גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שביעית (תש"ח)
פרשת כי תצא
כ"ו א'-י"א
הערה:
גליון זה הוא המשך גליון כי תבוא תש"ז העוסק בעיקר בטעם מצות מקרא בכורים.
א.
כו,
יא
ושמחת
בכל
הטוב
אשר
נתן
לך
ה'…
אתה
והלוי
והגר
רש"י
והגר
אשר
בקרבך
– (שם מכות יט)
מביא ואינו קורא,
שאינו יכול לומר לאבותינו:
רמב"ם
בכורים
ד' הלכה
ג':
הגר מביא וקורא שנאמר באברהם (בראשית י"ז)
"אב המון גויים נתתיך", הרי הוא אב כל הגויים כולם, שנכנסים תחת כנפי שכינה.ולאברהם היתה השבועה תחילה שיירשו בניו את הארץ.
וזו
תשובתו
של הרמב"ם
באגרתו
לגר צדק
עובדיה
בענין
זה:
אמר משה ברבי מימון, משני גלות ירושלים אשר בספרד,
הגיעו אלינו שאלות מרנא ורבנא עובדיה המשכיל המבין גר הצדק ישלם ה' פעלו ותהי משכרתו שלמה מעם ה' אלקי ישראל אשר בא לחסות תחת כנפיו.
שאלה על עסקי הברכות והתפלות.
היש לך לומר:
"אלקינו ואלקי אבותינו",
"ואשר קדשנו במצותיו וצונו", "ואשר הבדילנו", "ושהוצאתנו מארץ מצרים",
"ושעשה נסים לאבותינו",
וכל כיוצא כאלו הענינים. יש לך לומר הכל כתקנן,
ואל תשנה דבר,
אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל כך ראוי לך לברך ולהתפלל, בין שתתפלל יחידי בין שתהיה שליח צבור.
ועקר הדבר שאברהם אבינו הוא שלמד כל העם והשכילם והודיעם דת האמת ויחודו של הקדוש ברוך הוא ובעט בעבודה זרה והפר עבודתה והכניס בנים רבים תחת כנפי השכינה ולמדם והורם וצוה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דרך ה', וגומר.
לפיכך כל מי שנתגיר עד סוף כל הדורות וכל המיחד שמו של הקדוש ברוך הוא כמו שהוא כתוב בתורה,
מתלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום הוא,
ובני ביתו כלם,
והוא החזיר כל העתידים להתגיר בצואתו שצוה את בניו ואת ביתו אחריו. נמצא אברהם אבינו עליו השלום הוא אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו,
ואב לתלמידיו והם כל גר שנתגיר, לפיכך יש לך לומר: "אלהינו ואלקי אבותינו"
שאברהם עליו השלום הוא אביך.
ויש לך לומר:
"שהנחלת את אבותינו",
שלאברהם נתנה הארץ,
שנאמר לו: קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. מאחר שנכנסת תחת כנפי השכינה ונלוית אליו אין כאן הפרש בינינו ובינך לכל דבר, ודאי יש לך לברך "אשר הנחילנו", "ואשר הבדילנו", שכבר בחר בך הבורא והבדילך מן האמות ונתן לך התורה, שהתורה לנו ולגרים נתנה, שנאמר:
(במדבר ט"ו ט"ו)
הקהל,
חקה אחת לכם ולגר הגר אתכם. ודע כי אבותינו שיצאו ממצרים רבם עובדי עבודה זרה היו במצרים,
נתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, עד ששלח הקדוש ברוך הוא משה רבנו,
רבן של כל הנביאים, והבדילנו מן העמים והכניסנו תחת כנפי השכינה לנו ולכל הגרים ושח לכלנו חקה אחת. ואל יהא יחוסך קל בעיניך:
אם אנחנו מתיחסים לאברהם יצחק ויעקב, אתה מתיחס למי שאמר והיה העולם. וכל מה שאמרנו לך בענין הברכות שלא תשנה, כבר ראיה לזה ממסכת בכורים.
תמן תנינן: "הגר מביא ואינו קורא, שאינו יכל לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו,
וכשהוא מתפלל בבית כנסת אומר:
אלקי אבותיכם, ואם היתה אמו מישראל אומר אלהי אבותינו,
וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלקי ואלקי אבות ישראל". זהו סתם משנה,
והיא לר' מאיר ואינה הלכה,
אלא כמו שנתפרש בירושלמי. תמן אמרינן: "תני בשם ר'
יהודה,
גר עצמו מביא וקורא, מאי טעמיה? "כי אב המון גוים נתתיך",
לשעבר היה אב לאדם, מכאן ואילך אב לכל הבריות.
רבי יהושע מן לוי אומר:
הלכה כרבי יהודה.
הנה נתברר לך שיש לך לאמר "אשר נשבע ה'
לאבותינו",
ושאברהם אב לך ולנו ולכל הצדיקים ללכת ברכיו, והוא הדין לשאר הברכות והתפילות שלא תשנה כלום.
מהו ההבדל העקרוני בין דברי המשנה המובאים ברש"י לבין דברי הירושלמי שעליהם מסתמך הרמב"ם?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
(השוה לדבריו י"ז ט' ד"ה אל השופט). |
** ג' אשר יהיה בימים ההם – אין לך אלא כהן שבימיך,
|
|
מה קשה לו? |
ה' וענית – לשון הרמת קול:
|
|
מה קשה לו? |
ט'
|
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעית (תש"ה)
פרשת כי תבוא
כ"ו ט"ז – י"ט
א.
מה מקום הקטע הזה בתוך הספר כולו?
ועיין:
רמב"ן
ט"ז
היום
הזה ה'
אלהיך
מצוך
לעשות –
הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצות אשר צוה אותו השם לחדש להם,
ולכך אמר היום הזה ה'
אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים, כי כבר השלמתי לך הכל.
והזכיר ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך –
והלב והנפש כבר פירשתים (לעיל ו ה):
ועיין גליון ואתחנן תש"ה שאלה א1.
ב.
כו,
טז.
היום הזה ה'
אלוקיך מצוך לעשות את החוקים האלה.
ראב"ע:
היום
הזה
– אלה דברי משה.
מה בא להשמיענו?
רש"י:
ד"ה
היום
הזה. (ראה לעיל)
ספורנו:
הַיּום
הַזֶּה. שֶׁאַתָּה נִכְנָס עִמּו לִבְרִית, הִנֵּה עִנְיַן הַבְּרִית הוּא שֶׁהָאֵל יִתְבָּרַךְ "מְצַוְּךָ לַעֲשׂות אֶת הַחֻקִּים.. וְהַמִּשְׁפָּטִים"
לְטוב לְךָ, לא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוי,
וְאַתָּה מְקַבֵּל עָלֶיךָ לְשָׁמְרָם בְּכָל–לְבָבְךָ.
שֶׁתַּכִּיר בְּלִי שׁוּם סָפֵק שֶׁרָאוּי לַעֲשׂות רְצונו.
מה ביניהם, בפירוש תחילת הפסוק?
ג.
כו,
ט"ז.
ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך.
רמב"ן
פרק ו,
ה'
בכל
לבבך –
על דעת המדרש (ספרי ואתחנן ו)
הלב הנזכר כאן הוא הכח המתאוה, כענין תאות לבו נתת לו (תהלים כא ג),
אל תחמוד יפיה בלבבך (משלי ו' כה),
אם כן בכל נפשך הנפש המשכלת, וכן והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים (ש"א כה כט)…
ספורנו
כו, טז,
בְּכָל–לְבָבְךָ.
שֶׁתַּכִּיר בְּלִי שׁוּם סָפֵק שֶׁרָאוּי לַעֲשׂות רְצונו.
וּבְכָל–נַפְשֶׁךָ.
שֶׁלּא יָנִיא אותְךָ כּחַ מִתְאַוֶּה,
בִּהְיותְךָ מַכִּיר מַעֲלַת מִי שֶׁצִּוָּה וְתועֶלֶת מִצְותָיו. וּבָזֶה.
כיצד מסביר כל אחד מהם את המושגים "לב"
ו"נפש"
ומה הוכחותיהם?
ד.
כו,
יז–יט.
את ה' האמרת היום להיות לך לאלוקים וללכת בדרכיו…
וה'
האמירך
היום
להיות
לו
לעם
סגולה…
1. מהו היחס שבין פסוק י"ז לפסוקים י"ח – י"ט?
2.**
כיצד יש לבאר את החזרה על "לשמור מצוותיו" בפ'
י"ח אחר שכבר נאמר "לשמור חוקיו ומצוותיו"
בפסוק י"ז?
3. ענה לשאלה זו בעזרת הפסוק (תהילים קמ"ז)
"מגיד
דבריו
ליעקב
חקיו
ומשפטיו
לישראל
לא
עשה
כן
לכל
גוי…"
ה.
כו,
יז–יח
1. מה פירוש "האמרת"
"האמירך"
לפי המפרשים הבאים?
רש"י:
האמרת
– והאמירך (פסוק יח) אין להם עד מוכיח במקרא ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה הבדלתי לך מאלהי הנכר להיות לך לאלהים, והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה ומצאתי להם עד והוא לשון תפארת כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צ"ד,
ד):
ראב"ע:
האמרת
– מלשון גדולה, וקרוב מגזרת בראש אמיר (ישעי'
יז,
ו)….
רמב"ן:
וטעם
את ה'
האמרת
היום –
כיון שקבלתם עליכם כל התורה בפירושיה ובדקדוקיה ובחדושיה, הנה גדלתם השם ורוממתם אותו שיהיה הוא לבדו לכם לאלהים לא תודו באל אחר כלל:
ד"ה
ולשמע
בקולו…
ואמר וה' האמירך היום –
כי היום הזה לכם כיום סיני, והשם רומם וגדל אתכם בקבול התורה שתהיו לו לעם סגולה מכל העמים, ולשמר כל מצותיו – כי לכם לבדכם יתן תורתו ויצוה אתכם בכל המצות הרצויות לפניו לא לעם אחר, כענין שכתוב (תהלים קמז יט כ) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי:
רשב"ם:
את
י"י
האמרת
היום
– אתה הזקקתה שאמר הקב"ה ונתרצה להיות לך לאלהים,
כי הדבר תלוי בו ליעשות הוא אלהיך ויושיעך מתוך שקבלת מצוותיו.
וגם
הוא
האמירך, הפעילך שאמרת ונתרצית שתהיה לו לעם, לפי שעשה נסים וגבורות עד שנתרצית להיות לו לעם.
האמרת פאישדירא בלע"ז:
ספורנו:
אֶת–ה'
הֶאֱמַרְתָּ
הַיּום.
כְּשֶׁקִּבַּלְתָּ עָלֶיךָ לְהִכָּנֵס בִּבְרִית בִּשְׁבוּעַת הָאָלָה, אֲשֶׁר בָּהּ אָבְדַּן כָּל טוּב גַּשְׁמִי אִם תַּעֲבר עָלָיו,
"הֶאֱמַרְתָּ"
וְרומַמְתָּ אֶת הָאֵל יִתְבָּרַךְ בָּזֶה, שֶׁיִּהְיֶה יותֵר נִכְבָּד אֶצְלְךָ קִיּוּם רְצונו מִכָּל טוּב גַּשְׁמִי.
הירש:
"אמר"
בהפעיל נמצא רק כאן. בבנין הפעיל משמעו רק: גרם,
עשה שאיש אחר יאמר. ואולם לפי תוכן הפסוקים האלה מן הנמנע לפרש "את ה' האמרת"
– גרמת לה' לאמר וכן הנמנע לפרש "הוא האמריך" – ה'
גרם וסבב שאתה תאמר… יען גלוי וברור הוא שפסוק י"ז טעמו – התחייבות עם ישראל כלפי ה' וכן פסוק י"ח – י"ט הבטחת ה'
לישראל.
אמנם אין זה נדיר בתנ"ך שהדבר שעליו נאמר משהו יבוא כנושא ישיר (ביחס הפעול) לפעל "אמר".
כמו "הוא הבאר אשר אמר ה'
למשה (במדבר כ"א ט"ז)
– אלו נאמר: "את ה' אמרת להיות לך לאלוקים היה טעמך על ה' אמרת,
שיהיה לך לאלוקים.
וכמו כן אלו נאמר: ה'
אמר אותך להיות לו היה מובנו: אלוקים דבר עליך שאתה תהיה לו לעם סגולה. אבל טעם "האמרת"
ו"האמירך"
הוא:
אתה גרמת שיאמרו (היינו – העולם,
האנושות)
על האלוקים שהוא יהיה לך לאלוקים והוא סבב ועשה שיאמרו עליך,
שאתה עם סגולה.
היינו קבלת עול מלכות שמים ע"י עם ישראל והבטחות ה'
לישראל לא נשארו מעין הסכם פרטי – סודי בינם לבין עצמם,
אלא הן גלויות וידועות לתבל ויושביה וחרותות על לבותיהם.
מכאן ואילך יקרא שם ה'
– אלוקי ישראל וישראל שמו – עם ה'…
2. במה שווים ובמה נבדלים זה מזה רשב"ם והירש?
3. **
מהי חולשתו של פירוש הרשב"ם?
ו.
ספורנו
לִהְיות
לו לְעַם
סְגֻלָּה. כְּדֵי שֶׁיַּשִּׂיג בָּכֶם מַה שֶּׁחָפֵץ לְהַשִּׂיג מִן הַמִּין הָאֱנושִׁי,
כְּאָמְרו "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כו).
והשוה
גם דבריו:
שמות י"ט ה'
וִהְיִיתֶם
לִי
סְגֻלָּה
מִכָּל
הָעַמִּים. אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַמִּין הָאֱנושִׁי יָקָר אֶצְלִי מִכָּל יֶתֶר הַנִּמְצָאִים הַשְּׁפָלִים, כִּי הוּא לְבַדּו הַמְכֻוָּן בָּהֶם, כְּאָמְרָם זִכְרונָם לִבְרָכָה: חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְּצֶלֶם (אבות ג, יד),
מִכָּל מָקום אַתֶּם תִּהְיוּ לִי סְגֻלָּה מִכֻּלָּם.
כִּי
לִי כָּל
הָאָרֶץ.
וְהַהֶבְדֵּל בֵּינֵיכֶם בְּפָחות וְיָתֵר הוּא, כִּי אָמְנָם "לִי כָּל הָאָרֶץ"
וַחֲסִידֵי אֻמּות הָעולָם יְקָרִים אֶצְלִי בְּלִי סָפֵק.
והשוה
גם דבריו:
שמות י"ט ו'
וְאַתֶּם
תִּהְיוּ
לִי
מַמְלֶכֶת
כּהֲנִים.
וּבָזֶה תִּהְיוּ סְגֻלָּה מִכֻּלָּם, כִּי תִּהְיוּ "מַמְלֶכֶת כּהֲנִים" לְהָבִין וּלְהורות לְכָל הַמִּין הָאֱנושִׁי,
לִקְרא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' וּלְעָבְדו שְׁכֶם אֶחָד,
כְּמו שֶׁיִּהְיֶה עִנְיַן יִשְׂרָאֵל לֶעָתִיד לָבוא,
כְּאָמְרו "וְאַתֶּם כּהֲנֵי ה'
תִּקָּרֵאוּ"
(ישעיה סא, ו),
וּכְאָמְרו "כִּי מִצִּיּון תֵּצֵא תורָה" (שם ב, ג).
מה השאלה הגדולה והכללית שעליה עונה ספורנו בדבריו ומה תשובתו?
ז.
* רש"י י"ז
האמרת
– והאמירך (פסוק יח) אין להם עד מוכיח במקרא ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה הבדלתי לך מאלהי הנכר להיות לך לאלהים, והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה ומצאתי להם עד והוא לשון תפארת כמו יתאמרו כל פועלי און (תהלים צ"ד,
ד):
רווה"ה
(ר'
וולף
היידנהיים) בפרוש
לרש"י
הבנת
המקרא:
דברי רש"י כאן נגמרים במלים "לעם סגולה" והשאר הוא תוספת איזה תלמיד בחוץ והמעתיקים הכניסוהו בפנים,
לכן איננו בדפוסים ישנים. ועיין בפרוש רש"י מס' ברכות.
ואלה דברי הגמרא לפירוש רש"י המובאים בדברי רווה"ה:
ברכות
ו' ע"א:
את
ה' האמרת
היום וה'
האמירך
היום. אמר להם הקבה"ו לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם,
שנאמר "שמע ישראל ה'
אלוקינו…"
ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ"…
רש"י:
האמרת:
לשון חשיבות ושבח כמו (תהילים צ"ד)
יתאמרו כל פועלי און – ישתבחו.
1. על יסוד מה בא רווה"ה למסקנתו שלא כל המודפס בד"ה הזה בחומשים שלנו הם דברי רש"י.
והשוה:
דברי רש"י תהילים צ"ד
ד"ה
יתאמרו
– "ישתבחו כמו האמרת והאמירך").
2.**
יש מפרשי רש"י המקימים את הגירסה המודפסת אצלנו, כיצד?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שישית (תש"ז)
כי תבוא –
מצות מקרא בכורים.
פרק כ"ו א' – י"א
השוה לגליוננו גליון כי תבוא תש"ד שעסק אף הוא בפרשת בכורים, ביחוד בפרושי פסוקים.
א.
בטעם מצות מקרא בכורים.
רמב"ם
מורה
נבוכים
ג':
… התרומה והחלה והבכורים וראשית הגז,
שהוא ליתן ראשית כל דבר לשם, לחוק מדת הנדיבות ולמעט תאות המאכל וקנות הממון…. אבל מקרא בכורים יש בו מדת הענוה גם כן,
שהוא לוקח סל על כתפיו ומודיע חסדי ה' וגמולותיו,
להודיע לבני האדם,
שמעבודת ה' הוא,
שיזכור האדם עתות צרתו ועניני מצוקותיו וכשירחיב ה' לו;
וזאת הכונה חזקה אותה התורה במקומות רבים:
"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים", מפני שפחד מן המדות המפורסמות לכל מי שגדל בעשר ובנחת, ר"ל הבעיטה והגאוה ועזיבת הדעות האמיתיות, (דברים ח' י"ב)
"פן תאכל ושבעת".
עד סוף פ'
י"ז וכן (דברים ל"ב)
"וישמן ישורון ויבעט",
ומפני זאת היראה צוה ה'
במקרא בכורים כל שנה לפניו יתברך ולפני שכינתו. – וכבר ידעת גם כן חזוק התורה לזכור המכות שחלו על המצריים תמיד: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים"
"למען תספר באזני בנך", ובדין היה לעשות כן בזה הענין, מפני שהם ענינים המאמתים הנבואה והגמול והעונש.
ספר
החנוך:
משרשי
המצוה
לפי
שאדם
מעורר
מחשבותיו
ומצייר
בלבבו
האמת בכח
דברי
פיו, ועל כן בהיטיב אליו ה'
ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פרות וזכה להביאם לבית אלוקינו, אוי לו לעורר לבבו בדברי פיו ולחשוב,
כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם ויספר חסדיו יתברך עלינו ועל כל ישראל דרך כלל; ועל כן מתחיל בענין יעקב אבינו, שחלצו האל מיד לבן, וענין עבודת המצרים לנו והצילנו הוא יתברך מידם ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו…
עקדת
יצחק:
לפי שעיקר קבלת אלוקות הוא במה שיכיר האדם שממנו באות כל הטובות ושכחו עצם ידו לא עשה את החיל בשום פנים,
והמחשבה בחלוף זה הוא פריקת עול ומורא שמים מעליו,
אשר תוצאותיה כל הדעות המתרגשות.
לזה הזהיר ואמר:
"אחר שתבוא לארץ ותירש אותה ימים ושנים רבים ונושנתם בה – השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. לפי שכבר ישכח מפי זרעך או רע זרעך את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לך עד הביאך שמה,
על כן אתה צריך לעשות מעשה ולקחת עמך דברים המזכירים תמיד,
כי "לה'
הארץ ומלואה" ומידו נתנה לך למתנה והוא המשפיע תמיד כל הצלחותיה…
כי באמת הבאת הבכורים וכל מנחת ראשית המובאות יורו על אדנות של האלוקות.
אברבנאל:
להכניע את יצר לב האדם,
כי הבכורים חביבים מאד אצלו וכאמרו (הושע ה') "כבכורה בתאנה בראשיתה",
ואמרו (ישעיה כ"ח)
"כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הרואה אותה עודנה בכפו יבלענה", ולכן צוה שיכניע את יצרו ולא יאכלנה ויקדישנה לגבוה.
1.
הסבר,
מה הן המטרות החינוכיות השונות שלקראתן מחנכת אותנו מצוה זו!
2.
הסבר את דברי ספר החנוך המסומנים בקו!
(עיין דברי ספר
החנוך
למצות
ועצם לא
תשברו
בו גליון
בוא
תש"ב!)
3. הבא ראיה מלשון הפסוקים ובסגנון הפרשה לדברי עקדת יצחק!
ב.
כו,
ה'.
ארמי אובד אבי.
בעל
עקדת
יצחק
מקשה:
כל ימי הייתי משתומם על זה הכתוב…
כי מה טעם אומרו "ארמי אבד אבי וירד מצרימה",
כי באמת לפי פשט הכתוב לא בקש לבן לאבד את יעקב…
אדרבא נתן לו את בנותיו ובביתו עשה עושר ונכסים…
ואע"פ שרדף אחריו…
שנגנו אלוהיו, לבסוף לא עבר את פי ה' ונתוכחו יחד ונפטרו בברית, וגם כי נניח שחשב לעשות עמו שום רע – מה ענינו ל"וירד מצרים"? ג"כ יכול לומר,
שאבימלך מלך פלשתים אבד את יצחק וירד מצרימה…
1.
כיצד בטלה קושיתו של בעל העקדה, אם נפרש את הפ' לפי ספורנו?
ספורנו כו, ה
אֲרַמִּי
אבֵד
אָבִי. הִנֵּה אָבִי שֶׁהָיָה יַעֲקב, הָיָה זְמַן מָה "אֲרַמִּי אבֵד", שֶׁלּא הָיָה לו בֵּית מושָׁב,
וּבְכֵן לא הָיָה מוּכָן לְהַעֲמִיד גּוי רָאוּי לָרֶשֶׁת אָרֶץ.
2. למי משניהם יש להביא ראיה מתהילים קי"ט קע"ו?
ג.
כו,
יא
רש"י:
והגר
אשר
בקרבך
– (שם מכות יט)
מביא ואינו קורא,
שאינו יכול לומר לאבותינו:
רמב"ם
הלכות
בכורים
ד' הלכה
ג':
הגר מביא וקורא שנאמר באברהם (בראשית י"ז)
"אב המון גויים נתתיך", הרי הוא אב לכל הגויים כולם, שנכנסים תחת כנפי שכינה. ולאברהם היתה השבועה תחילה שיירשו בניו את הארץ.
מהו ההבדל העקרוני בין דברי המשנה המובאים ברש"י לבין דברי הירושלמי המובאים ברמב"ם?
ועיין לזה תשובת הרמב"ם לגר צדק ששאלו אם יש לומר בתפילות וברכות "אלוקינו ואלוקי אבותינו"
"ושהנחלת את אבותינו".
(מדפס באגרות הרמב"ם,
מגלות "אמנות"
לבתי ספר מס'
181 עמ'
43).
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שביעית (תש"ח)
פרשת כי תבוא
כ"ו א' – י"א
הערה:
גליון זה הוא המשך גליון כי תבוא תש"ז העוסק בעיקר בטעם מצות מקרא בכורים.
א.
כו,
י"א.
ושמחת
בכל
הטוב
אשר
נתן
לך
ה'…
אתה
והלוי
והגר
רש"י:
והגר
אשר
בקרבך
– (שם מכות יט)
מביא ואינו קורא,
שאינו יכול לומר לאבותינו:
רמב"ם
בכורים
ד' הלכה
ג':
הגר מביא וקורא שנאמר באברהם (בראשית י"ז)
"אב המון גויים נתתיך", הרי הוא אב כל הגויים כולם, שנכנסים תחת כנפי שכינה.ולאברהם היתה השבועה תחילה שיירשו בניו את הארץ.
וזו
תשובתו
של הרמב"ם
באגרתו
לגר צדק
עובדיה
בענין
זה:
אמר משה ברבי מימון, משני גלות ירושלים אשר בספרד,
הגיעו אלינו שאלות מרנא ורבנא עובדיה המשכיל המבין גר הצדק ישלם ה' פעלו ותהי משכרתו שלמה מעם ה' אלקי ישראל אשר בא לחסות תחת כנפיו.
שאלה על עסקי הברכות והתפלות.
היש לך לומר:
"אלקינו ואלקי אבותינו",
"ואשר קדשנו במצותיו וצונו", "ואשר הבדילנו", "ושהוצאתנו מארץ מצרים",
"ושעשה נסים לאבותינו",
וכל כיוצא כאלו הענינים. יש לך לומר הכל כתקנן,
ואל תשנה דבר,
אלא כמו שיתפלל ויברך כל אזרח מישראל כך ראוי לך לברך ולהתפלל, בין שתתפלל יחידי בין שתהיה שליח צבור.
ועקר הדבר שאברהם אבינו הוא שלמד כל העם והשכילם והודיעם דת האמת ויחודו של הקדוש ברוך הוא ובעט בעבודה זרה והפר עבודתה והכניס בנים רבים תחת כנפי השכינה ולמדם והורם וצוה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דרך ה', וגומר.
לפיכך כל מי שנתגיר עד סוף כל הדורות וכל המיחד שמו של הקדוש ברוך הוא כמו שהוא כתוב בתורה,
מתלמידיו של אברהם אבינו עליו השלום הוא,
ובני ביתו כלם,
והוא החזיר כל העתידים להתגיר בצואתו שצוה את בניו ואת ביתו אחריו. נמצא אברהם אבינו עליו השלום הוא אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו,
ואב לתלמידיו והם כל גר שנתגיר, לפיכך יש לך לומר: "אלהינו ואלקי אבותינו"
שאברהם עליו השלום הוא אביך.
ויש לך לומר:
"שהנחלת את אבותינו",
שלאברהם נתנה הארץ,
שנאמר לו: קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה. מאחר שנכנסת תחת כנפי השכינה ונלוית אליו אין כאן הפרש בינינו ובינך לכל דבר, ודאי יש לך לברך "אשר הנחילנו", "ואשר הבדילנו", שכבר בחר בך הבורא והבדילך מן האמות ונתן לך התורה, שהתורה לנו ולגרים נתנה, שנאמר:
(במדבר ט"ו ט"ו)
הקהל,
חקה אחת לכם ולגר הגר אתכם. ודע כי אבותינו שיצאו ממצרים רבם עובדי עבודה זרה היו במצרים,
נתערבו בגוים וילמדו ממעשיהם, עד ששלח הקדוש ברוך הוא משה רבנו,
רבן של כל הנביאים, והבדילנו מן העמים והכניסנו תחת כנפי השכינה לנו ולכל הגרים ושח לכלנו חקה אחת. ואל יהא יחוסך קל בעיניך:
אם אנחנו מתיחסים לאברהם יצחק ויעקב, אתה מתיחס למי שאמר והיה העולם. וכל מה שאמרנו לך בענין הברכות שלא תשנה, כבר ראיה לזה ממסכת בכורים.
תמן תנינן: "הגר מביא ואינו קורא, שאינו יכל לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו,
וכשהוא מתפלל בבית כנסת אומר:
אלקי אבותיכם, ואם היתה אמו מישראל אומר אלהי אבותינו,
וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלקי ואלקי אבות ישראל". זהו סתם משנה,
והיא לר' מאיר ואינה הלכה,
אלא כמו שנתפרש בירושלמי. תמן אמרינן: "תני בשם ר'
יהודה,
גר עצמו מביא וקורא, מאי טעמיה? "כי אב המון גוים נתתיך",
לשעבר היה אב לאדם, מכאן ואילך אב לכל הבריות.
רבי יהושע מן לוי אומר:
הלכה כרבי יהודה.
הנה נתברר לך שיש לך לאמר "אשר נשבע ה'
לאבותינו",
ושאברהם אב לך ולנו ולכל הצדיקים ללכת ברכיו, והוא הדין לשאר הברכות והתפילות שלא תשנה כלום.
מהו ההבדל העקרוני בין דברי המשנה המובאים ברש"י לבין דברי הירושלמי שעליהם מסתמך הרמב"ם?
ב.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
(השוה לדבריו י"ז ט'. ואל השופט אשר יהיה בימים ההם – ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו אתה צריך לשמוע לו. לדברי רש"י כאן מקשה הרמב"ן ד"ה וטעם אל הכהן אשר עד "הכהן אשר בימיו" |
** ג'
|
|
מה קשה לו? |
ה'
|
|
מה קשה לו? לא תטה משפט – כמשמעו:
|
ט' ויתן לנו את הארץ – כמשמעו:
|
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית (תש"ט)
כי תבוא –
מצות מקרא בכורים
פרק כ"ו (א'
– י"א)
א.
באיזה שם מכנה:
דברים את מתנת הבכורים במקום אחר?
ב.
כו,
א'.
ראב"ע
והיה
כי
תבוא
– בעבור שכתב בהניח ה' (דברים כה, יט),
אמר השם, כי יש מצות הן קודם בהניח ה'
(שם),
רק כאשר תבא,
והם הבכורים והמעשר וכתיבת התורה על האבנים ובנות מזבח והברכה והקללה על שני ההרים:
1. על איזו שאלה רצה לענות?
2.
היכן מצינו את ראב"ע עוד עוסק בשאלה זו?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י.
1. ב'
זית
שמן –
זית אגורי ששמנו אגור בתוכו.
ודבש
– הוא דבש תמרים:
למה פירש רש"י ד"ה
האלה כאן,
והלא לא נזכרו בפסוקנו והיה לו לפרשם בח' ח'?
2. ב'
ד"ה
מראשית
– ולא כל ראשית,
שאין כל הפירות חייבין בבכורים אלא שבעת המינין בלבד.
נאמר כאן ארץ,
ונאמר להלן (לעיל ח, ח)
ארץ חטה ושעורה וגו', מה להלן משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, אף כאן שבח ארץ ישראל שהן שבעה מינין
צידה
לדרך:
לאו דוקא תאנה אלא הוא הדין "אשכול ענבים שבכר,
רימון משבעת המינים,
אלא חד מנייהו (אחד מהן) נקט רש"י,
ויש לשאול: כיון דגפן מוקדם בפסוק (דברים ח' ח'),
למה לא נקט רש"י "ורואה אשכול ענבים שבכר"?
נסה לענות על שאלתו.
3.** ג'
אשר
יהיה
בימים
ההם
– אין לך אלא כהן שבימיך,
כמו שהוא:
מה היא תלונת הרמב"ן על רש"י?
רמב"ן כו ג
וטעם
אל הכהן
אשר יהיה
בימים
ההם –
אל הכהן אשר יהיה שם בימים ההם,
כי הם נתונים לאנשי משמר ככל הקרבנות,
לא שיוליך עמו כהן מעירו להקריב בכוריו.
ורש"י כתב אין לך אלא כהן שיהיה בימיך, כמות שהוא. ולא הבינותי זה,
כי בענין הזקן ראוי לומר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם" (לעיל יז ט),
אע"פ שאינו גדול וחכם כשופטים הראשונים אשר היו לפנינו מן העולם צריך לשמוע לו, יפתח בדורו כשמואל בדורו, אבל בהקרבת הבכורים למי יביאם אם לא לכהן אשר יהיה בימיו:
וכן ראיתי בספרי (תבוא ג), ובאת אל הכהן אשר יהיה,
זו היא שר'
יוסי הגלילי אומר וכי תעלה על דעתך כהן שאינו בימיך, אלא כהן שהוא מוחזק וכשר לך באותן הימים, היה קרוב ונתרחק כשר, וכן הוא אומר (קהלת ז י)
אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה וגו'. ונראה שהם ידרשו בזה, שאם הקריב בכורים או עולה וקרבנות בכהן שהוא בחזקת כשר ולאחר זמן נמצא שהוא בן גרושה הקרבנות כשרין, כמו שמוזכר בפרק האחרון של קידושין (סו ב). ויכנס בו עוד,
שאם היה קרוב ונתרחק כשר,
וזה לענין הזקן שאינו נדון על פי קרוב, ואינו ענין בבכורים…
(והשוה:
רש"י דברים י"ז ט'
ואל
השופט
אשר
יהיה
בימים
ההם
– ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו אתה צריך לשמוע לו. אין לך אלא שופט שבימיך:
כיצד תוכל להגן על רש"י בפני טענות הרמב"ן?
4. ג'
ואמרת
אליו
– שאינך כפוי טובה:
מה יש צרך להוסיף מלים אלה?
ד.
כו,
ג'.
הגדתי היום לה'
אלוקים כי באתי…
1. למה אומר "הגדתי",
והלא עדיין לא הגיד?
עיין:
שמו"א
כ"ד
י"ח ואתה
הגדת
היום
את
אשר
עשית
אתי
טובה.
שמו"ב
י"ט
ז כי
הגדת
היום
כי
אין
לך
שדים
ועבדים.
2.
כיצד יש להסביר למה נאמר "לה'
אלוקיך"
ולא נאמר "לה'
אלוקי".
עיין:
שמו"א
ט"ו
ל':
ושוב
עמי
והשתחויתי
לה'
אלוקיך.
מלכ"ב
י"ט
ד':
אולי
ישמע
ה'
אלוקיך
את
כל
דברי
רבשקה.
ה.
כו,
ה'.
ארמי אבד אבי וירד מצרימה…
ויהי שם לגוי גדול עצום ורב.
1. מה פירוש שלש המלים הראשונות לפי:
ת"א:
ותתיב ותימר קדם יי אלהך לבן ארמאה בעא לאבדא [לאובדא]
ית אבא ונחת למצרים ודר תמן בעם זעיר והוה תמן לעם רב תקיף וסגי:
רש"י:
ארמי
אבד
אבי
– מזכיר חסדי המקום ארמי אובד אבי, לבן בקש לעקור את הכל,
כשרדף אחר יעקב.
ובשביל שחשב לעשות,
חשב לו המקום כאלו עשה,
שאומות העולם חושב להם הקב"ה מחשבה [רעה]
כמעשה:
ראב"ע:
וענית
– יתכן,
שישאלו הכהנים לאמר,
'מה זה שהבאת'?
על כן: וענית.
או כדמות תחלה,
וכן ויען איוב הראשון (איוב ג, ב).
אובד
אבי – מלת אובד מהפעלים שאינם יוצאים, ואילו היה ארמי על לבן,
היה הכתוב אומר מאביד או מאבד. ועוד,
מה טעם לאמר 'לבן בקש להאביד אבי', וירד מצרימה?
ולבן לא סבב לרדת אל מצרים. והקרוב,
שארמי הוא יעקב.
כאילו אמר הכתוב:
כאשר היה אבי בארם, היה אובד, והטעם – עני בלא ממון.
וכן תנו שכר לאובד (משלי לא, ו).
והעד:
ישתה וישכח רישו (שם שם, ז).
והנה הוא ארמי אובד היה אבי,
והטעם,
כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם. גם גר היה במצרים, והוא היה במתי מעט,
ואחר כן שב לגוי גדול,
ואתה ה' הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה. ואל יטעון טוען,
איך יקרא ארמי?
והנה כמוהו יתרא הישמעאלי (דה"א ב, יז)
והוא ישראלי, כי כן כתוב.
במתי – סמוך,
כי לא נמצא לשון יחיד,
ו'מתים'
– לשון רבים. ורבי יונה דקדק אותה כולה באר היטב בערך 'מתה':
רשב"ם:
ארמי
אובד
אבי
– אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם. כדכת'
לך לך מארצך,
וכדכת'
ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי.
לשון אובד ותועה אחד הם באדם הגולה כדכת' תעיתי כשה אובד בקש עבדך,
צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום. כלומר מארץ נכריה באו אבותינו לארץ הזאת ונתנה הקב"ה לנו:
ספורנו:
אֲרַמִּי
אבֵד
אָבִי. הִנֵּה אָבִי שֶׁהָיָה יַעֲקב, הָיָה זְמַן מָה "אֲרַמִּי אבֵד", שֶׁלּא הָיָה לו בֵּית מושָׁב,
וּבְכֵן לא הָיָה מוּכָן לְהַעֲמִיד גּוי רָאוּי לָרֶשֶׁת אָרֶץ.
סדר את המפרשים לקבוצות והסבר מעלותיה וחסרונותיה על כל דעה!
2.
אברבנאל:
… ולכל הדעות יקשה הקשר, מה ענין אדם לענין מצרים?
נסה להסביר את הקשר הזה?
3. ספרי:
וירד מצרימה: אנוס על פי הדבור.
היכן נאמר דבור זה? (שאלה זו סובלת שתי תשובות,
מצא את שתיהן והכרע ביניהן?)
4.**
נוסחת
הגדת ליל
הפסח
שברמב"ם (סוף הלכות חמץ ומצה):
גדול ועצום כמו שנאמר (שמות א' ד')
ובני ישראל פרו וישרצו ירבו ויעצמו… ורב כמו שנאמר (יחזקאל ט"ו ז') "טובה כצמח השדה נתתיך ותרבי ותגדלי…"
למה לא הסתפק בשמות א'
ז'
המוכיח את צדקת שלשת התארים "גדול עצום ורב"
ומה צרך להביא לתאר "רב"
ראיה מיחזקאל ט"ז ז'?
ו.
כו,
ו'.
וירעו אותנו המצרים.
נוסחת
אגדת ליל
פסח
שברמב"ם:
וירעו אותנו כמו שנאמר (שמות א' י')
הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו.
(השוה
מדרש
תנאים:
וירעו אותנו כמו שנאמר (שמות ח' כ"ג)
ומאז באתי אל פרעה… הרע לעם הזה…
)
1.
כיצד מפרשת האגדה את הבטוי "וירעו אותנו".
2. במה היא נוטה מן הפשט?
3. מה מאלצה לנטות מן הפשט?
עצה
טובה: לסדר הבאת הבכורים למד משנה בכורים ג'
משנה א' – ד'.
השאלות המסומנות *
קשות,
המסומנות ** קשות ביותר, יענה כ"א לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלוש עשרה (תשי"ד)
כי תבוא –
מצות מקרא בכורים
כ"ו (א'-י"א)
הערה:
לפרטי הפסוקים האלה השוה גליון כי תבוא תש"ט לטעם המצוה עיין גליונות כי תבוא תש"ז – תש"ח.
א.
שאלה כללית:
שים
לב:
א'.
והיה
כי
תבוא
אל
הארץ
אשר
ה'
אלוקיך
נותן
לך…
ב'.
ולקחת
מראשית
כל
פרי
האדמה
אשר
תביא
מארצך
אשר
ה'
אלוקיך
נותן
לך…
ג'…
והי כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה'
לאבותינו לתת לנו.
ו'.
וירעו
אותנו
המצרים
ויענונו
ויתנו
עלינו
עבודה
קשה.
ט'.
ויביאנו
אל
המקום
הזה
ויתן
לנו
את
הארץ
הזאת
י'.
ועתה
הנה
הבאתי
את
ראשית
פרי
האדמה
אשר
נתת
לי.
י"א.
ושמחת
בכל
הטוב
אשר
נתן
לך
ה'.
בובר
"בין
עם לארצו"
לפרק
ט':
הוא,
האלוקים,
הוא הנותן. גם כאן כמו במקומות רבים במקרא, מתבלט העיקר ע"י זה, שבפרק הכולל את המצוה ואת התפלה חוזר שבע פעמים הפעל "נתן".
היינו,
שלש הפעמים הראשונות ושלש הפעמים האחרונות מכוונות המלה למתנת אלוקים לישראל;
ואלו בין אלה לאלה נמצא "נתן"
מוזר,
ודאי לא כדי להשלים את המספר שבע בלבד, אלא קודם כל כדי להמחיש ביותר את הקרקע השלילי שמאחורי הבחינה האלוקית. המצבים הם ש"נתנו עלינו עבודה קשה".
מסוג זה היא ה"נתינה"
ההיסטורית של עולם הגויים לישראל,
נתינת אלוקים משחררת אותו ממנה.
1. מהו – לפי ריבוי זה של מלת "נתן"
בפרשתנו – הטעם של מצות הבאת בכורים?
2. מהו הטעם להזכרת שעבוד מצרים לפי הפירוש המקובל ומהו טעמה לפי דברי בובר?
3.**
הידועים לך עוד מקומות בתורה בם חוזרת המלה העיקרית ("המלה המדריכה") שבע פעמים?
ב.
השוה:
א'.
כי
תבוא…
וירשת
וישבת
בה
ב'.
ולקחת…
ושמת
בטנא
והלכת
ג'.
ובאת…
ואמרת…
ד'.
וענית
ואמרת…
כל הפעלים האלה באים בלשון נוכח יחיד,
ואולם יש הבדל בין הוראת לשון היחיד שבפסוק א'
לבין הוראת לשון היחיד שבפסוקים הבאים לאחריו.
הסבר מהו ההבדל?
ג.
כו,
ב'.
ולקחת מראשית כל פרי האדמה
רש"י:
ד"ה
מראשית: ולא כל ראשית שאין כל הפחות חייבין…
רש"י:
ד"ה
מראשית: אדם יורד לתוך שדהו.
1.* מה ראה רש"י לבאר ד"ה הזה "מראשית"
פעמים ומהו ההבדל בין שני פרושיו.
2.* מה טעם הכניס רש"י לפסוק זה ד"ה "זית שמן" שלא הוזכר כלל בפרשתנו אלא בפרשת עקב (פרק ח')?
ד.
כו,
ג'.
הגדתי היום לה'
אלוקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו.
1.
הסבר למה נאמר "כי באתי אל הארץ" ולא נאמר "כי באו אבותי"
והרי המצוה לדורות נתנה ולא לדור. באי הארץ בלבד,
ומה הרעיון המתבטא בגוף ראשון יחיד זה?
2.**
היכן מצינו רעיון זה שוב.
ה.
כו,
ה'.
וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך.
ראב"ע:
יתכן שישאלו הכהנים:
מה זה שהבאת?
על כן "וענית".
או כדמות תחילה,
וכן "ויען איוב" הראשון (איוב ג' ב').
1.* מה קשה לו בפסוקנו?
2.* מה ההבדל בין שני פירושיו?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, יפתור כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השמונה עשרה (תשי"ט)
כי תבוא –
מצות מקרא בכורים
כ"ו (א'
– י"א)
א.
שאלה כללית:
שים
לב:
א'.
והיה
כי
תבוא
אל
הארץ
אשר
ה'
אלוקיך
נותן
לך…
ב'.
ולקחת
מראשית
כל
פרי
האדמה
אשר
תביא
מארצך
אשר
ה'
אלוקיך
נותן
לך…
ג'...
והי
כי
באתי
אל
הארץ
אשר
נשבע
ה'
לאבותינו
לתת
לנו.
ו'.
וירעו
אותנו
המצרים
ויענונו
ויתנו
עלינו
עבודה
קשה.
ט'.
ויביאנו
אל
המקום
הזה
ויתן
לנו
את
הארץ
הזאת
י'.
ועתה
הנה
הבאתי
את
ראשית
פרי
האדמה
אשר
נתת
לי.
י"א.
ושמחת
בכל
הטוב
אשר
נתן
לך
ה'.
בובר
"בין
עם לארצו"
לפרק
ט':
הוא,
האלוקים,
הוא הנותן. גם כאן כמו במקומות רבים במקרא, מתבלט העיקר ע"י זה, שבפרק הכולל את המצוה ואת התפלה חוזר שבע פעמים הפעל "נתן".
היינו,
שלש הפעמים הראשונות ושלש הפעמים האחרונות מכוונות המלה למתנת אלוקים לישראל;
ואלו בין אלה לאלה נמצא "נתן"
מוזר,
ודאי לא כדי להשלים את המספר שבע בלבד, אלא קודם כל כדי להמחיש ביותר את הקרקע השלילי שמאחורי הבחינה האלוקית. המצבים הם ש"נתנו עלינו עבודה קשה".
מסוג זה היא ה"נתינה"
ההיסטורית של עולם הגויים לישראל,
נתינת אלוקים משחררת אותו ממנה.
1. מהו – לפי ריבוי זה של מלת "נתן"
בפרשתנו – הטעם של מצות הבאת בכורים?
2. מהו הטעם להזכרת שעבוד מצרים לפי הפירוש המקובל ומהו טעמה לפי דברי בובר?
3.**
הידועים לך עוד מקומות בתורה בם חוזרת המלה העיקרית ("המלה המדריכה") שבע פעמים?
ב.
כו,
ה'.
ארמי עובד אבי
רש"י:
מזכיר חסדי המקום:
ארמי אובד אבי – לכן בקש לעקור את הכל כשרדף אחרי יעקב…
ראב"ע:
מלת אובד מהפעלים שאינם יוצאים,
ואלו היה ארמי על לבן היה הכתוב אומר "מאביד"
או "מאבד".
ועוד מה טעם לאמר: לבן בקש להאביד אבי וירד מצרימה, ולבן לא סבב לרדת אל מצרים, והקרוב שארמי הוא יעקב, כאילו אמר הכתוב כאשר היה אבי בארם היה אובד והטעם עני בלא ממון וכן (משלי ל"א ו') "תנו שכר לאובד",
והעד "ישתה וישכח רישו",
והנה הוא ארמי אובד היה אבי, והטעם:
כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם, גם גר היה במצרים והוא היה במתי מעט ואחר כן שב לגוי גדול,
ואתה ה' הוצאתנו מעבדות ותתן לנו ארץ טובה.
ואל יטען טוען:
איך יקרא ארמי?
והנה כמוהו יתרא הישמעאלי (בדברי הימים א'
ב'
י"ז)
והוא ישראלי (שמואל ב' י"ז כ"ה),
כי כן כתוב.
רשב"ם:
אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם, כדכתיב "לך לך מארצך"
וכדכתיב "ויהי כאשר התעו אותי אלוהים מבית אבי"
(בראשית כ' י"ג).
לשון "אובד"
ו"תועה"
אחד הם באדם הגולה, כדכתיב (תהילים קי"ט)
"תעיתי כשה אובד",
(ירמיהו ג' ו')
"צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום". כלומר:
מארץ נכריה באו אבותינו לארץ הזאת ונתנה הקבה"ו לנו.
ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי: כי לא על ידי עשתה זאת כי אם בחסדך זכיתי בה.
גור
אריה
(מהר"ל
מפראג) לדברי
ראב"ע
הנ"ל:
והראב"ע השיב על חכמי האמת כי היה לו לכתוב "ארמי מאבד אבי…
והוא השיג על חכמים וטען עליהם משא של מחט וטען על עצמו אלף גמל טעונים.
כי קושיה שהקשה על חכמים אפשר לתרצה בהרבה פנים:
נוכל לומר כי אובד הוא שם דבר וארמי היה אבידת אבי,
פירוש כי לבן הארמי הוא בעצמו אבידת אבי כי תמיד חושב עליו להאבידו,
ואלו כתב "מאבד"
היה במשמע רק שפעם אחת חשב עליו רע, לכך כתב "אובד אבי" כאלו ארמי היה אבדתו, והוא שם דבר על משקל "ואחריתו עדי אובד".
… כי בהרבה מקומות יקרא מכת הדבר בשם הדבר המסובב ויקרא כשהוא מונח במקום שראוי להכשיל "מכשול"
ולא "מכשיל".
… וכך אני משיב על בעלי הדקדוק אשר קשה עליהם להוציא המלה מלשון הדקדוק,
אף כי הרבה פעמים כתבו על מלות שהם "מלה זרה", כאשר הוא פועל עומד וצריך לפרשו יוצא (בבראשית ל"ב)
"כי גוי אובד עצות הם",
וכן (תהילים ב') "ותאבדו דרך", אף שהוא נדחק בפירוש המלה לפרשה עד שעשה אותה פעל עומד,
הרי הסכים למתרגם שתרגם "מאבדי עצות אינון".
אם כן עשה מפעל עומד יוצא, וכן ראוי לו ולרד"ק אשר הלך אחריו לפרש המלה הזאת בכאן ולא לילך אחר דעתו לחלוק על דברי חכמים, ועל דברי המתרגם (אונקלוס),
כי לא מלה זרה אחת כזאת תמצא במקרא וכלם יש להם טעם אמת גמור, אף זאת כאחת מהם כי טעם אשר אמרנו אינו רחוק, ולא בשמים הוא,
ועוד יש לומר:
מאחר שלא יצאה המחשבה לפעל שלא אבדו,
נאמר אצל פעל עומד, כי הפעולה עמדה ולא יצאה לפעל!
אבל מה שכתב הראב"ע אין לו ידים ורגלים,
כי הוא כתב שיעקב יקרא "ארמי"
ולמה יקרא "ארמי"
ואברהם היה נקרא "אברהם העברי", אף שהיה בארץ ישראל נקרא על שם הקודם, ולמה לא כתבה תורה "בארם היה אובד אבי "?
וקושיה זאת היא יותר גדולה מן הקושיה שהקשה הוא על רבותינו ז"ל!…
ועוד באיזה מקום מצא שיהיה "אובד"
– עני?
רווה"ה
(ר'
וולף
היידנהיים) "הבנת
המקרא" לדברי
רש"י
הנ"ל:
לפי פירוש רש"י עיקר "אובד"
פועל ו"אבי"
פעול.
ואם תאמר: יתכן להיות פועל אם איננו יוצא? דע והבן שאין "אובד"
פעל קל אבל הוא פעל עבר מבנין פועל,
שכבר הניחו הקדמונים לבנין מיוחד לעצמו, והעבר ממנו פועל פועלה פועלת כמו (שופטים ד') "והיא שופטה את ישראל בעת ההיא".
שהוא פעל עבר מבנין זה (=בנין פועל)
ואיננו בינוני מהקל,
כעדות המלים "בעת ההיא" ולא "בעת הזאת". וכן (שמואל א' כ"א ב') "ואת הנערים יודעתי למקום פלוני אלמוני" (שמואל א' כ"א ב') וכן (תהילים ע"ז)
"זורמו מים עבות"
לדעת הרד"ק בפרושו. ולדעתי "ופרעה חולם" (בראשית מ"א)
גם הוא פעל עבר ומזה הבנין ואין צורך להוסיף מלת "היה"
וכן (הושע י"ג)
"וכמוץ יסוער מגורן"
פעל יוצא מבנין זה, וכפירוש רש"י לא מאשר לא נקרא שם פועלו,
שהרי העי"ן בצר"י.
וכן (ישעיה מ"ד)
"יתארהו בשרד… ובמחוגה יתארהו",
הראשון מבנין הכבד הדגוש, והשני מן הבנין הזה (פועל).
וכן עוד כמה תיבות בפעלים השלימים הנראים זרים והמה נכונים בבנין זה. ולכן הרמ"ק והרד"ק קיימו וקבלו בנין זה בספריהם…
ומה שיורה עוד על מציאות הבנין הזה הוא שכבר מצאנוהו בלשון ערב, והוא שם הבנין השלישי, ולפי עדות בעלי לשונם יבוא להורות על תדירות תשוקת הפועל לפעולתו עד שהוא מבקש אותה תמיד.
לכן יפה פרשו חז"ל "אובד"
– בקש להאביד, כי כן עיקר הוראת בנין זה. ונראה לי שלכך הוא נבנה על משקל בינוני קל לרמוז על תדירות התשוקה ההוא בפועל ואחרי שת"א והספרי ופסקתא ורש"י פרשו הכתוב על פי הבנין הזה,
לכן גם אנחנו אשרנוהו וקיימנוהו ובו נמלטו תיבות מזרותם.
1.
הסבר מה ההבדל בין רש"י – ראב"ע – רשב"ם ומהי מעלת וחולשת כל אחד מהם?
שים לב בייחוד להקשר!
2. מה ההבדל בין בעל גור אריה לבין רווה"ה בדברי הגנתם על פירוש חז"ל?
3. *
התוכל להסיר תלונת גור אריה מעל ראב"ע ולהגן על פרוש ראב"ע?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מה קשה במלים אלה עד שראה רש"י צורך לפרשם? |
ג' |
|
מה קשה במלה זו – המצויה כל כך הרבה פעמים בכתוב – שראה צורך לפרשה? |
ה' |
|
* מה קשה לו בפסוק, ולמה הוסיף רש"י את המלים "ועוד אחרים" שאינם בפסוק? |
ה' |
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה התשע עשרה (תש"ך)
פרשת כי תבוא
פרק כ"ו,
טז – יט
א.
שאלת מבנה
רמב"ן
דברים
הקדמה
לספר
דברים:
הספר הזה עניינו ידוע שהוא משנה תורה;
יבאר בו משה רבנו לדור הנכנס בארץ רוב מצוות התורה הצריכות לישראל, ולא יזכיר בו דבר בתורה הכהנים, לא במעשה הקרבנות ולא בטהרת הכהנים ובמעשיהם,
שכבר באר אותם להם והכהנים זריזים הם ולא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה. אבל בישראל יזהיר המצוות הנהוגות בהם פעם אחר פעם,
להוסיף בהן ביאור,
ופעמים שלא יזכיר אותן רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות, כמו שיבוא בספר הזה, בענייני עבודה זרה אזהרות מרובות זו אחר זו, ותוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל עונשי העברות ועוד יוסיף בספר הזה קצת מצוות שלא נזכרו כלל…… וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עוונותיהם,
כמה ימרוהו במדבר,
וכמה התנהג עמהם הקב"ה במידת הרחמים….
רמב"ן
דב' א,
א:
אמר:
"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" (א,
א),
על המצוות אשר יזכיר בכל הספר מתחילת עשרת הדברות בפרשת ואתחנן,
כמו שאמר (א,
ה)
"הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר",
כי על התורה ידבר….
ושיעור הכתובים האלה:
אלה המצוות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן,… "בארבעים שנה" – לצאתם ממצרים –
"באחד לחדש העשתי עשר,… ככל אשר ציווה ה' אותו אליהם". והיה זה –
אחרי הכותו את סיחון… ועוג…….
בארץ מואב שם – "הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר".
ויאמר:
"ה'
אלקינו דיבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת וגו'
". והטעם:
כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצוות,
אמר להם בתחילת דבריו: "ה'
אלקינו דיבר אלינו בחורב" – אחרי שנתן לנו עשרת הדברים,
שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן, וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה.
ונמשכו דברי הפתיחה הזאת, עד שהשלים בהם בפסוק: "ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצווך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה'
אלקיך נותן לך כל הימים"
(להלן פרק ד,
פסוק מ). אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (להלן ה, א):
"שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום".
והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות,
שישמעו
אותם
בביאור
מפי המקבל
אותם מפיו של הקב"ה.
ואחרי כן הודיעם יחוד השם "שמע ישראל ה'
אלקינו ה' אחד"
(להלן ו, ד).
וכל המצוות שבספר הזה. ולכך יפרש בכאן:
"אשר דבר משה אל כל ישראל" ושם "ויקרא משה אל כל ישראל",
כי ביאור התורה ותשלום המצוות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה.
ומפני
שהאריך
בדברי
הפתיחה
הזאת, חזר
הכתוב
למקום
שפסק בתחילת ביאור התורה ואמר (להלן ד, מד–מה):
"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים"….
והנה הזכיר בכאן שני דברים:
אמר שדיבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם, וזה רמז אל המצוות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה.
ואמר שהם ככל אשר ציווה אותו ה'
לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה,
והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם "וידבר ה' אל משה", ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב"ה.
ואמר עוד כי "הואיל משה באר את התורה",
וזה רמז במצוות שנאמרו כבר,
שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים.
רמב"ן
כו,טז:
היום הזה ה'
אלקיך מצוך לעשות:
הנה השלים משה לבאר
את התורה
ולחדש
כל המצוות
אשר ציווה
אותו ה'
לחדש
להם, ולכך אמר: "היום הזה ה'
אלקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים", כי כבר השלמתי לך הכל.
והזכיר "ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך"
– והלב והנפש כבר פירשתים (לעיל ו, ה עיין שאלה ג.)
1. מהו מבנה ספר דברים כולו על פי דבריו אלה ומהו תפקידם של פסוקינו טז–יט בתוך הספר כולו?
2. מה הקושי הגדול בספר דברים ובפסוקנו (טז)
המתיישב ע"י דבריו אלה?
3.
הסבר את המקומות המודגשים!
ב.
כו,
טז:
היום הזה ה'
אלקיך מצוך לעשות את החוקים האלה
רש"י
כו, טז:
היום
הזה ה'
אלהיך
מצוך: בכל יום יהיו בעיניך חדשים,
כאילו בו ביום נצטוית עליהם.
רמב"ן
כו, טז:
היום
הזה ה'
אלקיך
מצוך
לעשות: הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצוות אשר ציווה אותו ה'
לחדש להם, ולכך אמר: "היום הזה ה'
אלקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים", כי כבר השלמתי לך הכל.
והזכיר "ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך"
– והלב והנפש כבר פירשתים (לעיל ו, ה).
אור
החיים
כו ,
טז:
היום
הזה: וכי היום הוא מצווה והלא כבר ציווה בהר סיני?
… ונראה שכוונת הכתוב היא על זה הדרך.
לפי שכל התורה ציווה אותה ה' בהר סיני, בין דברים שיש בהם קום עשה באותו זמן, בין דברים שאינם בקום עשה אלא לאחר זמן, כאותם האמורים בפרשה זאת, ביכורים ומעשרות שאינם נוהגים אלא בארץ, וציווה ה' אותם הגם שלא היה זמנם,
מטעם כדי ללמוד אותם ולקבל שכר על קבלתם.
ואמר להם משה כי הן היום מצווה אותם לעשות החוקים האלה,
שהם ביכורים ומעשרות,
– שעד היום נצטוו ללמוד דיניהם לבד, והיום הזה מצווה אותם לעשות כי הגיעו לארץ, ותיבת היום, לאו דווקא, אלא זכר זמן המוכן בשם היום הזה.
מה בין שלושת הפרשנים האלה בהבנת המושג "היום"
בפסוק זה?
ג.
כו,
טז:
…
ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך:
אבן
עזרא ו,
ה:
בכל
לבבך
ובכל
נפשך: הלב הוא הדעת והוא כינוי לרוח המשכלת…וכן חכם לב….
נפשך:
היא הרוח שבגוף והיא המתאווה….
רמב"ן
ו, ה:
על דעת המדרש (ספרי ואתחנן ו)
הלב הנזכר כאן הוא הכח המתאווה, כעניין תאוות לבו נתת בכל
לבבך: לו (תהלים כא, ג),
אל תחמוד יפיה בלבבך (משלי ו, כה);
אם כן –
"בכל נפשך" הנפש המשכלת.
וכדברי רבותינו שדורשין בגמרא (ברכות נד )
מכאן יהרג ואל יעבור, יהיה "בכל נפשך"
תוספת,
מפני שאמר "בכל לבבך ובכל מאדך" אמר גם כן – "בכל נפשך".
או שנקראו היסורין או האברים חצי הנפש,
ובהריגה יאמר "בכל נפשך".
ור'
אברהם (הראב"ע)
אמר:
כי "נפשך"
המתאווה,
כמו "ואכלת ענבים כנפשך שבעך (להלן כג, כה);
"נפש שבעה תבוס נופת" (משלי כז, ז);
"אל תתנני בנפש צרי" (תהלים כז, יב).
"ובכל לבבך" הוא הדעת, והוא כינוי לרוח המשכלת, וכמוהו:
"חכם לב יקח מצוות" (משלי י, ח).
ודברו קרוב בפירוש "בכל לבבך", ממה שאמר: "והיו הדברים האלה…
על לבבך" (דברים ו, ו).
טז:
היום
הזה
ה'
אלקיך
מצוך
לעשות
את
החקים
האלה
ואת
המשפטים
ושמרת
ועשית
אותם
בכל
לבבך
ובכל
נפשך.
ספורנו
כו, טז:
בכל
לבבך: שתכיר בלי שום ספק שראוי לעשות רצונו.
ובכל
נפשך: שלא יניא אותך כח מתאווה בהיותך מכיר מעלת מי שציווה ותועלת מצוותיו.
1. מה ההבדל בין הפרשנים הנ"ל בפירוש המושגים "לב"
ו"נפש"?
** 2.
הסבר את המילים המסומנות–מודגשות בדברי הרמב"ן!
** 3.
מדוע יש קושי בביטוי בכל נפשך אם נפרשנו כחז"ל ואין קושי זה קיים לגבי "בכל לבבך"?
* 4.
מה ראה ספורנו להפוך את לשון פסוקנו החיובית "ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך" ללשון שלילית "שלא יניא אותך כח מתאווה…"?
ד.
כו,
יז:
אֶת
ה'
הֶאֱמַרְתָּ
הַיּוֹם
לִהְיוֹת
לְךָ
לֵאלֹהִים
וְלָלֶכֶת
בִּדְרָכָיו
וְלִשְׁמֹר
חֻקָּיו
וּמִצְוֹתָיו
וּמִשְׁפָּטָיו
וְלִשְׁמֹעַ
בְּקֹלוֹ:
יח:
וַה'
הֶאֱמִירְךָ
הַיּוֹם
לִהְיוֹת
לוֹ
לְעַם
סְגֻלָּה
כַּאֲשֶׁר
דִּבֶּר
לָךְ
וְלִשְׁמֹר
כָּל
מִצְוֹתָיו:
רש"י
כו, יז:
האמרת
והאמירך: אין להם עד מוכיח במקרא.
ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה: הבדלת לך מאלהי עובדי כוכבים להיות לך לאלהים והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה.
ומצאתי להם עד והוא לשון תפארת כמו:
"יתאמרו כל פועלי און" (תהלים צד, ד).
[ ובתהלים צד, ד:
יתאמרו:
פירש רש"י:
ישתבחו,
כמו "האמרת – האמירך".]
בעל
דברי
דוד: מפרש
את דברי
רש"י
הנ"ל:
"לשון הפרשה והבדלה",
פירשו רש"י מסברא ולבסוף מצא לו עד, ודבריו הראשונים לא זזו ממקומם,
כי יש בהם גם כן פירוש שהוא לשון הפרשה,
והוא נכון לפי העניין. ובתהלים:
"יתאמרו כל פועלי און" פירש רש"י:
"יתאמרו"
ישתבחו,
כמו "האמרת – האמירך".
וזהו כפירוש בתרא דכאן, דאין שייך שם פירוש קמא.
ר'
וולף
היידנהיים:
(בפירושו "הבנת המקרא" על פירוש רש"י)
מבאר דבריו הנ"ל:
דברי רש"י כאן נגמרים במילים "לעם סגולה" והשאר הוא תוספת איזה תלמיד בחוץ, והמעתיקים הכניסוהו בפנים,
ולכן איננו בדפוסים ישנים.
**
התוכל ליישב את הסתירה בדברי רש"י בדרך אחרת ובלי להגיה את הגירסא שבחומשים שלנו?
ה.
כו,
יח:
וה'
האמירך היום להיות לו לעם סגולה…
ר'
יצחק
עראמה: בספרו
עקדת
יצחק
(שער
שמונה
ותשעים
עמ' צג):
… השבח והתפארת המגיע להם במה שלקח אותם לו לעם סגולה הוא יותר מאד מהטורח המגיע אותם בקבלת אלוהותו עליהם…
אמר:
"ולשמור את כל מצוותיו" וראה כי הוא המאמיר אותך באשר עשאך סוכן ושומר אוצרות מצוותיו היקרות מזהב ומפז אשר תלכו בה,
שלא עשה כן לזולתכם, כמו שאמר (תהלים קמז, יט–כ):
"מגיד דבריו ליעקב,
חוקיו ומשפטיו לישראל.
לא עשה כן לכל גוי…"
* מה הקושי בפסוקנו שיישב כאן ומהו יישוב הקושיה?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תש"ך]
כי תבוא
פרק כו, טז – יט
מבנה
ספר דברים
– שאינו כרונולוגי כספר בראשית וכמחציתו הראשונה של ספר שמות,
וגם אינו ערוך לפי נושאים הלכתיים כספר ויקרא, מעמיד את הלומד בפני קשיים רבים. הטיב הרמב"ן עמנו בהבהירו את שלד המבנה הזה.
ופסוקים אלה, שבהם עוסק גיליוננו הינם הזדמנות יפה לסקור את מבנה הספר כולו.
למקומות שהובאו ברמב"ן ראוי עוד להוסיף את המקומות הבאים,
שבהם הוא משלים את האמור ואלה הם:
רמב"ן
ג, כד:
ה'
אלוקים:…
והנה השלים התוכחות בזה שהודיע אותם שגרמו אבותיהם רעה על עצמם וגם עליו גרמו עונש שלא יעברו לארץ, אבל הם הבנים יעברו ויירשו אותה אם לא יהיו כאבותם דור סורר ומורה,
ולכך יתחיל עתה להזהירם בכללי המצוות, שלא יוסיפו עליהם ולא יגרעו מהם.
רמב"ן
ד, ה:
וטעם
ראה
למדתי
אתכם: ראה שאני מלמד אתכם היום,
כמו שאמר אשר אנכי מצווה אתכם היום (להלן יא, יג)
ואשר אנכי נותן לפניכם היום (בפסוק ח), או יאמר "למדתי",
מפני שהזכיר "לעשות כן בקרב הארץ", כלומר ראה בעת בואך לארץ,שלמדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה'
אלהי.
והנה מתחילה דיבר על הדבר שהוא כלל לכל עשה ולא תעשה,
ועתה יזהיר בחוקים שהם גזרותיו ובמשפטים שהם הדינים, כי אלו הם צריכין חיזוק יותר, מפני העלם טעם החוקים, ומפני כי במשפט יעמידו ארץ,
ואמר לעשות כן בקרב הארץ,
להזהיר על כולם,
כי יש חוקים רבים ומשפטים שאינן נוהגין בחוצה לארץ,
או ירמוז שעיקר המצוות כולן בארץ כמו שרמזתי בסוד הארץ (ויקרא יח, כה).
רמב"ן
ד, מא:
אז
יבדיל
משה שלש
ערים: פירש ר"א ביום שהבדיל משה שלש ערים אז אמר דברי הברית, ואינו נכון, אבל הוא כפשוטו כי משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה,
ופתח להם בדברי התוכחות, וכאשר אמר בפניהם תוכחותיו במה שעשו והאזהרות על ע"ז ועל יחוד השם והשלים להם שישמרו חוקיו ומצותיו למען ייטב להם, אז אמר במעמדם לפניהם עתה נקיים המצווה אשר ציוונו השם, ותהיינה בצר במדבר ורמות בגלעד וגולן בבשן,
ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה,
ואע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותם שבארץ כנען, אמר מצווה שבאה לידינו נקיים אותה למען ייטב לנו,
ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם, ואמר אליהם (להלן ה, א)
"שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים" וגו',
כי עתה יפתח במצוות ובביאור התורה כאשר פירשתי בתחילת סדר אלה הדברים.
רמב"ן,
יא,
לב:
ושמרתם
לעשות
את כל
החוקים
ואת
המשפטים: גם בכאן יזהיר על החוקים ועל המשפטים קודם שאר המצוות, ויזכיר תחילה המשפט בע"ז ומשמשיה כאשר פירשתי בסדר ואתחנן (לעיל ד, ה),
ואחרי כן יזכיר משפטים רבים בנביא השקר ומסית ועיר הנידחת, ויזכיר בחוקים תחילה הקרבנות במקדש,
ואח"כ איסור אכילת כל תועבה ושאר המצוות.
לשאלה ב יש להבליט –
בייחוד ללומדים הצעירים את רעיון על זמניותה של התורה.
לשאלה ג –
להבנת דברי הראב"ע – יעויין (למתקדמים)
בדברי
הראב"ע
קהלת ז,
ג.
קהלת
ז, ג:
טוב
כעס
משחוק
כי
ברע
פנים
ייטב
לב:
כבר ביארו חכמי הראיות שיש באדם שלוש נפשות: האחד "נפש הצומחת" והעניין,
כי כמו שיש במיני הצמחים והדשאים וכל עץ כח קרא שמו נפש… וכן יש באדם,
וזאת הנפש היא המתאווה והצריכה לאכול.
והנפש השנית –
נפש הבהמה והיא בעלת ההרגשות החמישה ובעלת תנודה ההולכת ממקום למקום,
וזאת הנפש גם היא באדם.
ולאדם לבדו נפש שלישית היא הנקראת "נשמה"
היא מדברת בין אמת ושקר,
בעלת החכמה… והאלוקים נטע שכל באדם, הוא הנקרא "לב"
למלאות חפץ כל נפש בעתו,
וגם עזרהו במצוות תעמודנה כל דבר על מתכונתו.
לשאלה ד הנוגעת לסגנונו של רש"י מצאתי הערה של ר'
דוד
הופמן, שאף שהיא נוגעת למקום אחר ברש"י – מכל מקום ניתן ליישב על פיה גם את הקושי אשר בדבריו כאן.
הדברים
נדפסו
במאסף
"אוצר
החיים" ספר
ששי תר"ץ
עמוד
124:
בראשית
לא, י:
עקודים
נקודים
וברודים.
על מילת ברודים פירש רש"י ז"ל:
אין לי להביא עד מן המקרא, עכ"ל.
בימי עלומי שאלתי הלא מקרא מלא הוא (זכריה ו, ג):
"סוסים ברודים אמוצים"?
ורבים מתעקשים אמרו שרש"י פירש מילת ברודים בזכריה באופן אחר.
והנה התרגום של שניהם בתורה ובזכריה היינו הך, וחלילה,
חולין הוא לעשות רש"י מאוה"ג (=מאור הגולה) ז"ל כטועה במקרא דבר בי רב דחד יומא?
ובהיותי בברלין בשנת תרס"ה בקרתי את הרב החכם הנודע מו"ה דוד האפמן נ"י ושאלתיו אודות זה ויענני בטו"ט (=בטוב טעם): אילו אמר רש"י ז"ל "אין לו דמיון במקרא" כאשר יאמר במקום שבאמת אין לו דמיון,
אז צדקת, אבל רש"י ז"ל אמר "אין לי להביא עֵד מן המקרא" שביאורו הוא כן,
יען שגם המילה השנית במקרא הוא באופן זה בלי שום פועל או תואר הפעולה שנקיש ממנו על זה וערבך ערבא צריך.
והוא לדעתו אמת וצדק.
מאיר אליעזר הכהן הרטשטיין–רפאפורט ז"ל
השאלה החשובה ביותר בגיליון היא שאלה ה והשווה לשאלה זו גם גיליון כי–תבוא תש"ה.
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מ.
פרלמן
דברים
כ"ו
ה' וענית
ואמרת
לפני
ה'
אלקיך
ארמי
אבד
אבי
וירד
מצרימה
ויגר
שם
במתי
מעט….
ספרי:
מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא להאבד ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו.
רש"י:
מזכיר חסדי המקום ארמי אבד אבי לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחרי יעקב.
ת"א:
לבן ארמאה בעא לאובדא ית–אבא.
ראב"ע:
מלת אבד מתפעלים יוצאים ואילו היה ארמי על לבן היה הכתוב אומר מאביד או מאבד,
והקריב שארמי הוא יעקב כאילו אמר הכתוב מאשר היה אבי בארם היה אובד והפשט עני בלא ממון…
ספורנו:
הנה אבי שהיה יעקב היה זמן מה ארמי אובד שלא היה לו בית מושב…
רשב"ם:
אברהם ארמי היה אובד וגולה מארץ פרס…
אנציקלופדיה
מקראית
כרך א'
טור
576:
הביטוי "ארמי עבד אבי…"
פירושו כנראה הוא,
שלשם הבעת תודה לה' על קנין הארץ,
היה האיש הישראלי מעלה את זכרון הימים שבהם היו אבותיו נדים ונדים כדרך הפרסים.
1. חלק את המפרשים הנ"ל לפי קבוצות.
2. מהו ההבדל העיקרי שביניהן?
3. דעת איזו קבוצה מתיישבת עם הטעמים?
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
דברים
כ"ו
י"ג ואמרת
לפני
ה'
אלוקיך
בערתי
הקדש
מן–הבית
וגם נתתיו ללוי לגר ליתום ולאלמנה
ככל מצותך אשר צויתני
לא–עברתי ממצותיך ולא שכחתי
י"ד
לא–אכלתי
באני
ממנו
ולא–בערתי
ממנו
בטמא
ולא–נתתי ממנו למת
שמעתי בקול ה'
אלוקי עשיתי ככל אשר צויתני
1.
היכן מסתיימת פתיחת האמירה ומה יש ללמוד מכאן על יחסי המפסיקים פזר–גרש במקרה זה?
2.
היכן נסגרת פתיחת האמירה ומדוע?
3. מהו המבנה הכללי של 2
הפסוקים הללו. שים לב ל–
4 הצלעות שבהם.
4. מהו סדר המעשרות הנזכרים כאן?
5. על איזו מהם מוסב הביטוי "לא–אכלתי באני ממנו"?
6.
לאילו מעשרות מתכוון הפסוק "ככל מצוותך אשר ציוויתני", הבא גם הוכחה מצד פיסוק הטעמים.
7.
השווה:
י"ב:
ונתתי
ללוי
לגר
ליתום
ולאלמנה
י"ג:
וגם
נתתיו
ללוי
לגר
ליתום
ולאלמנה
8. האם דרכי החיבור וההפרדה זהים בשני הפסוקים על אף הטעמים השונים?
מהו סדר הפיסוק של שלשה הלאוים שבצלע א' של פסוק י"ד ומה סיבת פיסוק זה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושש (תשכ"ז)
פרשת כי תבוא – ודוי מעשר
כ"ו י"ב–ט"ו
א.
שאלה כללית
ר'
דוד
הופמן
בפרושו
לדברים:
בעצם מקומם של פסוקים אלה אחרי י"ז כ"ח.
התוכל להסביר – למה בכל זאת הם הועמדו במקומנו (בתוך פרשת כי–תבוא)?
ב.
כו,
י"ג.
בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי
ספורנו:
ד"ה
בערתי
הקדש מן
הבית: בחטאינו ובעונות אבותינו הוסרה העבודה מן הבכורות אשר להם היו ראויות תרומות ומעשרות,
כאמרו (יחזקאל כ' כ"ו)
"ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם".
וזהו "ודוי מעשר" שהזכירו חזל.
ד"ה
וגם נתתיו
ללוי: טעם "גם"
כטעם "אף על פי",
כמו (רות א' י"ב)
"גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים".
אמר אם כן:
"מודה אני כי גדול עוני,
שגרמתי לבער הקדש מן הבית ואף על פי שנתתי ללוי וזולתו כמצותך, אני מתפלל שהשקיף ההשקפה לטובה במקום השקפה לרעה הראויה בעווני.
1. במה הוא סוטה מן הפירוש הרגיל של פסוקנו ומה הניעו לפרש בדרך זו?
2. לשם מה הור מוסיף בסוף דבריו וזהו "וידוי מעשרות"?
3. לשם מה הוא נעזר ברות א' י"ב?
4.**
במה הוא סוטה בפרושו ליחזקאל כ' כ"ו מפשוטו של מקרא?
ג.
כו,
י"ג.
ואמרת לפני ה'
אלוקיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי…
רשב"ם:
ד"ה
ואמרת
לפני ה':
כך צוה הקב"ה,
כדי שלא יאמר אדם לעכב מעשרותיו לשקר לפני הקב"ה.
בעל
עקדת
יצחק:
"ואמרת
לפני ה'
בערתי
הקדש…" ירצה,
שעם שנתינת המעשרות כבר תהיה תשומה אנושית,
שמוה נדיבי עמים,
לפרנס ענייהם בקרבם או המלמדים וכיוצא, כי היא מדה טובה מוטבעת במעולים שבאנשים וכבר זכר זה הפילוסוף (=אריסטו)
בפרק ט"ו מהמאמר השמיני מס' המדות,
– אמר,
כי הזבחים הקדושים וההקלהות היו נעשים אחר אסיפת התבואות לתת המעשרות.
מכל מקום כונת האל יתברך הוא, שתיחס המעשים כלם אליו ושאין אתה עושה,
כי אם ללכת על פי יושר דרכיו והנהגותיו, כמו שקבלת עליך במאמר (פרקנו,
פסוק י"ז)
"וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו";
וכל זה מה שיתבאר יפה בנוסח הודוי מתחילתו ועד סופו; שזכר שלש מצוות עשה במעשר,
האחד "בערתי הקדש", השני "וגם נתתיו ללוי"
– והוא ענין מעשר ראשון, ומצוה שלישית "ולגר וליתום ולאלמנה"
– והוא מעשר שני.
ועל שלשתן אמר "ככל מצותך אשר צויתני" ואמר "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי"
– להורות על מה שאמרנו – כי הכל עשה מצד המצוה, לא באופן אחרץ ואחר כך ג' מצוות לא תעשה "לא אכלתי" ו"לא בערתי", ו"לא נתתי" – ולפי שלא תפל עליהם (=על מצוות לא תעשה) מלאכת מעשה נאמר עליהם "שמעתי בקול ה'
אלוקי"
במה שמנעני מלעשות.
ואמרם להורות על מה שאמרנו,
שלא היתה שם כונה אחרת,
אמר "עשיתי ככל אשר צויתני". והנה עם זה כבר היו אלה מצוות עשה ולא תעשה הוראה על כל המצוות כלן הנכללות בכלל עשה ולא תעשה והם כלל (תהילים ל"ד)
"סור מרע ועשה טוב", בכלן יש להזהר ולהשמר על ההשקפה הזאת.
1. מה הקושיה על פסוקינו שעמדה לפני שניהם ומה ההבדל בין תשובותיהם?
2.
יש
מקשים
על דברי
עקדת
יצחק:
דמה המעלה "ביחוס כל המעשים אליו", והלא טוב יותר שיעשיה (=את מצות המעשרות)
מצד החמלה שבלבו?
ענה לקושייתם והסבר את השקפת בעל העקדה!
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
א. ב. מה ראה לכתוב תחת "לעשר" ג.**ר' ישב קושיתו והוכח, |
1. י"ב נאמר כאן "מקץ" |
|
** למה לו לרש"י לומר זאת, |
2. י"ג |
|
הרא"ם דילמה מעשר שני הוא, שהרי במעשר שני גם כן נאמר (י"ד כ"ו–כ"ז) ** ישב קושיתו! |
3. י"ג ד"ה וגם: לרבות תרומת ובכורים. |
|
ר' ** מאיזו אי הבנה בדברי רש"י רצה למנע בעדנו? |
ב. |
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושבע (תשכ"ח)
פרשת כי תבוא
כ"ו ט"ז–י"ט
א.
שאלה כללית
רמב"ן
כ"ו
ט"ז
ד"ה
היום הזה
ה' אלוהיך
מצוך
לעשות. הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצוות אשר צוה אותו ה'
לחדש להם, לכך אמר "היום הזה ה'
מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים",
כי כבר השלמתי לך הכל…
מה מקום פסוק זה בתוך ספר דברים כולו?
ב.
כו,
ט"ז.
היום הזה ה'
אלוקיך מצוך לעשות את כל החוקים האלה…
רש"י:
ד"ה היום הזה ה' אלוקיך מצוך:
בכל יום יהיו בעיניך חדשים,
כאלו בו ביום נצטווית עליהם.
אברבנאל:
אחרי שהשלים משה רבנו לבאר את התורה,
אמר "היום הזה ה'…
מצוך לעשות", ר"ל:
שכיון שכבר השלמתי באור המצוות,
אין לדבר בם עוד בבאורם,
כי אם לצוות אתכם על עשייתם ושמירתם;
והנה עד עתה אולי הייתם יודעים באור המצוות, אבל עתה שכבר ביארתי אותם,
אין כאן לחדש דבר, ולא נשאר להזהיר אלא חיוב עשיתי וזהו "היום הזה ה'
אלוקיך מצווך לעשות…"
1. מהו הקושי בפסוקנו שעומדים עליו שני פרשנינו?
2. מהי חולשת תשובתו של אברבנאל?
ג.
כו,
י"ז
את
ה'
האמרת
היום
להיות
לך
לאלוקים
י"ח:
וה'
אלוהיך
האמירך
היום
להיות
לו
לעם
סגולה…
כאשר דבר לך…
ראב"ע:
ד"ה
האמרת: מלשון גדולה, וקרוב מגזרת (ישעיה י"ז)
"בראש אמיר". ויאמר ר' יהודה הלוי הספרדי,
נשמתו עדן, כי המלה מגזרת "ויאמר".
והטעם:
כי עשית הישר עד שיאמר,
שהוא יהיה אלוקיך;
גם הוא עושה לך עד שאמרת, שתהיה לו לעם סגולה. ויפה פרש, והנה תהיה מלת "האמרת"
פעל יוצא לשני פעולים.
*
התוכל להסביר את חולשת הפרוש הזה (המובא משם ר'
יהודה הלוי) ואת חריגתו מן ההקשר?
רש"י:
ד"ה
האמרת
והאמירך: אין להם עד מוכיח במקרא.
ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה: הבלת לך מאלוהי עובדי כוכבים להיות לך לאלוהים והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה.
ומצאתי להם עד והוא לשון תפארת. כמו (תהלים צ"ד)
"יתאמרו כל פועלי און". (ובתהילים פרש "יתאמרו"
ישתבחו כמו "האמרת – האמירך").
דעת
יששכר
(על
פירוש
רש"י)
יש סתירה, דתחילה אמר: "אין להם עד מוכיח במקרא"
ואחר כך אמר "ומצאתי להם עד והוא לשון "תפארת".
ולי נראה לישב כן, מה שאמר אין להם עד,
כונתו שאין דוגמתו במקרא להיות אמירה בבנים הפעיל כמו כאן שיהיה פרושו אמירה ממש, אבל לשון (=בהוראת תפארת) "תפארת"
מצא להם עד במקרא בבנין התפעל, כמו (תהילים צ"ד)
"יתאמרו כל פועלי און". נוכל לפרש גם "האמרת"
ו"האמירך"
לשון תפארת אף שהם מבנין הפעיל ופרושו כן: "את ה' האמרת"
– גרמת במעשיך שיתפאר ה' בך!
"וה'
האמירך"
– ה'
גרם בחסדיו שעשה עמך, שאתה תתפאר בו.
ומה שאמר אחר–כך:
"ונראה לי שהוא לשון הכחשה"
הוא מסברה דנפשיה קאמר בלא עד, רק לפי ענינו פרשו כן.
וכן מצינו שאר מפרשים שמפרשים מלה לפי ענינה אף שלא מצאו לה דמיון במקרא.
ר'
וולף היידנהיים בפירושו "הבנת המקרא" על פירוש רש"י מבאר דבריו הנ"ל:
דברי רש"י כאן נגמרים במלים "לעם סגולה" והשאר הוא תוספת איזה תלמיד בחוץ והמעתיקים הכניסוהו בפנים,
ולכן איננו בדפוסים ישנים.
התוכל לישב את הסתירה בדברי רש"י בדרך אחרת ובלי להגיה את הגירסה שבחומשים שלנו?
ד.
שאלת מבנה
בתפישת
מבנה
פסוקים
ופסוקים
נחלקו
דעות
בובר
ורוזנצווייג
בבואם
לתרגם
פסוקים
אלה:
בובר
הציע:
את ה' האמרת היום להיות לך לאלוקים:
וללכת בדרכיו, ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקול ה'
וה'
האמירך היום להיות לו עם סגולה,
כאשר דבר לך…
ורוזנצווייג
דרש:
את ה' האמרת היום:
להיות לך לאלוקים,
ללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו… ולשמוע בקולו.
וה'
האמירך היום:
להיות לו עם סגולה.
את התיקון הראשון – הפסוק אחר "להיות לך לאלוקים"
דחה בובר במהדורה ראשונה.
*
התוכל להסביר את נמוקיהם של שני המתרגמים?
ה.
כו,
י"ח.
ה'
האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור כל מצוותיו.
אור
החיים:
ד"ה
ולשמור
כל
מצוותיו. …
ואולי כי תפארת היא מה שהעלה ורומם אותם, בתת להם כל המצוות, מה שלא עשה כך לראשונים,
שהגם שנתן מצוותיו יתברך לאדם ולנח ולאבות,
לא נתן אלא ב' ג'
גרגירים,
אבל לישראל נתן שמירת כל מצוותיו יתברך,
ויש לך לדעת,
כי כל המצוות אינם אלא שמירה מהתעוב ומלכלוך הנפש ובהשלמת שמירת המצוות, יהיה האדם שלם מכל מוש ומכל לכלוך.
שנית
ירצה, כי ה' יחזק זרועות לשמור כל המצוות,
כי לא הכל זוכים לדבר זה, הגם שיחפצו לשמור,
לא יזדמן לידם,
ואם יזדמן לא תשיג ידם,
ואם תשיג לחלק מן המצוות,
לא תשיג לכל המצוות. ואמר כאן, כי ה' האמירם לשמור כל מצוותיו.
שלישית ירצה על דרך אומרו (קהלת ח' ה')
"שומר מצוה לא ידע דבר רע" ואמרו חז"ל (פסחים ח' ע"ב)
"שלוחי מצוה אינם ניזוקין" והוא מאמר הכתוב כאן "ולשמור כל מצוותיו"
פירושו:
ה'
ישמור כל מצוותיו לבל יצא מהם תקלה.
רביעית
ירצה להעירם בדבר שלא השיגו משה עצמו ע"ה,
הגם היותו בכלל עם סגולה.
והוא על דרך אומרם ז"ל (סוטה י"ד)
בענין תפלת משה להכנס לארץ:
מפני מה נתאווה משה רבנו ליכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה יהיה צריך?
או לשבוע מטובה היה צריך?
אלא כך אמר משה רבנו:
"הרבה מצוות נצטוו ישראל שאינן מתקיימות אלא בארץ ישראל.
אכנס אני לארץ,
עדי שיתקיימו כלן על ידי"
עד כאן דברי הגמ'. והוא מה שנתכוון לומר להם:
"ראו מעלתכם! שה'
האמיר אתכם… ולשמור כל מצוותיו",
ולזה דקדק לומר "האמירך היום" פירושו:
בזמן הזה, שאתם באים אל הארץ ושם תשמרו כל המצוות, וזה מעלה שלא השיג אפילו משה.
1. מה קשה לו בפסוקנו?
2. למה לא אמר פרושיו אלה לד"ה "ולשמור חקיו ומצוותיו ומשפטיו" שבפסוק הקודם לפסוקנו (י"ז)?
3. מה ההבדל בין פרושו הראשון לשני?
4.*
במה שונה השלישי משלשת האחרים?
ו.
כו,
י"א.
וה'
האמירך
היום
להיות
לו
עם
סגולה
כאשר
דבר
לך
ולשמור
כל
מצוותיו.
י"ט.
ולתתך
עליון
על
כל
הגויים
אשר
עשה
לתהלה
ולשם
ולתפארת
ולהיותך עם קדוש לה' אלוקיך כאשר דבר.
משך
חכמה:
ד"ה
להיות
לו עם
סגולה –
הוא בתורה ובמצות "ולתתך עליון… לתהלה ולשם ולתפארת"
פירושו בחכמה ובעשר ובנמוס ובסדר טוב. "ולהיותך עם קדוש"
הוא לבלי התערב בגויים ולבלי עשות כמעשיהם,
רק מופרש ומובדל בקדושה ובטהרה,
כי בשעה שחמה בשפלות, בעונותנו הרבים, רוצים למצוא חן בעיני עמי הארצות "וכמקולקלין שביניהם עשיתם"
ויש אשר יתחתנו עמהן, לא כן בשעה שיהיו "לתהלה וכו'" "ועליון על כל הגויים" – יהיו עם קדוש מופרש ומובדל.
1.*
מהו הקושי התחבירי שבפסוקנו המיושב בדבריו?
2.*
מהו הקושי העניני שבפסוקנו המיושב בדבריו?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ח]
כי תבוא
כ"ו ט"ז–י"ט
לפסוקים אלה עיין גם גליון כי–תבוא תש"ך
מבנה ספר דברים – שאינו כרונולוגי כספר בראשית ומחציתו הראשונה של ספר שמות וגם אינו ערוך לפי נושאים הלכתיים כס' ויקרא מעמיד את הלומד בפני קשיים רבים.
הטיב הרמב"ן עמנו להבהיר את שלד המבנה הזה.
ופסוקים אלה שבם עוסק גליוננו הנם הזדמנות יפה לסקור את מבנה הספר כולו.
ראוי
לעיין
במקומות
השונים
שבהם
מבהיר
הרמב"ן את מבנה הספר כולו:
נוסף על הקדמתו לספר דברים ועל פרושו ל"א א' ד"ה אלה הדברים אשר דבר משה (שהועתקו בגליון תש"ך)
ראוי עוד להוסיף את המקומות הבאים שבהם הוא משלים את האמור בשלושת המקומות שהבאנו; ואלה הם:
ג'
כ"ד
ד"ה ה'
אלוהים
החל
מן
"והנה
השלים
התוכחות
בזה
שהודיע
אותם…"
ד'
ה'
ד"ה
ראה
למדתי
אתכם
ד'
מ"א אז
יבדיל
משה
שלש
ערים
החל
מן
"ואחרי
כן
קרא
בקול
גדול
אל
כל
ישראל…"
י"א
ל"ב
ד"ה
ושמרתם
לעשות
את
כל
החקים
ואת
המשפטים.
לשאלה ב יש להבליט – ביאור ללומדים צעירים את רעיון על זמניותה של התורה.
שאלה ג עוסקת בפרוש המלה האמיר, בשני "ההפעילים"
האלה העומדים זה מול זה כפתיחות להתחיבויות הדדיות.
פרושים
שונים
מאד נתנו
למלה זו,
אסף
רבים מהם
ר' יוסף
בכור שור
בפרושו:
ד"ה
את ה'
האמרת:
אית דמפרשי: לשון תמורה וחליפין,
כלומר:
החלפת והאמרת כל אלוהות שבעולם בו, שהנחתם כולם ובחרתמנו…
והוא מענין (תהילים צ"ד)
"יתאמרו כל פועלי אוון" שמחליפים דבריהם, ואינם עומדים בדבורם.
ויש מפרשים: לשון "אמירה",
שאמרת לקבל את הקב"ה לאלוקים והוא אמר שתהיה לו לעם,
ו"יתאמרו"
לשון אמירה, כמו "סן מדינשט" (והוא צרפתית עתיקה)
פועלי און.
ויש מפרשים לשון שבח ותפארת,
שהתפארת בהקב"ה,
שהוא תפארתך ואלוקיך,
והוא כמו שנאמר (ישעיה מ"ט ג') "ישראל אשר בך אתפאר". ו"יתאמרו כל פועלי און" שמתפארים בעצמם על רעתם.
ויש מפרשים לשון אמיר וענף – לשון גבהות כמו (ישעיה י"ז ו') "שנים שלשה גרגרים בראש אמיר",
שאתה נותן גבהות להקב"ה על כל אלוהים, והוא נותן לך גבהות על כל עם,
ו"יתאמרו"
– שמגביהין עצמן.
(שני ההפעיל יש לתרגם בשוה.
"להיות לך לאלוקים"
אינו הבטחה כי אם התחייבות…
לכן ההפעיל הראשון משמעותו התחיבות של האדם (=כלפי ה') וההפעיל השני – התחיבות ה').
לשאלה ג 2
הנוגעת לסגנונו של רש"י מצאתי הערה מענינת של
ר' דוד
הופמן
ואף על פי שהיא מתיחסת למקום אחר ברש"י,
מכל מקום ניתן לישב על פיה גם את הקושי אשר בדבריו כאן. הדברים
נדפסו
במאסף
"אוצר
החיים" ספר
ששי תר"ץ
ע' 124.
בראשית
ל"א
י':
עקדים
נקדים
וברדים. על מלת ברדים פירש"י ז"ל אין לי להביא עד מן המקרא עכ"ל.
בימי עלומי שאלתי:
הלא מקרא מלא הוא (זכריה ו' ג')
"סוסים ברדים אמוצים?"
ורבים מתעקשים אמרו שרש"י פרש מלת ברדים בזכריה באופן אחר.
והנה תרגום של שניהם בתורה ובזכריה היינו הך, וחלילה חולין הוא לעשות רש"י מאוה"ג ז"ל כטועה במקרא דבר בי רב חד יומא?
ובהיותי בברלין שנת תרס"ה בקרתי את הרב החכם הנודע מו"ה דוד האפמן נ"י ושאלתיו אודות זה ויענני במו"מ:
אלו אמר רש"י ז"ל "אין לו דמיון במקרא" מאשר יאמר במקום שבאמת אין לו דמיון,
אז צדקת, אבל רש"י ז"ל אמר "אין לי להביא עד מן המקרא" שביאורו הוא כן,
יען שגם המלה השנית במקרא הוא באופן זה בלי שום פעל או תואר הפעולה שנקיש ממנו על זה וערבך ערבא צריך.
והוא לדעתו אמת וצדק.
מאיר אליעזר הכהן הרטשטיין–רפאפורט ז"ל.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושמונה (תשכ"ט)
פרשת כי תבוא – מצוות מקרא בכורים
פרק כו, א – יא
א.
שאלה כללית:
1.
כו,
א:
והיה
כי
תבוא
אל
הארץ
אשר
ה'
אלקיך
נתן
לך…
2.
כו,
ב:
ולקחת
מראשית
כל
פרי
האדמה
אשר
תביא
מארצך
אשר
ה'
אלקיך
נתן
לך…
3.
כו,
ג:…
כי
באתי
אל
הארץ
אשר
נשבע
ה'
לאבתינו
לתת
לנו:
4.
כו,
ו:
וירעו
אתנו
המצרים
ויענונו
ויתנו
עלינו
עבדה
קשה:
5.
כו,
ט:
ויבאנו
אל
המקום
הזה
ויתן
לנו
את
הארץ
הזאת…
6.
כו,
י:
ועתה
הנה
הבאתי
את
ראשית
פרי
האדמה
אשר
נתתה
לי…
7.
כו,
יא:
ושמחת
בכל
הטוב
אשר
נתן
לך
ה'
אלקיך
בובר:
"בין
עם לארצו"
(דרכו
של מקרא,
1964 עמ'
84 ) (לפסוק
ט):
הוא,
אלוקים,
הוא הנותן. גם כאן כמו במקומות רבים במקרא, מתבלט העיקר ע"י זה, שבפרק הכולל את המצווה ואת התפילה חוזר שבע פעמים הפועל "נתן"
היינו,
שלוש הפעמים הראשונות ושלוש הפעמים האחרונות מכוונת המילה למתנת אלוקים לישראל;
ואילו בין אלה לאלה נמצא "נתן"
מוזר,
ודאי לא כדי להשלים את מספר השבע בלבד, אל קודם כל,
כדי להמחיש ביותר את הרקע השלילי שמאחורי הנתינה האלוקית;
המצרים הם ש"נתנו עלינו עבודה קשה" (כו,
ו).
מסוג זה היא "הנתינה"
ההיסטורית של עולם הגויים לישראל.
נתינת אלוקים משחררת אותו ממנה.
1. מהו – לפי ריבוי זה של מילת "נתן"
בפרשתנו – הטעם של מצוות הבאת בכורים?
2. מהו הטעם להזכרת שעבוד מצרים לפי הפירוש המקובל ומהו טעמה לפי דברי בובר?
3.**הידועים לך עוד מקומות בתורה בם חוזרת המילה העיקרית ("המילה המדריכה") שבע פעמים?
4. מה היא המילה האחרת שגם היא חוזרת ונשנית פעמים רבות ב–
י"א פסוקים אלה – ומה משמעותה של חזרה זו על אותה מילה?
ב.
"בטעם מצוות מקרא בכורים"
רמב"ם
מורה
נבוכים
מאמר ג
פרק לט:
… התרומה והחלה והבכורים וראשית הגז,
שהוא ליתן ראשית כל דבר לה', לחזק מידת הנדיבות ולמעט תאוות המאכל וקנות הממון. אבל מקרא בכורים יש בו מידת הענווה גם כן,
שהוא לוקח סל על כתפיו ומודיע חסדי ה' וגמולותיו,
להודיע לבני האדם,
כי מעבודת ה'
היא,
שיזכור האדם עיתות צרתו וענייני מצוקותיו כשירחיב ה' לו;
וענין זה מודגש בתורה הרבה:
"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (דברים ה, טו;
טז,
יב),
לפי שיש לחוש מן המידות הידועות לכל מי שגדל בעושר ובנחת,
כלומר,
ההתפתות אחרי היצר וההשליה העצמית,
(דברים ח,יב–יד):
"פן תאכל ושבעת…
" (עד סוף פסוק יד). וכן (דברים לב, טו):
"וישמן ישורון ויבעט".
ומחמת חשש זה ציווה במקרא בכורים בכל שנה לפניו יתעלה ובמקום שכינתו. – וכן כבר ידעת הדגשת התורה לזכור תמיד המכות אשר באו על המצרים: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים"
(דברים טז, ג),
ואמר:
"למען תספר באזני בנך" (שמות י, ב),
וראוי הוא דבר זה לכך,
מפני שהן ההגדות המאמתות הנבואה והגמול והעונש,
וכל מצוה המביאה לזכירת אחד מן הנסים או להשרשת אותה הדעה כבר נודעה תועלת אותה המצוה.
ספר
החינוך: מצוה
תרו:
מצוות קריאה על הבכורים: משרשי המצווה, לפי
שאדם
מעורר
מחשבותיו
ומצייר
בלבבו
האמת בכח
דברי פיו
; ועל כן בהיטיב אליו ה'
ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות וזכה להביאם לבית אלוקינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיו ולחשוב,
כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם,
ויספר חסדיו ית'
עלינו ועל כל ישראל דרך כלל; ועל כן מתחיל בעניין יעקב אבינו, שחילצו הא–ל מייד לבן,
ועניין עבודת המצרים בנו, והצילנו הוא ית'
מידם,
ואחר השבח מבקש מלפניו להתמיד הברכה עליו….
1.
הסבר מה ההבדל בין דבריהם?
2.
הסבר את המילים המודגשות בדברי בעל ספר החינוך?
3.
היכן מצינו ראיה במקרא לכך שה"ראשית"
אשר ציוונו לתיתה לה', דווקא היא החביבה על אדם – והוא בטבעו להוט אחריה?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. רש"י
כו, א:
והיה
כי תבוא
וגו' וירשתה
וישבת
בה, מגיד שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה.
בעל
צידה
לדרך: מקשה:
קשה,
למה לי קרא?
תיפוק ליה מקרא (שמות כג, יט)
"ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך"
דילפינן מיניה: "בזמן שיש לך בית –
יש לך בכורים;
אין לך בית – אין לך בכורים".
מכאן אמרו, שאין בכורים נוהגין אלא בפני הבית דווקא,
כדתנן בפרק ב'
דבכורים ובסוף שקלים.
ובספרי קא יליף ליה מקרא (פסוק ד) "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלוקיך".
– כל זמן שיש לך מזבח – יש לך בכורים;
וכל זמן שאין לך מזבח – אין לך בכורים.
1.
הסבר מה היא קושייתו של בעל צידה לדרך על דברי רש"י ונסה לתרצה!
2. רש"י
כו, ג:
ואמרת
אליו, שאינך כפוי טובה:
מה קשה לו בפסוקנו?
3. רש"י
כו, ה:
וירד
מצרימה, ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו שאחרי זאת ירד יעקב למצרים:
מה קשה לרש"י בפסוקנו?
4. רש"י
כו, ט:
אל
המקום
הזה, זה בית המקדש:
ויתן
לנו את
הארץ, כמשמעו:
**מה ראה רש"י צורך לומר שמילת "הארץ"
יש לפרשה כאן כמשמעה?
והשווה:
רש"י:
דברים ט, יט:
לא
תטה משפט,
כמשמעו:
רש"י:
דברים
יז,יט:
דברי
התורה, כמשמעו:
5. כו,
ו:
וירעו
אותנו
המצרים
ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה:
העמק
דבר:
ד"ה
וירעו
אותנו: "וירעו לנו" מבעי!
כמו שכתוב בפרשת חוקת (במדבר כ' טו)
"וירעו לנו מצרים".
אלא הפירוש "וירעו אותנו המצרים"
– עשו אותנו לרעים וכפויי טובה,
עד שחשדו אותנו ואמרו: (שמות א,י):
ונוסף גם הוא על שונאינו וגו', מה שלא עלה על דעת ישראל.
* 1.
התוכל לתת תשובה אחרת לתמיהתו זו, למה לא נאמר גם כאן – בהתאם לכללי הלשון וכפי שכתוב בבמדבר כ'
– "וירעו לנו "?
*2.
רש"י אינו מפרש במקומנו דבר,
ולעומת זאת הוא מפרש בבמדבר
כ, טו:
ד"ה
וירעו
לנו: סבלנו צרות רבות.
הסבר מה קושי מצא רש"י בפסוק ההוא,
והלא דווקא שם לשון הפסוק הוא בהתאם לכללי הלשון (וכפי שמעיר על כך בעל העמק דבר לעיל)?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ט]
כי תבוא –
מצוות בכורים
כו א –
יא
(לפסוקים אלה ביחוד לפרטי פירושים יעויין גם בגיליון כי–תבוא תש"ט.
לפסוק הקשה "ארמי אובד אבי"
עיין בפרוטרוט כי–תבוא תשי"ט.)
בתקופה כתקופתנו שבה חודש מנהג של "הבאת בכורים" וסולפה כוונתו לגמרי,
באשר הוא נהפך לסמל של הצלחה חקלאית,
של הישגי האדם ועבודתו, של "כוחו ויכולתו" (וכפי שנאמר לא אחת בעלונים פנימיים של משקים חקלאיים בקשר לטקס זה: "הבו גודל לכוחו של האדם,
ליכולתו,
למרצו,
להישגיו וכו' וכו'
") יש צורך ללמד ולחזור וללמד מה שהיתה כוונתה האמיתית של מצווה זו ואיך הבינוה גם פרשנים קדמונים ואחרונים. הפסוקים של פרשתנו המכילים את הנוסח המקורי שיש לקרוא אותן בקיום מצווה זו מעידים עדות ברורה על כוונתם, וכפי שניסחם בעל
עקדת
יצחק:
עקידת
יצחק –
שער
צח
"לפי שעיקר קבלת אלוקות הוא במה שיכיר האדם שממנו באות כל הטובות ושכוחו ועוצם ידו לא עשה את החיל שום פנים,
והמחשבה בחילוף זה הוא פריקת עול ומורא שמים מעליו,
אשר תוצאותיה כל הרעות המתרגשות.
לזה הזהיר ואמר:
"אחר שתבוא לארץ ותירש אותה ימים ושנים רבים ונושנתם בה –
השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה.
לפי שכבר ישכח מפי זרעך או זרע זרעך את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לך עד בואך שמה,
על כן אתה צריך לעשות מעשה ולקחת עמך דברים המזכירים תמיד,
כי "לה'
הארץ ומלואה" ומידו נתנה לך למתנה והוא המשפיע תמיד כל הצלחותיה…
כי באמת הבאת הבכורים וכל מנחת ראשית המובאות יורו על אדנות של האלוקות".
מ.
בובר
בספרו
"בין
עם לארצו"
*) מקדיש
לקשר זה
בין ישראל
לארצו
את פרקו
הראשון.
לשאלה א שבגיליוננו תשובה בדבריו הבאים:
"אבל בין כל התפילות מסוג זה (כוונתו לתפילות של עמים עובדי אדמה בתקופה העתיקה) הידועות לי בעולם,
אין אלא אחת שמהלל המתפלל את אלוהיו על שנתן לו ארץ.
הפתיחה כבר מורה על זה:
"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה'
אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה…".
הפנייה כאן אל העם בכללותו ואילו שאר מילות הפנייה של המשפט:
"ולקחת…
ושמת…
והלכת…
ובאת…
ואמרת…
וענית ואמרת…" גלוי לעין שאינן ערוכות עוד לכלל העם אלא ליחיד,
לכל בעל נחלה בכל דורות ישראל. ההנחלה היא קיבוצית,
ואילו החובה היא אישית. ועוד:
ההנחלה היא חד – פעמית היסטורית, ואילו החובה חוזרת שנה שנה.
… גם בן דור מאוחר מדבר בשם אותו דור שבא לפנים לכנען,
וממילא בשם כל העם כולו לכל דורותיו,
שבא לכנען בגוף אותו הדור.
אבל בזה לא נתמצתה עדיין כל שפעת ה"אני"
הזה – הרי האיש אינו אומר סתם "באתי אל הארץ",
אלא הוא אומר,
שהוא "מגיד"
לאלוקיו שבא אל הארץ. אין במשמעו של דבר זה אלא: אני מעיד עלי כאיש שבא אל הארץ…
אני היחיד מרגיש את עצמי ומעיד על עצמי כאיש שבא אל הארץ, ומדי פעם בפעם,
כשמביא אני מראשית פריה, מכיר אני דבר זה מחדש ומכריז עליו מחדש….
יש לזכור כתוב אחר (ה,
ג–ד):
משה אומר אל העם:
לא את אבותינו כרת ה'
את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כולנו חיים"
פסוק זה מביע נמרצות את נוכחיותה הנצחית של הברית…
אלוקים לא כת ברית עם דור אחד,
אלא עם כל דור מישראל העומד לפניו.
וכמו כריתת הברית כן כיבוש הארץ, הכניסה אל הארץ המובטחת בברית – עניין כל דורות העם היא.
לקיחת ארץ זו היא נתינת ארץ, היינו מתנת אלוקים המתחדשת תמיד.
כל איכר בכל דור מודה לאלוקים, כשהוא מביא את בכוריו על הארץ שהוא הביא אותו לתוכה. ה"הבאה"
הזאת של הביכורים וה"הבאה"
ההיא של הארץ ניתנות בתפילה עצמה בהקבלה מותאמת: "ויביאנו אל המקום הזה… ועתה הנה הבאתי…"
דבר זה יש בו יותר מתודה בלבד.
כל הארץ מסורה לעם מיד אלוקים, גם היבול שהאדם המובא מוציא מן האדמה בא מברכת האלוקים ומפעולתו ".
רעיון זה של נתינת האלוקים מבוטא בלשון הפסוקים עצמם כפי שיתברר מתוך לימוד שאלה זו.
רצוי שהמורה יקרא לתלמידיו את תיאור הבאת הביכורים הניתן לנו במשנה,
כדי שתיווצר אצלם תמונה חיה;
דברי הרמב"ם שיש במצווה זו חינוך "למידת הענווה שלוקח סל על כתפיו וכו'
וכו'"
אף הם יובנו יותר אחרי קריאת המשנה הזו:
מסכת
ביכורים
פרק ג
משנה ב:
"כיצד מעלין את הבכורים? כל העירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד,
ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים. ולמשכים היה הממונה אומר: "קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלקינו!".
מסכת
ביכורים
פרק ג
משנה ג:
הקרובים מביאים התאנים והענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים. והשור הולך לפניהם,
וקרניו מצֻפות זהב,
ועטרה של זית בראשו. החליל מכה לפניהם,
עד שמגיעים קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים,
שלחו לפניהם, ועטרו את בכוריהם.
הפחות,
הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם. לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים.
וכל בעלי אמניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם: "אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום".
מסכת ביכורים פרק ג משנה ד:
החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית.
הגיעו להר הבית,
אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס, עד שמגיע לעזרה.
הגיע לעזרה ודברו הלויים בשיר:
"ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי" (תהלים ל, ב).
(מסכת
ביכורים
פרק ג
משנה ו):
עודהו הסל על כתפו, קורא מ"הגדתי היום לה'
אלהיך"
(דברים כו) עד שגומר כל הפרשה.
*)
"בין עם לארצו"
הוצאת שוקן ירושלים 1944 עמ'
7-14 ומודפס שוב בספרו "דרכו של מקרא"
עמ'
82-87.