גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ השנה השש–עשרה (תשי"ז)
נח
ט,
א – ז
הערה:
בשבעה פסוקים אלו דנו גם הגליונות: נח תש"ט,
תש"י,
עיינו שם!
למילים:
"מיד כל חיה אדרשנו" הוקדש כל גליון נח תש"ה.
א.
השווה:
1.
השווה את הסדר בו מובאים הברואים בברכה לאדם בפרשת בראשית לסדר שבו הם מובאים בברכה שנאמרה לנח אחרי המבול.
|
ובכל החיה הרומשת על הארץ |
ובעוף השמים |
בדגת הים |
ורדו |
בראשית א, כח |
לאדם |
|
בכל אשר תרמוש האדמה |
ועל כל עוף השמים |
על כל חית הארץ |
ומוראכם וחתכם יהיה |
נח ט, ב |
לנח |
2.
התוכל להסביר את סיבת השינויים שבסדר בו הובאו הנבראים כאן וכאן?
(עיצה טובה: למתעניינים בשאלה זו:
עיינו מאיר וייס,
על ארבעה מזמורי תהלים בספר:מעיינות,
כרך ה', הוצ'
המחלקה לחינוך ותרבות תורניים
של ההסת. הציונית,
ירושלים תשט"ז,
עמ'
99-100 , שיש בו השוואה מדויקת בין הפסוקים בראשית א, כו;
א,
כח;
ב,
יט;
ב,
כ;
תהלים ח, ח
ופסוקינו.)
ב.,
בראשית פרק ט פסוק ה:
…
ומיד
האדם
מיד
איש
אחיו
אדרש
את
נפש
האדם.
רש"י
ט, ה:
ומיד
האדם: מיד ההורג במזיד ואין עדים אני אדרוש.
מיד
איש אחיו:
מיד שהוא אוהב לו כאח והרגו שוגג – אני אדרוש, אם לא יגלה ויבקש על עונו לימחל,
שאף שוגג צריך כפרה, ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע, הקדוש ברוך הוא דורש ממנו,
כמו שדרשו רבותינו (במסכת מכות) "והאלהים אנה לידו"
– הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד וכו'
ועיין
רש"י
שמות כא,
יג.
והאלהים
אנה לידו
– ולמה תצא זאת מלפניו הוא שאמר דוד (ש"א כד) כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע.
ומשל הקדמוני היא התורה שהיא משל הקב"ה שהוא קדמונו של עולם והיכן אמרה תורה מרשעים יצא רשע והאלהים אנה לידו במה הכתוב מדבר בשני בני אדם אחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד ולא היו עדים בדבר שיעידו זה לא נהרג וזה לא גלה והקב"ה מזמנן לפונדק אחד זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג שוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והורגו ועדים מעידים עליו ומחייבים אותו לגלות נמצא זה שהרג בשוגג גולה וזה שהרג במזיד נהרג:
הכתב
והקבלה:
ומיד האדם: כפל לשון "אדם"
ו"איש",
גם חבר אליו מילת אחיו.
נראה לי שיש שני אופני רציחה: אם לרעת הנרצח לנקום נקמתו ממנו; או לקחת ממונו ממנו וכדומה.
אם לטובת הנרצח כשהוא משוקע בצער גדול ויבחר מוות מחיים, כאבימלך שאמר לנער (שופטים ט, נד):"שלוף חרבך ומותתני".
וכשאול לעמלק: "עמוד נא עלי ומותתני" (שמואל–ב א, ט);
על שני דברים אלה דבר הכתוב: על ההורג לרעת הנרצח …
ועל השני נעשה לרצון הנרצח ולטובתו, אשר גם איש המעולה וגם כשהוא מאוהבי הנרצח ידמה כי מצווה הוא עושה להמיתו כדי להשקיטו מצער.
1.
הסבר מה הוא הקושי בפסוקים אלה (ד–ה–ו)
שאותם רצו שני הפרשנים ליישב?
2. מה בין שני הפירושים האלה?
3.
התוכל ליישב קושי זה בדרך אחרת שלא כפי שני אלה?
ועיין
בראשית
א, כז:
ויברא אלוקים את האדם בצלמו – בצלם אלוקים ברא אותו …
ויקרא כ, ט
כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת – אביו ואמו קלל.
ויקרא כ, י
ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו …
ג.
בראשית
פרק ט
פסוק ה:
ואך
את
דמכם
לנפשותיכם
אדרוש
מיד
כל
חיה
אדרשנו
ג.
בראשית פסוק ו:
ומיד
האדם
מיד
איש
אחיו
אדרוש
את
נפש
האדם.
אבן
עזרא
בראשית
פרק ט
פסוק ה:
ואך
את דמכם:
פירושו,
התרתי לכם לשפוך דם כל חי, זולתי דמכם של נפשותיכם, שאתם אדם, לא התרתי, רק אדרשנו, כטעם (תהלים ט, יג ) "כי דורש דמים אותם זכר",
וזה כלל. ואחרי כן ביאר "מיד האדם", אם יהרגו רבים את יחיד או יחיד את יחיד אני אדרוש הדם,
גם אדרשנו מיד כל חיה,
שאצוה לאחרת שתהרגנה;
והנה החיות מותרות לכם ולא אתם להן.
והמפרש "דמכם לנפשותיכם" – זה ההורג נפשו,
הוא רחוק בעיני.
והוסיף לבאר או היא מצוה לבני נח,
והוא הישר להרוג ההורג,
פסוק
ו:
וטעם
"באדם"
– בעדים,
או לעיני הכל.
או בעבור האדם שנשפך דמו,
וכמוהו רבים.
1.
הסבר את המקום הראשון המסומן בקו בדבריו,
ותן דוגמא בתורה הכתובה על פי אותו מבנה!
2.
הסבר את המקום השני המסומן בקו. מה הוא ההבדל שבין שני הפירושים המובאים בדבריו?
("או"!
)
3. מה הם שלושת הפירושים הניתנים בדבריו למילת "באדם"
בפסוק ו ואיזה מהם מסכים
עם רש"י?
ד.
פרק ט, ה:
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש …
רש"י
ט, ה:
ואך
את דמכם:
אף ע"פ שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו.
לנפשותיכם:
אף החונק עצמו אע"פ שלא יצא ממנו דם.
1. מה הצריך את רש"י לפרש שהמדובר כאן באיבוד עצמו לדעת ולא ברצח?
2. מה בינו לבין ראב"ע – שהובא בשאלה ג – ביישוב קושי זה?
3. על פי איזה משני הפירושים מתפרשת יותר תחילת הפסוק "ואך "?
ה.
בראשית פרק ט פסוק ו:
שופך
דם
האדם
באדם
דמו
ישפך
כי
בצלם
אלוקים
עשה
את
האדם.
מסכת
אבות פרק
ג משנה
יד:
הוא (ר'
עקיבא)
היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם,
שנאמר (בראשית ט), "כי בצלם אלהים עשה את האדם".
מקשה
המהרש"א:
למה לא הביא ראייה מהפסוקים הקודמים בתורה דקאמר (א כו) "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" וכתיב (א כז) "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו",
ונקט הפסוק הזה (ט,
ו),
שהוא האחרון שבתורה?
נסה ליישב קושייתו!
ו.
בראשית פרק ט פסוק ו:
שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם.
רד"ק
בראשית
פרק ט
פסוק ו:
באדם:
על ידי הדיינים.
כי
בצלם
אלוקים: כי הוא נכבד מכל הנבראים השפלים עד שהא–ל בראו בצלמו,
בשכל שנתן בו,
לפיכך יש לשאר הנבראים שייראו ממנו, וגם איש את אחיו שלא ישחית גופו וצלמו, כי אם יהרגהו הנה השחית מעשה הא–ל הנכבד שבכל השפלים, והוא עשה אותו בצלמו והוא השחיתו. ואף בפחותים מן האדם לא היה רשות לאדם להשחיתם,
עד שציווה הא–ל לנח, וגם בצומח שהוא פחות מן החי היה צריך מצוות הא–ל להתירם לאדם ולחוה כמו שאמר (פרק א) "הנה נתתי לכם את כל עשב". וכן ציווה הא–ל לשפוך דם אדם לחטאו,
כמו שציווה בתורת משה, וזה בראויים לעונש מיתה לפי חטאם, כל חוטא כראוי לו, לפי שהוא השחית למו תחילה בעוברו מצוות הא–ל.
חזקוני
בראשית
פרק ט
פסוק ו:
עשה
את האדם:
שיהא דיין ושופט לירא ממנו ולא שיבזוהו ויהרגוהו.
מלבי"ם
בראשית
פרק ט
פסוק ו:
כי
בצלם: … והוא כלי יקר,
לא ינקה כל הפוגע בו.
1.
כיצד יפרש הרד"ק את ה–ב'
של "באדם"?
2. למי מוסבות שתי מילות "הוא"
המסומנות בקו?
3. מה מובנה של מילת "וכן"
המסומנת בקו, בין אילו שני עניינים (צווים)
מקשר "וכן"
זה?
4. למי הכוונה כאן האדם אשר נברא בצלם,
לנרצח,
לרוצח,
או לשופט –
לפי דעות שלוש המפרשים הנ"ל?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשי"ז]
נח
פרק ט, א – ז
אחת ממטרות "הגליונות"
הוא להרגיל את הלומד –
כמבוגר כצעיר –
לראות את חשיבותה של כל מילה ומילה,
של כל צירוף
מילים,
של כל סטייה ממבנה משפט רגיל, של כל התעקמות סגנונית ושל כל צחצוח לשוני, כי בכל אלה אומרת התורה מה שברצונה לומר ואין הם "לבוש חיצוני" אשר אם תרצה תפשיט דברי תורה מהם ותלבישם לבוש אחר –
אלא הם גופי תורה עצמם,
לפיכך אף סדר מילים במשפט ראוי הוא שנפנה תשומת לבנו אליו – בייחוד אם אותם עצמים נמנים במקומות שונים
ומידי פעם בפעם ישתנה סדר.
ומטעם זה עמדנו על כך בגליונינו מידי פעם בפעם.
יעויין בייחוד בגליון נח תש"ה שאלה א
בגליון נח תשט"ז שאלה א
ועיין
רש"י
קדושים
יט, ג
איש
אמו ואביו
תיראו –
כל אחד מכם תיראו אביו ואמו. זהו פשוטו (תורת כהנים. קידושין כט). ומדרשו אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים א"כ למה נאמר איש שהאיש סיפק בידו לעשות אבל אשה רשות אחרים עליה:
אמו
ואביו
תיראו –
כאן הקדים אם לאב לפי שגלוי לפניו שהבן ירא את אביו יותר מאמו ובכבוד הקדים אב לאם לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים:
"אמו
ואביו
תיראו", המפרש שם למה נאמר בעשרת הדברות: "את אביך ואת אמך"
ובפרשת קדושים: "אמו ואביו".
כל הגליון מלבד שאלה א עוסק כולו רק באיסור שפיכת דמים.
נראה שיש כפילות רבה בפסוקים אלה ולכן יש לעמוד על כל חלק מהפסוקים ולראות מה נתחדש בהם.
כן נראה שיש סתירה בין "אדרוש את נפש האדם" ובין "באדם דמו יישפך"
(אם
נפרש כרש"י באדם –
באמצעות האדם, היינו בבית דין של מטה).
על המורה לעורר את דעת התלמידים גם על הכפל,
גם על הסתירה ורק אחרי זה יגש איתם ללמוד את השאלות.
ואולי אין ללמוד את פסוק ה כמנותק מקודמיו, אלא יש תחילה לראות את שבעת הפסוקים בכללותם: את ההבדלים שבין ברכה זו לברכה שניתנה לאדם הראשון א, כח – ל.
את השינוי ביחס שבין אדם לחי, את היתר אכילת בשר ועל ידו מיד כסוג אסור
אכילת איבר מן החי ודם מן החי ולאחריו אותו איסור גדול של שפיכת דם אדם.
ראוי למורה להעמיד את תלמידיו על כך,
שבשני פסוקים אלה ה–ו חוזרת מילת ה"אדם"
לא פחות מחמש פעמים:
ה.
מיד
האדם מיד
איש
אחיו אדרוש
את
נפש
האדם
ו.
שופך
דם
האדם באדם
דמו
ישפך.
וכבר ידענו שאין דבר כזה לחינם, ויש עוד לראות בזה לא דבר של קישוט סגנוני אלא מגופי תורה, רעיון מרכזי שרצתה תורה ללמדנו.
בשאלה ב /
3 יש להעמיד את התלמידים על כך שייתכן גם לא ללכת כאן בדרכם של רש"י ושל בעל "הכתב והקבלה" הרואים
שניהם – על אף השוני שביניהם את כל אחד מחלקי הפסוק – כמכוון לעניין אחר.
אפשר לראות את המילים "מיד איש אחיו"
גם כקריאת ביניים הבאה לא ללמדנו סעיף חדש, אל הבאה רק לעורר בלבנו אימה ופחד בפני נוראות המעשה, ולכן "כדי להוכיח שיש בתורה –
גם בחלק ההלכתי שבה –
משפטים הבאים רק לשם הבלטה והדגשה, הובאו כאן הפסוקים מתוך ויקרא.
שאלה ג אין ללמדה אלא למתקדמים ואולי שאלה ה חשיבותה מרובה לכולם. שוב עלינו לעיין כאן בהשוואה בין ברכת אדם וברכת נח, (ואולי מטעם זה גם רצוי להקדימה לפני שאלה ב)!
ייזכר ששם רק סופר שאדם נברא בצלם,
כאן בפרשתנו אף הוגד לו הדבר. אגב שאלה זו תובן ללומדים,
רק אם תוסבר המשנה
קודם על–פי פירושו של הרמב"ם והמאירי: "נודעת"
– שנודע לו, שהוגד לו. היינו:
חיבה יתירה חיבב הקב"ה את האדם בזה שלא רק בראו בצלם אלא אף נתן לו ידיעת היותו נברא בצלם, ולא כל המפרשים פירשו את המשנה כך.
בכיתות התיכוניות כדאי להעמיד שאלה ו /
4 לפני שקראו התלמידים מפרשים וינסו לשקול את הדבר על פי הפסוקים וההקשר שביניהם בלבד. התפישה הרגילה היא,
שהכוונה לנרצח בלבד,
אך כדאי גם לשקול את שתי האפשרויות האחרות.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה שמינית (תש"ט)
נח – מצוות בני נח
פרק ט', א–ז
לענין מצוות בני נח עיין גם גליונות נח תש"ג ותש"ח.
א.
השווה
השווה את ברכת ה' לבני נח (פסוקים א,ג)
לברכת ה' לאדם (פרק א', כ"ח–ל').
מהו יחסו החדש של האדם לבעלי החי שנקבע כאן?
מה הסבה לכך?
פסוק ב':
ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל…
ראב"ע
בידכם נתנו.
באור
(ר'
שלמה
דובנא)
ויתכן שענין שני ביתין הבאים זה אחר זה פירושו מדבר עד זה (שמות י"ב)
"בגר ובאזרח הארץ",
שענינו "מגר עד אזרח",
וכן (ויקרא ח') "בבשר ובלחם" שענינו מבשר עד לחם, וכן כאן הכוונה (זא וואהל וואס אויף ערדען…
דעס מערעס")
העתק את פסוקנו פעמים ובזמן בסימני פיסוק בשתי הדרכים.
הסבר מעלותיו וחסרונותיו של כל אחד משתי הדרכים.
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י
פסוק ב'
וחתכם
– ואימתכם כמו תראו חתת (איוב ו). ואגדה לשון חיות (סנהדרין צח שבת קנא) שכל זמן שהתינוק בן יומו חי אין אתה צריך לשומרו מן העכברים עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן העכברים שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה אימתי יהיה מוראכם על החיות כל זמן שאתם חיים:
1. מה ראה רש"י להביא ראיותיו מאיוב ו',
כ"א ולא הביא ראייתו מאיוב מ"א,
כ"ה שהוא לשון "חת"
וקרוב יותר לעניננו?
2. מה ההבדל בין פשוטו לבין מדרשו ביחס בין שתי המילים "מורא"
ו"חת"
בפסוקנו?
3.
מדוע לא הסתפק רש"י בפירושו הראשון והביא אף את דברי האגדה?
פסוק ו'
שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלקים עשה את האדם:
פרקי
אבות: הוא (ר'
עקיבא היה אומר:
חביב אדם שנברא בצלם; חבה????
"הצלם אלקים עשה את האדם".
מקשה המהרש"א:
למה לא הביא ראיה מהפסוקים הקודמים בתורה דקאמר (א',
כ"ו)
"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" וכתיב א', כ"ז)
ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו",
ונקט הפסוק הזה (ט',
ו'),
שהוא האחרון שבתורה?
– נסה לענות לשאלתו!
פסוק ו'
שופך דם האדם באדם דמו ישפך.
בנו
יעקב
"בראשית"
(בגרמנית)
מעיר לפסוקנו: "פסוקנו מביע הקבלה מובלטת ועצומה (גזרה שווה) בקול רעם אדיר וחזק של אל קנא ונוקם".
הוכח את דבריו מסגנון פסוקנו.
ג.
שאלת לשון:
פסוק ב':
בכל אשר תרמוש האדמה.
שד"ל:
היה לו לומר "אשר תרמוש על האדמה" ונחלפה המליצה כמו (בראשית א') "ישרצו המים שרץ"
כי באמת השרץ הוא השורץ ולא המים.
וכן (בישעיה א') "באלה נובלת עליה".
היכן מצינו בפרקנו עוד פסוק שבו "נתחלפה המליצה" כמו בפסוקנו זה ובפרק א'
ב'?
(ועיין לשאלה זו גם גליון בראשית תש"ח שאלה ג').
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה תשיעית (תש"י)
נח
פרק ט', א'-י"ז
(הערה:
לפסוקים הראשונים של פרקנו השווה גליון נח תש"ט,
ולפסוק ה' עיין גליון נח תש"ח,
שהיה מוקדש כולו רק לפסוק זה).
א.
למבנה פרקנו
השווה
את
הפסוקים:
א.
וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ:
ז.
וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ:
ט.
וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם:
יא.
וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ:
יב.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם:
ז.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ:
כיצד מתחלק פרקנו ומה האופייני במבנה כל פסקה ופסקה?
ב.
שאלות לשון וסגנון
השווה:
פס'
ד':
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.
פס'
ב':
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש.
מה בין מובנו של "אך"
(פ'
ד')
לבין "ואך"
(פ'
ה')?
פס'
ו':
שופך דם האדם–
באדם דמו ישפך.
בנו
יעקב
בספרו
Genesis כותב:
"האנטיתזה החריפה שבפסוקנו דומה לקול רעם בגלגל של אלוקי המשפט".
נתח את פסוקנו מבחינה סגנונית והסבר ע"י מה נוצר רשם זה?
פסוק ו':
כי בצלם אלוקים עשה את האדם–
התוכל להסביר למה חסר במשפט זה הנושא?
ועיין
רש"י ו
עשה
את האדם
– זה מקרא חסר וצריך להיות עשה העושה את האדם וכן הרבה במקרא:
(והשווה את שני התרגומים:
Hirsch: denn in einer Gottesgestalt hat Er den Monshhen gabildet.
Buber-Rosenzweig: denn in Bilde Gottes ist der Mansch gemacht.
שים לב: בפסוקים ה'-ו'
חוזרת המלה "אדם"
חמש פעמים. מה כוונת התורה בריבוי זה?
פס'
ז':
ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה.
מה בין הוראת "ורבו"
הראשון לבין הוראת "ורבו"
השני שבפסוק?
פס'
י':
ואת כל נפש החיה אשר…
ובכל חית הארץ אתכם… לכל חית הארץ–
מה בין הוראת הביטוי "חית הארץ" הראשון שבפסוקנו לבין הוראתו בשניה?
פס'
י"ד:
והיה בענני ענן…
הסבר,
היכן נגמר התנאי ומתחילה "תשובת התנאי" בפסוקנו (כלומר:
עד היכן המשפט הנטפל ומאיזו מלה מתחיל המשפט הראשי)?
שתי תשובות אפשריות כאן. בחר ביניהן ונמק את דעתך!
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
פסוק ו'
באדם
דמו ישפך
– אם יש עדים המיתוהו אתם למה כי בצלם אלהים וגו':
1.
כיצד מפרש רש"י "ב"
של "באדם"?
2.
היכן מצינו בתנ"ך "ב"
בשימוש כזה?
פסוק ז'
ואתם
פרו ורבו
– (כתובות ה) לפי פשוטו הראשונה לברכה וכאן לצווי ולפי מדרשו להקיש מי שאינו עוסק בפריה ורביה לשופך דמים (יבמות סה):
1.
מהיכן למד שהראשון לברכה והשני לצווי ולא להיפך?
2.
כיצד מפרש רש"י לפי מדרשו את הו'
של "ואתם פרו ורבו"?
פסוק ט'
ואני
הנני –
מסכים אני עמך שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא שלא לשחת העולם עוד וכן עשה ובאחרונה אמר לו הנני מסכים לעשות קיום וחוזק ברית להבטחתי ואתן לך אות:
1. מה קשה לו?
2. מצא את הרמז בפסוקי הפרקים הקודמים של פרשתנו לדברי חז"ל אלה, שהיה נח חושש לעסוק בפריה ורביה וכו'.
פסוק י"א
והקימותי
– אעשה קיום לבריתי ומהו קיומו את הקשת כמו שמסיים והולך:
מה קשה לו?
פסוק י"ד
בענני
ענן –
כשתעלה במחשבה לפני להביא חשך ואבדון לעולם:
1. מה ראה רש"י להוציא מלים אלה ממשמעותן?
2. מצא עוד מקום בפרקים הראשונים של פרשתנו שבו מוציא רש"י מלים של תיאור טבע ממשמעותן ומפרשן במובן סמלי.
הסבר מה אלצו שם לעשות כך?
פסוק ו':
כי בצלם אלוקים עשה את האדם:
חזקוני:
כי
בצלם
אלוקים: דוגמת (שמות כ"ב,
כ"ז)
אלוקים לא תקלל.
עשה את האדם:
שיהא דין ושופט לירא ממנו ולא שיבזוהו ויהרגוהו. מה הוסיף חזקוני בפרושו זה על הפירוש הרגיל של הפסוק?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ השנה העשרים ותשע (תש"ל)
נח
פרק ט'
א.
השווה:
השווה את דברי ה' הראשונים לאדם לאחר בריאת העולם לדברי ה'
הראשונים לנח ולבניו אחר המבול:
|
לנח |
לאדם |
|
ט', |
א', ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. |
|
ט', על כל–חית הארץ ועל כל–עוף השמים, בכל אשר תרמש האדמה ובכל–דגי הים בידכם נתנו. |
א', הנה נתתי לכם את–כל–עשב זרע זרע אשר על–פני כל–הארץ ואת–כל–העץ אשר–בו פרי–עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה. |
|
ט', לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את–כל. |
א', ולכל–עוף השמים וכל רומש על–הארץ אשר–בו נפש חיה את–כל–ירק עשב לאכלה |
ב.
פרק ט', ד':
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.
1. האם תוכל להסביר את סיבת השנויים העיקריים בין שתי האמירות ה'
ע"פ זמנם והקשרם של שתי האמירות?
פסוק ג':
כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה.
ר'
ש.ר הירש:
משנשתנו חיי האדם הוא זוכה במזון חדש.
מסתבר שזה תלוי בקצור חייו.
מה שנעשה עד כה במשך שבע מאות שנה, יעשה מעתה במשך שבעים, שמונים שנה. וההתפתחות המהירה דורשת מזון מן החי. ועוד:
הבדלי החם, חילוף עונות השנה והאקלימים– כל אלו יש בהם טעם להתיר מזון מן החי.
על–ידי–כך האדם תלוי פחות במזון מגידולי קרקע…
אין התורה רוצה בצמחונים ואין היא סולדת מאכילת בשר.
נהפוך הוא: מצוה לאכול בשר ביום–טוב (עיין ספרי דברים ט"ז,
י"א).
אילו היינו במצבנו הפיסי המקורי,
לא היה מותר לנו לאכול בשר; אך עתה הבשר הוא צורך האדם. אולם מיד עם היתר הבשר,
נכנסות לתקפן הלכות מאכלות אסורות.
וכן מצינו לאחר מכן, משניתנה תורה לישראל:
אין לך מאכל שנאסר בתורה שאיננו מאכל מן החי…
כנגד זה אין לך צמח שהוא אסור באכילה, כשהוא לעצמו.
1.
השווה את דבריו לדברי הרב קוק בענין היתר אכילת בשר לנח,
שהובאו בגליון אחרי–מות קדושים תשכ"ט (ועיין בעלון ההדרכה).
מה ההבדל במתן סיבה להיתר אכילת הבשר בין ר'
ש.ר הירש ובין הרב קוק?
ג.
פסוק ד':
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.
רד"ק
אך
בשר: אע"פ שנתתי לכם כל בשר רמש לאכול,
לא תאכלו אותו עם נפשו שהוא דמו,
כלומר כל זמן שהבשר עם הנפש והוא בעודו חי,
אלא קודם תזבחוהו ואחר–כך תאכלוהו, כי זה דרך אכזריות לחתוך בשר מן החי ולאכלו.
אברבנאל:
ולפי שבהרגם בעלי החיים לאכילתם ילמדו מידת אכזריות, אסר להם אבר מן החי שהוא אכזריות יותר גדול.
והוא אמרו "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו". ובי"ת "בנפשו"
תשמש במקום "עם".
כמו (שמות י"ד)
"ברכבו ובפרשיו", (דמות ט"ו,
כ')
"בתופים ובמחולות" יאמר הכתוב: ובשר בהיות עם נפשו דמו–
לא תאכלו מן הבשר ההוא.
והוא באמת פירוש ישר ואמתי.
1. מה פירוש המילה "נפש"
לפי דעת הנ"ל?
2. מהו היחס התחבירי בין "נפשו"
ו"דמו"
לפי הפרשנים הנ"ל?
3. מהו טעם האיסור לפי אברבנאל,
במה סוטה הוא מן הדעה המקובלת?
ר'
יוסף אבן כספי ד"ה בנפשו דמו:
כאילו אמר: רוצה לומר "דמו".
וזה הבאור היה מן הצורך,
כי "נפש"
שם משותף ל"דם"
ולזולתו,
כמו שכתב המורה (ח"א,
מ"א).
4. האם מסכים אבן כספי לדברי אחד המפרשים הנ"ל?
5. מה הוא ה"זולתו"
שאליו יכוון?
6. האם הוראת המלה "נפש"
בדברים י"ב,
כ"ג היא כהוראתה במקומנו– לדעת אבן כספי–
אם לא?
ד.
פסוק ד':
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו
פסוק ה':
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש:
1. מה ההבדל במשמעות בין "אך"
של פ' ד'
ל"אך"
של פ' ה'?
ה.
פסוק ה':
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש:
רש"י:
ואך
את דמכם:
אע"פ שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו.
בכור
שור:
ואך
את דמכם
לנפשותיכם
אדרוש: מפני שהתיר לשפוך דם הבהמות,
אסר לשפוך שם האדם ואפילו דם עצמו,
שלא יאמרו: הלא דם הבהמה הותר לנו לשפוך, מפני שחיו על ידינו, אדם שחי על ידי עצמו,
מותר נמי להרוג את עצמו,
לכך נאמר: "לנפשותיכם אדרוש".
1. מה קשה לשניהם בפסוקנו?
2. האם שני הפרשנים הנ"ל מסכימים זה עם זה בישוב הקושי או היש הבדל בין תשובותיהם?
3.
הסבר את הבטוי בדברי בכור שור: "חיו על ידינו",
"חי על ידי עצמו".
ו.
פסוק ו':
שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם.
פסוק ז':
ואתם פרו ורבו…
משך חכמה (ר'
מאיר שמחה מדווינסק)
ואתם
פרו ורבו:
שטחיות הכתובים ע"פ הברייתא דסוף חזקת הבתים (*)… עיין למטה, לזה אמר, כי אף בשעה שיש חרב ושפיכות דמים הרבה, אין להם להביט על זה,
כי אנכי אדרוש את נפש האדם "ושופך דם האדם דמו ישפך",
רק אתם פרו ורבו ולא תאמרו: "למה נלד לבהלה ולכשלון? מוטב שיהיה כלה מאליו!" אין לכם להביט על זה.
(*) בבא בתרא דף ס' ע"ב:
א"ר ישמעאל בן אלישע (=בן זמנו של ר' עקיבא):
מיום שחרב בית–המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אלא אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה. ומיום שפשטה מלכות שגוזרת עלינו גזירות קשות ומבטלת ממנו תורה ומצוות ואין מנחת אותנו להכנס לשבוע הבן
(רש"י:
מילה שהוא לסוף ז' ימים)
דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים (**)
ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו.
(רש"י:
בענין טוב, ולא ע"י גויים, ומצוות לא ייבטלו עוד)
אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.
(**) תוספות:
שנגזור על עצמנו שלא לישא נשים: תימה,
הכתיב "פרו ורבו", ושמא על אותם שכבר קיימו פרו ורבו קאמר. והיינו "זרעו של אברהם כלה" שלא יוליד אלא בן ובת.
1.
היכן מצינו רעיון זה של בעל משך חכמה שנית במקרא?
2.
היכן מצינו רעיון זה בדברי חז"ל שהביאם רש"י על התורה?
3.
התוכל להסביר סמיכות פסוקים ו'-ז'
שלא כפי שפירשו בעל משך חכמה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ השנה השלושים (תשל"א)
נח
פרק ט' פסוק ה'
א.
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש
מיד כל חיה אדרשנו….
השווה:
פסוק ד':
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.
פסוק ה':
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש…
1. מה ההבדל בין "אך"
בפ'
ד'
לבין "אך"
בפסוק ח'?
ב.
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש
רש"י:
ואך
את דמכם:
אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה, את דמכם אדרוש בראשית רבה ל"ד (י"ג)
(על פי הגהת יפה תאר וכן הגהת מנחת יהודה תיאודור–אלבק):
"ואך את דמכם לנפשותיכם"- להביא את החונק עצמו.
יכול כשאול?
(מתנות
כהונה: שהפיל עצמו בחרב בעבור שלא יתעללו בו הפלשתים).
ת"ל:
"אך".
יכול כחנניה מישאל ועזריה?
(פירוש
מהרז"ו:
שמסרו עצמם לכבשן האש ונבוכדנאצר באמת יותר היה חפץ שישתחוו לצורה ולא יושלכו לכבשן ואם כן הם בעצמם סבבו להם המיתה).
ת"ל:
"אך".
מהשופך דם עצמו:
2. מה ההבדל בין המדרש ובין רש"י בתפישת המלה "אך"?
X
3. מה הסיבה שאין הריגת שאול את עצמו כלולה באסור זה של אבוד עצמו לדעת?
4. במה שונה מקרה חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן למיתה ממקרהו של שאול המלך שהפיל עצמו בחרב?
ג.
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש:
הראב"ע:
… והמפרש "דמכם לנפשותיכם" זה ההורג נפשו הוא רחוק בעיני!
הראב"ע:
בשיטה
אחרת
(ע"פ
כ"י,
מודפס
בספרו
של
פרידלנדר
כרך IV:
הטעם:
הנה התרתי לכם שתשפכו דמי חיות והבהמות והעוף ולא אדרוש הדם להעניש השופך.
אך את דמכם,
שאתם אדם, אדרוש.
ויש מי שלמד מזה הכתוב כי אסר לאדם להרג נפשו; גם למדו אחרים שהוא רמז לעונש העולם הבא. והפשט–
כאשר אמרתי!
חזקוני:
(=חזקיה בן מנוח במאה הי"ג למנינם) ד"ה לנפשותיכם:
כתב
רש"י:
אף החונק עצמו…;
תשובה לאומרים אין גיהינום ואין גן עדן.
1.
הסבר מה ענין עולם הבא וגיהינום וגן עדן לפסוקנו.
מיד כל חיה אדרשנו
רש"י:
מיד
כל חיה:
לפי שחטאו דור המבול והופקרו למאכל חיות רעות, הוצרך להזהיר עליהם את החיות.
רמב"ם הלכות רוצח ב', הלכות ג'-ד':
… אבל השוכר הורג להרוג את חברו… או שכפתו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתהו חיה וכן ההורג את עצמו,
כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו,
וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת בית דין. ומנין שכך הוא הדין? שנאמר "שופך דם האדם באדם דמו ישפך"- זה ההורג בעצמו ולא ע"י שליח, "את דמכם לנפשותיכם אדרש"- זה ההורג עצמו.
"מיד כל חיה אדרשנו"- זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו.
"ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם"-
זה השוכר אחרים להרג את חבירו. ובפירוש נאמר בשלשתם לשון "דרישה",
הרי דינם מסור לשמים.
רמב"ם מורה נבוכים ג', פרק י"ז (הדעה החמשית):
אמנם זה הגמול לבעל חי שאינו מדבר (אשר לפני כן הסביר הרמב"ם שיש מאמינים בו) לא נשמע כלל באמונתנו לפנים וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל.
אבל קצת האחרונים מן הגאונים ז"ל (יש אומרים שכוונתו לרב סעדיה גאון) כאשר שמעוהו מכת המעתזליה (כתה מושלמית) ישר בעיניהם והאמינוהו.
רמב"ן:
מיד
כל חיה
אדרשנו: תמה אני אם הדרישה כמשמעה "מיד החיה" כמו "מיד האדם" להיות נענש בדבר,
ואין בחיה דעת,
שתיענש או תקבל שכר! ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו,
שכל חיה שיטרוף אותו– תיטרף,
כי גזירת מלך היא. וזה טעם (שמות כ"א,
כ"ט)
"סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו"
ואיננו להעניש את בעליו בממון,
כי אפילו שור המדבר חייב מיתה… ויהיה טעם (פסוק ו') "שופך דם האדם"-
כל שופך דם,
בין חיה בין אדם, והנה דמו נדרש בבית דין ובידי שמים.
ויתכן שיהיה טעם "מיד כל חיה"
שתהיה הנקמה בשופך הדם ביד כל חיה,
כמו (ישעיה מ') "כי לקחת מיד ה' כפלים בכל חטאתיה".
יאמר:
אך את דמכם אדרוש ואנקום אותו ביד כל חיה,
כי אשלח ברוצח כל חית הארץ ואשלח בו גם האדם, ולא ינצל מידם…
ואולי הדרישה מיד כל חיה שלא תטרוף האדם, כי כן שם בטבעם.
וסוד הענין, כי בעת היצירה נתן לאדם את כל עשב זורע זרע ואת כל עץ אשר בו פרי עץ לאכלה, ונתן לחיה את כל ירק עשב לאכלה.
ואמר הכתוב לעיל (בראשית א', ל')
"ויהי כן", כי הוא טבעם ומנהגם. ועתה,
כאשר אמר לאדם שישחוט בעלי–חיים,
והושם בטבעם או במנהג שיהיו בעלי–החיים זה לזה לאכלה, הוצרך לצוות שיהיו שאר בעלי חיים לבני אדם טרף לשניהם. והם (=בעלי החיים) ייראו מהם ולא יטרופו בהם.
ואמר "אך את דמכם לנפשותיכם" לרמוז,
כי לא ידרוש דם חיה מיד חברתה,
אם כן– נשאר בהם לטרוף זו את זו.
וזה טעם הזכירו איסור שפיכת דמים בכאן,
מפני שהיתה שחיטה,
שהיה המנהג לשפוך דם, כי על דעת רבותינו ז"ל (סנהדרין נ"ו ע"ב)
כבר הזהיר אדם הראשון בזה,
אבל מפני השחיטה הוצרך לומר:
התרתי לכם לשפוך דם כל חי זולתי דמכם לנפשותיכם,
שיהיה אסור לכם ולא החיים,
שלא יהיה להם טבע לשפוך אותו.
רד"ק:
מיד
כל חיה:
שיתננה ביד חיה אחרת להרגה או ביד האדם. ואע"פ שאין גמול ועונש לשאר בעלי–חי אלא לאדם שהוא בעל שכל, בעסק האדם יש להם גמול ועונש כמו שנאמר "מיד כל חיה אדרשנו", ונאמר (חבקוק ב') "ושד בהמות יחיתן",
ונאמר בגמול (מלכים א', י"ג)
"ולא שבר את החמור".
רלב"ג:
שלא יחשבו בני אדם, מפני שהתיר להם ה' ית'
הריגת הבעלי–חי,
שיותר להם גם הריגת ב"א,
אבל יענישם ה'
על זה וישים הפועל להגעת העונש להורג חבירו אחת מן החיות הטורפות.
ר'
משה
חפץ
(מחכמי
אטליה
במאה
הט"ז
למנינם, בספרו
על התורה)-
מלאכת
מחשבת:
ראיתי להתמרמר על אנשים, שלמים הם אתנו מבני ישראל אשר פחדו פחד לאמר שה' ית'
ישלח השגחתו על כל חי,
גם אשר לא מבני אדם.
וראייתם בלבד שלא יצויר בשכלם שישפיל ה'
רוממותו להשגיח על זבוב ועל רמש… (מאריך בסתירת דעה זו ומסכם🙂
וכשר בעיני הדבר שה' ית'
המשפילי לראות בשמים ובארץ ישגיח בגבורתו על כל הנבראים מקרני ראמים עד ביצי כינים ויענישם אם יחטאו בחטאם המוגבל,
ואם ייטיבו – הנה שכרם אתם. וראיות מדברי חז"ל–
הנה רבו מארבה.
לבד אתעכב בראיות מספורי התורה…
"מיד כל חיה אדרשנו"- אלו דברים ככתבם וכלשונם שיעניש ה' החיה על הרציחה…
ואם גבוה מעל גבוה שומר ומביט בשפלותנו,
יושב בשמים רואה את בני האדם, מדוע לא ישגיח בבעלי–חי,
האם ערכם רחוק מערכנו מאשר אנחנו מן השמים? וכמה מן החיות משובחים יותר מאישי האדם??
1. מה הבעיה שמעמיד פסוקנו בפני כל הנ"ל?
2. סדר את כל הנ"ל לקבוצות והסבר את השקפותיהם בישוב הבעיה הזו! (שים לב שברמב"ן מובאות דעות אחדות!).
3. מה היא הראיה שמביא הרמב"ן מדין שור הנסקל?
4. איך אפשר לפרש טעם דין שור הנסקל,
אם נקבל את דעת הרמב"ם שגמול לבעלי–חיים "זה לא נשמע כלל באמונתנו…"?
5.
לאיזו קושיה עונה הרמב"ן בקטע האחרון של דבריו (החל מן "וזה טעם הזכירו…")?
6. מה פירוש דבריו (שם)
"שהיה המנהג לשפוך דם"?
7.
הסבר את דבריו "עד דעת רבותינו כבר הזהיר אדם הראשון בזה". במה הזהירו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה שביעית (תש"ח)
נח
פרק ט' פסוק ה'
א.
בראשית ט, פסוק ה
אך את דמכם לנפשותיכם אדרש מיד כל חיה אדרשנו
נחלקו החכמים והמפרשים בהבנת פסוק זה ואלה קצות דעותיהם:
בראשית רבה ל"ד:
מיד
כל חיה–
זה המוסר חברו לחיה להורגו.
מדרש אגדה: שאם החיות יהרגו אותו, כגון שטרפו ארי או נחש ויהרגנו, אני אדרוש ואתבע דמו מן החיות.
רש"י
ה
מיד
כל חיה
– לפי שחטאו דור המבול והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהן שנאמר (תהלים מט) נמשל כבהמות נדמו לפיכך הוצרך להזהיר עליהן את החיות:
רמב"ם
הלכות
רוצח ב,
הלכות
ג–ד:
… אבל השוכר הורג להרג את חברו… או שכפתו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתהו חיה וכן ההורג את עצמו,
על אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו,
וחייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת בית דין. ומנין שכן הוא הדין? שנאמר "שופך דם האדם באדם דמו ישפך"- זה ההורג בעצמו ולא ע"י שליח, "את דמכם לנפשותיכם אדרש"- זה ההורג עצמו.
"מיד כל חיה אדרשנו"- זה המוסר חברו לפני חיה לטרפו. "מיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם"-
זה השוכר אחרים להרג את חברו. ובפירוש נאמר בשלשתם לשון "דרישה",
הרי דינם מסור לשמים.
רמב"ם
מורה
נבוכים
חלק ג',
פרק
י"ז
(הדעה
החמישית)
אמנם הזה הגמול לבעל חי שאינו מדבר (אשר לפני כן הסביר הרמב"ם שיש מאמינים בו) לא נשמע כלל באמונתנו לפנים וגם חכמי התלמוד לא זכרוהו כלל.
אבל קצת האחרונים מן הגאונים ז"ל (יש אומרים שכוונתו לרב סעדיה גאון) כאשר שמעוהו מכת המעתזליה (כתה מושלימית) ישר בעיניהם והאמינוהו.
רמב"ן
ט, ה
מיד
כל חיה
אדרשנו
– תמה אני, אם הדרישה כמשמעה,
מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר, ואין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו, שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא,
וזה טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו (שמות כא כח),
ואיננו להעניש את בעליו בממון,
כי אפילו שור המדבר חייב מיתה (ב"ק מד🙂 וצוה כן בבני נח כבישראל:
רד"ק:
שיתננה ביד חיה אחרת להרגה או ביד האדם. ואע"פ שאין גמול וענש לשאר בעלי חי אלא לאדם שהוא בעל שכל, בעסק האדם יש להם גמול וענש כמו שנאמר "מיד כל חיה אדרשנו" ונאמר (חבקוק ב) "ושד בהמות יחיתן"
ונאמר בגמול (מלכים א', י"ג)
"ולא שבר את החמור".
רלב"ג:
שלא יחשבו בני אדם, מפני שהתיר להם ה' יתברך הריגת בעלי חי שיותר להם גם הריגת ב"א,
אבל יענישם ה'
על זה וישים הפועל להגעת הענש להורג חברו אחת מן החיות הטורפות.
ר'
משה
חפץ בספרו
על התורה
מלאכת
מחשבת
(מחכמי
איטליה במאה ה-16):
ראיתי להתמרמר על אנשים שלמים הם אתנו מבני ישראל אשר פחדו מחד לאמר שה' ית'
ישלח השגחתו על כל חי,
גם אשר לא מבני אדם.
וראייתם בלבד שלא יצויר בשכלם שישפיל ה'
רוממותו להשגיח על זבוב ועל רמש… (מאריך בסתירת דעה זו ומסכם🙂
וכשר בעיני הדבר שה' ית'
המשפילי לראות בשמים ובארץ ישגיח בגבורתו על כל הנבראים מקרני ראמים עד ביצי כנים ויענישם אם יחטאו בחטאם במוגבל,
ואם ייטיבו– הנה שכרם אתם.
וראיות מדברי חז"ל–
הנה רבו מארבה.
לבד אתעכב בראיות מספורי התורה…
"מיד כל חיה אדרשנו"- אלו דברים ככתבם וכלשונם שיעניש ה' החיה על הרציחה…
ואת גבה מעל גבה שומר ומביט בשפלותנו יושב בשמים רואה את בני אדם,
מדוע לא ישגיח בבעלי חי,
האם ערכם רחוק מערכנו כאשר אנו מן השמים? וכמה מן החיות משובחים יותר מאישי האדם?
ר'
נפתלי
הרץ ויזל
בפירושו
לבראשית: הנני חושב, כי מלת "חיה"
שבכתב זה איננה חיה רעה או חית השדה אבל היא נשמת האדם כי היא נקראת חיה בכתובים כמו (תהילים קמ"ג)
"דכא לארץ חיתי"
(תהילים ע"ד)
"חית ענייך אל תשכח לנצח…"
כי שם "חיה"
לנשמת האדם תאר יקר, יורה על היותה חיה חוץ לגוף, ושהיא בעלת כח להדבק בחיים עליונים… כל מקום שנזכרה מלת חיה כמשמעות "החיה והבהמה" סמכו אצלה שם לווי ויאמרו "חיה רעה" או "חיתו ארץ" או "חית השדה" או שכתבו אצל בהמה ועוף ולמד מענינו,
אבל לא נזכר שם "חיה"
סתם מבלי שנסמך אל ענין המורה על חיה רעה,
…"מיד כל חיה אדרשנו" שאם תראו רוצח מאריך ימים ומת כמות על האדם,
אשרש דם הנרצח מיד חיתו ועתיד ליתן הדין לפניו ית'.
1. מהי הבעיה המתעוררת על ידי פסוקנו?
2. סדר את הנ"ל לקבוצות והסבר את השקפותיהם!
(ברמב"ן שלש דעות!)
3.
כיצד מבאר הרלב"ג את מ'
של "מיד כל חיה"?
4.
התוכל להביא מפרשתנו עוד ראיה לדעת בעל מלאכת מחשבת?
ב.
השווה את ברכת ה' לבני נח לברכת ה' לאדם (א',
כ"ח–ל').
מהו היחס החדש שנקבע כאן לבעלי החי ומה הסיבה לכך?
עצה
טובה– קרא לשאלה זו:
Aptowitzer: Rewarding and Publishing of Animals…
(On the Aggadic View of the World) Hebrew Union College Annual 1926
p.115-155
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה עשירית (תשי"א)
נח – אות הברית
פרק ט', ח'
– י"ז
א.
שאלת מבנה וסגנון:
קאסוטו בספרו "מנח עד אברהם"
ע'
72 מדפיס את פסוקינו הבאים בצורה כזאת:
ויאמר אלוהים אל נח ואל בניו אתו
לאמור
ואני–
הנני מקים את בריתי אתכם
ואת זרעכם אחריכם
ואת כל נפש החיה אשר אתכם
בעוף בבהמה ובכל חית הארץ אתכם
מכל יוצאי התבה לכל חית הארץ
והקימותי את בריתי אתכם…
ולכך הוא מעיר:
"אולי יש כאן מעין משחק מלים עם "וחתכם"
שבפסוק ב'.
הסבר לפי זה מה כוונת החזרה המרובה של מלת "אתכם"
ומה יכול להיות הקשר בינה לבין "חתכם".
(לדרך סגנון המקרה בחזרות כל אותה מלה עיין גליון בשלח תש"ח שאלה??).
פסוק ז:
ואתם פרו ורבו
פסוק ט:
ואני הנני מקים את בריתי
הסבר לשם מה באו בפסוקים אלה מלות הגוף "אני",
"אתם",
כנגד שמוש הלשון הרגיל בתנ"ך,
כגון:
בראשית א', כ"ח:
פרו ורבו…
בראשית ט', א':
פרו ורבו
וכגון:
בראשית ו', י"ג:
והנני משחיתם…
והשווה למקומנו:
י"ז,
ד':
אני הנה בריתי אתך.
י"ז,
ט':
ואתה את בריתי תשמור!
פסוק י"ג:
את קשתי נתתי בענן:
אברבנאל
שואל:
בענין אות הקשת שנתן הקב"ה לנח ולבניו להבטיחם שלא יבוא עוד מבול והוא,
כי הקשת הוא דבר טבעי יתילד מהכאת ניצוצי השמש בדבר הלח,
יתהוה על כלי המים, שיתרשם שם השמש בעגולו ובמראיו והוא ענין הקשת ועליו אמר הנביא (יחזקאל א', כ"ח)
"כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביות הגשם"…
ומה אם כן האות הברית הזה שנעשה לנח להבטחה?
1.הסבר מהי קושיתו?
2. מה הסתירה שהוא רואה מיחזקאל א', כ"ח למקומנו?
3.
כיצד מתורצת הקושיה ברמב"ן י"ב?
רמב"ן יב:
זאת
אות הברית
אשר אני
נותן –
המשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן ממעשה בראשית, ועתה ברא ה'
חדשה לעשות קשת בשמים ביום ענן ואמרו בטעם האות הזה, כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בו,
וישלח חציו ויפיצם בארץ (תהלים יח טו),
אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם ועוד שאין לקשת יתר לכונן חצים עליו:
ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה,
כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת, וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן,
כי אמר את קשתי "נתתי"
בענן,
ולא אמר "אני נותן" בענן,
כאשר אמר זאת אות הברית אשר "אני נותן" ומלת קשתי מורה שהיתה לו הקשת תחלה ולכן נפרש הכתוב, הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם,
שכל זמן שאראנה אזכיר כי ברית שלום ביני וביניכם:
ואם תבקש מה טעם בקשת להיות אות,
הנה הוא כטעם עד הגל הזה ועדה המצבה (להלן לא נב)
– וכן כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה (להלן כא ל),
כי כל הדבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות,
וכל הסכמה ברית,
וכן במילה אמר והיה לאות ברית ביני וביניכם (להלן יז יא)
בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד:
ועוד,
כי כאשר תראה בהפוך הנזכר יהיה זכר לשלום כאשר כתבנו –
ובין שתהיה הקשת עתה בין שהיתה מעולם בטבע, הטעם באות שבה אחד הוא:
4. מה הראיה שמביא הרמב"ן לדעתו מלשון הכתוב?
5. מהי הקושיה השנית המתעוררת בענין הקשת שאותה מתרץ הרמב"ן?
פסוק י"ד
והיה בענני ענן:
רד"ק:
אני אענן ע"י סבות אמצעיות שצויתי.
6.
הסבר מה קשה לו בפסוקנו ומה תיקן בדבריו.
7.
להבנת דבריו אלה עיין ספורנו בראשית מ"ה,
ח',
ד"ה ועתה לא אתה שלחתם,
וכן מורה נבוכים ב', מ"ח,
לפסוק ההוא שהובאו בגליון ויגש שאלה ד.
ספורנו
מה, ח
ועתה
לא אתם
שלחתם. הנה בראותכם תכלית אלהי שלא היה מושג בזולת אלה הסבות הקודמות אין ספק שהסבות הקודמות היו גם כן ברצון אלהי לסבב זה התכלית:
לאב לפרעה. יועץ למלך: ולאדון לכל ביתו.
ממונה על הבית:
ומושל בכל ארץ מצרים. להנהיג עניני העמים:
בראשית מה, ח
ועתה
לא אתה
שלחתם,
מורה
נבוכים
מאמר ב'
פרק
מ"ח:
מבואר הוא מאוד שכל דבר מחודש אי אפשר לו מבלתי סבה קרובה חדשה אותו (=
אשר חדשה, אשר גרמה), ולסבה ההיא סבה,
וכן עד שיגיע לסבה הראשונה לכל דבר,
– ר"ל:
רצון ה', ובחירתו.
ומפני זה יחסירו הנביאים פעמים בדבריהם הסבות ההם האמצעיות כלם וייחסו זה הפעל המתחדש אל הבורא ויאמרו שהוא
יתעלה
עשאו …
דע,
כי הסבות הקרובות כלם אשר מהם יתחדש מה שיתחדש אין הפרש בין היות הסבות ההן עצמיות טבעיות או בבחירה או במקרה (ר"ל "בבחירה"
שתהיה סיבת המתחדש ההוא בחירת אדם …)
שזה כולו ייוחס לה' בספרי הנביאים …
ובאו באלה הדברים כולם לשון "אמירה"
ולשון "דבור"
ולשון "צווי"
ולשון "קריאה"
ולשון "סליחה"
… ובענין אליהו הנביא ז"ל כאשר סבב ה' לו פרנסתו נאמר לו (מלכים א' י"ז)
"צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך"
ואמר יוסף הצדיק "לא אתם שלחתם אותי הנה כי אלקים".
פסוק ט"ז:
וראיתיה לזכור ברית עולם.
רד"ק:
דברה תורה בלשון בני אדם,
כי אין שכחה לפני כסא כבודו וכן (ויקרא כ"ו,
מ"ב)
"וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור",
הכל דרך משל.
שד"ל:
רוצה להסביר מליצה זו בדרך אחרת ע"פ הפסוקים בראשית ב', י"ט "ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו",
בראשית ב', ג':
"אשר ברא אלוהים לעשות". תהלים ק"ד:
"כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו". באופן שלא נצטרך לפרשו על דרך "דברה תורה כלשון בני אדם".
1.
הסבר מה קשה לרד"ק.
2.
כיצד מבאר שד"ל את פסוקנו ע"פ שלשת הפסוקים הנ"ל?
3. מהי חולשת פירוש זה ומה אין הפסוקים ההם דומים לפסוקנו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנה שניה (תש"ג)
פרשת נח
פרק ט, י"ז
א.
השוה:
1.
השווה את ברכת ה' לאדם וחוה לברכה שניתנה לנח ולבניו.
מה השינויים ומה סיבתם?
2. מה היחס החדש כלפי בעלי חיים?
פסוק ב:
ומוראכם
וחתכם
יהיה
על
כל
חית
הארץ
…
רש"י:
וחתכם
– ואימתכם כמו תראו חתת (איוב ו). ואגדה לשון חיות (סנהדרין צח שבת קנא) שכל זמן שהתינוק בן יומו חי אין אתה צריך לשומרו מן העכברים עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן העכברים שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה אימתי יהיה מוראכם על החיות כל זמן שאתם חיים:
מה ההבדל בין פשוטו ובין מדרשו?
ראב"ע:
בכל
אשר תרמש
האדמה –
הטעם על האדמה.
או תהיה האדמה פועלת:
– האם "תרמש"
כאן פעל עומד או יוצא?
העמק
דבר:
יש נפרא מינה בין חיה ועוף לרמש ודגים בענין מורא האדם . החיה והעוף מתיראים ובורחים כשוראים האדם מרחוק,
מה שאין כן רמש ודגים–
אין מרגישים בזה עד שיהא פושט ידו לנגוע בהם,
אז נשמטים ובורחים.
היכן הרמז בפסוק להערתו זו?
ב.
בראשית ט, פסוק ד:
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.
רש"י:
בשר
בנפשו –
אסר להם אבר מן החי כלומר כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר:
בנפשו
דמו –
בעוד נפשו בו:
בשר
בנפשו
לא תאכלו
– הרי אבר מן החי ואף בנפשו דמו לא תאכלו הרי דם מן החי:
ראב"ע
ד:
אך
בשר בנפשו
דמו –
כן טעמו אך בשר עם נפשו שהוא דמו לא תאכלו –
כטעם לא תאכל הנפש עם הבשר. כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא.
1. מה ההבדל בין שניהם?
2.
העתק את הפסוק וסמן בסימני פיסוק לפי פירושו של רש"י ולפי הראב"ע.
3. מה קשה למפרשים בפסוקים האלה:
לרש"י
ה:
ואך
את דמכם
– אף ע"פ שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו:
לרמב"ן
פסוק ה':
דמכם
לנפשתיכם
– דמכם נפשותיכם, כלומר דמכם שהוא נפשותיכם, כדרך לכל כלי המשכן (שמות כז יט),
וכן השלישי לאבשלום (דהי"א ג ב)
ויש לפרש את דמכם לנפשותיכם בנפשותיכם, כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא (ויקרא יז יד),
וכמוהו וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה (שם ז כו),
פתרונו בעוף או בבהמה:
והנכון שיאמר הדם שהוא לנפש בכם אדרוש – הגיד כי הדם הוא הנפש,
ורמז כי על שופך הנפש הוא מחייב מיתה, לא על דם האיברים שאין הנשמה תלויה בהם ….
לרש"י
ה:
מיד
איש אחיו
– מיד שהוא אוהב לו כאח והרגו שוגג אני אדרוש אם לא יגלה ויבקש על עונו לימחל שאף השוגג צריך כפרה ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע הקדוש ברוך הוא דורש ממנו.
כמו שדרשו רבותינו והא להים אנה לידו במסכת מכות הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד וכו':
שד"ל לשאלה 3:
מיד
איש אחיו
– מאמר מוסגר ואינו אלא להוסיף כח לענין הציווי: מיד האגם אדרוש את נפש האדם, מיד האדם שהוא איש אחיו,
איש כמוהו, ולא חמל עליו.
וכמהו בראשית א'
כ"ז,
ויקרא כ', י'.
– ומה בינו לבין שד"ל?
לרמב"ן
פסוק ו':
שופך
דם ויתכן שיהיה טעם "מיד כל חיה",
שתהיה הנקמה בשופך הדם מיד כל חיה,
כמו כי לקחה מיד ה'
כפלים בכל חטאתיה (ישעיה מ ב)
ואמר,
אך דמכם אדרוש ואנקום אותו ביד כל חיה, כי אשלח ברוצח כל חית הארץ ואשלח בו גם האדם ולא ינצל מידם,
וכמוהו מכל צוררי הייתי חרפה (תהלים לא יב)
מידם,
זה חלק אדם רשע מאלהים ונחלת אמרו מאל (איוב כ כט):
לרמב"ן
פסוק ח':
ויאמר
אלקים
אל
נח
ואל
בניו
…
וטעם
ויאמר
אלהים
אל נח
ואל בניו
אתו –
על ידי אביהם,
כי בניו לא היו נביאים,
ולא הגיע חם למעלת הנבואה וכן ויאמר ה' אל אחז (ישעיה ז י),
וכן ויאמר ה'
אל משה ואל אהרן (שמות ז ח),
כדברי רבותינו (ת"כ ויקרא א)
אל משה אמר שיאמר לאהרן,
וכן פירש בסוף ויאמר אלהים אל נח (להלן פסוק יז):
לרש"י
פסוק ט':
ואני
הנני –
מסכים אני עמך שהיה נח דואג לעסוק בפריה ורביה עד שהבטיחו הקדוש ברוך הוא שלא לשחת העולם עוד וכן עשה ובאחרונה אמר לו הנני מסכים לעשות קיום וחוזק ברית להבטחתי ואתן לך אות:
לספורנו
פסוק ט':
ואני
הנני
מקים את
בריתי –
על זה התנאי שלא תשפכו דם נקי אני מקים את בריתי שלא לשחת עוד הארץ.
אבל בשפיכת דם נקי תשחת הארץ כאמרו כי הדם הוא יחניף את הארץ.
ולארץ לא יכופר וגו'. אבל על כל שאר העבירות ילקה החוטא ולא תשחת הארץ:
רמב"ן
פסוק יב:
זאת
אות הברית
אשר אני
נותן –
המשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן ממעשה בראשית, ועתה ברא ה'
חדשה לעשות קשת בשמים ביום ענן ואמרו בטעם האות הזה, כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בו,
וישלח חציו ויפיצם בארץ (תהלים יח טו),
אבל עשאו בהפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותו בידם ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם ועוד שאין לקשת יתר לכונן חצים עליו:
ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה,
כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת, וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן,
כי אמר את קשתי "נתתי"
בענן,
ולא אמר "אני נותן" בענן,
כאשר אמר זאת אות הברית אשר "אני נותן" ומלת קשתי מורה שהיתה לו הקשת תחלה ולכן נפרש הכתוב, הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם,
שכל זמן שאראנה אזכיר כי ברית שלום ביני וביניכם:
ואם תבקש מה טעם בקשת להיות אות,
הנה הוא כטעם עד הגל הזה ועדה המצבה (להלן לא נב)
– וכן כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה (להלן כא ל),
כי כל הדבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות,
וכל הסכמה ברית,
וכן במילה אמר והיה לאות ברית ביני וביניכם (להלן יז יא)
בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד:
1. מה הן שתי השאלות שעליהן עונה הרמב"ן?
2 מה הן תשובותיו לכל אחת מהן?
קרא:
ראב"ע
יג:
את
קשתי –
הנה נתתי עתה קשת בענן.
ואין פירושו כאשר אמר הגאון כי בתחילה הייתה:
ראב"ע
יד:
ונראתה
הקשת –
אילו היינו מאמינים בדברי חכמי יון שמלהט השמש תולד הקשת. יש לומר כי השם חזק אור השמש אחר המבול והיא דרך נכונה למבין:
ספורנו
יג:
את
קשתי
נתתי
בענן. סדרתי שיהיה בטבע:
והיתה לאות ברית.
בהיות הקשת כפולה כי אמנם נלאו חכמי המחקר לתת טעם לסדר צבעי הקשת השנית אשר הוא על הפך סדר צבעי הקשת הראשונה המורגלת והיא תהיה אות לצדיקי הדור שדורם חייב כאמרם כלום נראתה הקשת מימיך ויתפללו ויוכיחו וילמדו דעת את העם:
רד"ק:
והיה
בענני: אני אענן ע"י סבות אמצעיות שצויתי.
1.
מסכימים דבריהם לדעת הרמב"ן או מתנגדים לה?
2.
העבר "נתתי"
דמה–
לפי דעת הרמב"ן–
לעבר של "נתתי"
בראשית כג,יא?
ג.
בראשית ט, פסוק י"ד:
בענני ענן.
רשי:
בענני
ענן –
כשתעלה במחשבה לפני להביא חשך ואבדון לעולם:
1. מה ראה רש"י להוציא פסוק זה מידי פשוטו?
עצה
טובה: קרא פירושו של ש.ר הירש לפסוק א ולפסוק ט"ו