גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – תש"ד
פרשת וילך
פרק לא,
א'
– ד'
א.
לא,
א
וילך
משה
וידבר
את
הדברים
האלה.
ראב"ע:
וילך
– הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת שלא יפחדו, וחזק לבם בדברי יהושע, על כן כתוב אחריו ואתה תנחילנה אותם (ז)….
אברבנאל
מקשה:
הנה קודם לזה (כ"ט א) כתוב:
"ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר להם אתם ראיתם…"
והמשיך אחריו פרשת נצבים (כ"ט ט) "אתם נצבים…" וכל דברי הברית והרי כלם היו לפניו באותן פומבי,
ואיך אם כן שהלך משה לדבר אליהם,
כי כיון שהיו כלם מקובצים יחד לעניין הברית היה לו לדבר אליהם שם ולא יצטרך ללכת לכל שבט ושבט לדבר אליהם?
נסה לענות על שאלתו.
שד"ל:
וילך
כמו (בראשית כ"ו י"ג)
וילך הלך וגדול,
(שמות י"ט י"ט)
ויהי קול השופר הולך וחזק,
(שופטים ד) ותלך יד בני ישראל הלך וקשה, (יונה א) כי הים הולך וסוער עליהם,
(ירמיהו כ"ט י"ב)
וקראתם אותי והלכתם והתפללתם אלי.
1.
כיצד מפרש שד"ל את פסוקנו ובמה הוא שונה מן הפירוש הרגיל?
ב.
לא,
ב
לא
אוכל
עוד
לצאת
ולבוא
רש"י:
לא
אוכל
עוד
לצאת
ולבא
– יכול שתשש כחו,
תלמוד לומר (דברים לד, ז)
לא כהתה עינו ולא נס לחה. אלא מהו לא אוכל, איני רשאי שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע.
דבר אחר, לצאת ולבא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה:
1. מה עונים לשאלת רש"י המפרשים:
רש"י:
(ראה לעיל)
ראב"ע:
לצאת
ולבא
– במלחמה,
והטעם – כי אילו לא הייתי מת עתה, אין בי יכולת להלחם, ואין לכם צורך למי שיעזוב אתכם, כי השם ישמיד הגוים גם יהושע, והעד:
מה שראיתם בעיניכם במלחמת סיחון עוג:
רמב"ן:
ויאמר
אלהם בן
מאה
ועשרים
שנה אנכי
היום –
וזה לנחם אותם על ענינו,
כלומר אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני, ועוד כי השם צוני שלא אעבור שם.
ואל תפחדו ואל תיראו, כי ה' יעבור עמכם לא יסלק שכינתו מכם בעבורי,
ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי.
ואע"פ שמשה רבינו היה בתקפו ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב (להלן לד ז)
לא כהתה עינו ולא נס לחה, אמר להם כן לנחמם. ורש"י כתב, לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפי שה'
אמר אלי לא תעבור את הירדן. ואינו נכון. ועל דעת ר"א,
לצאת ולבוא למלחמה כי חלשו כחותיו בזקנותו.
וגם זה איננו נכון. ורבותינו אמרו (סוטה יג ב),
מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה.
והיה זה במעשה נס, שלא ידאג לתת גדולה ליהושע בפניו:
ספורנו
לא
אוּכַל
עוד
לָצֵאת
וְלָבא. וְגַם אִם הָיִיתִי חַי, לא הָיִיתִי יָכול לָצֵאת וְלָבא לִפְנֵיכֶם בְּזִקְנוּתִי.
2. מה הקשר:
א.
בין מחציתו הראשונה של פסוק כ (בן מאה… לצאת ולבוא) ובין השניה (וה'
אמר…
הירדן הזה).
ב.
בין מחציתו הראשונה של פסוק ג (ה'
אלוקיך הוא עובר…)
למחציתו השניה (יהושע הוא… כאשר דבר ה').
ג.
שאלת סגנון:
למה משתמש הכתוב בתארו את השגחת ה'
ושמירתו –
בפסוק ג' בביטוי:
ה'
אלוקיך
הוא
עובר
לפניך
ובפסוק ו' בביטוי:
ה'
אלוקיך
הוא
ההולך
(ועל יעלה על דעתך שהוא מתוך רצון…
)
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
"לא אוכל". מה ההבדל ביניהם ומדוע לא הסתפק בפרוש הראשון? |
* ב'. ד"ה ד"ה |
|
רש"י רצה בדבריו אלה להשמיענו שלא נפרש בדרך אחרת האפשרית כאן. |
* ו'. |
|
מה קשה לו? מה קשה לו? |
ז'. ט'. |
ה.
לא י' – י"ג.
1. למה נאמרה מצוות הקהל בפרשה זאת ולא נאמרה במקום אחר יחד עם שאר דיני שמיטה (פרשת בהר או פרשת ראה)?
(טעם
מצווה
זו בספר
החינוך:
לפי שכל עיקרן של עם ישראל היא התורה ובה יפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכים לחיי עד תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים,
על כן בהיות על עיקרן בה, ראוי שיקהלו הכל ביחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם אנשים נשים וטף לומר: "מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כלנו"?
ותהיה התשובה: "לשמע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו"! ויבואו מתוך כך לספר בגדל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה ועם החשק בה ילמדו לדעה את ה'
וישמח ה' במעשיו וכעניין שכתוב בזאת המצוה:
"למען ילמדו ויראו את ה').
2.*
התוכל למצוא קשר בין טעם המצוה הזו ובין המועד – מוצאי שנת השמיטה – שבו יש לקיימה?
3.
היכן מצינו קיום מצוה זו בימי בית ראשון?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמישית (תש"ו)
פרשת וילך
ל"א י"ד–כ"א
א.
לא,
טז
וקם
העם
הזה
וזנה
מה הוראת המלה "וקם"
בפסוק זה?
(וע'
דברי
הרמב"ם
במורה
נבוכים
א י"ב
המובאים בגליון בהעלותך תש"ה שאלה ב!)
ורמב"ם
מורה
נבוכים
א' י"ב:
… ומפני שהמסכים לעשות דבר, יתעורר לעשותו בקימה,
נאמר לכל מי שיתעורר לאיזה ענין – שהוא "קם".
(כלומר במלה זו מובעת הסכמתו ורצונו של איש הבא לעשות מעשה).
"כי הקים בני את עבדי עלי" (שמואל א' כ"ב).
והושאל זה הענין לעבר גזרת האל על עם שהתחייבו הענש לאבדם.
(לקיום גזרת כליה שנגזרה על אנשים הראויים לענש). "וקמתי על בית ירבעם" (עמוס ז'). ואפשר שיהיה אמרו "עתה אקום יאמר ה'" … (ישעיה ל"ג)
מזה הענין, (כלומר בהוראה זו:
אקום כנגד שונאי ציון) … לא שיש לו קימה או ישיבה – חלילה לו מהם!
ב.
לא,
ט"ז.
וזנה אחרי אלהי נכר הארץ.
ת"א:
ואמר יי למשה הא את שכיב עם אבהתך ויקום עמא הדין ויטעון בתר טעות עממי ארעא דהוא עליל לתמן ביניהון וישבקון דחלתי וישנון ית קימי דגזרית עמהון:
רש"י:
נכר
הארץ
– גויי הארץ:
רמב"ן:
אלהי
נכר הארץ
– גויי הארץ, לשון רש"י.
ואיננו כן, אבל האלהים שהוא נכר בארץ הזאת. כי השם הנכבד נקרא אלהי הארץ, כענין שנאמר (מלכים ב יז כו) כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ,
וכן וידברו אל אלהי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ (דברי הימים ב לב יט),
וכתיב (הושע ט ג)
לא ישבו בארץ ה', והזכיר זה רבי אברהם, וכבר פירשתיו (ויקרא יח כה).
וטעם אשר הוא בא שמה בקרבו –
שהוא בא בקרב עמו ועבדיו.
או "בקרבו"
בקרב הארץ, כמו ולא נשא אותם הארץ (בראשית יג ו),
נעתם ארץ (ישעיה ט יח),
כדברי רבי אברהם:
1. מה בין רש"י לבין הרמב"ן?
2.**
מה גרם לרש"י לפרש שאין נכר תאר לאלוהים?
ג.
לא,
י"ז.
ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי.
רמב"ן:
וטעם
ואמר
ביום
ההוא –
הלא על כי אין אלהי בקרבי –
איננו וידוי גמור כענין והתודו את עונם,
אבל הוא הרהור וחרטה, שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם.
וטעם ואנכי הסתר אסתיר פני – פעם אחרת, כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלהים ועל כי אין אלהיהם בקרבם מצאום הרעות האלה, היה ראוי לרוב חסדי השם שיעזרם ויצילם שכבר כפרו בע"ז,
וכענין שאמר (ירמיה ב לה)
הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי:
ולכך אמר, כי על כל הרעה הגדולה שעשו לבטוח בע"ז יסתיר עוד פנים מהם,
לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות,
רק שיהיו בהסתר פני הגאולה,
ויעמדו בהבטחת פני רחמיו (ויקרא כו מד)
ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו'
עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת וידוי גמור ותשובה שלימה,
כמו שנזכר למעלה (ל ב) ושבת עד ה'
אלהיך וגו':
אברבנאל:
… וגם אני שמעתי מפרשים בזה פירוש שלישי,
שמאו "הלא על כי אין אלוהים בקרבי…" היו ודויים שבעבור שלא היו דברים ואדוקים באלוהיהם אלהי נכר הארץ אשר עבדו,
לכן ימצאום הרעות האלה, לפי שעבדו העכו"ם שלא כראוי בשלמותה.
כלי
יקר:
ויש אומרים, שהסתר זה הוא שיסתיר פניו על הרעה אשר עשה…
לומר שאפילו מן הרעה הגדולה יסתיר ה'
פניו,
כמו שנ' (תהילים ט"ו ט"ו)
"און אם ראיתי בלבי, לא ישמע אדני".
ספורנו:
עַל
כִּי
אֵין
אֱלהַי
בְּקִרְבִּי
מְצָאוּנִי
הָרָעות.
בִּשְׁבִיל שֶׁסִּלֵּק שְׁכִינָתו מִתּוכֵנוּ הָיוּ אֵלֶּה לָנוּ,
וּבְחָשְׁבָם זֶה לא יִפְנוּ לְהִתְפַּלֵּל וְלא לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה.
שד"ל:
מתרעמים שהוא אינו משגיח עליהם והוא משיב,
כי הסתרת פניו אינה אלא מפני רוע מעליליהם.
אם
למקרא
(בן
אמוזג):
…יתכן שפרושו: הלא מחסרון מקדש ה' וארון העדות בינינו באה אלינו כל הצרה הזאת, ואלו היה המקדש והארון קיימים,
לא נמצא בנו עון בכל תועבותינו, והאמונה הרעה הזאת מפורסמת בישראל בימי רשעתם ועליה צווח הנביא, כי היה כל טעותם להנצל מכל ענש הראוי להם בזכות המקדש והקרבנות. וזה יהיה בידך מפתח להכנס בו בפנמיות כמה מליצות בדברי הנביאים.
והביאני לפרש כזאת בפסוק זה מה שמצאתי במיכה (ג'
י"א)
"ראשיה בשחד ישפטו וכהניה במחיר יורו… ועל ה' ישענו לאמר: הלא ה' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה".
ואין ספק שאין כונתו על אהבת ה'
והשגחתו לטובה רק על המצא ביניהם המקדש.
וכן כאן: הלא על כי אין אלוקי בקרבי, כלומר:
על כי אין המקדש בתוכנו,
שהיה מגין עלינו באופן סגולי מבלי פנות לזכותנו או לחובתנו –
על כן מצאוני…
1. מה הקושי העומד בפני המפרשים הללו שאותו הם מבקשים לתרץ בדרכים שונות?
2. מה הן התשובות השונות הניתנות על ידי המפרשים הנ"ל,
ואיזו מהן נראית לך הקרובה לפשוטו של כתוב?
3.
כיצד יש לפרש את סוף פסוק י"ח כי פנה…
(איזו לשון "כי"
היא זו?) אם נקבל את פירושו של כלי יקר?
4.*
התוכל להביא פסוקים מנבואות ירמיה כהוכחה לרעיון העיקרי של בן–אמוזג?
ד.
לא כ"א.
והיה כי תמצאנו אותו רעות רבות וצרות…
חגיגה
ה' ע"ב:
ר'
יוחנן:
כי מטי להאי קרא (=משהגיע לפסוק זה)
בכי,
"והיה כי תמצאנו אותו רעות רבות וצרות…"
אמר:
עבר שרבו ממציא לו רעות וצרות, תקנה יש לו?
מקשים
למקום
זה:
והלה כבר כתיב (פסוק י"ז):
"ומצאנוהו רעות רבות וצרות" – ולמה לא בכה ר' יוחנן בקוראו פסוק זה הנכתב קודם, כי מדקאמר "כי מטא להאי קרא" – משמע שקרא הפרשה מתחילה?
נסה לענות לשאלה זו!
עצה
טובה: להבנת פסוק ט"ז "וקם
העם
הזה
וזנה…" למד רמב"ם
הלכות
תשובה
פרק ה'
הלכה
א',
פרק
ו'
כלו
וביחוד
הלכה ה'.
פרק ה
הלכה א
רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו, הוא שכתוב בתורה הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע,
כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע וכיון שכן הוא פן ישלח ידו.
פרק ו
הלכה א
פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה ונכשלין בהן רוב האדם ויעלה על דעתן מהן שהקב"ה הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה,
והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים,
בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו כמו שהודענו ראוי להפרע ממנו והקב"ה יודע איך יפרע, יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה בגופו או בממונו או בבניו הקטנים שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצות כקניינו הן וכתיב איש בחטאו ימות עד שיעשה איש, ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה,
ויש חטא שנפרעין ממנו בעולם הזה ולעולם הבא.
הלכה ב
במה דברים אמורים בזמן שלא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה התשובה כתריס לפני הפורענות,
וכשם שהאדם חוטא מדעתו וברצונו כך הוא עושה תשובה מדעתו וברצונו.
הלכה ג
ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה, הוא שהקב"ה אמר על ידי ישעיהו השמן לב העם הזה וגו', וכן הוא אומר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה'
בעמו עד לאין מרפא, כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא, לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר הבה נתחכמה לו, נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקב"ה את לבו,
ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח שנאמר ואתה ועבדיך ידעתי וגו'
ואולם בעבור זאת העמדתיך, כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו, וכן סיחון לפי עונות שהיו לו נתחייב למונעו מן התשובה שנאמר כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו, וכן הכנענים לפי תועבותיהן מנע מהן התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל, שנאמר כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה עם ישראל למען החרימם, וכן ישראל בימי אליהו לפי שהרבו לפשוע מנע מאותן המרבים לפשוע תשובה שנאמר ואתה הסבות את לבם אחורנית כלומר מנעת מהן התשובה. נמצאת אומר שלא גזר האל על פרעה להרע לישראל,
ולא על סיחון לחטוא בארצו,
ולא על הכנענים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עכו"ם אלא כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה.
הלכה ד
וכענין זה שואלין הצדיקים והנביאים בתפלתם מאת ה' לעזרם על האמת,
כמו שאמר דוד הורני ה'
דרכך,
כלומר אל ימנעוני חטאי דרך האמת שממנה אדע דרכך ויחוד שמך,
וכן זה שאמר ורוח נדיבה תסמכני כלומר תניח רוחי לעשות חפצך ואל יגרמו לי חטאי למונעני מתשובה אלא תהיה הרשות בידי עד שאחזור ואבין ואדע דרך האמת,
ועל דרך זו כל הדומה לפסוקים אלו.
הלכה ה
ומהו זה שאמר דוד טוב וישר ה'
על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים וגו', זה ששלח נביאים להם מודיעים דרכי ה'
ומחזירין אותן בתשובה,
ועוד שנתן בהם כח ללמוד ולהבין, שמדה זו בכל אדם שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק מתאוה להן ורודף אותם,
והוא מה שאמרו רז"ל בא לטהר מסייעין אותו כלומר ימצא עצמו נעזר על הדבר,
והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצריים לעשות רע, וכתיב וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ,
הרי גזר על ישראל לעבוד כו"ם ולמה נפרע מהן, לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים לעבוד כו"ם אילו לא רצה לעבוד לא היה עובד, ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם,
הא למה זה דומה לאומר העם הזה יהיה בהן צדיקים ורשעים,
לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע מפני שהודיע למשה שיהיו רשעים בישראל, כענין שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, וכן המצריים כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם, וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע היאך ידע הקב"ה דברים העתידין להיות. +/השגת הראב"ד/
והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם וכו'.
א"א אלה הם אריכות דברים שאינן מתובלים וחיי ראשי כמעט אני אומר שהם דברי נערות,
יאמר הבורא לזונים למה זנית ואני לא הזכרתיך בשם כדי שתאמר שעליך גזרתי יאמרו לו הזונים ועל מי תלה גזרתך על אותן שלא זנו הנה לא נתקיימה גזרתך,
אבל וקם העם הזה וזנה כבר אמרנו שאין בענין הזה ידיעת הבורא גזירה וכ"ש בכאן שאף משה אמר כי השחת תשחיתון הן בעודני חי עמכם ואף כי אחרי מותי וכ"ש הבורא שהיה יכול לומר כן בלא גזירה,
וענין המצרים אינה שאלה משני פנים,
האחד כי הדבר ידוע שאין הבורא נפרע מאדם רע אלא ברע ממנו ואחר שיפרע מזה יחזור ויפרע מן הרע ממנו ברשעו וכן הוא אומר הוי אשור שבט אפי כהתימך שודד תושד פי'
מפני רשעך וגודל לבך והתפארך עלי,
והמצרים ג"כ רשעים היו וראויים למכות ההם ואילו שמעו למשה בתחלה ושלחו את ישראל לא היו לוקים ולא טבעו בים אבל זדונו של פרעה ובזותו את הבורא יתברך לפני שלוחו הוא גרם לו,
והשני כי הבורא אמר וענו אותם והם עבדו בהם בפרך והמיתו מהם וטבעו מהם כענין שנאמר אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה לפיכך נתחייבו.+
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – תש"ז
פרשת וילך
לא,
טז – כא
שים לב:
גליון זה הוא המשך והשלמה לגליון נצבים –
וילך תש"ו.
עיין שם!
א.
שאלות מבנה:
1.
מה הקשר בין הפסוקים ט"ז–י"ח ובין י"ט–כ"א,
וכיצד מתקשרות שתי הפסקאות האלה על ידי המלה "ועתה"?
2.
הסבר מהו הקשר בין הפסוקים י"ט–
כ'
כ"א?
3.
העתק את פסוק כ"א בסימני פסוק!
ב.
שאלות לשון וסגנון:
1.
י"ז רעות
רבות
וצרות
כ"א רעות
רבות
וצרות
1.
האם המלה "צרות"
כאן שם עצם או שם תואר?
2.*
כיצד
עונה
הגמ'
לשאלה
זו:
חגיגה
ה' ע"א:
מאי "רעות רבות וצרות"?
אמר רב: רעות שנעשות צרות זו לזו,
כגון זבורא ועקרבא.
(שעקצוהו צירעה ועקרב בבת אחת)
רש"י:
זבורא ועקרבא נעשות צרות זו לזו, דלית ליה תקנתא (=שאין לו רפואה)
לא בקרירי (=לא בקרים) דקשה לעקרב, ולא בחמימי (=בחמים)
דקשה לזבורא.
2.
י"ט. למען
תהיה
השירה
הזאת
לעד
יש מפרשים המקשים,
למה לא נאמר כאן בלשון נקבה "לעדה"
בהתאם ללשון נקבה של "השירה הזאת"?
ענה לקושייתם בעזרת הפסוקים:
בראשית
ל"א
מ"ז יגר
שהדותא
ויעקב
קרא
לו
גל
עד.
שמות
כ'
ט"ז
לא
תענה
ברעך
עד
שקר.
3.
כ"א. וענתה
השירה
הזאת
לפניו
לעד.
השוה את הפסוקים הבאים:
במדבר
ל"ה
ל': ועד
אחד
לא
יענה
בנפש
דברים
י"ט
ט"ז: כי
יקום
עד…
לענות
בו
סרה
שם
פס'
י"ח:
שקר
ענה
באחיו
דברים
ה'
י"ז: לא
תענה
ברעך
עד
שקר.
הסבר,
למה לא נאמר גם במקומנו "וענתה השירה הזאת בו"?
4.
כא.
וענתה
השירה
הזאת
לפניו
לעד
כי
לא
תשכח…
כי
ידעתי
את
יצרו.
האם הוראת "כי"
השני היא כהוראת "כי"
הראשון אם לא?
שים
לב: יש כאן אפשרות לשני פרושים.
הסבר ונמק את שניהם ונסה להכריע ביניהם!
ג.
לא,**
כ"א.
כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום.
רמב"ן:
וטעם
כי ידעתי
את יצרו
אשר הוא
עשה היום
– כטעם כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כב יב),
שהיא הידיעה בפועל,
כי הידיעה בעתיד ידיעה בכח.
ואם לא חטאו ישראל במדבר ולא נודע יצרו בפועל לא היה הגון שיעיד בהם שירה לומר, הגלוי לפניו שתחטאו,
ואעידה בכם שתמצאנה אתכם רעות רבות וצרות כזה וכזה,
אבל היה הראוי שיתן להם התורה בידיעה סתם, אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו.
אבל עתה שנודע גם להם יצרם הרע ולבם הזונה,
יגיד להם כל הקורות אותם,
כענין שנאמר (ישעיה מח ד ה) מדעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה ואגיד לך מאז בטרם תבוא השמעתיך:
ספורנו:
כִּי
יָדַעְתִּי
אֶת
יִצְרו
אֲשֶׁר
הוּא
עושֶׂה
הַיּום. שֶׁאֵינָם מְצַפִּים לְהִכָּנֵס לָאָרֶץ כְּדֵי לְעָבְדֵנִי בָּהּ, כְּמו שֶׁהוּא הַמְכֻוָּן מֵאִתִּי, כְּאָמְרו "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצות גּויִם.. בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו" (תהלים קה, מד–מה).
אֲבָל מְצַפִּים אותָהּ לְהַשְׂבִּיעַ נַפְשָׁם הַמִּתְאַוָּה, וְיִמָּשֵׁךְ מִזֶּה כָּל הָרַע שֶׁנִּבָּא בְּאָמְרו
"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (להלן לב, טו).
1.**מה הקושי העומד לפני הרמב"ן בפסוק זה.
וכיצד הוא מתרצו?
2.**
לשמם מה הוא נעזר בישעיה מ"ח ד'?
3.**
כיצד הוא מפרש את ה"כי"?
4.**
האם עוסק ספורנו באותה שאלה או בשאלה אחרת?
שים
לב: אל תטעה לחשוב,
שהרמב"ן רוצה לתרץ כאן את שאלת הידיעה והבחירה!
לשאלה זו עיין:
רמב"ם
הלכות
תשובה
הלכה א'
ופרק
ו'
כולו!
פרק ה
הלכה א
רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו, הוא שכתוב בתורה הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע,
כלומר הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע וכיון שכן הוא פן ישלח ידו.
פרק ו
הלכה א
פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה ונכשלין בהן רוב האדם ויעלה על דעתן מהן שהקב"ה הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה,
והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים,
בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו כמו שהודענו ראוי להפרע ממנו והקב"ה יודע איך יפרע, יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה בגופו או בממונו או בבניו הקטנים שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצות כקניינו הן וכתיב איש בחטאו ימות עד שיעשה איש, ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה,
ויש חטא שנפרעין ממנו בעולם הזה ולעולם הבא.
הלכה ב
במה דברים אמורים בזמן שלא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה התשובה כתריס לפני הפורענות,
וכשם שהאדם חוטא מדעתו וברצונו כך הוא עושה תשובה מדעתו וברצונו.
הלכה ג
ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה, הוא שהקב"ה אמר על ידי ישעיהו השמן לב העם הזה וגו', וכן הוא אומר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה'
בעמו עד לאין מרפא, כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא, לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה, לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר הבה נתחכמה לו, נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקב"ה את לבו,
ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח שנאמר ואתה ועבדיך ידעתי וגו'
ואולם בעבור זאת העמדתיך, כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב"ה התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו, וכן סיחון לפי עונות שהיו לו נתחייב למונעו מן התשובה שנאמר כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו, וכן הכנענים לפי תועבותיהן מנע מהן התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל, שנאמר כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה עם ישראל למען החרימם, וכן ישראל בימי אליהו לפי שהרבו לפשוע מנע מאותן המרבים לפשוע תשובה שנאמר ואתה הסבות את לבם אחורנית כלומר מנעת מהן התשובה. נמצאת אומר שלא גזר האל על פרעה להרע לישראל,
ולא על סיחון לחטוא בארצו,
ולא על הכנענים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עכו"ם אלא כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה.
הלכה ד
וכענין זה שואלין הצדיקים והנביאים בתפלתם מאת ה' לעזרם על האמת,
כמו שאמר דוד הורני ה'
דרכך,
כלומר אל ימנעוני חטאי דרך האמת שממנה אדע דרכך ויחוד שמך,
וכן זה שאמר ורוח נדיבה תסמכני כלומר תניח רוחי לעשות חפצך ואל יגרמו לי חטאי למונעני מתשובה אלא תהיה הרשות בידי עד שאחזור ואבין ואדע דרך האמת,
ועל דרך זו כל הדומה לפסוקים אלו.
הלכה ה
ומהו זה שאמר דוד טוב וישר ה'
על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים וגו', זה ששלח נביאים להם מודיעים דרכי ה'
ומחזירין אותן בתשובה,
ועוד שנתן בהם כח ללמוד ולהבין, שמדה זו בכל אדם שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק מתאוה להן ורודף אותם,
והוא מה שאמרו רז"ל בא לטהר מסייעין אותו כלומר ימצא עצמו נעזר על הדבר,
והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצריים לעשות רע, וכתיב וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ,
הרי גזר על ישראל לעבוד כו"ם ולמה נפרע מהן, לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים לעבוד כו"ם אילו לא רצה לעבוד לא היה עובד, ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם,
הא למה זה דומה לאומר העם הזה יהיה בהן צדיקים ורשעים,
לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע מפני שהודיע למשה שיהיו רשעים בישראל, כענין שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, וכן המצריים כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם, וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע היאך ידע הקב"ה דברים העתידין להיות. +/השגת הראב"ד/
והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם וכו'.
א"א אלה הם אריכות דברים שאינן מתובלים וחיי ראשי כמעט אני אומר שהם דברי נערות,
יאמר הבורא לזונים למה זנית ואני לא הזכרתיך בשם כדי שתאמר שעליך גזרתי יאמרו לו הזונים ועל מי תלה גזרתך על אותן שלא זנו הנה לא נתקיימה גזרתך,
אבל וקם העם הזה וזנה כבר אמרנו שאין בענין הזה ידיעת הבורא גזירה וכ"ש בכאן שאף משה אמר כי השחת תשחיתון הן בעודני חי עמכם ואף כי אחרי מותי וכ"ש הבורא שהיה יכול לומר כן בלא גזירה,
וענין המצרים אינה שאלה משני פנים,
האחד כי הדבר ידוע שאין הבורא נפרע מאדם רע אלא ברע ממנו ואחר שיפרע מזה יחזור ויפרע מן הרע ממנו ברשעו וכן הוא אומר הוי אשור שבט אפי כהתימך שודד תושד פי'
מפני רשעך וגודל לבך והתפארך עלי,
והמצרים ג"כ רשעים היו וראויים למכות ההם ואילו שמעו למשה בתחלה ושלחו את ישראל לא היו לוקים ולא טבעו בים אבל זדונו של פרעה ובזותו את הבורא יתברך לפני שלוחו הוא גרם לו,
והשני כי הבורא אמר וענו אותם והם עבדו בהם בפרך והמיתו מהם וטבעו מהם כענין שנאמר אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה לפיכך נתחייבו.+
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תש"ח
פרשת וילך
פרק ל"א א' – י"ד
גליון שנה זו זהה לגיליון שנה תש"ד.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שביעית (תש"ח תש"ט)
פרשת וילך
ל"א
א.
לא,
א'.
וילך
משה
וידבר
את
הדברים
האלה
אל
כל
ישראל.
ראב"ע:
וילך
– הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת שלא יפחדו, וחזק לבם בדברי יהושע, על כן כתוב אחריו ואתה תנחילנה אותם (ז).
ולפי דעתי, כי אז ברך השבטים, ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב:
רמב"ן
בראשית
כ"ג
ב'
ד"ה
ויבא
אברהם
… או שיהיה לשון "ויבא"
לאמר שנתעורר אברהם להספד הזה והתחיל לעשותו,
כי כל מתעורר ומתחיל במלאכה יקרא בא אליה. וזה לשון מורגל בדברי חכמים כמו ששנינו בתמיד (פ"ד מ"ג)
בא לו לגרה והניח בה שתי צלעות מכאן, בא לו לדופן השמאלית, בא לו לעוקץ,
ואמרם (בכורות כ א)
אני לא באתי לידי המדה הזו, וכן בכתוב (שמות כב יד)
בא בשכרו, שבא למלאכה ההיא ועשה אותה בעבור שכרו.
ולא יתכן בעיני שבא מעיר אחרת אל חברון, שאלו היה כן היה מזכיר אותו המקום,
והיה הכתוב מפרש "וישמע אברהם ויבא ממקום פלוני":
ספורנו:
וַיֵּלֶךְ
משֶׁה. הִתְעורֵר לָזֶה, כְּמו "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי" שְׁמות ב, א,
"וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבד" (לעיל יז, ג),
וְדומֵיהֶם.
וְזֶה שֶׁאַחַר שֶׁהִשְׁלִים עִנְיְנֵי כְּרִיתַת הַבְּרִית, הִתְעורֵר לְנַחֵם אֶת יִשְׂרָאֵל עַל מִיתָתו, כְּדֵי שֶׁלּא יְעַרְבְּבוּ שִׂמְחַת הַבְּרִית הָרְאוּיָה לָהֶם, לְהורות עַל הֱיותָם מְקַבְּלִים הַבְּרִית בְּשִׂמְחָה, עַל דֶּרֶךְ "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעושָׂיו" (תהלים קמט, ב),
כְּאָמְרו "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָׁם, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה'
אֱלהֶיךָ"
(לעיל כז, ז).
ר'
שמשון
רפאל
הירש
(תרגום
מגרמנית)
ד"ה
וילך: בדברי הברכה והקללה והפסוק הבא אחריהם תם ונשלם כל מה שהיה על משה רבנו להעיד בעם בשם ה' זה היה בעיניו כגמר שליחותו ומכאן ואילך שם הוא את לבו אל צרכי שעת הסתלקותו ובהתחשבותו עם תולדותיה. אלה היו: פרידתו מהם (פסוקים א' – ו'),
הצגת ממלא מקומו בדברים מעודדים לפני העם (פ'
ז'
– ח')
ולבסוף מסירת כתב התורה לכהנים ולזקנים בצווי קריאתו במועד שנת השמיטה (פ'
ט'-
י"ג).
הנה כי כן לא קרא משה את העם לבוא אליו, לא הקהיל אותם לאספה כפי שהיה רגיל לעשות בזמנים שהיה עיליו לדבר אל בני ישראל בשם ה',
אלא "וילך"
בעצמו הלך אל העם בכדי להפרד ממנו בפשטות גמורה המתאימה לאופי של מי שהכתוב מעיד עליו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר,
י"ב ג').
1.
מה הקושי בפסוקנו ומה הן שתי הדרכים לישובו?
2.
מה מוסיף הירש לדברי ראב"ע?
ב.
לא,
ב–ג':
1.מה הקשר
בין מחציתו הראשונה של פסוק ב'
("בן מאה ועשרים שנה אנכי…
לצאת ולבוא")
ובין מחציתו השניה ("וה'
אמר אלי לא תעבר…")
העזר בדברי ספורנו לפסוקנו
ספורנו ב
בֶּן
מֵאָה
וְעֶשְׂרִים
שָׁנָה
אָנכִי
הַיּום. וְאֵין לְהִתְעַצֵּב עַל מִיתָתִי,
שֶׁלּא הָיִיתִי רָאוּי לִחְיות עוד בַּטֶּבַע.
לא
אוּכַל
עוד
לָצֵאת
וְלָבא. וְגַם אִם הָיִיתִי חַי, לא הָיִיתִי יָכול לָצֵאת וְלָבא לִפְנֵיכֶם בְּזִקְנוּתִי.
וַה'
אָמַר
אֵלַי
לא תַעֲבר.
וְגַם אִם הָיִיתִי יָכול לָצֵאת וְלָבא, הִנֵּה "ה'
אָמַר אֵלַי לא תַעֲבר", וְאִם כֵּן טוב לָכֶם שֶׁאָמוּת כְּדֵי שֶׁתּוּכְלוּ לַעֲבר.
2.
כיצד יש לישב את שני חצאי הפסוקים של פסוק ג'
"ה'…
הוא
עובר
לפניך,
הוא
ישמיד
את
הגויים"
"יהושע הוא עובר לפניך…"
העזר בבראשית מ"ה פסוק ח'.
ג.
לא,
ב'.
לא אוכל עוד לצאת ולבוא
השווה
תרגום
אונקלוס למקומות הבאים בדברים:
י"ב
י"ז
–
לא
תוכל
לאכול
בשעריך –
לית לך רשו
י"ז
ט"ו
–
לא
תוכל
לתת
עליך
איש
נכרי –
לית לך רשו למנחה עלך נכרי
כ"א
ט"ז
– לא
יוכל
לבכר
את
בן
האהובה –
לית ליה רשו לבכרא ית…
עם
מקומנו
–
לא
אוכל
עוד
לצאת
ולבוא
–
לית אנא יכיל למפק ולמעל
מה מנע מאונקלוס מלתרגם גם כאן כדרכו בשאר המקומות?
ד.
לא,
ב'.
לא אוכל עוד לצאת ולבוא
רש"י:
לא
אוכל
עוד
לצאת
ולבא
– יכול שתשש כחו,
תלמוד לומר (דברים לד, ז)
לא כהתה עינו ולא נס לחה. אלא מהו לא אוכל, איני רשאי שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע.
דבר אחר, לצאת ולבא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה:
רמב"ן:
ויאמר
אלהם בן
מאה
ועשרים
שנה אנכי
היום –
וזה לנחם אותם על ענינו,
כלומר אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני, ועוד כי השם צוני שלא אעבור שם.
ואל תפחדו ואל תיראו, כי ה' יעבור עמכם לא יסלק שכינתו מכם בעבורי,
ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי.
ואע"פ שמשה רבינו היה בתקפו ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב (להלן לד ז)
לא כהתה עינו ולא נס לחה, אמר להם כן לנחמם. ורש"י כתב, לא אוכל עוד לצאת ולבוא לפי שה'
אמר אלי לא תעבור את הירדן. ואינו נכון. ועל דעת ר"א,
לצאת ולבוא למלחמה כי חלשו כחותיו בזקנותו.
וגם זה איננו נכון. ורבותינו אמרו (סוטה יג ב),
מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה.
והיה זה במעשה נס, שלא ידאג לתת גדולה ליהושע בפניו:
1.
מה קשה לשניהם בפסוקנו?
2.
מה ההבדל בין תשובות שניהם?
3.**
עיין רמב"ן
כ"א
ט"ז
עד "מפליג
באזהרה".
לא
יוכל
לבכר את
בן האהובה
– אזהרה שלא יעשה זה, וכן כולם, לא תוכל לאכול בשעריך (לעיל יב יז),
לא תוכל לתת עליך איש נכרי (לעיל יז טו),
ואמר אונקלוס בכולם לית לך רשו. והטעם לא תתן יכולת לנפשך לעשות ככה,
והוא מפליג באזהרה….
הסבר מדוע לא הלך הרמב"ן בפרושו כאן באותה דרך,
שבה הלך שם,
ובדרך שבה הלך רש"י כאן?
4.
מהי חולשת פירושו של הרמב"ן?
5.*
התוכל להגן על פירושו של
רש"י
בעזרת דבריו:
בראשית ב' ה'
טרם
יהיה
בארץ
– כל טרם שבמקרא לשון עד לא הוא,
ואינו לשון קודם,
ואינו נפעל לומר הטרים כאשר יאמר הקדים,
וזה מוכיח, ועוד אחר (שמות ט ל)
כי טרם תיראון,
עדיין לא תיראון.
ואף זה תפרש עדיין לא היה בארץ כשנגמרה בריאת העולם בששי קודם שנברא אדם:
וכל
עשב
השדה
טרם
יצמח
– עדיין לא צמח,
ובשלישי שכתוב ותוצא הארץ, על פתח הקרקע עמדו עד יום ששי:
כי
לא
המטיר
– ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים,
וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו,
וצמחו האילנות והדשאים:
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – (תש"י תשי"א)
פרשת וילך
פרק לא פסוק טז
א.
לא,
טז
ויאמר
ה'
אל
משה:
הנך
שוכב
עם
אבותיך
וקם
העם
הזה
וזנה
אחרי
אלהי
נכר
הארץ…
רמב"ם
הלכות
תשובה
פרק ה'
הלכה
א–ג:
רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות את עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע –
הרשות בידו. והוא שכתוב בתורה:
הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. כלומר:
הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין,
שייהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע.
אל יעבר במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל,
שהקב"ה גוזר על אדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן!
אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם או סכל או רחמן או אכזרי או כלי או שוע וכן שאר כל הדעות ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים,
אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה. הוא שירמיהו אמר (איכה ג' ל"ח)
"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", כלומר:
אין הבורא גוזר עם האדם להיות טוב ולא להיות רע. וכיון שכן הוא,
נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו.
לפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה.
הוא שכתוב אחריו (איכה ג' ל"ט):
"מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו".
וחזר ואמר: הואיל ורשותנו בידנו ומדעתנו עשינו כל הרעות,
ראוי לנו לחזר בתשובה ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו,
הוא שכתוב אחריו (איכה ג' מ')
"נחפשה דרכינו ונשובה עד ה'".
ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה,
שנ'
(דברים ל' ט"ו):
"ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" וכתיב (דברים י"א כ"ו):
"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה".
כלומר:
שהרשות בידכם וכל שיחפץ האדם לעשות ממעשה בני אדם – עושה,
בין טובים בין רעים.
פרק ו' הלכה ב':
...וכשם שאדם חוטא מדעתו וברצונו,
כך עושה תשובה מדעתו וברצונו.
… והלא כתוב בתורה (בר'
ט"ו):
"ועבדום וענו אותם"?
הרי שנגזר על המצרים לעשות רע? וכתיב (דב'
ל"א):
"וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ", הרי גזור על ישראל לעבוד ע"ז?
ולמה נפרע מהם?
לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה, אלא כל אחד ואחד מאותם הזונים לע"ז,
אלו לא רצה לעבוד (לע"ז)
לא היה עובד.
ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם.
הא למה זה דומה? לאומר:
העם הזה יהיה בהם צדיקים ורשעים. לא מפני זה יאמר הרשע "כבר נגזר עליו שיהיה רשע",
מפני שהודיע ה'
למשה שיהיו רשעים בישראל. כענין שנאמר (דב'
ט"ו י"א):
"כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". וכן המצריים: כל אחד ואחד מאותם המצרים המרעים לישראל,
אלו לא רצה להרע להם,
הרשות בידו. שלא נגזר על איש ידוע,
אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם.
השגת
הראב"ד:
(לדברי הרמב"ם האחרונים, החל מן "והלא כתוב בתורה "ועבדום וענו אותם")
אלה הם אריכות דברים שאינם מתובלים וחיי ראשי כמעט אני אומר שהם דברי נערות. יאמר הבורא לזונים:
"למה זנית ואני לא הזכרתיך בשם כדי שתאמר שעליך גזרתי"? יאמרו לו הזונים:
"ועל מי חלה גזרתך? על אותם שלא זנו? הנה לא נתקיימה גזרתך!" אבל ענין "וקם העם הזה וזנה", כבר אמרנו שאין בעינן הזה ידיעת הבורא – גזרה,
וכל שכן בכאן שאף משה אמר: (דב'
ל"א כ"ט)
"כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון"
(ל"א כ"ז):
"הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה'
ואף כי אחרי מותי". וכל שכן הבורא,
שהיה יכול לומר כן בלא גזרה…
והשווה
לדבריו:
רמב"ן
בראשית
ט"ו
י"ג
ד"ה
גר יהיה
זרעך …
והרב נתן טעם בספר המדע (הלכות תשובה ו ה) לפי שלא גזר על איש ידוע, וכל אותם המריעים לישראל אלו לא רצה כל אחד מהם הרשות בידו, לפי שלא נגזר על איש ידוע. ולא נתכנו דבריו אצלי, שאפילו גזר שאחד מכל האומות יריע להם בכך וכך,
וקדם זה ועשה גזרתו של הקב"ה זכה בדבר מצוה, ומה טעם בדבריו,
כאשר יצוה המלך שיעשו בני מדינה פלונית מעשה מן המעשים, המתרשל ומטיל הדבר על האחרים חומס וחוטא נפשו, והעושה יפיק רצון ממנו, וכל שכן שהכתוב אמר וגם את הגוי אשר יעבודו,
שיעבדו הגוי כולו,
והם הלכו מעצמם למצרים. אבל הטעם כאשר כתבתי:
וכבר הזכירו רבותינו הענין הזה,
אמרו בואלה שמות רבה (ל טו) משל לאדון שאמר לבנו "יעשה עם פלוני ולא יצערנו",
הלך ועשה, אף על פי שעשה עמו חנם לא הניח שלא היה מצערו.
כשנתרצה האדון לבנו גזר על מצעריו הריגה.
כך גזר הקב"ה שיהיו ישראל משועבדין במצרים,
עמדו עליהם ושעבדום בחוזק. אמר הקב"ה היה לכם לנהוג בם כעבדים ויעשו צרכיכם, אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה (זכריה א טו).
עד כאן לשונם:
ודבר ברור הוא כי השלכת בניהם ליאור אינה בכלל "ועבדום וענו אותם",
אבל היא עקירתם לגמרי, וכן מה שאמרו תחלה הבה נתחכמה לו פן ירבה (שמות א י),
אינו בכלל עבדות וענוי, מלבד מה שהוסיפו בענוי עצמו,
וימררו את חייהם בעבודה קשה וגו'. והוא מה שאמר הכתוב (דברים כו ז)
וירא את עניינו ואת עמלינו ואת לחצנו…
רמב"ן
שמות ד'
א'
ויען
משה ויאמר
והן לא
יאמינו
לי ולא
ישמעו
בקולי –
אותה שעה דבר משה שלא כהוגן, הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך (לעיל ג יח),
והוא אמר והן לא יאמינו לי, מיד השיבו הקב"ה בשיטתו ונתן לו אותות לפי דבריו.
לשון ואלה שמות רבה שיאמינו בו הזקנים רק לא הזכיר שיאמינו העם, או שישמעו לקולו ואולי לא יאמינו בלב שלם. ואיננו נכון. אבל יתכן שנאמר כי ושמעו לקולך איננה הבטחה רק צואה, ושמעו לקולך כי ראוי להם שישמעו, ותבא אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים.
וכן ושמעו מצרים כי העלית בכחך ואמרו אל יושב הארץ (במדבר יד יג יד), ראוי שיהיה ככה,
וכן בזאת תדע כי אני ה' (להלן ז יז),
ראוי,
לא מתקיים. וכן והאמינו לקול האות האחרון בפרשה הזאת (פסוק ח), ורבים כן…
רמב"ן
דברים
ד' כ"ה
ױכי
תוליד
בנים
ובני
בנים
ונושנתם
– ענין הכתוב הזה,
שיזכיר ויאמר כי תוליד בנים ובני בנים ובעבור היותכם ישנים בארץ ותשבו לבטח אולי תשכחו את השם,
והעידותי בכם היום שתאבדו מהר כי לא יאריך לכם מאחר שתעבדו ע"ז.
והפרשה הזו אע"פ שהיא אזהרה לא נאמרה בלשון "אם",
והטעם כי הוא כמתנבא על עניינם, וידבר בלשון ישמש בשני פנים בלשון אזהרה ובלשון עתיד לבא, יאמר שיעשו ויהיה להם ככה,
ולא יגזור עליהם.
ומפני זה אמרו רבותינו (גיטין פח א)
שרמז לגלות בית ראשון במלת ונושנתם בגימטריא,
והיתה קבלה בידם כי יש בפרשה הזאת רמז לזמן הגלות, וכאשר בא עליהם התבוננו בה בינה:
רמב"ן
דברים
ל"א
כ"א
וטעם
כי ידעתי
את יצרו
אשר הוא
עשה היום
– כטעם כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה (בראשית כב יב),
שהיא הידיעה בפועל,
כי הידיעה בעתיד ידיעה בכח.
ואם לא חטאו ישראל במדבר ולא נודע יצרו בפועל לא היה הגון שיעיד בהם שירה לומר, הגלוי לפניו שתחטאו,
ואעידה בכם שתמצאנה אתכם רעות רבות וצרות כזה וכזה,
אבל היה הראוי שיתן להם התורה בידיעה סתם, אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו.
אבל עתה שנודע גם להם יצרם הרע ולבם הזונה,
יגיד להם כל הקורות אותם,
כענין שנאמר (ישעיה מח ד ה) מדעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה ואגיד לך מאז בטרם תבוא השמעתיך:
1.
מהי הבעיה הגדולה שמעורר פסוקנו ומה תירוצו של הרמב"ם?
2.
באלו טענות מתקיפים אותו הראב"ד והרמב"ן בבראשית ט"ו?
3.*
מה הסיוע שמוצא הראב"ד לדברים בפסוקים כ"ז וכ"ט שבפרקנו?
4.**
כיצד מתרץ הרמב"ן את בעיתנו בדבריו כאן (ל"א כ"א)?
5.**
השוה את דברי
הרמב"ן
כאן (ל"א
כ"א) לדברי הרמב"ן
שמות ד'
א'.
מה הרעיון המשותף בשניהם?
6.*
הסבר למה אין בעיה זו מתעוררת במפרשנו בדברים ד'
כ"ה.
ע'
דברי
הרמב"ן
שם!
7.**
בדברי הרמב"ן כאן (ל"א כ"א)
מתורצת גם קושיה אחרת שבפסוקנו (מלבד בעיה זו שעוסקים בה כאן הרמב"ם והראב"ד).
איזו היא?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – תשי"א – תשי"ב
פרשת וילך
ל"א י"ד – ל"א
הערה: לפסוק ט"ז שבפרקנו ע'
גליון וילך תש"י –
תשי"א שהיה כולו מוקדש לפסוק הזה בלבד.
א.
לא,
י"ט
ועתה כתבו לכם את השירה הזאת…
כ"ב
ויכתב
משה
את
השירה
הזאת.
חגיגה
י"ב
ע"ב:
אמר ריש לקיש:
כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום,
שנ'
(תהילים מ"ב)
"יומם יצוה ה'
חסדו ובלילה שירה עמי", מה טעם "יומם יצוה ה'
חסדו"?
משום "ובלילה שירה עמי".
רש"י
י"ט
את
השירה
הזאת
– (לקמן לב, א)
האזינו השמים עד (לב,
מג)
וכפר אדמתו עמו:
רמב"ן
י"ט
ועתה
כתבו לכם
את השירה
הזאת –
על דרך הפשט,
למשה ויהושע שניהם יצוה שיכתבוה,
כי רצה לעשות יהושע נביאו בחיי משה.
והנה משה כתבה ויהושע עומד עמו וקורא ורואה, וזה טעם ויכתב משה (פסוק כב):
ולמדה
את בני
ישראל –
למשה שהוא העיקר,
כי ממנו ישמעו וילמדו, כי גם יהושע היה מלמד עמו כמו שאמר בסוף (להלן לב מד)
הוא והושע בן נון:
וטעם
השירה
הזאת –
השירה אשר אגיד לך עתה,
והיא האזינו. ויקראה שירה, כי ישראל יאמרוה תמיד בשיר ובזמרה, וכן נכתבה כשירה,
כי השירים יכתבו בהם הפסק במקומות הנעימה:
רמב"ם:
הלכות
תפילין
ומזוזה
וספר
תורה פרק
ז' הלכה
א':
מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", כלומר:
כתבו לכם התורה שיש בה שירה זו,
לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות.
רלב"ג:
כבר נתבאר אחרי זה שהשירה היא דברי התורה בכללה עד תומה,
שנ'
(פסוק כ"ב)
"ויכתב משה את השירה הזאת"
ואחרי כן (פ'
כ"ד)
"ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר…" ואח"כ גם (פ'
ל')
"וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם", וזה כולו ממה שיורה בלי ספק שהכונה במה שאמר "כתבו לכם את השירה הזאת"
היא כוללת כל דברי התורה והשירה עמהם.
כי רחוק הוא שתדקדק התורה בלימוד השירה הזאת לכל ישראל ובכתיבתה יותר מדקדוקה בשאר הדברים ההכרחיים יותר בתורה…
העמק
דבר
(הקדמתו
לס' בראשית
סעיף
ג'):
בנדרים דף ל"ח העלו בפירוש המקרא "כתבו לכם את השירה" שהוא כל התורה…
והרי לא נכתבה בלשון של שירה? אלא על כרחך יש בה טבע וסגולת השירה. כידוע לכל מבין דמשונה מליצת הישרה מסיפור פרוזי… דבשיר אין הענין מבואר יפה כמו בספור פרוזי וצריך לעשות הערות מן הצד,
דזה החרוז כוון לזה הספור וזה החרוז כוון לזה הספור וזה החרוז כוון לזה, ולא מקרי דרוש אלא כך הוא טבע השיר, אפילו של הדיוט.
ומושכל הוא עוד דמי שיודע בטוב ענין שהביא לידי מליצה זו שנתחבר עליו,
מתוק לו להתבונן אור לשון השיר ודקדוקה הרבה יותר מלאיש שאין לו ידיעה מתכונת הענין ורק בא להתבונן מן המליצה תורף הענין, ומזה עלול הוא להשערות בדויות,
שלא להן כוון המשורר, – כך הוא טבע התורה, שאין הסיפור שבה מבואר יפה,
אלא יש לעשות הערות ופרושים לדקדוקי הלשון,
ולא נקרא דרוש,
אלא כך הוא פשט המקרא.
ומושכל עוד, שאין אדם יכול לעמוד על דקדוק דבר ה' אם לא שמכוון לאיזה דבר הלכה או מוסר ואגדה הבא בקבלה בדברי חז"ל.
1.
מה הן הדעות השונות בהסבר המלה "שירה"
כאן.
סדר את הנ"ל לקבוצות.
2.
מהי הראיה שמביא רלב"ג לדעתו מפסוק פרשתנו?
הבא עוד ראיה לדעתו מפסוקי פרשתנו!
3.
מהי הסיבה שבגללה נקראת התורה "שירה"
לדעת בעל העמק דבר.
4.
מה המסקנות לדרכי למוד התורה שיש להוציא מדבריו?
5.**
הבא דוגמאות (אולי מתוך עשר שנות גליונותינו)
שיש "לעשות הערות ופרושים לדקדוקי לשון התורה ולא נקרא דרוש "אלא כך הוא פשט המקרא"".
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – (תשי"ד – טו)
פרשת וילך
ל"א
א.
לא,
א'.
וילך משה וידבר את הדברים האלה.
ראב"ע:
וילך:
הלך אל כל שבט ושבט להודיע שהוא מת, שלא יפחדו וחזק לבם בדברי יהושע, על כן כתוב אחריו (ז')
"ואתה תנחילנה אותם"
ולפי דעתי כי אז ברך השבטים ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב.
רמב"ן:
כאשר השלים כל דבריו אז הלכו כל הנצבים לפניו והטף והנשים איש לאהליו,
ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה,
כי כבר אמר (כ"ט ט') "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלוקיכם לעברך בברית ה' אלוקיך"
ואחר עברם בברית ילכו מלפניו.
ויאמר הכתוב עתה,
כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם כמי שירצה להפטר מחברו,
ובא ליטול רשות ממנו.
ספורנו:
התעורר לזה כמו (שמות ב') "וילך איש מבית לוי", (דברים כ"ט כ"ה)
"וילכו ויעבדו אלוהים אחרים", ודומיהם.
וזה שאחר שהשלים עניני כריתת הברית התעורר לנחם את ישראל על מתתו, כדי שלא יערבבו שמחת הברית הראוי להם להורות על היותם מקבלי הברית בשמחה על דרך (תהילים קמ"ט ב') "ישמח ישראל בעושיו".
ר'
שמשון
רפאל
הירש
(תרגום
מגרמנית)
ד"ה
וילך: בדברי הברכה והקללה והפסוק הבא אחריהם תם ונשלם כל מה שהיה על משה רבנו להעיד בעם בשם ה' זה היה בעיניו כגמר שליחותו ומכאן ואילך שם הוא את לבו אל צרכי שעת הסתלקותו ובהתחשבותו עם תולדותיה. אלה היו: פרידתו מהם (פסוקים א' – ו'),
הצגת ממלא מקומו בדברים מעודדים לפני העם (פ'
ז'
– ח')
ולבסוף מסירת כתב התורה לכהנים ולזקנים בצווי קריאתו במועד שנת השמיטה (פ'
ט'-
י"ג).
הנה כי כן לא קרא משה את העם לבוא אליו, לא הקהיל אותם לאספה כפי שהיה רגיל לעשות בזמנים שהיה עיליו לדבר אל בני ישראל בשם ה',
אלא "וילך"
בעצמו הלך אל העם בכדי להפרד ממנו בפשטות גמורה המתאימה לאופי של מי שהכתוב מעיד עליו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר,
י"ב ג').
1.
מה הקושי בפסוקנו שאותו רצו לישב?
ומה הן שתי הדרכים בישוב הפס'?
2.
הסבר את דברי ראב"ע ש"חזק לבם בדברי יהושע"!
3.
היכן מצא ספורנו בדברי משה שרצה לנחם את ישראל?
4.
מה רצה ספורנו להוכיח בעזרת הפסוק מתהילים קמ"ט ב'?
5.
בעקבות מי משלשת הפרשנים הקודמים הולך הירש?
ב.
לא,
ז
כי אתה תבוא את העם
ספורנו:
אף על פי שאני לא זכיתי לזה.
1.
מה היא הוראת מלת "את"
במקום הזה?
2.
מה הקושי בפסוק שרצה ספורנו לישבו?
ג.
מדברי המדרש:
דברים
רבה פרשה
ט' כ':
זה שאמר הכתוב (קהלת ט'): "שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן".
א"ר תנחומא: המקרא הזה מדבר במשה, כיצד?
אתמול היה עולה לרקיע כנשר,
עכשיו היה מבקש לעבור את הירדן ואינו יכול. שנאמר (ל"א ב') "לא תעבור את הירדן הזה".
"ולא לגבורים המלחמה"
– אתמול היו מלאכים מרתתין לפניו,
ועכשיו הוא אומר (דברים ט') "כי יגורתי מפני האף והחימה".
"וגם לא לחכמים לחם" – אתמול (משלי כ"א)
"יעיד גבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה"
(כי התורה נקראת "לחם"
על דרך "לכו לחמו בלחמי (משלי ט')) והיום נטלת ממנו וניתנה ליהושע בן נון.
"וגם לא לנבונים עשר" – אתמול היה מסיח כעשיר (שמות ל"ב)
"שוב מחרון אפך",
(במדבר י"ד)
"סלח נא לעון העם הזה"
ועכשיו הוא מסיח כרש "ואתחנן"
– עשה עמי חנם.
"ולא ליודעים חן"
– אתמול היה יודע האיך לרצות את בוראו,
(במדבר י' ל"ה)
"קומה ה'", "שובה ה'!" ועכשיו שנתחנן כל שבעת הימים לסוף אמר לו הקב"ה "הן קרבו ימיך למות".
דברים
רבה פרשה
ט' ד'
אמר לו משה:
רבונו של עולם:
אחרי כל אותו הכבוד ואותה הגבורה שראו עיני אני מת? א"ל הקב"ה:
משה (תהלים פ"ט)
"מי גבר יחיה ולא יראה מות?!". מהו "מי גבר יחיה?",
א"ר תנחומא: מי גבר כאברהם שירד לכבשן האש וניצל ואח"כ (בר'
כ"ה)
"ויגוע וימת אברהם".
מי גבר כיצחק שפשט צוארו על המזבח ואח"כ אמר (בר'
כ"ז)
"הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי".
מי גבר כיעקב שנפגש עם המלאך ואח"כ (בר'
מ"ז)
"ויקרבו ימי ישראל למות". מי גבר כמשה שדבר עם בוראו פנים בפנים ואחר כך "הן קרבו ימיך למות".
1.
מהי מגמת שני המדרשים האלה ונגד מה הם נלחמים?
2.*
בשתי דרכים רוצים שני המדרשים להבליט אותו רעיון.
מה הן שתי הדרכים?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה חמש עשרה (תשט"ז)
פרשת וילך
פרק לא
הערה:
לפסוק א שבפרשת וילך עיין גיליון תשי"ד.
א.
לא,
ב:
…
בן
מאה
ועשרים
שנה
אנכי
היום,
לא
אוכל
עוד
לצאת
ולבוא
וה'
אמר
אלי
לא
תעבר
את
הירדן
הזה:
רש"י
לא, ב:
לא
אוכל עוד
לצאת
ולבוא: יכול שתשש כחו?
תלמוד לומר: "לא כהתה עינו ולא נס לחה", אלא מהו לא אוכל? איני רשאי, שניטלה ממני הרשות וניתנה ליהושע.
וה'
אמר אלי: זהו פירוש לא אוכל עוד לצאת ולבוא – לפי שה' אמר אלי.
ד"א לצאת ולבוא:
בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה.
תרגום
אונקלוס: לא,
ב:
… בר מאה ועשרין שנין אנא יומא דין לית אנא יכיל עוד למפק ולמיעל ….
1. האם הלך רש"י בפירושו ל"לא אוכל" בדרך אונקלוס?
עיין:
דברים
יב, יז:
לא
תוכל
לאכול
בשעריך.
דברים
יז, טו:
לא
תוכל
לתת
עליך
איש
נכרי.
(ובתרגום שם)
**
2. בעל לבוש האורה
(ר'
מרדכי יפה, בעל הלבושים, נולד בפרג שנת רץ – שע"ב),
לפסוקנו
ברש"י:
מקשים,
למה לא פירש רש"י הדבר אחר על "לא אוכל לצאת ולבא": בדברי תורה וכו',
מיד למעלה, אחר שפירש, "לא אוכל עוד שנטלה ממני הרשות וכו'
". היה לו לומר מיד ד"א:
"לא אוכל לצאת ולבא בדברי תורה וכו'
"? ואני אומר שאינה קושיה….
נסה להסביר למה אינה קושיה ונכון וטוב הוא שהקדים רש"י פירושו ל"וה'
אמר אלי" ל-"דבר
אחר"!
ב.
לא,
ב:
יאמר
אליהם
בן
מאה
ועשרים
שנה
אנכי
היום,
…
רמב"ן
לא, ב:
ויאמר
אליהם
בן מאה
ועשרים
שנה אנכי
היום: וזה לנחם
אותם על עניינו, כלומר,
אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני,
ועוד כי ה'
ציווני שלא אעבור שם, ואל תפחדו ואל תיראו, כי ה' יעבור עמכם, לא יסלק שכינתו מכם בעבורי,
ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי.
ואע"פ שמשה רבינו היה בתקפו
ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב:
(להלן לד, ז)
"לא כהתה עינו ולא נס לחה", אמר להם כן לנחמם.
ורש"י כתב, "לא אוכל עוד לצאת ולבוא"
לפי שה' אמר אלי לא תעבור את הירדן. ואינו
נכון.
ועל דעת ר'
אברהם (אבן עזרא), לצאת ולבוא למלחמה,
כי חלשו כוחותיו בזקנותו –
וגם זה איננו
נכון.
ורבותינו אמרו (סוטה יג:), מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה – והיה זה במעשה נס, שלא ידאג לתת גדולה ליהושע בפניו.
**
1. מה רמז מצא הרמב"ן בפסוק שאמר משה את דבריו לישראל כדי לנחם?
*
2. מה ראה הרמב"ן לומר על דברי רש"י "ואינו נכון", הן הוא מסכים עם רש"י שהיה משה רבינו אז "בתקפו ובבריאותו"?
3. למה הוסיף על דברי מדרש רבותינו (המובא גם ברש"י בד"א)
ש"היה זה במעשה נס", מה תיקן בהוספה זו?
ג.
לא,
ג:
ה'
אלקיך
הוא
עובר
לפניך
….
העמק
דבר לא,
ג:
הוא עובר לפניך:
הנה ראינו בפרשה זו ארבע לשונות של השגחה: "הוא עובר לפניך"
….
ויש להקדים לשון הגמרא פסחים
דף ז ע"ב:
אמר שמואל: כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן. מאי משמע דהאי "עובר"
לישנא דאקדומי הוא?
אמר רב נחמן בר יצחק:
דאמר קרא "וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבור את הכושי"(שמואל–ב יח, כג).
אביי אמר: מהכא,
"ויעבור מלכם לפניהם"
(מיכה ב, יג).
וקשה למאי אמר שמואל בלשון שצריך לפרש?
( למה בחר שמואל בביטוי בלתי רגיל, סתום,
זה שיש לפרשו – "עובר לעשייתן"), לימא קודם או לפני עשייתן!
ותו,
במאי פליגי הני אמוראי בהבאת פסוקים אלו?
אלא על כורחך יש בזה כוונה עמוקה.
דלפני או קודם היה במשמע עוד לא התחיל במצווה כלל.
משום הכי אמר לשון עובר דמשמעו סמוך
ממש שיאחז בידו דבר המצווה. ואז יתחיל לברך.
וזהו משמעות המקרא "ויעבור מלכם לפניהם",
שברור שאין המלך מתחיל לילך עד שכבר כל הצבא מוכנים לצאת ועומדים על הגבול. …
מעתה נבין הפרש בין הא דכתיב בשעת יציאת מצרים:
"וה'
הולך לפניהם יומם וארון ברית ה' נוסע לפניהם" דמשמעו – קודם שהלכו ישראל,
שהרי באמת לא עשו ישראל מאומה הן בקריעת ים סוף, הן בהריגת נחשים ועקרבים. אבל עתה אמר משה, שלא יהיה כן,
אלא ה' עובר לפניך סמוך
לפעולתך וזהו הגורם במה שלא אוכל אני לצאת ולבא.
יהושע הוא עובר לפניך. גם הוא לא ילך בעצמו וילחום כאשר עשה משה והרג את עוג, אלא יהושע עובר לפני ישראל,
שהמה בעצמם ילכו וילחמו ויהושע יהיה בראשם.
1.
הסבר לפי דבריו אלה מהו ההבדל בין אופן השגחת ה' על ישראל עד מות משה,
ובין אופן השגחתו על ישראל מכאן ואילך.
2. מה הן ארבע לשונות של השגחה בפרשתנו (לא,
א – ט)?
השאלות
המסומנות
ב–
*קשות
והמסומנות
ב
–
** קשות
ביותר,
יענה
כל
אחד
לפי
דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשט"ז]
וילך
פרק לא
על כל הפרשה הזו חופף משהו מעצבות הפרידה; מי שנאמר בו "ולא כהתה עינו ולא נס לחה" (לד,
ז),
מי שעלה למרום והיה כמלאכי השרת, מי "שקרן עור פניו"
(שמ'
לד,
כט),
מי שנאמר בו,
שדבר ה' אתו "פה אל פה"
(במדבר יב, ח),
מתוודה לפני קהלו:
"בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא".
ופרשו המפרשים "לא אוכל" זה,
בדרכים שונות (שאלות א, ב).
אלא שגם לדברי זה וגם לדברי זה,
מובלט כאן אותו חוסר אונים של מי שהוא – לאחר כל הגדולה והגבורה – אינו אלא בשר ודם.
יש להראות לתלמידים עד כמה הבליטה התורה גם כאן,
גם בסוף פרשת וזאת–הברכה,
ועד כמה הבליטו חכמינו כיוון זה שלא לעשותו אלוהות.
וראוי לקרוא עם התלמידים את המדרשים הבאים:
מדרש
רבה דברים
פרשה ט
פסקה ב:
זה שאמר הכתוב:
(קהלת ט) "שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגיבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן… ".
ומהו כי לא לקלים המרוץ …? אמר ר' תנחומא:
המקרא הזה מדבר במשה. כיצד?
אתמול היה עולה לרקיע כנשר,
עכשיו היה מבקש לעבור את הירדן ואינו יכול, שנאמר (דברים לא, ב)
"כי לא תעבור את הירדן הזה".
"ולא לגבורים המלחמה"
– אתמול היו מלאכים מרתתין לפניו ועכשיו הוא אומר (שם ט, יט):
"כי יגורתי מפני האף והחמה".
"וגם לא לחכמים לחם" – אתמול (משלי כא, כב)
עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם וַיֹּרד וַיֹּרֶד עֹז מבטחה" מן השמים (התורה נקראת "לחם"
על דרך "לכו ולחמו בלחמי",
משלי ט, ה ) – ועכשיו ניטלה ממנו ונתנה ליהושע בן נון.
"וגם לא לנבונים עושר" – אתמול היה מסיח כעשיר "שוב מחרון אפך"
(שמות לב, יב)
; "סלח נא לעון העם הזה"
( במדבר יד, יט),
ועכשיו הוא מסיח כרש: "ואתחנן"
– עשה עמי חנם.
"וגם לא ליודעים חן" – אתמול היה יודע היאך לרצות את בוראו "קומה ה', שובה ה' " (במדבר י, לה–לו)
ועכשיו משנתחנן כל שבעת הימים,
לסוף אמר לו הקב"ה:
"הן קרבו ימיך למות".
מדרש
רבה דברים
פרשה ט
פסקה ד:
אמר לו משה:
רבש"ע אחר כל אותו הכבוד ואותה הגבורה שראו עיני אני מת?
א"ל הקב"ה:
משה,
"מי גבר יחיה ולא יראה מות"? (תהלים פט, מט),
מהו "מי גבר יחיה"?
א"ר תנחומא: מי גבר כאברהם שירד לכבשן האש וניצל ואח"כ (בראשית כה, ח)
"ויגוע וימת אברהם";
מי גבר כיצחק שפשט צוארו על המזבח ואח"כ אמר (שם כז, ב)
"הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי";
מי גבר כיעקב שנתפגש עם המלאך ואח"כ (שם מז, כט)
"ויקרבו ימי ישראל למות"; מי גבר כמשה שדבר עם בוראו פנים בפנים ואח"כ "הן קרבו ימיך למות" (דברים לא, יד).
כדי להבין יפה את הקשר בין חלקי פסוק ב יש להבין את פירושו של הוי"ו של "וה'
אמר אלי" ובזה גם המפתח לשאלה ב
2.
פסוק ב שהוא לדברי הרמב"ן מכוון לנחם את ישראל מוצא את המשכו בפסוק ג שאף הוא עידוד ונחמה. – "דור דור ודורשיו,
דור דור ומנהיגיו"
– אך השגחת ה'
קיימת ועומדת.
על שינוי בדרכי ההשגחה עומד בעל העמק דבר, וכאן ההזדמנות לבאר ללומדים – ביחוד לבני נוער –
כי מבחינה דתית אין הבדל בין ההשגחה בדרך של נסים ונבואות ושידוד מערכות הטבע ובין השגחה באמצעות כל המערכה הטבעית, באמצעות גורמים חוקיים טבעיים, מדיניים,
פסיכולוגיים וכדומה. (ואולי כדאי לברר בהזדמנות זו את המושגים נס נסתר ונס נגלה כפי שהסבירם הרמב"ן בפירושו לסוף פרשת בא.)
למורי
ביה"ס
העממי
ייאמר
בהזדמנות
זו – עד כמה מחוסרת שחר היא השאלה הנמצאת לעתים במחברות לעבודה עצמית לתנ"ך בספר יהושע:
מה הסיבה לכיבוש המהיר (או לנצחונות המזהירים), האם עובדת היות הכנענים בלתי מאוחדים ביניהם,
או היות יהושע מצביא בעל כשרונות מזהירים,
או היות ה'
עם ישראל?
כל
העמדת
השאלה
הזו היא
בלתי
תנכי"ת
בהחלט.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –(תשי"ח)
פרשת וילך
ל"א (ט"ז – כ"א)
א.
שאלות כלליות
1.* מה הקשר ההגיוני בין החלק הראשון שבדברי ה' (ט"ז – י"ח)
המתאר את העתיד לבוא ובין החלק השני (י"ט – כ"א)
המדבר בשירה.
פעמים נאמר שהשירה תהיה לעד – על מה תעיד?
2. מה הרעיונות (או הביטויים) שבשירה הנרמזים בפרקנו זהר?
3.
אברבנאל מקשה:
למה לא זכר כאן גם ענין הגאולה הנרמזת בשירה?
ב.
לא,
טז
וקם
העם
הזה
וזנה
אחרי
האלשיך
מקשה:
וכי איזו קימה היא זו – והלא אין ירידה גדולה הימנה.
אברבנאל:
בראשונה יעלה העם הזה במעלה רמה וכבוד,
וזהו "וקם"
כי יכבשו את הארץ וישבו עליה ויהיו עליונים לכל גויי האדמה אבל אחרי מעלתם וקימת וטובתם מרוב כל יבערו ויכסלו והוא אמרו "וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ".
התוכל לענות לשאלת האלשיך תשובה אחרת לפי פשוטו של מקרא?
ב.
לא,
י"ז.
ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאוני הרעות האלה.
רמב"ן:
איננו ודוי גמור כענין (ויקרא כ"ו מ') "והתודו את עונם"
אבל הוא הרהור וחרטה שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם.
1. מה הקושי שרצה הרמב"ן לישב?
2.**
מה רצה להסביר ע"י ויקרא כ"ו מ'; האם פסוקנו דומה לפסוק ההוא בזה ששניהם אינם "ודוי גמור" או שונה ממנו בזה, שהפסוק ההוא הנו "ודוי גמור"?
ג.
לא,
כא
כי
ידעתי
את
יצרו
אשר
הוא
עושה
היום
בטרם
אביאנו
אל
הארץ.
רמב"ן:
כטעם (בר'
כ"ב)
"כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה",
שהיא הידיעה בפועל,
כי הידיעה בעתיד הידיעה בכח;
ואם לא חטאו ישראל במדבר ולא נודע יצרו בפועל,
לא היה הגון שיעיד בהם שירה, לומר,
שגלוי לפניו שתחטאו,
– ואעידה בכם שתמצאנה אתכם רעות רבות וצרות כזה וכזה;
אבל היה ראוי שיתן
להם התורה
בידיעה
סתם: "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו"
(ישע'
א יט–כ).
אבל עתה שנודע גם להם יצרם הרע ולבם הזונה,
יגיד להם כל הקורות אותם כענין שנאמר (ישע'
מ"ח ד'): "מדעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ומצחך נחושה ואגיד לך מאז בטרם תבוא שמעתיך".
1. מה הם הקשיים השונים שרצה הרמב"ן ליישב בדבריו אלה?
2.**
מה רצה להוכיח בעזרת בר'
כ"ב פסוק י"ב?
3.**
מה רצה הרמב"ן להוכיח בעזרת ישעיה מ"ח ד'?
4.
הסבר את המילים המודגשות!
ד.
לא,
כ"א.
כי
ידעתי
את
יצרו
אשר
הוא
עושה
היום
בטרם
אביאנו.
משנה
כסף:
הטעם אני יודע ורואה היום את יצרו הרע, כל שכן מה יעשה אחרי היותו על במתי ארץ וישמן ויבעט.
1.
השוה דבריו לדברי הרמב"ן לפסוק זה שהובאו לעיל.
במה שונה אבן כספי מן הרמב"ן בפירוש פסוקנו?
2. מה שם הדרך הפרשנית בה הולך אבן כספי כאן?
(ע'
גליון ראה ש.ז.
ג1!)
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –(תשכ"א)
פרשת וילך
ל"א ט"ז – י"ח
א.
שאלה כללית:
השווה את פסוקינו (ט"ז – י"ח)
לויקרא כ"ד כ"ז – מ"א וביחוד לשני הפסוקים האחרונים מ'-מ"א.
מה הקושי המשותף למקומנו והמקום ההוא?
ב.
לא,
ט"ז.
וקם
העם
הזה
וזנה
אור
החיים:
קשה,
וכי קימה היא לו, והלא ירידה והשפלה היא לו הזונה אחרי אלוהי נכר?
ואולי שיכוין לומר ע"ד אומרו "וישמן ישורון ויבעט",
והוא אומרו "וקם העם" פירוש תהיה לו קימה בעולם בירושת הארץ ועושר וכבוד וישמן, ומזה יצא לו שיבעט…
א.*
בעל אור החיים מביא ראיה לפרושו הנ"ל מן הפסוקים הבאים בפרקנו.
היכן הראיה?
ב.
התוכל לפרש "וקם"
זה באופן אחר על דרך הפשט?
ג.
לא,
טז
אלוהי
נכר
הארץ.
רש"י:
ד"ה
נכר הארץ:
גויי הארץ.
ר'
וולף
היידנהיים
הבנת
המקרא
(פירוש
לרש"י):
ר"ל שאין 'נכר'
תאר אל 'אלוהי'…
כי אם תואר אל הגוי יושב הארץ והוא הנקרא "נכר הארץ" וכמו שתאמר "כל בן נכר",
"הסירו את אלוהי הנכר", ונפתח הכ"ף בעבור המקף.
הסבר מדוע אין רש"י יכול לפרש ש"נכר"
תאר ל"אלוהי"?
ד.
לא,
י"ז.
וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו.
העמק
דבר:
…דגם ישיבת ארץ ישראל גרם לזה, כדאיתא במדרש שיר השירים רבה על הפסוק (ה'
ג')
"רחצתי את רגלי איככה אטנפם",
שאמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה:
"יודעת הייתי שאבק של אותו מקום משיאני לע"ז".
1.
הסבר,
מה הפליאה בפסוקנו שרצה ליישב על ידי דבריו?
2.**
מהו רעיון המדרש "שאבק אותו מקום"
משיא לע"ז?
3.
היכן מצינו רעיון זה בספר דברים?
ה.
לא,
י"ז.
ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוהי בקרבי
רמב"ן:
איננו ודוי גמור כענין (ויקרא כ"ו מ') "והתודו את עונם"
אבל הוא הרהור וחרטה שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם.
מה הראיה לכך שגם פה וגם שם איננו ודוי גמור?
ו.
לא,
י"ח.
ואנכי
הסתר
אסתיר
פני
רמב"ן:
פעם אחרת! כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלוהים ועל כי אין אלוהים בקרבם מצאום הרעות האלה היה ראוי לרוב חסדי ה'
שיעזרם ויצילם, שכבר כפרו בע"ז.
וכענין שאמר (ירמיהו ב' ל"ח)
"הנני נשפט אתך על אמרך לא חטאתי".
ולכך אמר, כי על כל הרעה הגדולה אשר עשו לבטוח בע"ז,
יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות.
רק שיהיו בהסתר פני הגאולה,
ויעמדו בהבטחת פני רחמיו (ויקרא כ"ו מ"ד)
"ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים", עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת ודוי גמור ותשובה שלמה,
כמו שנזכר למעלה (ל'
פרק ב') "ושבת עד ה'
אלוהיך וכו'".
1. מה הם הקשיים השונים שמיישב הרמב"ן בדבריו אלה?
2. מה רצה להוכיח בעזרת ירמיהו ב' ל"ה?
3.* מה רצה להוכיח בעזרת דברים ל' ב'?
4.*
לשם מה על הרמב"ן לפרש 'ואמר'
– שהרהרו ישראל בלבם,
הלא אין זו פעם ראשונה שבאה מלת "ואמר"
במובן של הרהור הלב?
5.* יש אפשרות לטעון נגד פירוש הרמב"ן מלשון הכתוב.
מהי הטענה?
ז.
לא,
י"ז.
ואמר
ביום
ההוא
הלא
על
כי
אין
אלוהי
בקרבי
מצאוני
הרעות
האלה:
אברבנאל:
היה ודויים שבעבור שלא היו דבקים ואדוקים באלוהיהם אלוהי נכר הארץ אשר עבדו,
לכן ימצאום הרעות האלה, לפי שעבדו העכו"ם שלא כראוי בשלמותה.
העמק
דבר:
בשביל שהקב"ה מסתיר פנים ממנו ומראה בזה אשר לא חפץ בנו, ובעל כרחנו מוכרחים אנחנו לעבוד ע"ז,
על כן כתיב (שופטים ג' י"ב)
"ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה'"
והוא בשביל שלא היה בכל השנים הללו אור הנבואה ורוח הקודש.
1. מה הקושי שרצו ליישב, האם זה אותו הקושי שמיישב הרמב"ן?
2. מה ההבדל שבין שתי התשובות?
3.**
מדוע הביא בעל העמק דבר את שופטים ג' י"ב,
מה יש בפסוק זה כדי לתמוך בדבריו?
ח.
לא,
י"ח.
ואנכי
הסתר
אסתיר
פני
ביום
ההוא.
ירושלמי
סנהדרין
פרק י'
הלכה
ב':
ר'
יעקב בשם ר'
אחא אומר: מאי דכתיב (ישעיה ח') "וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקויתי לו"?
אין לך שעה קשה בעולם מאותה שעה שאמר הקב"ה למשה "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".
"וקויתי לו" – שאמר לו בסיני (=בתורה)
(פסוק ל"א כ"א)
כי לו תשכח מפי זרעו.
1.**
הסבר את דברי המאמר הזה?
2.**
כיצד מפרש המאמר את הקשר שבין פסוקינו י"ז–י"ח לבין הפסוקים הבאים י"ט–כ"ז.
(שים לב לכך שפסוק י"ט נדרש בגמ'
סנהדרין כ"א ע"ב:
אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה,
מצוה לכתוב משלו,
שנ'
"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת").
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה (תשכ"ד)
וילך
ל"א א'-ד'
א.
השוה:
|
דברי |
דברי |
|
ז' כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' ח' הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך לא |
ג' הוא ישמיד את הגויים האלה מלפניך וירישתם יהושע הוא עובר לפניך כאשר דבר ה'. ו' אל כי ה' אלוקיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך |
העמק
דבר ב'
ד"ה
הוא עובר
לפניך. הנה ראינו בפרשזה זו ארבע לשונות של השגחה: "הוא עובר לפניך",
"הוא ההולך עמך",
"הוא ההולך לפניך",
"הוא יהיה עמך",
והכל בדיוק.
ויש להקדים לשון גמרא פסחים ז':
אמר שמואל:
כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן.
מאי משמע דהאי "עובר"?
לישנא דאקדומי הוא.
אביי אמר (מיכה ב'
י"ב)
"ויעבר מלכם לפניהם".
וקשה:
למה אמר שמואל בלשון שנצטרך לפרש (=למה בחר בבטוי בלתי רגיל,
סתום,
זה "עובר לעשיתן")?
לימא "קודם עשיתן"
או "לפני עשיתן"!!
אלא יש בזה כונה עמוקה.
"לפני"
או "קודם במשמע שלא התחיל עוד במצוה כלל.
משום הכא אומר לשון "עובר"
דמשמעו סמוך ממש,
שיאחז בידו דבר המצוה,
ואז יתחיל לברך וזהו משמעות המקרא "ויעבר מלכם לפניהם",
שברור שאין המלך מתחיל לילך עד שכבר כל הצבא מוכנים לצאת ועומדים על הגבול…
מעתה נבין הפרש בין הא דכתיב בשעת יציאת מצרים "וה'
הולך לפניהם יומם…"
דמשמעו קודם שהלכו ישראל,
שהרי באמת לא עשו ישראל מאומה,
הן בקריעת ים סוף הן בהריגת נחשים ועקרבים,
אבל עתה אמר משה שלא יהיה כן,
אלא ה'
עובר לפניך,
סמוך לפעולתך…
העמק
דבר
ו'
ד"ה
ואל
תערצו: תרגום אונקלוס "ולא תתבדרון" (=ולא תשברו) וכן תרגם אונקלוס (ח')
ולא תחת –
"ולא תתבר". מכל מקום ודאי יש שנוי כונות: "הערצה"
הוא שבירת הגדוד,
שמוסרים עצמם ביד האויב, ו"מחיתה"
הוא שבירת הלב…
ח'
ד"ה
הוא ההולך
לפניך: שהקב"ה יראה עצך ויצוה עליך,
טרם התחיל השררות,
ובזה נקרא "הולך לפניך" טרם שאתה מכניס עצמך בהנהגה.
ומשום הכא, כשבא הקב"ה שיבטיח ליהושע להלך (פסוק נ"ב)
לא אמר לו אלא הבטחה שניה של משה "ואנכי אהיה עמך".
1.
התוכל להסביר בעזרת פירושו של בעל העמק דבר את סבת אחדים מן השינויים שבדברי משה אל יהושע שאינם כדבריו אל כל ישראל?
2.**
התוכל לישב את התמיה של דברי בעל העמק דבר שיבהושע פרק א' שוב חזר ה'
ואמר ליהושע "אל תערץ ואל תחת"?
3.*
הסבר לפי דברי בעל העמק דבר, מהו ההבדל שבין השגחת ה'
על ישראל עד מות משה,
ובין השגחתו על ישראל מכאן ולהבא?
4.
מניין לבעל העמק דבר שפסוק כ"ג הוא מדברי ה' ליהושע ולא מדברי משה והלא לא נאמר הדבר בתורה?
והשוה
דברי
רש"י
ו' ד"ה
כי אתה
תבוא:
"ארי את תעול עם עמא הדין" – משה אמר לו ליהושע! "זקנים שבדור יהיו עמך, הכל לפי דעתן ועצתן". אבל הקב"ה
אמר ליהושע:
"אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם" – תבא
על כרחם,
הכל תלוי בך,
טול מקל והך על קדקדם.
דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור.
5.*
מדוע לא נאמרה ליהושע בפ'
כ"ג גם ההבטחה הראשונה של משה "ההולך לפניך"?
ב.
לא,
ז'.
ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי את תבוא את העם אל הארץ…
ספורנו:
ד"ה
כי אתה
תבוא אע"פ שאני לא זכיתי.
א.
מה קשה לו?
האם זה הוא אותו קושי שמישבו רש"י בדבריו לפ'
זה (ראה א' 4)?
ב.**
היכן מצינו בתורה קושי מסוג זה שמישבו כאן רש"י?
העמק
דבר:
יש בזה שתי כונות, כדרך משנה תורה
**הסבר מה הן שתי הכוונות בפסוקנו?
ג.
לא,
ח'.
וה'
הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך
רש"י:
ד"ה
לא ירפך,
לא יתן לך רפיון להיות נעזב ממנו.
רש"י
דברים
ו' ל"א
ד"ה
לא ירפך:
מלהחזיק בך בידיו.
ולשון "לא ירפך" לשון לא יפעיל הוא, לא יתן לך רפיון, לא יפריש אותך מאצלו, לכן (שיר השירים ג')
"אחזתיו לא ארפנו",
שלא ננקד ארפנו (האלף בסגול). כל לשון רפיון מוסב על לשון מפעיל ומתפעל, כמו (מלכים ב' ד')
"הרפה לה" – תן לה רפיון (דברים ט') "הרף ממני" – הרפה ממני.
ועיין גליון ההדרכה.
העמק
דבר:
ד"ה
לא ירפך:
כשתהיה ראוי וזכאי.
ד"ה ולא יעזבך:
כשתהיה ראוי לענש – ודאי ירפך, אבל לא יעזבך לגמרי, חס ושלום, אלא עומד מרחוק מעט, כד שמקבלים העונש ושוב חוזר הקב"ה אליהם.
1.*
הסבר – מהו הקושי בפסוקנו והן בד'
ל"א לשני המפרשים?
2. מה ההבדל ביניהם בישוב הקושי?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ד]
וילך
לא,
א–
ו
על כל הפרשה הזו, ובייחוד על תחילתה חופפת אוירה של עצבות הפרידה. ודברי משה הן לישראל והן ליהושע הנם דברי נחמה ועידוד. (ועיין דברי הרמב"ן בד"ה ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום).
רמב"ן
לא, ב:
ויאמר
אליהם
בן מאה
ועשרים
שנה אנכי
היום, וזה לנחם אותם על עניינו,
כלומר,
אני זקן ואין לכם עוד תועלת ממני,
ועוד כי השם ציווני שלא אעבור שם,
ואל תפחדו ואל תיראו, כי ה' יעבור עמכם לא יסלק שכינתו מכם בעבורי,
ויהושע הוא העובר לפניכם במקומי,
ואע"פ שמשה רבינו היה בתוקפו ובבריאותו, כאשר העיד הכתוב (להלן לד, ז)
לא כהתה עינו ולא נס לחה, אמר להם כן לנחמם.
ורש"י כתב לא אוכל עוד לצאת ולבוא,
לפי שה' אמר אלי לא תעבור את הירדן. ואינו נכון. ועל דעת ר"א:
לצאת ולבוא למלחמה כי חלשו כוחותיו בזקנותו,
וגם זה איננו נכון.
ורבותינו אמרו (סוטה יג:): מלמד שנסתתמו ממנו מעיינות חכמה,
והיה זה במעשה נס, שלא ידאג לתת גדולה ליהושע בפניו.
על ההבדלים בין דברי משה לישראל לבין דבריו ליהושע,
הבדלים קטנים ודקים,
עמדו רק פרשנים מאוחרים.
[ גם במקרים דומים בתורה כגון,
בהבדלים הדקים שבין דברי שכם לבני יעקב ובין דבריו לאנשי עירו,
(ועיין גליון וישלח תש"ח);
או בדברי אשת פוטיפר לאנשי ביתה ובין דבריה לבעלה,
(עיין גליון וישב תשי"ז);
או בין דברי משה למלך אדום, ובין דבריו לסיחון (עיין גליון לחוקת תש"ד)
וכדומה,
עומדים חז"ל ובעקבותם רש"י רק במקרים מעטים ומעירים אותנו רק על שינוי אחד בלבד.
ואילו החל מבעל העקדה
והאברבנאל והלאה התחילו והרבו המאוחרים לתת את דעתם על כל אחד מן השינויים,
הן בתוספת, הן בהשמטות, הן בשינוי הסדר וכד'. בזמננו עוסקים בשינויים אלה בנו יעקב בפירושיו לבראשית ושמות,
קאסוטו,
וייס בספרו "מקרא כדמותו" ובמאמריו.
]
לדוגמא אביא בזה מדברי אור
החיים העומד על אחד ההבדלים (עיין בשורות האחרונות של הטבלה):
אור
החיים
לא, ח:
וה'
הוא
ההולך
לפניך: ולא אמר "ה'
אלקיך",
כדרך שאמר לישראל (פסוק ג), לפי שאין הקב"ה מייחד שמו יתברך על הצדיק בחיים חייתו (תנחומא תולדות ז),
אבל לכללות ישראל יתייחד שמו כאומרו (שמות כ, ב)
"אנכי ה' אלקיך".
לשאלה
א 3/
כאן ניתנת למורה הזדמנות לבאר לתלמידים –
בייחוד לנער בגיל כיתות תיכוניות – שמבחינה דתית אין הבדל בין אם השגחת ה' פועלת בדרך של נסים ונבואות ושדוד מערכות הטבע ובין אם היא פועלת באמצעות כל המערכה הטבעית, באמצעות פעילות האדם,
באמצעות כל הגורמים המדיניים, הפסיכולוגיים,
הצבאיים,
הטכניים וכדומה. בלשון פסוקנו –
על פי פירושו של בעל
העמק
דבר:
השגחת ה' פעלה בימי דור המדבר, שהיא תקופה שמעבר לחוקיות הטבעית (לחם מן השמיים,
שמלתך לא בלתה…)
על דרך של "ה'
הולך
לפניך" ואילו בשאר ימי ההיסטוריה על דרך של "ה'
הוא
העובר
לפניך". ועלינו להתחנך לראות את השגחתו גם בדרך זו וגם בדרך זו.
(ועיין הסברו של הרמב"ן למושגים "נס נסתר, נס גלוי" בסוף פרשת בא).
רמב"ן
שמות יג,
טז:
ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות,
הנה מעת היות ע"ג בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון,
כחשו בה' ויאמרו לא הוא,
ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג, יא),
ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח הא–ל בהם ואין עמהם עונש או שכר,
יאמרו עזב ה'
את הארץ, וכאשר ירצה האלקים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כולם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם א–לוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול,
וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמיתת הנבואה,
כי ידבר הא–להים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כולה.
ולכן יאמר הכתוב במופתים: "למען תדע כי אני ה'
בקרב הארץ" (לעיל ח, יח),
להורות על ההשגחה,
כי לא עזב אותה למקרים כדעתם, ואמר (שם ט, כט):
"למען תדע כי לה' הארץ,
להורות על החידוש,
כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד)
בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ",
להורות על היכולת,
שהוא שליט בכל,
אין מעכב בידו,
כי בכל זה היו המצרים מכחישים או מסתפקים, אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה.
ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עינינו,
ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון,
והחמיר מאד בעניין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב, טו)
ובעזיבת הפסח (במדבר ט, יג),
והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו,
ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות,
ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב,
כמו שאמרו (ברכות כא) אמת ויציב דאורייתא,
ממה שכתוב (דברים טז, ג):
"למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ושנעשה סוכה בכל שנה.
וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים,
והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו,
ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת הא–להים,
כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בעניינה כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו, וגם בנבואה, והאמין בכל פינות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו,
שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו.
ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א):
"הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה"
שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לא–לוהיו,
וכוונת כל המצות שנאמין בא–להינו ונודה אליו שהוא בראנו,
והיא כוונת היצירה,
שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין א–ל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לא–לוהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא–ל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו,
וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א)
ויקראו אל א–להים בחזקה (יונה ג, ח),
מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול, חציפא – נצח לבישה.
(עיין ערוך ערך חצף).
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם,
בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו,
הכל בגזרת עליון כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז, א,
ולעיל ו, ב),
ויתפרסמו הנסים הנסתרים בעניין הרבים כאשר יבוא בייעודי התורה בעניין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט יג כד): "ואמרו כל הגויים על מה עשה ה'
ככה לארץ הזאת,
ואמרו על אשר עזבו את ברית ה'
אלהי אבותם", שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה'
בעונשם,
ואמר בקיום: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה'
נקרא עליך ויראו ממך", ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו, יא).
לשאלה
ג: דברי רש"י גם במקומנו וגם במקום המקביל קשים ולכן נביא בזה את פירושו של ר' וולף
היידנהיים "הבנת
המקרא":
לרש"י פרק ד,
לא:
לא
ירפך
מלהחזיק
בך וכו':
בעבור שמצאנו שהכתוב משתמש בלשון רפיון בניין קל ולפעמים גם בבניין הפעיל, וידענו על המנהג,
כי הקל פועל עומד, וההפעיל יוצא, לכן היה אפשר לפרש הרפיון בבניין ההפעיל,
על נתינת הרפיון לזולתו בפועל,
כלומר,
נתינת התשישות בהסרת הכח העצמי,
ויהיה אז פירוש "לא ירפך" – לא יתן לך תשישות, אבל יעזוב אותך בכח ידיך.
לזאת פירש הרב "לא ירפך" – מלהחזיק
בך בידיו,
ר"ל כי הרצון בנתינת הרפיון הוא מצד העדר חיזוק (=ולא מצד מתן החולשה. נ.ל.)
ובאומרו "לא ירפך", רצונו:
לא ימוש ידו מלהחזיק בך שתהיה נעזב ממנו.
וכן
פירש הרב
לקמן
דברים
לא, ו
ואמר
עוד,
כי "כל לשון רפיון בבניין הפעיל מוסב על המפעיל ועל המתפעל", אלא שהכתוב הבדיל ביניהם בשימוש הלשון, שאם אחר לשון רפיון אות הכינוי או מילת "את"
או "למ"ד"
השימוש הוא נופל על המפעיל ואם אחריו מ"ם השימוש, אז הוא נופל על המתפעל.
לכן "הרף ממני" – התרפה ממני. וכן תרגם אונקלוס,
כאילו היתה תפילת משה אוחזת בו ית'.
ויודעי לועזית יראו כמה השכילו בובר –
רוזנצוייג לדייק בתרגומם המתאים כאן בדיוק עם פירושו של רש"י:
דברים ט, יד:
הרף ממני =
lass ab von mir
ואילו דברים לא,
ח:
לא ירפך =nicht
entzieht er sich dir
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מיכאל פרלמן
א.
דברים ל"א י"ז
וחרה אפי בו ביום–ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם מהיה לאכל
ומצאוהו רעות רבות וצרות…
ל"א
כ"א
והיה
כי
תמצאן
אתו
רעות
רבות
וצרות
וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו…
חגיגה
דף ה'
ע"א:
רבי יוחנן כי מטי להאי קרא כי "והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות".
עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות תקנה יש לו?
מאי רעות וצרות?
אמר רב: רעות,
שנעשות צרות זו לזו כגון זיבורא (דבורה גדולה) ועקרבא.
תוספות:
פירש רבינו תם:
רפואה לנשיכה זו קשה לנשיכה זו. וכן אמרינן בריש פרק ב'
דע"ז (דף כ"ח):
חמימי לעקרבא קרירי לזיבורא.
רוו"ח:
(היידנהיים)
רעות
רבות
וצרות: המפרש "וצרות"
שם דבר לעצמו הוא טועה,
שאם כן היה לו ליכתב "רעות וצרות רבות".
לכן "רבות וצרות" שניהם תארים ל"רעות",
שימצאם רעות רבות בכמותן וצרות באיכותן, דוגמת "מכות גדלת ונאמנות וחלים רעים ונאמנים" (דברים כ"ח נ"ט)
ששניהם תארים אל "מכות"
ואל "חלים".
ולכן תורגם וככה הבינוהו רז"ל במסכת חגיגה:…מי שנשכו זיבורא ועקרבא ביחד אין רפואה למכתו. שרפואה לנשיכה זו קשה לנשיכה זו.
תורה
תמימה:
…ור"ל "רעות"
שהן רבות וגם מצירות זל"ז.
ונראה דניחא ליה לדרוש כן,
ולא סתם ד"צרות"
שם דבר והוא כמו "רעות",
משום שא"כ היה לו ליכתב "רעות וצרות רבות",
ודהפסיק באמצע במלת "רבות",
משמע ליה, דכמו המלה רבות"
כן המלה "צרות",
שתיהן תוארים הן להרעות.
מלבי"ם:
…ועפ"ז יוכיחו ישראל אחר שמצא אותם צרות רבות…
הירש:
על פי הטעמים יש להבין שהמלה "וצרות"
הוא תואר השם…
1. מהו הקושי בשני הפסוקים?
2. חלק את הפרשנים לשתי קבוצות והסבר את דעותיהם.
3. מה פירוש הביטוי "נעשות צרות זו לזו"?
היעזר בשמואל א'
א'
ו':
וכעסתה
צרתה
גם–כעס
בעבור
הרעמה
כי–סגר
ה'
בעד
רחמה).
4. מה מוכיח רוו"ח מדברים כ"ח נ"ט?
5. האם אפשר להביא ראיה לאחת הדעות מפיסוק הטעמים (כפי שעשה זאת הירש)?
השוה דברים כ"ח נ"ט וכן שמות ג' ח':
אל–ארץ
טובה
ורחבה…
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה (תשל"א)
הפטרת וילך
ל"א ט"ז – י"ח
א.
שאלה כללית:
השווה את פסוקינו (ט"ז – י"ח)
לויקרא כ"ד כ"ז – מ"א וביחוד לשני הפסוקים האחרונים מ'-מ"א.
מה הקושי המשותף למקומנו והמקום ההוא?
ב.
לא,
ט"ז.
וקם
העם
הזה
וזנה
אור
החיים:
קשה,
וכי קימה היא לו, והלא ירידה והשפלה היא לו הזונה אחרי אלוהי נכר?
ואולי שיכוין לומר ע"ד אומרו "וישמן ישורון ויבעט",
והוא אומרו "וקם העם" פירוש תהיה לו קימה בעולם בירושת הארץ ועושר וכבוד וישמן, ומזה יצא לו שיבעט…
1.*
בעל אור החיים מביא ראיה לפרושו הנ"ל מן הפסוקים הבאים בפרקנו.
היכן הראיה?
2.
התוכל לפרש "וקם"
זה באופן אחר על דרך הפשט?
ב.
לא,
טז
אלוהי
נכר
הארץ.
רש"י:
ד"ה
נכר הארץ:
גויי הארץ.
ר'
וולף
היידנהיים
הבנת
המקרא
(פירוש
לרש"י):
ר"ל שאין 'נכר'
תאר אל 'אלוהי'…
כי אם תואר אל הגוי יושב הארץ והוא הנקרא "נכר הארץ" וכמו שתאמר "כל בן נכר",
"הסירו את אלוהי הנכר", ונפתח הכ"ף בעבור המקף.
הסבר מדוע אין רש"י יכול לפרש ש"נכר"
תאר ל"אלוהי"?
ג.
לא,
י"ז
וזנה
אחרי
אלוהי
נכר
הארץ
אשר
הוא
בא
שמה
בקרבו.
העמק
דבר:
…דגם ישיבת ארץ ישראל גרם לזה, כדאיתא במדרש שיר השירים רבה על הפסוק (ה'
ג')
"רחצתי את רגלי איככה אטנפם",
שאמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה:
"יודעת הייתי שאבק של אותו מקום משיאני לע"ז".
1.
הסבר,
מה הפליאה בפסוקנו שרצה ליישב על ידי דבריו?
2.**
מהו רעיון המדרש "שאבק אותו מקום"
משיא לע"ז?
3.
היכן מצינו רעיון זה בספר דברים?
ד.
לא,
י"ז.
ואמר
ביום
ההוא
הלא
על
כי
אין
אלוהי
בקרבי
רמב"ן:
איננו ודוי גמור כענין (ויקרא כ"ו מ') "והתודו את עונם"
אבל הוא הרהור וחרטה שיתחרטו על מעלם ויכירו כי אשמים הם.
מה הראיה לכך שגם פה וגם שם איננו ודוי גמור?
ה.
לא,
י"ח.
ואנכי
הסתר
אסתיר
פני
רמב"ן:
פעם אחרת! כי בעבור שהרהרו ישראל בלבם כי חטאו לאלוהים ועל כי אין אלוהים בקרבם מצאום הרעות האלה היה ראוי לרוב חסדי ה'
שיעזרם ויצילם, שכבר כפרו בע"ז.
וכענין שאמר (ירמיהו ב' ל"ח)
"הנני נשפט אתך על אמרך לא חטאתי".
ולכך אמר, כי על כל הרעה הגדולה אשר עשו לבטוח בע"ז,
יסתיר עוד פנים מהם, לא כמסתר פנים הראשון שהסתיר פני רחמיו ומצאום רעות רבות וצרות.
רק שיהיו בהסתר פני הגאולה,
ויעמדו בהבטחת פני רחמיו (ויקרא כ"ו מ"ד)
"ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים", עד שיוסיפו על החרטה הנזכרת ודוי גמור ותשובה שלמה,
כמו שנזכר למעלה (ל'
פרק ב') "ושבת עד ה'
אלוהיך וכו'".
1. מה הם הקשיים השונים שמיישב הרמב"ן בדבריו אלה?
2. מה רצה להוכיח בעזרת ירמיהו ב' ל"ה?
3. *
מה רצה להוכיח בעזרת דברים ל' ב'?
4. *
לשם מה על הרמב"ן לפרש 'ואמר'
– שהרהרו ישראל בלבם,
הלא אין זו פעם ראשונה שבאה מלת "ואמר"
במובן של הרהור הלב?
5. *
יש אפשרות לטעון נגד פירוש הרמב"ן מלשון הכתוב.
מהי הטענה?
ו.
לא,
יז
ואמר
ביום
ההוא
הלא
על
כי
אין
אלוהי
בקרבי
מצאוני
הרעות
האלה:
אברבנאל:
היה ודויים שבעבור שלא היו דבקים ואדוקים באלוהיהם אלוהי נכר הארץ אשר עבדו,
לכן ימצאום הרעות האלה, לפי שעבדו העכו"ם שלא כראוי בשלמותה.
העמק דבר: בשביל שהקב"ה מסתיר פנים ממנו ומראה בזה אשר לא חפץ בנו, ובעל כרחנו מוכרחים אנחנו לעבוד ע"ז,
על כן כתיב (שופטים ג' י"ב)
"ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה'"
והוא בשביל שלא היה בכל השנים הללו אור הנבואה ורוח הקודש.
1. מה הקושי שרצו ליישב, האם זה אותו הקושי שמיישב הרמב"ן?
2. מה ההבדל שבין שתי התשובות?
3. **
מדוע הביא בעל העמק דבר את שופטים ג' י"ב,
מה יש בפסוק זה כדי לתמוך בדבריו?
ז.
לא,
י"ח.
ואנכי
הסתר
אסתיר
פני
ביום
ההוא.
ירושלמי
סנהדרין
פרק י'
הלכה
ב':
ר'
יעקב בשם ר'
אחא אומר: מאי דכתיב (ישעיה ח') "וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקויתי לו"?
אין לך שעה קשה בעולם מאותה שעה שאמר הקב"ה למשה "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".
"וקויתי לו" – שאמר לו בסיני (=בתורה)
(פסוק ל"א כ"א)
כי לו תשכח מפי זרעו.
1.**
הסבר את דברי המאמר הזה?
2.**
כיצד מפרש המאמר את הקשר שבין פסוקינו י"ז–י"ח לבין הפסוקים הבאים י"ט–כ"ז.
(שים לב לכך שפסוק י"ט נדרש בגמ'
סנהדרין כ"א ע"ב:
אע"פ שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה,
מצוה לכתוב משלו,
שנ'
"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת").
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשל"א]
וילך
ל"א ט"ז–י"ח
בפסוקים האלה –
בעלי חשובות רבה – כבר עסקו שני גליונות: וילך תש"ו – תש"ז ולפסוק ט"ז לבדו הוקדש הגליון וילך (תש"י–י"א).
(שאלת הבחירה).
הקושי הגדול שבפסוקינו (שאלות א, ו,
ז)
היא
השאלה
שנסח
אותה
אברבנאל:
אם ישראל יתודו חטאתם ויאמרו:
"הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה"
איך אחרי תשובתם לא רחם ה' ית'
עליהם.
אבל כפל עונשם וצרתם באמרו אחריו "ואנכי הסתר אסתיר פני" כי במקום שאמר ראשונה קודם זכרון תשובתם (י"ז)
"והסתרתי פני מהם"
יאמר אחר זכרון תשובתם (י"ח)
"ואנכי הסתר אסתיר פני", שהוא עונש מוכפל?
וכן
שואל הוא
גם
במקומנו:
באמרו "והתודו את עונם"
והנה עם היותו מהראוי שבעבור שיהיה ישראל "מודה ועוזב ירוחם",
הנה אמר על הודוי ההוא:
"אף אני אלך עמכם בחמת קרי והבאתי אותם בארץ אויביהם" ואחרי כן הכביד ענשם ורעתם אחרי הודוי יותר ממה שהיה בלתו.
והתשובות הנתנות לשאלה זו רבות ושונות. והובאו בחלקן בגליו תש"ו ואחדות כאן בשאלות ו,
ז
ומענינת
ביותר
היא תשובת
בן
אמוזג
(אם
למקרא):
…יתכן שפרושו: הלא מחסרון מקדש ה' וארון העדות בינינו באה אלינו כל הצרה הזאת, ואלו היה המקדש והארון קיימים,
לא נמצא בנו עון בכל תועבותינו, והאמונה הרעה הזאת מפורסמת בישראל בימי רשעתם ועליה צווח הנביא, כי היה כל טעותם להנצל מכל ענש הראוי להם בזכות המקדש והקרבנות. וזה יהיה בידך מפתח להכנס בו בפנמיות כמה מליצות בדברי הנביאים.
והביאני לפרש כזאת בפסוק זה מה שמצאתי במיכה (ג'
י"א)
"ראשיה בשחד ישפטו וכהניה במחיר יורו… ועל ה' ישענו לאמר: הלא ה' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה"
– ואין ספק שאין כונתו על אהבת ה'
והשגחתו לטובה רק על המצא ביניהם המקדש.
וכן כאן: הלא על כי אין אלוקי בקרבי, כלומר:
על כי אין המקדש בתוכנו,
שהיה מגין עלינו באופן סגולי מבלי פנות לזכותנו או לחובתנו –
על כן מצאוני…