גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית (תש"ד)
פרשת שופטים
פרק י"ט א'-י"ג
הערה:
בפרשת ערי המקלט עוסק גם שאלון מטות–מסעי תש"ג,
שם הובאו דעות שונות בטעם מצוות שילוח הרוצח בשגגה לערי המקלט.
עיין שם.
א.
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו'
הל'
י':
השונא שהרג בשגגה אינו נקלט,
שנאמר "והוא לא אויב לו ".
הסבר מהי סיבת הדין הזה!
(הלא לכאורה חטאו גדול יותר,
ולמה פטרוהו מעונש גלות?)
ב.
רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש ו' הלכה י"א:
הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והרגו בעל הבית בשגגה, פטור מן הגלות שנאמר "ואשר יבוא את רעהו ביער"
– מה יער שיש רשות לנהרג להכנס שם,
אף כל כיוצא בו. לפיכך:
הנכנס לחנות הנגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת – פטור מגלות,
ואם נכנס ברשות – הרי זה גולה.
הסבר את הטעם הפנימי של דין זה!
ג.
שאלות ברש"י:
1. ה'
ונשל
הברזל
מן
העץ
– יש מרבותינו אומרים נשמט הברזל מקתו, ויש מהם אומרים שישל הברזל חתיכה מן העץ המתבקע,
והיא נתזה והרגה:
א.
מה ההבדל בין שני פירושיו?
ב.
לאיזה משניהם יש להביא ראיה מן הפסוקים ז'
א';
כ"ח מ'?
2. ו'
פן
ירדוף
גואל
הדם
– לכך אני אומר להכין לך דרך, וערי מקלט רבים:
מה קשה לו?
ד.
יט,
ח
רמב"ן
ואם
ירחיב
ה' אלהיך
את גבלך
– הפרשה הזו עתידה,
וכבר הזכרתי מזה בפרשת ראה אנכי (לעיל יב כ).
כי מתחילה אמר כי יכרית ה' אלהיך את הגוים אשר ה'
אלהיך נותן לך את ארצם,
"והגויים אשר ה'
אלהיך נותן לך את ארצם"
ירמוז לכל השבעה אשר יזכיר בכל מקום.
וכן יאמר עליהם,
ונשל את הגוים האל מפניך (לעיל ז כב),
וברשעת הגוים האלה (שם ט ד),
והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם (שם יא כג),
רק מערי העמים האלה (להלן כ טז),
וכן במקומות רבים:
וצוה כי לאחר ירושה וישיבה בארצם יבדיל שלש ערים,
ובהם תשלום המצוה כמו שאמר (במדבר לה יג)
שש ערי מקלט תהיינה לכם,
ואמר (שם פסוק יד)
את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען, ולא צוה בתורה ביותר משש הערים האלה.
וכן בכל מצות שבתורה הנוהגות לאחר ירושה וישיבה מתחייבין בהן לאחר ירושת שבעה גוים אלו.
אבל במצוה הזאת לבדה הוסיף בכאן ואם ירחיב ה'
אלהיך את גבולך.
ולא אמר "כאשר דבר לך"
כמו שאמר בכי ירחיב ה'
אלהיך את גבולך של בשר תאוה (לעיל יב כ),
כי ה' לא הבטיח אותם בשום מקום לתת להם רק שבעת הגוים האלה,
אבל הזכיר כאן האבות ואם ירחיב ה'
אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דבר לתת לאבותיך – וזה ירמוז לכל עשרה עממין שנאמרו לאברהם:
והתנה בזה כי תשמור את כל המצוה וגו' – והנה דבר ברור הוא כי השבעה גוים עצמם לא יירשו אותם בעברם על התורה, כאשר אמר פעמים רבים, למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ (לעיל ד א),
למען אשר תבא אל הארץ (להלן כז ג),
כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם (לעיל יא כב כג). וכאשר עבר עכן על החרם,
והוא איש אחד,
נאמר (יהושע ז יב)
ולא יוכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם ערף יפנו לפני אויביהם.
אם כן מה התנאי הזה אשר יתנה בשלשת העממין האלה לבדם,
ואם ירחיב ה'
אלהיך את גבולך כי תשמר את כל המצוה וגו'.
והטעם בזה, כי היה הרצון לפניו יתברך שינחיל אותם בימי משה ויהושע השבעה אשר הבטיחם במצרים ובמדבר,
כי היה גלוי לפניו שתגיע זכותם לכך,
ומפני זה חייב אותם בכל המצות בירושה של אלו,
וחייב אותם בשש ערי מקלט והבדילם יהושע,
אבל על השלשה הנשארים התנה כי תשמור את כל המצוה לאהבה את השם וללכת בדרכיו וגו', והוא לומר שיקיימו כולם כל התורה כולה.
ואין שום מצוה תלויה בכך זולתי שלש הערים האלה.
ומה טעם לאמר,
כי תשמור ללכת בדרכיו כל הימים תוסיף לך שלש הערים, כי מי יודע מה יהיה אחרי כן כל הימים:
ואמר ר"א,
כל הימים, בלי הפסק ביניהם.
ואיננו נכון. אבל כי תשמר,
כאשר תגיע זכותך שתשמור כל המצוה, לאהבה את השם – אהבה שלימה קיימת לעולם, שיהיה גלוי לפניו שלא תחטא עוד לעולם,
אז ירחיב את גבולך ויתן לך כל העמים. והוא לימים אשר אמר (להלן ל ו)
ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך, "ולבב זרעך" יורה על כל הימים העתידים לבוא, וכענין שנאמר בקבלה (ירמיה לב לט מ) ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם, וכרתי להם ברית עולם אשר לא אשוב מאחריהם להיטיבי אותם ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי.
ואז כאשר יכרות להם ברית עולם יבדילו שלש הערים האלה:
1. מה בין "אם ירחיב ה'
את גבולך"
במקומנו לבין "כי ירחיב ה'
את גבולך"
בפרשת ראה,
י"ב כ'?
להבנת
דברי
הרמב"ן
עיין:
רש"י בראשית ט"ו י"ט
את
הקיני
– עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון, והם קיני קניזי וקדמוני, עתידים להיות ירושה לעתיד, שנאמר (ישעיה יא יד)
אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם:
2. מהי ראיית רמב"ן לדעתו מתוך לשון הכתוב?
3. למה נאמר שם "כי"
ובמקומנו "אם"?
(עיין שאלון ויקרא תש"ב).
ה.
יט,
י"ג
לא תחוס עינך עליו.
רש"י:
לא
תחוס
עינך
– שלא תאמר הראשון כבר נהרג,
למה אנו הורגים את זה ונמצאו שני ישראלים הרוגים:
רמב"ן יג:
לא
תחוס
עינך
עליו –
שלא תאמר הראשון כבר נהרג למה אנו הורגין את זה ונמצאו שנים הרוגין,
לשון רש"י מספרי (שופטים קפז). והטעם,
שלא תאמר כאשר נחוס על דם ההרוג טוב שנחוס על דם החי. והנכון,
כי הכתוב יצוה בחייבי המיתות ובערת הרע מקרבך, והיא מצות עשה,
אבל במרובי התקלות יזהיר עוד במצות לא תעשה שלא ינצלו מידינו,
לא מפני מוראם ולא שניתן להם רחמים.
וכך הזכיר במסית (לעיל יג ט).
ואמר מכשפה לא תחיה (שמות כב יז),
מפני היותה רבת המהומה המוכרת רבים בכשפיה.
וקצותה את כפה לא תחוס עינך (להלן כה יב),
מפני כי הפתאים יהללו אותה בהיותה עוזרת לבעלה, או מפני שהבושת מצוי ואין בו חסרון כיס. וכן בעדים זוממין צוה (להלן פסוק כא)
שלא ירחמו עליהם בעבור שלא נעשה בעדותם דבר, או מפני שתקלתם מרובה:
והשווה לדברי הרמב"ן גם:
רמב"ן ז' ט"ו
ד"ה
והסיר
ה' ממך
…
ואמר לא תחוס עינך עליהם – כאשר הזכרתי (בפסוק יב) כי ברחמנות השופטים (ס"א הטיפשים) יאבד כל משפט:
1. מה הקושי בפסוקנו לרש"י?
2. מהי השאלה הכללית שעונה עליה רמב"ן?
ו.
יט,
י"ג*
ובערת דם הנקי.
ת"א:
ותפלי אשדי דם זכי (=ובערת שופך דם נקי)
הכתב
והקבלה:
כל זמן שלא נעשה דין ברוצח אז דם הנשפך מההרוג כאלו מגולה על פני האדמה,
כי לא תקבלנו ולא תכסה עליו, להראותו לעיני כל עובר, כדי לתבוע את עלבון הנרצח – וכאשר נדין הרוצח,
אז תתרצה האדמה לכסות דם ההרוג ויכפור לארץ בדם שופכו, ובזה נשבית ונבער את הדם הנקי, שלא יתראה עוד על פני האדמה.
1. מהו ההבדל ביניהם בביאור הביטוי הנ"ל?
2. איזה פסוק בתורה יפורש יפה על ידי דבריו של בעל הכתב והקבלה?
ז.
שאלות בקיאות
ראב"ע
ה
את
רעהו
– עם,
וכן רבים.
הבא אחדים מן "הרבים"!
רש"י יא
וכי
יהיה
איש
שונא
לרעהו
– על ידי שנאתו הוא בא לידי וארב לו. מכאן אמרו עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה. לפי שעבר על לא תשנא,
סופו לבא לידי שפיכות דמים.
לכך נאמר כי יהיה איש שונא לרעהו וגו', שהיה לו לכתוב וכי יקום איש וארב לרעהו והכהו נפש:
היכן עוד מצינו רעיון זה ברש"י?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)
פרשת שופטים
י"ט י"א–כ"א
א.
למבנה הפרשה
שים לב לקשר שבין הפרשיות:
I א'-י';
II י"א–י"ג;
III י"ד;
IV ט"ו–כ"א;
ראב"ע
י"ד
ראשונים
– שחלקו הארץ. ונסמכה פרשה זו,
כי הסגת גבול מביא לידי ריב ומכות ורציחה, על כן כתיב אחרי זאת:
נפש בנפש עין בעין שן בשן (כא).
והטוען כי חבירו הסיג גבולו יביא עדים:
ראב"ע
ט"ו
על
כן
לא
יקום
עד
אחד
– בין לרוצח בין למכה בין למסיג בין לכל דבר רק על פי שני עדים דרך קצרה, כי במקום אחר – על פי שנים עדים (דברים יז, ו):
עקדת
יצחק:
לפי שכבר נתן רשות להבדיל ערים מנחלות השבטים לצורך הרוצחים בשוגג כנזכר ואפשר שילמדו לעשות כהנה לצרכים אחרים – לצורך הכלל או לצורך המלך ושדריו ויסיגו בזה חלקי האנשים הפרטיים או השבטים, לזה באה המצוה הכללית: לא תסיג גבול רעך.
1. מה הקשר שבין הפרשיות לפי שני הפירושים הנ"ל?
2.** התוכל למצוא קשר אחר (בייחוד בין I, II ובין III)?
ב.
יט,
י"א
וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש…
רש"י:
וכי
יהיה
איש
שונא
לרעהו
– על ידי שנאתו הוא בא לידי וארב לו. מכאן אמרו עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה. לפי שעבר על לא תשנא,
סופו לבא לידי שפיכות דמים.
לכך נאמר כי יהיה איש שונא לרעהו וגו', שהיה לו לכתוב וכי יקום איש וארב לרעהו והכהו נפש:
1. מה קשה לו?
2. היכן מצינו רעיון זה ברש"י במקום אחר?
3. * כיצד אפשר לתרץ קושי זה בדרך הפשט?
ג.
יט,
י"ג
לא תחוס עינך עליו.
רמב"ן:
לא
תחוס
עינך
עליו –
שלא תאמר הראשון כבר נהרג למה אנו הורגין את זה ונמצאו שנים הרוגין,
לשון רש"י מספרי (שופטים קפז). והטעם,
שלא תאמר כאשר נחוס על דם ההרוג טוב שנחוס על דם החי. והנכון,
כי הכתוב יצוה בחייבי המיתות ובערת הרע מקרבך, והיא מצות עשה,
אבל במרובי התקלות יזהיר עוד במצות לא תעשה שלא ינצלו מידינו,
לא מפני מוראם ולא שניתן להם רחמים.
וכך הזכיר במסית (לעיל יג ט).
ואמר מכשפה לא תחיה (שמות כב יז),
מפני היותה רבת המהומה המוכרת רבים בכשפיה.
וקצותה את כפה לא תחוס עינך (להלן כה יב),
מפני כי הפתאים יהללו אותה בהיותה עוזרת לבעלה, או מפני שהבושת מצוי ואין בו חסרון כיס. וכן בעדים זוממין צוה (להלן פסוק כא)
שלא ירחמו עליהם בעבור שלא נעשה בעדותם דבר, או מפני שתקלתם מרובה: וטעם וטוב לך – כי ביעור הדם הנקי מצוה וטובה גדולה לך להציל ממות נפשך,
כי הרחמנות על הרוצחים שפיכות דמים, מידי הרוצחים ומידי אחרים המתפרצים:
ועיין גם:
ברמב"ן
ז' כ"ו
ד"ה
והסיר
ה' ממך
… והזכיר תחלה במשפטים לכלות ולהכרית עובדי ע"ז,
ולכך אמר ואכלת את כל העמים –
שתכריתם,
כעניין שנאמר כי לחמנו הם (במדבר יד ט),
כי אכל את יעקב (תהלים עט ז)
ואכלוהו ויכלוהו (ירמיה י כה),
וכן רבים. ואמר לא תחוס עינך עליהם – כאשר הזכרתי (בפסוק יב) כי ברחמנות השופטים (ס"א הטפשים) יאבד כל משפט:
רמב"ן
שמות כ"ב
י"ז
מכשפה
לא תחיה
– אמר למעלה בכל חייבי מיתות מות יומת (לעיל יד טז,
כא יב), והטעם שהוא חייב מיתה, ומצות עשה עלינו להמית אותו ממה שנאמר ובערת הרע מקרבך (דברים יז ז),
או מזה בעצמו שיצוה יומת,
אבל בכאן לא אמר מכשפה מות תמות,
כי החמיר בה להזהיר אותנו בלאו שלא נחיה אותה.
והטעם,
מפני שהיא טמאת השם רבת המהומה והשוטים נפתים אחריה החמיר בה בלאו, וכן בכל מרובי התקלה, כגון שאמר במסית ולא תחמול ולא תכסה עליו (שם יג ט),
ואמר ברוצח ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות (במדבר לה לא):
1. מה קשה לרמב"ן במקומנו (וגם בשני המקומות האחרים הנ"ל)?
2. באר את סוף דבריו כאן "כי הרחמנות על הרוצחים…".
ד.
יט,
י"ג
ובערת דם הנקי מישראל.
תרגום
אונקלוס:
ותפלי אשדי (=שופך)
דם זכאי מישראל.
הכתב
והקבלה:
כל זמן שלא נעשה דין ברוצח אז דם הנשפך מההרוג כאלו מגולה על פני האדמה,
כי לא תקבלנו ולא תכסה עליו לעיני כל עובר,
כדי לתבוע את עלבון הנרצח – וכאשר נידון הרוצח,
אז תתרצה האדמה לכסות דם ההרוג ויכופר לארץ בדם השופכו ובזה נבער ונשבית את הדם הנקי שלא יתראה עוד.
ביאור:
דם
הנקי: כענין פ' י'
והיה עליך דמים,
שפירושו תביעת או חוב דמים,
אף כאן פרושו חובת דם של נקי הנהרג.
1. מה בין שלושתם בפירוש הביטוי הנ"ל?
2.** מה הנימוק הלשוני שגרם לביאור לפרש כמו שפירש?
ה.
יט,
י"ד
לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל…
רש"י:
לא
תסיג
גבול
– לשון נסוגו אחור (ישעיה מב יז),
שמחזיר סימן חלוקת הקרקע לאחור לתוך שדה חבירו למען הרחיב את שלו. והלא כבר נאמר (ויקרא יט, יג)
לא תגזול, מה תלמוד לומר לא תסיג,
לימד על העוקר תחום חבירו שעובר בשני לאוין. יכול אף בחוצה לארץ, תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל וגו', בארץ ישראל עובר בשני לאוין,
בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לא תגזול:
רמב"ן:
לא תסיג גבול רעך –
אזהרה שלא ישנה תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחיד מהם,
ועל כן אמר אשר גבלו ראשונים –
הם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות, ולכך הזכיר בנחלתך אשר תנחל וגו' – וטעם המצוה הזאת,
שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי אשר נתנו לי שוה כמו חלק חברי כי טעו החולקים, או שיוציא בלבו לעז על הגורלות, ולא יהיה זה בעיניו גזל כלל, על כן ציווה בכאן שלא יחלוק אדם על החלוקה ההיא ולא ישנה הגבולין כלל לא בסתר ולא בגלוי. וזו מצוה מבוארת ממה שצוה (במדבר כו נו)
על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט, ואמר (שם לד יז)
אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם וגו':
ועל דעת רבותינו (ספרי שופטים קפח)
שהוא אזהרה לעוקר תחומו של חבירו בארץ שעובר בשני לאוין, יהיה טעם "אשר גבלו ראשונים",
שלא ישנה התחום הישן בסתר ויאמר בכאן היה מעולם,
והזהיר הכתוב בהווה,
כי התחום החדש ניכר וידוע הוא ואין אדם משנה אותו. וגם רבותינו עצמם הזכירו (שם)
מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך, והוא באמת פשוטו של מקרא:
ספר
החינוך:
שורש המצוה (=טעם המצוה) מענין גזל ידוע הוא, שהשכל מעיד עליו ותועלת הכל היא.
וע'
רמב"ם
הלכות
גנבה
ז'
הלכה
י"א:
המסיג גבול רעהו והכניס מתחום חברו בתוך תחומו אפילו מלוא אצבע,
אם בחזקה עשה,
הרי זה גזלן;
ואם הסיג בסתר,
הרי זה גנב;
ואם בא"י הסיג גבול הרי זה עובר בשני לאווין, בלאו גניבה או בלאו גזילה ובלאו "לא תשיג" – ואין חייב בלאו זה אלא בארץ שנאמר "מנחלתך אשר תנחל".
1. מה קשה לרש"י בפסוקנו?
2. מה קשה לרמב"ן בפסוקנו?
3. במה שונה הרמב"ן בבארו את טעם המצווה מן הפירוש הרגיל,
כגון מטעמו של ס'
החנוך?
4.* מה בין רמב"ן לחז"ל (דברי חז"ל מובאים בסוף דבריו)
בפירוש המילים "אשר גבלו ראשונים".
5.** הסבר את מובנו של הביטוי "דיברה תורה בהווה"
ביחס לפסוקנו?
ו.
יט,
ט"ו
לא יקום עד אחד באיש…
על פי שני עדים או על פי שלשה…
רש"י:
על
פי
שני
עדים
– ולא שיכתבו עדותם באגרת וישלחו לבית דין,
ולא שיעמוד תורגמן בין העדים ובין הדיינים:
אברבנאל
שואל:
המצוה הזאת כבר נאמרה למעלה (י"ז ו'). למה באה אם כן כאן לזכרה שנית?
** לבוש
אורה
מקשה
על
דברי
רש"י
ד"ה
על
פי:
למה לא פרשו למעלה בתחילת הפרשה י"ז ו' על פי שנים עדים. ענה לשאלתו!
השאלות המסומנות * קשות,
והמסומנות ** קשות ביותר.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית (תש"ט)
פרשת שופטים –
עדים זוממים
י"ט ט"ו–כ"א
א.
יט,
ט"ו
לא יקום עד אחד באיש…
על פי שני עדים או על פי שלשה…
רש"י
על
פי
שני
עדים
– ולא שיכתבו עדותם באגרת וישלחו לבית דין,
ולא שיעמוד תורגמן בין העדים ובין הדיינים:
אברבנאל
שואל:
המצוה הזאת כבר נאמרה למעלה (י"ז ו'), למה באה אם כן כאן לזכרה שנית?
** לבוש
האורה
מקשה
על
דברי
רש"י
ד"ה
על
פי
שני
עדים:
ולמה לא פרשו למעלה בתחילת הפרשה י"ז ו' ד"ה על פי שנים עדים?
ב.
יט,
י"ט
ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו.
רש"י:
כאשר
זמם
– ולא כאשר עשה.
מכאן אמרו, הרגו אין נהרגין:
הרבה טעמים נאמרו בדין זה,
והרי מקצתם:
רמב"ן
י"ט
כאשר
זמם –
ולא כאשר עשה,
מכאן אמרו הרגו אין נהרגין,
לשון רש"י מדברי רבותינו (מכות ה ב).
והטעם בזה, בעבור כי משפט העדים המוזמין בגזרת השליט,
שהם שנים ושנים,
והנה כאשר יבואו שנים ויעידו על ראובן שהרג את הנפש ויבואו שנים אחרים ויזימו אותם מעדותם צוה הכתוב שיהרגו,
כי בזכותו של ראובן שהיה נקי וצדיק בא המעשה הזה, אילו היה רשע בן מות לא הצילו השם מיד ב"ד,
כאשר אמר (שמות כג ז)
כי לא אצדיק רשע. אבל אם נהרג ראובן, נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים, כי הוא בעונו מת ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם,
כמו שאמר הכתוב (תהלים לז לג)
ה'
לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו. ועוד שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי,
כי המשפט לאלהים הוא ובקרב אלהים ישפוט.
והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל,
וההבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט.
וזה טעם ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' (פסוק יז), כי לפני ה'
הם עומדים בבואם לפני הכהנים והשופטים, והוא ינחם בדרך אמת, וכבר הזכרתי מזה בסדר ואלה המשפטים (שמות כא ו):
דברי
דוד:
ולי נראה הטעם דהאי הריגה שהורגים להניזום הוא כפרה לנשמתם, ולא סגי כפרה זו אלא בשביל מחשבה לחוד, אבל אם הרגו – לא סגי בכפרה זו, כדפרש רש"י במשפטים (שופטים כ"ג ז') ד"ה כי לא אצדיק רשע,
וזה מרומז בלשון "ועשיתם לו כאשר זמם" פירושו שבזה אתם העושים לו,
אבל כאשר עשה,
אז לא תעשו אתם אלא אני.
ר'
דוד
הופמן
ישורון
תרפ"ה
חוברת
ג' ע'
נ"ד:
דין עדים זוממים נפלא בעינינו.
א)
אמאי דוקא בעמנו הייתם נענשים העדים ולא אם אמרו המזימים ההורג או הנהרג עמנו היה.
ב)
למה אם הרגו אין נהרגין,
וכבר חתרו הראשונים והאחרונים למצוא טעם המתיישב על הלב,
ואענה גם אני חלקי ואומר והנה ידוע שכמעט שאין אדם בארץ שאין לו אוהבים וגם שונאים. והנה אם באו שני עדים והעידו שראובן הרג את הנפש ואח"כ באו שנים והכחישום באמרם שההורג או הנהרג עמנו היה במקום אחר, בכאן אין אנו יודעים את מי האמת ואת מי השקר, כי יכול להיות שהעדים… משקרים מפני שאוהבים את ראובן ולא את העדים. אכן וכיון שיש כאן ספק השקול אי אפשר לענוש לא את ראובן ולא את העדים.
אכן אם שני העדים האחרונים אינם משתדלים כלל בהצלת ההורג, כי אינם מעידים כלל על ההורג והנהרג אלא אומרים לעדים הראשונים אתם עמנו הייתם, אז הסברא נוטה שהאחרונים אומרים האמת דמאיזה טעם ישקרו,
אי משום שהם אוהביו של ראובן, הא אפשר שהם לא יצילו כלל את ראובן ע"י הזמתן כי אם הוא אמת שהרג אפשר שיבואו עדים אחרים ויעידו עליו והוא והעדים הראשונים נהרגים.
ואם המזימין היו רוצים להציל את ראובן הלא יותר טוב שיגידו שראובן או הנהרג היה עמהם, דאז אפילו אם יבואו מאה עדים אינם יכולין לחייב את ראובן דתרי כמאה,
אלא ודאי מדלא העידו כן מוכח דאין דעתם כלל להציל את ראובן, וא"כ אינם אוהבין של ראובן ולמה ישקר,
אלא ודאי האחרונים האמת אתם,
וכי תימא דילמא משקרין המזימין מפני שהם שונאים להעדים,
זה אינו, חדא דאם ברור דכל אדם יש לו שונאים מכל מקום אינו שכיח כל כך ששונאי האחד יהיו כמו כן שונאים להשני שבעדים ועוד אם מחמת שנאת העדים משקרין ומזימים למה להן לעשות זה להזים אותן ובזה עושים ב' רשעיות שמצדיקין את הרשע ומרשיעין את הצדיק ילכו ויעידו על העדים שחללו את השבת או שהרגו את הנפש ואז אינם עושים רק עבירה אחת וכיון שאין ליתן טעמא דמסתבר למה ישקרו המזימין אמרינן דמסתמא האמת אתם, ועל כן נאמנים המזימין ונענשין המוזמין. אך התינח כל זמן שראובן הנידון חי,
אמנם אם נהרג כבר על פי העדים ואח"כ באו המזימין,
בזה יש לומר דלעולם משקרין שמזימין מפני שהם אוהביו של ראובן,
ואי קשיא היה להם להציל את ראובן ע"י הכחשה, אולי לא ידעו הדבר עד אחר שנהרג ואמרו כיון שאי אפשר לנו להציל את אוהבנו נלכה נא וננקום את נקמתו בהעדים שסבבו את מיתתו, ומעתה עדי נפשות יחיו כל ימיהם בפחד,
אולי הנידון יש לו אוהבים שינקמו את נקמתו מהם,
וכל אדם ימנע ולא יעיד כי יירא לנפשו, לזאת אמרה התורה הרגו אין נהרגין, ועתה איש לא יירא להעיד,
כי אף אם יקרה שהנידון יש לו אוהבים רשעים שילכו ויעידו שקר בשבילו,
בודאי ישתדלו מקודם להציל את אוהבם ויכחישו אותן ולא יהיה להם הפסד ע"י עדותן.
מהו ההבדל בין שלוש התשובות הנ"ל?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י
|
מה קשה לו? ** |
1. ט"ו לכל עון ולכל חטאת –
|
|
* מהו – ** |
2. ט"ז
|
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י)
פרשת שופטים –
עדים זוממים
י"ט ט"ו–כ"א
הערה:
גיליון זה הוא המשכו של גיליון שופטים תש"ט שהיה מוקדש כולו לעדים זוממים.
עיין שם.
א.
יט,
י"ח
ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו
רמב"ן:
ודרשו
השפטים
היטב
והנה עד
שקר העד
– לא פירש הכתוב איך יוודע שהוא עד שקר, כי בהיות הענין בשני עדים שמעידין על הדבר, אפילו יבואו מאה ויכחישו אותם לא יתברר ששקר ענו.
ולא נוכל לומר שבא הרוג ברגליו, כי לא יאמר בזה ודרשו השופטים היטב.
ועל כן באה הקבלה הנאמנת,
ופירשה כי ההזמה תהיה כשיאמרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם (מכות ה א).
והטעם,
מפני שהעדות הזו היא על גופם של עדים, והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך,
שהרי יכולים הללו לומר עליהם שהרגו את הנפש או שחללו את השבת:
1. מה הם הקשיים השונים שבפסוקנו המתורצים בדברי הרמב"ן האלה?
(קשיים בעניין,
קשיים בסגנון).
2. הסבר
את
הביטויים
המובאים
בדברים:
א.
"בא הרוג ברגליו".
ב.
"הקבלה הנאמנה".
ג.
"הכחשה – הזמה".
ב.
אברבנאל מקשה:
בענין העדים הזוממים,
שהעידו בדבר מה לחייב אדם אחד ובאו אחרים והזימו אותם, צותה התורה שנאמין למזימים ולא נאמין למוזמים.
ובזה קושי גדול:
כי אם היו העדים הראשונים המחייבים שניים,
והיו העדים האחרונים המזימים שניים,
למה נאמין העדים האחרונים ולא נאמין לראשונים,
בהיותם שוים במספרם?
(והיה ראוי שנאמר בכיוצא כזה:
"אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה"). והרבה התקשו המפרשים בשאלה זו.
ועיין
רמב"ם
הלכות
עדות
י"ח
הלכה
ג':
וזו שהאמינה תורה עדות האחרונים על העדים הראשונים – גזירת הכתוב הוא. אפילו היו העדים הראשונים מאה ובאו שנים והזימום ואמרו להם: אנו מעידים שאתם המאה כולכם עמנו הייתם ביום פלוני במקום פלוני – הרי אלו (המאה)
נענשים על פיהם (של השנים).
רמב"ן
י"ח
ד"ה ודרשו השופטים היטב (ראה לעיל)
רבנו
נסים
(כפי
המובא
באברבנאל):
המוזמים אולי חשבו שלא ראה אותם שום אדם במקום אחר באותו זמן ולכן הכניסו עצמן באותה עדות שקר. אבל המזימין אותם – אם לא היה האמת כדבריהם,
איך לא ייראו מן המוזמים,
שידעו האמת בעצמם,
אולי יוכיחו שהאמת אתם ויביאו עדים אחרים שראו אותם באותו זמן באותו מקום שהעידו שנעשה המעשה ההוא?!
הנה אין ספק שכל זמן שהמזימים לא יבררו דבריהם שהאמת אתם,
ראוי שנאמין יותר לדברי המזימין אותם.
1. מה הן שלוש התשובות הניתנות בזה לקושיית האברבנאל ומה ההבדל ביניהן?
2.** התוכל למצוא חולשה בתשובת הרמב"ן?
ג.
י"ט,
יט
ובערת הרע מקרבך.
שד"ל:
אין זו מיתה…
אך ענינו: תבער החטא בהענישך החוטא, ואם לא כן יהיה החטא בישראל וכלם יהיו נענשים עליו. וזה בנין אב לכל ובערת הרע שעניינו:
"העון".
1.* מה מכריחו לפרש כן?
2.* הבא ראיות מפרשת כי תצא המוכיחות מלשון הכתוב את צדקת פירושו:
(השוה את דברי המתרגמים):
ת"א:
"ותפלי עבד דביש מבינך (עושה הרע)".
באור:
אונד דען בעזעוויכט אויט אייך ווענשאפען.
בובר:
"wegmeraen collust dud as Boeho"
ד.**
שאלת סגנון:
השווה:
י"ג
י"ב וכל
ישראל
ישמעון
ויראון
י"ז
י"ג וכל
העם
ישמעו
ויראו
כ"א
כ"א
וכל
ישראל
ישמעו
ויראו
י"ט
כ'
והנשארים
ישמעו
ויראו
** התוכל להסביר מה ראתה התורה לשנות במקומנו את סגנונה?
השאלות המסומנות * קשות,
והמסומנות ** קשות ביותר,
יבחר כל לומד במתאים לדרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשע עשרה (תש"ך)
פרשת שופטים
י"ט א'-י"ד.
א.*
שאלה כללית:
התוכל להסביר למה לא באו פרטי דיני ערי המקלט כי אם אחרי פסוק י"ג?
ב.
שאלה כללית:
רמב"ם
הלכות
רוצח
ושמירת
הנפש
פרק
ו'
הלכה
י':
השונא שהרג בשגגה אינו נקלט,
שנאמר (במדבר ל"ה)
"והוא לא אויב לו".
הסבר מהי הסיבה הפנימית לדין זה?
ג.
יט,
ב'.
שלש ערים תבדיל לך בתוך ארצך
העמק
דבר:
ד"ה
בתוך
ארצך. ולא תחשוב כי יותר טוב להמציא עיר מקלט במלוכה אחרת, ויהי נשמר יפה מגואל הדם,
שלא יוכל עבור את הגבול בלי רשיון ממנהיגי ארצך,
אבל לא כן,
אלא דוקא "בתוך ארצך", וכבר בארנו בספר שמות, דמצות שבתורה אף על גב שיש בהן טעם ותכלית לפי דעת אנושי, מכל מקום יש בהן חוקי תורה שגבהו מדעת אנושי.
תן דוגמא לפרטי דיני ערי המקלט "שגבהו מדעת אנושי".
ד.
יט,
י"ב.
ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם
ונתנו
אותו
ביד
גואל
הדם
ומת
ומקשים:
אם מתנגדת התורה לגאולת הדם כמו שייראה מכל פרקנו וכן מן הנאמר בכמה מקומות,
שעל השופטים לעשות המשפט,
אם כן למה ציוותה על השופטים למסור את הרוצח בידי גואל הדם?
ענה
לשאלתם
בהיעזרך
בדברי
שד"ל
הבאים:
שד"ל
במדבר
ל"ה
י"ב:
ד"ה
למקלט
מגואל: והנה בדורות הראשונים בטרם יהיו העמים מסודרים תחת מלך ושופטים ושוטרים,
היתה כל משפחה נוקמת נקמתה ממשפחה אחרת,
והקרוב יותר אל הנהרג היה חייב לנקום מיתתו. והתורה העמידה שופטים ושוטרים ובטלה הנקמה מיד היחידים, ומסרה אותה לכל העדה. והנה כשהיתה הרציחה בזדון, יתכן להשקיט את הגואל, כי יאמרו לו:
הנח להם לשופטים,
הם יחקרו הדבר,
ואם כן מות ימיתוהו; אבל כשהיתה ההריגה בשוגג, לא היה אפשר להשקיט את הגואל ולהכריחו לראות מי שהרג את אביו נשאר ללא עונש,
כי היה נראה לו וליודעיו כאילו אינו אוהב את אביו מאחר שאינו נוקם את נקמתם.
והדעת הזאת לא היה אפשר לעקור אותה בבת אחת,
וראתה החכמה האלוקית שאם יהיה גואל הדם נענש מיתה בנקמו את קרובו הנהרג בשגגה, עדיין לא ימנעו כל הגואלים ולא רובם מעשות נקמת קרוביהם, ועל ידי זה ירבו הנהרגים ללא תועלת,
וגם יגדל הצער והנזק במשפחה אחת, כי אחר שקרה לה המקרה הרע שנהרג אחד מאנשיה בשגגה, עוד יהיה אחד מהם נענש מיתה על שנקם נקמת אחיו; גם איננו רחוק שבשעה שיהיה הגואל יוצא ליהרג – יתקומם העם על השופטים וירבו קלקול באומה. לפיכך מה עשתה התורה? הניחה זכות לגואל לנקום מיתת קרובו, אבל קבעה מקום מקלט לנוס שמה הרוצח,
ולא יוכל הגואל לבוא שם ולהרגו.
ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
בעל מה קשה לרש"י בפסוקנו? |
1. ג': |
|
גור מה הקושיה העומדת לפני רש"י? ** התוכל להסביר העניין בדרך פשוטה יותר מאשר פשט בעל גור אריה? |
2. ג': |
|
**מה קשה לרש"י בלשון הכתוב?
** לשם מה נעזר רש"י כאן לפירוש המילה "ונדחה" * מהו לפי רש"י ההבדל במשמעות בין "לחטוב עצים" |
3. ה': |
|
הסבר מהו ההבדל בין שני הפירושים מבחינה דקדוקית? לאיזו משתי הדעות יש להביא ראיה מוכיחה מן הפסוקים הבאים?
מדברים ז' דברים כ"ח מ': זיתים יהיו לך בכל גבוליך ושמן לא תסוך, כי ישל זיתך. ** איזה משני הפרושים נראה לך יותר על פי סגנון פסוקנו ואיזה מהם על פי תוכן פסוקנו? |
4. ה': |
|
** מה קשה לו בפסוקנו ומה תיקן בדבריו? ** לשם מה הוסיף כאן מילת "רבים"? |
5. ו': |
|
* היכן מצינו ברש"י לספר דברים שעומד שנית על קושי ממין זה?
התוכל ליישב קושיית רש"י בדרך אחרת,
* השווה לדבריו כאן את דבריו בשמות כ"א כ"ח "ובעל השור נקי": הסבר למה לא הלך רש"י במקומנו בדרך פרשנות זו? |
י"א: |
השאלות המסומנות * קשות,
והמסומנות ** קשות ביותר.
יפתור כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים (תשכ"א)
פרשת שופטים
י"ט י"א–י"ד
א.
יט,
י"א:
וכי יהיה איש שונא לרעהו
וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת
ונס אל אחת הערים האל…
1. ספרי
(דברים
פסקא
קפ"ז)
"כי
יהיה איש
שונא
לרעהו
וארב לו
וקם עליו"
– מיכן אמרו: עבר אדם על מצוה קלה – סופו לעבור על מצוה חמורה.
עבר על (ויקרא י"ט י"ח)
"ואהבת לרעך כמוך"
סופו לעבור על (שם פסוק י"ז)
"לא תקום ולא תטור", ועל "לא תשנא את אחיך" ועל (ויקרא כ"ה ל"ו)
"וחי אחיך עמך"
– עד שיבוא לידי שפיכות דמים.
לכך נאמר: "כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו".
א.
מה הפליאה בפסוקנו שהביאה אותם לדרוש מה שדרשו?
ב.*
התוכל ליישב פליאה זו בדרך הפשט?
ג.*
מה מובנה של "מצווה קלה"
כאן,
מה משמע "מצווה קלה"
לגבי "ואהבת לרעך כמוך"?
2. אברבנאל:
האמנם אם הרוצח היה שונא לרעהו, לא יהיה אז שוגג כי אם מזיד,
וזה באחד משתי פנים: אם שיהיה שונא לרעהו מימים ראשונים וארב לו, ואם באופן שני והוא שקם עליו והכהו,
רצונו לומר שבהיותם בדברים, בא ביניהם ריב ומדון וקם עליו והכהו,
הנה בשני האופנים האלה, כיון
ששניהם
ישתתפו
בהיות
ההריגה
בכולם, לכן צוה שלא יהיה עיר המקלט קולט לרוצח.
א.
מה הקושי בפסוקנו שרצה ליישב,
הזהו אותו קושי שעליו מבוסס מדרש הספרי דלעיל,
אם קושי אחר?
ב.
* כיצד מפרש אברבנאל את הוי"ו של "וארב לו" ואת הוי"ו של "וקם עליו"? הבא דוגמא לשימוש של אחת משתי הו"וין האלה במקרא?
ג.
הסבר את המילים המודגשות.
3.ביאור
ד"ה
ונס אל
אחת
הערים:
אינו לתשובת התנאי אלא מן התנאי עצמו,
יאמר:
אם ירצה לנוס אל אחת הערים האלה כדי להינצל שמה אף על פי שהרג במזיד,
אז ושלחו…
א.
מה הקושי שרצה ליישב בדבריו אלה?
ב.**
הידועים לך עוד מקומות בתורה בהם נתקלים באותו קושי?
ג.**
היש אפשרות לפרש את פסוקנו שלא כפירושו – ואם כן מה הפירוש?
4. והכהו
נפש ומת
למה נאמר כאן "ומת"
והלא "מכה נפש"
הוא רוצח,
כמו שנאמר (ויקרא כ"ד י"ז)
"ואיש כי יכה כל נפש אדם"?
ב.
יט,
י"ד:
לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל בארץ
אשר ה' אלוהיך נותן לך לרשתה
ספרי:
(קפ"ח)
"לא תסיג גבול רעך". והלא כבר נאמר (ויקרא י"ט)
"לא תגזול" ומה ת"ל:
"לא תסיג"? מלמד שכל העוקר תחומו של חברו עובר בשני לאווים.
יכול בחוצה לארץ?
ת"ל:
"בנחלתך אשר תנחל"
– בארץ ישראל עובר בשתי לאווים,
בחוצה לארץ אינו עובר אלא משום לאו אחד בלבד.
מנין לעוקר תחומין של שבטין שעובר בלא תעשה? ת"ל "לא תסיג גבול רעך".
מנין למחליף דברי ר' אליעזר בדברי ר'
יהושע ודברי ר'
יהושע בדברי ר'
אליעזר ולומר על טמא טהור ועל טהור טמא, שהוא עובר בלא תעשה? ת"ל:
"לא תסיג גבול רעך".
רש"י:
ד"ה
לא תסיג
גבול
לשון (ישעיה מ"ב)
"נסוגו אחור", שמחזיר סימן חלוקת הקרקע לאחור לתוך שדה חברו, למען הרחיב את שלו.
והלא כבר נאמר "לא תגזול". מה ת"ל "לא תסיג"? לימד על העוקר תחום חברו שעובר בשני לאווין. יכול אף בחוצה לארץ? ת"ל "בנחלתך אשר תנחל".
בארץ ישראל עובר בשני לאווין ובחוץ לארץ אינו עובר אלא משום "לא תגזול".
רמב"ן:
ד"ה
לא תסיג
גבול רעך
אזהרה שלא ישנה תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחיד מהם ועל כן אמרו "אשר גבלו ראשונים",
הם אלעזר הכהן ויהושע בן–נון ונשיאי המטות,
ולכך הזכיר "בנחלתך אשר תנחל".
וטעם המצוה הזאת שלא יחשוב אדם לומר:
"אין חלקי אשר נתנו לי שוה כמו חלק חברי,
כי טעו החולקים"
או שיוציא בלבד לעז על הגורלות ולא יהיה זה בעיניו גזל כלל, על כן צוה בכאן שלא יחלוק אדם על החלוקה ההיא ולא ישנה הגבולין כלל, לא בסתר ולא בגלוי.
וזו מצוה מבוארת,
ממה שצוה (במדבר כ"ו נ"ד):
"על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט" ואמר (במדבר ל"ד כ"ז)
"אלה שמות השבטים אשר ינחלו לכם".
ועל דעת רבותינו שהוא אזהרה לעוקר תחומו של חברו בארץ שעובר בשני לאווין,
יהיה טעם "אשר גבלו ראשונים"
שלא ישנה התחום הישן בסתר,
ויאמר:
בכאן היה מעולם.
והזהיר הכתוב בהווה כי התחום החדש ניכר וידוע ואין אדם משנה אותו.
וגם רבותינו עצמם הזהירו (ספרי)
"מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בלא תעשה? ת"ל:
לא תסיג גבול רעך" – והוא באמת פשוטו של מקרא.
1. הסבר מה ראה רש"י להביא בפירושו רק את דעתו הראשונה של הספרי?
2. הסבר מה ראה הרמב"ן להגיד דווקא על דעתו השנייה של הספרי שהוא "באמת פשוטו של מקרא"?
3. הסבר את דברי הרמב"ן "וזו מצווה מבוארת"!
4. מה ראה הרמב"ן להביא כאן את הכלל הידוע "שדיברה התורה בהווה"?
5.** התוכל לתת טעם פנימי לכך ש"בארץ ישראל עובר בשני לאווין"
נוסף על הטעם הפורמלי שהובא בספרי?
ג.
ספר חסידים תקט"ו (תתתתקל"ב):
לא יחטא האדם לאחר מות האדם בשביל אבותיו, אם יודע שאביו לא עשה פירוש של אותו ספר ואביו ציווה לו: "תכתוב שמי עליהם,
שאני עשיתי אלה הפירושים" וכבר אמר לו בחייו: "אותו פלוני עשה אותם ואני רוצה שתכתוב שמי עליהם,
כדי שיאמרו עלי זצ"ל – לא יכתוב הבן אלא שם פלוני שעשאם,
וכן דורש בספרי (דברים י"ט י"ד פסקא קפ"ח)
"לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים",
שלא יאמר דברי ר' אליעזר לר' יהושע ומה שאמר ר' יהושע שלא יאמר בשם ר'
אליעזר.
במה מרחיב ספר חסידים את מושג הסגת הגבול עוד על ההוראות השונות הניתנות לו בספרי?
ד.
יט,
י"ד:
לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים
בעל
הטורים:
סמך "לא תסיג גבול רעך" שלא תאמר הואיל ומותר להרוג הרוצח אסיג גבולו, שהלא יהא ממונו חמור מגופו.
עקדת
יצחק:
לפי שכבר נתן רשות להבדיל ערים מנחלות השבטים לצורך הרוצחים בשוגג כנזכר ואפשר שילמדו לעשות כהנה לצרכים אחרים – לצורך הכלל או לצורך המלך ושריו וישיגו בזה חלקי האנשים הפרטיים או השבטים, לזה באה המצוה הכללית: "לא תסיג גבול רעך".
אברבנאל:
גם המצוה הזאת מתייחסת לשופטים,
שידעו גבולי הקרקעות ויספרו לכל אדם נחלתו דלפי שהיו בכל עיר ועיר בית דין של עשרים ושלשה לשפוט דיני נפשות ובית דין של שלושה לשפוט דיני ממונות,
הביא הנה ללמוד השופטים ענין הרוצח בשגגה וערי המקלט בעניין הנפשות ומצות "לא תסיג גבול רעך" שהוא לענין דיני ממונות.
אלשיך:
לא
תסיג
גבול רעך
אמר הלא אמרתי לך (י"ט פסוק ח')
"ואם ירחיב ה'
אלוהיך את גבולך",
כי הוא יתברך מעתה חושב מחשבות להרחיב גבולך, אל תהיה אתה מסיג גבול רעך, כי איך ירחיב ה' גבול המסיגו? כי אדרבא: כאשר תעשה כן ייעשה לך.
מה ההבדל ביניהם בהסברת סמיכות הפרשיות?
השאלות המסומנות * קשות,
והמסומנות ** קשות ביותר.
יפתור כל אחד לפי הבנתו.