גיליונות נחמה – דברים 12

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)

פרשת ראה

פרק י"ב

א.
מה קשה למפרשים בפסוק ב'

לרש"י:

אבד
תאבדון
– אבד ואחר כך תאבדון מכאן לעוקר עבודה זרה שצריך לשרש אחריה:

את
כל
המקומות
אשר
עבדו
שם
וגו'
– ומה תאבדון מהם,
את אלהיהם אשר על ההרים:

לראב"ע:

אבד
תאבדון
את
כל
המקומות
– אמר רבי יונה המדקדק, כי את אלהיהם – חסר וי"ו.
והטעם:
'ואת אלהיהם', ולא אמר כלום.
רק הוא דבק עם מלת אשר עבדו שם.
כל עץ רענן – רענן ושאנן לעולם בשני נוני"ן.
והטעם:
כמו רטוב (איוב ח, טז):

לרשב"ם:

אשר
עבדו
– שם את אלהיהם הגוים אשר אתם יורשים אותם:

ב.
יב,
ד'.

רש"י

לא
תעשון
כן
– להקטיר לשמים בכל מקום (פסוק ה), כי אם במקום אשר יבחר.
דבר אחר ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן,
אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה.
אמר רבי ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות,
אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב:

1. כמה פרושים למלה כן מביא רש"י?

2. מה הן מעלותיו וחולשותיו של כל אחד מהם?

3.
לאיזה מהם מתאימים דברי ראב"ע ורשב"ם?

ג.
יב,
ט

רש"י:

אל
המנוחה
– זו שילה:

הנחלה
– זו ירושלים:

דברי רש"י לקוחים מן הספרי וזה לשון הספרי לפסוק זה:

"אל
המנוחה
ואל הנחלה נחלה זו שילה מנוחה זו ירושלים שנאמר /תהילים קל"ב/
זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה דברי ר' שמעון ר' יהודה אומר חילוף הדברים /
כלומר נחלה זו ירושלים מנוחה זו שילה.

הבא נימוקים לשתי הדעות והסבר מדוע פרש רש"י כדברי ר'
יהודה!

ד.
יב,
כ'-כ"ח.

כי ירחיב ה'
אלוקיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אכלת בשר וכלו.

ואלה
דברי הרב
א' י'
קוק
זצ"ל
בדבר
היתר בשר
תאווה
במאמרו
"טללי
אורות" /השקפה
על טעמי
המצוות/ פרק
ח' /תחכמוני
א', ברן
תר"ע/

"הנטיה החפשית של המוסר לקראת משפט בעלי חיים בכללם ודרישת–זכיותיהם מהאנושיות גנוזה באורח פסיכי טבעי בעמקי תורה באוצר האנושיות הקדמון כ"ז שזרע האור הרוחני /אשר אח"כ התבצר בישראל/
היה מפוזר ביחידים בלתי מסומנים באריגה לאומית לפני שנפלנו הגוים ללשונותם כבר עלה המודר עד דרישת משפט בע"ח ואדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה. "הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה".
אולם כשירדה האנושית עם השתכללותה ולא יכלה לשאת את זהר האור הגדול "ונשברו כליה" היתה ההעתקה מחברת החיים שהיא מתעלה עליהם בעלוי רוחני אמיץ עתה נדרשת מאד בקבוץ כח הצדק והיושר בין בני מינו למען יוכל אש אלהים זה הבוער באור כהה מאד,
לחמם את הלב אשר נתקרר לרגלי המון החיים וסבוכיהם.
שנוי הדעות והנטיות הדרכים והנבולים דרשו לקבץ את כל חוב מוסרי אל מרכז האנושיות לבדה.
אבל מהלך האידיאלים ההולכים ומתפתחים לא ישאר סגור לעד;
כשם שתצא השאיפה הדימוקרטית החיצונה ע"י ההשתלמות השכלית והמוסרית הכוללת כש"לא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו לדעת את ה' כי כלם ידעו אותי מקטנם ועד גודלם"
כן תצא השאיפה הצפונה למשפטי בע"ח מנרתיקה בבא עתה, ומכשירים הן המצות המוגבלות לחלק זה ביחוד.
אמנם גערה נסתרה יש בקמטי תורה באכילת בשר כי רק אחרי אשר "תאמר אכלה בשר כי תאות נפשך לאכול בשר –
אז תזבח ותאכל".
הנה לא תוכל לעצור בעז נטיתך כי אם ע"י כבישה מוסרית וזאת הכבישה לא באה עתה, עוד היא נדרשת לך בשביל חוגים יותר קרובים אליך,
בשגם ההשתלטות הרחוקה צריכה ג"כ אחרי נפלה התאמצות חמרית שמילוי–כח זה ידרש לפעמים את מזון הבשר שהוא מס המעביר לתקופה יותר בהירה שבעלי חיים כלם אינם פטורים ממנו,
כאשר הרבו לעשות כן גם בני אדם בכל מלחמותיהם היותר צודקות,
שהיו נדרשות להם למעבד אל עלייתם הכללית.

זאת היא מעלתה של המוסרית כשהיא מחוברת למקורה האלהי שיודעת היא עת לכל חפץ ולפעמים כובשת היא את מעינה בשביל לקבץ כח לתקופות הבאות, מה שלא יוכל קצר–רוחה של המוסריות המנותקת ממקורה לשאת ולסבול כשהתאוה הבהמית היתה מתגברת לאכילת בשר ואז אם בשר החיים היה בכלל האסור לא היתה החריסה המוסרית הנכונה תמיד להמצא בשעת הכושר מבחנת כלל בין אדם לבהמה חיה ועוף וכל רמש הארץ.
הסכין הגרזן הגוליטינה או זרם האלקטרון היה עובר על כולם כאחד כדי למלאות את הקיבה הזוללה של האנושית המקולטרת.
– הנה באו המצות בסדר אכילת בשר בצעדים המובילים אל המטרה העליונה.
החיים המותרים לאכילת חנם מוגבלים מהיותר נאותים לטבעי האדם.
כסוי דם החיה והעוף שהעול הנעשה עמהם הוא יותר נכר וכולם וקרוב להתגלות – הם אינם ברובם סמוכים על שולחן האדם ואינם מטרידים אותו בטפולם ובשכלולם "אשר יצוד ציד חיה ועוף אשר יאכל וכסה את דמו" – הכרת החרפה היא התחלת רפואת המוסר "למען תזכרי ובושת בכפרי לך":
כסה הדם! והסתר חרפתך! הפעולות תעשינה את פרין בהמשך הזמן תחנכנה הדורות. המחאה האלמת כשתבא עתה תהפך לקול מרעים ברעש גדול ואדיר ותצליח את דרכה,
צווי הזביחה במערכה מיוחדת בהקלת הצער, כבר תופש הוא את הרושם,
שלא עם דבר של הפקר,
עם אבטומט שאין בו רוח חיים הנך עוסק, כ"א עם נפש חיה.

1. מה הן ההוכחות של הרב לכך שאכילת בשר אינה רצויה לתורה?

2. מה הם לפי דעתו הנימוקים שבגללם התירה התורה אכילת בשר תאוה.

ה.
יב,
כג

רש"י:

רק
חזק
לבלתי
אכל
הדם
– ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו,
לפיכך הוצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה.
רבי שמעון בן עזאי אומר,
לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות, אם הדם, שהוא קל להשמר ממנו, שאין אדם מתאוה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו,
קל וחומר לשאר מצות:

רשב"ם:

רק
חזק
לבלתי
אכול
הדם
– לפי שהדם מובלע בכל האיברים צריך להתחזק ולדקדק יפה להוציאו:

1. מה ההבדל בין שני פרושי רש"י?

2. מה בין שניהם לפרוש הרשב"ם?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנהרביעית (תש"ה)

פרשת ראה –
היתר בשר תאוה

פרק י"ב כ'-כ"ד

א.
יב,
כ

כ'
כי
ירחיב
ה'
את
גבולך…

רש"י

כי
ירחיב
וגו'
– למדה תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר,
אלא מתוך רחבת ידים ועושר:

מפרשי
רש"י
מקשין:

הא פשוטו דקרא – הרחבת גבולו, ולמה הוציאו מפשוטו?

ענה על קושיתם!

ב.
יב,
כ"א

רש"י

וזבחת
וגו'
כאשר
צויתך
– למדנו שיש צווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה בסיני:

רמב"ן:

טעם וזבחת עד וזהו פשוטו של מקרא;

שד"ל:

ד"ה
וזבחת
כאשר
צויתיך: לדעתי מוסב לאסור הדם האמור למעלה פסוק ט"ז.

ר'
דוד
הופמן:

... יש אפוא בפסוקנו הוכחה למציאותה של תורה שבעל פה.

1. מה קשה לרש"י?

2.**
מה בין דעת רמב"ן (החל מן "ודע כי שחיטה"…)
לדעת רבותינו המובאת ברש"י וברמב"ן בתחילת דבריו?

3. לשם מה מביא הרמב"ן את הפסוק במדבר י"ד ט"ו?

5.**
התוכל לסתר את דעת שד"ל מלשון פסוקנו.

6.
הסבר את דעת ר"ד הופמן!

ג.
יב,
כ'-כ"ה:

הרב קוק בענין היתר בשר תאוה: טללי אורות (השקפה על טעמי המצוות פרק ח') (תחכמוני כרך א',
ברן תר"ע).

הנטיה
החפשית
של המוסר
לקראת משפט בעלי–החיים בכללם ודרישת–זכיותיהם מהאנושיות גנוזה באורח פסיכי טבעי בעמקי תורה באוצר האנושיות הקדמון.
כ"ז שזרע האור הרוחני (אשר אח"כ התבצר בישראל)
היה מפוזר ביחידים בלתי מסומנים באריגה לאומית,
לפני שנפלנו הגוים ללשונותם, כבר עלה המודר עד דרישת משפט בע"ח,
ו"אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה".
"הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה"
אולם כשירדה האנושית עם השתכללותה ולא יכלה לשאת את זהר האור הגדול "ונשברו כליה" היתה ההעתקה מחברת החיים (=הרחקת האנושות מעולם בעלי החי),
שהיא מתעלה עליהם בעלוי רוחני אמיץ, עתה נדרשת מאד בקבוץ
כח הצדק
והיושר
בין בני
מינה, למען יוכל אש אלהים זה הבוער באור כהה מאד,
לחמם את הלב אשר נתקרר לרגלי המון החיים וסבוכיהם.
שנוי הדעות והנטיות,
הדרכים והנבולים דרשו לקבץ
את כל
חוב מוסרי
אל מרכז
האנושיות
לבדה. אבל מהלך האידיאלים ההולכים ומתפתחים לא ישאר סגור לעד;
כשם,
שתצא השאיפה הדימוקרטית החיצונה, ע"י ההשתלמות השכלית והמוסרית הכוללת,
כש"לא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו לדעת את ה' כי כלם ידעו אותי מקטנם ועד גודלם",
כן תצא השאיפה הצפונה למשפטי בע"ח מנרתיקה בבא עתה. ומכשירים הן המצות,
המוגבלות לחלק זה ביחוד.

אמנם גערה נסתרה יש בקמטי תורה באכילת בשר, כי רק אחרי אשר "תאמר אכלה בשר כי תאות נפשך לאכול בשר –
אז תזבח ותאכל".
הנה לא תוכל לעצור בעז נטיתך כי אם ע"י כבישה מוסרית,
וזאת הכבישה לא באה עתה,
עוד היא נדרשת לך בשביל חוגים יותר קרובים אליך,
בשגם ההשתלטות הרחוקה צריכה ג"כ אחרי נפלה,
התאמצות חמרית, שמילוי–כח זה ידרש לפעמים את מזון–הבשר שהוא מס המעביר לתקופה יותר בהירה,
שבעלי–חיים כלם אינם פטורים ממנו,
כאשר הרבו לעשות כן גם בני–אדם בכל מלחמותיהם היותר צודקות,
שהיו נדרשות להם למעבד אל עלייתם הכללית.

זאת
היא מעלתה
של המוסרית
כשהיא
מחוברת
למקורה
האלהי, שיודעת
היא עת
לכל חפץ
ולפעמים
כובשת
היא את
מעינה
בשביל
לקבץ כח
לתקופות
הבאות, מה
שלא יוכל
קצר–רוחה
של
המוסריות
המנותקת
ממקורה
לשאת
ולסבול. כשהתאוה הבהמית היתה מתגברת לאכילת בשר, ואז אם בשר החיים היה בכלל האסור,
לא היתה החריסה המוסרית, הנכונה תמיד להמצא בשעת הכושר,
מבחנת כלל בין אדם לבהמה,
חיה ועוף וכל רמש הארץ.
הסכין,
הגרזן הגוליטינה או זרם–האלקטרון היה עובר על כולם כאחד, כדי למלאות את הקיבה הזוללה של האנושית המקולטרת. – הנה באו המצות בסדר אכילת בשר בצעדים המובילים אל המטרה העליונה.
החיים המותרים לאכילת חנם מוגבלים מהיותר נאותים לטבעי האדם.
כסוי דם החיה והעוף שהעול הנעשה עמהם הוא יותר נכר וכולם וקרוב להתגלות,
– הם אינם ברובם סמוכים על שולחן האדם ואינם מטרידים אותו בטפולם ובשכלולם "אשר יצוד ציד חיה ועוף אשר יאכל וכסה את דמו" – הכרת–החרפה היא התחלת רפואת המוסר "למען תזכרי ובושת בכפרי לך":
כסה הדם! והסתר חרפתך! הפעולות תעשינה את פרין, בהמשך הזמן תחנכנה הדורות. המחאה האלמת כשתבא עתה תהפך לקול מרעים ברעש גדול ואדיר ותצליח את דרכה.
צווי
הזביחה, במערכה
מיוחדת, בהקלת הצער, כבר תופש הוא את הרושם,
שלא עם דבר–של–הפקר,
עם אבטומט שאין בו רוח חיים הנך עוסק, כ"א עם נפש חיה.

1.*
באר את המשפטים ואת חלקי המשפטים המודגשים בגליון.

2.*
באר את השוואתו בין "השאיפה הדמוקרטית…" ובין "השאיפה הצפונה למשפטי בעלי חי…"

3. מה הן ההוכחות של הרב לכך, שאכילת בשר אינה רצויה לתורה?

4. מה הם לפי דעתו הנימוקים שבגללם התירה התורה אכילת בשר תאווה.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)

פרשת ראה –
אסור במות

י"ב א'-י"ד

א.
יב,
ה'-ו':

כי אם אל המקום אשר יבחר… לשום את שמו שמה לשכנו תדרשו ובאת שמה והבאתם שמה עולותיכם.

י"א:
והיה
המקום
אשר
יבחר…
לשכן
שמו
שמה
הביאו
את
כל
אשר
אנכי
מצוה
אתכם
עולותיכם
וזבחיכם.

י"ג–י"ד:
השמר
לך
פן
תעלה
עולותיך
בכל
מקום
אשר
תראה,
כי
אם
במקום
אשר
יבחר…

רמב"ם
הלכות
בית
הבחירה
א'
הלכה
א'-ג':

מצות עשה לעשות בית לה'
מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות…
כיון שנכנסו לארץ והעמיד המשכן בגלגל ארבע עשרה שנה שכבשו וחלקו ומשם באו לשילה ובנו שם בית…
וכשמת עלי חרב ובאו לנב ובנו שם מקדש וכשמת שמואל חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש ומגבעון באו לבית עולמים… כיון שנבנה המקדש בירושלם נאסרו כל המקומות כלן לבנות בהן בית לה' ולהקריב בהן קרבן ואין שם בית לדורי דורות אלא בירושלם בלבד ובהר המוריה…

רמב"ם
הלכות
מעשה
הקרבנות
י"ח:

כל הקרבנות כלן…
מצות עשה להקריבן בבית הבחירה שנאמר (דברים י"ב י"ד)
"ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך"… המקריב קרבן חוץ לעזרה בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר (דברים י"ב י"ג)
"השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה".

רמב"ם
מורה
נבוכים
ג'
ל"ב:

"שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום; ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהורגל בו פתאום. וכאשר שלח ה'
משה רבנו ע"ה לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש בידיעתו יתברך כמו…
כמו שאמר "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה'
הוא האלוקים בשמים ממעל". – ולהנתן לעבודתו כמו שאמר "ולעבדו בכל לבבכם"
ואמר "ואותו תעבודו". והיה המנהג המפורסם בעולם כולו,
שהיו אז רגילין בעבודה הכוללת אשר גדלו עליה להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם,
– לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריותיו,
שיצוינו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם,
כי אז היה מה שלא יעלה על בלב לקבלו,
כפי טבע האדם,
שהוא נוטה תמיד למורגל. והיה דומה אז כאלו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת ה'
ויאמר:
"ה'
צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, – אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה!" ומפני זה השאיר ה' מיני עבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו יתברך וצונו לו יתברך, וצונו לבנות היכלו "ועשו לי מקדם"
ושיהיה המזבח לשמו ושיהיה הקרבן לו "אדם כי יקריבו מכם קרבן לה'" ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו, והזהיר מעשות דבר מאלה המעשים לזולתו… והגיע התחבולה בזאת החכמה האלוקית,
שנמחה זכר עבודה זרה. ותתקיימנה הפנה הגדולה האמתית באמתנו והוא מציאות ה' ואחדותו.
ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו בהן – ולא נודעו להם עבודות זלתם.

ואני יודע שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחילת המחשבה ויכבד עליך ותשאלנו בלבך ותאמר לי:
"איך יבואו מצוות ופעולות עצומות מבוארות מאד והושם להם ימנים והם כולם בלתי מכוונים לעצמם – אבל הם מפני דבר אחר,
כאלו הם תחבולה שעשה ה'
לנו להגיע אל כונתו הראשונה.
ואיזה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונה ויתן לנו יכולת לקבלה? ולא היה צריך לאלו (=הקרבנות)
אשר חשבת, שהם על צד הכונה השניה?
– שמע תשובתי, אשר תסיר מלבך זה הספק האל ואגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו, והוא שכבר בא בתורה כמו זה הענין בשוה:

והוא אמרו (שמות י"ג)
"ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים… ויסב דרך" – וכמו שהסב ה'
אותם מן הדרך הישרה, אשר היתה מכוונת תחילה, מפני יראת מה שלא היו יכולים לסבלו לפי הטבע,
אל דרך אחרת עד שהגיעה הכונה הראשונה – כן צוה בזאת המצוה אשר זכרנו (=הקרבנות)
מפני יראת מה שאין יכולת לנפש לקבלה לפי הטבע,
עד שיגיע הכונה הראשונה והיא השגתו יתברך והנחת (=עזיבת)
ע"ז.

כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחמר ובלבנים והדומה… ואח"כ ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי ענק פתאום – כן אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודה ומעשים מורגלים (שכבר נטו אליהם הנפשות, עד שנעשו כמושכל ראשון) ויניחם כולם פתאום.

וכמו שהיה מחכמת ה' להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה (כמו שנודע שההליכה במדבר ומעוט הנאות הגוף מרחיצה יולידו הגבורים והפוכם (=הפנוק,
הנוחיות)
יולידו מרך לב.
ונולדו גם כן (במדבר)
אנשים שלא הרגלו בשפלות ובעבדות;
וכל זה היה במצוות אלוקיות ע"י משה רבנו "על פי ה'
יחנו על פי ה' יסעו"…
כי בא זה החלק מן התורה (=תורת הקרבנות) בתחבולה אלוקית, עד שישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכונה הראשונה… כאשר היתה זאת העבודה הקרבנות – על צד הכוטנה השנית והצעקה והתפילה וכי מהם מן העבודות יותר קרובה אל הכונה הראשונה ההכרחיות הושם בין שני המינים הפרש גדול. והוא שהקרבת הקרבנות אע"פ שהם לשמו יתברך לא יחויב עלינו בכל מקום ובכל זמן ולא שנעשה היכל כאשר יזדמן ושיקריב מי שיזדמן – "החפץ ימלא את ידו" – אבל נאמר כל זה עלינו והושם בית אחד "אל המקום אשר ביחר ה'"
ואין מקריבים בזולתו אמר "השמר לך פן תעלה עולותיך מכל מקום אשר תראה"
– ולא יהיה כהן אלא זרע המיוחד – כל זה הענין למעט זה המין מן העבודות שלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניחו לגמרי.
אבל התפילה והתחינה היא מותרת בכל מקום ובכל מי שיזדמן וכן הצצית והמזוזה והתפלין…

ובעבור זה הענין אשר גליתי לך נמצא הרבה בספרי הנביאים שמוכיחים בני אדם על רב השתדלותם והתחזקם להביא קרבנות ובארו להם (הנביאים)…
שה'
אינו צריך אליהם.
אמר שמואל "החפץ לאלוקים בעולות ובזבחים כשמע בקול ה'"
(שמואל א' ט"ו)
ואמר ישעיה (א')
"למה לי רב זבחיכם".

1.
אסור הקרבה בכל מקום לכאורה תמוה מאד.
למה?

2. מה טעם נותן הרמב"ם לאסור זה?

3. מהו לדעת הרמב"ם הטעם שנתנה תורה רשות להתפעל בכל מקום ולא נתנה רשות להקריב לה'
בכל מקום.

4.*
התוכל למצוא טעם נוסף לאסור זה, מלבד האמור ברמב"ם?

5.* מה טעם ראתה התורה צורך לחזור ולשלש אסור זה בפרקנו?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, ענה כפי בחירתך.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלוש עשרה (תשי"ד)

פרשת ראה

י"ב

א.
יב,
א'.

אלה
החקים
והמשפטים
אשר
תשמרון
לעשות

רמב"ן
ויקרא
י"ח
ד'

ד"ה
את משפטי
תעשו – אלו דברים האמורים בתורה שאילו לא נאמרו בדין היה לאומרן, לשון רש"י.
ובתורת כהנים (פרק יג ט)
אלו דברים הכתובים בתורה שאלולי לא נכתבו בדין היה לכתבן, כגון הגזלות והעריות ועבודת כוכבים ושפיכות דמים וקללת השם:

ועל דרך הפשט,
"משפטי"
כמשמען,
הדינין האמורים בפרשת ואלה המשפטים ובכל התורה,
ולכך יאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם –
כי הדינים נתנו לחיי האדם בישוב המדינות ושלום האדם,
ושלא יזיק איש את רעהו ולא ימיתנו.
וכן יחזקאל (כ)
הזכיר פעמים רבות במשפטים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", ובשבתות אומר (שם פסוק יב)
להיות לאות ביני וביניהם, וכן בנחמיה (ט כט) ובמשפטיך חטאו בם אשר יעשה אדם וחיה בהם…

ויקרא י"ט י"ט

את
חקותי
תשמרו –
ואלו הן "בהמתך לא תרביע כלאים" וגו',
חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר,
לשון רש"י.
ולא הזכירו רבותינו שיהיה הטעם נעלם ושיהיו יצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם,
אלא בלבישת שעטנז,
לא בכלאי הבהמה:

ואין הכונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם, כי כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל ה),
רק החקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם, ואין העם נהנים בהם אבל מהרהרין אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות, וכן חוקי הקב"ה הם הסודות אשר לו בתורה שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים, אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה…

ר'
ש.ר.
הירש:

ביסודם ושרשם גם ה"חוקים"
וגם "המשפטים"
הם גזרותיה של החכמה עליונה של הבורא יתברך. מכיון שהענינים הנקבעים ע"י המשפטים, היינו היחסים שבין אדם לחברו,
משא ומתן בקניניהם,
לפי מהותם פשוטים יותר ומובנים לשכל האנושי,
בעוד שהפנימיות של הרוחני–גופני של האדם והיחסים החושניים ותולדותיהם נעלמו מהכרת האדם וגלויים ליוצרו בלבדו, לפיכך נראים המשפטים ומקובלים על הבריות יותר והחוקים נחשבים – מעומק המושג וקצר המשיג –
למבט השטחי של חוגים יהודים ולא יהודים כחסרי טעם ותכלית.

1.
הסבר נגד איזו טעות פונים פניהם?

2. מה מוסיף הרב הירש בדבריו על דברי הרמב"ן?

ב.
יב,
ב'.

אבד תאבון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים!…

עבודה
זרה מ"ה
ע"ב:

"אבד
תאבדון" – "אבד"
ואח"כ "תאבדון"…מכאן לעוקר עכו"ם שצריך לשרש אחריה.

(והשוה:

דברים ט' כ"א

וע"ז נ"ד א':

"ואכות אותו" – מלמד שביעור עבודה זרה –
שוחק וזורה לרוח או מטיל לים.")

ספרי
ראה ב':

מנין אתה אומר שאם קצץ אשרה והחליפה אפילו עשר פעמים חייב לקצצה? ת"ל:
"אבד תאבדון".

רש"י:

אבד
תאבדון
– אבד ואחר כך תאבדון מכאן לעוקר עבודה זרה שצריך לשרש אחריה:

(להבנת
דברי
חז"ל
אלה הנה
כללו של
המלבי"ם
באילת
השחר
ל"ח:

כשכפל המקור על הפעל בא להורות שתעשה הפעולה בכל אופן ושיעשנה אפילו כמה פעמים כמו ויקרא י"ט י"ז:
"הוכח תוכיח את עמיתך: מניין שאם הוכחתו ד' וה'
פעמים חזור והוכיח?
ת"ל:
"הוכח תוכיח".)

מפני מה ראה רש"י לבכר כאן בפירושו את דברי הגמרא על פני דברי הספרי?

ג.
יב,
ד'.

לא תעשון כן לה' אלוהיכם.

רש"י

לא
תעשון
כן
– להקטיר לשמים בכל מקום (פסוק ה), כי אם במקום אשר יבחר.
דבר אחר ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם לא תעשון כן,
אזהרה למוחק את השם ולנותץ אבן מן המזבח או מן העזרה.
אמר רבי ישמעאל וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין את המזבחות,
אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב:

(עפ"י רש"י בהוצאת אברהם ברלינר יש לגרס "ר'
ישמעאל אומר" ולא "רבן גמליאל" כמודפס בחמשי שוקן).

1. מה קשה לרש"י כאן?

2.
היכן מצינו בפרשתנו ("ראה")
עוד מקום בו מיישב רש"י קושי מסוג זה?

3. מהי מעלתו של כל אחד משני הפירושים ומהו חסרונו?

4. האם דברי רבי ישמעאל הם פירוש שלישי או הסבר לאחד משני הפירושים שכבר הובאו ברש"י?

5.**
לדברי
ר' ישמעאל
מקשה בעל
גור אריה:

מאי שנא זה משאר עברות,
שהרי כתיב "אלוהים לא תקלל"
ולמה לא הקשה שם "וכי תעלה על דעתך שישראל מברכין את השם?"

רמב"ן
ד:

לא
תעשון
כן…
ואם כן יהיה פירוש הכתוב,
ונתצתם את מזבחותם ואבדתם את שמם מן המקום ההוא ולא תעשון כן לה'
אלהיכם לנתוץ את מזבחו ולאבד את שמו,
אבל תנו כבוד לשמו ולמזבחו,
ואל המקום אשר יבחר בו לשום שם מזבח לשמו תדרשו ותביאו עולותיכם לפניו:

התוכל לנמק ימוק לשוני, למה בכר הרמב"ן את הפירוש השני על הראשון?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושלוש (תשכ"ד)

פרשת ראה

י"ב

עיין גם גליון ראה תשי"ד

א.
שאלה כללית

השוה פסוקים ז'
כ"ו–כ"ח לפסוקים הראשונים של פרקנו.
מה ראתה התורה לחזור כאן על הנאמר שם?

ב.
יב,
ב'.

אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים…

עבודה
זרה מ"ח
ע"ב:

"אבדן
תאבדון" –
"אבד"
ואח"כ "תאבדון"…
מכאן לעוקר עכו"ם שצריך לשרש אחריה.

(והשוה:

דברים ט' כ"א

וע"ז נ"ד א':

"ואכות
אותו" – מלמד שביעור עבודה זרה – שוחק וזורה לרוח או מטיל לים.)

ספרי
ראה ב':

מניין אתה אומר שאם קצץ אשרה והחליפה אפילו עשר פעמים חייב לקצצה? ת"ל "אבד תאבדון".

רש"י:

אבד
תאבדון
– אבד ואחר כך תאבדון מכאן לעוקר עבודה זרה שצריך לשרש אחריה:

(להבנת
דברי
חז"ל
אלה הנה
כללו של
המלבי"ם
באילת
השחר
ל"ח:

כשכפל המקור על הפעל בא להורות שתעשה הפעולה בכל אופן ושיעשנה אפילו כמה פעמים כמו ויקרא י"ט י"ז:
"הוכח תוכיח את עמיתך: מניין שאם הוכחתו ד' וה'
פעמים חזור והוכיח?
ת"ל:
"הוכח תוכיח".)

מה ראה רש"י לבכר כאן בפירושו את דברי הגמרא על פני דברי הספרי?

ג.
יב,
ב

אבד
תאבדון
את
כל
המקומות
אשר
עבדו
שם
הגויים…

רש"י:

ד"ה
את כל
המקומות
אשר עבדו
שם…ומה תאבדון מהם?
את אלוהיהם אשר על ההרים.

1.
הסבר "ומה ראה רש"י לפתח דבריו בשאלה ומה תאבדון מהם"?

2. הלא בפירוש נאמר בפסוק מהו שיש לאבד?

3.**
כיצד מתפרשים איפוא לפי רש"י המלים "את כל המקומות"?

ועיין:

שמות ט' כ"ט

שמות
ל"ב
ג' רש"י
ד"ה
את נזמי.

ד.
יב,
ג'.

ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם

ואשריהם
תשרפון
באש
ופסילי
אלוהיהם
תגדעון

ואבדתם את שמם מן המקום ההוא

1. למה נאמר אצל מזבח "נתץ"
ואצל מצבה "שבר"?

עיין:

ויקרא
י"א
ל"ג,
ל"ה!

2.
השוה לפסוקנו דברים
ז' כ"ד:

ונתן
מלכיהם
בידך
והאבדת
את
שמם

למה בא פעל "אבד"
בפסוקנו בפעל ושם בהפעיל?

ה.
יב,
ג'.

ואבדתם את שמם.

ראב"ע:

שלא יזכרו.

מה קשה לו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים וארבע (תשכ"ה)

פרשת ראה

פרק י"ב (א'-י"ט)

עיין גם גליונות ראה תשי"ד,
תשכ"ד.

א.
שאלה כללית

ר'
דוד
הופמן
בפירושו
לס' דברים מעמיד מול פסוק ד'
בפרקנו את ישעיה א' פסוק כ"ט ורואה כאן הבדל חשוב בין תורתנו לתורת העכו"ם.

הסבר מהו ההבדל העקרוני!

ב.
יב,
ה'.

כי
אם
אל
המקום
אשר
יבחר
ה'
אלוהיכם

לשכנו
תדרשו
ובאת
שמה.

אלשיך:

… ושמא תאמר כי עתה שיראה המקום בקצווי ארץ ישראל ויצטרכו לדרוש בדרכים ממקום למקום איזה המקום בחר לו יתברך והוא טורח ואולי ימנעו אנשים מלכת שמה, אמרו אל נא יחשוב לטורח לדרוש איש בית ה',
כי הלא לשכנו יתברך תדרשו ואין להם אשר גדול מזה, יהיה נא טרחכם ומשאכם על שכונת ה'
יתברך,
כי זכות גדול הוא… והספיקו להקנות בכם שלמות וחסידות ויושר לבב עד שאם בלכתכם שמה הייתם מחוסרי אחדות והולכים בפירוד לבבות,
תקנו אחדות עצום לעשות המצוה ההיא.

1. מה הפליאה הסגנונית בפסוקנו שעליה בנה את דרשתו?

2.
האלשיך מקשה עוד לפסוקנו: למה כוון הכתוב באומרו "ובאת"
ולמה לא אמר והלכת?

נסה ליישב קושייתו!

ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ד.
יב,
י"ז.

לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך ותרומת ידך.

ספרי
ע"ב:

לא
תוכל
לאכול
בשעריך
ר' יהושע בן קרחה אומר: יכול אני אבל איני רשאי.
כיוצא בו אתה אומר (יהושע ט"ו)
"ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם"
– יכולים היו אבל אין רשאים.

רש"י
ד"ה
לא תוכל:

רבי יהושע בן קרחה אומר:
יכול אני אבל איני רשאי.
כיוצא בו אתה אומר (יהושע ט"ו ס"ג)
"ואת היבוסי יושבי ירושלים לא יכלו בני יהודה להורישם"
– יכולים היו אלא שאינן רשאים,
לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה.
ולא יבוסיים היו אלא חתיים היו?! אלא על שם העיר ששמה יבוס. כך מפורש בפרקי דר' אליעזר (פרק ל"ו)
והוא שנאמר (שמואל ב' ה'
ו')
"לא תבוא הנה כי אם הסירך העורים והפסחים", צורות (=פסלי נחושת) שכתבו עליהם את השבועה.

הכתב
והקבלה
מקשה על
שמוש זה
של "יכול"
(וע'
בראשית
מ"ד,
דברים
י"ז
ט"ו;
כ"א
ט"ז
ועוד
ועוד)

זה:
ויש לתת טעם על אמרו "לא תוכל" ולמה לא אמר סתם "לא תעשה" (במקומנו "לא תאכל") וכיוצא בזה מן הלשונות.

הסבר שימוש הלשון הזה על פי שמות י"ט כ"ג!

שאלות בטעמי המקרא

העורך:
מיכאל פרלמן

א.
דברים י"ב כ"ט:

כי–יכרית ה' אלקיך את–הגוים אשר אתה בא–שמה לרשת אותם מפניך וירשת אתם וישבת בארצם

ספרי
נ"ג:

כי–יכרית
ה' אלקיך
את–הגוים:
עשה מצוה אחת האמורה בעניין;
שבשכרה יכרית ה'
אלקיך את הגויים.

רשב"ם:

כי–יכרית
ה' מפניך:
מוסב על כי–יכרית.

מלבי"ם:

… ומה שכתוב "אשר אתה בא שמה לרשת אתם" מיותר,
שהיה יכול לכתוב כי יכרית ה' אלקיך את הגוים מפניך, פירוש,
שבשכר שתבא לרשת אותם, יכריתם מפניך וירשת אתם.

הירש:
Wenn S"H, dein S"H da volker wird, su denem du hunkommst,
sie von dir fu verfreiben

כלומר,
כאשר ישמיד ה'
את הגוים –
אליהם תבוא –
כדי לרשת אתם מפניך.

בובר:
Wenn ER, diem S"H vor dir her olie himmel indforrer hef, woheim
dir kommsh su in euderben

נראה,
שלפי דעת כל המפרשים יש כאן מאמר מסוגר, אך חלוקים הם בדעתם מהו המשפט המוסגר.
כן יש הבדל בהתייחסות של התיבה "מפניך".

דעה
א':
כי
יכרית
ה'
אלקיך
את
הגוים
מפניך

דעה
ב':…
אשר
אתה
בא
שמה
לרשת
אתם
מפניך.

1. מהו המאמר המוסגר לפי דעה א' ומהו לפי דעה ב'? ולאיזו מלה מתייחסת "מפניך"?

2. חלק את הפרשנים לפי שתי הדעות.

3.
לאיזו דעה אפשר להביא הוכחה מפיסוק הטעמים – נמק את דבריך.

ב.
דברים י"ב י"ב

ושמחתם לפני ה'
אלקיכם אתם ובניכם ובנתיכם ועבדיכם ואמהתיכם…

1.
בצלע הזאת באות תשע מלים.
שמונה מהן הוטעמו בטעם מפסיק ואילו רק אחת בטעם משרת.

2. מהי הסיבה, שנמנעו בעלי הטעמים להטעים מלים נוספות בטעמים משרתים?

3.
העתק את הצלע וסמנה בקווי פיסוק המקובלים לפי שיטתנו.

4.
אילו מלים הוטעמו בטעם מפסיק הבא במקום טעם משרת;
כלומר,
לפי התוכן הן מחוברות אל המלה הסמוכה שלאחריה בהתאם לקווי הפיסוק?