גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית (תש"ד)
פרשת כי תצא
פרק כ"ד ו'-ט"ו
א.
כד,*
ו'.
לא יחבל ריחיים ורכב כי נפש הוא חובל.
רש"י
ו:
לא
יחבול
– אם בא למשכנו על חובו בבית דין,
לא ימשכננו בדברים שעושים בהן אוכל נפש:
בענין עוד:
רש"י,
שמות כ"ב כ"ה,
אם
חבל
תחבל
– כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה,
אלא שממשכנין את הלוה, כשמגיע הזמן ואינו פורע. חבול תחבול כפל לך בחבלה,
עד כמה פעמים,
אמר הקב"ה כמה אתה חייב לי,
והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחייבת לפני, ואני מחזירה לך,
אף אתה טול והשב טול והשב:
רמב"ם
הלכות
לוה ומלוה
פרק ג',
ב':
… המלוה את חברו בין שהלוהו על המשכון,
בין שמשכנו אחר ההלואה, בידו או על פי בית דין, לא יחבול כלים שעושים בהם אוכל נפש,
כגון הריחים והעריבות של עץ ויורות שמבשלים בהם וסכין של שחיטה וכיוצא בהן,
שנאמר "כי נפש הוא חובל", ואם חבל – מחזיר בעל כרחו.
1. במה שונה דין זה לפי הרמב"ם מדעת רש"י?
2. נמק את דברי רש"י.
ב.
כד,
ח'-ט'
מה הקשר בין שני פסוקים אלה לפי רמב"ן ולפי רשב"ם?
רמב"ן ט
זכור
את אשר
עשה ה'
אלהיך
למרים –
אם באת ליזהר שלא תלקה בצרעת לא תספר לשון הרע, לשון רש"י.
ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש, כמו זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ ח),
זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים (שם יג ג),
זכור את אשר עשה לך עמלק (להלן כה יז),
כולם מצוה, אם כן גם זה כמותם.
והיא אזהרה מלדבר לשון הרע,
יצוה במצות עשה שנזכור העונש הגדול שעשה ה' לצדקת הנביאה, שלא דברה אלא באחיה גמול חסדה אשר אהבתו כנפשה,
ולא דברה בפניו שיבוש, ולא בפני רבים,
רק בינה לבין אחיה הקדוש בצנעה, וכל מעשיה הטובים לא הועילוה,
גם אתה אם תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי לא תנצל:
ולשון ספרא (בחקותי פרשה א ב ג),
כשהוא אומר ולא תעשו את כל המצות האלה (ויקרא כו יד)
הרי מה שכתוב בתורה אמור,
אם כן למה נאמר ואם לא תשמעו לי, להיות עמלים בתורה.
וכן הוא אומר זכור את יום השבת לקדשו, יכול בלבך, כשהוא אומר שמור הרי שמירת הלב אמורה,
הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור אל תשכח וגו'.
וכן הוא אומר זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, יכול בלבך, כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות (פסוק ח) הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלק,
יכול בלבך, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. ופירושה כי אצלם השמר בנגע הצרעת –
מנגע הצרעת, לשמר מאד –
שלא תבואך, ולעשות – בה ככל אשר יורו אתכם הכהנים –
וזכור את אשר עשה ה'
אלהיך למרים –
שתהא מזכיר זה בפה תמיד:
ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה, לא ספור ועצה בלבד להנצל מן הנגעים.
ואיך יתכן שלשון הרע שהוא שקול כשפיכות דמים לא תהיה בו בתורה לא תעשה גמור או לאו הבא מכלל עשה, אבל בכתוב הזה אזהרה גדולה בו, להמנע ממנו בין בגלוי בין בסתר בין במתכוין להזיק ולהבזות בין שאין מתכוין להזיק כלל.
וזו מצוה מכלל תרי"ג מצות, ושכחה בעל הלכות גדולות וכל המונים המצות אחריו:
רשב"ם ט
בדרך
בצאתכם
ממצרים
– שאע"פ שהיו טרודים ללכת, העם לא נסע עד האסף מרים וכל שכן שאר בני אדם:
בניגוד לרמב"ם שלא מנה זכירה זו במנין המצוות (וכן גם בספר החינוך ההולך בעקבותיו) מנה הרמב"ן דבור זה בין מצוות עשה. מה נמוקיו?
ג.
כד,
י'-י"א
בבא
מציעא
קי"ג
ע"ב:
שליח בית דין שבא למשכנך לא יכנס לביתו למשכנו אלא עומד בחוץ והלה מוציא לו את המשכון,
שנאמר "בחוץ תעמד והאיש וכו'".
1.
העתק את פסוק י"א בסמני פסוק כפי שדרשוהו חז"ל!
3. הבא דוגמאות מן המקרא לשמוש דומה לזה במלה "אשר".
ד.
כד,
י"ב.
ואם עני הוא לא תשכב…
י"ד לא
תעשק
שכיר
עני
ואביון.
מדרש
איכה רבה
א' כ"ט:
(איכה
א')
גלתה
יהודה
מעני: על שחבלו משכון עני בתוך ביתהם, שנאמר (דברים כ"ד)
ואם איש עני הוא, לא תשכב בעבוטו.
ד"א:
גלתה יהודה מעני,
על שעשקו שכר שכיר עני (שם כ"ד)
לא תעשק שכיר עני ואביון.
1. מהו הרעיון במדרש.
2.
כיצד מפרש המדרש את הפ'
באיבה בנגוד לפשט?
ה.
כד,
י"ב.
רשב"ם:
לא
תשכב
בעבוטו
– לא תשכב ועבוטו אצלך:
למה לו לפרש כך ואולי אינו אלא "בעבוטו"
ממש?
ו.
כד,
י"ג.
השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש
רש"י:
כבוא
השמש
– אם כסות לילה הוא, ואם כסות יום החזירהו בבקר,
וכבר כתוב בואלה המשפטים (שמות כב כה)
עד בא השמש תשיבנו לו,
כל היום תשיבנו לו וכבוא השמש תקחנו:
השוה:
רש"י,
שמות
כ"ב
כ"ה,
עד
בא
השמש
תשיבנו
לו
– כל היום תשיבנו לו עד בא השמש,
וכבוא השמש תחזור ותטלנו, עד שיבא בקר של מחר,
ובכסות יום הכתוב מדבר, שאין צריך לה בלילה:
מניין לחז"ל שבמקומנו בכסות לילה מדבר ובמשפטים בכסות יום?
ז.
כד,**
י"ג.
השב תשיב…
ראב"ע
שמות
כ"ב,
כ"ה
ד"ה
אם חבל
תחבל… אמר הגאון, מה טעם לקחת החבול ביום וישיבנו בלילה?
והוא השיב, בעבור שירא שלא ילוה מאחר,
ויתנהו לו חבול תחתיו:
רמב"ם
הלכות
מלוה ולה
פרק ג'
הל"ה:
אם כן הוא שמחזיר לו המשכון בעת שהוא צריך לו ולוקח אותו בעת שאינו צריך לו, מה יועיל המשכון?
כדי שלא ישמט החוב בשביעית ולא יעשה מטלטלין אצל בניו אלא יפרע מן המשכון אחר מות הלוה.
1. על שאלה אחת עונים כאן רב סעדיה גאון והרמב"ם (חז"ל).
מה ההבדל בין תשובותיהם?
2.
התוכל לתת תשובה נוספת לשאלה ההיא?
ח.
כד,
י"ד.
רמב"ן:
לא
תעשק
שכיר עני
ואביון
– ידבר הכתוב בהוה,
שהעניים והאביונים והגרים משכירים עצמם.
וכן אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (שמות כב כד),
וכן לגר ליתום ולאלמנה יהיה (להלן פסוק יט),
שהם העניים ברוב.
וכן בהרבה מקומות ידבר בהוה,
כמו לא תחסם שור בדישו (להלן כה ד),
לא תחרש בשור ובחמור יחדיו (לעיל כב י).
ובספרי (תצא קמה) אמרו,
אם כן למה נאמר עני ואביון, ממהר אני ליפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם.
מה השאלה שעליה הוא עונה ומה ההבדל בין תשובתו לתשובת הספרי המובאת בדבריו?
ט.
כד,
ט"ו.
ביומו תתן שכרו ולא יבוא עליו השמש.
רש"י
ויקרא
י"ט
י"ג,
עד
בקר
– בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו מששקעה החמה,
לפיכך זמן גבוי שכרו כל הלילה. ובמקום אחר הוא אומר (דברים כד טו)
ולא תבוא עליו השמש, מדבר בשכיר לילה,
שהשלמת פעולתו משיעלה עמוד השחר,
לפיכך זמן גבוי שכרו כל היום, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה לבקש מעות:
רמב"ן:
וטעם
ביומו
תתן שכרו
ולא תבוא
עליו
השמש –
על דרך הפשט ביאור ממה שנאמר בתורה (ויקרא יט יג)
לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר,
כי דרך הכתובים לדבר בהוה,
והמנהג לשכור הפועל ביום אחד,
ולערב הוא יוצא טרם בא השמש. ויצוה הכתוב לפרעו ביומו בהשלים מלאכתו מיד,
ושלא תבוא עליו השמש, כדי שיקנה בשכרו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה,
כי עני הוא – כרובי הנשכרים, ואל השכר הזה הוא נושא נפשו שיקנה בו מזון להחיות נפשו.
ילמד אותנו בכאן,
כי מה שאמר בתורה לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר,
הכונה בו שתפרענו ביומו, שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בקר וימות הוא ברעב בלילה. וכן כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב (שמות כב כו),
יזכיר טעם המצוה ברובי הלאוין:
ורבותינו פירשו (ב"מ קי ב)
כי הכתוב בתורה "עד בקר" בשכיר יום, ושב לבאר בכאן דין שכיר לילה, והנה לכל אחד זמן לפרעון שנים עשר שעות. והוא האמת בקבלה,
והנאות בטעם נכון:
(ועיין
רמב"ם
הלכות
שכירות
י"א
הל"ב:
כל הכובש שכר שכיר כאלו נטל נפשו ממנו שנאמר שאליו הוא נושא את נפשו ועובד בד' אזהרות ועשה: עובר משום "בל תעשוק" (ויקרא י"ט)
ומשום "בל תגזול" (ויקרא י"ט)
ומשום "בל תלין פעולת שכיר" (ויקרא י"ט)
ומשום "לא תבוא עליו השמש" (דברים כ"ד)
ומשום "ביומו תתן שכרו".
איזהו זמנו? שכיר יום גובה כל הלילה,
ועליו נאמר "לא תלין פעולת שכיר…" ושכיר לילה גובה כל היום ועליו נאמר "ביומו תתן שכרו…"
מה ההבדל בין פרוש רש"י לפירוש הרמב"ן ומה נימוקי כל אחד?
י.
כד,
ט"ו.
ואליו הוא נושא את נפשו
1. מה פירוש הביטוי לפי רש"י ולפי רשב"ם?
2. למי משניהם יש להביא סיוע מן הפסוקים ירמיהו מ"ד י"ד,
יחזקאל כ"ד כ"ה?
בשאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה לפי בחירתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית (תש"ט)
פרשת כי תצא
כ"ד פסוק ט"ז
א.
כד,
טז
לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו.
השוה
לפסוקנו:
שמות
כ' ה'
פוקד
עון
אבות
על
בנים.
מהי הדרך לישוב הסתירה שבין שני הפסוקים?
(ועיין גם גליון יתרו תש"ו!)
רש"י:
טז.
לא
יומתו
אבות
על
בנים
– בעדות בנים. ואם תאמר בעון בנים, כבר נאמר איש בחטאו יומתו,
ספורנו:
לא–יוּמְתוּ
אָבות
עַל–בָּנִים.
אֲפִלּוּ עַל חֵטְא הַמֶּרֶד בַּמַּלְכוּת, שֶׁמִּנְהַג הַמְּלָכִים לַהֲרג גַּם אֶת בְּנֵיהֶם,
שֶׁלּא יָקוּמוּ לְשׂונְאִים לַמַּלְכוּת, כְּעִנְיַן "הָכִינוּ לְבָנָיו מַטְבֵּחַ בַּעֲון אֲבותָם,
בַּל–יָקֻמוּ וְיָרְשׁוּ אָרֶץ וּמָלְאוּ פְנֵי–תֵבֵל עָרִים" (ישעיה יד, כא)
פֵּרוּשׁו:
'שׂונְאִים',
כְּמו "וַיְהִי עָרֶךָ" (שמואל–א כח, טז).
מִכָּל מָקום, אָסְרָה תּורָה לִמְלָכֵינוּ לַהֲרג זֶה בִּשְׁבִיל זֶה,
בְּחֶמְלַת ה' עַל עַמּו. וְזֶה קִיֵּם אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה,
כְּאָמְרו:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה עָלָיו, וַיַּהֲרג אֶת–עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת–הַמֶּלֶךְ אָבִיו. וְאֶת–בְּנֵיהֶם לא הֵמִית,
כִּי כַכָּתוּב בַּתּורָה בְּסֵפֶר משֶׁה,
אֲשֶׁר–צִוָּה ה' לֵאמר:
לא–יָמוּתוּ אָבות עַל–בָּנִים,
וּבָנִים לא–יָמוּתוּ עַל–אָבות"
(דברי הימים–ב כה, ג–ד).
1. מה קשה לרש"י?
2.
התוכל ליישב את הקושי בדרך הפשט, שלא כדברי רש"י?
3. מה בין רש"י לבין פירוש הספורנו?
4. לשם מה נעזר הספורנו כאן בדברי ישעיה י"ד כ"א?
5. לפי איזו משתי הדרכים תרגם אונקלוס ולפי איזו מהן תרגם בעל תרגום ירושלמי?
סנהדרין
כ"ז
ע"ב:
"לא
יומתו
אבות על
בנים" – מה ת"ל?
בא ללמדנו שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות, הרי כבר נאמר "איש בחטאו יומתו"?
אלא "לא יומתו אבות על בנים"
– בעדות בנים; "ובנים לא יומתו על אבות"
– בעדות אבות.
יבמות
ע"ט
ע"ב:
… (שמואל ב' כ"א)
"ויקח המלך את שני בתי רצפה בת איה אשר ילדה לשאול;
את אדמוני ואת מפיבשת ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל המחולתי… ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני ה'
ויפלו שבעתים יחד…"
והא כתיב: "לא יומתו אבות על בנים"?
לדברי
הגמ' סנהדרין
דלעיל
כתב
בעל
"מגילת
אסתר" על
ספר
המצוות
להרמב"ם
שרש שני:
"ולפי דעתו כי כשאמרו בגמ'
"מה ת"ל "לא יומתו…" רצונם לומר: אי ללמדנו בלבד שלא יומתו אבות בעון בנים, הרי כבר נאמר "איש בחטאו יומתו",
אבל כונת חז"ל,
שלא יהיה לו פשט אחר זולתי זה של עדות!
1. מה הסתירה בין דברי הגמ'
בסנהדרין ובין יבמות?
2. מה תיקן בעל מגילת אסתר בהוסיפו לדברי הגמ' בסנהדרין את המלה "אי ללמדנו לבד שלא ימותו…"?
3.*
התוכל לישב את הסתירה שבין דברי הגמ'
בסנהדרין ובין דבריה בכתובות באופן אחר, שלא על דרך בעל מגילת אסתר?
ספר
החנוך:
משרשי
המצוה: לפי שעיקר כל עניני בני אדם תלויים בעדות אנשים רצה המקום שנעשה דין בני אדם רק בעדות חזק אמתי נקי מכל חשד, ולחזוק ענין זה הרחיק כל עדות הקרובים,
אף בחיוב, פן יתפשט הרגל עדותם זה על זה,
לקבלו אף לזכות.
והענין הזה הוא מדרכי התורה השלימה, שתרחיק לעולם המכשולות והדברים הקרובים להמצא בהם היזק אצל בני אדם.
ועוד נמצא לנו תועלת אחר בדבר, כי מהיות הקרובים שוכנים תמיד זה אצל זה ושבתם וקימתם יחד,
אי אפשר להם להנצל שלא יתקוטטו זה עם זה לפעמים, ואלו יאמינו בעדותם זה על זה, אולי בכעסם תמיד אלו עם אלו העלה חמתם לפי שעה ויבואו לפני הדיין וחיבו את ראשם למלך.
וכשוך החימה כמעט שיחנוק עצמו הקרוב מדאגתו על קרובו ועל מעשהו אשר עשה לו. וכל דרכי ה'
ישרים.
מה ההבדל בין שני הטעמים הניתנים בס'
החינוך לאסור קבלת עדות קרובים?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה האחת עשרה (תשי"ב)
פרשת כי תצא
הקדמה
לפרשת
כי תצא:
הפרשה הזאת יש בה (לפי מנין המצות של הרמב"ם)
שבעים ושתים מצוות (מ"ע ומל"ת)
והיא העשירה במצוות מכל פרשות התורה, לפיכך נקדים בה דברי המדרש הבאים העוסקים בתכלית המצוות בכללן:
במדבר
רבה שלח
י"ז:
הדא הוא דכתיב (תהילים צ"ז)
"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" – זרע הקבה"ו את התורה ואת המצוות להנחילם לישראל לחיי העולם הבא, ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצוה לישראל:
יצא לחרוש – (כ"ב י') "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו";
לזרוע – (כ"ב ט') "לא תזרע כרמך כלאים"; לקצור – (כ"ז י"ט)
"כי תקצור קצירך בשדה ושכחת עומר בשדה,
לא תשוב לקחתו…";
לש – (במדבר ט"ו כ') "ראשית עריסותיכם חלה";
נקרה קן צפור לפניו – (דברים כ"ב ז') "שלח תשלח את האם"; נטע – (ויקרא י"ט)
"וערלתם ערלתו את פריו"; קבר מת – (דברים י"ד)
"לא תתגודדו"; בנה בית – (דברים כ"ב ח') "ועשית מעקה לגגך",
(דברים ו') "וכתבם על מזוזות ביתך"; נתכסה בטלית – (במדבר ט"ו)
"ועשו להם ציצית"…
משל לאחד מושלך לתוך המים (=טובע בים), הושיט לו הקברניט את החבל,
אמר לו: "תפוש חבל זה בידך ואל תניחהו, שאם תניחהו אין לך חיים!"
אף כך אמר הקבה"ו לישראל: כל זמן שאתם מדובקים במצוות – (דברים ד') "ואתם הדבקים בה'
אלוהיכם חיים כלכם היום".
הסבר את משל הטובע! (מי הוא האדם הטובע, מה הוא הים?)
כ"ד י"ז–כ"ב
א.
השוה:
י"ז
לא
תטה
משפט
גר
יתום
ולא
תחבול
בגד
אלמנה
י"ט…
ושכחת
עומר
לגר
ליתום
ולאלמנה
יהיה
כ'
כי
תחבט
זיתך…
לגר
ליתום
ולאלמנה
יהיה
כ"א כי
תבצור
כרמך…
לגר
ליתום
ולאלמנה
יהיה
י"ז
ע' ספרי
קמ"ה:
שלא יהא הולך ובא אצלה ומשיאה שם רע.
י"ז ספורנו
לא
תַטֶּה
מִשְׁפַּט
גֵּר
יָתום. בְּעֵת הָרִיב הִזָּהֵר בְּאֵלּוּ שֶׁלּא יִסְתַּתְּמוּ טַעֲנותָם מִפְּנֵי שִׁפְלוּתָם, וּ"פְתַח–פִּיךָ לְאִלֵּם" (ע"פ משלי לא,
ח)
בַּמָּקום הָרָאוּי.
1.**
הסבר,
למה אצל הטית משפט נאמר "גר יתום" בלבד,
ולא הוזכרו כל השלשה המוזכרים בשאר הפסוקים?
2.**
למה אצל חבלת הבגד הוזכרה האלמנה בלבד ולא הוזכרו כל השלשה המוזכרים בשאר הפסוקים?
ב.
כד,
י"ז–י"ח
1. מה הקשר שבין זכר שעבוד מצרים שבפסוק י"ח בין האסורים הניתנים בפסוק י"ז לפי המפרשים הבאים: (הסבר את ההבדל שביניהם)
רש"י
יז
וזכרת
– על מנת כן פדיתיך לשמור חקותי אפילו יש חסרון כיס בדבר:
ראב"ע
י"ז
וזכרת
כי
עבד
היית
– בעבור כן זכר הגר שלא תטה משפטו.
ויש מאלה המשפטים שכבר הזכירם לאבות, גם יזכירם שנית לבנים:
רמב"ן
יז
וזכרת
כי עבד
היית –
על מנת כן פדיתיך לשמור חקותי אפילו בדבר שיש בו חסרון כיס, לשון רש"י.
והנכון שהוא חוזר על אזהרת הגר, וכבר פירשתי טעמו (שמות כב כ):
שמות כ"ב כ'
כי
גרים
הייתם
בארץ
מצרים –
… והנכון בעיני כי יאמר, לא תונה גר ולא תלחצנו ותחשבו שאין לו מציל מידך, כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה,
כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו.
וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם,
ועלי יבטחו. ובפסוק האחר הוסיף טעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (להלן כג ט).
כלומר,
ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם,
כמו שכתוב (לעיל ב כג)
ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. כלומר לא בזכותם רק שרחם עליהם מן העבודה:
2. ספורנו
כב
וְזָכַרְתָּ
כִּי–עֶבֶד
הָיִיתָ.
וְהָיִיתָ צָרִיךְ אָז לְעולְלות בָּצִיר.
**
הסבר מה ראה ספורנו להסביר את הנמקת המצוה "וזכרת כי עבד היית" שבפסוק כ"ב באופן אחר מאשר פרש את אותה הנמקת המצוה של "וזכרת כי עבד היית" שבפסוק י"ח?
ג.
כד,
י"ט–כ"ד
בטעם
המצוות
האלה
אומר בעל
ספר החנוך
(פרשת
קדושים
רס"ז):
משרשי
המצוה: כי ה' יתברך רצה להיות עמו אשר בחר מעוטרים בכל מדה טובה ויקרה ושתהיה להם נפש ברכה ורוח נדיבה וכבר כתבי *) כי
מתוך
הפעולות
תתפעל
נפש ותהיה
טובה… ואין ספק, כי בהותיר האדם חלק אחד מפרותיו בשדהו ויפקירם שיהנו בו הצריכים,
תראה נפשו שובע רצון ורוח נכון ומבורך…
והמאסף הכל אל הבית ולא ישאיר אחריו ברכה שיהנו בו אביונים – אמר ראו השדה בקמותיה ויתאוו תאוה אליה למלא נפשם כי ירעבו – יורה בנפשו בלי ספר רוע לב ונפש רעה תבואהו.
… וזה הענין יספיק לנו על צד הפשט גם בלקט ושכחה ופרט הכרם ועוללות.
*)
עיין דברי ס'
החנוך פרשת בוא גליון תש"ב
ס'
החנוך פרשת תצוה גליון תש"ד שאלה ג
ס'
החנוך פרשת ויקרא גליון תש"ז שאלה ב
ס'
החנוך פרשת ויקרא גליון תש"ט שאלה ג
1.*
האם מסכים בעל ספר החינוך בטעם המצוות האלה עם דעת המדרש דלעיל (במדבר רבה, מובא בהקדמה לגיליון זה) בתכלית המצוות בכלל או האם יש הבדל ביניהם ומהו?
2. למה לא יפרש בעל ספר החנוך כי טעם מצוות אלה הוא בהטבת מצבם של העניים?
3.
הסבר את דבריו המודגשים.
שאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השתים עשרה (תשי"ג)
פרשת כי תצא
כ"ד י"ז–כ"ב
זה הגליון המשכו של כי תצא תשי"ב ועיין שם.
א.
כד,
י"ז
לא תטה משפט גר יתום
רש"י:
לא
תטה
משפט
גר
יתום
– ועל העשיר כבר הוזהר (דברים טז יט)
לא תטה משפט,
ושנה בעני לעבור עליו בשני לאוין, לפי שנקל להטות משפט עני יותר משל עשיר, לכך הזהיר ושנה עליו:
ספורנו:
לא
תַטֶּה
מִשְׁפַּט
גֵּר
יָתום. בְּעֵת הָרִיב הִזָּהֵר בְּאֵלּוּ שֶׁלּא יִסְתַּתְּמוּ טַעֲנותָם מִפְּנֵי שִׁפְלוּתָם, וּ"פְתַח–פִּיךָ לְאִלֵּם" (ע"פ משלי לא,
ח)
בַּמָּקום הָרָאוּי.
1. מה קשה לרש"י בפסוקנו?
2.* מה ראה ספורנו לפרש את פסוקנו כמדבר על שעת הדין, בזמן שמיעת הטענות,
"שלא יסתתמו טענותיו"
של גר ושל יתום, ולמה לא פרשו כהטית הדין ממש בשעת נתינת פסק הדין?
ב.
כד,**
י"ז.
ולא תחבול בגד אלמנה
בבא
מציעא
קמ"ו
ע"א:
ת"ר:
אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה, דברי ר' יהודה.
ר'
שמעון אומר: עשירה ממשכנין אותה,
עניה אין ממשכנין אותה, שאתה חייב להחזיר לה (להחזיר לה העבוט,
שנאמר (כ"ד י"ב):
"ואם עני הוא לא תשכב בעבוטו") ואתה משיאה שם רע בשכנותיה.
(רש"י:
שאתה יוצא ונכנס אצלה שחרית וערבית)
ומוסבר שם בגמ'
דר'
יהודה "לא דריש טעמא דקרא".
ולדעת ר' ששמעון "דרשינן טעמא דקרא".
ועיין
לזה מה
שאמרו
בתוספות
גטין
מ"ט:
לא פליגי (האומר "דרשינן טעמא דקרא"
והאומר "לא דרשינן טעמא דקרא") אלא היכא דאיכא נפקותא (=שיש הבדל לדינא)
כגון גבי חובל בגד אלמנה.
וכן
עיין גם
תוספות
סוטה י"ד
ע"א:
ולא שייך למימר "ודריש טעמא דקרא"
אלא היכא דנפקא לן מינה מידי (=שמרבה לנו הטעם איזה חידוש שזולתו – זולת הטעם – לא ידענוהו.) וקרא סתמא כתיב וכולל הבל,
ואנו דורשין טעמו ואומרים: זהו הטעם של הפסוק, הואיל וטעמו בשביל כך איכא דוקא, כגון "לא תחבול בגד אלמנה" משמע בין עניה ובין עשירה,
וקאמר ר' שמעון:
טעמא דקרא, שאם אתה ממשכן אותה אתה משיא לה שם רע בשכנותיה, מתוך שאתה משיב לה העבוט,
ונאמר:
עניה דוקא אין ממשכנין אותה.
1. **
הסבר,
מהו נימוקו של ר' שמעון באמרו ש"לא תחבול בגד אלמנה" בעניה בלבד ידבר,
והלא הפסוק מדבר באלמנה סתם.
2. **
הסבר את המחלוקת בין האומרים:
"דרשינן טעמא דקרא"
ובין האומרים "לא דרשינן טעמא דקרא". האם זוהי אותה שאלה שעסקנו בה בגליון שופטים תשי"ג שאלה א א זוהי שאלה אחרת?
ג.
כד,
י"ט–כ"ב (לויקרא י"ט ט)
ר'
שמשון
רפאל
הירש
(תרגום
מגרמנית
מ.ל.):
החקים האלה אין תכליתם הספקת הצרכים החמריים באופן ישיר לעניי העם.
הן גם העני בעצמו מחויב לעזב לעניים לקט שכחה ופאה ועוללות של שדהו וכרמו. ברור שחוקים אלה מטרתם להזהיר כל אזרח בישראל תיכף בשעת הקציר והבציר, בשעת כנוס מתנות הטבע ופרי עמל כפיו,
השעה שהוא עלול להוציא מפיו את המלים הגאותניות הרות סכנות חמורות,
המלים "קניני שלי", ולהזכיר לו כי עליו לקיים בפעל את ההודאה שה"שלי"
הזה כולל בתוכן חיוב המוטל על כל אחד ואחד לדאוג להספקת צרכיהם של הנצרכים וכי השדה והכרם לא נתנו יבולם ופרים לו לבדו – וכי ביגיע כפיו אין עליו לעמול רק לטובת עצמו,
וכי בארץ שהיא קדש לה'
אין הדאגה ל"עני ולגר" תוצאה של רגש החמלה המפותח פחות או יותר, או של רגש הפחד מפני סכנת ההתקוממות של מיואשים ומתמרמרים שבין העניים, סכנה המאיימת על קניניהם של בעלי הרכוש,
שדאגה זו אינה מופקדת בידי רחמנים או פקחים, כי אם שהיא הופכת לזכות הניתנת פאת ה' למעוטי יכולת ושהיא חיוב שנתחייבו בה בעלי יכולת.
ר'
ש.ר.
הירש
דברים
כ"ד
י"ט:
"מתנות העניים" עומדות כנגוד, כמחאה נגד מושג ה"שלי".
ואם מזכירים לך פאה ועוללות את חובתך לבלתי ראות שדך וכרמך כלו כשלך ורק כשלך,
וכן לבלתי השתמש בכל מה שהצמיח לך הטבע בברכת ה' לטובתך אתה בלבד,
ואם מזכירים לך פרט ולקט שאין עליך לנצל עמל כפיך לטובתך אתה עד גמירא… הנה מוסיפה התורה מצות שכחה ללמדך שאף מחשבותיך הקשורות בעמל לקניניך,
אין עליהן להיות מופנות רק לטובתך אתה,
ומה שנעלם פעם בשעת קציר ממחשבותיך, יהא חלקם של עניים.
1.
הסבר,
מניין לרב הירש בטחון זה שאין חוקים אלה תכליתם "הספקת צרכי העניים"
אלא חינוכם של בעלי רכוש?
2.
התוכל להוכיח מלשון הכתוב (בפסוק י"ט)
שמצות שכחה באה לצמצם את רגש הרכושנות (ה"שלי")
בלבו של בעל השדה?
ד.
כד,**
י"ט.
ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה'
בכל מעשה ידיך.
ראב"ע:
ד"ה
למען
יברכך: כי נתת משלך במחשבה וה'
יתן לך משלו באמת.
ומקשין
לדברי
ראב"ע
אלה:
לכאורה קשה, כיצד יאמר שנתת "שלך במחשבה" – והרי שכחה מדברת במי שלא נתכוין?
ענה לקושייתם ויישב דברי ראב"ע!
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה החמש עשרה (תשט"ז)
פרשת כי תצא
פרק כד, י – טו
השב תשיב לו את העבוט,
לא תעשוק
א.
שאלה כללית:
לפי אברבנאל יש לראות את הפסוקים שבפרקנו כד,
י – כב כיחידה אחת.
לפי ר' דוד
צ. הופמן בפרושו לדברים,
יש לראות את כג, י – כד,
כב כיחידה.
הסבר את שתי החלוקות האלה.
ב.
כד,
יב:
ואם איש עני הוא לא תשכב בעבטו:
רש"י
כד, יב:
לא
תשכב
בעבטו –
לא תשכב ועבוטו אצלך.
ומקשים
המפרשים:
מניין שאין האזהרה כמשמעה – שלא ישים המלווה העבוט למצע תחתיו?
ענה לקושייתם!
ג.
כד,
יג:
השב
תשיב
לו
את
העבוט
כבוא
השמש
ושכב
בשלמתו
…
אבן
עזרא שמות
כב, כה:
אם
חבל תחבל:
… אמר הגאון, מה טעם לקחת החבול ביום וישיבנו בלילה?
והוא השיב: בעבור שירא שלא ילווה מאחר ויתנהו לו חבול תחתיו.
רמב"ם
הלכות
מלוה
ולוה פרק
ג הלכה
ה:
אם כן, שהוא מחזיר לו המשכון בעת שהוא צריך לו ולוקח אותו בעת שאינו צריך לו – מה יועיל המשכון?
כדי שלא ישמט החוב בשביעית ולא ייעשה מטלטלין אצל בניו – אלא יפרע מן המשכון אחר מות הלווה.
*
1. לשאלה אחת עונים כאן ר'
סעדיה גאון והרמב"ם (על פי חז"ל).
מה ההבדל בין תשובותיהם?
*
2. התוכל לענות תשובה נוספת לשאלה ההיא?
ד.
כד,
יג:
… ולך
תהיה
צדקה
לפני
ה'
אלקיך:
אבן
עזרא כד,
יג:
תהיה
צדקה: פירוש,
שתשקול חברך במאזני צדק עמך,
שישכב בעבוטו.
ועל דעת המעתיקים,
כי יש הפרש במקומות בין "צדק"
ל"צדקה".
**
1. מה ההבדל בין פירושו הראשון לשני – "על דעת המעתיקים"?
2. מי הם "המעתיקים"?
3. למה הוסיפה התורה תוספת זו דווקא בקיום מצוות "השב תשב"?
ה.
כד,
יד:
לא
תעשק
שכיר
עני
ואביון….
רמב"ן
כד, יד:
לא
תעשק
שכיר עני
ואביון: ידבר הכתוב בהווה,
שהעניים והאביונים והגרים משכירים עצמם.
וכן "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (שמות כב, כד).
וכן "לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (להלן פסוק יט),
שהם העניים ברוב.
וכן בהרבה מקומות ידבר בהווה,
כמו "לא תחסם שור בדישו" (להלן כה, ד);
"לא תחרש בשור ובחמור יחדיו"
(לעיל כב, י).
1. מה השאלה העומדת לפניו שאותה בא ליישב?
2.
הסבר את המושג "דבר הכתוב בהווה"!
עיין:
שמות כא, כח רש"י
וכי
יגח
שור
– אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף אלא שדיבר הכתוב בהווה:
שמות כב, כא רש"י
כל
אלמנה
ויתום
לא
תענון
– הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם:
3.
מניין למדנו שגם שכרו של פועל עשיר אסור לעשוק?
ו.
כד,
יד:
לא
תעשק
שכיר
עני
ואביון….
בבא
מציעא דף
קי"א
ע"א:
איזה הוא "עשק"
ואיזהו "גזל"?
אמר רב חסדא:
"לך ושוב, לך ושוב" – זהו עשק. (ועיין משלי ג,
כח!!).
"יש לך בידי ואיני נותן לך" – זהו גזל!
(משלי
פרק ג
פסוק כח:
אַל
תֹּאמַר
לְרֵעֲךָ
לֵךְ
וָשׁוּב
וּמָחָר
אֶתֵּן
וְיֵשׁ
אִתָּךְ)
התוכל להוכיח ש"עשק"
אינו לקיחת מה שאינו שלו – אלא כבישת השכר,
דחיית התשלום?
ז.
כד,
יד:
… או
מגרך
אשר
בארצך
בשעריך:
רש"י
כד, יד:
מגרך
– זה גר צדק.
בשעריך
– זה גר תושב האוכל נבילות.
אשר
בארצך –
לרבות שכר בהמה וכלים.
אברבנאל:
לפסוקים
י –
כב:
והנה הוצרך לומר,
אשר בארצך בשעריך לומר אף על פי שיהיה בעריך בשעריך אל תאמר בכל עת אתנהו אליו כי קרוב אלי הוא, לא תעשה כן,
אבל על כל פנים ביומו תתן שכרו.
כדי שלא יקרא השכיר עליך אל ה'
תענש על חטאו.
1. מה קשה לשניהם בפסוקנו?
*
2. מה ההבדל העקרוני בין גישת רש"י (שהם דברי הספרי כאן) לבין גישת האברבנאל ביישוב הקושי שבפסוקנו?
**
3. בעל
באר
יצחק
מקשה
על
דברי
רש"י:
והא דלא דרשי "אשר בארצך" לרבות גר תושב,
"ובשעריך"
לרבות שכר בהמה וכלים, והסידור הזה מסתבר טפי, שהזהיר תחילה על עושק השכירים מאחיך מגרך גר צדק ואשר בארצך גר תושב ואח"כ הזהיר על עושק שכר בהמה וכלים?
נסה להסביר למה דרשו חז"ל בכל זאת לפי הסדר הנ"ל?
ח.
כד,
טו:
… כי
עני
הוא
ואליו
הוא
נשא
את
נפשו…
השווה לפסוקנו שמות כב, כו:
1. מה המיוחד בסגנון התורה בשני פסוקים אלה?
*
2. התוכל להביא דוגמה נוספת לסגנון זה בחלק ההלכתי שבתורה?
השאלות
המסומנות
ב–
*קשות
והמסומנות
ב
–
** קשות
ביותר,
יענה
כל
אחד
לפי
דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשט"ז]
כי תצא
פרק כד פסוקים י –
טו
השב תשיב לו את העבוט
לא תעשוק
פרשה זו היא העשירה בכל התורה כולה במצוות. יש כאן הזדמנות למורה להעמיד את תלמידיו על השפע הזה בחוקים ומשפטים, בהגבלות ובהדרכות, בחיי יחיד וצבור,
בחיי עיר וכפר,
בשטח העבודה והמשא – ומתן,
ביחסי משפחה וביחסי עמים; ואין המורה זקוק לשם כך בקריאת הפרשה כולה, להפך – אם רק ירפרפו התלמידים ויעיינו בראשי הפרקים,
ה"נושאים"
בהם עוסקת הפרשה יובלט העושר העצום הזה עוד יותר,
יתברר כי על כל צעד ובכל עשייה ובכל פניה מלוות את האדם מצוות ה'. הרוצה לעמוד על שאלת תכלית המצוות האלה כולן יעיין בגיליון תשט"ו ובגיליון ההדרכה שמובאים בו שני מדרשים שונים המסבירים כל אחד בדרך אחרת את תכלית המצוות כולן.
השנה הקדשנו את הגיליון למספר קטן של פסוקים, לששה בלבד העוסקים ביחס בין מלווה ללווה,
בין נותן עבודה לעובד. פסוקים אלה אינם הראשונים העוסקים בנושא זה ויש להשוות להם את הפסוקים המקבילים להם בחומשים האחרים:
לפסוקים יב – יג בפרשתנו יש להקביל את שמות כב, כה – כו.
לפסוקים יד – טו בפרשתנו יש להקביל את ויקרא יט, יג.
לפסוקים העוסקים בהחזרת העבוט יש עוד להוסיף את פסוק ו בפרקנו.
(ועיין גיליון כי תצא תשי"ד עם דברי הרמב"ם המובאים בו,
שאין לחבול כלל.)
וכן את פסוק יז על חבלת בגד אלמנה.
לפי יכולת הכיתה יחליט המורה אם יכנס להסבר ההבדל בין "חבול"
לשאר משכון (רש"י שמות כב,
כה ד"ה אם חבל תחבול) – ובין משכנו בשעת הלוואה לבין משכנו שלא בשעת הלוואה (בבא מציעא דף קי"ד ע"ב).
כמובן אם חושש המורה שהכיתה "תתבלבל"
יותר מאשר "תתבהר"
על ידי כך יפתח מיד בשאלה ב ו–ג.
גם שאלה ב וגם שאלה ג צריכים הסבר – אם מדובר בלומדים ברחוקים מכל ידיעה במושגי הלכה.
לשאלה ב יש לבאר שאין ריבית דווקא תוספת בכסף אלא היא יכולה להיות גם שימוש בחפצי חברו הלווה,
ועיין
רמב"ם
הלכות
מלוה
ולוה פרק
ששי הלכה
א:
… כל הלוואה בתוספת כל שהו הרי זו ריבית של תורה ויוצאה בדיינים….
… כגון שמשכן חצרו על מנת שידור בו בחנם, הרי זו ריבית של תורה ויוצאת בדיינים.
לשאלה ג יש להבהיר את המושג של "שמיטת חובות" (דברים טו, א – ו)
ועיין גיליון ראה תש"ו.
ראוי לסיים את הנושא הראשון של גיליוננו – דיני החזרת המשכון – (שאלות ב– ג–
ד
) בדברי התנחומא:
מדרש
תנחומא
משפטים
פרק טז:
אם חבל תחבל:
אמר הקב"ה:
כמה אתה חייב לי אתה חוטא לפני ואני ממתין לך? ונפשך עולה אצלי בכל יום ובכל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון והיא מתחייבת,
ואני מחזיר לך את נפשך,
שאתה חייב לי!
אף אתה –
אע"פ שהוא חייב לך, "אם חבל תחבל – עד בא השמש תשיבנו לו!
כי הוא כסותה לבדה". אף אתה –
דבר אחד יש לי אצלך,
אם אין אתה מחזיר משכונו,
איני מחזיר לך את נפשך.
לפיכך אם חבל תחבל והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני שהוא קורא תגר לפני ואומר ריבון העולם אני אדם והוא אדם הוא שוכב על מיטתו ואני במה אשכב? לפיכך,
"ושמעתי כי חנון אני".
כמעבר לנושא השני "הלנת שכר שכיר"
ראוי אולי להזכיר לתלמידים ששאלה זו נדונה לא אחת בזמננו ואף הכנסת עמדה לחוקק חוק זה הנשנה בתורתנו בשני מקומות, בקדושים וכאן.
לשאלה ה כדאי לעיין בגיליון קדושים תשט"ו – ולפירושים שנתנו שם למושג "עשק".
שאלה ז אינה אלא למתקדמים בלבד, ויותר משהיא עשויה להבהיר את הפסוק היא מסבירה את דרכי חז"ל בדרשם פסוק.
לעומת זה יש להתעכב ובכל גיל ודרגה על שאלה ח
ולהבהיר באמצעותה שאין
התורה –
גם בחלק
הלכתי
רק ספר
חוקים
בלבד, אלא
ספר מחנך
ומדריך, פונה
ללבו של
אדם
ולרגשותיו
ולא רק
להבנתו
ולמשמעותו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשע עשרה (תש"ך)
פרשת כי תצא
כ"ד פסוק ה'
א.
שאלה כללית
בשאלת
סמיכות
הפסוקים
ראב"ע
ו:
ד"ה
לא יחבול
ריחים
ורכב...
כי כל מצוה עומדת בפני עצמה. והסמיכות כדרך דרש.
וזאת
הפרשה
דבקה, כי הזכיר שלא יגזול ענבים לתת אל כליו, וחרמש בקמה, ולקחת אשה והיתה לו, גם
לאחר
ויצאה
מרשותו, והלוקח אשה שישמח בה, לא יהיה עשוק שיצא בצבא,
וחבילת הריחים עושק וגם גונב נפש, וכן נגע הצרעת שלא ישמרו
משפטיה, תזיק
הקרובים. וכן לא תעשוק העני בעבוטו והשכיר, והבנים הקטנים שלא ימותו בעון אביהם, והטיית משפט גר יתום וחבול בגד אלמנה,
ושכחה בשדה כי היא לעני,
וכן לא תעולל,
וכן פן יוסיף ונקלה וחסימת השור עשק כי יגע ולא יאכל,
והממאן ליבם כדמות עשק, והמחזקת במבושים עושקת,
אבן ואבן איפה ואיפה עשק ממש, גם עמלק עשק לישראל:
1.הסבר את המקומות המודגשים.
2. מהו לדעתו המכנה המשותף לכל המצוות האלה?
3.*
התוכל להסביר בדרך אחרת את סמיכות העניינים בפסוקים ו'
– ז'?
4.**
התוכל להסביר בדרך אחרת את סמיכות העניינים בפ' י"ד,
ט"ו – ט"ז?
ב.
כד,
ה'.
כי יקח איש אשה חדשה
ולא
יצא
בצבא
ולא יעבר עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו…
גמ'
סוטה
מ"ד
ע"א:
ת"ר:
"לא יצא בצבא – יכול בצבא הוא דלא יצא אבל יספיק מים ומזון ויתקן הדרכים?
ת"ל:
"ולא יעבור עליו לכל דבר".
יכול שאני מרבה אף הבונה בית ולא חנכו; נטע כרם ולא חללו, ארס אשה ולא לקחה? ת"ל:
"עליו"
– עליו אי אתה מעביר, אבל אתה מעביר על האחרים (=על אלה האמורים בפרק כ'
ה'
והלאה).
רש"י:
ד"ה
ולא יעבור
עליו: דבר הצבא
ד"ה
לכל דבר:
שהוא צורך הצבא,
לא לספק מים ולא לתקן דרכים, אבל החוזרים מעורכי המלחמה ע"פ כהן (ע'
פרק כ') כגון בנה בית ולא חנכו,
או ארש אשה ולא לקחה מספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים.
ד"ה
יהיה
לביתו: אף בשביל ביתו,
אם בנה בית וחנכו, ואם נטע כרם וחללו, אינו זז מביתו בשביל צרכי המלחמה.
ראב"ע:
ד"ה
לכל דבר:
למ"ד "לכל דבר" נוסף,
כמו (דברי הימים א'
ג'
ב')
"והשלישי לאבשלום".
רמב"ן:
ד"ה
ולא יעבור
עליו לכל
דבר: דבר הצבא "לכל דבר" שהוא צורך הצבא לא לספק מים וכו'…
אבל החוזרים עורכי המלחמה… (עיין לעיל דברי רש"י עד הסוף).
לשון רש"י מדברי רבותינו.
אם כן – יהיה "עליו"
על הצבא הנזכר,
יאמר שלא יעבור האיש הזה על הצבא "לכל דבר" – לא להיות פקוד על אנשי הצבא או מצביא את עם הארץ לכל הצריך להם, כגון סיפוק מים,
לא ישגיח עליהם,
רק בשמחתו. והוא פירוש נכון.
רמב"ם
הלכות
מלכים
פרק ז'
הלכות
ט' – י'
– י"א:
ט':
כל אלה שחוזרין מעורכי המלחמה,
כשומעין את דברי הכהן, חוזרים ומספקים מים ומזון לאחיהם שבצבא ומתקנין את הדרכים.
י':
ואילו שאין יוצאים לעורכי המלחמה כל עיקר,
ואין מטריחין אותן לשום דבר בעולם: הבונה בית וחנכו והנושא ארוסתו או שמייבם ומי שחלל כרמו אין יוצאים עד תום שנה.
שנאמר:
"נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח". מפי הקבלה למדו,
שיהיה נקי שנה בין לבית שקנה, בין לאשה שנשא,
בין לכרם שהתחיל לאכול פריו.
י"א:
כל השנה אין מספק מים ומזון ולא מתקן דרך ולא שומר בחומה, ולא נותן למסי העיר ולא יעבור עליו שום דבר בעולם, שנאמר "לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר".
באור:
ד"ה
לכל
דבר:… ואולם יתכן שתיבות "לכל דבר" הוא התכלית, שלא יעבור על הצבא לתקן ענינו, להספיק מים או מזון או לשמור את העיר מן האויב… או יהיה המאמר חסר הפועל (=הנושא)
וענינו "ולא יעבור עליו העובר לשום דבר", ענינו,
שממונה המלכות עובר על בתי היחידים לצוותם או להזהירם על עניני הקבוץ המדיני לא יעבור עליו, כי הוא יהיה נקי מכל עול ומכל מס שנה אחת, וישמש הלמ"ד כדינו.
1. מי הוא נושא המשפט "ולא יעבור עליו לכל דבר"
לפי הגמ', ולפי רש"י הראב"ע והרמב"ם ואל מי התייחס מלת "עליו"?
2. לשם מה נעזר ראב"ע בפ' דברי הימים א'
ג'
ב'?
3.**
מהו התמוה בפרושו של הרמב"ן?
4. למה משתמש הרמב"ם בהלכה ט'
בדברו על החוזרין מעורכי המלחמה בלשון רבים ("ומספקין מים… ומתקנים…")
ואלו בהלכה י"א בדברו על אלה שאין יוצאין לעורכי המלחמה כל עיקר מדבר בלשון יחיד ("אין מספק… ולא מתקן")?
5. לשם מה מוסיף הבאור את דבריו האחרונים ("וישמש הלמ"ד כדינו") כלפי מה הוא אומר זאת?
ג.
כד,
ה'.
נקי יהיה לביתו שנה אחת
…
ושמח
את
אשתו
אשר
לקח.
העמק
דבר:
ד"ה
נקי יהיה:
פטור הוא מעבודה אבל רשאי לצאת.
ד"ה
ושמח את
אשתו: אינו מצות עשה לשמח את אשתו כל השנה הראשונה,
בזה אינו, ואפילו מדרבנן. אינו מחוייב לשמחה אלא שבוע אחד. אבל האמת דפירוש "ושמח את אשתו"
אינו אלא רשות,
דיכול הוא לשבת בביתו ולשמח את אשתו,
אע"ג שכל ישראל בצער המלחמה.
וכי תאמר: מנלן דהפירוש כך הוא, דלמא באמת מצות עשה וחובה הוא? הא לא קשיא,
דמגופא דקרא מוכרח הכי, מדלא הזהירה תורה אלא על המלך או שר הצבא שלא יעבור עליו לכופהו לצאת מביתו,
משמע,
שאם רוצה בעצמו – מותר.
1. מי הוא הנושא של "ולא יעבור עליו"
לפי דעתו, עם איזה מן הפרושים המובאים בשאלה ב הוא מזדהה?
2.
כיצד מפרש בעל העמק דבר את וי"ו של "ושמח את אשתו"?
3.
לדעתו החידוש בפסוקנו הוא שמותר – במקרה זה – לשמוח אע"ג "שכל ישראל בצער"?
4.
היכן מצינו במקרא או בדברי חכמים (וברש"י)
רמזים לכך שבדרך כלל על הפרט לוותר על שמחתו,
כשהכלל שרוי בצער?
ד.
כד,
ה
ושמח
את
אשתו
אשר
לקח.
העמק
דבר:
ד"ה
אשר לקח:
טעם הוא שהזהיר הכתוב בזה,
משום דהיא חדשה לו ועדיין לא נשרשו בחיים, ואם יסיח דעתו ממנה, יוכל להיות שינתק החבל לגמרי;
אבל בלי כפיה רשאי לצאת,
וממילא לא יצא,
אם לא יהא ברור שישוב לאהבתה.
1. מה הפליאה בפסוק שעמדה לפניו?
2. למה לא אומר בעל העמק דבר טעם זה גם לגבי החוזר ממערכות המלחמה אשר ארש אשה… (כ'
ז')?
ה.
כד,
ה
ושמח
את
אשתו
תרגום
יונתן:
פני יהא בביתיה שתא (שנה)
הוא
ויחדי עם אנתתיה דנסיב
במה סוטה התרגום מן הפשט?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. יפתור כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים (תשכ"א)
פרשת כי תצא – מתנות עניים.
כ"ד י"ט–כ"ב
א.
כד,
י"ט
ושכחת עמר
השוה:
שמות
ט"ז
ט"ז:
לקטו
ממנו
איש
לפי
אכלו
עמר
לגלגלת
שמות
ט"ז
י"ז:
וימדו
בעמר
ולא
תעדיף
המרבה
והממעיט
לא
החסיר.
ויקרא
כ"ג
י': כי
תבואו
אל
הארץ…
וקצרתם
את
קצירה
והבאתם
את
עמר
ראשית
קצירכם…
ויקרא
כ"ג
ט"ו:
וספרתם
לכם
ממחרת
השבת
מיום
הביאכם
את
עמר
התנופה
דברים
כ"ד
י"ט:
כי
תקצור
קצירך
בשדך
ושכחת
עמר
בשדה
רות
ב' ז':
אלקטה
נא
ואספתי
בעמרים
אחרי
הקוצרים
איוב
כ"ד
י"ט:
ערום
הלכו
בלי
לבוש
ורעבים
נשאו
עמר.
האם הוראת מלת "עמר"
בפסוקים אלה אחת היא או האם שונות ההוראות?
ואם שונות הן – באלו פסוקים קרובה ההוראה להוראת המלה בפסוקנו?
ב.
שאלות ברש"י:
|
מה קשה לו? כיצד מרחיבה ההלכה כאן את המצוה? |
1. י"ט |
|
במה נבדל רש"י כאן מפירוש הראב"ע: מהי התופעה הלשונית שעליה בנוי פירוש רש"י? |
2. כ' |
|
מה קשה לו? |
3. כ' |
|
הסבר, |
4. כ"א |
ג.
כד,
י"ט:
למען יברכך ה'
אלוהיך בכל מעשה ידיך
ספרי
קמ"ט:
אמר ר' אליעזר בן עזריה:
מניין למאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה, מעלה עליו הכתוב כאלו זכה?
ת"ל (דברים כ"ד י"ט):
"לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה'
אלוהיך".
רש"י:
ד"ה
למען
יברכך: ואע"פ שבאת לידו שלא במתכוין,
קל וחמר לעושה במתכוין. אמור מעתה: נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה – הרי הוא מתברך עליה.
משך
חכמה (ר'
מאיר
שמחה כהן
מדוינסק) מהדורה
שלישית
ירושלים
תשי"ד.
הנה מעומק הבנת ראיותיו של ראב"ע מוכח דסבר,
דמשעת שכחה הוא של עניים ויצא מרשות בעל הבית והוא ממתנות עניים וכבר זכו בה עניים, דאם לא כן אין דמיון "למאבד סלע ומצאה עני", דשאני הכא משום דקיים "לא תשוב לקחתו",
ועל כרחך דהוי כבר של עניים, ואם כן – אטו משום דלא גזיל לממון עניים בשביל זה מתברך?! ועל כרחך הברכה משום השכחה.
וזה דאמר "ת"ל:
לגר ליתום ולאלמנה יהיה" פירושו:
אף אם חזר ולקחה, שכבר זכו בה עניים. ואם כן – מכאן למאבד סלע וכו'
שמעלה עליו הכתוב כאלו זכה.
1. מה הקושי בפסוקנו שרצה רש"י ליישבו?
2.* מה גרם לרש"י להפוך את סדר הדברים שבדברי הספרי ולהקדים את ה"קל וחומר" ולאחר את ענינו של מי שנפלה סלע מידו.
3. מה ראה רש"י לשנות מסגנון הספרי ולכתוב במקום "המאבד סלע" – "נפלה סלע מידו"?
4.**
לדעת בעל משך חכמה לכאורה אין המקרה של "מאבד סלע" דומה לעניננו. במה אינו דומה?
5.**
איך מיישב הוא את דברי ר' אליעזר בן עזריה שבכל זאת יש דמיון ואפשר ללמוד מפסוקנו על המאבד סלע מתוך ידו וכו' שזכה?
ד.
כד,
יט
…
ושכחת
עמר
בשדה
תוספתא
פאה פרק
ג':
מעשה בחסיד אחד ששכח עמר בתוך שדהו ואמר לבנו:
"בא והקריב עלי פר ועולה ופר לזבחי השלמים". אמר לו: "אבא!
מה ראית לשמח במצוה זו יותר מכל מצוות שבתורה?"
אמר לו: "כל מצוות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו;
זו שלא לדעתנו,
שאלו
עשינו
ברצון
לפני
המקום
לא באת
מצוה זו
לידינו, אלא הרי הוא אומר (דברים כ"ד)
"כי תקצור קצירך ושכחת עמר בשדה…" קבע לו הכתוב ברכה.
והלא דברים קל וחמר, מה אדם שלא נתכוין לזכות וזכה מעלין עליו כאלו זכה, המתכוין לזכות וזכה – על אחת כמה וכמה!
ראב"ע
י"ט
ד"ה
למען
יברכך
כי נתת משלך במחשבה והשם יתן לך משלו באמת.
1. במה שונה מצותנו מכל מצוות התורה לפי התוספתא? הסבר את המלים המודגשות.
2.
לכאורה סותרים דברי ראב"ע את דברי התוספתא, במה?
3.
הסבר את דברי ראב"ע והוכח שאין הם סותרים כלל את דברי התוספתא?
ה.
כד,
כ'.
כי
תחבט
זיתך
–
לא
תפאר
אחריך
ספרי
ק"נ:
"לא תפאר" לעני.
מכאן אמרו מי שאינו מניח את העניים ללקט או מניח האחד ואחד לא,
או שמסייע לאחד מהם, הרי זה גוזל עניים ועל זה נאמר (משלי כ"ב)
"אל תסג גבול עולם".
**
הסבר,
מהו הדיוק הלשוני שדייקו בפסוקנו לדרש כך?
ו.
טעם מצוות מתנות עניים.
ר'
ש"ר
הירש
דברים
כ"ד
י"ט:
"מתנות העניים" עומדות כנגוד, כמחאה נגד מושג ה"שלי".
ואם מזכירים לך פאה ועוללות את חובתך לבלתי ראות שדך וכרמך כלו כשלך ורק כשלך,
וכן לבלתי השתמש בכל מה שהצמיח לך הטבע בברכת ה' לטובתך אתה בלבד,
ואם מזכירים לך פרט ולקט שאין עליך לנצל עמל כפיך לטובתך אתה עד גמירא… הנה מוסיפה התורה מצות שכחה ללמדך שאף מחשבותיך הקשורות בעמל לקניניך,
אין עליהן להיות מופנות רק לטובתך אתה,
ומה שנעלם פעם בשעת קציר ממחשבותיך, יהא חלקם של עניים.
1.
הסבר,
מניין לרב הירש בטחון זה שאין חוקים אלה תכליתם "הספקת צרכי העניים"
אלא חנוכם של בעלי רכוש?
2.*
התוכל להוכיח מלשון הכתוב (בפסוק י"ט)
שמצות שכחה באה לצמצם את רגש הרכושנות (ה"שלי")
בלבו של בעל השדה?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. יפתור כל אחד לפי הבנתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושלוש (תשכ"ד)
פרשת כי תצא
פרק כ"ד י"ד – ט"ו
אסור
הלנת שכר
שכיר
א.
כד,
י"ד.
לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך
ט"ו.
ביומו
תתן
שכרו
ולא
תבוא
עליו
השמש
כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו…
השוה:
ויקרא
י"ט
י"ג:
לא
תעשוק
את
רעך
ולא
תגזל
ולא
תלין
פעולת
שכיר
אתך
עד
בקר.
רש"י
ויקרא
י"ט
י"ג
ד"ה
עד בקר:
בשכיר יום הכתבו מדבר, שיציאתו מששקעה החמה,
לפיכך זמן גבוי שכרו כל הלילה. ובמקום אחר הוא אומר (דברים כ"ד)
"ולא תבא עליו השמש" שהשלמת פעולתו משיעלה עמוד השחר,
לפיכך זמן גבוי שכרו כל היום. שנתנה תורה זמן לבעל הבית,
עונה לבקש מעות.
רמב"ן
דברים
כ"ו
ט"ו
ד"ה
ביומו
תתן שכרו:
על דרך הפשט באור ממה שנאמר בתורה "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר"
כי דרך הכתובים לדבר בהוה והמנהג לשכור הפועל ביום אחד ולערב הוא יוצא טרם בוא השמש, ויצוה הכתוב לפרעו ביומו, כשהשלים מלאכתו מיד,
ושלא תבוא עליו השמש, כדי שיקנה בשכרו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה,
כי עני הוא כרוב הנשכרים ואל השכר הזה הוא נושא נפשו,
שיקנה בו מזון להחיות נפשו.
ילמד אותנו בכאן שמה שאמר בתורה "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר"
הכונה בו שתפרענו ביומו, שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד, הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בקר וימות הוא ברעב בלילה. וכן (שמות כ"ב כ"ו)
"כי היא כסותו לבדו, היא שמלתו לעורו,
במה ישכב" – וזכר טעם המצוות ברובי הלאווין.
ורבותינו פרשו כי הכתוב בתורה "עד בקר" – בשכיר יום ושב לבאר כאן דין שכיר לילה, והנה לכל אחד זמן לפרעון שנים עשר שעות. והוא האמת בקבלה.
1.
הסבר מה ההבדל בין דעת רבותינו (המובא גם ברש"י)
לבין דעתו של הרמב"ן "על דרך הפשט"?
2.* מה ההבדל העקרוני ביניהם בדרך פירושם של פסוקים מקבילים?
3.**
הסבר מה כונת הרמב"ן באמרו: "באור ממה שנאמר בתורה" וכן "ילמד אותנו בכאן שמה שאמר בתורה… הכונה…"
4.
הסבר – בהתאם לפירוש רבותינו (הוא הפירוש המובא כאן ברש"י)
למה מדובר דוקא בפסוקנו על "שכר עני ואביון"
ולא מדובר על שכר עני בויקרא?
ב.
כד,
ט"ו.
כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו.
בבא
מציעא
קי"ב
"ואליו הוא נושא את נפשו".
מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה,
לא על שכרו?
ד"א:
"ואליו הוא נושא את נפשו"
– כל הכובש שכר שכיר כאלו נוטל נפשו ממנו.
רב הונא ורב חסדא: חד אמר נפשו של גזלן,
וחד אמר: נפשו של נגזל.
מאן דאמר נפשו של גזלן,
דכתיב (משלי כ"ב(
"אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער" וכתיב "כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפשי". ומאן דאמר נפשו של נגזל,
דכתיב (משלי א') "כן אחרות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח".
1.**
מה מוסיף הד"א על הדבר הראשון?
2.**
הסבר,
כיצד יפרש מאן דאמר "נפשו של גזלן"
את הפסוק "את נפש בעליו יקח", וכיצד יפרש מאן דאמר "נפשו של נגזל"
את הפסוק "וקבע את קובעיהם נפש"?
ג.
כד,
טו
ואליו
הוא
נושא
את
נפשו.
רש"י:
אל השכר הוא נושא את נפשו למות,
עלה בכבש, נתלה באילן.
רשב"ם:
מתאוה נפשו כדי לאכול שכרו.
וכמוהו (הושע ד' ה')
"חטאת עמי יאכלו ואל עונם ישאו נפשו".
מתאוים הכהנים לאכל חטאות שיביאו על עוונם.
1. מה קשה לרשב"ם בפסוקנו?
2. מה הדמיון בין פסוקנו לבין הפסוק המובא ברשב"ם מתוך הושע?
3. האם מסכים הרשב"ם בפרושו לרש"י?
ד.
כד,
ט"ו.
ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש.
ויקרא
י"ט…
ולא
תלין
פעולת
שכיר
אתך
עד
בקר.
משנה
בבא מציעא
ד' משנה
ה':
השוכר
את
פועל
לעשות
עמו
בתבן
ובקש
*
(תפארת
ישראל:
ללקטו
בשדה)
ואמר
לו:
"תן
לי
שכרי!"
ואמר
לו
(=השוכר
את
הפועל):
"טול
מה
שעשית
בשכרך"
(רש"י:
כל
מה
שלקטת
יהא
שלך)
–
אין
שומעין
לו.
(ר"ע
מברטנורא:
ואף
על
גב
דבכל
מקום
אית
לך
שוה
כסף
ככסף,
גבי
שכיר
אינו
כן,
ד"לא
תלין
פעולת
שכיר"
כתיב
דאתני
בהדיה
משמע).
* תוספות
יום טוב:
ד"ה
בתבן
ובקש: אבל מידי דאכילה כגון חיטין ושעורין שומעין לו.
בעל
תורה
תמימה
מקשה:
ואין הענין מבואר,
כי איפה מרומז בלשון זה הפסוק ענין זה דאתני בהדיה?
התוכל ליישב קושיתו?
השווה לשאלה זו עלון ההדרכה חוק הכנסת סעיף 5.
ה.
מתוך דברי המדרש
איכה
רבה א'
כ"ה
(א'
ג')
"גלתה יהודה מעוני"
– על שחבלו משכון עני בתוך בתיהם, כמו שנאמר: (דברים כ"ד י"ב)
"ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו".
ד"א:
"מעוני"
– על שעשקו שכר שכיר, כמו שנאמר: "לא תעשוק שכר עני ואביון";
ד"א:
"מעוני"
– על שגזלו מתנות עני, כמו שנאמר: (ויקרא י"ט י') "לעני ולגר תעזוב אותם".
במה סוטה המדרש מפשוטו של מקרא?
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
א.
דברים כ"ג כ"ד
מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה'
אלקיך נדבה אשר דברת בפיך
רמב"ן:
פסוק
כ"ג
ד"ה
"וכי
תחדל"... אם כן תשמור מוצא שפתיך כאשר תוציא הדבר מפיך ועשית אחרי כן כאשר דברת להשלים כל אשר נדבה רוחך להוציא מפיך.
השווה
כ"ד
ה'
השמר בנגע–הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר–יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות.
1. במה סוטה כנראה הרמב"ן מפיסוק הטעמים?
2. למה מסייעת ההשוואה מדברים כ"ד ח'?
ב.
כ"ה י"ח
אשר קרך בדרך ויזנב בך כל–הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים
רש"י:
ולא ירא עמלק אלקים מלהרע לך.
ראב"ע:
ולא ירא שב אל עמלק
1. מה הקושי בפסוקנו המאלץ את המפרשים להוסיף את הערותיהם?
2. לפי איזה כלל של תורת פסוק הטעמים מתאים פירושם לטעמים?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ד]
כי תצא
כ"ד י"ד – ט"ו
אסור הלנת שכר שכיר
פרשה זו היא העשירה במצוות מכל פרשיות התורה, יש כאן הזדמנות למורה להעמיד את תלמידיו על השפע הזה בחוקים ובמשפטים, בהגבלות ובהדרכות בחיי יחיד ובחיי צבור, ביחסי משפחה וביחסי עמים, בחיי עיר ובחיי כפר, בשטח העבודה ובענייני משא ומתן מסחרי.
בשאלה לתכלית המצות כלן עסקנו בגליון כי תצא תשט"ו וראוי לסיים למוד הפרשה – אחר שהכירו התלמידים עולם גדול זה של תורה בכללו והתעמקו לפחות בחלק קטן מהם בפרטיות – בקריאת שני המדרשים שהובאו שם.
הפעם התרכזנו במצוה אחת בלבד,
אשר בה עוסקים שלשה פסוקים בתורתנו שנים בפרשתנו ואחד בפרשת קדושים,
וראוי להעמידם זה מול זה,
כפי שעושים רבותינו במדרשי הלכה.
לשם סיכום דיני הלנת שכר שכיר ראוי לעיין:
ברמב"ם
הלכות
שכירות
פרק י"א
הלכות
א'-ב'.
הלכה א
מצות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו שנאמר ביומו תתן שכרו וגו',
ואם איחרו לאחר זמנו עובר בל"ת שנאמר ולא תבוא עליו השמש ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם,
אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר הכלים חייב ליתן בזמנו ואם איחר לאחר זמן עובר בל"ת,
וגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואם איחרו אינו עובר בל"ת.
הלכה ב
כל הכובש שכר שכיר כאילו נטל נפשו ממנו שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו, ועובר בארבע אזהרות ועשה עובר משום בל תעשוק ומשום בל תגזול ומשום לא תלין פעולת שכיר ומשום לא תבא עליו השמש ומשום ביומו תתן שכרו,
אי זהו זמנו שכיר יום גובה כל הלילה ועליו נאמר לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר,
ושכיר לילה גובה כל היום ועליו נאמר ביומו תתן שכרו, ושכיר שעות של יום גובה כל היום ושכיר שעות של לילה גובה כל הלילה, שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום יצא בלילה גובה כל (אותו)
הלילה.
לשם השואה והחייאת החמר וראית האקטואליות הובא כאן העתק מתוך "דברי הכנסת": הדיון הראשון על חוק אסור הלנת שכר שכיר. (אחריו הועלה ענין זה עוד מספק פעמים לדיון עד שנתקבל החוק).
ישיבת
הכנסת
כ"ו
אייר
תשט"ו
("דברי
הכנסת" כרך
18 1954)
היו"ר
כ. מינץ:
אנחנו
עוברים
להצעה
לסדר
היום מס'
895 – הצעת
חוק איסור
הלנת
שכר, תשט"ו
– 1955.
רשות
הדיבור
לחבר
הכנסת
אונא.
משה אונא: כבוד היושב ראש,
כנסת נכבדה, מכת הלנת שכר שכיר התפשטה בשנים האחרונות בצורה מבהילה.
רבוי הקשיים הכספיים הולידו תופעה מבישה זו.
היא נעשתה לדבר נפוץ וכמעט רגיל בתחום היחסים שבין עובד ומעביד.
אי–תשלום שכר במשך שלשה ארבעה חדשים נעשה לדבר שכיח עד כדי כך, שבכלל כבר לא הרגישו האנשים איזה עוול הם עושים ולאיזו דימורליזציה הם גורמים.
היו מקרים חמורים בשטח זה אבל אינני רוצה להכנס לפרטים ולמנותם כאן. דיברתי על עוול ודמוראליזציה, עוול כלפי העובד הסובל קשה יחד עם בני משפחתו עד כדי הטלת חרפת רעב עליהם,
בטחון פרנסתו המינימאלי נלקח ממנו והוא נאלץ להשלים עם הפסדים כבדים ואין שכרו בידו. לא פעם קורה שהפועלים מוכרים את תלושי העבודה שלהם בחלק מערכם ובלבד שיהיה בידם לתת להם למשפחותיהם.
הלנת השכר גורמת גם לדימוראליזציה של המעביד וגם של הפועל: של המעביד. המאבד את הרגשת העבירה שהוא עושה, עד כדי כך שלא פעם נשמע הסבר והצדקה להלנת שכר, כאלו יש רשות למעביד לקחת לעצמו אשראי מפועליו בדרך זו כדי לקיים את מפעלו; ושל הפועל, שנראה לו כאלו אין תמורה לעמלו אם זו נאה לו לאחר זמן רב,
והוא יגיע לידי מסקנה, שאין ערך למאמציו להתקיים מיגיע כפיו.
היתה תקופה שגם משרדי הממשלה היו נגועים בנגע ממאיר זה. אני שמח לציין שדבר זה השתנה לטובה…
נדמה לי, שכיום לא תיתכן מניעה לגשת באופן דחוף לפעולה חקיקתית בענין זה,
כדי לעקור תקנה זו מחיינו.
כל זמן שאין חקיקה, לא נהיה בטוחים שתקלה זו לא תתפשט מחדש, וזאת יש למנוע בכל מחיר.
לפי תפישה יהודית מקורית הלנת שכר שכיר היא לאו מן התורה שחכמינו השוו אותה לדיני נפשות, תוך הבנה עמוקה של גוף הבעיה. וזו לשון הגמרא על הכתוב (דברים כ"ד ט"ו)
"ביומו תתן שכרו…
כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו" – "מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה,
לא על שכרו?…
כל הכובש שכר שכיר כאלו נוטל נפשו ממנו". (בבא מציעא קי"ב).
שר העבודה גולדה מאירסון: אין לי כל וכוח עם החבר כנסת אונא, ואינני יעולה לגרוע שום דבר מהערכתו את המנהג הנפסד הזה במדינה – הלנת שכר. אפשר רק להוסיף אבל לא לגרוע אף מלה אחת ממה שאמר על הנגע הזה. מה שנוגע למשרדי הממשלה ולגופים צבוריים אשר במשך תקופה ידועה היו נאלצים אף הם להזקק לחטא זה,
אני שמחה לציין שמשרדי הממשלה הסוכנות וגופים צבוריים אחרים כבר נכנסו למעגל של תשלום שכר באופן סדיר.
אני שמחה מאד לציין שתופעה זו כבר נעלמה כמעט לחלוטין בשטח הצבורי. יש עוד מקומות שבהם המצב עדיין חמור,
אבל אינם משרדים ממשלתיים ולא הסוכנות…
אהרן ציזלינגר: אולי אפשר להגדיר מה זו אי הלנת שכר?
שר העבודה גולדה מאירסון: כאשר משלמים בשבוע הראשון של החודש בעד העבודה של החדש שעבר.
אהרן ציזלינגר: גם לגבי שכירי יום נוהגים כך?
שר העבודה גולדה מאירסון: אם אתה רוצה לדעת באלו מקומות אין משלמים את השכר בזמן,
אני מוכנה להגיד לך, חשבתי שאולי זה לא נחוץ.
אשר לענין חקיקת חוק: בתכנית חוקי העבודה נמצא גם חוק בעניני שכר, לא רק סעיף זה על הלנת השכר,
אלא גם בענין הגנת שכרו נגד עיקול,
נגד ניכויים, הגנה על כך ששכרו של הפועל לא ישתלם במצרכים במקום בכסף,
ועוד סעיפים שונים.
החוק הזה נמצא בעיבוד… הייתי מציעה לחבר הכנסת משה אונא להסתפק בכך שהחוק הנמצא בעיבוד משרד העבודה יכלול גם את הסעיף הזה. אם לא יסתפק בכך, אין לי כל התנגדות לכך,
שינוסח חוק קצר נגד הלנת שכר…
היו"ר כ. מינץ:
גם שרת העבודה וגם החבר כנסת אונא אינם אינם מתנגדים שיחוקקו חוק קצר נגד הלנת השכר… אני שמח ששתי ההצעות הראשונות (הראשונה היתה חוק הגנת הטבע נ.ל.)
עברו מתוך אידיליה כזאת. נקווה שהדבר ימשך כך.
הצעת
חוק אסור
הלנת שכר
תשט"ו
(הוגשה
ע"י
החבר
כנסת מ.
אונא)
(דברי
הכנסת
18 עמ'
1672).
הגדרות:
"שכיר יום" פרושו אדם, שמעבידו יכול לפטרו ע"י צו הודעה מוקדמת של יום. "מעביד"
פרושו כמשמעותו בפקודת הפיצויים לעובדים.
חובת תשלום שכר:
שכרו של שכיר יום ישתלם על ידי מעבידו לא יאוחר מאשר בשעת 18
של יום חמישי בשבוע לכל שבוע עבודה או חלק ממנו, המסתיים בו.
חובת המצאת חשבון:
על המעביד למסור למקבל השכר או ללשכת העבודה, הכל לפי המוסכם,
חשבון בכתב שיצוינו בו טיב העבודה, גובה השכר, הבסיס שלפיו הוא משלם, התקופה שהוא משלם בעדה והנכויים החוקיים, אם היו כאלה…
מועד תשלום מוסכם:
היה שכיר יום מועסק ע"
המעביד בקביעות, יהיה מזכותם של הצדדים להסכים על מועד קבוע אחר לתשלום שכר העבודה, ובלבד שלא ייקבע מועד יותר מאוחר מסוף החדש בו הוא מועסק.
חובת תשלום במזומנים:
שכר העבודה ישתלם במזומנים…
פצויים עבור איחור:
כל מעביד המאחר לשלם בניגוד לסעיף 2
לחוק זה… ישלם למקבל השכר כפצוי, אחוז אחד לכל שבוע מן הסכום המגיע לשכיר יום.
עונשים:
איחר המעביד לשלם שכר של שכיר יום בתקופה העולה על חדש,
ייאשם בעבירה ויהיה צפוי לקנס של 500
ל"י או למאסר חודש או לשני העונשים כאחד…
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים וארבע (תשכ"ה)
פרשת כי תצא
כ"ד ט"ז
א.
כד,
טז
לא יומתו אבות על בנים…
עיין גם גליון כי–תצא תש"ט,
העוסק כולו בפסוק זה.
מדרש
תנאים
(לוקט
מתוך כ"י
מדרש
הגדול
לספר
דברים
ע"י
דוד
הופמן).
"לא
יומתו
אבות על
בנים" למה נאמר? לפי שהוא אומר (שמות כ' ה')
"פוקד עון אבות על בנים",
שומע אני אף מחוייבי בית דין כן?
ת"ל:
"לא יומתו אבות על בנים".
ראב"ע:
ותועי רוח שאלו:
איך אמר הכתוב לא יומתו אבות ובמקום אחר אומר "פוקד עון אבות"
ושאלתם תוהו, כי "לא יומתו אבות על בנים"
מצוה על ישראל,
ו"פוקד עון אבות על בנים"
הוא הפוקד.
רשב"ם:
ד"ה
ובנים
לא יומתו
על אבות:
בבית דין, כדכתיב (מלכים ב' י"ד ו') "ואת בני המכים לא המית ככתוב… לא יומתו". אבל הקב"ה פוקד עון אבות על בנים, כשאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם, וכדכתיב (יחזקאל י"ח ב', ירמיהו ל"א כ"ח)
"אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה" לאבד נחלת אבות,
אבל לא על ידי בית–דין.
1. מהי השאלה אשר שלשתם באו לישבה?
2. האם עונים שלשתם תשובה אחת או יש הבדל בין תשובותיהם?
3.**
התוכל להוכיח את תשובת ראב"ע מלשון פסוקנו?
4. במה סוטה הרשב"ם בפרושו את ירמיהו ל"א כ"ח מפשוטו של מקרא?
ב.
כד,
טז
לא
יומתו
אבות
על
בנים
ספרי
קמ"ז:
וכי מה בא הכתוב ללמדנו?
שלא יומתו אבות על–ידי בנים ולא בנים ע"י אבות? והרי כבר נאמר "אשי בחטאו יומתו".
אלא בא ללמד,
שלא יומתו אבות בעדותם של בנים ולא בנים בעדותם של אבות.
כשהוא אומר "ובנים"
– לרבות את הקרובים,
ואלו הם הקרובים:
אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וחמיו וגיסו (ובניהן וחתניהן…)
רש"י:
ד"ה
לא יומתו
אבות על
בנים: בעדות בנים, ואם תאמר: בעון בנים? כבר נאמר "איש בחטאו יומתו".
1.*
כיצד אפשר לישב את קושית הספרי על דרך הפשט?
2.
כיצד מפרשים חז"ל מלת "על"
בפסוקנו והיכן מצינו "על"
בהוראה זו?
3.**
כיצד דורשים חז"ל מפסוקנו שגם עדות קרובים פסולה?
ג.
רלב"ג:
בארו רבותינו זה המאמר בעדות קרובים, כדי להשמר מהכפל.
… והנראה מפשט הכתוב,
שהוא בא להזהיר הדיינים שלא ישפטו למות האבות בעבור חטא הבנים ולא הבנים בעבור חטא אביהם, אבל איש בחטאו לבד.
ואולם דבר עדות קרובים יתבאר ממה שנזכר ברוצח מענין גואל הדם,
שמאת רתיחתו ירצה על כל פנים להמית הרוצח, אע"פ שאין לו חטא מות,
ולזה הוא כמו בעל דבר.
וכמו שבעבור אהבת קרוביו והיותו עצמו ובשרו יפותה להמית מי שאין לו חטא (=חטא של רצח בכונה), כן יפותה להעיד לו עדות,
אע"פ שאינו אמת.
ולפי שהגואל לא יעבור שני בשני כמו שבארה התורה בפרשת הר סיני…, הנה אין נפסל לעדות כי אם שני בשני (=קרוב משפחה עד לדרגת שני בשני).
ועוד שכמו שפסלה התורה הרשע והחמסן לעדות,
לפי שאנחנו רואים אותם נוטים מדרכי התורה ולזה נחשוד אותם, שאולי לסיבת הממון או אהבה לא יחוש להעיד שקר.
כל שכן שנחשוד הקרובים, כי כמעט שטבע הקורבה ימשכם לעזור לקרובים,
אם במשפט אם בכת. והנה כמו שהדיינים יהיו בלתי נוטים בטבעם לאהבת החלק האחד יותר מהאחר, כי ראוי שימשך הענין בעדים,
כי על פיהם יצא מה שיצא מהמשפט,
כי אם אין עדים אין דיים.
והנה הוצרכה התורה לצוות שלא יומתו אבות על בנים,
לפי שכבר זכרה כי ה'
יתברך פוקד עון אבות על בנים, ואולי יחשבו הדיינים לעשות דבר ראוי, אם ילכו בדרכי השם יתברך,
וכל שכן שבארח התורה בעיר הנדחת, שימותו בה בנים על אבות,
ולזה הזהירה התורה מזה בזה המקום, וכאלו אמר: אף על פי שזכר בכאן,
שאם יקרא העני אל ה'
יהיה בשוכר עונש גדול מה'
יתברך,
אין ראוי לשופטים שילמדו מזה ויענשו הכובש שכר שכיר ואינו פורע בזמנו כמו שה' יתברך עונש אותו.
1. במה שונה רלב"ג בהבנת מבנה פסוקנו מרש"י (עיין לעיל)?
2.
היכן בפרשת בהר רמז לכך,
שאין עדות קרובים פסולה אלא עד שני בשני?
3.**
כיצד מפרש רלב"ג את הקשר בין פסוקנו לבין מה שנאמר לפניו?
ד.
שד"ל:
לא יומתו אבות על בנים
נראה לי שלא ילקח האב תמורת הבן ולא הבן תמורת האב,
כי יחפוץ אחד מהם לשים נפשו כופר לחברו; אולי כן היה מנהג קדמונים וכן מצאנו Zaleucineus שצוה לנקר אחת מעיניו ואחת מעיני בנו,
שהיה חייב ניקור שתי עיניו.
אבל לומר, שלא יומתו האבות והבנים יחדו על חטא שעשה אחד מהם, אינו נראה שאם כן היה נכון שיאמר…
ואף על פי כן יפה למד מכאן אמציה (מלכים ב' י"ד),
שלא המית את בני המכים כי קל וחומר הוא,
אם לא יומתו זה תמורת זה, כל שכן זה מלבד זה.
גם אפשר לפרש "ואת בני המכים לא המית",
אם קרה שקצת מן המכים כבר מתו קדם שחזקה הממלכה בידו,
לא המית את בניהם תמורתם למען נקום דם אביו.
1.
שד"ל מביא ראיה מלשון הכתוב לאמתת פרושו.
מהי הראיה?
2. לפי דעת שד"ל למד אמציה מה שלמד לא מפסוקנו ישירות, אלא על פי קל וחמר.
הסבר למה על שד"ל לפרש כך?
ה.
מלכ"ב י"ד ה'-ו'
ויהי
כאשר
חזקה
הממלכה
בידו
(=בידי
אמציה
מלך
יהודה)
ויך
את
עבדיו
המכים
את
המלך
אביו
ואת
בני
המכים
לא
הכה,
ככתוב
בספר
תורת
משה
אשר
צוה
ה'
לאמור:
לא
יומתו
אבות
על
בנים
ובנים
לא
יומתו
על
אבות,
כי
אם
איש
בחטאו
יומת.
רד"ק:
לא
יומתו...כי משמעות הפסוק כך הוא,
כמו שאמר "איש בחטאו יומת"
אלא שרבותינו ז"ל קבלו, כי בכלל לאו זה עדות הקרובים, כמו שתרגם אונקלוס "על פום בנין ועל פום אבותון", אבל עיקר האזהרה הוא, שלא יומתו האבות בעון הבנים והבנים בעון האבות, כמו שהביא ראיה הנה מן הפסוק.
רלב"ג:
ככתוב בספר תורת משה: זה לאות, כי כונת הכתוב באמרו "לא יומתו אבות על בנים…"
שלא יומתו האבות בחטא הבנים ולא יומתו הבנים בחטא האבות.
1. מה הבעיה העומדת בפני שניהם?
2. במה מסכימים רד"ק ורלב"ג ובמה הם שונים זה מזה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושש (תשכ"ז)
פרשת כי תצא – מתנות עניים
כ"ד י"ט–כ"ב
א.
שאלה כללית
ר'
שמשון
רפאל
הירש
(תרגום
מגרמנית
של אדוני
אבי ז"ל)
ויקרא
י"ט
ט' ד"ה
ובקוצרכם
את
קציר...: החקים האלה אין תכליתם ספוק הצרכים החמריים באופן ישיר לעניי העם.
הן גם העני בעצמו מחויב לעזב לעניים לקט שכחה ופאה ועוללות על שדהו וכרמו. ברור שחוקים אלה מטרתם להזהיר כל אזרח בישראל תיכף בשעת הקציר והבציר, בשעת כנוס מתנות הטבע ופרי עמל כפיו,
בשעה שהוא עלול להוציא מפיו את המלים הגאותניות הרות סכנות חמורות,
המלים "קניני שלי", ולהזכיר לו כי עליו לקיים בפעל את ההוראה שה"שלי"
הזה כולל בתוכו חיוב המוטל על כל אחד ואחד לדאוג להספקת צרכיהם של הנצרכים, וכי השדה והכרם לא נתנו יבולם ופרים לו לבדו – וכי ביגיע כפיו אין עליו לעמול רק לטובת עצמו,
וכי בארץ שהיא קדש לה'
אין הדאגה ל"עני ולגר" תוצאה של רגש החמלה המפותח פחות או יותר, או של רגש הפחד מפני סכנת ההתקוממות של מיואשים ומתמרמרים מבין העניים, סכנה המאיימת על קניניהם של בעלי הרכוש,
שדאגה זו אינה מופקדת בידי רחמנים או פקחים, כי אם שהיא הופכת לזכות הניתנת מאת ה' למעוטי יכולת ושהיא חיוב שנתחייבו בה בעלי יכולת.
ר'
ש"ר
הירש
דברים
כ"ד
י"ט:
"מתנות העניים" עומדות כנגוד, כמחאה נגד מושג ה"שלי".
ואם מזכירים לך פאה ועוללות את חובתך לבלתי ראות שדך וכרמך כלו כשלך ורק כשלך,
וכן לבלתי השתמש בכל מה שהצמיח לך הטבע בברכת ה' לטובתך אתה בלבד,
ואם מזכירים לך פרט ולקט שאין עליך לנצל עמל כפיך לטובתך אתה עד גמירא… הנה מוסיפה התורה מצות שכחה ללמדך שאף מחשבותיך הקשורות בעמל לקניניך,
אין עליהן להיות מופנות רק לטובתך אתה,
ומה שנעלם פעם בשעת קציר ממחשבותיך, יהא חלקם של עניים.
1.
הסבר,
מניין לרב הירש בטחון זה שאין חוקים אלה תכליתם "הספקת צרכי העניים"
אלא חינוכם של בעלי רכוש?
2.*
התוכל להוכיח מלשון הכתוב (בפסוק י"ט)
שמצות שכחה באה לצמצם את רגש הרכושנות (ה"שלי")
בלבו של בעל השדה?
ב.
השוה:
י"ז.
וזכרת
כי
עבד
היית
ויפדך
ה'
אלוקיך
משם
על
כן
אנכי
מצוך
לעשות
את
הדבר
הזה
כ"ב.
וזכרת
כי
עבד
היית
בארץ
מצרים
על
כן
אנכי
מצוך
לעשות
את
הדבר
הזה.
ראה רמב"ן כאן ובשמות כ"ב כ'
רמב"ן
יז
וזכרת
כי עבד
היית –
על מנת כן פדיתיך לשמור חקותי אפילו בדבר שיש בו חסרון כיס, לשון רש"י.
והנכון שהוא חוזר על אזהרת הגר, וכבר פירשתי טעמו (שמות כב כ):
שמות כ"ב כ'
כי
גרים
הייתם
בארץ
מצרים –
… והנכון בעיני כי יאמר, לא תונה גר ולא תלחצנו ותחשבו שאין לו מציל מידך, כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה,
כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו.
וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בוטחים בנפשם,
ועלי יבטחו. ובפסוק האחר הוסיף טעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (להלן כג ט).
כלומר,
ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם,
כמו שכתוב (לעיל ב כג)
ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. כלומר לא בזכותם רק שרחם עליהם מן העבודה:
מלאכת
מחשבת
(ר'
משה
חפץ):
ואח"כ כתוב "כי תבצור כרמך לא תעולל…
וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה" ושמה לא כתוב "ויפדך ה' אלוקיך משם" האמור כאן?
ונראה להגיד טעם,
כי אמנם איש דל ונבזה מסתמא תרע עינו באיש מך והלך כמוהו בדומה לו, כדרך כל הדומים.
לא כן באיש שוע ועשיר,
כי יחמול על איש נקלה ועבד לו ולא יתקוממו יחדו. והן עוד מלבדו ידענו, שהעבדים אינם כרגלי הבעלים, כי אמנם העבד לא ישמור שמירה מעולה כראוי כאשר יעשה אדון השדה והכרם.
ועל כן הראשונים (=אדוני השדה והכרם)
בעצמם ילכו בשדה ובכרם לקצור ולבצור. וגם "מלך לשדה נעבד"
(קהלת ה' ח')
ולא יניח עבדיו לבדם, כי המשרתים לא יתנו לב לאסוף ולכנוס עוללות הבציר למעוטם.
על כן – במשפט גר ויתום וחבילת בגד אלמנה והאומללים הוסיף לומר "ויפדך ה' משפ"
– כלומר:
אינך עוד דל ועבד כמותם והרי אתה פדוי בן חורין עשיר ורם וראוי שתרחם עליהם.
ובלקיטת העוללות אמר:
"כי עבד היית בארץ מצרים"
לבד,
כלומר:
עשה גם עתה כאלו היית עבד ושמוך נוטר את הכרמים, כי היית שוכח העוללות כמשפט כל עבד,
גם אתה עתה ברוך ה',
צא ועשה כן!
1.**
התוכל להסביר למה בפ' כ"ב נאמר "בארץ מצרים" ולא כפי שנאמר בפסוק המקביל לו (י"ח)
"במצרים"?
2.
כיצד מפרש ר'
משה חפץ את שנוי הלשון בשני הפסוקים ובמה הוא שונה מדרך הפירוש הרגיל?
ג.
כד,
כ"א
כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך
רמב"ם
הלכות
מתנות
עניים
פרק ד'
הלכה
י"ח
למה נקרא שמו "עולל"?
מפני שהוא לשאר אשכולות כעולל בפני איש.
באור לתלמיד ויקרא י"ט י' ד"ה וכרמך לא תעולל
שרשו "עלל"
ולא נודע על מה הוסד כוונת השרש לענין זה…
ואולי הוא ענין עלילה, פעולה אחר פעולה.
ופרושו לא תעולל – לא תלקט שנית אחר אשר כבר לקטת הענבים הגדולים והטובים וכמו (שופטים כ' מ"ה)
"ויעוללוהו במסילות". וכן ענינו בלשון ערבי.
או ענינו געול ולכלוך על שם שהעוללות הם הענבים הקטנים, שאינם חשובים וכמו (איוב ט"ז ט"ו)
"ועללתי בעפר קרני".
ר'
נפתלי
הירץ
ויזל
(באור
לויקרא) שם
… ויראה שמדרך הבוצר להניח העוללות,
ואחר גמר הבצור ישוב לקחת העוללות, והשניה נקרא "מעולל",
וזהו שכתוב (דברים כ"ד)
"כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך", שאם קיחת העוללות בכלל הבציר,
היה אומר: "ולא תבצור עוללות כרמך". אבל היותו מעשה בפני עצמו לא יפול עליו לשון "בצירה"
אלא לשון "מעולל".
1.לאיזו מן הדעות הנ"ל אפשר להביא סעד (-
לא הוכחה!) מן הפסוקים: יחזקאל י"ז ד'; י"ז כ"ב;
ישעיה נ"ג ב'?
2. על פי איזה מן הפרושים הנ"ל מתפרשת הפליאה שבעובדיה א'
ה'!
(הסבר גם מהי הפליאה בפסוק הזה?)
3.
מדוע מסתמך הביאור לתלמיד בפרוש הראשון על שופטים כ'
מ"ה,
במה פסוק זה עשוי לעזור לפירושו?
4. מהו הקושי הלשוני בפסוקנו שאותו מיישב רנה"ו (נוסף על פירוש המלה "עוללות")?
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
דברים
כ"ד
י'-י"א
כי–תשה ברעך משאת מאומה לא–תבא אל–ביתו לעבט עבטו בחוץ תעמד והאיש אשר אתה נשה בו יוציא אליך את–העבוט החוצה
בבא
מציעא
קי"ג
משנה:
המלוה את חברו לא ימשכננו אלא בבית דין ולא ייכנס לביתו ליטול משכונו שנאמר "בחוץ תעמד".
גמרא:
אמר שמואל שליח בית דין מנתח נתוחי – אין,
אבל משכוני – לא
(רש"י:
אף הוא אינו רשאי ליכנס לביתו ולמשכנו,
אלא רואהו בשוק ומנתק דבר שאוחז בידו ממנו
רא"ש:
תימה:
ואם לא ימצאו בידו היאך יכפוהו לפרוע מלוהו ואנן קיימא לן,
דפריעת בעל חוב מצוה?…
וראיתי מפרש: שליח בית דין מנתח נתוחי ומושכו וכופהו ליכנס לביתו ולהוציא לו העבוט החוצה אבל לא ייכנס לביתו למשכנו).
– תא שמע: ממשמע שנאמר "בחוץ תעמד" איני יודע, שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא, אלא מה תלמוד לומר "והאיש"?
לרבות שליח בית דין.
– תניא:
שליח בית דין שבא למשכנו לא ייכנס לביתו למשכנו אלא עומד מבחוץ והלה מוציא לו משכון, שנאמר:
"בחוץ תעמד והאיש".
ספרי
קמ"ב…
"והאיש
אשר אתה
נושה בו
יוציא
אליך…" יכול יכנוס בפנים?
ת"ל "בחוץ תעמד". כשהוא אומר "בחוץ תעמד והאיש"
לרבות שליח בית דין.
מלבי"ם:
"והאיש"
הוא מיותר, דהיה לו לכתוב רק "אשר אתה נושה בו". ודריש בספרי, שמוסב לעיל על "בחוץ תעמד והאיש",
שגם האיש הידוע,
שהוא שליח בית דין, גם הוא יעמד בחוץ.
תורה תמימה מדרך חז"ל בהמלות הבאות בטעם מפסיק לדרשם לפניהם ולאחריהם.
1.מהו ההבדל בין המלווה ובין שליח בית דין?
2. מי הוא "והאיש"
3. מה הניע את חז"ל – לדעת המלבי"ם – לדרוש את אשר דרשו?
4.
איזה הסבר כללי נותן בעל תורה תמימה לדברי המדרש?