גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)
פרשת כי תבוא
פרק כ"ז,
י"ג–כ"ו
א.
כז,
ט
וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר הסכת וגומר.
הכתב
והקבלה
ר' יעקב
מעקלענבורג:
כאן הוא סיום חלק שני בספר דברים המתחיל מן "אלה העדות" שבו אתחנן פרק ד' מ"א,
ומכאן עד סוף התורה הוא חלק שלישי.
הסבר ונמק את החלוקה הזאת.
ב.
1. איתא בגמרא שבועות כ"ט:
כל העונה אמן אחר השבועה כמוציא שבועה בפיו.
איזו סתירה שבין הפסוקים י"ב וי"ד מתרצת ע"י גמרא זו?
2.
קרא:
רש"י במדבר כ"ג ח',
מה
אקב
לא
קבה
אל
– כשהיו ראוים להתקלל לא נתקללו,
כשהזכיר אביהם את עונם, כי באפם הרגו איש. לא קלל אלא אפם, שנאמר (בראשית מט, ז)
ארור אפם. כשנכנס אביהם במרמה אצל אביו היה ראוי להתקלל, מה נאמר שם (שם כז, לג)
גם ברוך יהיה.
במברכים נאמר (דברים כז, יב)
אלה יעמדו לברך את העם.
במקללים לא נאמר ואלה יעמדו לקלל את העם, אלא על הקללה,
לא רצה להזכיר עליהם שם קללה:
מה הקושי שבפסוקינו,
שאותו בא רש"י לתרץ, ומה תשובתו?
ג.
כז,
יב רש"י
לברך
את
העם
– כדאיתא במסכת סוטה (לב א) ששה שבטים עלו לראש הר גריזים, וששה לראש הר עיבל והכהנים והלוים והארון למטה באמצע הפכו לוים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו'
ואלו ואלו עונין אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ואומרים,
(פסוק טו) ארור האיש אשר יעשה פסל וגו' וכן כולם עד (פסוק כו) ארור אשר לא יקים:
י"ד ראב"ע
וענו
– כמו וענית ואמרת (דברים כו, ה).
וחז"ל אמרו (סוטה לב, א),
כי טעם לברך,
ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה,
וכן הכל. ועל דרך הפשט,
הברכה היא: ברוך אתה בעיר (דברים כח, ג),
והקללה – הפך זה, והעד בספר יהושע (ח,
ל – לה).
וטעם להזכיר אלה י"א עבירות, בעבור שיוכל לעשותם בסתר, והעד:
ושם בסתר (טו),
כי אם יעשה בגלוי יומת.
וכן מכה רעהו בסתר (כד).
והחל מהעיקר, שהוא בינו ובין בוראו, ואחר כן בינו ובין אבותיו,
כי מי ידע אם יקלה אותם:
1. מה בין הברכות והקללות לפי רש"י ולפי הראב"ע?
2. מה ראה ראב"ע שלא להסכים לפרוש חז"ל המובא ברש"י?
3. מה היא ראית הראב"ע מתוף ספר יהושע? כוונתו לפרק ח'
פסוק ל"ד
4. איך אפשר להבין את הפסוק ביהושע גם לפי פירושו של רש"י כאן?
ד.
הקשה האברבנאל:
מה נשתנו י"ב מצות האלה שניתנו בהכרתות ההם בברכות ובקללות בהר גריזים ובהר עבל משאר המצות כולן?
הנה לא היו יותר חמורות בכללותם מזולתם!
לפי טעם היות הארור הראשון של ע"ז והאחרון נגד כל העבירות והאחרון כולל כל התורה ומצותיה כלם הנה העשרה שבאו באמצע מי יתן וידעתי למה יוחדו לברך ולקלל עליהם יותר מכל שאר העבירות ולמה זכה כאן קצת מהעריות מבלתי קצתם? וגם יקשה מאד הארור האחרון:
ארור אשר לא יקיים וכולו כי הנה מי שישאר לו שלא קיים אחת מתרי"ג מצות, תקולל חלקתו בארץ?
1. מה עונים לשאלה הראשונה:
ראב"ע י"ד
ד"ה
וענו …
וטעם להזכיר אלה י"א עבירות, בעבור שיוכל לעשותם בסתר, והעד:
ושם בסתר (טו),
כי אם יעשה בגלוי יומת.
וכן מכה רעהו בסתר (כד).
והחל מהעיקר, שהוא בינו ובין בוראו, ואחר כן בינו ובין אבותיו,
כי מי ידע אם יקלה אותם:
רשב"ם ט"ו
ושם
בסתר
– כל הארורים שנים עשר כנגד שנים עשר שבטים וכולה עבירות שרגילים להיות בסתר הם כמו שאפרש בכולם חוץ משנים שרגילים להיות פעמים בגלוי ופעמים בסתר,
והן ע"ז ומכה רעהו ולכך פירש בשניהם בסתר.
שעל עבירות שבגלוי לא באו לקלל, כי בית דין יענשוהו על הגלויות כמו שכת' בסוף כל הקללות הנסתרות לי"י אלהינו, הוא יקח נקמה מן הנסתרות שהרי נתקללו בשם הקב"ה,
אבל הנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת, מלקות סקילה שריפה הרג וחנק.
הלא תראה אין כתוב כאן "ארור שוכב עם אשת רעהו"
כי מה לו ליכנס בבית אחרים ולא יליזו עליו.
מקלה אביו במקום בית גידולו,
אין אחרים רגילין שם. וכן משיג גבול בגנבה הוא עושה, שאם יראה, ימחה בידו. וכן משגה עור ומטה משפט,
כל אילו דברי סתר. שכב עם אשת אביו זהו במקום שהוא גדל שם ואין רואה.
עם כל בהמה אין זה כי אם בסתר. וכן אחותו. חתנתו,
האם רגילה בבית בתה:
2. מה עונה לשאלתו האחרונה:
הרמב"ן כ"ו
אשר
לא יקים
את דברי
התורה
הזאת –
כאן כלל את כל התורה כולה, וקבלוה עליהם באלה ובשבועה, לשון רש"י.
ולפי דעתי, כי הקבלה הזאת,
שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש, ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור. אבל אם עבר על אחת מהן, כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה,
איננו בחרם הזה,
כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת,
אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות, כטעם קיימו וקבלו היהודים (אסתר ט כז).
והנה הוא חרם המורדים והכופרים:
ובירושלמי בסוטה (פ"ז ה"ד)
ראיתי,
אשר לא יקים,
וכי יש תורה נופלת, רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן,
רבי שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין של מטן, דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים,
אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור. ידרשו בהקמה הזאת,
בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור,
וזה קרוב לענין שפירשנו:
ואמרו על דרך אגדה, זה החזן, שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו. ולי נראה, על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל, כמו שמפורש במסכת סופרים (יד יד) שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו' (לעיל ד מד),
וכן נוהגין:
ה.
מה טעם הקללות האלה לפי:
ספורנו
ט"ו
אָרוּר
הָאִישׁ. הִנֵּה כָּל הָאֲרוּרִים אָמְרוּ תְּחִלָּה בִּלְשׁון "בָּרוּךְ",
כְּמו שֶׁבָּא בַּקַּבָּלָה, וְלָזֶה אָמַר "אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם" (פסוק יב). אָמְנָם הִזְכִּירָם הַכָּתוּב בִּלְשׁון "אָרוּר"
בִּלְבַד,
כִּי עִקַּר הַכַּוָּנָה בְּאֵלּוּ הָאֲרוּרִים הָיָה לְקַלֵּל אֶת הָעובְרִים הָאֵלֶּה, כְּדֵי שֶׁהֵם לְבַדָּם יִשְּׂאוּ עֲונָם,
וְלא יִהְיוּ שְׁאָר הָעָם עֲרֵבִים לָהֶם. וְזֶה כִּי הַחוטְאִים הָאֵלֶּה הָיוּ עַל הָרב רָאשֵׁי הָעָם,
שֶׁלּא הָיָה עַל הַהֶדְיוטות לִמְחות בְּיָדָם,
כְּמו שֶׁהֵעִיד יְחֶזְקֵאל בְּאָמְרו "נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרעו הָיוּ בָךְ, לְמַעַן שְׁפָךְ–דָּם.
אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ וְכוּ'"
(יחזקאל כב, ו–ז).
וּבְאותָהּ הַפָּרָשָׁה הִזְכִּיר הַנָּבִיא רב אֵלֶה הָאֲרוּרִים או כֻּלָּם.
וְאָמַר שֶׁנַּעֲשׂוּ אֵלֶּה הָעֲונות בִּירוּשָׁלַיִם, לא שֶׁהָעִיר כֻּלָּהּ חָטְאָה בָּזֶה, אֲבָל הַנְּשִׂיאִים הֵם חָטְאוּ בִּכְמו אֵלֶּה.
אָמְנָם בְּהַזְכִּירו שָׁם עֲונות הַצִּבּוּר, הֶאֱשִׁים אֶת הָעִיר,
כְּאָמְרו "קָדָשַׁי בָּזִית וְאֶת–שַׁבְּתתַי חִלָּלְתְּ" (שם פסוק ח).
ו.
רש"י כז, כד
מכה
רעהו
בסתר
– על לשון הרע הוא אומר.
ראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן י"א ארורים יש כאן כנגד י"א שבטים וכנגד שמעון לא כתב ארור לפי שלא היה בלבו לברכו לפני מותו כשברך שאר השבטים לכך לא רצה לקללו:
הכתב
והקללה:
וטעמו:
משפיל חברו בספרו עליו מעשים שאינם ראויים ומוריד כבודו והוא הנקרא לשון הרע,
שמספר רעת האדם ומויו ומבנה אותו אף שהדבר אמת (כי אם הוא שקר נקרא מוציא שם רע על חברו, אבל לשון הרע שיספר מגנות פעולת האדם אשר יעשה באמת). וזהו מהעונות החמורות שהאומרו חוטא ואשר ישמעהו חוטא. (עיין רמב"ם להכות דעות פרק ז')
ואמר קרא "בסתר",
אפילו בספר ואין צריך לאמר בפניו, שהמספר בגנות חברו לפניו אף בדרך תוכחה אסור כ-"לא חטא עליו חטא" (ויקרא י"ט י"ז רש"י שם). ויתכן שאמר "בסתר"
לעורר על הנקרא בפי רבותינו "אבק לשון הרע"
שאומר:
"שתקו מפלוני ואיני רוצה להודיע מה אירע לו", מראה עצמו בדבריו כאלו הוא ספור דברים בעלמא, והוא משפיל בזה את כבוד חברו, מכאיב את לבו.
וכי המספר בשבר חברו ובטובתו בפני שונאו וגורם בזה שיספרו אחרים בגנותו. וכל אלה וכדומיהם כוללו בלשון "בסתר",
וטעמו:
בסתר לשונו (פערבלימטע רעדעגסארט) מעלים ומכסה את הגנות וארס הגנות שורף מתחת לשונו.
1. מי ממפרשינו מפרש אף הוא בדרך זו?
2. מה ראה רש"י ובעקבותיו הכתב והקבלה להוציא הפסוק מידי פשוטו?
ז.
כ"ה ראב"ע
לוקח
שוחד
– לפי דעת רבים,
שהוא הדיין. ולפי דעתי, שהוא עד שקר:
מה מצריכו להתנגד ל"דעת רבים"?
עצה
טובה: השוה את הפסוקים ט"ו–כ"ו ליחזקאל כ"ב א'-ט"ו!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)
פרשת כי תבוא
כ"ז א' – ח'
א.
שאלת מבנה:
רבנו
בחיי בן
אשר: ב'
"והקמות
לך אבנים
גדולות" –
הם י"ב אבנים שהוצאו מתוך הירדן.
והנה זה כלל ואחר כך פרט ואמר "והיה בערכם את הירדן תקימו את האבנים האלה בהר עיבל".
1.
הסבר במבנה פרשתנו,
עד היכן נאמרו הדברים דרך כלל ומהיכן מתחיל תאור הדברים לפרטיו.
2. מה מאלץ את רבנו בחיי (ובעקבותיו כמה מפרשים,
גם ר' דוד הופמן בפרושו לדברים) לפרש את פרשתנו על דרך כלל ופרט.
3.
עיין רש"י לפרשתנו. האם גם הוא מפרש אותה על דרך כלל ופרט?
4.**
היכן מצינו בתורה עוד פרשיות הכתובות על דרך כלל ופרט?
ב.
שאלה כללית:
אברבנאל:
וענין הפסוקים וכונתם היא, שישראל אם יתנהגו כדרך הנלחמים שבאים לרשת משכנות לא להם, אין ספק שבעברם את הירדן והכנסם לארץ ההיא הנכבשת יחנו להקים אבנים גדולות אבני שיש ויכתבו עליהם את הדברים לאות ולזכרון שבאו אל הארץ ההיא בכח גדול וביד חזקה בשבת כך ובחדש כך,
כמו שהיו עושים הרומים, כי בבואם אל ארץ לא להם ציונים בדרכים ובכניסות הערים לשם ולתפארת, להיות להם לאות אדנות וחזקה בארץ ההיא.
וצוה משה רבנו ע"ה לישראל, שאותו דבר שירצו לעשותו מפאת עצמם כדרך הלוחמים, יעשו אותו לשם מצוה ולכבוד הגבוה ולא לנסות הרוח,
כיון שלה' הישועה והם לא בחרבם ירשו ארץ.
1. מהו טעם מצות כתיבת התורה על האבנים לפי דעת האברבנאל?
2.
התוכל למצוא בקורות אברהם אבינו פעולה דומה לזו המתפרשת יפה על פי הטעם הניתן באברבנאל?
ג.
כז,
א'.
ויצו משה וזקני ישראל
מקשין
המפרשים:
לא הסכין משה רבנו לדבר לישראל בצירוף אחרים ומה ראה לשתף עמו כאן בענין כתיבת התורה על האבנים את זקני ישראל?
ענה לשאלתם!
ד.
כז,
ג'.
וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת.
ראב"ע:
ד"ה
שמור את
כל המצוות
ויאמר הגאון ז"ל,
כי כתוב עליהם מספר המצות,
כמו הכתובות בהלכות גדולות בענין אזהרות, ויפה אמר:
רמב"ן:
וכתבת
עליהן
את כל
דברי
התורה
הזאת –
אמר ר"א בשם הגאון,
שכתבו עליהם מנין המצות כמו הכתובות בהלכות גדולות כעין אזהרות, וטעם "באר היטב" (פסוק ח), הכתיבה.
ורבותינו אמרו (סוטה לב א),
בשבעים לשון. ומצינו בספר תאגי,
שהיתה כל התורה כתובה בהן מבראשית עד לעיני כל ישראל בתאגיה וזיוניה, ומשם נעתקו התאגין בכל התורה.
ויתכן שהיו האבנים גדולות מאד,
או שהיה ממעשה הנסים:
למען אשר תבא אל הארץ – אמר רבי אברהם,
כי השם יעזרך אם החלות לשמור מצותיו,
כי זאת היא המצוה הראשונה לביאתם לארץ.
ולפי דעתי, "למען אשר תבא"
רמז לכל דברי התורה, יאמר שתכתוב על האבנים כל דברי התורה הזאת בעברך בירדן מיד למען אשר באת אל הארץ, כי בעבור התורה באת שמה.
וכן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית (לעיל ה יד טו), ינוח עבדך ואמתך כמוך למען תזכור כי עבד היית.
או טעמו, תכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת להיות לך לזכרון, למען אשר תבא אל הארץ ותכבוש אותה ותירש את כל העמים ההם בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצותיה:
הכתב
והקבלה:
ד"ה
וכתבת
את כל…
ובני המשכיל מר'
שמואל אמר: מלת "כל"
מה ענינו כמו – כלל,
הכולל פרטים רבים,
כמו "וזכרתם את כל מצוות ה'";
שהוא לחז"ל פרשת "שמע"
– לפי שיש בה קבלת מלכות שמים והרחקת ע"ז;
וכן שתי דברות ראשונות "אנכי"
ו"לא יהיה" נקראים "כל הדברים"; וכבר למדנו מדברי הרד"ק,
כי אין תיבת "כל"
– מלה;
אבל הוא שם עצם, לכן יתכן לומר הכל בה"א הידיעה, כי אם מלת הענין לא יבוא בה"א הידיעה… וכן כאן "את כל דברי התורה הזאת – פירושו "כלל דברי התורה"
(אינבענריף דיעוער גאנצען לעהרע), וכתבו עליהן: אם פרשת שמע או שתי הדברות… ולכן אמרו חז"ל,
שכתבו על האבנים את התורה לתועלת האומות שילמדנה, ואין האומות מצווים על שמירת כל מצוות התורה, אלא על כללות התורה והוא אחדות הבורא.
והנה על דרך הפשט היינו יכולים לפרש "על דברי התורה הזאת" מבראשית עד לעיני ישראל, ולשון "וכתבת על אבנים"
דומה ללשון "וכתבתם על מזוזות ביתך", דכתיבה אינה על המזוזות עצמן כי אם על קלף הנקבע אחר כך על מזוזת הבית,
הכי נמי; שיכתוב כל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל על קלף כספרי התורה ויקבענה אח"כ על האבנים.
1. מה הן הדעות השונות בענין הכתוב על האבנים.
2.*
הסבר את נימוקיו ופעולותיו של כלאחד מן הפרושים הנ"ל.
3.
הסבר את הנימוק הלשוני המובא בדברי הכתב והקבלה.
4. מי ממפרשינו סובר אף הוא בכתב והקבלה,
שכתיבת התורה על האבנים אינם אלא "לתועלת אומות העולם".
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, ענה כפי בחירתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השתים עשרה (תשי"ג)
פרשת כי תבוא
כ"ז
א.
** למבנה ספר דברים.
רמב"ן:
הקדמה לספר דברים וביחוד החל מן "ובטרם שיתחיל בביאור התורה…"
הספר הזה ענינו ידוע שהוא משנה תורה יבאר בו משה רבינו לדור הנכנס בארץ רוב מצות התורה הצריכות לישראל ולא יזכיר בו דבר בתורת כהנים ולא במעשה הקרבנות ולא בטהרת כהנים ובמעשיה' שכבר ביאר אות'
להם והכהנים זריזים הם לא יצטרכו לאזהרה אחר אזהרה אבל בישראל יחזיר המצות הנוהגות בהם פעם להוסיף בהם ביאור ופעם שלא יחזיר אות'
רק להזהיר את ישראל ברוב אזהרות כמו שיבאו בס'
הזה בעניני עבודת גלולי' אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד אותם בכל ענשי העבירות ועוד יוסיף בספר הזה כמה מצות שלא נזכרו כלל כגון היבום ודין המוציא שם רע והגרושין באשה ועדים זוממין וזולתו וכבר נאמרו לו כולן בסיני או באוהל מועד בשנ'
הראשונ'
קודם המרגלי' כי בערבות מואב לא נתחדשו לו אלא דברי הברית כאשר נתפרש בו וע"כ לא נאמר בספר הזה וידבר ה'
אל משה לאמר צו את בני ישראל או דבר אל בני ישראל ואמרת אליה' מצוה פלונית אבל לא נכתבו המצות בספרי'
הראשוני'
שידבר עם יוצאי מצרים כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ אע"פ שהן חובת הגוף כאשר בא בענין הנסכים או מפני שאינן תדירות לא הזכיר רק בבנים נוחלי הארץ וטרם
שיתחיל
בביאור
התור' התחיל
להוכיחם
ולהזכיר
להם
עונותיה' כמה ימרוהו במדבר וכמה שהתנהג עמהם הקב"ה במדת רחמי'
וזה להודיע חסדיו עמה' ועוד שיוכחו בדבריו שלא יחזירו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במדת רחמי'
יתנהג עמה' לעולם שלא יאמר אדם לא נוכל לרשת את הארץ כי אין אדם אשר לא יחטא ומיד תהיה מדת הדין מתוחה כנגדנו ונאבד ולכן הודיעם משה רבינו כי הקב"ה רחמן מלא רחמים כי הסליחה והמחילה ממנו ית'
סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו וכענין שאמר הכתוב כי עמך הסליחה למען תורא:
רמב"ן
דברים
א' א'
אמר:
"אלה
הדברים
אשר דבר
משה אל
כל ישראל"
(א,
א),
על המצוות אשר יזכיר בכל הספר מתחילת עשרת הדברות בפרשת ואתחנן,
כמו שאמר (א,
ה)
"הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר",
כי על התורה ידבר….
ושיעור הכתובים האלה:
אלה המצוות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן,… "בארבעים שנה" – לצאתם ממצרים –
"באחד לחדש העשתי עשר,… ככל אשר ציווה ה' אותו אליהם". והיה זה –
אחרי הכותו את סיחון… ועוג…….
בארץ מואב שם – "הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר".
ויאמר:
"ה'
אלקינו דיבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת וגו'
". והטעם:
כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצוות,
אמר להם בתחילת דבריו: "ה'
אלקינו
דיבר
אלינו
בחורב" – אחרי שנתן לנו עשרת הדברים,
שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן, וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה.
ונמשכו דברי הפתיחה הזאת, עד שהשלים בהם בפסוק: "ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצווך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה'
אלקיך נותן לך כל הימים"
(להלן פרק ד,
פסוק מ). אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר (להלן ה, א):
"שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום".
והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות,
שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב"ה.
ואחרי כן הודיעם יחוד השם "שמע ישראל ה'
אלקינו ה' אחד"
(להלן ו, ד).
וכל המצוות שבספר הזה. ולכך יפרש בכאן:
"אשר דבר משה אל כל ישראל" ושם "ויקרא משה אל כל ישראל",
כי ביאור התורה ותשלום המצוות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה.
ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת,
חזר הכתוב למקום שפסק בתחילת ביאור התורה ואמר (להלן ד, מד–מה):
"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים"….
והנה הזכיר בכאן שני דברים:
אמר שדיבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם, וזה רמז אל המצוות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה.
ואמר שהם ככל אשר ציווה אותו ה'
לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה,
והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם "וידבר ה' אל משה", ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב"ה.
ואמר עוד כי "הואיל משה באר את התורה",
וזה רמז במצוות שנאמרו כבר,
שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים.
רמב"ן
דברים
ג' כ"ד
ה'
אלוקים:…
והנה השלים התוכחות בזה שהודיע אותם שגרמו אבותיהם רעה על עצמם וגם עליו גרמו עונש שלא יעברו לארץ, אבל הם הבנים יעברו ויירשו אותה אם לא יהיו כאבותם דור סורר ומורה,
ולכך יתחיל עתה להזהירם בכללי המצוות, שלא יוסיפו עליהם ולא יגרעו מהם.
רמב"ן
דברים
ד' מ"א
אז
יבדיל
משה שלש
ערים: פירש ר"א ביום שהבדיל משה שלש ערים אז אמר דברי הברית, ואינו נכון, אבל הוא כפשוטו כי משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה,
ופתח להם בדברי התוכחות, וכאשר אמר בפניהם תוכחותיו במה שעשו והאזהרות על ע"ז ועל יחוד השם והשלים להם שישמרו חוקיו ומצותיו למען ייטב להם, אז אמר במעמדם לפניהם עתה נקיים המצווה אשר ציוונו השם, ותהיינה בצר במדבר ורמות בגלעד וגולן בבשן,
ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה,
ואע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותם שבארץ כנען, אמר מצווה שבאה לידינו נקיים אותה למען ייטב לנו,
ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם, ואמר אליהם (להלן ה, א)
"שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים" וגו',
כי עתה יפתח במצוות ובביאור התורה כאשר פירשתי בתחילת סדר אלה הדברים.
רמב"ן
דברים
פרק
כו פסוק
טז: היום הזה ה'
אלקיך מצוך לעשות:
הנה השלים משה לבאר את התורה ולחדש כל המצוות אשר ציווה אותו ה'
לחדש להם, ולכך אמר: "היום הזה ה'
אלקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים", כי כבר השלמתי לך הכל.
והזכיר "ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך"
– והלב והנפש כבר פירשתים (לעיל ו, ה עיין שאלה ג.)
הכתב
והקבלה
כ"ז
ט':
ד"ה
וידבר
משה
והכהנים
הלויים
אל כל
ישראל: כאן הוא סיום חלק שני מספר דברים,
המתחיל מן "אלה העדות והחוקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל" (דברים ד' מ"ה)
המדבר בעניני המצוות,
ומכאן עד סוף התורה הוא חלק שלישי.
1. **
מהו ההבדל בין הרמב"ן ובין הכתב והקבלה בהסבירם את מבנה ספר דברים וביחוד את התחלת החלק השלישי של הספר?
2.**
מה הם נמוקיו של כל אחד מהם לאופן חלוקתו את הספר?
ב.
כז,
ט'.
וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב
רש"י:
ד"ה
באר היטב:
בשבעים לשון.
שים
לב: דברי רש"י אלה עומדים – לכאורה – בסתירה לנאמר בפרשתנו כ"ו פסוקים י"ז–י"ח–י"ט.
1. מהי הסתירה?
2. ספורנו
כ"ו
י"ח
לִהְיות
לו לְעַם
סְגֻלָּה.
כְּדֵי שֶׁיַּשִּׂיג בָּכֶם מַה שֶּׁחָפֵץ לְהַשִּׂיג מִן הַמִּין הָאֱנושִׁי,
כְּאָמְרו "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כו).
א.
ישב את הסתירה הנ"ל בעזרת דברי ספורנו.
ב.
מה פירוש מלת "בכם"
בדברי ספורנו?
ג.
כז,
ט'.
וידבר משה והכהנים הלויים אל כל ישראל לאמור
ראב"ע:
וידבר
משה
והכהנים
הלוים
– כאשר כתוב וזקני ישראל (שמ'
ג,
יח),
והעיקר משה.
1.** מה קשה לו?
2.**
במה מדמה ראב"ע את פסוקנו לפסוק כ"ז א'?
3.**
הבא פסוקי תורה שגם בהן אותו קושי סגנוני שבו נתקל ראב"ע כאן!
ד.
כז,
י"ד–כ"ו
לפסוקים
אלה מקשה
אברבנאל:
מה נשתנו י"ב מצות האלה שניתנו בהכרתות ההם בברכות ובקללות בהר גריזים ובהר עבל משאר המצות כולן?
הנה לא היו יותר חמורות בכללותם מזולתם!
לפי שעם היות הארור הראשון על ע"ז והאחרון "אשר לא יקים את דברי התורה" נכוחים למעמד ההוא,
להיות הראשון שקול נגד כל העבירות והאחרון כולל כל התורה ומצותיה כלם, הנה העשרה שבאו באמצע, מי יתן וידעתי למה יוחדו לברך ולקלל עליהם יותר מכל שאר העבירות ולמה זכר כאן קצת מהעריות מבלתי קצתם?
וגם יקשה מאד הארור האחרון:
ארור אשר לא יקיים וכולו,
כי הנה מי שישאר לו שלא קיים אחת מתרי"ג מצות, תקולל חלקתו בארץ?
גם
ר' דוד
הופמן
בפרושו
לספר
דברים
(בגרמנית)
מעיר:
קשה מאד לגלות הטעם, למה נתנו ארורים דוקא בחטאים אלה ולא באחרים?
1.*
נסה לענות לשאלת אברבנאל ולמצוא את המשותף בעברות אלה שעל עובדיהם נאמר: ארור
האיש
אשר…
2.
עיין:
רמב"ן
כ"ו
אשר
לא יקים
את דברי
התורה
הזאת –
כאן כלל את כל התורה כולה, וקבלוה עליהם באלה ובשבועה, לשון רש"י.
ולפי דעתי, כי הקבלה הזאת,
שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש, ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור. אבל אם עבר על אחת מהן, כגון שאכל החזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה,
איננו בחרם הזה,
כי לא אמר הכתוב אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת,
אלא אמר אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות, כטעם קיימו וקבלו היהודים (אסתר ט כז).
והנה הוא חרם המורדים והכופרים:
ובירושלמי בסוטה (פ"ז ה"ד)
ראיתי,
אשר לא יקים,
וכי יש תורה נופלת, רבי שמעון בן יקים אומר זה החזן,
רבי שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין של מטן, דמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר עלי להקים,
אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור. ידרשו בהקמה הזאת,
בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה, ואפילו היה הוא צדיק גמור במעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור,
וזה קרוב לענין שפירשנו:
ואמרו על דרך אגדה, זה החזן, שאינו מקים ספרי התורה להעמידן כתקנן שלא יפלו. ולי נראה, על החזן שאינו מקים ספר תורה על הצבור להראות פני כתיבתו לכל, כמו שמפורש במסכת סופרים (יד יד) שמגביהין אותו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים והנשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר וזאת התורה אשר שם משה וגו' (לעיל ד מד),
וכן נוהגין:
כיצד מתורצת שאלתו האחרונה של האברנאל ("וגם יקשה מאד הארור האחרון")
בעזרת דברי הרמב"ן האלה?
ה.
שאלות ברש"י:
|
"מחזירו לאחוריו" ** למה מביא רש"י למקומו חבר מישעיהו נ"ט י"ד ולא פסוק שקודם לו מישעיה מ"ב י"ז כפי שעשה בד"ה י"ט י"ד? |
י"ז
|
|
ולמה לא יפרשו כמשמעו? ועיין לדברי רש"י אלה גליון קדושים תשי"א. |
י"ח משגה עור –
|
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה הארבע עשרה (תשט"ו)
פרשת כי תבוא – ודוי מעשרות
כ"ז י"ב–ט"ו.
א.
שאלה כללית:
בטעם
מצוה זו
של ודוי
מעשר
הקשו
המפרשים:
ר'
יצחק
עראמה
בעל עקדת
יצחק:
מה שצוה לומר בודוי מעשר כל פרטי המעשים אשר עשה ואשר לא עשה,
כי כאשר יעשה האדם המצוה כהוגן – מה צורך שיאמר בפיו מה שעשה ממנה ומה שמנע מעשות הפוכה?
וכן
אברבנאל:
מה צורך שיתחלל האדם בפיו על מה שעשה?
ואלה
מקצת
תשובותיהם:
ספר
החנוך:
מצות
תר"ז שנצטוינו להתודות לפני ה'
ב"ה ולהגיד בפינו בבית מקדשו שהוצאנו חוקי המעשרות והתרומות מתבואתנו ומפרותינו ושלא נשאר כלום מהם ברשותנו שלא נתנו אותו למי שצריך לתתו, וזהו שנקרא מצות ודוי מעשר…
משרשי המצוה (=מטעמי המצוה), לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדבור,
שהוא יתר בו על כל מיני נבראים,
– שאלו מצד יתר התנועות גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו -,
ועל כן יש הרבה מבני אדם שיראים מלפסול דבורם שהוא ההוד הגדול שבהם יותר מלחטא במעשר – ובהיות ענין המעשרות והתרומות דבר גדול,
וגם כי בה תלויה מחית משרת האל – היה מחסדיו עלינו,
כדי שלא נחטא,
להזהירנו עליהם, להפריש אותם ושלא ליגע ולהנות בהם בפועל,
וגם שנעיד על עצמנו בפינו בבת הקדוש שלא שקרנו בהן, ולא עכבנו דבר מהם, וכל כך כדי שנזהר מאד בענין.
בעל
עקדת
יצחק:
"ואמרת
לפני ה'
בערתי
הקדש…" ירצה,
שעם שניתנת המעשרות כבר תהיה תשומה אנושית,
שמוה נדיבי עמים,
לפרנס ענייהם בקרבם או המלמדים וכיוצא, כי היא מדה טובה מוטבעת במעולים שבאנשים,
וכבר זכר לה הפילוסוף (=אריסטו)
בפרק ט"ו מהמאמר השמיני מספר המדות,
– אמר,
כי הזבחים הקדומים וההקהלות היו נעשים אחר אסיפת התבואות לתת המעשרות.
מכל מקום כונת האל יתברך הוא, שתיחס המעשים כלם אליו ושאין אתה עושה,
כי אם ללכת על פי יושר דרכיו והנהגותיו, כמו שקבלת עליך במאמר (פרקנו,
פסוק י"ז)
"וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו";
וכל זה מה שיתבאר יפה בנסוח הודוי מתחילתו ועד סופו; שזכר שלש מצוות עשה במעשר,
האחד "בערתי הקדש". השני "וגם נתתיו ללוי"
– והוא ענין מעשר ראשון, ומצוה אישית "ולגר וליתום ולאלמנה"
– והוא מעשר עני.
ועל שלשתן אמר "ככל מצותך אשר צויתני" ואמר "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי"
– להורות על מה שאמרנו – כי הכל עשה מצד מצוה, לא באופן אחר.
ואחר כך ג'
מצוות לא תעשה "לא אכלתי" ו"לא בערתי" ו"לא נתתי" – ולפי שלא תפל עליהם (=על מצוות לא תעשה) מלאכת מעשה נאמר עליהם "שמעתי בקול ה'
אלוקי"
במה שמנעני מלעשות.
ואמנם להורות על מה שאמרנו,
שלא היתה שם כונה אחרת אמר "עשיתי ככל אשר צויתני". והנה עם זה כבר היו אלה המצוות עשה ולא תעשה הוראה על כל המצוות כלן הנכללות בכלל עשה ולא תעשה והם כלל (תהילים ל"ד)
"סור מרע ועשה טוב".
אברבנאל:
ועל דרך הפשט יראה לי שהודוי הזה הנזכר בפרשה,
הנה הוא ודאי ודוי מעשר שני… ויהיה פרוש הכתובים כן, כי משה רבנו ע"ה ראה שבני אדם במעשר שני להיותו נאכל לבעליה היו שם שמחים בו ובהליכה אותו לבית המקדש ישמחו ויגילו כי יתפרסמו נדבותם ומתנותיהם,
אבל במעשר עני ירע בעיני האדם, שיתן את יגיע כפיו לזרים ולא יאכל בטובה; וגם לפי שהיה נותן פתו לעניים בשערים ולא היה מוליכו לירושלם להודות לה'
ולהתפרסם נדבותיו ומתנותיו,
הנה בעבור זה ראה לצוות שבשנת מעשר עני –שהיה השנה השלישית אחרי השמיטה – ואחרי כלותו לעשר את כל מעשר תבואתו ואחרי תתו אותו ללוי,
לגר,
ליתום ולאלמנה לאכלו,
כמו שבא שמה במצוה, ולא אכל הוא ממנו והיה תועלת עצום בודוי הזה,
שבעבורו ישתדל כל אדם לקיים אותה המצוה,
כדי שיוכל להתודות עליה בדברי אמת "בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו…" ולא ירע עינו בתתו אותו בשערים, כיון שעתה בעת הודוי בירושלם ובית השם יתברך התפרסם נדבתו וענתה בו צדקתו ויהללוהו בשערים וכלו הקריבוהו לפני ה'.
1. מה ההבדל בין שלשת הטעמים הנ"ל?
(להבנת דברי בעל ספר החנוך באה גם דבריו בטעם מקרא בכורים עיין כי תבוא תש"ז שאלה א!)
2. מהי חולשת תשובתו של אברבנאל?
3.**
לדברי בעל עקדת יצחק יש מקשים:
ומהי מעלתו, והוא טוב יותר שיענה (מצות המעשרות) מצד החמלה שבלבו?
ענה לקושיתו והסבר את השקפת בעל עקדת יצחק!
ב.
שאלת סגנון:
1.
לפסוקים
י"ב
– י"ג.
באיזו מלה נגמר כאן משפט התנאי ובאיזו מתחיל תשובת התנאי (=המשפט הראשי)?
2.**
השוה לשאלה הנ"ל גם:
גליון ויצא תש"ט ב
גליון ויקרא תש"י ב (!).
גליון נצבים–וילך תשי"א א.
גליון כי תצא תשי"ד ד.
מה הקושי המשותף בכל המקומות האלה ומה הסבה הלשונית שגרמה זה?
ג.
כו,
י"ד.
לא אכלתי באוני ממנו.
רש"י:
מכאן שאסור לאונן.
רשב"ם:
כמו (איוב כ' י')
"ידיו תשבנה אונו"
– ממון שגזל.
וכמו (הושע י"ב ט') "מצאתי און לי"
– לפי פשוטו!
אברבנאל:
רצונו לומר: עם היותו מעשר עני והיה לי עניות הרבה, לא מצאתי היתר לעצמי לאכול ממנו, לומר:
"גם אני עני לאכול". ויהיה "אוני"
מלשון דלות ועניות כמו (בראשית ל"ה)
"בן–אוני",
(איוב כ"ב)
"אלוה יצפון לבניו אונו", שהם כלם כפי המדקדקים ענין עניות ודלות ואבלות.
1. על איזה מן המעשרות ידובר כאן לפי פרוש רש"י?
2.*
במה שונה אברבנאל מן הפרוש המקובל – מלבד פרושו הבלתי רגיל למלה "און"?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, ענה לפי דרגתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים וארבע (תשכ"ה)
פרשת כי תבוא
פרק כ"ז
עיין גם גליון כי–תבוא שנה ראשונה:
תש"ב.
א.
כז,
ג'.
וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך
למען
אשר
תבוא
אל
הארץ
אשר
ה'
אלוקיך
נותן
לך
ארץ זבת חלב ודבש
כאשר דבר ה'
אלוקיך לך.
ראב"ע:
ד"ה
למען –
כי ה' יעזרך אם החילות לשמור מצוותיו,
וזאת המצוה הראשונה לביאתם, לבנות להם מזבח חדש להודות לה' שהחלו להיותם בארץ.
רמב"ן:
ד"ה
למען אשר
תבוא אל
הארץ –
אמר ר' אברהם (ומביא דבריו הנ"ל)
ולפי דעתי "למען אשר תבוא"
רמז לכל דברי התורה, יאמר,
שהכתב על האבנים כל דברי התורה הזאת בעברך בירדן מיד, למען אשר באת אל הארץ,
כי בעבור התורה באת שמה.
וכן (דברים ה' י"ד–ט"ו)
"למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית"
– ינוח עבדך ואמתך כמוך למען תזכור כי עבד היית.
או טעמו: תכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת להיות לך לזכרון, למען אשר תבוא אל הארץ ותכבוש אותה ותירש את כל העמים ההם, בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצוותיה.
והשוה:
רמב"ן
דברים
ח' ה'
ד"ה
לאמור
… אמר כאן "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית"
לבאר,
כי הוא יצוה במנוחת העבד כמוך, בעבור שהיית עבד והניח לך השם, וגם אתה תניח לעבדך, והנה טעמו כשינוח עבדך ואמתך כמוך תזכור כי עבד היית וגו'.
1. מה קשה לשניהם?
2.* מה ההבדל בין שני פרושי הרמב"ן?
3. במה סוטה הרמב"ן בפירוש הפסוק מתוך עשרת הברכות (דברים ה') מן הפירוש הרגיל?
4.**
מה הצריכו לפרש כך?
5.*
במה דומה לדעת הרמב"ן והפסוק ההוא מתוך עשרת הדברות לפסוקנו?
6.
הרמב"ן פותח את פירושו הראשון במלים "ולפי דעתי" ואת פירושו השני במלים "או טעמו" – משמע שהוא מעדיף את הראשון.
התוכל למצוא את הסבה להעדפתו את פירושו הראשון?
למה – בכל זאת – לא הסתפק בפרושו הראשון והביא אף את השני?
7. במה שונה הרמב"ן בשני פירושיו מפירושו של הראב"ע?
ב.
כז,
י"ד.
וענו הלויים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם
ירושלמי
סוטה פ"ז
ה"ב:
"קול רם" מהו קול רם?
מלמד ששיתף הקב"ה קולו עימהם.
1. מהו הדיוק הלשוני למדרש זה?
2. מהו הרעיון המסומל בדברי מדרש אלה?
ג.
כז,
י"ד – ט"ו
לפסוקים
אלה מקשה
לפסוקים
אלה מקשה
אברבנאל:
מה נשתנו י"ב מצות האלה שניתנו בהכרתות ההם בברכות ובקללות בהר גריזים ובהר עיבל משאר המצות כולן?
הנה לא היו יותר חמורות בכללותם מזולתם!
לפי שעם החיות הארור הראשון על ע"ז והאחרון "אשר לא יקים את דברי התורה" נכוחים למעמד ההוא,
להיות הראשון שקול נגד כל העבירות והאחרון כולל כל התורה ומצותיה כלם, הנה העשרה שבאו באמצע, מי יתן וידעתי למה יוחדו לברך ולקלל עליהם יותר מכל שאר העבירות ולמה זכר כאן קצת מהעריות מבלתי קצתם?
וגם יקשה מאד הארור האחרון:
ארור אשר לא יקיים וכולו,
כי הנה מי שישר לו שלא קיים אחת מתרי"ג מצות, תקולל חלקתו בארץ?
גם
ר' דוד
הופמן
בפרושו
לספר
דברים
(בגרמנית)
מעיר:
קשה מאד לגלות והטעם, למה נתנו ארורים דוקא בחטאים אלה ולא באחרים?
* נסה לענות לשאלת אברבנאל ולמצוא את המשותף בעברות אלה שעל עובריהם נאמר: ארור האיש אשר…
למה נאמר בראשון ובעשירי "בסתר"?
ד.
כז,
י"ח.
ארור משגה עור בדרך
רש"י:
ד"ה
משה עור:
הסומא בדבר ומשיאו עצה רעה.
השוה לדבריו אלה:
רש"י
ויקרא
י"ט
י"ד:
ד"ה
ולפני
עור לא
תתן
מכשול: לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו.
אל תאמר: "מכור שדך וקח לך חמור"
ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו.
**
הסבר מה ראה רש"י להוציא את המלה עור ממשמעותה בפסוקנו ובפרשת קדושים?
ה.
כז,
כ"ה.
ארור לוקח שוחד להכות נפש דם נקי
העמק
דבר:
שרואה את חברו מכה נפש ויהיה בידו למחות עליו ולא לעמוד על דם המוכה – והוא לוקח שוחד כדי שיעלים עין ולא יראה את הנעשה – הוא בארור.
מה ראה לפרשו בדרך זו ולא פרשו כמשמעו שאל השופט ידבר שלקח שוחד וחייב את הזכאי?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ותשע (תש"ל)
פרשת כי תבוא
פרק כ"ז
א.
שאלת מבנה
העמק
דבר ב'
ד"ה
והקמת
לך אבנים
גדולות
– ולהלן במקרא ד'
כתיב עוד הפעם תקימו את האבנים וגו',
וכן בכתיבה כתיב שתי פעמים (בפסוק ג' ובפסוק ח') "וכתבת".
והענין,
דשני מיני כתיבה היה: אחת לישראל ואחת לאומות העולם.
לישראל – ככתוב (פ'
ג')
"למען אשר תבוא אל הארץ אשר ה'
אלוקיך נותן לך".
ולאומות העולם – כדכתיב (פ'
ח')
"באר היטב", ופירשו חז"ל בסוטה (ל"ב ע"א)
"בשבעים לשון".
התוכל לישב את כפל מצות הקמת האבנים וכן כפל מצות הכתיבה בדרך אחרת מאשר הלך בה בעל העמק דבר?
עיין לשאלה זו:
בראשית כ"א כ"ז–כ"ט
יהושע ט"ז א'-ד'
והלאה עד י"ז י"ד
שמואל ב' ה'-ז'
ב.
כז,
ח'.
וכתבתי על האבנים את כל דברי התורה באר היטב
רש"י:
ד"ה
באר היטב:
בשבעים לשון.
1. יש הסוברים שדברי רש"י (הלקוחים מסוטה ל"ב ע"א)
סותרים את הנאמר בפרשתנו כ"ו י"ז–י"ח.
2.
הסבר מה הסתירה המדומה – ומדוע אין זו סתירה כלל?
המספר "שבעים"
(בצירוף שבעים אומות,
שבעים לשון) – מה מקורו במקרא?
ג.
כז,
ג'.
וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך
למען
אשר
תבוא
אל
הארץ
אשר
ה'
אלוקיך
נותן
לך
הרכסים
לבקעה:
ד"ה
למען אשר
תבוא: מחובר לתחילת הענין "שמר את כל המצוה" "למען אשר תבוא אל הארץ",
והוא כעין דבור מוסגר, שאם לא כן אין לו קשר והמשך.
1.
"והוא
כעין
דבור
מוסגר" – מי זה "הוא"?
2.
"שאם
לא כן
אין לו
קשר
והמשך" –
למי מוסב "לו"?
3. רוב פרשנים מוצאים שיש לו "קשר והמשך" גם אם לא תפרש כפי שפרשו בעל הרכסים לבקעה.
כיצד?
ד.
כז,
ג
וכתבת
על
האבנים
את
כל
דברי
התורה
הזאת
סוטה
ל"ה
ת"ר:
כיצד כתבו ישראל את התורה?
ר'
יהודה אומר: על גבי אבנים כתבוה. שנאמר "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת" ואחר–כך סדו אותן בסיד.
אמר לו ר'
שמעון:
לדבריך היאך למדו עובדי כוכבים את התורה?
(רש"י
ד"ה
היאך
למדו
אומות
העולם
תורה: הלא לא נצטוו לכתבה בשבעים לשון אלא לבוא וללמדה כל הרוצה,
שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר:
"לא היה לנו מהיכן ללמוד!")
אמר לו: בינה יתירה נתן הקב"ה בעובדי כוכבים ושברו נוטירין שלהם.
(רש"י
ד"ה
נוטירין: סופרים שלהם והם קורין אותם נוטר"י).
וקילפו את הסיד והשיאוה.
(רש"י
ד"ה
והשיאוה: והעתיקוה,
כלומר נטלוה משם ע"י העתקה).
באותה שעה נחתם גזר דין של עובדי כוכבים לבאר שחת, שהיה להם ללמוד תורה ולא למדו.
ר'
שמעון אומר: על גבי סיד כתבוה וכתבו להם למטה:
(דברים כ' י"ח)
"למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם". הא למדת – שאם היו חוזרין בתשובה,
היו מקבלים אותה.
1.* מה רמז מצא כל אחד מן החכמים (ר'
יהודה ור' שמעון)
בפסוקינו כהוכחה לדבריו?
2. מה ראיה מפ'
כ'
י"ח ש"אם היו חוזרין בתשובה היו מקבלים אותה"?
ה.
כז,
י"ב.
אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים
בעברכם
את
הירדן
שמעון
ולוי…
י"ג.
ואלה
יעמדו
על
הקללה
בהר
עיבל
ראובן
גד
ואשר…
רש"י
י"ב:
ד"ה
לברך את
העם: כדאיתא במסכת סוטה (ל"ו)
ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה לראש הר עיבל והכהנים והלויים והארון למטה באמצע.
הפכו לויים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו'", ואלו ואלו עונין אמן. חזרו והפכו פניהם להר עיבל ופתחו בקללה ואומרים: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו'"
וכן כלם עד "ארור אשר לא יקים…"
ראב"ע
י"ד:
וענו
כמו (דברים כ"ו ה') "וענית ואמרת", וחז"ל אמרו, כי טעם לברך "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה"
וכן הכל.
ועל דרך הפשט הברכה היא (כ"ט)
ברוך אתה בעיר,
והקללה היפוכה, והעד בספר יהושע (ח'
ל"ג–ל"ה).
שד"ל
ט"ו:
ד"ה
ארור
האיש: יפה אמר הראב"ע כי הברכה היא (דברים כ"ח)
"והיה אם שמוע תשמע – ברוך אתה בעיר" והקללה היא "והיה אם לא תשמע -…
ארור אתה בעיר".
ובאמת מה שאמרו הקדמונים (סוטה פרק ו'
משנה ה') שהלויים אמרו שנים עשר ברוך כנגד שנים עשר ארור,
מלבד שאין רמז מזה בתורה,
הוא גם כי דבר שאין הדעת סובלתו…
… אבל מצאתי בספר יהושע מאמר זר ותמוה,
ואחרי העיון מצאתי כי בא זה ולמד על זה,
ומה שהיה בלתי מובן כאן וכאן ברור ונכון ונחמד ונעים גם כאן וגם שם.
כי הנה ביהושע ה' ל"ג–ל"ד כתוב "וכל ישראל וכו'".
מה ענין לברך את העם ישראל בראשונה ואחרי–כן קרא הברכה והקללה? – אבל אמיתת הענין כך היא:
הברכות והקללות הן לכלל האומה,
כי כל ישראל ערבים זה לזה, כי אם יעלימו עיניהם מן החוטאים ולא יענישום, יחרה אף ה'
על העם כולו.
לפיכך רצה ה'
להקדים ולהודיעם, כי לא יענוש את העם כולו על חטאות היחיד,
אלא אם כן תהיינה גלויות וידועות, אבל הנסתרות לה'
הן,
והוא יענוש את החוטא בפרט וכל העם יהיה נקי.
ומזה יימשכו שתי טובות: האחת שהחוטא לא יתברך בלבו לאמור: שלום יהיה לי,
שאם רוב העם כשרים, וגם אני חוטא – מה בכך? "האיש אחד יחטא ועל כל העדה יקצוף?"
והשנית,
שלא יתייאשו העם ויאמרו: "אבדנו,
כולנו אבדנו, כי אולי אחד או רבים יחטאו בסתר ועל כל העדה יהיה קצף".
והנה אמירת "ארור האיש אשר יחטא בסתר"
ברכה היא לכלל האומה וזה טעם "לברך את העם ישראל בראשונה".
1. מה הסיבה לכך שגם הראב"ע וגם שד"ל דוחים את פירוש חז"ל (המובא ברש"י)
והוא אף נראה בעיני שד"ל כדבר "שאין הדעת סובלתו"?
2. מה ראיה מצא שד"ל לדעתו בספר יהושע?
3. מהו המשותף ל–
11 הארורים שנאמרו בפרקנו לדעת שד"ל (וכן גם דעת הראב"ע)?
4.
שד"ל מביא בפירושו גם את הפסוק במדבר י"ז כ"ז,
גם את הפסוק (דברים כ"ט י"ח),
המיצגים לדעתו שתי עמדות נפשיות מנוגדות ואעפ"כ יש משהו משותף ביניהן.
מהו הניגוד – מה המשותף?
5. מהו היחס שבתורתנו לדעת שד"ל בין עונש קיבוצי לבין עונש אינדיבידואלי?
6. מהי הסתירה שנראתה לשד"ל מדברי יהושע למקומנו וכיצד הוא מיישבה?