גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השנה השלישית
פרשת אמור (תש"ד)
פרק כב פסוקים יז –
לג
א.
מה הקשר בין הדינים השונים הנאמרים בפרקנו לפי פירוש ספורנו לפסוקים יח, יט,
כא,
כד,
כה,
כז,
כט,
לב.
ספורנו
ויקרא
פרק כב
פסוק יח
אשר
יקריב
קרבנו. אחר שדיבר בכהנים המקריבים וקדושתם,
דיבר בתנאי הנקרבים.
ואמר "לכל נדריהם ולכל נדבותם", שאף על פי שהם קרבנות נדבה, ויחשוב שכל מה שיתנדב אפלו בעל מום יהיה לרצון,
כיוון שלא היה זה שנתן חובה עליו,
כמו שחשבו קצת מישראל, והראה טעותם הנביא באמרו: "וכי תגישון עיוור לזבוח אין רע, וכי תגישו פיסח וחולה אין רע, הקריבהו נא לפחתך"
(מלאכי א, ח).
ספורנו
ויקרא
פרק כב
פסוק יט
לרצונכם.
לקרבן שיהיה לרצון לכם ולא לבדק הבית.
תמים
זכר. שיהיה תמים, כי אמנם [דברים לב, ד]
"הצור תמים פעלו",
ותמים ירצה. וזה ביאר באמרו:
"כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם",
כעניין [מלאכי א, ח]
"הירצך או הישא פניך".
ספורנו
ויקרא
פרק כב
פסוק כא
ואיש
כי יקריב
זבח שלמים
לה'. ביאר שאף על פי שהם קדשים קלים,
ובהם לא יתחייב זכרות, כמו שביאר למעלה באומרו "אם זכר אם נקבה" (לעיל ג, א),
מכל מקום יתחייב בהם התמות,
וביאר הטעם בזה באומרו [פסוק כב] "לא תקריבו אלה לה'", שאין ראוי להקריב בעל מום לאל יתברך.
והוסיף טעם שני באומרו "ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'",
אם אולי נפל בו מום אחר שהקדישוה הבעלים, לא יעלו האימורים למזבח, כי אין ראוי שיהיה בקרבן מום הנמאס לפניו.
ספורנו
ויקרא
פרק כב
פסוק כג
נדבה
תעשה
אותו. אף על פי שהם מומין נראים הרבה,
ויחשוב החושב שאפילו לבדק הבית אינן ראויים,
אמר שלנדבת בדק הבית הם ראויים, כמו שבא בקבלה,
מאחר שאין למזבח חלק בהם,
ואין קדושה עליו,
אלא קדושת דמים שיימכר ויצא לחולין.
ספורנו
ויקרא
פרק כב
פסוק כד
ומעוך
וכתות. אחר שדיבר במומים המקריים אשר עניינם בקדשים בלבד, שאסור להקריב בעלי מומין למזבח,
ולהטיל בהם מום אחר הקדשן,
דיבר על מומים מלאכותיים שאסור להטילם אפילו בבהמת חולין.
ספורנו
ויקרא
פרק כב
פסוק כה
ומיד
בן נכר
לא תקריבו.
אף על פי שמקבלין מהם נדרים ונדבות,
לא נקבל מהם בעלי מומין,
אפלו על ידי סירוס, אף על פי שיהיו הסריסים בבהמות משובחים אצלם, ושאין בזה משום "הקריבהו נא לפחתך"
(מלאכי א, ח).
והטעם שלא יהיה הסריס ראוי למזבח הוא "כי משחתם בהם מום בם".
שאף על פי שהוא מום שבסתר, הוא משחיתם משלימותם המכוון, והוא שיוכל להוליד בדומה.
ספורנו
ויקרא
פרק כב
פסוק כז
שור
או כשב.
אחר שהזכיר כל מיני המומים בקדשים (פסוקים כב –
כה)
והרחיק אותם מן המזבח, אף על פי שלפעמים יהיה התמים שווה סלע והבעל מום שווה שתים לגודלו ושמנו, ושלפעמים יהיה מום נחשב עילוי למנחת מלך בשר ודם.
וזה כי "הצור תמים פעלו"
(דברים לג, ד)
חפץ בתמימות ושלימות הנקרב והמקריב:
שיהיה הנקרב על שלמותו הטבעי,
והמקריב על שלמותו האלהי להידמות ליוצרו כפי האפשר. אמר שכמו כן בענין גבול הזמנים שהגביל,
עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. והזכיר איסור מחוסר זמן (פסוק כז), ואסור שחיטת "אותו ואת בנו"
ביום אחד, ואיסור מחשבת חוץ לזמנו אפילו בקדשים קלים.
והזכיר התודה, שאף על פי שהיא מכלל השלמים, הוגבל זמנה ליום ולילה אחד בלבד, ולא לשני ימים ולילה כשאר השלמים.
ספורנו
ויקרא
פרק כב
פסוק
כט–ל
לרצונכם
תזבחו. ביום ההוא יאכל.
יהי רצונכם וכוונתכם בעת שתזבחו ש"ביום ההוא יאכל".
וזה כי "אני ה'", פועל פעולתי תמימה,
ונותן גבול על שלמות, בלתי מקבל הפחות והיתר.
ספורנו
ויקרא
פרק כב
פסוק לב
ולא
תחללו
את שם
קדשי. ומאחר שאתם רואים את פעולתי על זה השלימות, אם כן אתם המקודשים ללכת בדרכי, אל תחללו את שם קדשי בפעולות חסרות ומגונות, כענין "ויבוא אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי" (יחזקאל לו, כ).
ונקדשתי בתוך בני ישראל. לעשות עמהם נפלאות כמו שנדרתי באמרי "הנה אנוכי כורת ברית, נגד כל עמך אעשה נפלאות"
(שמות לד, י).
והטעם בזה כי אמנם "אני ה' מקדישכם".
ב.
פרק כב, יח:
לכל נדריהם ולכל נדבותם.
1. באר את ההבדל שבין שני סוגים אלה לפי רש"י פסוק יח.
(עיין גם רמב"ן).
רש"י
ויקרא
פרק כב
פסוק יח
נדריהם.
(חולין ב)
הרי עלי:
נדבותם.
הרי זו:
רמב"ן
ויקרא
פרק כב
פסוק יח
לכל
נדריהם
ולכל
נדבותם. "נדריהם,
האומר הרי עלי.
נדבותם,
האומר הרי זו".
לשון רש"י.
והנראה בעיני, בעבור שאמר הכתוב (פסוק כא) "לפלא נדר או לנדבה", וכן יאמר בכל מקום בפרשת נסכים (במדבר טו, ג,
ח),
וכן "כי יפליא נדר בערכך נפשות"
(להלן כז, ב),
וכן בפרשת נזיר (במדבר ו, ב),
כי הנדר הוא הבא על דבר שיפלא ממנו, שיידור לה' בצר לו: "אם תעשה עמי להפליא, להצילני מן הצרה הזאת –
אביא עולה או שלמים", כענין "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי" (בראשית כח, כ),
"וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן" (במדבר כא, ב),
"וידרו נדרים" (יונה א, טז),
וכן כולם.
ורבותינו אמרו (קנים פרק א משנה א)
"אי זהו נדר?
האומר הרי עלי עולה. נדבה – האומר הרי זו עולה. ומה בין נדר לנדבה? נדר מת או נגנב חייב באחריותו וכו'",
להגיד החילוק שביניהם.
כי דרך הנודרים בצרתם לאמר אם יהיה אלהים עמדי בזה, עלי לעשות עולה או זבח,
וזה לא יקרא נדבה סתם,
ואשר יפרישו ויתן מיד הוא נדבה, כי בעת המתן נדבה רוחו אותו.
והנה אמר הכתוב,
כי בין שיקריב עולה או שלמים אשר נדר על צרתו, או שיקריב אותם בנדבת רוחו,
יהיה תמים, אולי נחשוב כי הנדר ראוי להיותו תמים יותר מן הנדבה. וזה טעם הכתוב.
2. רש"י
ויקרא
פרק כב
פסוק כב
עוורת.
שם דבר של מום, עיוורון בלשון נקבה,
שלא יהא בו מום של עוורת:
או שבור. לא יהיה.
למה לו לרש"י להוסיף את המילים האלה.
פרק
כב, יט:
לרצונכם
תמים
זכר
בבקר
בכשבים
ובעזים.
פרק כב, כט:
וכי
תזבחו
זבח
תודה
לה'
לרצונכם
תזבחו.
מלב"ים
ויקרא
פרק א
פסוק ג
(סעיף
כו):
והנה הרצון יבוא בעברי על שתי כוונות:
א.
על הפיוס שיתרצה ויתפייס על החטא. כמו (ישעיה מ, ב)
"כי נרצה עוונה".
ב.
על החפץ בדבר מה.
– לפי איזה משני המובנים מפרשים המפרשים את מקומנו ומה נימוקיהם?
רש"י
ויקרא
פרק כב
פסוק יט
לרצונכם.
הביאו דבר הראוי לרצות אתכם לפני, שיהא לכם לרצון אפיישמנ"ט בלע"ז.
ואיזהו הראוי לרצון?
תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים.
רש"י
ויקרא
פרק יט
פסוק ה
לרצונכם
תזבחוהו. תחילת זביחתו תהא על מנת נחת רוח שיהא לכם לרצון, שאם תחשבו עליו מחשבת פסול לא ירצה עליכם לפני.
רש"י
דברים
פרק לג
פסוק טז
ורצון שוכני סנה.
כמו שוכן סנה,
ותהא ארצו מבורכת מרצונו ונחת רוחו של הקדוש ברוך הוא הנגלה עלי תחילה בסנה:
רצון.
נחת רוח ופיוס,
וכן כל רצון שבמקרא.
אבן
עזרא
ויקרא
פרק יט
פסוק ה
וטעם
לרצונכם.
שיביאו הזבח ברצונם ולא בהכרח.
רמב"ן
ויקרא
פרק יט
פסוק ה
ואמר
וכי
תזבחו
זבח
שלמים. כי אחרי שאסר הזביחה וכל עבודה לאלילים ולאלהי מסכה,
וריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד, אמר כי כאשר תזבחו לשם,
לא תזבחו לו אלא לרצונכם,
שתהיה עבודתכם לרצון לפניו, וירצה בכם כעבד יתרצה אל אדוניו בעשותו כל אשר יצוונו, כלשון "ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א, ד),
"ואור פניך כי רציתם" (תהלים מד, ד).
חזקוני
ויקרא
פרק יט
פסוק ה
לרצונכם
תזבחוהו. תנו רצונכם בו,
שלא תהיו צרי עין במה שתקריבו לפני הקדוש ברוך הוא, לפי שיש בני אדם שאינם מקריבים מן הלב אלא מתוך שרואים בני אדם חבריהם עושים,
ויש להם בושת אם לא יעשו כך.
העמק
דבר ויקרא
פרק כב
פסוק יט
לרצונכם.
היינו לתפילה שיגיע על ידי זה הפקת רצון מאת ה'.
ד.
פרק כב, לז:
שור או כבש או עז כי יוולד והיה שבעת ימים תחת אמו…
פרק כב, כח:
ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
ויקרא
רבה כז,
יא:
ושור
או שה
אותו ואת
בנו. אמר ר' ברכיה בשם ר'
לוי:
כתיב:
(משלי יב, י)
"יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי".
"יודע צדיק" – זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בתורתו (דברים כב, ו)
"לא תקח האם על הבנים",
"ורחמי רשעים אכזרי"
– זה סנחריב שכתוב בו (הושע י, יד)
"אם על בנים רוטשה".
דבר אחר: (משלי יב, י)
"יודע צדיק" זה הקדוש ברוך הוא שכתוב בתורתו: (ויקרא כב, כז)
"שור או כשב או עז כי יוולד והיה שבעת ימים תחת אמו", ו"רחמי רשעים אכזרי"
– זה המן הרשע,
דכתיב:
(אסתר ג, יג)
"להשמיד להרוג ולאבד".
אמר ר' לוי:
אוי להם לרשעים שהם מתעסקים בעצות על ישראל, וכל אחד ואחד אומר: עצתי יפה מעצתך.
עשו אמר: שוטה היה קין שהרג את אחיו בחיי אביו, ולא היה יודע שאביו פרה ורבה? אני איני עושה כן, אלא (בראשית כז, מא)
"יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". פרעה אמר: שוטה היה עשו שאמר: "יקרבו ימי אבל אבי" ולא היה יודע שאחיו פרה ורבה בחיי אביו? אני איני עושה כן, אלא עד דאינון דקיקין תחות כורסיה דאימהון (=קטנים תחת כיסא המשבר של אמם) אנא מחנק יתהון,
שנאמר:
(שמות א, טז,
כב)
"וראיתן על האבניים…
כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".
המן אמר: שוטה היה פרעה שאמר: "כל הבן הילוד…"
ולא היה יודע שהבנות נישאות לאנשים ופרות ורבות מהם?
אני איני עושה כן אלא "להשמיד להרוג ולאבד…
טף ונשים…".
אמר ר' לוי:
אף גוג ומגוג לעתיד לבוא,
עתיד לומר כן:
שוטים היו הראשונים שהיו מתעסקים בעצות על ישראל, ולא היו יודעים שיש להם פטרון בשמים?
אני איני עושה כן, אלא מתחילה אני מזדווג לפטרון שלהם ואחר כך להם!!
הדא הוא דכתיב:
(תהלים ב, ב)
"יתיצבו מלכי ארץ…
על ה' ועל משיחו" אמר לו הקדוש ברוך הוא:
רשע!
לי באת להזדווג?!
חייך שאני עושה עמך מלחמה,
הדא הוא דכתיב:
(ישעיה מב, יג)
"ה'
כגיבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה" וכתיב (זכריה יד, ג)
"ויצא ה' ונלחם בגויים ההם",
מה כתיב תמן?
(זכריה יד, ט)
"והיה ה' למלך על כל הארץ".
1. מה בין דיבורו הראשון של ר' ברכיה ובין דיבורו השני?
למה ביכר ב"דבר אחר" את פסוק פרשתנו על הפסוק (דברים כב, ו)
"לא תקח האם…"?
2. מה בא מדרשו של ר'
לוי ללמדנו בשעה זו?
ה.
פרק כב כח:
ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו…
רמב"ן
דברים
פרק כב
פסוק ו
כי
יקרא קן
ציפור
לפניך. גם זו מצווה מבוארת מן "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"
(ויקרא כב, כח).
כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אף על פי שהתיר השחיטה במין ההוא,
והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף,
כאלו יכרית המין ההוא.
וכתב הרב במורה הנבוכים (ג,
מח)
כי טעם שילוח הקן וטעם "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד",
כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם,
כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם,
כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדיבור,
אבל הוא מפעולת כוח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצוייה באדם.
ואם כן, אין עיקר האיסור באותו ואת בנו רק בבנו ואותו,
אבל הכל הרחקה.
ויותר נכון, בעבור שלא נתאכזר…
…וכן מה שאמרו (ברכות לג, ב)
לפי שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות,
לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו,
שאם כן היה אוסר השחיטה,
אבל טעם המניעה ללמד אותנו מידת הרחמנות ושלא נתאכזר.
כי האכזריות תתפשט בנפש האדם,
כידוע בטבחים שוחטי השוורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים,
זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו (קידושין פב, א)
טוב שבטבחים שותפו של עמלק.
והנה המצוות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המידות הטובות. וכן יקראו הם,
כל המצוות שבתורה עשה ולא תעשה, גזירות,
כמו שאמרו (מכילתא יתרו, בחודש ו) במשל המלך שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו:
גזור עליהם גזירות,
אמר להם: כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות,
כך אמר הקדוש ברוך הוא קיבלתם מלכותי,
"אנכי ה' אלהיך"
(שמות כ, ב),
קבלו גזירותי "לא יהיה לך וכו'" (שמות פרק כ פסוק ג).
רמב"ם
מורה
נבוכים
ג, מח:
ואמנם מצוות שחיטת בהמה היא הכרחית, מפני שהמזון הטבעי לבני אדם הוא מן הזרעים הצומחים בארץ ומבשר בעלי החיים,
והטוב שבבשר הוא מה שהותר לנו לאכלו,
וזה מה שלא יסופק בו הרופא.
וכיוון שהביא הכרח טוב המזון להריגת בעל חיים, כוונה התורה לקלה שבמיתות, ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה,
ולא בנחירה, ולא יחתוך מהם אבר, וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להישמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם,
כי צער בעלי החיים בזה גדול מאד,
אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי החיים, כי אהבת האם ורחמיה על הוולד אינו נמשך אחר השכל, רק אחר פועל הכוח המדמה הנמצא ברוב בעלי החיים כמו שנמצא באדם.
והיה זה הדין המיוחד בשור ושה, מפני שהם מותרת לנו אכילתם מן הביתיות הנהוג לאכלם,
והם אשר תכיר בהם האם את הוולד.
1. מהו טעם איסור "אותו ואת בנו"
לפי הרמב"ם ומהו לפי הרמב"ן?
2. מה הן טענות הרמב"ן נגד הרמב"ם?
ו.
פרק כב, לב:
ולא
תחללו
את–שם
קדשי
ונקדשתי
בתוך
בני
ישראל
אני
ה'
מקדישכם.
ספורנו
ויקרא
פרק כב
פסוק לב
ולא
תחללו
את שם
קדשי. ומאחר שאתם רואים את פעולתי על זה השלימות, אם כן אתם המקודשים ללכת בדרכי אל תחללו את שם קדשי בפעולות חסרות ומגונות, כעניין "ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי" (יחזקאל לו, כ).
ונקדשתי בתוך בני ישראל. לעשות עימהם נפלאות כמו שנדרתי באומרי: "הנה אנוכי כורת ברית, נגד כל עמך אעשה נפלאות"
(שמות לד, י).
והטעם בזה כי אמנם "אני ה' מקדישכם".
במה הוא נוטה מפירוש חז"ל אשר בעקבותיהם מפרשים רש"י ורמב"ן?
רש"י
ויקרא
פרק כב
פסוק לב
ולא
תחללו. לעבור על דברי מזידין. ממשמע שנאמר: "ולא תחללו" מה תלמוד לומר:
"ונקדשתי"?
מסור עצמך וקדש שמי, יכול ביחיד? תלמוד לומר: "בתוך בני ישראל",
וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס שנאמר: (דניאל ג, יח)
"והן לא ידיע להוי לך מלכא וגו'",
מציל ולא מציל ידיע להוי לך וגו'.
רמב"ן
ויקרא
פרק כב
פסוק
לא–לב
וטעם
ונקדשתי
בתוך בני
ישראל. על דעת רבותינו (תורת כהנים פרק ט, ד)
מצוות עשה, שנקדש את שמו במצוות ליהרג עליהן ולא נעבור, וזה טעם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים,
שהוא טעם יכלול כל המצוות,
שראוי לקדש שמו עליהם בעבור שאנחנו עבדיו אשר גאלנו ממצרים
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השנה החמישית (תש"ו)
אמור
פרק כב פסוקים א –
טז
א.
השווה
השווה את הפסוקים הראשונים בפרקנו לפסוק יז בפרק הקודם:
|
פרק |
פסוק |
|
. מכל זרעכם איש מזרעך לדורותם |
פסוק |
התוכל לבאר את סיבת השינוי?
ב.
פרק כב, ב:
וינזרו מקדשי בני ישראל.
ספרא
סד [ד,
א]:
ץ
קדשי
בני
ישראל, אין לי אלא קדשי בני ישראל, קדשי עצמן מנין?
תלמוד לומר: "אשר הם מקדישים לי –
אני ה'" לרבות את כולם.
רש"י
ויקרא
פרק כב
פסוק ב
וינזרו. אין נזירה אלא פרישה,
וכן הוא אומר (יחזקאל יד,
ז)
"וינזר מאחרי".
(ישעיה א,
ד)
"נזורו אחור".
יפרשו מן הקדשים בימי טומאתן.
וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי,
ולא יחללו את שם קדשי,
סרס המקרא ודרשהו.
(הערה:
בכמה חומשים מודפס ברש"י:
"דבר אחר" אחר "בימי טומאתן"
ולפי דעת רוב מפרשי רש"י יש למחקו,
וכן אין "דבר אחר" בהוצאת ברלינר.)
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כב
פסוק ב
ולא
יחללו. מושך עצמו ואחר עמו, וכן הוא "ולא יחללו את שם קדשי",
ולא יחללו אשר הם מקדישים לי.
רמב"ן
ויקרא
פרק כב
פסוק ב
ולא
יחללו
את שם
קדשי אשר
הם מקדשים
לי. "סרס המקרא ודרשהו,
וינזרו מקדשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי ולא יחללו את שם קדשי.
אשר הם מקדישים לי, לרבות קדשי כהנים עצמן", לשון רש"י.
ואם נפרש "אשר הם מקדישים לי" בכהנים עצמן, אין צורך לסירוס הזה, אבל יאמר הכתוב,
וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו בהם את שם קדשי, ו"אשר הם מקדישים לי", שלא יחללו את אשר אהרון ובניו עצמם מקדישים לי.
ובתורת כהנים (פרשה ד, א)
כך הוא נדרש,
וינזרו מקדשי בני ישראל, על קדשי בני ישראל חייבים משום פיגול נותר וטמא,
ואין חייבים על קדשי גוים משום פיגול נותר וטמא.
קדשי ישראל, אין לי אלא קדשי ישראל,
קדשי עצמן מנין?
תלמוד לומר אשר הם מקדישים לי אני ה' לרבות את כולם,
ולא הוזכר שם סירוס המקרא כלל:
מלבי"ם
לדברי
הספרא
הנ"ל:
כבר כתב רש"י ז"ל שהכתוב מסורס…
וחוק מוסד אצלינו שאין סירוס ועיוות בדברי אלוקיםחיים. וכבר התבאר שמחוקי הלשון שהשם המצרף הבא במילת אשר (=משפט הלואי) יבוא סמוך למילה שהוא מצורף עמו בלא הפסק, וכל מקום שיוצא מכלל זה – יש בו דרוש.
ודרשוהו חז"ל כפשוטו, שרצונו לומר: 1. וינזרו מקדשי בני ישראל.
2. שלא יחללו את שם קדשי ואשר הם בעצמם מקדישים לי, רצונו לומר שלא יחללו קדשי עצמם.
1.
מניין שהכתוב מדבר רק בימי טומאתן?
2. מה הקושי במבנה הפסוק המאלץ את רש"י לפרשו בדרך של "סרס המקרא
ודרשהו".
הידועים לך עוד פסוקים המתפרשים בדרך זו.
3.
לדעת בעל דברי דוד יש להוסיף בדברי רש"י אחרי "סרס המקרא ודרשהו"
דבר אחר אשר הם מקדישים לי. הסבר את נחיצות ההגהה הזאת!
4. מהי הדרך האחרת שבה הולכים המפרשים האחרים כדי להתגבר על הקושי הזה?
5.
השווה לדבריהם את תרגומו של בובר:
Und nicht preisgeben den Namen…, wonn sie mir darheiligen
ג.
פרק כב, ב:
דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו
ספר
החינוך
מצוות
לא תעשה
רצט:
מצווה שלא יעבוד כהן בעודו טמא שנאמר:
[ויקרא כב, ב]
"וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי"…
משורשי המצווה (=מטעמי המצווה), מה שכתבנו במקומות רבים, כי לכבוד הבית ומעלת העבודה נתרחק ממנה כל דבר שאינו במעלתו וחשיבותו, ומעלת האדם הטהור (על זה שאינו בטהרה) ידוע לכל מבין.
ספורנו
ויקרא
פרק כב
פסוק ב
וינזרו
מקדשי
בני
ישראל. שלא יחשבו שלגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם,
כענין "מנודה לתלמיד,
אינו מנודה לרב"
(מועד קטן טז,
א).
ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי.
ולא יחללו את שם אותו ההקדש שישראל מקדישים לי שקראו עליו שם קודש.
רש"ר
הירש
פסוק
ג (עמוד
שעה,
תרגום
מגרמנית):
אשר
יקרב… וטומאתו
עליו: … פעמים אחדות נאמר בפרק זה על הקדשים:
"קדשי בני ישראל … אשר הם מקדישים לי",
"אשר יקדישו בני ישראל" [פסוקים ב –
ג].
אם אין אנחנו טועים, הרי כאן אזהרה לכהנים, לבל ישגו ביהירות רוחנית. אל יראו עצמם כנושאים עיקריים של המקדש,
ואל יתייחסו בזלזול אל הזרים ההדיוטות. הנה הזרים מוסרים את קדשיהם לידי הכהן;
והכהן,
כפי שאומרים, מספק את "צרכי נשמתם" – ואת צורכי גופו שלו; והרי הוא משמש בקודש בלא רוח של קדושה. משום כך נאמר כאן לכהני ישראל: המקדש כולו, וכל קדשי המקדש – להוציא קרבנות הכהנים – נתקדשו רק בכח רצונם של הזרים:
כלל ישראל או היחידים שבישראל הקדישו אותם לה'; ושעה שהכהן מקריב קרבנות ציבור או קרבנות יחיד, הרי הוא מגשים מחשבת קודש שבלב הישראלים.
ואם לא טעינו בתפיסתנו את "ולא יחללו את שם קדשי"
(לעיל פסוק ב)
– הרי הקדשים של אחרון הישראלים אינם אלא בבחינת שם קודש; הם שם ה',
שנכתב בידי אדם מישראל. הכהן קיבל לידיו חפץ קודש המיועד לבטא בחינה אלוקית;
והחפץ קיבל את ייעודו בכח מחשבתו ורצונו של אדם מישראל; ועל הכהן לטפל בו בכל הכניעה והצניעות וכובד הראש,
הראויים לשם ה'
בכל שם קודש.
– מה הן הדעות השונות בטעם איסור זה ומה ההבדל ביניהן?
ד.
פרק כב, ג:
כל
איש
אשר
יקרב
מכל
זרעכם
אל
הקדשים…
וטומאתו
עליו
רש"י
ויקרא
פרק כב
פסוק ג
וטומאתו
עליו. וטומאת האדם עליו.
יכול בבשר הכתוב מדבר, וטומאתו של בשר עליו, ובטהור שאכל את הטמא הכתוב מדבר? על כרחך ממשמעו אתה למד,
במי שטומאתו פורחת ממנו הכתוב מדבר, וזהו האדם, שיש לו טהרה בטבילה.
1.
כיצד מוכיח רש"י שאין הפסוק מדבר בטהור שאכל את הטמא (שאין "עליו"
על
הבשר?
2.
כיצד אפשר להוכיח זאת בדרך אחרת?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה עשירית (תשי"א)
אמור
פרק כב פסוקים יז–לג
עיין לפרשה זו גם גיליון אמור תש"ד שעסק בייחוד בפסוק כח של פרקנו.
א.
שאלות כלליות.
עיין
רמב"ן
ויקרא
א, ט:
ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה,
ציוה ה', כי כאשר יחטא ויביא קרבן,
יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתוודה בפיו כנגד הדיבור וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה,
והכרעיים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו.
ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו,
כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו,
לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה. וכופר הקורבן בזה שיהא דמו תחת דמו,
נפש תחת נפש,
וראשי איברי הקרבן כנגד ראשי איבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו,
וקורבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים,
מושכים הלב בדברי אגדה.
1.
הסבר מהו טעם כל האיסורים הנאמרים כאן אם נקבל את טעם הרמב"ן לקרבנות הניתן
בויקרא לעיל.
ספורנו
פסוקים
יח, יט,
כא,
כג,
כד,
כה,
כז,
כט.
ספורנו
ויקרא
פרק כב
פסוק יח
אשר
יקריב
קרבנו. אחר שדיבר בכהנים המקריבים וקדושתם,
דיבר בתנאי הנקרבים.
ואמר "לכל נדריהם ולכל נדבותם", שאף על פי שהם קרבנות נדבה, ויחשוב שכל מה שיתנדב אפלו בעל מום יהיה לרצון,
כיוון שלא היה זה שנתן חובה עליו,
כמו שחשבו קצת מישראל, והראה טעותם הנביא באמרו: "וכי תגישון עיוור לזבוח אין רע, וכי תגישו פיסח וחולה אין רע, הקריבהו נא לפחתך"
(מלאכי א, ח).
ספורנו
ויקרא
פרק כב
פסוק יט
לרצונכם.
לקרבן שיהיה לרצון לכם ולא לבדק הבית.
תמים זכר. שיהיה תמים, כי אמנם [דברים לב, ד]
"הצור תמים פעלו",
ותמים ירצה. וזה ביאר באמרו:
"כל אשר בו מום לא תקריבו, כי לא לרצון יהיה לכם",
כעניין [מלאכי א, ח]
"הירצך או הישא פניך".
ספורנו
ויקרא
פרק כב
פסוק כא
ואיש
כי יקריב
זבח שלמים
לה'. ביאר שאף על פי שהם קדשים קלים,
ובהם לא יתחייב זכרות, כמו שביאר למעלה באומרו "אם זכר אם נקבה" (לעיל ג, א),
מכל מקום יתחייב בהם התמות,
וביאר הטעם בזה באומרו [פסוק כב] "לא תקריבו אלה לה'", שאין ראוי להקריב בעל מום לאל יתברך.
והוסיף טעם שני באומרו "ואשה לא תתנו מהם על המזבח לה'",
אם אולי נפל בו מום אחר שהקדישוה הבעלים, לא יעלו האימורים למזבח, כי אין ראוי שיהיה בקרבן מום הנמאס לפניו.
ספורנו
ויקרא
פרק כב
פסוק כג
נדבה תעשה אותו.
אף על פי שהם מומין נראים הרבה,
ויחשוב החושב שאפילו לבדק הבית אינן ראויים,
אמר שלנדבת בדק הבית הם ראויים, כמו שבא בקבלה,
מאחר שאין למזבח חלק בהם,
ואין קדושה עליו,
אלא קדושת דמים שיימכר ויצא לחולין.
ספורנו
ויקרא
פרק כב
פסוק כד
ומעוך
וכתות. אחר שדיבר במומים המקריים אשר עניינם בקדשים בלבד, שאסור להקריב בעלי מומין למזבח,
ולהטיל בהם מום אחר הקדשן,
דיבר על מומים מלאכותיים שאסור להטילם אפילו בבהמת חולין.
ספורנו
ויקרא
פרק כב
פסוק כה
ומיד
בן נכר
לא תקריבו.
אף על פי שמקבלין מהם נדרים ונדבות,
לא נקבל מהם בעלי מומין,
אפלו על ידי סירוס, אף על פי שיהיו הסריסים בבהמות משובחים אצלם, ושאין בזה משום "הקריבהו נא לפחתך"
(מלאכי א, ח).
והטעם שלא יהיה הסריס ראוי למזבח הוא "כי משחתם בהם מום בם".
שאף על פי שהוא מום שבסתר, הוא משחיתם משלימותם המכוון, והוא שיוכל להוליד בדומה.
ספורנו
ויקרא
פרק כב
פסוק כז
שור
או כשב.
אחר שהזכיר כל מיני המומים בקדשים (פסוקים כב –
כה)
והרחיק אותם מן המזבח, אף על פי שלפעמים יהיה התמים שווה סלע והבעל מום שווה שתים לגודלו ושמנו, ושלפעמים יהיה מום נחשב עילוי למנחת מלך בשר ודם.
וזה כי "הצור תמים פעלו"
(דברים לג, ד)
חפץ בתמימות ושלימות הנקרב והמקריב:
שיהיה הנקרב על שלמותו הטבעי,
והמקריב על שלמותו האלהי להידמות ליוצרו כפי האפשר. אמר שכמו כן בענין גבול הזמנים שהגביל,
עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. והזכיר איסור מחוסר זמן (פסוק כז), ואסור שחיטת "אותו ואת בנו"
ביום אחד, ואיסור מחשבת חוץ לזמנו אפילו בקדשים קלים.
והזכיר התודה, שאף על פי שהיא מכלל השלמים, הוגבל זמנה ליום ולילה אחד בלבד, ולא לשני ימים ולילה כשאר השלמים.
ספורנו
ויקרא
פרק כב
פסוק
כט–ל
לרצונכם
תזבחו. ביום ההוא יאכל.
יהי רצונכם וכוונתכם בעת שתזבחו ש"ביום ההוא יאכל".
וזה כי "אני ה'", פועל פעולתי תמימה,
ונותן גבול על שלמות, בלתי מקבל הפחות והיתר.
2.
מהו הקשר בין כל הדינים השונים הנאמרים בפסוקים אלה?
3.
כיצד מסביר ספורנו את הסדר שבו מובאים כל הדינים האלה?
(שים לב במיוחד לקשר שבין פרשיות יז–כה וכו–לג).
4. מה ראתה התורה להדגיש איסור הקרבת בעלי מומין בייחוד בנדרים ונדבות.
5. מה טעם איסור סירוס הבהמה לדעת ספורנו.
6.
הסבר את דברי ספורנו פסוק כה "ומיד בן נכר.
ואין בו משום הקריבהו נא לפחתך".
(ועיין מלאכי פרק א).
ב.
פרק כב, כג:
ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה.
תלמוד
בבלי
מסכת
תמורה
דף ז
עמוד ב:
"נדבה תעשה אותו"
– זה קדשי בדק הבית. ואין לי אלא נדבה, נדר מניין?
תלמוד לומר: "ולנדר".
יכול אפילו קדשי מזבח?
תלמוד לומר: ולנדר לא ירצה"
– זה קדשי מזבח.
ואין לי אלא נדר, נדבה מניין?
תלמוד לומר: "נדבה".
מקשין:
דברי חז"ל אלה תמוהין,
דלכאורה לפי משמעות הפסוק יש הבדל בין נדבה לנדר,
דלגבי ראשון נאמר "תעשה אותו" ולגבי שני נאמר "לא ירצה". וכיצד למדו חז"ל שאין הפרש בין נדבה לנדר, דשניהם לקדשי בדק הבית מותרין ושניהם לקדשי מזבח אסורין.
1.
כיצד מיישב קושיה זו הרמב"ן?
רמב"ן
ויקרא
פרק כב
פסוק כג
נדבה
תעשה
אותו. לבדק הבית. ולנדר לא ירצה,
למזבח,
אי זהו הקדש שבא לרצות?
הוי אומר זה הקדש מזבח,
לשון רש"י.
ולפי זה צריך שנדרוש, "נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה", יאמר שנעשה אותו נדבה או נדר לבדק הבית, אבל לא לרצון על המזבח,
כי אין בין נדר ונדבה בענין הזה כלום, שניהם מותרין לבדק הבית ואסורין למזבח, וכבר הזכיר זה הכתוב בעולה "לכל נדריהם ולכל נדבותם" (פסוק יח) ובשלמים "לפלא נדר או לנדבה" (פסוק כא). וכך מדרש רבותינו בתורת כהנים (פרק ז, ו):
ויתכן שנתקן ביישוב לשון המקרא,
כי בעבור שרוב הנדבות לבדק הבית כמו שאמר במשכן (שמות לה, כב–כד)
"כל נדיב לב… הביאו את תרומת ה'",
וכן במקדש (דברי הימים א',
כט,
יז)
"אני ביושר לבבי התנדבתי", וכן בבית שני (עזרא א, ד)
"עם הנדבה לבית האלהים", וכן כתוב בבדק הבית (מלכים ב', יב,
ה)
"כל כסף אשר יעלה על לב איש להביא בית ה'", והוא הנדבה.
והטעם,
כי אין בעניין בדק הבית חיוב רק נדבת הנפש,
ומנהג הנותנים לבדק הבית כי בנדבה יביאו "הרי זו לבניין",
לפיכך כל מקום שיזכיר נדבה סתם הוא לבדק הבית,
עד שיפרש בו לעולה, או לזבח שלמים,
כמו שהזכיר למעלה (בפסוקים יח, כא).
והנדר יאמר סתם לקדשי המזבח,
"לך אזבח זבח תודה" (תהלים קטז, יז),
"נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו בחצרות בית ה'" (תהילים קטז, יח – יט),
"אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי" (תהילים סו, יג),
"עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך" (תהילים נו, יג).
והנותנים למזבח בנדרים יביאו, אם יצליחני אלהים אבוא לפניו בעולה.
ולפיכך יאמר הכתוב בכאן, "ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו",
לכל אשר ידבנו לבו, ולנדר לה' לא ירצה, כמו שאמר (בפסוק כ) "לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם",
כי לא אמר הכתוב "נדבה תקריב אותו"
כלשון הבא בכל הפרשה, אבל אמר "תעשה אותו" כלומר תעשה אתה ממנו כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך, אבל לנדר לרצון לא יהיה.
והוצרכו חכמים לאמר כך, כי לא יתכן בשום פנים שיהיו המומים כולם, הגרב והילפת ואפילו המעוך והכתות אסורין בכל קרבן בין בנדר ובין בנדבה, ויהיה השרוע והקלוט אסורין במקצתן ומותרין במקצתן,
ולא ימצא ככה בתורה במומי המקריבים ובטומאה לחלק בקרבנות,
ולכך אמרו כי "תעשה אותו" איננו כמו "תקריב אותו".
ויתכן שאמר כי שור ושה שרוע וקלוט מותר לעשותו נדבה לאמר "הרי זה", אבל אם נדר "הרי עלי שור או שה"
אם יביאנו משחת לא ירצה לו ואיננו פטור מנדרו.
ונאמר על דרך רבותינו ששניהם לבדק הבית,
כי אין "תעשה אותו" כמו "תקריב אותו", וזה אמת הוא בלי ספק.
והזכיר הכתוב היתר הנדבה לבדק הבית בשרוע וקלוט שהן מומין ביצירה מן הבטן,
וכל שכן מומי המקרה הקטנים,
עוורת אשר בו עיוורון בשכהתה עינו, והשבור,
ואין צריך לומר בעל הגרב והילפת.
ויתכן כי הכתוב דבק, עוורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת וכל שור ושה שרוע וקלוט, נדבה תעשה לכל אחד מאלה,
ולנדר לא ירצה אחד מהן,
שאפילו עלו ירדו.
ובתורת כהנים (פרק ז, ה)
מניין לרבות כל הפסולין שבשור ושה? תלמוד לומר: "ושור ושה שרוע וקלוט" – לרבות כל הפסולין שבשור ושה.
וכללו רבותינו (תמורה ז, ב)
עוד בכלל "נדבה תעשה אותו",
שהוא יעשה לנדבה לכל אשר ירצה אבל לא התמימים,
שהמקדיש אותן לבדק הבית עובר בעשה.
2. מה אין לפרש את פסוקנו כמשמעו?
3. יש מיישבין את פסוקנו על דעת חז"ל על ידי תפישה סינטקטית שונה של מבנה הפסוק.
הסבר כיצד? והעתק את פסוקנו בסימני פסוק אליבא דפירושם של חז"ל.
ג.
פרק כב, לב:
ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל.
1.
הסבר מה תפקיד פסוקנו זה במקום זה דווקא.
2. ראב"ע
ויקרא
פרק כב
פסוק לב
וטעם
ולא
תחללו
את שם
קדשי. עם בני אהרון ידבר כי הפרשה דבקה.
והם המצווים שלא ישחטו להם,
או לישראל אם ובן ביום אחד. גם יתכן שמצוה "וכי תזבחו זבח תודה" לכהנים,
והעד שהחל בפרשה אחר כן,
"דבר אל בני ישראל", ועד שני "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
רש"י
ויקרא
פרק כב
פסוק לב
ולא
תחללו. לעבור על דברי מזידין. ממשמע שנאמר: "ולא תחללו" מה תלמוד לומר "ונקדשתי"?
מסור עצמך וקדש שמי. יכול ביחיד? תלמוד לומר: "בתוך בני ישראל".
וכשהוא מוסר עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושין לו נס, שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס,
שנאמר (דניאל ג, יח)
"והן לא ידיע להוי לך מלכא וגו'"
מציל ולא מציל ידיע להוי לך וגו'.
רמב"ם
ספר
המצוות
מצוות
עשה ט:
שציוונו לקדש את שמו והוא אומרו "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ועניין זאת המצווה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמיתית בעולם,
ושלא נפחד בהיזק שום מזיק,
ואף על פי שבא עלינו מכריח לבקש ממנו לכפותנו,
שלא נשמע אליו,
אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו אף על פי שלבותינו מאמינים בו יתעלה.
וזאת היא מצוות קידוש השם שמצווים בה בני ישראל בכללם, רוצה לומר כל התרת עצמנו למות ביד האנס בעבור אהבתו יתעלה וההאמנה באחדותו,
כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה בזמן נבוכדנצר הרשע כשציווה להשתחוות לצלם,
והשתחוו לו כל ההמון וישראל בכלל, ולא היה שם מקדש שם שמים, אבל פחדו הכל,
והיתה בזה חרפה לכל ישראל על אשר אבדה זאת המצווה מכללם.
ולא נצטוותה זאת המצווה אלא לכמו המעמד המפורסם הגדול ההוא אשר פחד ממנו כל העולם.
ולהיות פרסום היחוד בזה, יעד ה' על ידי ישעיה הנביא, שלא תושלם חרפת ישראל בזה המעמד ושיראו בהם בחורים בעת הקשה ההיא, לא יפחידם המוות ויתירו נפשם ויפרסמו האמונה ויקדשו את השם ברבים.
כמו שהבטיחנו באומרו (ישעיה כט, כב–כג):
"לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו, כי בראותו ילדיו מעשי ידי בקרבו יקדישו שמי". ולשון ספרא: על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים – על מנת שתקדשו שמי ברבים.
א.
מה בין ראב"ע לבין רש"י–רמב"ם בתפישת פסוקנו?
ב.
מה הם שני עדי הראב"ע לחיזוק דעתו?
ג.
הסבר את המושג "קידוש השם ברבים"
לפי דברי הרמב"ם.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השש – עשרה (תשי"ז)
אמור
פרק כב פסוק לב
א.
ולא
תחללו
את
שם
קדשי
ונקדשתי
בתוך
בני
ישראל
אני
ה'
מקדישכם.
רמב"ם
הלכות
יסודי
התורה
פרק ה
הלכה א (על פי סנהדרין דף עד עמוד א)
כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה,
שנאמר (ויקרא כב, לב)
"ונקדשתי בתוך בני ישראל". ומוזהרין שלא לחללו,
שנאמר (ויקרא כב, לב)
"ולא תחללו את שם קדשי".
ראב"ע
פרק כב
פסוק לב:
ולא
תחללו
את שם
קדשי. עם בני אהרן ידבר, כי הפרשה דבקה (כלומר:
פסוקנו הוא המשך של פסוקים כז–כח).
והם (=הכהנים)
המצווים שלא ישחטו להם (=לעצמם)
או לישראל אם ובן ביום אחד… והעד שהחל בפרשה אחר כן (פרק כג פסוק ב) "דבר אל בני ישראל"; ועד שני "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
רמב"ן
פרק כב
פסוק לב:
ונקדשתי
בתוך בני
ישראל. על דעת רבותינו מצוות עשה שנקדש את שמו במצוות ליהרג עליהן ולא נעבור.
וזה טעם "המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים"
שהוא טעם יכלול כל המצוות,
שראוי לקדש שמו עליהם, בעבור שאנחנו עבדיו אשר גאלנו ממצרים.
העמק
דבר פרק
כב פסוק
לב:
…משום הכא (משום דעובדי עבודה זרה נוהגין הוללות בימי חגיהם), הזהיר כאן שלא יחולל שם שמים בשמחת המועד כמו באומות העולם בימי חגיהם,
מרבים הוללות רעה ולא כן ישראל עם ה'.
1. מה ההבדל העקרוני בין שלוש הדעות הנ"ל בפירוש פסוקנו?
2. כל אחת מן הדעות מנמקת פירושה מתוך מקום פסוקנו בתוך הפרשה כולה. כיצד?
3. מה ראה הרמב"ם להביא בדבריו בראשונה את חלקו השני של הפסוק ובשניה את חלקו הראשון של הפסוק?
4.
הסבר את שתי ההוכחות שמביא ראב"ע לחיזוק דעתו!
5.
הסבר את דברי הרמב"ן המודגשים והמסומנים בקו, לאלו מצוות יתכוון?
6.
כיצד תוכל להוכיח,
שסטה בעל העמק דבר כאן מפשוטו של מקרא?
ב.
מדיני קידוש השם.
יומא
דף פו
עמוד א
(על
פי גירסת
עין יעקב)
(דברים ו, ה)
"ואהבת את ה'
אלוקיך"
– שיהא שם שמים מתאהב על ידיך, שיהא אדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ודיבורו בנחת עם הבריות ומיקחו ומתנו בשוק נאה,
ונושא ונותן באמונה – מה הבריות אומרות עליו? "פלוני שלמד תורה – אשרי אביו שלימדו תורה, אשר רבו שלימדו תורה. אוי להם לבני אדם שלא למדו תורה!
ראיתם פלוני שלמד תורה –
מה יפים דרכיו,
כמה מתוקנים מעשיו?!
עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט, ג)
"עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר". ובזמן שאדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין דיבורו בנחת עם הבריות ואין מתנו ומיקחו נאה בשוק,
ואינו נושא ונותן באמונה –
מה הבריות אומרות עליו? "אוי לפלוני שלמד תורה! אוי לו לאביו שלימדו תורה!
אשרי בני אדם שלא למדו תורה! ראיתם פלוני שלמד תורה –
כמה מכוערים מעשיו,
כמה מקולקלים דרכיו,
עליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ)
"ויבואו אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמור להם (=עליהם)
עם ה' אלה ומארצו יצאו".
רמב"ם
הלכות
יסודי
התורה
פרק חמישי
הלכות א
–
ד:
הלכה
א:
… כיצד?
כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו – יעבור ואל יהרג,
שנאמר במצוות: (ויקרא יח, ה)
"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" "וחי בהם" – ולא שימות בהם.
ואם מת ולא עבר –
הרי זה מתחייב בנפשו.
הלכה ב:
במה דברים אמורים?
בשאר מצוות חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים,
אבל שלוש עבירות אלו –
אם יאמר לו:
עבור על אחת מהן או תיהרג –
יהרג ואל יעבור.
במה דברים אמורים?
בזמן שהעובד כוכבים מתכוון להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת, או לבשל לו תבשילו, או אנס אישה לבועלה וכיוצא בזה. אבל אם נתכוון להעבירו על המצוות בלבד,
אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל – יעבור ואל יהרג.
ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל,
יהרג ואל יעבור,
ואפילו לא נתכוון להעבירו אלא על מצווה (=אחת)
משאר מצוות בלבד.
הלכה
ג:
וכל הדברים האלו,
שלא בשעת הגזרה.
אבל בשעת הגזרה – והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחבריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם, או מצווה מן המצוות –
יהרג ואל יעבור…בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין עובדי כוכבים.
הלכה
ד:
כל מי שנאמר בו "יעבור ואל יהרג"
ונהרג ולא עבר – הרי זה מתחייב בנפשו, וכל מי שנאמר בו "יהרג ואל יעבור"
ונהרג ולא עבר – הרי זה קידש את השם.
ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה קידש את השם ברבים, כדניאל חנניה מישאל ועזריה ור'
עקיבא וחבריו, ואלה הם הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתם, ועליהן נאמר (תהלים מד, כג)
"כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה"… וכל מי שנאמר בו "יהרג ואל יעבור"
ועבר ולא נהרג,
הרי זה מחלל את השם…
ואף על פי כן מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים ובהתראה… אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה –
הנה הוא ככלב שב על קיאו…
רמב"ם
הלכות
יסודי
התורה
פרק ה
הלכה יא:
ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם,
והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות –
דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם,
ואף על פי שאינן עבירות,
הרי זה חילל את השם,
כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר,
והוא שיש לו – ונמצאו המוכרים תובעים והוא מקיפן, או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהם, או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת, ואינו מקבלן בסבר פנים יפות,
אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו,
הכל לפי גודלו של חכם,
צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין. וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עימהם ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להם ואפילו למקילין לו,
ונושא ונותן באמונה…
ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין … עד שימצאו הכל מקלסין אותו, ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו –
הרי זה קידש את ה'
ועליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג)
"עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".
ספר
החינוך
מצוות
עשה רסח:
שנצטוינו לקדש את השם, שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל", כלומר שנמסור נפשנו למוות על קיום מצוות הדת. וכבר ביארו זכרונם לברכה מפי הקבלה ומן הכתובים, באיזה עניין ובאיזו מצווה נצטוינו בזה. ואף על פי שכתוב בתורה (ויקרא יח, ה)
"וחי בהם", דמשמע – ולא שימות בהם,
כבר קיבלו הם,
שלא נאמר מקרא זה בכל עניין ובכל עבירה, ומפי הקבלה אנו חיים בכל דברי התורה.
ובפירוש אמרו חכמינו זכרונם לברכה כי שלוש מצוות הן שחייב האדם שייהרג עליהם ולא יעבור עליהם לעולם,
והם עבודה זרה …וכן גילוי עריות ושפיכות דמים,
שאם יאמרו לו לאדם: "עבוד עבודה זרה או נהרגך"
– ייהרג ואל יעבדה.
ואף על פי שלבו תמים באמונתו ביראת השם, אף על פי כן נצטווה שייהרג ואל יעשה המעשה הרע ההוא.
ולא יתן מקום אל המעביר (=הגוי האונס אותו)
לחשוב שהוא כפר בשם יתברך.
ולשון ספרא: "המוציא אתכם מארץ מצרים" – על מנת כן הוצאתי אתכם,
שתקדישו את שמי ברבים.
שורש מצווה זו (=טעמה)
ידוע,
כי האדם לא נברא, רק (=אלא)
לעבוד בוראו, ומי שאינו מוסר גופו על עבודת אדוניו איננו עבד טוב, והרי בני אדם ימסרו נפשותם על אדוניהם,
קל וחומר על מצוות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
1.
בשתי דרכים יש לקיים מצוות קידוש השם – על פי המקורות הנ"ל.
מה הן שתי הדרכים?
2.
הסבר כיצד תתיישב דרישת "יהרג ואל יעבור"
שנדרשת במקרים מסוימים עם (ויקרא יח, ה)
"וחי בהם" – ועיין גליוננו אחרי מות שנה זו.
3.
הסבר את ההבחנה שבדין בין "התכוון העובד כוכבים להנאת עצמו"
ובין "התכוון להעבירו על המצוות" – מדוע שונה הדין בשני מקרים אלה (רמב"ם פרק ה הלכה ב),
ומדוע שונה הדין "בשעת גזרה"?
4.
הסבר את טעמו של הדין בראש הלכה ד שמי שמחמיר על עצמו מתחייב בנפשו.
5.
הסבר את המודגש והמסומן בקו בדברי ספר החינוך!
ועיין לגליוננו זה מאמרו של ש.ה.
ברגמן:
קידוש השם. מודפס ב"מבחר המסה העברית"
עמוד 521.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושתים (תשכ"ג)
אמור – שור או כשב
פרק כב פסוק כז
א.
פרק כב, כז:
שור
או
כשב
או
עז
כי
יוולד..
ר'
נפתלי
הירץ
ויזל
(ביאור):
הנולד מן השור נקרא עגל,
והנולד מכבש נקרא שה, ולמדו מכאן, ששור בן יומו נקרא "שור"
וכן כשב ועז,
לרמוז שהם שלמים בצורתם בהיוולדם,
כמו שהן בזקנותם,
ואין כן האדם,
שהוא בתחילה עולל ויונק, בהיוולדו בל ידע מה, עד יגדל וילמד ויעמול, כי בו נשמת חיים והכוח לבחור בטוב או ברע.
ואם יזכה –
ידמה באחריתו לבר אלהין. ועל זה תמה המשורר (תהלים ח, ג)
"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז"
שהוא האדם, שבתחילתו עולל ויונק גרוע משאר בעלי החיים,
ועליו תיתן עוז להפליא לעשות,
וכל זה להראות שאינו מושל במעשה השם בעבור יתרון גופו על שאר בעלי החיים אלא בעבור כבוד נשמתו כשיבחר בטוב.
מה הקושי בפסוקנו המתבאר בדבריו?
ב.
בטעם המצווה
בטעם מצווה זו נאמרו דעות שונות והנה מקצתן:
ויקרא
רבה כז,
יא:
אמר ר' ברכיה בשם ר'
לוי:
כתיב:
(משלי יב, י)
"יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי".
"יודע צדיק" – זה הקדוש ברוך הוא, שכתוב בתורתו: "שור או כשב או עז כי יוולד והיה שבעת ימים תחת אמו", ו"רחמי רשעים אכזרי"
– זה המן הרשע,
דכתיב:
(אסתר ג, יג)
"להשמיד להרוג ולאבד".
תנחומא
אמור יב:
ר'
יהושע דסכנין בשם ר' לוי אומר: משל למלך שיהה נכנס למדינה והוציא כרוז ואמר: כל אכסניין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני מטרונה תחילה, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני!
לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו השבת, שאין
שבעה בלא שבת ואין מילה בלא שבת.
אמר ר' יצחק:
משפט אדם ומשפט בהמה: משפט אדם (ויקרא יב, ג)
"וביום השביעי ימול",
ומשפט בהמה (ויקרא כב, כז)
"ומיום השמיני והלאה ירצה".
מורה
נבוכים
מאמר ג
פרק מט:
והיות המילה בשמיני,
מפני שכל בעל חיים כשיוולד הוא חלוש מאד בתכלית לחותו, וכאילו הוא עדיין בבטן, עד סוף שבעה ימים, ואז ימנה מרואי אויר העולם.
הלוא תראה כי גם בבהמות שמר זה הענין: "שבעת ימים יהיה עם אימו",
כאילו קודם זה הוא נפל.
וכן האדם –
אחר שהשלים שבעה – ימול.
והיה הענין קצוב ולא נתת דבריך לשיעורין.
ספר
החינוך
מצוות
עשה רסז:
משורשי המצווה מה שהקדמנו בענין הקרבן על צד הפשט,
כי בכוח הפעולה יתעורר האדם להכשיר מעשהו,
ולכן נצטווה להיות פעולת הדברים שבהן הכשר המעשה שלימה בכל כוחו.
ומשלימות הקרבן שיהיה מבן שמונת ימים והלאה,
כי קודם לכן איננו ראוי לכל דבר,
ולא יחמוד איש אותו לאכלה ולסחורה ולתשורה.
עקדת
יצחק שער
נט פרשת
שמיני:
(ויקרא ח, לה)
"ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה'"…היה מהחכמה האלוקית לצוות לאהרון ולבניו בתחילת בואם אל השרות האלוקי הנכבד והנורא,
שימלאו להם שבעת ימי המילואים אשר ישמרו בהם את משמרת ה'
להבין ולהשכיל… שלא יצאו מפתח אהל מועד שבעת ימים,
דמשמע שהכוונה שישבו שתולים בבית ה' ומשוטטים בחצרותיו, והיא הערה גדולה להתבוננותם במעשה בראשית, אשר על ידו יכיר האדם גודל בוראו ועוצם חכמתו ותוקף יכולתו וגבורתו אשר כל זה מכריח אותו לאהבתו ולעבודתו.
…הנה התבאר מה שכיוונו אליו מעניין הזמן ("שבעת ימים") והכרחיותו,
אשר על כל בעל דעת לשום עיניו על משמרתו,
וכמה תועיל ההשקפה באלו השביעיות לעורר נפשנו…
כמו שעל ידו זירז כהני ה' המקודשים להשכיל נפשם לפני מי הם באים לשרת, כי הוא בורא כל ויוצר כל ויודע כל… וכמה חוייבו להפשיט מעליהם בגדי החול אשר ישמשו בהם בדברים חיצוניים ולהחליף בגדי קודש לשמש בפנים, נקיים וטהורים…
וההשקפה הזאת היא הכרחית לכל בעל שכל לבוא לכלל שלמות, והוא ממש דוגמת "והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה",
כי כמו שבעל חי זה אינו נכשר לקרבן עד שיעבור עליו מספר זה המיוחד של ימים, שהוא היקף שלם המוציאו מספק נפל, ומכשירו לקרבן, כן בעל שכל אינו ראוי לשמש עד שיעבור עליו הזמן הזה המוכן לעוררו ולזרזו כל אשר יעשה.
והוא עצמו מה שאמר ר'
יהושע בשם ר'
לוי … [ועיין בתנחומא דלעיל],
ראה שהמשיל ההיראות אל פני המספר השלם הזה, אשר אינו משולל מיום השבת בשום פנים,
אל ההיראות אל פני המטרונה…
כי ההיראות לפניה,
וההתבוננות בה ובחכמתה ובכל ענייניה מוצאיה ומבואיה ממה שירבה שררה וכבוד אל אדוניה…
וכל זה הוא מלומד ומפורש מן העמידה והעיון אל מספר שבעת ימי בראשית.
לזה אמר להם לישראל: "בני לא תקריבו לפני קרבן עד שיעבור עליו השבת",
ונתן הטעם, שאין שבעה בלא שבת, לומר,
שאף על פי שלא יבוא השבת בסופו,
כמו שהיה בשבת בראשית, מכל מקום כיון שאין שבעה בלא שבת,
יועילו לכוונת "כי ששת ימים עשה ה'
את השמים ואת הארץ … וביום השביעי שבת וינפש"
כי הוא עדות החידוש הגמור.
ואמר "ואין מילה בלא שבת", כי אין מקום לעשות שום מצוה כתיקונה,
כל שכן מילה שהיא שקולה כנגד כל המצוות בלא הכרת השבת הזאת והיראות פני המטרונה על הדרך הנזכר. אמנם בבוא לפניה תחילה (=
בבוא השבת לפני עשיית המצווה)
וכבר ימול ערלת לבבו ויכנע אל העבודה השלימה הכנעה טבעית ושכלית.
והוא הטעם שפתחה תורתנו הקדושה במעשה בראשית,
כי הוא הפתח אשר בו יבואו צדיקים לעבדה ולשמרה.
1. מה ההבדל בין הדעות השונות הנ"ל בטעם מצווה זו?
2.
לאיזו מן הדעות הנ"ל ניתן להביא סמך מלשון המקרא?
3. מהי הקרבה שרואה בעל העקדה בין פסוקנו לבין ויקרא ח, לב?
4. מה משמעות "ההיראות לפני המטרונה"
לפי פירוש בעל העקדה?
5. מה הטעם שפתחה תורתנו בבריאת עולם –
לפי בעל העקדה – ומה
ענין טעם בריאת העולם למצוות "והיה שבעת ימים תחת אימו".
ג.
שאלות בראב"ע
|
א. ב. ראב"ע? |
פסוק לא ירצה: ואחר שהזכיר [פסוק כה] "לא ירצו" – הזכיר כי כל קרבן שיקריב קודם יום שמיני גם הוא לא ירצה. |
|
א. ב. סופם; ועיין עלון ההדרכה! |
פסוק שור או כשב או עז: או הטעם זכר המין. |
|
הסבר את דבריו! |
פסוק והלאה: |
ד.
מדברי המדרש
ויקרא
רבה אמור
כז, ב:
אמר ר' ירמיהו בן ר'
אלעזר:
עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומרת: "כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו", הדא הוא דכתיב:
(במדבר כג, כג)
"כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל".
רוח הקודש אומרת:
(איוב מא, ג):
"מי הקדימני ואשלם תחת כל השמים לי הוא".
מי קילס לפני עד שלא נתתי לו נשמה?! מי מילל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר?!
מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג?!
מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית?!
מי עשה לי סוכה עד שלא נתתי לו מקום?!
מי עשה לי לולב עד שלא נתתי לו דמים?!
מי עשה לי ציצית עד שלא נתתי לו טלית?!
מי הפריש לפני פאה עד שלא נתתי לא שדה?
מי הפריש לי תרומה עד שלא נתתי לו גורן?
מי הפריש לפני חלה עד שלא נתתי לו עיסה?
מי הפריש לפני קרבן עד שלא נתתי לו בהמה?
הדא הוא דכתיב:
"שור או כשב או עז…"
1. מה ההבדל בין ההשקפה המבוטאת בדברי ה"בת קול" לבין ההשקפה שבדברי רוח הקודש?
2.
כיצד יפרש הדרשן את מילת "פעל"
שבפסוק "מה פעל אל"?
3. מה פירוש דברי הדרשן "מי מילל לשמי"?
4. מה הן המילים בפסוקנו בהן מצא הדרשן את הרמז לדרושו?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
על פי הגליונות של נחמה ליבוביץ –
שנה תשכ"ג
אמור – שור או כשב או עז…
פרק כב, פסוק כו –
כז
ויקרא
פרק
כב
פסוק
כז:
שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'
:
שוב עסקנו הפעם בכל גיליוננו בפסוק אחד בלבד.
מקומו של פסוקנו – דין שמונת הימים לקרבן –
בתוך הפרשה כולה,
מתבהר לנו אם מסתכלים אנו במבנה הפרשה כולה. ר'
דוד הופמן בפירושו לספר ויקרא (חלק ב' עמ'
סא)
נותן לנו סקירה על מבנה הפרשה:
כשם שעם ישראל נבחר בבחינת ממלכת כהנים מתוך האומות וחויב ללכת בדרכי הקדושה,
כך נבחר מתוך עם ישראל שבט כהנים – שבט לוי (דברים י, ח)
והמובחרים משבט זה,
אהרון ובניו, לוקחו במיוחד. (דברים יח, ה;
במדבר טז, ה)
שהם יתנהגו בקדושה יתירה וישמשו דוגמא להם.
– פרשת החוקים שלפנינו מכילה חמישה חלקים, ששניים מהם (הראשון והשלישי) שוב נחלקו לשניים כל אחד:
א.
הכהנים יהיו קדושים לאלוקים (כא,
א–ט),
ובייחוד הכהן הגדול (כא,
י–טו).
ב.
כהן בעל מום לא יגש אל המזבח (כא,
טז–כד).
ג.
על הכהנים להיות מרוחקים בטומאתם מן הקודשים (כב,
א–ט),
וכן ייבדלו הזרים מן הקודש (כב,
י–טז).
ד.
ככוהנים בעבודתם כן גם הקרבנות בעלותם על המזבח צריכים להיות תמימים בלי מום (כב,
יז–כה).
ה.
שאר הדינים הנוגעים לקרבנות (כב,
כו–לג).
הקשר בין כו–כז לקודמיו הוא ברור: כשם שמום פוסל קרבן כן גם "מחוסר זמן" נפסל כקרבן. (ואין צורך בקשר המילולי אשר מקשר הראב"ע את הפרשיות.
ועיין שאלה ג / 1.
כשם שנחלקו הדעות בטעם המצווה שבפסוק הבא אחר פסוקנו (בדין אותו ואת בנו –
ועיין גליון אמור תש"ד)
כן נחלקו הדעות בטעם מצוות "והיה שבעת ימים תחת אמו".
דברי ויקרא רבה שהבאנו בשאלה ב נדרשים בגרסאות רבות (בכתבי יד) של מדרשנו, לא על פסוקנו אלא על הפסוק הבא.
(הגירסא היא: "יודע צדיק" – זה הקב"ה שכתוב בתורתו "שור או שה אותו אות בנו… ". וכן הוא בהוצאה המדעית של מרגליות). אך בדפוסים ישנים,
וכן בהוצאת דפוס ראם (וילנא)
הגירסא היא, כפי שהבאנוה בגיליון,
ואמרו מפרשי המדרש שמעשה המן מכוון יפה נגד פסוקנו:
"ורחמי רשעים אכזרי"
– זה המן… מכוון יפה כנגד פסוקנו, מפני שנאמר בו "מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד והוא מנוגד להמתנת שבעת ימים. (ואילו לדעת הרד"ל – ר'
דוד לוריא על מדרש רבה – אינו מכוון יפה,
והיה נכון לגרוס:
ורחמי רשעים אכזרי"
– זה פרעה שאמר "וראיתם על האבניים…").
להבנת דברי התנחומא המובאים בשאלה ב נוסיף על פירושו של בעל העקדה גם את פירוש בעל יפה תאר (פירוש על מדרש רבה):
יפה
תאר
לויקרא
רבה
כז:
מה שיקרא לשבת מטרונה הוא על דרך "שבת מלכתא". וטעם המשל בזה כי השבת מורה על חידוש העולם והשגחת ה'
בשפלים והאמונה בזה צריך שתקדים לכל ולכן אלה המביאים קרבן ומקטירין לשמו הגדול בלי אמונה בחידוש ובהשגחה – אמונת שוא היא,
וזה שאמר כי השבת צריכה לעבור לפני מצוות הבאת קרבן ומצוות מילה.
להבנת דברי הראב"ע לד"ה "שור או כשב או עז"
(ג / 2 ,2) נביא בזה מתוך מאמרו *)
של ר. ויס "אבן עזרא והקראים בהלכה". מה שאומר לדברי הראב"ע בראשית כה,
כב ד"ה ויתרוצצו הבנים:
זה אחד מן המקומות שהקראים השיבו על הראב"ע ברוב דברים.
כי נגע באחד מיסודי הלכותיהם,
באיסור והיתר וגם בדיני נפשות.
כי הם למדו מכאן שעובר במעי אמו נקרא "בן"
ואסרו לשחוט בהמה מעוברת משום "אותו ואת בנו",
ואם שחטוה, אסרוה על פי כללם, שכל דבר שנאסר מעשהו, אכילתו "יותר חמורה ממעשהו".
(אשכול הכופר ליהודה הדסי, אדרת אליהו לאליהו בשייצי). גם פירשו (שמות כא כב)
"ואם אסון יהיה"
– בילדים "ונתת נפש תחת נפש" – ממש.
ומעתה נבין מה ראה ראב"ע להדגיש ש"בנים"
שם,
ו"שור וכבש" כאן,
אינם בנים ושוורים ממש, אלא שנקראים כך רק על שם סופם.
*) מתוך "מלילה"
קובץ מאמרים, תש"ד,
דפוס האוניברסיטה במנצ'סטר,
ע'
38.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושמונה (תשכ"ט)
אמור
פרק כב פסוק לב
ולא
תחללו
את
שם
קדשי
ונקדשתי בתוך בני ישראל
אני
ה'
מקדישכם
א.
רש"י
ויקרא
פרק כב
פסוק לב
ולא
תחללו....ממשמע שנאמר "ולא תחללו", מה תלמוד לומר "ונקדשתי"?
מסור עצמך וקדש שמי! יכול ביחיד? תלמוד לומר: "בתוך בני ישראל".
וכשהוא מוסר את עצמו –
ימסור על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס. שכן מצאנו בחנניה מישאל ועזריה,
שלא מסרו עצמם על מנת הנס, שנאמר:
(דניאל ג, יח)
"והן לא ידיע להוא לך מלכא…", מציל ולא מציל ידיע להוא לך וכו'.
1.
כיצד מיישב רש"י את קושית הייתור של "ונקדשתי"?
(איך יכולת להבין את פסוקנו אילו לא נאמר אלא "ולא תחללו" ולא נאמר בו גם "ונקדשתי"?)
2.
לדברי רש"י החל מן "וכשהוא מוסר עצמו…"
(שהם דברי הספרא)
מקשה בעל גרש הכרמל (פירוש של רש"י):
והלוא אין כוונת רש"י לפסוק כאן דין מדיני קידוש השם כיצד הם,
ומה בא להשמיענו?
3. ענה לקושיתו ונסה להראות, מה קושי מצא רש"י בפסוקנו אשר אותו הוא מיישב בדבריו אלה?
4. מה הראייה מדניאל פרק ג שלא מסרו חנניה מישאל ועזריה עצמן
"על מנת הנס"?
ב.
מדיני קידוש השם:
יומא
דף פו
עמוד א
(על
פי גירסת
"עין
יעקב")
(דברים
ו, ה)
"ואהבת
את ה'
אלוקיך"
– שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא אדם
קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ודיבורו בנחת עם הבריות ומיקחו ומתנו בשוק נאה,
ונושא ונותן באמונה – מה הבריות אומרות עליו? "פלוני שלמד תורה – אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה. אוי להם לבני אדם שלא למדו תורה!
ראיתם פלוני שלמד תורה –
כמה יפים דרכיו,
כמה מתוקנים מעשיו?!
עליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג)
"עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר".
ובזמן שאדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין דיבורו בנחת עם הבריות ואין מתנו ומיקחו נאה בשוק,
ואינו נושא ונותן באמונה –
מה הבריות אומרות עליו? "אוי לו לפלוני שלמד תורה!
אוי לו לאביו שלימדו תורה!
אשרי בני אדם שלא למדו תורה!
ראיתם פלוני שלמד תורה –
כמה מכוערים מעשיו,
כמה מקולקלים דרכיו?!
"עליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ)
"ויבוא אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמור להם (=עליהם)
עם ה' אלה ומארצו יצאו".
רמב"ם
הלכות
יסודי
התורה
פרק חמישי
הלכות
א–ד:
הלכה
א:
כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה… כיצד? כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות התורה או יהרגהו –
יעבור ואל יהרג.
שנאמר במצוות (ויקרא יח, ) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וחי בהם –
ולא שימות בהם.
ואם מת ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו.
הלכה ב:
במה דברים אמורים?
בשאר מצוות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים,
אבל שלוש עברות אלו –
אם יאמר לו:
עבור על אחת מהן או תיהרג –
יהרג ואל יעבור.
במה דברים אמורים?
בזמן שהעובד כוכבים מתכוון להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו, או אנס אישה לבועלה או כיוצא בזה.
אבל אם התכוון להעבירו על המצוות בלבד,
אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל – יעבור ואל יהרג.
ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל – יהרג ואל יעבור,
ואפילו לא נתכוון להעבירו אלא על מצווה (=אחת)
משאר מצוות בלבד.
הלכה ג:
וכל הדברים האלה שלא בשעת הגזירה. אבל בשעת הגזרה – והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחבריו ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם או מצווה מן המצוות –
יהרג ואל יעבור…
בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין עובדי כוכבים.
הלכה ד:
כל מי שנאמר בו "יעבור ואל יהרג",
ונהרג ולא עבר – הרי זה מתחייב בנפשו. וכל מי שנאמר בו "יהרג ואל יעבור",
ונהרג ולא עבר – הרי זה קידש את השם.
ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל חנניה מישאל ועזריה ור'
עקיבא וחבריו, ואלה הם הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתם, ועליהן נאמר (תהלים מד, כג)
"כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה"…
וכל מי שנאמר בו "יהרג ואל יעבור"
ועבר ולא נהרג,
הרי זה מחלל את השם…
ואף על פי כן מפני שעבר באונס אין מלקין אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, אפילו הרג באונס,
שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים ובהתראה…
אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה –
הנה הוא ככלב שב על קיאו.
רמב"ם
הלכות
יסודי
התורה
פרק ה
הלכה יא:
ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם,
והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות –
דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם,
ואף על פי שאינן עבירות,
הרי זה חילל את השם,
כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר,
והוא שיש לו – ונמצאו המוכרים תובעים והוא מקיפן,
או שירבה בשחוק או באכילה ובשתיה אצל עמי הארץ וביניהם, או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת, ואינו מקבלן בסבר פנים יפות,
אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים אלה הכל לפי גודלו של חכם, צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין. וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולב, מכבד להם ואפילו למקילין לו,
ונושא ונותן באמונה…ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין עד שימצאו הכל מקלסין אותו,
ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו –
הרי זה קידש את ה'
ועליו הכתוב אומר (ישעיה מט, ג):
"עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".
ספר
החינוך
מצוות
עשה רסח:
שנצטווינו לקדש השם שנאמר: [ויקרא כב, לב]
"ונקדשתי בתוך בני ישראל", כלומר שנמסור נפשנו למות על קיום מצוות הדת. וכבר בארו ז"ל מפי הקבלה ומן הכתובים באיזה עניין ובאיזו מצווה נצטווינו בזה.
ואף על פי שכתוב בתורה (ויקרא יח, ה)
"וחי בהם" דמשמע – ולא שימות בהם,
כבר קיבלו הם שלא נאמר מקרא זה בכל עניין ובכל עבירה,
ומפי הקבלה אנו חיים בכל דברי התורה.
ובפירוש אמרו חז"ל כי שלוש מצוות הם שחייב האדם שיהרג עליהם ואל יעבור עליהם לעולם,
והם עבודה זרה…
וכן גילוי עריות ושפיכות דמים,
שאם יאמרו לו לאדם: "עבוד עבודה זרה או נהרגך"
– יהרג ואל יעבדה.
ואף על פי שליבו תמים באמונתו ביראת השם, אף על פי כן נצטווה שיהרג ואל יעשה המעשה הרע ההוא,
ולא יתן מקום אל המעביר (=הגוי האונס אותו)
לחשוב שהוא כפר בה'. ולשון ספרא: "המוציא אתכם מארץ מצרים" – על מנת כן הוצאתי אתכם,
שתקדישו את שמי ברבים".
שורש מצווה זו (=טעמה)
ידוע,
כי האדם לא נברא רק (=אלא)
לעבוד בוראו, ומי שאינו מוסר גופו על עבודת אדוניו איננו עבד טוב, והרי בני אדם ימסרו נפשותיהם על אדוניהם,
קל וחומר על מצוות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
1.
בשתי דרכים יש לקיים מצוות קידוש השם – על פי המקורות הנ"ל.
מה הן שתי הדרכים?
2.
הסבר את ההבחנה שבין בין "התכוון העובד כוכבים להנאת עצמו"
ובין "התכוון להעבירו על המצוות" – מדוע שונה הדין בשני מקרים אלה? (רמב"ם פרק ה הלכה ב).
ומדוע שונה הדין "בשעת גזירה"?
3.
הסבר את טעמו של הדין בראש הלכה ד שמי שמחמיר על עצמו מתחייב בנפשו.
4.
הסבר את המודגש והמסומן בקו בדברי ספר החינוך!
רש"י
ויקרא
פרק כב
פסוק לב
ולא
תחללו.…ממשמע שנאמר "ולא תחללו", מה תלמוד לומר "ונקדשתי"?
מסור עצמך וקדש שמי! יכול ביחיד? תלמוד לומר: "בתוך בני ישראל".
וכשהוא מוסר את עצמו –
ימסור על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס. שכן מצאנו בחנניה מישאל ועזריה,
שלא מסרו עצמם על מנת הנס, שנאמר:
(דניאל ג, יח)
"והן לא ידיע להוא לך מלכא…", מציל ולא מציל ידיע להוא לך וכו'.
1.
כיצד מיישב רש"י את קושית הייתור של "ונקדשתי"?
(איך יכולת להבין את פסוקנו אילו לא נאמר אלא "ולא תחללו" ולא נאמר בו גם "ונקדשתי"?)
2.
לדברי רש"י החל מן "וכשהוא מוסר עצמו…"
(שהם דברי הספרא)
מקשה בעל גרש הכרמל (פירוש של רש"י):
והלוא אין כוונת רש"י לפסוק כאן דין מדיני קידוש השם כיצד הם,
ומה בא להשמיענו?
3. ענה לקושיתו ונסה להראות, מה קושי מצא רש"י בפסוקנו אשר אותו הוא מיישב בדבריו אלה?
4. מה הראייה מדניאל פרק ג שלא מסרו חנניה מישאל ועזריה עצמן "על מנת הנס"?