גיליונות נחמה – דברים 2

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שנייה (תש"ג)

פרשת דברים

פרק ב'

לפי דעת מפרשים רבים יש בפרק זה שתי פסקאות מוסגרות (פסוקים שיש להבינם כאלו נכתבו בסוגריים)

סמן אותן והסבר מה תפקידן בפרק זה?

אברבנאל:

למה נתן ה'
שלא יתנגדו מלחמה עם עשו עמון מואב,
באמרו "כי ירושה וכו'",
וה'
לא לבד לשלוש אומות אלה נתן ארצותם ירושה לשבת שם,
כי אל כל שאר האומות נתן ירושה ארצותם.
והפסוק אמר בפירוש (דברים ל"ב ח')
בהנחל עליון גויים…
יצב גבולות עמים.
ואם לכל העמים הציב והנחיל ארצותם והיו ירושתם,
מה היתה הסבה שאסר לישראל אלה והתיר להם שאר ארצות משבעה העמים,
כי לכולם נתנה ההשגחה האלוקית ארצות לשבת בהן.
ואם נאמר:
ברשעת הגויים האלה ה'
מורישם –
כמו שמשה אמרו (דברים ט'
ה'),
הנה בבני עשו ובני עמון ומואב גם כן היו רעים לה'
מאוד,
ואין ספק שבחוק האמתית ויראת אלוקים כלם היו שווים.

נסה לענות לשאלה זו!

ב.
מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים:

לרש"י ד'

ונשמרתם מאד –
ומהו השמירה,
אל תתגרו בם (פסוק ה):

לרש"י ה'

עד מדרך כף רגל –
אפילו מדרך כף רגל,
כלומר אפילו דריסת הרגל איני מרשה לכם לעבור בארצם שלא ברשות.
ומדרשי אגדה,
עד שיבא יום דריסת כף רגל על הר הזיתים שנאמר (זכריה יד,
ד)
ועמדו רגליו וגו':

ומה בין שני פירושיו?

לרמב"ן ו'

אכל תשברו מאתם בכסף –
אם תתאוו לאכול מפירות ארצם לא תקחו מהם רק בכסף מלא לרצונם,
וזה טעם "מאתם".
וגם מים לא תשתו מהם כלל רק בכסף לרצונם:

לרש"י ט'

ואל תתגר וגו'
– לא אסר להם על מואב אלא מלחמה,
אבל מיראים היו אותם ונראים להם כשהם מזויינים,
לפיכך כתיב (במדבר כב,
ג)
ויגר מואב מפני העם,
שהיו שוללים ובוזזים אותם.
אבל בבני עמון נאמר (פסוק יט)
ואל תתגר בם,
שום גרוי,
בשכר צניעות אמם שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה,
שקראה שם בנה מואב:

מה הקשר בין פסוק ו'
לבין פסוק זה לפי פירושו:

רש"י ז'

כי ה'
אלהיך ברכך –
לפיכך לא תכפו את טובתו להראות כאלו אתם עניים,
אלא הראו עצמכם עשירים:

ראב"ע ו'

אכל תשברו מאתם –
אם ירצו למכור.
וי"א,
כי המלה בתימה.
והטעם –
כי אין להם צורך למאכל ולמשתה אלה השנים שעברו.
והעד:
על כן כי ד'
אלהיך ברכך:

ספורנו ט'

לא חָסַרְתָּ דָּבָר.
וְיַכִּירוּ שֶׁלּא תִּקְנוּ מֵהֶם לְצרֶךְ,
אֲבָל תִּקְנוּ לַהֲנָאָתָם מִצַּד אַחְוָה,
וּכְדֵי שֶׁיָּבואוּ אֲלֵיכֶם וְיִרְאוּ מַעֲשֵׂי ה'
וְנִפְלְאותָיו.

ג.
ב,
ז'

מה פירוש המלה "ידע"
בפסוקנו?

י"ז רש"י

וידבר ה'
אלי וגו'
– אבל משלוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפרשה (זו)
וידבר,
אלא ויאמר,
ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדבור בלשון חבה פנים אל פנים וישוב הדעת,
ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל:

באיזו פרובלמה כללית נוגע רש"י כאן?

ד .
ב,
כ"ו

ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון…
דברי שלום.

רש"י:

ממדבר קדמות –
אף על פי שלא צוני המקום לקרא לסיחון לשלום,
למדתי ממדבר סיני,
מן התורה שקדמה לעולם.
כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל,
וגלוי לפניו שלא יקבלוה,
ואף על פי כן פתח להם בשלום,
אף אני קדמתי את סיחון בדברי שלום.
דבר אחר:
ממדבר קדמות,
ממך למדתי שקדמת לעולם [בדברים].
יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים,
אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר (שמות ה א)
שלח את עמי,
במתון:

עיין:

רש"י במדבר כ"א כ"ב

אעברה בארצך –
אף על פי שלא נצטוו לפתוח להם בשלום ביקשו מהם שלום:

השווה
דבריו

לתנחומא חקת:

זה שאמר הכתוב (תהילים ל"ד):
סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו.
לא פקדה התורה לרדף אחרי המצוות,
אלא כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כ"ב),
כי תפגע שור אויבך…
כי תראה חמור שונאך (שמות כ"ג),
כי תקצר קצירך ושכחת עמר…
לגר ליתום ולאלמנה יהיה;
כי תבצר כרמך…
לגר ליתום ולאלמנה יהיה…;
כולם אם באו לידך,
אתה מצווה עליה,
ולא לרדף אחריה.
והשלום –
"בקש שלום"
במקומך,
"ורדפהו"
– במקום אחר.
וכן עשו ישראל,
אף על פי שאמר להם הקב"ה (דברים ב'
כ"ד)
החל רש והתגר בו מלחמה,
רדפו את השלום,
שנאמר:
ואשלח מלאכים…
אל סיחון…
דברי שלום.

מה בין דברי רש"י לדברי המקור שממנו לוקחו?

ה.
ב,
כ"ט

כאשר עשו לי בני עשו…
והמואבים…

פסוק זה נראה כסותר שני מקומות בתורה.
מה הן הסתירות ומה הדרכים ליישובן?

רש"י כ"ט

כאשר עשו לי בני עשו –
לא לענין לעבור את ארצם אלא לענין מכר אוכל ומים:

עד אשר אעבור את הירדן –
מוסב על אעברה בארצך:

רשב"ם כ"ט

הישבים בשעיר –
לא אלה הם אותן אדום שיצאו בחרב לקראת ישראל,
שהרי באלה כת'
כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר,
אבל אדום לא מכרו כלום וכת'
בהם ויט ישראל מעליו.
זה פירוש רבינו.

והמואבים היושבים בער –
אבל בשאר מואבים כת'
בהן אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים.
וכן [בני עשו]
היושבים בשעיר,
כמו שפירשתי למעלה,
אבל בני עשו הקרויים אדום יצאו לקראתכם בחרב ויט ישראל מעליו ויסובו את הר שעיר ימים רבים:

ראב"ע כ"ט

כאשר עשו לי בני עשו –
יש מפרשים,
כי פירושו על אכל בכסף תשבירני (כח),
א"כ הוא,
מה יעשו עם יושבי ער שהם מואבים,
והכתוב אמר על דבר אשר לא קדמו אתכם (דברים כג,
ה)?
והוצרכו לפירוש זה,
בעבור שאמר מלך אדום לא תעבור בי (במד'
כ,
יח).
ולפי דעתי שפירושו על טעם בדרך בדרך נלך (כז),
כאשר עשו לי בני עשו שסבבו הר שעיר בדרך בדרך.
וכן כתוב:
אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר (דברים ב,
ד).
רק המלך שהוא מלך אדום לא עזבם שיעברו דרך מדינתו,
כי משם היה מקום ארץ כנען קרוב,
ולכן עברו על ער,
כי כן כתוב (יח).
ורבים אמרו,
הם לא קדמו,
רק ישראל קנו מהם:

רלב"ג:

אלה דברי משה,
ופרושו כמו שעשו לי בני עשו והמואבים שלא נתנוני לעבר גבולם עד אשר אעבר את הירדן,
כן לא אבה סיחון העבירנו ויהיה וא"ו "ולא אבה"
ללא ענין.

רכסים לבקעה:

והמואבים היושבים בער שקנינו מידם אכל ומים ומכל מקום נתעבו מבוא בקהל ה'
על אשר לא קדמו אותם,
לא הוציאו להם מנפשם אכל ומים,
שכנראה היה זה מימי קדם חק לעמים,
לקדם פני העיפים בלחם ומים,
כמו שנאמר (בראשית י"ד)
ומלכי צדק הוציא לחם ויין וגדעון (שופטים ח')
הרג אנשי סוכות על שמאנו לתת לאנשיו העיפים לחם,
והמואבים לא עשו כן,
עד שהוצרכו ישראל לשלח להוציא מהם במחיר.

עצה
טובה:

קרא
דברי
כלי
יקר

רב לכם סב את ההר הזה.
רבים אומרים כי פסוק זה נוקב ויורד עד תהום ויש בו רמז לשעה ולדורות,
וענין סבוב זה שילכו סחור לכרם ה'
צבאות לא יקרבו,
כי ימים רבים לישראל שהיו נדים ונעים סביבו ולא יותן לישראל כח עליהם עד מדרך כף רגל,
עד שיבא מי שנאמר בו ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים (זכריה יד ד),
וכל זמן שישראל הולכים סחור סחור נאמר להם פנו לכם צפונה,
ודרשו בזה אם הגיע שעתו של עשו הצפינו עצמכם (דב"ר א יט):

וענין הצפנה זו נראה לי,
שאם ימצא האיש הישראלי בגלות החל הזה איזו הצלחה זעיר שם,
אז יטמינו ויצפינו הכל בפני עשו כי אין לך אומה שמתקנאת בישראל כמו עשו,
כי לדעתם הכל גזולה בידם מהם מן ברכת יעקב אבינו שלקח ברכותיו של עשו במרמה,
וכן יעקב צוה לבניו למה תתראו (בראשית מב א),
פירש רש"י בפני בני ישמעאל ועשו כאילו אתם שבעים,
כי שניהם סוברים שיצחק גזל הצלחת ישמעאל,
ויעקב גזל הצלחת עשו ע"י השתדלות,
ע"כ צוה דוקא על עשו פנו לכם צפונה שלא יתקנא בכם.
וזה הפך ממה שישראל עושין בדורות הללו בארצות אויביהם,
כי מי שיש לו מנה הוא מראה את עצמו במלבושי כבוד ובתים ספונים וחשובים כאילו היו לו כמה אלפים ומגרים האומות בעצמם ועוברים על מה שנאמר פנו לכם צפונה.
ומנהג זה הוא ברבת בני עמינו והוא המסבב את כל התלאה אשר מצאתנו.
והמשכילים יבינו ליקח מוסר:

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשיעית (תש"י)

פרשת דברים

פרק ב'

א.
שאלות כלליות:

1.
החזקוני
מעיר
לפרקנו:

"ויש כאן כמה דברים –
ענינים שהם עניים כאן והם עשירים במקום אחר"
(בפרשת חוקת במדבר כ'-כ"א).

הסבר את כוונת דבריו,
ותן דוגמאות מתוך פרקנו?

2.
ר'
דוד
הופמן
(בפירושו
לדברים
הכתוב
בגרמנית,
יצא
לאור
לראשונה
ב-1913)

קובע בהקדמה לפרקנו:
"יש גם בסיפור זה (שבפרק ב')
כמו בסיפור הקודם (בפרק א')
כמה פסקאות שיש להבינן כאילו נכתבו בסוגרים והינן מפסיקות את ההמשך בנאומו של משה."

הסבר אילו פסוקים בפרקנו יש להבינם כמאמרים מוסגרים ומה התפקיד שהם ממלאים בפרקנו!

ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ג.
ב'
כ"ד:

ראה נתתי בידך את סיחון…
החל רש והתגר בו מלחמה

כ"ו:
ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון…
דברי שלום לאמור וכו'.

אברבנאל שואל:

אם ה'
יתעלה אמר למשה:
"קומו וסעו…
החל רש והתגר בו מלחמה",
איך שלח אליו משה דברי שלום הפך הצווי האלוקי?
ולו היה סיחון משיבו:
"הנה כל הארץ לפניך,
נכח ה'
דרככם",
מה יעשה אדוננו משה?
האם יחדל להלחם בו?
הנה יהיה זה עון פלילי בהמרותו את פי ה'!
ואם ילחם בו אחרי ששאלו לשלום,
הנה בלי ספק דבר בלתי ראוי שיחל דברו ומוצא שפתיו ישנה אחרי ששאלו לשלום וענה אותו שלום?

לשאלה
זו
נאמרו
תשובות
שונות:

מדרש תנחומא חקת:

זה שאמר הכתוב (תהילים ל"ד):
סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו.
לא פקדה התורה לרדף אחרי המצוות,
אלא כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כ"ב),
כי תפגע שור אויבך…
כי תראה חמור שונאך (שמות כ"ג),
כי תקצר קצירך ושכחת עמר…
לגר ליתום ולאלמנה יהיה;
כי תבצר כרמך…
לגר ליתום ולאלמנה יהיה…;
כולם אם באו לידך,
אתה מצווה עליה,
ולא לרדף אחריה.
והשלום –
"בקש שלום"
במקומך,
"ורדפהו"
– במקום אחר.
וכן עשו ישראל,
אף על פי שאמר להם הקב"ה (דברים ב'
כ"ד)
החל רש והתגר בו מלחמה,
רדפו את השלום,
שנאמר:
ואשלח מלאכים…
אל סיחון…
דברי שלום.

רמב"ן כד

ראה נתתי בידך את סיחן –
הדבור הזה הוא האמור למטה (פסוק לא)
ראה החלותי תת לפניך,
וקודם לכן שלח לו מלאכים ממדבר קדמות.
כי אחרי שיצונו השם החל רש והתגר בו מלחמה לא ישלח לו דברי שלום אעברה בארצך,
כי אם ישמע אליו יהיה עובר על דברי השם,
ואם ידע שלא ישמע יהיה שליחותו לריק.
ולא תחשוב לומר כי היא המצוה שנצטוינו (להלן כ י)
כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום,
כי שם כתוב (בפסוק יא)
והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך,
וכאן אם שמע להם לא היו נוגעים בו כלל.
אבל פירוש "ואשלח מלאכים",
כבר שלחתי מלאכים,
אבל הקדים דברי השם,
לבאר כי הקשה ה'
אלהיך את רוחו (בפסוק ל),
לומר כי הכל סבה מאת השם כי כן אמר לי:

וכן במדבר כ"א כ"א

וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו',
אעברה בארצך –
אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום,
לשון רש"י.
ועוד אבאר בע"ה במקומו (דברים כ י)
כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום,
חוץ מעמון ומואב.
אבל באמת מה שאמר לו "אעברה בארצך"
זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס,
כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא,
והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום.
אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים,
והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה,
שיהיה מושבם יחד,
ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש,
הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה.
וכן שנוי בספרי (תבא רצט)
לתת לך,
פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך,
ועוד אמרו רבותינו (במדב"ר ז ח)
בעשר קדושות,
שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה,
וכן נראה בכתוב שאמר (יהושע כב יט)
ואך אם טמאה ארץ אחזתכם וגו'.
ולא שלחו אל עוג דברי שלום,
כי הוא כאשר ראה כי הכו את סיחון יצא לקראתם למלחמה:

העמק דבר:

ד"ה והתגר בו מלחמה:
אם לא יתנו לעבור לא תחדל גם מהלחם בו,
אבל לא נצטוה ללחום דוקא,
וזה דיוק לשון "והתגר"
– מעשה המביא לידי מלחמה;
ובאמת יותר טוב היה אם הניח סיחון לעבור בארצו וכבשו תחילה ארץ שבעה עממין ולא היו בני ראובן ובני גד מתנחלין בעבר הירדן ולא גלו תחילה ולא מצא את ישראל רעה כל כך באחרית הימים.

מה ההבדל בין שלוש התשובות הניתנות בזה לקושיה דלעיל?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ארבע עשרה (תשט"ו)

פרשת דברים

פרק ב'

א.**
שאלה כללית:

לשלוש האזהרות בפרקנו (פסוקים ג'-ה';
ט';
י"ח–י"ט)

מקשה
האברבנאל:

למה נתן ה'
שלא יתגרו מלחמה עם עשו,
עמון ומואב,
באמרו "כי ירושה וכו'"
וה'
לא לבד לשלוש אומות אלה נתן ארצותם ירושה לשבת בם,
כי אל כל שאר האומות נתן ירושה ארצותן,
והפסוק אמר בפירוש (דברים ל"ב ה')
"בהנחל עליון גויים…
יצב גבולות עמים",
ואם לכל העמים הציב והנחיל ארצותם והיו ירושתם,
מה היתה הסבה שאסר לישראל אלה והתיר להם שאר ארצות משבעה העמים,
כי לכלם נתנה ההשגחה האלוקית ארצות לשבת בהן.
ואם נאמר:
"ברשעת הגויים האלה ה'
מורישם"
– כמו שמשה אמרו (דברים ט'
ה'),
הנה בני עשו ובני עמון ומואב ג"כ היו רעים לה'
מאד,
ואין ספק שבחק האמונה האמתית ויראת אלוקים כלם היו שוים?

וזו
אחת
מתשובותיו:

שרצה יתברך כיוון שישראל בטחו בגבורתם להילחם באמורי –
להסיר הזדון מלבותיהם,
לכן לכבוש את יצרם ג'
פעמים צום בעברם בגבול בני עשו שלא ילחמו בם,
וכן בגבול בני עמון ומואב,
ואח"כ ציווה שיילחמו בסיחון ובעוג וירשו ארצם –
להודיעם ולישב בלבותם שלא בכחם יירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו,
כי לה'
הישועה האמתית וכי לו הארץ ומלואה ולמי שרצה בו יתננה.

נסה לתת תשובות אחרות (או תשובה אחרת)
לשאלתו!

ב.
ממדרשי חז"ל:

דברים רבה א'
(י"ד)

(ג)
"רב לכם סב את ההר הזה".
הלכה:
אדם מישראל שהיה זהיר בכיבוד אב ואם,
מהו שכרו?
כך שנו רבותינו:
אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא:
כבוד אב ואם…

א"ר אבהו:
שאלו תלמידיו את ר'
אליעזר הגודל:
"איזהו כבוד אב ואם?".
אמר להם:
"צאו וראו מה עשה דמה בן נתינה באשקלון,
שהיתה אמו חסרת דעת והיתה סוטרת לו בין חבריו (=בנוכחות חבריו)
ולא אמר לה אלא:
'דייך אמי'.

פעם אחת באו חכמים אצלו ליקח הימנו אבן אחת טובה שנאבדה מכלי כהן שהיה דר באשקלון,
ופסקו עמו באלף זהובים.
נכנס ומצא רגלו של אביו פשוטה על התיבה שהיתה אבן טובה בתוכה והיה ישן ולא בקש לצערו –
ויצא לחוץ ריקם,
כיון שלא הוציאה,
כסבורין שמבקש מהם יותר,
והעלו דמיה עשרת אלפים זהובים.
כשנעור אביו משנתו,
נכנס והוציא להם;
בקשו ליתן להם עשרת אלפים זהובים –
אמר להם:
"חס לי!
איני נהנה משכר אבותי!
אלא בדמים הראשונים שפסקתי עמכם,
כך אני נוטל מכם".

(ומה שכר נתן לו הקב"ה?
אמרו רבותינו:
באותה שנה ילדה פרתו פרה אדומה ומכרה בעשרת אלפים זהובים),
ראה כמה גדול כבוד אב ואם.

אמר ר'
שמעון בן גמליאל:
לא כיבד אדם את אבותיו כמו אני את אבותי,
ומצאתי שכיבד עשיו לאביו יותר ממני.

כיצד?
אני הייתי משמש את אבי בכלים צואים (מלוכלכים)
וכשהייתי הולך לשוק הייתי משליך אותן הכלים ולובש כלים נאים ויוצא בהם.
אבל עשו לא היה עושה כן,
אלא אותן כלים שהיה לובש ומשמש בהן את אביו –
הן מעולים.
תדע לך,
בשעה שיצא לצוד ולהביא לאביו שיברך אותו,
מה עשתה רבקה?
נתנה ליעקב מטעמים ואמרה לו:
"לך אצל אביך וטול הברכות עד שלא יטול אותן אחיך!"
אמר לה יעקב:
"אמי,
אין את יודעת שעשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק.
אולי ימושני אבי?"
אמרה לו:
אני מלבשת אותך כלים נאים שאחיך לובש ומשמש בהן את אביך,
ואתה נכנס אצלו והוא אוחז בידך,
כסבור שאתה עשו ומברך אותך!".
ומנין?
שנאמר (בראשית כ"ז):
"ותקח רבקה את בגדי עשו החמודות אשר אתה בבית ותלבש את יעקב",
לפיכך מה יצחק אומר לו?
"הקול קול יעקב והידים ידי עשו".
ברך אותו ויצא לו ובא עשו.
א"ל:
"אני עשו בכורך".
כיון ששמע את קולו,
ידע שהוא עשו.
א"ל:
"בני,
בא אחיך במרמה ויקח את ברכתך".
באותה שעה התחיל עשו צווח ואומר:
"בא וראה מה עשה לי התם הזה!
לא די שצחק לי על שמכרתי לו את בכורתי,
והנה עתה לקח ברכתי".
הא למדת,
שעשו היה זהיר בכבוד אבותיו.

אמר ר'
יודן:
כיון שבאו ישראל לעשות עמו מלחמה –
הראהו הקב"ה למשה אותו הר שהאבות קבורים בו,
אמר לו:
"משה!
אמור להם לישראל:
אין אתם יכולים להזדווג לו,
עד עכשו מתבקש לו שכר הכבוד שכבד את אלו שקבורין בהר הזה!"

מנין?
ממה שקרינו בענין:
"רב לכם סב את ההר הזה!"

1.
מה היא הקושיה שרצה המדרש לישב?

2.*
מה הרעיון הכללי המסומל בדברי המדרש הזה?

ועיין:

רש"י שמות כ"ג ל'

ד"ה לכלב תשליכון אותו…
למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה,
שנאמר (שמות יא ז)
ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו,
אמר הקב"ה תנו לו שכרו:

רש"י שמות ה'
י"ד

ויכו שטרי בני ישראל –
השוטרים ישראלים היו וחסים על חבריהם מלדחקם,
וכשהיו משלימים הלבנים לנוגשים שהם מצריים,
והיה חסר מן הסכום,
היו מלקין אותם על שלא דחקו את עושי המלאכה,
לפיכך זכו אותם שוטרים להיות סנהדרין,
ונאצל מן הרוח אשר על משה,
והושם עליהם,
שנאמר (במדבר יא טז)
אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת,
מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים,
כי הם זקני העם ושוטריו:

ויכו שטרי בני ישראל –
אשר שמו נוגשי פרעה אותם לשוטרים עליהם לאמר מדוע וגו'.
למה ויכו,
שהיו אומרים להם מדוע לא כליתם גם תמול גם היום חק הקצוב עליכם ללבון כתמול השלישי שהוא יום שלפני אתמול,
והוא היה בהיות התבן נתן להם:

ויכו –
לשון ויופעלו,
הוכו מיד אחרים,
הנוגשים הכום:

רש"י מלכ"א י"ד י"ג

דבר טוב –
שבטל משמרתו שהושיבו אביו שומר שלא יעלה איש לרגל ובטל משמרתו ועלה:

3.*
עיין גליון תולדות תש"ט שאלה ד'.

האם הרעיון במדרש ההוא ורעיון מדרשנו אחד הוא?

4.**
ומקשין
כמה
ממפרשי
המדרש:

והלא כאן בהר שעיר מדובר והאבות קבורין בהר חברון?

נסה לבאר את מדרשנו ולישב את הקושייה!

ג.
ג,
ד'

אתם
עוברים
בגבול
בני
אחיכם
היושבים
בשעיר,
ויראו
מכם
ונשמרתם
מאד.

רש"י:

ד"ה ונשמרתם מאד:
ומה השמירה?
אל תתגרו בם.

ר'
משה חפץ:
מלאכת מחשבת:

ד"ה ויראו מכם –
אמת כי צבא המלחמה הבוטח בגבורתו על נקלה אויביו ינצחוהו.
כי לא ישמר מהם בבטחו בכחו ועוצם ידו.
אמנם האיש הירא עיניו לנוכח יביטו ותמיד יראה בשונאיו שלא ירעו לו ולא יאונה לו כל און.
לכן אמר:
לפי שבני עשו יראים מכם,
יתנו לב להמלט מידכם.
לכן "ונשמרתם מאד",
ראו שתישמרו מאוד מהם,
כי יותר צריך לפחד מהאיש הירא מן האיש אשר איננו ירא.

מה קשה לרש"י בפסוקנו?

מה ההבדל בין רש"י לבין בעל מלאכת מחשבת,
על איזה סוג של פחד דיבר כל אחד מהם?

שאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר,
יפתור כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשט"ו]

פרשת דברים

פרק ב'

הפרק הראשון בפרשתנו מספר על הדור הראשון של יוצאי מצרים,
אשר בגלל מיעוט אמונתם נכשלו בשליחות המרגלים ובקבלת דיבתם הרעה אשר הוציאו על הארץ,
ונענשו על כך בהיותם עומדים על סף הכניסה לארץ בנדודים נוספים של שלושים ושמונה שנה ומוות במדבר.
ומסתיימת פרשת נדודים זו של הדור הראשון במילים:

ב
א' ונסב
את
הר
שעיר
ימים
רבים.

עכשיו מתחילה פרשת הדור השני,
הדור אשר הוא יעז להלחם בעמים כי לא טעם טעם עבדות ובו מפעמת הרוח הדרושה למלחמה,
והוא יבוא אל הארץ והוא יירשנה.

טוב יעשה המורה אם יעמיד זה מול זה את הנאמר:

כדי להראות לתלמידים שכאן שוב התחלה חדשה של כניסה לארץ,
והפעם ישמעו בקול ה'
ולכן יבואו לארץ.

אחרי הקדמה זו יקרא כל פרק ב וג עד סוף ג ח'.
יתברר לתלמידים שהחלק הזה של פרשתנו מתחלק לחמשה חלקים:

שעיר

מואב

עמון

ארץ
סיחון

ארץ
עוג.

(על התלמידים למצוא את הפסוקים השייכים לכל אחד מן החלקים הנ"ל)

וכן יושם לב לכך שיש כאן כמה פסקאות קצרות שאינן אלא מעין מאמרים מוסגרים ויש להכיר אותם ולהסביר את נחיצותם,
כי הם עלולים להאפיל על הבנת ענייניו העיקריים של פרקנו (ועיין גליון דברים תש"י א2)

הקטעים ב י'-י"ב;
ב כ'-כ"ג;

מעתה אפשר לעבור לשאלות הגליון.
יש לעמוד על כך שדווקא הציווי הראשון אינו קריאה לקרב אלא איסור חמור על התגרות מלחמתית;
כי דור שני זה,
שעתיד יהיה לכבוש את הארץ,
לא ייבחן בראשונה בכך אם תקום בו רוח לעלות על הכנעני,
אלא דווקא בכך אם יהיה בו הכח לריסון עצמי לבלי הילחם במי שנאסר עליו לצור אותו.

שאלה א,
שאלה ג.

בייחוד יש להבליט את הרעיון המבוטא בדברי רש"י בקיצור כה נמרץ עד שקשה ללומד השטחי לחפש את כל עומק דבריו.
לא שמירת החלש מפני החזק היא זו שאליה יתכוון הפסוק לדעתו,
אלא שמירת החזק בפני עצמו שלא ישתמש בכוחו במקום שאסור עליו להשתמש בו,
דברי רש"י אלה יובנו עוד יותר אם יראו אותם בניגודם לדברי בעל מלאכת מחשבת.

חשיבות מיוחדת יתפוס בשיעור המדרש המובא בשאלה ב3.
דעה מוטעית רווחת בין רבים מבין חוגי הנוער,
אף מבין המבוגרים אשר לא קרו ושנו כל צרכם,
לחשוד במשוא פנים עקבי בדברי המדרשים,
כאלו ירבו רק בגנותם של אישים חטאים בתורה וירבו בשבחים ובהילולים כשידובר באבות האומה או בגדולים.
ולא היא.
בגליוננו הראינו בהרבה מקרים,
כיצד רואים מדרשי חז"ל –
וכן מפרשינו –
לעיתים קרובות –
גם במקומות שאין הכתובים מכריחים אותנו לפרש כך –
את נקודות החולשה של גדולינו וכן רואים גם זכות לאלה שהיו אויבינו ונשארו בזכר הדורות כסמל לאויבינו ומשנאינו.

ועיין רמב"ן בראשית ט"ז ו'

ותענה שרי ותברח מפניה –
חטאה אמנו בענוי הזה,
וגם אברהם בהניחו לעשות כן,
ושמע ה'
אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי:

ועיין גליון בהעלותך תשי"ב ב.

עשו =
אדום המסמל במדרשים את שנאת ישראל,
את רומי מחריבת ארצנו –
זוכה במדרשנו זה לכבוד רב בגלל אותה מצווה אחת אשר עליה רומזת התורה –
וזכותו זו לא נשללת ממנו ואת זה יש להדגיש ולהבליט.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושש (תשכ"ז)

פרשת דברים

פרק ב'

א.
ב,
ל':

ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו,

כי
הקשה
ה'
אלוקיך
את
רוחו
ואמץ
את
לבבו

רמב"ם:
הלכות תשובה פרק ו'
הלכות א'-ג'.

פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה (של בחירה חפשית מוחלטת הנתונה ביד כל אדם,
כפי שפירש בפרק הקודם)
ונכשלין בהן רוב האדם,
ויעלה על דעתן מהן,
שהקב"ה הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה,
ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה.
והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים:

בזמן שאדם אחר או אנשי מדינה חוטאים,
ועושה החוטא חטא עושה מדעתו וברצונו,
ראוי להיפרע ממנו,
והקב"ה יודע איך יפרע:
יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה,
בגופו או בממונו…
ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה,
ויש חטא שנפרעים ממנו בעולם הזה ולעולם הבא.

במה דברים אמורים?
בזמן שלא עשה תשובה.
אבל עשה תשובה – התשובה כתריס לפני הפורענות.
וכשם שהאדם חוטא מדעתו וברצונו,
כך הוא עושה תשובה מדעתו וברצונו ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו,
שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו,
כדי שימות בחטאו שיעשה;
הוא שהקב"ה אמר על ידי ישעיה (ו'
י'):
"השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע",
וכן הוא אומר (דברי הימים ב'
ל"ו,
ט"ז):
"ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאים עד עלות חמת ה'
בעמו עד לאין מרפא".
כלומר:
חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהם התשובה שהיא המרפא.
לפיכך כתוב בתורה:
"ואני אחזק את לב פרעה";
לפי שחטא מעצמו תחילה,
והרע לישראל הגרים בארצו,
שנאמר (שמות א',
י'):
"הבה נתחכמה לו פן ירבה…",
נתן הדין למנוע תשובה ממנו עד שנפרע ממנו,
לפיכך חיזק הקב"ה את ליבו.
וכן סיחון לפי עונות שהיו לו נתחייב למונעו מן התשובה,
שנאמר (דברים ב'
ל')
"כי הקשה ה'
אלוקיך את רוחו ואמץ את לבבו".
וכן הכנענים,
לפי תועבותיהם מנע מהם התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל,
שנאמר (יהושע י"א כ')
"כי מאת ה'
היתה לחזק לבם לקראת המלחמה עם ישראל למען החרימם".
וכן ישראל בימי אליהו,
לפי שהרבו לפשוע מנע מאותם המרבים לפשוע תשובה,
שנאמר (מלכים א'
י"ח)
"ואתה הסיבות את לבם אחורנית"
– כלומר:
מנעת מהם התשובה.

נמצאת אומר,
שלא גזר האל על פרעה להרע לישראל,
ולא על סיחון לחטוא בארצו,
ולא על הכנענים להתעיב,
ולא על ישראל לעבוד עכו"ם,
אלא כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה.

ר'
יוסף אלבו:
ספר העיקרים ד'
פרק כ"ה

ועל זה הדרך יתפרש מה שנמצא בכתוב,
שהשם יתברך מחזק לב הרשעים ומונע מהם דרכי התשובה,
וזה,
שהרע בבואו עליו המכה מתחסד ושב אל ה'
מיראת העונש המוטל עליו,
כמו שאמר פרעה:
"חטאתי הפעם ה'
הצדיק",
ובעבור שזה דומה לאונס ואינו בחיריי,
הנה ה'
מחזק את לבו לאמר,
שבאה המכה במקרה ולא על צד ההשגחה,
וזה כדי שיסור מלבו המורך שקנה מחמת המכה ויישאר על טבעו ובחירתו מבלי מכריח ואז ייבחן אם היתה תשובתו בחירית…

ובזה הצד ננעלים שערי התשובה בפני הרשעים,
לא שה'
ימנע מן האדם טוב בחירתו חלילה,
אמר הכתוב (יחזקאל י"ח,
ל"ב):
"כי לא אחפץ במות המת…
והשיבו וחיו",
אלא שה'
משאירו על בחירתו בלבד מבלי מכריח מחוץ,
והוא בוחר דרך לעצמו.
וכן היה ענין סיחון,
שאמר עליו הכתוב "כי הקשה ה'
את רוחו ואמץ את לבבו".
וזה לפי שסיחון נתחייב לה'
כליה מחמת רשעו,
אלא שהיה מתירא מפני פחד ה'
להתגרות בישראל,
הביא ה'
עצות מרחוק להסיר מלבו המורך שקנה,
מצד המופתים ששמע שנעשו לישראל,
כדי להשאירו על בחירתו בלבד,
וגם,
כשצוה למשה שישלח מלאכים אל מלך אדום לאמור (במדבר כ"א)
"אעברה בארצך…"
וכשלא אבה אבל יצא לקראת ישראל בעם כבד וביד חזקה,
צוה ה'
לנטות מעליו;
וכשראה זה סיחון,
חשב מחשבות להתעולל עלילות ברשע ולומר,
שהצלחת ישראל לא היתה בהשגחה מה'
יתברך,
אחר שראה אותם נוטים מעל מלך סדום ומעל מלך מואב,
כמו שבאר יפתח,
ואז אמר בלבו:
"לא נופל אנכי מאלו",
ולזה נתחזק לבו ויצא לקראתם למלחמה ויכהו ישראל ויירש ארצו…

1.
מהו הקושי המשותף לשני המקומות (שמות ז'
ג'
ופסוקנו)
ומה ההבדל בין שני הפרשנים ביישוב הקושי?

2.
לאיזה משני הפסוקים הנ"ל מתאים פירושו של אלבו יותר?

3.
כיצד ניתן לפרש את מלכים א'
י"ח ל"ז,
שלא תתעורר בו אותה בעיה העומדת בפנינו בשמות ז'
ג'
ובפסוקנו?

4.
הסבר,
כיצד
אין
דברי
הרמב"ם
כאן
סותרים
את
דבריו
בהלכות
תשובה
ח'
ג'-ד'

… ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים,
אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה…
ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה…
שהרשות בידכם וכל שיחפץ אדם לעשות ממעשי בני אדם עושה –
בין טובים בין רעים.

ב.
ב,
ל"ו

מערוער
אשר
על
שפת
נחל
ארנון
והעיר
אשר
בנחל

ועד
הגלעד

לא
היתה
קריה
אשר
שגבה
ממנו

העמק דבר:

ד"ה מערוער:
… קאי האי מקרא גם על דבר השלל אשר לכדו.
ובאשר דרך האומה העומדת להיות לבז ולשלל ולהשליך כל אשר להם לנהר ולאבדם,
והרי ערי סיחון היו סמוך לנחל ארנון ועיר אחת היתה בתוך הנחל,
מכל מקום הגיע לישראל כל השלל בשלימות,
"מערוער אשר על שפת נחל ארנון והעיר אשר בנחל"
– הכל הגיע לידם.

1.
מה התמיהה בפסוקנו שרצה לישב?

2.
במה הוא סוטה בפירושו מפשוטו של מקרא?

ג.
ב,
ל"ז

רק אל ארץ בני עמון לא קרבת

הסבר,
כיצד אין פסוקנו עומד בסתירה ליהושע י"ג כ"ד–כ"ה:

ויתן משה למטה גד לבני גד למשפחותם

ויהיה להם יעזר וכל ערי הגלעד

לחצי ארץ בני עמון עד ערוער משם על פני רבה.

ד.
ב,
ל"ז

רק אל ארץ בני עמון לא קרבת

כל
יד
נחל
יבוק
וערי
ההר
וכל
אשר
צוה
ה'
אלוקינו.

רש"י:

ד"ה וכל אשר צוה ה':
שלא לכבוש –
הנחנו.

השווה לדבריו:

רש"י דברים ד'
כ"ג

ד"ה אשר צוך ה':
אשר צוך שלא לעשות.

1.
מה הקושי המשותף לשני המקומות?

2.*
הסבר,
למה לא הסתפק רש"י גם במקומנו בהוספת השלילה "שלא לכבוש"
(כשם שפירש שם "שלא לעשות")
והוסיף עוד משפט חיובי "הנחנו"?

ה.
ב,
ל"ז

רק
אל
ארץ
בני
עמון
לא
קרבת…
וכל
אשר
צוה
ה'
אלוקינו

מלבי"ם:

ד"ה רק אל ארץ…
לא קרבת:
וזה לא מאשר היו חזקים מאתנו כמו שאמר (במדבר כ"א כ"ד)
"כי עד גבול בני עמון",
רק אשר צוה ה'
אלוקינו,
מפני שהוזהרנו על זה מאת ה'.

1.
מה ההבדל בתפישה התחבירית של פסוקנו בין המלבי"ם ובין רש"י (עיין לעיל)?

2.
מהי חולשת פירושו של המלבי"ם?

ו.
ב,
ל"ז

רק אל ארץ בני עמון לא קרבת

ר'
דוד הופמן בפירושו לדברים מפרש:

"לא קרבת"
– לא התקפת.

**
מה ראה לפרש כך?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושבע (תשכ"ח)

פרשת דברים –
סיחון ועוג

פרקים ב,
ג

גיליון זה הופיע בשנת תשי"ח

הערה:
לחלקו הראשון של פרק ב עיין גליוננו דברים תש"י,
תשט"ו.

א.
שאלות ודיוקים ברש"י:

ב.
ב'
ל"ז

רק אל ארץ בני עמון לא קרבת,
כל יד נחל יבוק וערי ההר.

השווה לפסוקנו יהושע
י"ג
כ"ד–כ"ה:
ויתן
משה
למטה
גד
לבני
גד
למשפחותם:
ויהי
להם
הגבול
יעזר
וכל
ערי
הגלעד
וחצי
ארץ
בני
עמון…

הסבר,
כיצד אין הפסוק ביהושע סותר לנאמר בפסוקנו!
היעזר בשופטים
י"א.

כב:
וַיִּירְשׁוּ
אֵת
כָּל
גְּבוּל
הָאֱמֹרִי
מֵאַרְנוֹן
וְעַד
הַיַּבֹּק
וּמִן
הַמִּדְבָּר
וְעַד
הַיַּרְדֵּן:

כג: וְעַתָּה
ה'
אֱלקֵי
יִשְׂרָאֵל
הוֹרִישׁ
אֶת
הָאֱמֹרִי
מִפְּנֵי
עַמּוֹ
יִשְׂרָאֵל
וְאַתָּה
תִּירָשֶׁנּוּ?

ג.
ג'
ב

ויאמר ה'
אלי אל תירא אותו:

במדבר רבה י"ט

"אל תירא אותו"
זה שאמר הכתוב (משלי כ"א)
"אשרי אדם מפחד תמיד"
וכן הוא מדת הצדיקים,
אע"פ שהקב"ה מבטיחן,
אין פורקין ביראה,
וכן ביעקב (במדבר ל"ב)
"ויירא יעקב"
– למה נתירא?
אמר:
"שמא נתלכלכתי אצל לבן כלום…
והניחני הקב"ה!"
ואף משה תפש את היראה כנגד אביו.
ולמה נתיירא?
אמר:
"שמא פעלו ישראל במלחמת סיחון או נתלכלכו בעברה".
אמר לו הקב"ה:
"אל תירא".

רמב"ן במדבר כ"א ל"ד:

… ועל דרך הפשט לא היה בדעתו של משה להוריש עתה לישראל ארץ סיחון ועוג…
והנה סיחון יצא לקראת ישראל המדברה וילחם בם על כרחם,
אז הודיע ה':
"ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו"
כי מכאן התחיל בכיבוש שבעה עמים,
אבל עוג אסף כל חילו אדרעי,
והיא עיר בקצה גבולו,
והיו ישראל יכולים לנטות מעליו כאשר נטו מעל עשו,
והשם אמר לו:
"אל תירא אותו"…

אברבנאל:

משה וכל ישראל פחד קראם ורעדה בהסבה שבהיות עוג יוצא לקראתם אחרי נצחון על מלך האמורי,
לא היה אלה מפני שאמיץ לבו בגבורים וחם לבו בקרבו לנקום את נקמת סיחון.

1.
הסבר מה השאלה העומדת לפני כולם (ומה היא משמעות השאלה במדרש "למה נתירא"
– הן בפירוש נאמר,
שנתיירא מפני עמו וארבע מאות איש אשר עמו!)

2.**
מהי השאלה הנוספת המתעוררת לנוכח המסופר בפרק ב,
שאותה מיישב הרמב"ן?

3.
מה בין המדרש לבין שני הפרשנים בהסבר פחדו של משה?

4.
לדברי הרמב"ן –
מנין לו לרמב"ן שזו היתה דעתו?
מה חשוב בדבר לא להוריש לישראל נחלת סיחון ועוג?

ד.
ב.
ג*

אל
תירא
אותו.

רש"י:

ובסיחון לא הוצרך "אל תירא אותו",
אלא מתיירא היה משה,
שלא תעמוד לו (=לעוג)
זכות ששמש לאברהם,
שנאמר "ויבא הפליט"
– והוא עזב.

ה.
השוה:

1.
הגדר לפי הדוגמאות הנ"ל מהו ההבדל במשמעות בין "ירא את"
ובין "ירא מפני"
או "ירא ה'"?

2.
במה מסייע ההבדל הזה לדרש המובא ברש"י דלעיל?

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח]

פרשת דברים –
סיחון ועוג

פרקים ב,
ג

פרק א של חומש דברים עוסק בתולדותיו של הדור הראשון ליוצאי מצרים,
זה שעמד כבר על סף הכניסה לארץ ונכשל ונדון למיתה במדבר.
פרקים ב ו–
ג דנים בתולדותיהם של בני הדור השני,
של הטף אשר לא ידעו בין טוב לרע בזמן הכישלון המחפיר להוריהם.
והם גדלו במדבר והלכו אחרי הענן ביום ועמוד האש בלילה:
על פי ה'
יסעו ועל פי ה'
יחנו,
עד הגיעם אל עבר הירדן.
והם שמעו בקול הצו,
לא פגעו במי שנאמר להם:
אל תצר אותם (והם אדום,
מואב ועמון)
ונלחמו עם סיחון ועוג.
כיצד בכל זאת עלו בידי ישראל חלקים של ארץ בני עמון?
זה יתבאר לנו מתוך המקומות בנ"ך המצוטטים בשאלה ב.

להבנת שאלה זו יעיין המורה עוד בדברי הראב"ע במדבר כא,
כד:
מארנון;
ועד בני עמון.
וכן דברי רש"י שם כא,
כו:
והוא נלחם.
וכן דברי הרמב"ן שם כא,
כו:
כי חשבון עיר סיחון חלק האמורי הוא.
ויבהיר המורה לתלמידיו את מאמרם של חז"ל "עמון ומואב טיהרו בסיחון".
מתוך כך יתברר המשא ומתן הפוליטי של יפתח ומלך עמון בשופטים יא.

עיקר הגיליון הפעם הוא בשאלות ג ו–
ד
הקשורות קשר הדוק.
עצם הדבר שנאמר אל אדם מפי ה'
אל
תירא מבלי שיאמר הכתוב עליו לפני כן במפורש ויירא,
תופעה זו מצויה היא בכמה מספרי המקרא.

לכל אחד משלושת האבות נאמר אל
תירא מבלי שיספר הכתוב כי אכן תקפתם יראה.
באברהם טו,
א;
ביצחק כו,
כד;
ביעקב מו,
ג.
ובשלושת המקומות באמת מעסיקה את מפרשינו השאלה:
וכי ממה היה לו לירא?

ועיין:

רש"י בראשית טו,
א

אחר הדברים האלה –
כל מקום שנאמר אחר סמוך,
אחרי מופלג.
אחר שנעשה לו נס זה שהרג את המלכים והיה דואג ואומר שמא קבלתי שכר על כל צדקותי,
לכך אמר לו המקום אל תירא אברם אנכי מגן לך מן העונש שלא תענש על כל אותן נפשות שהרגת,
ומה שאתה דואג על קבול שכרך,
שכרך הרבה מאד:

(וביתר פרוטרוט גיליון לך–לך תשט"ו)

ועיין:

רמב"ן בראשית כו,
כד:

אל תירא כי אתך אנכי –
בעבור שהבריחו אבימלך מעליו מקנאתם בו וגם רועי גרר רבו עמו,
היה מתירא פן יאספו עליו ויכוהו הוא וביתו,
והבטיחו הקב"ה שלא יירא מהם ויברך אותו.
ואז נתן בלבם שהלך לפניו המלך בכבוד גדול יותר מאשר עשה לאביו,
כי בא עם פיכול שר צבאו,
ועוד הוסיף להביא עמו רבים רעיו:

רש"י,
מו,
ג:

אל תירא מרדה מצרימה –
לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ:

ספורנו מו,
ג:

אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה.
אַתָּה,
וְזֶה כִּי לְגוי גָּדול אֲשִׂימְךָ שָׁם.
כִּי אָמְנָם אִם הָיוּ בָּנֶיךָ יושְׁבִים פּה הָיוּ מִתְחַתְּנִים בְּגויֵי הָאָרֶץ וּמִתְעָרְבִים עִמָּהֶם,
אֲבָל בְּמִצְרַיִם לא יִקְרֶה זֶה,
"כִּי לא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם"
(לעיל מג,
לב),
וּבְכֵן יִהְיוּ לְגוי נִבְדָּל,
כְּאָמְרָם זִכְרונָם לִבְרָכָה:
"וַיְהִי שָׁם לְגוי"
(דברים כו,
ה),
מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מְצֻיָּנִים שָׁם (ספרי שם).

(ועיין גיליון ויגש תשי"ז שאלה ג)

ואולי יש בכל המקומות הללו רמז לכך,
שאף אם אין הצדיק והנביא מגלה יראתו לעין כל,
ואף כובשה ומטמינה בחובו,
הנה מוציא "היודע יצר כל יצורים"
תעלומה לאור,
ואף במקום שלא נאמר ויירא באה תגובת ה'
– אל
תירא.

אך במקומנו גדולה התמיהה על יראתו של משה כפליים.
לא רק השאלה "אפשר מי שעלה על הר סיני,
ובא בתוך הענן,
ולמד תורה מפי הגבורה יהא עליו מוראו של בשר ודם?
"

אלא גם שאלה נוספת לפנינו.
הנה לפנינו שני מקרים בזה אחר זה ויש להשוות ביניהם:

ההבדל בולט,
אחרי שישוו התלמידים בין שני המקומות תתבלט התמיהה.
ואיך ייתכן שדווקא אחרי הניצחון המזהיר על סיחון,
דווקא בקרוב הסכנה בפעם השנייה תתקפנו היראה?

ומעתה יש לפנות לשאלות:
ג
3
ולשאלה
ד
1,
2.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ותשע (תש"ל)

פרשת דברים

פרק ב,
פסוקים כח–כט

(עיין גם גיליון דברים תש"י)

א.
דברים ב, כח–כט:

אכל
בכסף
תשברני
ואכלתי
ומים
בכסף
תתן
לי
ושתיתי
רק
אעברה
ברגלי:

כאשר
עשו
לי
בני
עשו
הישבים
בשעיר
והמואבים
הישבים
בער
עד
אשר
אעבר
את
הירדן
אל
הארץ
אשר
ה'
אלהינו
נתן
לנו:

א.
אבן עזרא ב,
כט:

כאשר עשו לי בני עשו:
יש מפרשים כי פירושו על "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי".
אם–כן הוא –
מה יעשו עם יושבי ער שהם מואבים?
והכתוב אמר (דברים כג,
ה):
"על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים"?!

והוצרכו לפירוש זה,
בעבור שאמר מלך אדום (במדבר כ,
יח):
"לא תעבור בי".

ולפי דעתי שפירושו על טעם (ב,
כז)
"בדרך בדרך נלך"
כאשר עשו לי בני עשו,
שסבבו הר שעיר בדרך בדרך.
וכן כתוב (ב,
ד)
"אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר".
רק המלך,
שהוא מלך אדום,
לא עזבם שיעברו דרך מדינתו,
כי משם היה מקום ארץ כנען קרוב;
ולכן עברו על ער,
כי כן כתוב.
ורבים אמרו הם לא קדמו רק ישראל קנו מהם:

רלב"ג:

כאשר עשו לי בני עשו…

אלה דברי משה,
ופירושו:
כמו שעשו לי בני עשו והמואבים שלא נתנוני לעבור בגבולם עד אשר אעבור את הירדן,
כן לא אבה סיחון העבירנו.
ויהיה וי"ו "ולא אבה"
ללא עניין.

1.
מה קשה בפסוקנו לשני הפרשנים דלעיל?

2.
כיצד מפריך הראב"ע את דעת ה"יש מפרשים"?

3.
הסבר דבריו "והוצרכו לפירוש זה":
לאיזה פירוש יכוון?

4.
מה עניין במדבר כ,
יח לענייננו?

5.
כיצד מיישב ראב"ע את הקושי של פסוקנו בפירוש הפותח במילים "ולפי דעתי"?

**6.
למה אומר הראב"ע "רק המלך,
שהוא
מלך
אדום,
לא עזבם…", ולמה לא אמר בקיצור:
רק מלך אדום לא עזב…"?

7.
באיזו הוראה משתמש הראב"ע בדבריו במילה "מדינה"?
("לא עזבם שיעברו דרך מדינתו")

8.
האם ה"רבים"
אשר את דעתם מביע הראב"ע בסוף דבריו הם חזרה על אחד משני הפירושים שהביא עד כאן (דעת ה"יש מפרשים",
ודעתו שלו), או שהלכו ה"רבים"
כאן בדרך שלישית?

**9.
מה ראה הרלב"ג לומר לפסוקנו (פסוק כט)
"כאשר עשו לי…"
– "אלה דברי משה",
הלא כל השליחות לסיחון מלך האמורי היא מדברי משה?

*10
למה יש לדעת הרלב"ג לפרש את הוי"ו של "ולא אבה סיחון"
כוי"ו "ללא עניין"?

ב. דברים ב, כט:

כאשר
עשו
לי
בני
עשו
הישבים
בשעיר…

********

ר'
יעקב צבי מקלנבורג:
הכתב והקבלה:

…
ולדעתי נראה שאין הכתוב מדבר לא מעניין לחם ומים שנתנו להם בני עשו ומואב,
אף לא מעניין העברתם דרך ארצם,
אבל ידבר מעניין המיאון והסירוב של בני עשו ומואב,
שלא השגיחו על קריאת השלום אליהם ולא נתנו את ישראל לעבור בגבולם.
וזה אחרי שחתם משה דברי השלום לסיחון בבקשה לתת רשות מרצונו הטוב לעבור דרך ארצו,
ואחרי הבטיחו שלא יגיע לו שום נזק מזה,
אדרבה ישיגו אנשי המדינה הרווחה יתירה במכירתם מאכל ומשקה לחיל גדול כזה,
מכל מקום חשש משה פן ישמע סיחון ומואב מקריאת שלומו לעמון ולמואב,
והם מיאנו בשלומו ולא נתנו לו רשות לעבור,
ומשה נטה מהם ובחר לו דרך אחרת,
ועל זה יסמוך סיחון,
ויאמר "לא נופל אני מבני עשיו ומואב,
וכמו שנתיירא משה מלהילחם עמהם,
גם בי לא ילחם אם אמנע ממנו הליכת מחנהו דרך ארצי".
לסיבה זו לא נמנע משה מלהודיע לסיחון שלא יתעה בדמיונו זה ולא יחשוב בלבבו להיותו כבני עשו וכמואב.
ואף שלא התעורר משה להילחם נגד בני עשו ומואב ללכת ביד חזקה דרך ארצו,
לא יתנהג כן עם סיחון,
כי אמנם קריאת שלומו אליו איננה רק מדרך המוסר ודרך–ארץ;
אבל כשימאן סיחון מלתת רשות (=לעבור דרך ארצו),
לא יניח שמה את ארצו ויבחר לו דרך אחרת,
אבל בעל כורחו ושלא לרצונו יסע עם מחנהו ויעבור דרך ארצם!

וזהו הנכלל במאמר "רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים…"
כלומר:
אם תעשה לי כאשר עשו לי בני עשו ומואב אשר לא שמעו לדברי שלום,
תדע שביד חזקה אעבור דרך ארצך לבוא אל הארץ המקווה ממני.
ולא רצה משה לומר לו בבאור "אם תעשה כאשר עשו הם"
להורות שאינו חושדו כלל שיהיה (=סיחון)
מונע ממנו (=ממשה)
טובה קטנה זו,
ובפרט שישיג על ידה הרווחה יתירה לאנשי מדינתו,
לכן לא הזכיר לו רק ברמז ממניעת בני עשו ומואב.

ובאמת במילת "כאשר"
יובן עניין התנאי גם כן,
כי מילת "אשר"
ישמש גם בהוראת מילת "אם"
התנאי (ווען )…

ואות כ"ף המחובר לו (="כאשר")
הוא כ"ף ההשוואה והדמיון כמילת "כמו"
(וויא),
ויש אם כן במילת "כאשר"
תרי משמעויות:
התנאי והדמיון,
וכשתי מילות:
אם,
כמו…
(ווען,
וויא).
וטעם "כאשר עשו לי בני עשו…"
אם כמו שעשו לי בני שעיר ומואב תעשה עמדי.

ובכמה מקומות יבוא מילת "רק"
בתחילת המאמר אף שאינו מקושר לתחילתו כי אם לסופו כמו (ישעיהו כב,
יט)
"רק זוועה הבין שמועה",
שטעמו:
רק הבן שמועה –
זוועה,
שטעמו:
רק מצד שמיעת הפורענות יזועו ויפחדו (נור דאס געריכט צו הערען ווירד זיא שרעקקען).
וכן (תהלים לב,
ו)
"רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו"
– טעמו:
אף כי רבים ישטופו,
רק אליו לא יגיעו.

וכן הוא:
רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי,
טעמו:
רק כאשר עשו לי בני עשו…
אעברה ברגלי.
ויורה מילת "רק"
על היפך הקודם:
בנתינת רשותך לא אלך רק בדרך המיוחד לחיל לעבור,
אבל אם תמאן,
תדע כי ביד חזקה אעבור דרך ארצך עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ.

ודע כי יש מפרשים מילת "רק"
לפעמים כטעם מילת וודאי,
בלי ספק,
והוא דרך אומדן דעת,
שמשער בלבו לאמר:
נראה וודאי שהעניין אינו אלא כך (ניכט אנדערס אלס,
געוויס).
ומזה הפירוש (בראשית כ,
יא)
"רק אין יראת אלוקים במקום הזה"…
ועל דרך זה יש לפרשו גם כאן:
ודאי בלי ספק אעברה.

ולפי פירוש זה קיים משה מה שנצטווה על סיחון "והתגר בו מלחמה"
(ב,
כד).
כי אין לך חרחור ריב למלחמה כזה,
שמודיע אליו שבמניעת נתינת הרשות יעבור בעל כורחו ושלא ברצונו…

ומסתייע פירוש זה משינוי לשון הנאמר כאן ממה שאמר למלך אדום (במדבר כ,
יט),
"רק אין דבר ברגלי אעבורה"…
וגם סוף דבריו הם לשלום כתחילתם,…
וכאן אף שתחילת דבריו לשלום סופם למלחמה,
לכן השמיט מילים "אין דבר",
ובאמת ישיגנו נזק המלחמה!

*1.
הכתב והקבלה פותח פירושו בדחיית הפירוש של רש"י "לא לעניין לעבור את ארצו אלא לעניין מכר אוכל ומים".
מה חולשה יש למצוא בפירוש זה?

*2.
הוא ממשיך בדחיית פירושו של הראב"ע (עיין בשאלה א "ועל דעתי").
מה חולשה יש למצוא בפירוש זה?

3.
כיצד מיישב הכתב והקבלה את הקושיה שעמדנו עליה בשאלה א?

**4.
היכן מצינו בתורה (ויקרא,
דברים)
"אשר"
בהוראת "אם"?

5.
מהי השאלה הגדולה על שליחות משה לסיחון שמיישב אותה הכתב והקבלה בדבריו האחרונים?

6.
כיצד מסתייע פירושו מן ההשוואה שבין נוסח השליחות לאדום (במדבר כ,
יט)
ונוסח השליחות לסיחון בפרקנו?

7.
מנין שגם מואב סירבו לבקשת משה לעבור בגבולם?

ג. ר'
דוד הופמן –

בפירושו לספר דברים מיישב את הקושיה שעל פסוקנו (א/1)
לא כרש"י ולא כראב"ע ולא כרלב"ג ולא ככתב והקבלה,
ועל
סמך
לשון
פסוקנו!

**
התוכל למצוא ישוב זה?

השאלות
המסומנות
ב-*
קשות
והמסומנות
ב-**
קשות
ביותר,
יפתור
כל
אחד
לפי
הבנתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תש"ל]

פרשת דברים

פרק ב,
כח–כט

שתי שאלות הן המעסיקות אותנו בשאלון זה,
האחת מתייחסת לעצם השליחות לסיחון (כו –
כט)
והשנייה לפסוק כט בלבד.

את השאלה לעצם השליחות (שאליה מתייחס בעל הכתב
והקבלה בסוף דבריו)
ניסח אברבנאל –
המומחה בניסוח שאלות וקושיות –
כדלהלן:

אם ה'
יתעלה אמר למשה:
"… קומו וסעו…
החל רש והתגר בו מלחמה",
איך שלח אליו משה דברי שלום,
הפך הציווי האלוקי?
ולו היה סיחון משיבו:
"הנה כל הארץ לפניך,
נוכח ה'
דרככם",
מה יעשה אדוננו משה?
האם יחדל להילחם בו?
הנה יהיה זה לו עוון פלילי בהמרותו את פי ה'!
ואם ילחם בו אחרי הודאת השלום,
הנה בלי ספק דבר בלתי ראוי שיחל דברו ומוצא שפתו ישנה אחרי ששאלו לשלום וענה אותו שלום?

המדרש עונה לקושיה זו תשובה חשובה ביותר (חשיבותה גדולה מעבר לשאלה פרטית זו):

תנחומא
פרשת
חוקת:
פרק
כב

זה שאמר הכתוב (תהילים ל"ד):
סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו.
לא פקדה התורה לרדף אחרי המצוות,
אלא כי יקרא קן צפור לפניך (דברים כ"ב),
כי תפגע שור אויבך…
כי תראה חמור שונאך (שמות כ"ג),
כי תקצר קצירך ושכחת עמר…
לגר ליתום ולאלמנה יהיה;
כי תבצר כרמך…
לגר ליתום ולאלמנה יהיה…;
כולם אם באו לידך,
אתה מצווה עליה,
ולא לרדף אחריה.
והשלום –
"בקש שלום"
במקומך,
"ורדפהו"
– במקום אחר.
וכן עשו ישראל,
אף על פי שאמר להם הקב"ה (דברים ב'
כ"ד)
החל רש והתגר בו מלחמה,
רדפו את השלום,
שנאמר:
ואשלח מלאכים…
אל סיחון…
דברי שלום.

ותשובות אחרות המיישבות את פסוקנו ע"פ לשון הפסוקים עיין בגיליון דברים תש"י.

ועוד נביא בזה את תשובת ר'
יוסף
בכור
שור המנסה לפשר בין הצו האלוקי "החל רש והתגר בו מלחמה"
ובין הקריאה לשלום בדרך של דיוק משפטי:

ר'
יוסף
בכור
שור
פסוק
כט:

ולפי שרוב ארץ סיחון היתה מארץ עמון ומואב (עיין במדבר כא)
ולא מארץ ישראל,
קראו לו לשלום (אבל לעוג שהיה מחזיק ארץ הרפאים שהיא מארץ–ישראל,
לא קראו לו לשלום)….
ולכך אמרו לסיחון "אעברה בארצך"
כלומר בארצך שאין לנו דין בה.

והתשובה מוזרה,
כי כאילו מתעלם בכור
שור כאן מן הרעיון "עמון ומואב טיהרו בסיחון", וזו טענתו העיקרית של יפתח במשא ומתן עם מלך עמון.

השאלה העיקרית שבה עוסק החלק העיקרי של גיליוננו (כל שאלה א,
חלק של ב וכל ג)
היא הסתירה בין פסוק כט בפרקנו לשני פסוקים אחרים בתורה,
תשובת מלך אדום בפרשת חוקת והרחקת עמון ומואב מכלל ישראל בפרשת כי–תצא.

תשובת רש"י שנדחית על ידי הראב"ע,
מנסה להגן עליה בעל רכסים
לבקעה:

והמואבים היושבים בער,
שקנינו מידם אוכל ומים ומכל מקום נתעבו מבוא בקהל ה'
על אשר לא קדמו אותם,
לא הוציאו להם מנפשם אוכל ומים,
שכנראה היה זה מימי קדם חוק לעמים,
לקדם פני העייפים בלחם ומים,
כמו שנאמר (בראשית יד,
יח)
ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין".
וגדעון (שופטים ח)
הרג אנשי סוכות על שמאנו לתת לאנשיו העייפים לחם,
והמואבים לא עשו כן,
עד שהוצרכו ישראל לשלח להוציא מהם במחיר.

וכל העניין הזה יעויין ברמב"ן פרק כג פסוק ה ד"ה על דבר אשר לא קדמו.