עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ה – כו]
וילך – הפטרה לשבת תשובה
הושע פרק י"ד
שבת זו שבין ראש השנה ליום הכפורים נקרא שבת שובה מפני שמפטירין בו (הושע י"ד)
"שובה ישראל". והעם קוראין לו שבת תשובה,
מפני שהיא בתוך ימי התשובה…
ואין נער אומר ההפטרה אלא קורין איש חשוב.
(עגנון
ימים
נוראים)
ועיין גם גליון פרשת האזינו תשי"ט.
בשאלות ב ו–ג עסקנו בדרגות התשובה, בהבדל שבין תשובת "עד"
ותשובת "אל".
נביא בזה את
דברי הרב
קוק מתוך
אורות
התשובה
(פרק
י"ז)
שהבאנום בגליון נצבים וילך תש"ה.
דברים
ל' פסוק
ב'
ושבת
עד
ה'
דברים
ל' פסוק
י'
כי
תשוב
אל
ה'
אלוקיך
בכל
לבבך
ובכל
נפשך
דברי
הרב
קוק מתוך
אורות
התשובה
(פרק
י"ז)
תחית האומה היא היסוד של בנין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה ותשובת העולם כולו שתבוא אחריה.
כשרוצים באמת לשוב,
אע"פ שמעוכבים בשביל כמה מניעות,
כמו מחמת בלבול דעת או מחמת חלישות כח או מחמת אי יכולת לתקן דברים שהם נוגעים בין אדם לחברו,
אע"פ שהעכוב הוא גדול מאד והלב מוכרח להיות נשבר מפני ידיעת גודל החובה המוטלת על האדם לתקן את כל פגמיו, באופן היותר טוב והיותר שלם,
מ"מ כיון שהרצון לשוב בתשובה הוא אמיץ,
אע"פ שאין בכוחו עדיין לסלק את כל המניעות, צריכים לקבל את ההארה הזאת של תשובה בתור תוכן המטהר והמקדש,
עד שלא יזוז,
מפני כל העכובים של אי השלמת התשובה מכל רוממות ומכל עליה רוחנית… וכשם שזהו כלל גדול אצל היחיד, ככה הוא אצל הצבור בכללותו,
הארת התשובה ישנה בישראל. התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה. באמת הדבר מתבטא בברור גמור בבטויה של תורה: (דברים ל' ב'):
"ושבת עד ה'
אלוקיך",
(דב'
ל'
י')
"כי תשוב אל ה' אלוקיך".
התשובה היא תשובה פנימית, אלא שהיא מכוסה בהרבה מסכים חוצצים –
ואין כח בשום עכוב לעכב את האור העליון מהופיע עלינו.
גם מתוך החול יגלה הקודש.
וגם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב.
עבותות זהב ישתרגו ויעלו גם מתוך השירה החפשנית. תשובה מזהירה תצא גם מתוך הספרות החיצונית.
זאת תהיה הפליאה העליונה של חזון הגאולה,
יגמל זה הציץ,
יפרח הפרח, יבושל הפרי, וידע העולם כולו,
כי רוח הקדש מדבר בכנסת ישראל בכל תנועות רוחה וסוף הכל הוא לתשובה המביאה רפואה וגאולה לעולם.
עד כאן דברי הרב קוק זצ"ל.
שאלה ד' עוסקת בחלקו השני של פסוק ג' אשר התלבטו בו פרשנים.
כי
כשלת
בעונך:
האם כונת פסוקנו לומר: כשלת בגלל עונך,
דהיינו עונותיך גרמו לכשלונות שבאו עליך. עונותיך הן סבת הפגעים והאסונות שבאו עליך?
או אם כונת פסוקנו לומר כשלת מעונך,
כוניך הם הם הכשלונות, לא תוצאות עונותיך היו כשלונות,
אי הצלחות, מפלות,
אלא עונותיך הם עצמם הנם הכשלון, הם ירידתך, נפילתך?
לשון אחרת –
האם ב' בעונך היא ב'
הסבה או ב'
הכלי;
האם ה'כשלון'
שעליו מדובר הוא העונש הבא בסבת העון או הוא העון עצמו?
ועיין דעת רש"י רד"ק ובאור בשאלה זו בגליון האזינו תשי"ט.
שאלה ה' עוסקת בדברי הוידוי אשר שם הנביא בפי העם כאשר אין דוגמתם באף אחד מספרי הנבואות:
לפי
דברי
הפסקתא
רבתי דוקא בזה נבדל הושע מכל הנביאים:
"שובה
ישראל": כל הנביאים קוראים לישראל לתשובה,
אבל לא כהושע.
ירמיהו אמר (פרק ד') "אם תשוב ישראל נאום ה'
אלי תשוב", וישעיה אמר (פרק נ"ח)
"דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", ולא מלמדים את ישראל מה לומר. אבל הושע אמר:
"עשו תשובה" ומלמדם מה יפייסו על עצמם.
(פרק י"ד)
"קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. אמרו אליו: 'כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. אשור לא יושיענו,
על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו".
לשאלה ה1 (ב)
נביא בזה כלל דקדוקי חשוב אשר מדבר עליו הרד"ק בספרו "המכלול"
(שער דקדוק הפעלים).
…וכן לא הקפידו העברים בסדור התיבות זו לפני זו והכניסו אות השמוש או מלת הענין זו בזו,
אע"פ שהמלה הראשונה או אות השימוש ענינה היותר באחרונה.
וזה עשו בדבר שאין לטעות בו, ולומר הפוך הסברא הנכונה כמו:
(תהלים פ) "ותשקמו
בדמעות
שליש"
שהוא כמו "ותשקמו
דמעות
בשליש", אע"פ שיש לומר בזה פירוש לזולתו, שלא יהיה הפוך,
כלומר:
השקתמו בדמעות שלש פעמים והוא רמז לשלש גלויות ויהיה שליש תאר לשני (=כמו שלישי)…
(מלכים ב' ט')
"ותשם
פוך
עיניה"
= ותשם
פוך
בעיניה.
(בראשית מ"א)
"וכל
הארץ
באו
מצרימה
לשבור
אל
יוסף"
– באו
מצרימה
אל יוסף
לשבור.
(בראשית ל"א)
"יש
לאל
ידי"
– יש
אל (=הכח)
לידי,
וכן
ת"א:
"אית
חילא
בידי"… וכן (תהלים פ"ט)
"כל עמים רבים".
(עמוס ח') "וקראו
אכר
אל
אבל
ומספד
אל
יודעי
נהי"
– ויודעי
נהי אל
מספד.
…(ישעיה ס') "יעלו
על
רצון
מזבחי)
– יעלו
על מזבחי
לרצון.
(שמות כ"ח)
"ותפתח
את
שתי
האבנים
על
שמות
בני
ישראל"
– תפתח
את שמות
בני ישראל
על שתי
האבנים. ואפשר לפרשו כמשמעו ויהיה "על"
במקום בי"ת השמוש, כמו (שמות כ"ט ג') "ונתת אותם על סל אחד".
…(תהלים קי"ט)
"את
חוקיך
אשמור
אל
תעזבני
עד
מאד"
– את
חוקיך
אשמור
עד מאד
אל תעזבני.
(ולא נראה לי,
נ.ל.)
(תהלים קל"ח)
"כי
הגדלת
על
כל
שמך
אמרתך"
– כי
הגדלת
על כל
אמרתך
שמך.
ועוד דוגמאות רבות מאד.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשרים ושבע (תשכ"ח – כט)
וילך – הפטרה לשבת תשובה
הושע פרק י"ד
שבת זו שבין ראש השנה ליום הכפורים נקרא שבת שובה מפני שמפטירין בו (הושע י"ד)
"שובה ישראל". והעם קוראין לו שבת תשובה,
מפני שהיא בתוך ימי התשובה…
ואין נער אומר ההפטרה אלא קורין איש חשוב.
(עגנון
ימים
נוראים
קפ"ט)
א.
שאלה כללית:
השוה:
י"ד ג'-ד',
ה'-ו'
ו'
א'-ג',
ד'
1.
בשני המקומות תפילת ישראל אל ה', שובה אליו. איך יש להבין את ההבדל הגדול שבין תשובת ה'
לתפילתם בו' ד'
ובין תשובתו לתפילתם בפרקנו (ה'-ו')?
2.
בשני המקומות נמצא דמוי הטל.
מה ההבדל בין דמוי הטל שם ובין דמוי זה בפרקנו.
(ע'
גם י"ג ג'!)
ב.
יד,
ג'.
שובה ישראל עד ה' אלוהיך
יומא
פ"ו
ע"א:
אמר ר' לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד,
שנאמר "שובה ישראל עד ה' אלוהיך".
ר'
יוחנן אמר: גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה,
שנאמר:
(ירמיהו ג') "הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד, הלא חנוף תחנף הארץ ההיא,
ואת זנית רעים רבים ושוב אלי –
נאום ה'".
(רש"י ד"ה את לא תעשה שבתורה:
(דברים כ"ד ד') "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה".)
רמב"ם
הלכות
תשובה
פרק ז'
הלכה
ו'
גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר "שובה ישראל עד ה' אלוהיך".
ונאמר (עמוס ד') "ולא שבתם עדי",
ונאמר (ירמיהו ד') "אם תשוב ישראל נאום ה'
אלי תשוב" כלומר:
אם תחזור בתשובה,
בי תדבק.
מלבי"ם:
ד"ה
שובה עד:
מורה ששב לדבר שהתרחק ממנו וצריך להגיע עד המקום.
מלת "עד"
מציין שה' עומד רחוק מהם והם צריכים ללכת אליו עד שיגיעו עדיו, עד המקום אשר הוא שם,
ר"ל שיעזבו את עונותיהם הקודמים ויתחרטו על העבר, שטעו מני דרך בטעות ובאונס ומבקשים הדרך לשוב עד ה'.
ומוסיף אח"כ (פסוק ב') "ושובו אל ה'"
– ושובו שנית אל ה' והיא התשובה מאהבה.
והשוה
לדבריו
דברים
פרק ל'
א'
ושבת
עד
ה'
אלוקיך
ושמעת
בקולו.
ככל
אשר
אני
מצוך
היום…
בכל
לבבך
ובכל
נפשך.
י'
כי
תשוב
אל
ה'
אלוקיך
בכל
לבבך
ובכל
נפשך.
"הכתב
והקבלה"
ד"ה
כי תשוב
אל ה'
(י)
"תשוב אל ה'"
ולמעלה (ב)
אמר:
"ושבת עד ה'".
וטעם שינויים אלה,
נראה לי שהוא בשינוי סיבות המביאות אל התשובה: אם התשובה היא מיראת העונש שאין החטא נמחק לגמרי,
ורושם החט עדיין מחיצה מבדלת בין האדם למקום, בזה מחובר מלת "עד"
עם התשובה, כי אף שבתשובה זו יתקרב האדם גם כן ה',
בכל זאת רושם החטא עדיין נשאר מסך מבדיל בינו לבין המקום,
ועניין התשובה "עד"
ה'
כעניין "ובא עד הבית",
שטעמו התקרבות אל הבית עד שעומד סמוך אליו בריחוק מקום קצת.
אמנם אם התשובה היא מאהבת ה', שבזה יתעלה מעלת השב, עד שאמרו חז"ל:
"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד",
כי יתעלה השב הזה אל דבקות ה'
הגמורה.
על תשובה מעולה זו תחובר תמיד מלת "אל ה'", ובמאמר "בא אל הבית",
שהטעם בו ההגיעה אל תוך הבית ופנימיותו.
המלבי"ם:
ד"ה
"כי
תשוב אל
ה'": שאז יבואו למדרגה גדולה כזו מפני שהתשובה תהיה אל ה', לא כהתשובה בראש הפרשה שהיא רק "עד ה' אלקיך".
1. האם מתחשבים האמוראים (ר'
לוי ור' יוחנן)
בהבחנה הלשונית שמבחינים בעל הכתב והקבלה והמלבי"ם בין "שיבה עד" לבין "שיבה אל"?
2. האם מבחין הרמב"ם בהלכות תשובה בהבחנה לשונית זו?
3. היש להביא סעד להבחנה לשונית זו מן הפסוקים הבאים ביואל:
יואל
ב' י"ב:
וגם
עתה…
שובו
עדי
בכל
לבבכם…
יואל
ב' י"ג:
וקרעו
לבבכם
ואל
בגדיכם
ושובו
אל
ה'…
(לכל שאלה א'
עיין גם בדברי הרב קוק מתוך "אורות התשובה" פרק י"ז שהובאו בגליון נצבים וילך שנת תש"ה שאלה ד',
וע'
עלון ההדרכה!)
ג.
יד,
ג'.
אמרו אליו: כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו.
רש"י:
ד"ה
וקח טוב:
ולמדנו דרך טוב.
ד"א:
מעט מעשים טובים שבידנו קח בידך ושפטנו אחריהם וכן דוד אומר (תהל'
י"ז ב') "מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים". ד"א וקח טוב:
וקבל הודיה מאתנו,
שנאמר (תהל'
צ"ב)
"טוב להודות לה'".
1.
היכן מצא רש"י בפסוקנו את הרמז לפרושו הראשון?
2.
כיצד מפרש רש"י את הפסוק בתהלים י"ז?
3.
מדוע לא הסתפק רש"י באחד משלשת פרושיו והביא גם את האחרים, מהי מעלתו ומהי חולשתו של כל אחד?
ד.
יד,
ד'.
אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב
ולא
נאמר
עוד
"אלוהינו!"
למעשה
ידנו
אשר
בו
ירוחם
יתום.
1. כמה מפרשים רואים בדברי ודוי אלה גם חרטה על שבטחו באשור וגם חרטה על שבטחו במצרים. היכן הרמז למצרים בפסוק זה?
2.*
מהו הקשר בין חלקו הראשון של פסוקנו ("אשור…
לא נרכב") לבין חלקו השני ("ולא נאמר עוד…
ידנו")
ומהי ההדרגה בו?
3.*
למה באה הפניה אל ה'
בפסוק זה בתאר של מרחם על יתום?
ה.
יד,
ד'
….
ולא
נאמר
עוד
"אלוהינו"
למעשה
ידנו.
ילקוט
שמעוני
תקל"ב
ר'
אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר (י"ד ב') "שובה ישראל עד ה' אלוקיך"
– אומרים ישראל לפני הקב"ה:
"רבונו של עולם!
אם אנו עושים תשובה –
מי מעיד עלינו?
אמר להם הקב"ה לרעה נעשיתי לכם עד,
שנ'
(מלאכי ג') "וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר בכשפים ובמנאפים" ולטובה איני נעשה לכם עד?!"
הוי – (י"ד א') "שובה ישראל עד ה' אלוקיך!"
רמב"ם
הלכות
תשובה
ג' ב'
ומה היא התשובה?
הוא שיעזב החוטא חטאו ויסיר מחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד:
שנאמר (ישע'
נ"ה ז'): "יעזב רשע דרכו וגו'". וכן יתנחם על שעבר, שנאמר (ירמ'
"א כ"ח)
"כי אחרי שובי נחמתי". ויעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לזה החטא לעולם,
שנאמר (הושע י"ד ד'): "ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו"…
1. *
מה ראיה שמצא ילקוט שמעוני בפ' ב'
שנעשה להם הקב"ה עד?
2. מה ראיה מצא הרמב"ם בפ' ד'
לדבריו?
ו.
יד,
ו'.
יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון
ז'.
ילכו
יונקותיו
ויהי
כזית
הודו
וריח לו כלבנון
ח'.
ישובו
יושבי
בצלו
יחיו
דגן
ויפרחו
כגפן
זכרו כיין לבנון
1. מה מוסיף כל אחת מהזכרות הצמחיה לתאור?
2. שני פרושים נתנים במפרשים למלת "ישובו",
אלה הם שני הפרושים ואיזה מהם מתאים יותר להקשר?
3. למי מוסב הכנוי "בצלו"?
4. רב הפרשנים מפרשים "זכרו"
– מניין להם?