמרי שפר,
מה ראו חז"ל בעקבותיהם רש"י להוציא את הפסוק ממשמעו ולהוסיף אחרי מדרש חז"ל את פשוטו,
ואלה דבריו: (אחרי הביאו דברי הרמב"ן הנ"ל):
ואפשר שזהו שדקדק רש"י וכתב "ולפי פשוטו שם מקום ואין מקרא יוצא מידי פשוטו",
ולא הספיק לו שיאמר "ולפי פשוטו שם מקום הוא",
מפני שבא רש"י להורות, שאף לפי המדרש "הסיעו עצמם מן האחוה… לבקש לך נכלי דתות שימיתוך"…
אין הכוונה להם (= לחז"ל במדרשם) שפרש לו המלאך כן, דאלו גלה ליוסף מחשבתם הרעה,
למה הלך ומסר נפשו למיתה?
אלא על כרחנו דאף לפי המדרש אין מקרא יוצא מידי פשוטו,
כי אמר לו לשון משמש לשתי פנים.
ואולם בזה עדיין לא הסביר מה ראה מעיקרא להביא דברי מדרש חז"ל למקומנו.
לשאלה ד4(א):
מצינו בהרבה מקומות שדרך רש"י לפרש מלה לא רגילה בשתי מלים,
אחת לפי גזרונה ושניה לפי משמעותה.
וכן
רש"י
בראשית
ד' ז'
ד"ה
ואליך
תשוקתו:… תמיד שוקק ומתאוה להכשילך
רש"י
שמות
כ"ה
כ"ט
ד"ה
אשר יוסך
בהם: אשר יכוסה בהן…
שהיו עליו כמין סכך וכסוי.
רש"י
בראשית
מ"ח
י"ד
ד"ה
שכל את
ידיו... בהשכל ובחכמה, השכיל את ידיו לכך ומדעת,
כי יודע היה כי מנשה הבכור…
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשל"א]
פרשת וישב
פרק ל"ז א'-י"א
שנאת האחים ההולכת וגדלה מפסוק לפסוק בפרקנו הדהימה רבים מפרשנינו, לא מפני שלא מצאו לה סבה. אדרבא,
הרי הכתוב מרבה בסבות: הנה הוא מביא דבתם, והנה אהבת האב אליו "מכל אחיו" והנה כתנת הפסים הנתנת לו,
– ומי יודע כל המסומל במתנה זו לאחד מן הבנים ולו לבדו – והנה החלום הראשון ועוד אופן ספורו ("שמעו נא…") המרגיז בהתרברבותו, והנה אף החלום השני המסופר להם, על אף הידיעה הברורה בכח ההרגזה אשר טמון בו,
– אם כן לא תחסרנה סבות לשנאה; (על המורה המלמד לדרש מתלמידיו,
שיסבירו את כל הסבות ההולכות ונערמות אחת לאחת עד להתפרצותה השנאה בגלוי מפ'
י"ג ואילך). אם כן לכאורה אין מקום לפרשנים לתמוה,
אך עם כל זה – גדולה הקושיה;
וכך
מנסה
אותה
האלשיך
בפרושו:
… ומי כשבטים קדושי עליונים ישנאו את אחיהם,
ויקנאו בו ויביאוהו עד שערי מות, ואותו דמו להרג וישליכו אותו אל הבור ובהעלותם אותו מכרוהו לישמעאלים,
האם אנשי אמת יעשו כמעשיהם?!
ואולם
שאלה
גדולה
מזו שואל
בעל
העקדה:
הספק הראשון הוא,
כי אין איש בארץ אשר יחטא חטא רע ומגונה כזה מבלי שום תועלת,
כי מה פשעו ומה חטאתו במה שיאהב אותו אביו כמשפט צעירי הבנים, וגם לא היה בעולה על דמיונו בתנומות עלי משכנו…
ושאלה ד' וגדולה היא בעיני בכל כיוצא באלו הענינים,
למה לא נמצא בתורה עונש מפורש על חטא זה כמו שחוייב?
וזהו שהביא בעל העקדה לחפש אחר ענין אחר, אחר סבה רצינית וחשובה והרת תוצאות נוראות יותר מאשר כל הדברים האישיים הקטנים שמנינו לעיל.
ומענין הדבר שהאמן הגדול תומאס מן בספרו "יוסף ואחיו" מייחס לאחי יוסף ביחסם ליוסף ובשנאתם וקנאתם אותו את המניע שעליו מדבר בעל העקדה. בתארו את האבות לא רק כאישים "פרטיים",
חד פעמיים על תכונותיהם האינדיבידואליות, כי אם גם ובעיקר את כל אחד מהם בייחודו – כאב–טיפוס,
וכנושא היעוד ומורישו לדורי דורות,
אין תומאס מאן יכול להסתפק בהסבר פסיכולוגי אנושי רגיל למעשיהם אלא אנוס הוא על פי תפישתו ליחס לפעולותיהם גם ובעיקר מניעים כבדי משקל על אישיים,
מניעים הנובעים מתוך תודעתם שנועדו להיות "אבות"
ושנושאים הם את הברכה ואת הבחירה אשר נבחרו למען היעוד. ולכן אין שנאת האחים ליוסף מתבארת רק מתוך מניעים אנושיים רגילים של קנאת הגדולים בצעיר האהוב על ידי אביו,
של שנאה למביא דיבתם, של זעם על החולם חלומות מתרברבים – אלא מתוך האימה שמא תימסר הבכורה ואתה הברכה לו ורק לו, והם וביניהם לא ימנו על קהל עדת ישראל. וכן גם מפרש הוא את מתן כתנת הפסים, אשר אינה רק מתן אהבתו של יעקב לבנו זה וסימן להעדפתו אלא הוא בעל משמעות חמורה ביותר;
ואלה
דברי
יעקב
לפני
החליטו
סופית
לתת את
הכתנת
ליוסף, לפי
מאן:
ראה,
הדברים תלויים ברפיון וה' לא הכריע עדיין בלבבי, איך יפלו, אחיך ראובן כשל,
ואני אנוס להעביר אותו מן הבכורה. האמנם הגיע תורך שאלביש אותך את האדרת…
ייתכן ויאמר: לא,
כי אחרי ראובן הופיעו יהודה,
והופיעו לוי ושמעון.
יתכן וייאמר: כן,
הואיל ונפל בכור לאה, יבוא במקומו בכור רחל. הדבר אינו מחוור…
אולם אם אלביש אותך יוכלו האחים לתת למעשה פירוש מסולף ולהבינו במשמעות הברכה והבחירה, ואפשר שבחמת קנאתם יתקוממו עליך ועלי. **
וכבר היה מי שכתב נגד מאן והתנגד לתפישה זו,
שהיא כאמור תפישת בעל העקדה:
ואלה דברי מוריס סמואל בספרו "דמויות מספר הספרים"
***
לדעתי,
שתי סיבות מקור לפירושו המוטעה של מאן.
אחת קשורה במורשת ה"ברכה",
מאן מבין את מהותה על בוריה. למדנו שאין זו ברכה במשמעות הוולגארית, אין היא נוסחה כפוייה להבטחת שיגשוג. תחת זאת, היא כשרון של ראייה פנימית,
מסוכנת ומטרידה, לתוך מהותו של האלוקים או,
נכון יותר, כוסף וחתירה בלתי פסוקים לקראת ראייה כזאת.
ברכה זו היא משמעותו היסודית של העם,
שאברהם ייסדו. היא היא זכות הקיום שלו.
אברהם מאור נבחר הראשון לשאתה עמו. הוא מצדו היה עליו לבחור את נושאה אחריו מקרב בניו, באשר רק אחד מהם בלבד הוכשר לקבלה עליו; כך נפסלו בני ישמעאל ובני קטורה, ויצחק הוא שנבחר.
אולם גם יצחק היה עליו לבחור בין בניו, ויעקב בא אחריו:
ואילו עשו חזר להיות איש המדבר. למדנו גם זאת,
שתהליך ניפוי זה,
פסילת כולם ובחירת אחד בלבד בכל דור ודור, אי אפשר לו שיימשך בלי קץ; שאם כן, לא היה מעולם נוסד עם.
על כרחו שייעצר תהליך זה אי–אז,
והוא נעצר אצל בני יעקב,
שכל שנים עשר הבנים נשארו בתוך העם;
הווי אומר, בתחום הברכה. ואילו תומאס מאן,
אף כי הוא מכיר בעובדה שהברכה היא לב משמעות בעם ותולדותיו,
ממשיך את תהליך הניפוי בתוך בני יעקב!
מדבריו מתקבלת התמונה שיוסף ואחיו רבו ביניהם על קניין הברכה, ממש כשם שרבו ביניהם יעקב ועשו, ויצחק וישמעאל לפניהם.
לדידו,
יהודה נעשה לנושאה הבא של ה–ברכה,
והאחרים זוכים לברכות רגילות. אם כך מדוע לא יימשך תהליך הניפוי עד סוף הזמנים, כשכל דור ודר מחזיק בו אך נבחר אחד בלבד,
וכל השאר מושלכים החוצה? האמת היא, שיעקב מברך את כל בניו,
ודאי לא שווה בשווה; אבל אף לאחד מהם, כפי שנראה להלן,
אין הוא מעביר את הברכה האברהמית הייחודית בתור כזאת.
וטעמו של דבר,
שכל אחד ואחד יש לו חלק בה;
מעתה היא נעשית באורח בלתי מפורש קניינה של כל העדה.
החלק השני של גליוננו מוקדש כולו לשאלות ברש"י.
דבריו לפסוק א'
ולפסוק ב' בפרקנו אינם קלים ורבות התחבטו פרשני רש"י לרדת לעומקם.
לשאלה ב1(ב):
אותם פרשנים האומרים שיש להבין את דבריו כאילו אמר "ישובי עשו ישובי תולדותיו" מסתמכים על כך שרש"י מפרש בכל ספר בראשית?
צאצאים.
ולא באותה הוראה השגורים היום בפינו: קורות הימים, הסטוריה???
פרשת נח ד"ה אלה תולדות נח. (ועיין גליון נח תשי"ח).
אילו היה רש"י מסכים לפרוש "תולדות"
– קורות הימים, מאורעות חייו, כי אז לא היה עומד בפני שום???
במקומנו ולא בתחילת פרשת נח,
אבל מאחר שהוא יאתן בדעתו (ונראה לי -???
תולדות בספר בראית אלא צאצאים,
לכן עליו לישב את שני המקומות האלה.???
המפרשים "ישוב עשו ותולדותיו כמשמעו מניחים שכאן סטה רש"י מפירושו?? המלה במקומות האחרים.
לשאלה ב1(ד,ה,ו):
בצדק דייקו פרשני רש"י בלשונו של רש"י.
אין בהם מקריות,
תפארת המליצה???. וכל מלה וכל תוספת ומגרעת – טעמה עמה.
לשאלות ד–ה יש להשוות יפה את הנאמר עשרה דורות שבין אדם לנח לנאמר בעשרה הדורות שבין נח לאברהם???
בראשית לסוף פרשת נח.
לשאלה ב3: יושם נא לב להקשר שבשני המקומות, מתי נאמר ה"הנני"
של אברהם ומתי נאמר ה"הנני"
של יוסף.
*
תומאס מאן: יוסף ואחיו. תרגום אבי שאול ספרית פועלים מרחביה 1957
כרכים א'-ב'.
**
שם כרך ב'
ע'
318.
***
Maurice Samuel: Some People of The Book, תרגום לעברית נפתלי גולן, מסדה 1960, עמוד 181-182.