גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת התשע–עשרה (תש"ב)
פרשת אמור
פרק כג
א.
מבנה הפרק
מהו מבנה הפרק ומה הן השאלות המתעוררות בקשר למבנה זה?
ספורנו
ויקרא
פרק כג
פסוק ד
אלה
מועדי
ה'. אחר שדיבר בשבת שמועדה כבר נקבע, כאמרם ז"ל:
'שבת היא דקבעה אנפשה', התחיל בעניין המועדות אשר מועדם הוא על ידי קריאת בית דין,
כמו שבא בקבלה:
"אתם"
אפלו שוגגין, "אתם"
אפלו מזידין, "אתם"
אפלו מוטעין (ראש השנה כה,
א).
רמב"ן
ויקרא
פרק כג
פסוק ב
דבר
אל בני
ישראל. אין לכהנים עסק בענין המועדות יותר מאשר לישראל בהם,
על כן לא הזכיר בפרשה הזאת אהרן ובניו רק "בני ישראל" שיכלול את כולם כאחד, כי לא יפרש קרבנות המוספים בפרשה הזאת.
אבל הזכיר המועדים כאן בתורת כהנים בעבור שהם ימי הקרבנות, וירמוז אליהם כמו שאמר "והקרבתם אשה לה'"
[פסוק ח ],
ואמר בסוף הפרשה (פסוק לז) "אלה מועדי ה'
אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים". אבל לא האריך לבאר המוספים,
שלא רצה שינהגו להם במדבר:
ואחרי שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וציווה,
"לאלה תחלק הארץ"
(במדבר כו, נג),
ביאר המוספים כולם בפרשת פינחס שיעשו אותם בארץ מיד ולדורות. ועל כן אמר ביום הכיפורים (ויקרא טז, לד)
"ויעש כאשר ציווה ה' את משה", שעשה כן במדבר:
והזכיר בפרשה הזו כבש העומר וכבשי עצרת,
כי בידוע שלא ינהגו אלא בארץ, שהן באים בגלל הלחם שאמר בו (פסוק י) "כי תבאו אל הארץ וקצרתם את קצירה וגו'", אבל הימים עצמם נוהגים מיד:
והזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש,
שגם הוא יום מועד נקרא אותו מקרא קדש. ואחר כן הבדיל שאר המועדות ממנו, ואמר "אשר תקראו אותם במועדם" [ויקרא כג, ד],
כלומר באי זה יום מן השבוע שיגיעו בו, כי השבת קבוע הוא, ביומו יבוא לא נצטרך לקרוא אותו במועדו.
ועל דעת רבותינו (תורת כהנים פרשה ט, ה),
"אשר תקראו אותם במועדם", רמז לעיבורים, שתקראו אותם להם מועדים:
והנכון בעיני כי פירוש "מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי", על הנזכרים למטה בפרשיות, "בחודש הראשון וגו'"
[פסוק ה], ולכן חזר שם פעם אחרת,
"אלה מועדי ה'"
[פסוק ד], בעבור שהפסיק בענין השבת. והנה אמר, "מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי" במלאכת עבודה, אבל השבת תשמרו לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם, כי יזהיר בשבת פעמים רבות.
וירמוז עוד בכאן כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תידחה לעשות בה אוכל נפש.
וכמוהו "אלה הדברים אשר ציווה ה'
לעשות אותם" (שמות לה, א),
על המשכן וכליו אשר יזכיר בפרשה השניה,
והפסיק בשבת, "ששת ימים תיעשה מלאכה וגו'"
(פסוקים ב–ג),
וחזר ואמר (שם פסוק ד)
"זה הדבר אשר ציווה ה'
קחו מאתכם תרומה",
והיא המצווה הראשונה,
בעבור שהפסיק בה הוצרך לחזור ולהתחיל בראשונה:
וראיה לפירוש הזה,
שלא הזכיר בשבת "והקרבתם אשה לה'"
כאשר יזכיר בכל מועד ומועד,
ואמר בסוף הפרשה (פסוקים לז –
לח)
"אלה מועדי ה'
וגו'
מקראי קדש להקריב אשה לה'
וגו'
מלבד שבתות ה'",
שאין השבתות בכלל מועדי ה':
וראיה עוד, כי לא אמר בפרשה השניה "וידבר ה' אל משה לאמר"
כאשר אמר בכל מועד ומועד,
כי הדיבור הראשון הוא היה מצוות המועדים,
אלא שהזכיר להם השבת לשלול ממנו דין המועדים, לא לבאר מצוותיו ותורותיו, ולכן לא אמר בו "והקרבתם אשה לה'"
כאשר אמר במועדים,
והזכירה בסוף (בפסוק לח) עם הנדרים והנדבות שלא נזכרו כאן, כאשר פירשתי. וזהו מדרש חכמים שאמרו (תורת כהנים פרשה ט, ז),
מה ענין שבת אצל המועדות וכו', כי אין השבת בכלל מועדי ה' כלל רק סמכו הכתוב להם:
וטעם מקראי קודש.
שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצווה היא על ישראל להיקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפילה והלל לאל בכסות נקייה, ולעשות אותו יום משתה, כמו שנאמר בקבלה (נחמיה ח, י)
"לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה'
היא מעוזכם". והנה "מקרא קדש", מלשון "קרואי העדה" (במדבר א, טז),
"אחרי כן יאכלו הקרואים" (שמואל א', ט,
יג),
וכן "על כל מכון הר ציון ועל מקראיה"
(ישעיה ד, ה),
המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה:
ואונקלוס עשאו מלשון "אשר יקרא אתכם באחרית הימים"
(בראשית מט, א),
לשון מאורע, בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש. ורבותינו ז"ל אמרו (ספרי פנחס קמז),
ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה,
כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחוק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקודש,
וגם זה דעת אונקלוס:
ב.
פרק כג, יא:
ממחרת
השבת.
רש"י
ויקרא
פרק כג
פסוק יא:
ממחרת
השבת. ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר "שבת בראשית" – אי אתה יודע איזהו.
(שבת בראשית –
סתם שבת נקראת כן, על שם שהקדוש ברוך הוא שבת במעשה בראשית,
ומכונה כן, כדי להבדילו מיום טוב, שאף הוא נקרא לפעמים "שבת".
[בעל תורה תמימה ויקרא כג,
טו:
אות נ].
דברי רש"י מקורם בגמרא
מנחות
דף סו
עמוד א,
ששם שמונה ראיות נגד דעת הצדוקים האומרים "ממחרת השבת" – שבת בראשית).
רמב"ן
ויקרא
פרק כג
פסוק יא:
ממחרת
השבת
יניפנו
הכהן: (ומביא דברי רש"י דלעיל) ובאמת שזו גדולה שבראיות הגמרא,
כי מה טעם שיאמר הכתוב "כי תבואו אל הארץ…וקצרתם את קצירה"
תביאו את העומר ממחרת שבת בראשית, כי יש במשמע שבאיזה זמן מן השנה שנבוא לארץ ונקצור קצירה יניף הכהן העומר ממחרת השבת הראשונה שתהיה אחרי ביאתנו לארץ?
והנה אין לחג השבועות זמן שימנה ממנה.
ועוד:
על הדרך הזה לא נדע בשנים הבאות אחרי כן מתי נתחיל לספור, רק מהחל חרמש בקמה, כפי רצוננו, ואלה דברי תוהו.
אבל אם יהיה "ממחרת השבת" – יום טוב, כפי קבלת רבותינו יבוא העניין כהוגן, כי ציווה הכתוב תחילה שנעשה בחודש הראשון חג המצות שבעה ימים,
וביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון, וכל מלאכת עבודה לא נעשה,
ואחרי כן אמר,
כי כאשר נבוא אל הארץ נביא ממחרת השבת הזאת,
הנזכרת,
עומר התנופה, והיא השבת הראשונה הנזכרת כאן,
ולימד שלא ינהג העומר במדבר ובחוצה לארץ.
אבל "ממחרת השבת השביעית"
ו"שבע שבתות", לא יתכן לפרש אותם "יום טוב", אבל תירגם בו אונקלוס לשון שבוע, ואם כן יהיו שתי לשונות בפסוק אחד.
והמפרשים אמרו, כי הוא דרך צחות כמו (שופטים י, ד)
"רוכבים על שלושים עיירים ושלושים עיירים להם"…
ראב"ע
ויקרא
פרק כג
פסוק יא:
ממחרת
השבת. אמרו חז"ל:
ממחרת יום טוב.
והמכחישים אמרו, שהוא כמשמעו, והמאמינים הביאו ראיות משנת השמיטה והיובל והצום הגדול ויום תרועה שכתוב בו "שבתון".
וכן "שבתון"
נאמר בראשון של סוכות ובשמיני.
ואמרו כי "שבע שבתות" (להלן פסוק טו)
– שבועות.
וכמוהו (מלכים ב', יא,
ט)
"באי השבת עם יוצאי השבת".
והם שניים פירושים בפסוק אחד,
והנה (שופטים י, ד)
"שלושים עיירים".
1. מה הן ההוכחות ששבת בפסוק זה פירושו "יום טוב"?
2.
בדברי הרמב"ן:
לאיזה פסוק הוא התכוון באמרו "יהיו שתי לשונות בפסוק אחד"
ומה פירוש "דרך צחות"?
3.
בדברי ראב"ע:
מי הם "המכחישים"
ומי הם "המאמינים"?
ג.
פרק כג, כב:
ובקוצרכם.
רש"י
ויקרא
פרק כג
פסוק כב
ובקוצרכם. חזר ושנה,
לעבור עליהם בשני לאוין.
אמר רבי אבדימי ברבי יוסף:
מה ראה הכתוב ליתנם באמצע הרגלים,
פסח ועצרת מכאן,
וראש השנה ויום הכפורים וחג מכאן?
ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי –
מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו:
רמב"ן
ויקרא
פרק כג
פסוק כב
ובקוצרכם
את קציר
ארצכם
לא תכלה.
לשון רש"י,
חזר ושנה בהם,
לעבור עליהם בשני לאוין.
ור'
אברהם אמר:
כי הטעם בעבור כי חג השבועות ביכורי קציר חטים הזהיר שלא תשכח מה שצויתיך לעשות בימים ההם:
והנכון בעיני כי "ובקוצרכם את קציר ארצכם"
רמז לקציר הנזכר בראש הפרשה (בפסוק י),
יאמר כי כשתבואו אל הארץ וקצרתם את העומר ראשית קצירכם,
לא תכלה פאת השדה ההוא לצורך העומר ולא תלקט הלקט,
לומר שלא תדחה המצוה ההיא את הלאוין האלה:
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כג
פסוק כב
וטעם
להזכיר
ובקוצרכם את קציר ארצכם. פעם שנית,
בעבור כי חג שבועות ביכורי קציר חטים,
הזהיר שלא תשכח מה שציוויתיך לעשות בימים ההם:
– מה הקשר בין הפסוקים טו–כא לפסוקנו לפי המפרשים הנ"ל?
ד.
1. למה נאמרה המילה "אך"
בפסוק כז "אך בעשור לחודש"
לפי רש"י,
אבן עזרא, רמב"ן,
ספורנו.
רש"י
ויקרא
פרק כג
פסוק כז
אך.
כל אכין ורקין שבתורה מיעוטין,
מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים:
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כג
פסוק כז
וטעם
אך
בעשור. בעבור שיום מקרא קדש יום שמחה וכן כתוב בספר עזרא [נחמיה ח, י]
"לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים":
רמב"ן
ויקרא
פרק כג
פסוק כז
אך
בעשור
לחדש. כל אכין ורקין שבתורה מיעוטין,
מכפר הוא על השבים ואינו מכפר על שאינן שבים,
לשון רש"י מדברי רבותינו.
ואם כן יהיה טעם הכתוב כי באחד לחודש יהיה לכם לכולכם יום זכרון תרועה שתהיו כולכם נדונין לפניו, אך יהיה למקצתכם בעשור לחדש הזה יום הכיפורים.
והנה הוא כטעם בלבד. וכן (שמות י, יז)
"שא נא חטאתי אך הפעם".
וכן (במדבר יב, ב)
"הרק אך במשה"
– הבמשה בלבד דבר ה', וכן (בפרקנו פסוק לט)
"אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי… תחוגו את חג ה' שבעת ימים" – אמר:
בלבד בחמישה עשר תחוגו את חג ה'
שבעת ימים לא רצופים, שאיןחגיגה דוחה שבת.
ובדרך הזה תפרשנו בכל המצוות כפי קבלת רבותינו, וכמוהו (בראשית מד, כח)
"אך טרוף טורף"
– שלא נעשה בו עניין אחר מלבד הטרף,
וכן (ירמיהו לב, ל)
"כי היו בני ישראל ובני יהודה אך עושי הרע בעיני מנעורותיהם,
כי בני ישראל אך מכעיסים אותי" – שלא יעשו דבר אחר.
ועל דרך הפשט "אך",
טעמו – אכן,
לאמת הענין, (שמות ב, יד)
"אכן נודע הדבר",
(תהילים פב, ז)
"אכן כאדם תמותון".
אכן בעשור לחודש יום הכיפורים הוא –
הבטחה לאמת העניין,
יאמר:
באחד לחודש יום הדין, אמנם בעשור לחדש יום כיפורים,
על כן תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו.
וכן (בראשית כט, יד)
"אך עצמי ובשרי אתה", (מלכים א', כב,
לב)
"אך מלך ישראל הוא", (תהלים עג, א)
"אך טוב לישראל אלוהים לברי לבב", וככה פירוש (שמות לא, יג)
"אך את שבתותי תשמורו" – הנה ציוויתי אתכם על מלאכת המשכן, אכן את שבתותי תשמרו לעולם.
וכן כולם יתפרשו לך בדרך הזה, אם תשכיל בהם.
ספורנו
ויקרא
פרק כג
פסוק כז
אך
בעשור
לחודש
השביעי. אף על פי שבשאר מקראי קודש ראוי לשמוח ולהתענג גם באכילה ושתיה, כאומרו "אכלו משמנים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדוננו"
(נחמיה ח, י),
מכל מקום "בעשור לחודש", הוא יום הכיפורים להתוודות ולהתאונן גבר על חטאיו, ואינו יום שמחה ותענוג, אבל הוא יום עינוי, כאמרו "ועניתם את נפשותיכם,
והקרבתם אשה", והוא ענין קרבנות כהן גדול וקרבנות צבור הבאים לכפרה.
2. למה נאמרה המילה "אך"
בפסוק לט "אך בחמישה עשר"
לפי רש"י,
רשב"ם?
רש"י
ויקרא
פרק כג
פסוק לט
אך
בחמישה
עשר יום
תחוגו. קרבן שלמים לחגיגה יכול תדחה את השבת?
תלמוד לומר: "אך",
הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה:
רשב"ם
ויקרא
פרק כג
פסוק לט
אך
בחמישה
עשר יום
לחודש
השביעי. אף על פי שראש השנה ויום הכיפורים באים לזכרון לכפרה, אבל סוכות בא לשמחה ולהודאה על שמילא בתיהם כל טוב בימי אסיפה:
ה.
חג הסוכות פסוקים לג –
מד.
1. רש"י
ויקרא
פרק כג
פסוק לה
מקרא
קודש. קדשהו בכסות נקייה ובתפילה, ובשאר ימים טובים במאכל ובמשתה ובכסות נקייה ובתפילה:
–
מפרשי רש"י סבורים שדברי רש"י אלה שייכים לפסוק כז,
נמק את דעתם!
2. מה קשה למפרשים בפסוקים הבאים?
א.
ספורנו
ויקרא
פרק כג
פסוק לט
אך
בחמישה
עשר יום.
אחר שהזכיר את הדברים הכלליים שכל המועדים מסכימים בהם,
וזה במה שכולם "מקראי קדש", וטעונים קרבן מוסף,
כאומרו "אלה מועדי ה'
אשר תקראו אותם מקראי קדש,
להקריב אשה וכו'"
(פסוק לז), אמר "אך בחמשה עשר יום וכו'",
והודיע שחג הסוכות נבדל משאר המועדים: ראשונה,
שהשמיני שלו "מקרא קודש", כאומרו "וביום השמיני שבתון",
לא כן בימי השבוע, ובימי חג המצות,
וכן בחודשים ובשנים,
שבהם קודש השביעי לא השמיני.
שנית,
במה שזה החג טעון שינוי דירה, כאומרו "בסוכות תשבו" (פסוק מב). שלישית,
שטעון נענוע ארבע מינים כאומרו "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו'" (פסוק מ).
ב.
רש"י
ויקרא
פרק כג
פסוק לט
באספכם
את תבואת
הארץ. שיהא חודש שביעי זה בא בזמן אסיפה.
מכאן שנצטוו לעבר את השנים,
שאם אין העיבור פעמים שהוא באמצע הקיץ או החורף:
ג.
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כג
פסוק לט
באספכם
את תבואת
הארץ. שדות וכרמים:
ד.
אבן
עזרא
ויקרא
פרק כג
פסוק מ
ולקחתם
לכם. אנחנו נאמין בדברי המעתיקים, כי לא יכחישו הכתוב, אף על פי שמצאנו "ויקחו להם איש שה לבית אבות" [שמות יב, ג].
3.
פסוק
מג:
כי
בסוכות
הושבתי
רש"י
ויקרא
פרק כג
פסוק מג
כי
בסוכות
הושבתי. ענני כבוד:
רמב"ן
ויקרא
פרק כג
פסוק מג
כי
בסוכות
הושבתי את בני ישראל.
ענני כבוד, לשון רש"י.
והוא הנכון בעיני על דרך הפשט, כי ציווה שידעו הדורות את כל מעשי ה' הגדול אשר עשה עמהם להפליא,
ששיכן אותם בענני כבודו כסוכה,
כעניין שנאמר (ישעיה ד, ה – ו)
"וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה, כי על כל כבוד חופה,
וסוכה תהיה לצל יומם מחורב וגו'", ומפני שכבר פירש שענן ה'
עליהם יומם ועמוד האש בלילה,
אמר סתם כי בסוכות הושבתי,
שעשיתי להם ענני כבודי סוכות להגן עליהם.
והנה ציווה בתחילת ימות החמה בזכרון יציאת מצרים בחודשו ובמועדו, וציווה בזכרון הנס הקיים הנעשה להם כל ימי עמידתם במדבר, בתחילת ימות הגשמים.
ועל דעת האומר:
סוכות ממש עשו להם (סוכה יא, ב),
החלו לעשותן בתחילת החורף מפני הקור כמנהג המחנות, ולכן ציווה בהן בזמן הזה.
והזיכרון,
שידעו ויזכרו שהיו במדבר, לא באו בבית ועיר מושב לא מצאו ארבעים שנה,
והשם היה עמהם לא חסרו דבר:
רשב"ם
ויקרא
פרק כג
פסוק מג
למען
ידעו
דורותיכם. פשוטו כדברי האומרים במסכת סוכה:
סוכה ממש. וזה טעמו של דבר. "חג הסוכות תעשה לך באוספך מגורנך ומיקבך"
[דברים טז, יג],
באוספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב דגן ותירוש ויצהר.
למען תזכרו "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה,
ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתים מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". וכסדר הזה נמצא בפרשת עקב תשמעון. "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה'
אלהיך זה ארבעים שנה וגו'
ויאכילך את המן וגו'" [דברים ח, ב–ג].
ולמה אני מצווה לך לעשות זאת? "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה… ואכלת ושבעת… ורם לבבך ושכחת את ה' וגו'
ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה'
אלהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" [דברים ח, ז–יח].
ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה, ויושבין בסוכות לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת:
ומפני הטעם הזה קבע הקדוש ברוך הוא את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב לבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב, פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה:
– מה פירוש המילים האלה ומה טעם הישיבה בסוכה לפי המפרשים הנ"ל?
ו.
שאלות רשות.
בקשר לפרק שלנו עיין בקידוש לשבת ובקידוש לשלוש רגלים וענה על השאלות הבאות:
1.
בקידוש לשלוש רגלים נאמר :
"ותתן לנו… באהבה מועדים לשמחה…"
אולם אחרי הזכרת החג המסויים מוסיפים את המילה "באהבה"
שנית רק אם היום טוב חל בשבת (כגון "את חג המצוות הזה זמן חירותנו באהבה מקרא קודש")?
2.
מדוע מקדימים בחתימת הקידוש לרגלים את ישראל לזמנים (מקדש ישראל והזמנים)
אבל אם חל יום טוב בשבת מקדימים שבת לישראל ("השבת וישראל והזמנים").
מה הן הסיבות לשינויים הנ"ל?
3. מה פירוש "כי הוא יום תחילה למקראי קדש" בקידוש לשבת?
4. מה מובן "זכר ליציאת מצרים"
במקום זה?
(עיין גם רמב"ן דברים ה,
טו "על כן ציווך… לעשות את יום השבת").
רמב"ן
דברים
פרק ה
פסוק טו
וטעם
על
כן ציווך… לעשות את יום השבת.
ציווה שתעשה כן ביום השבת,
כך פירש ר'
אברהם.
ואינו נכון, ואנו אומרים בקידוש היום "כי יום זה תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים"
כאשר נאמר בו "זכר למעשה בראשית".
והרב אמר בספר מורה נבוכים (ב,
לא)
כי המאמר הראשון הוא כבוד היום והידורו וכאשר אמר (שמות כ, יא)
"על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו", ועל כן הזכיר טעם "כי ששת ימים עשה ה'",
אבל בכאן יזהיר אותנו לשמור השבת, בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל היום על כרחנו ולא היתה לנו מנוחה,
והוא יצוונו עתה לשבות ולנוח,
כדי שנזכיר חסדי השם עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה:
והנה בשבת בכללה שני טעמים,
להאמין בחידוש העולם כי יש אלוה בורא,
ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עימנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים:
גם זה אינו מחוור אצלי,
כי בהיותנו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השביעי אין לנו בזה זיכרון ליציאת מצרים, ואין לרואה אותנו בטלים ממלאכה ידיעה בזה.
רק היא כשאר כל המצוות.
אבל יהיה בו זכר למעשה בראשית שנשבות ביום ששבת השם וינפש:
והראוי יותר לומר כי בעבור היות יציאת מצרים מורה על אלוה קדמון מחדש חפץ ויכול כאשר פירשתי בדיבור הראשון (שמות כ, ב),
על כן אמר בכאן, אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החידוש והחפץ והיכולת,
תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכר. הנה השבת זכר ליציאת מצרים,
ויציאת מצרים זכר לשבת כי יזכרו בו ויאמרו השם הוא מחדש בכל אותות ומופתים ועושה בכל כרצונו,
כי הוא אשר ברא הכל במעשה בראשית,
וזה טעם על כן ציווך ה' אלהיך לעשות את יום השבת:
והנה לא פירש כאן טעם השביתה כי ששת ימים עשה ה'
וגו',
שכבר הוזכר זה פעמים רבות בתורה, אבל אמר בקצרה "ויום השביעי שבת לה' אלהיך",
שהוא יתברך שבת בו וינפש,
וביאר להם כי מיציאת מצרים ידעו שהוא אמר והיה העולם ושבת ממנו:
הערה
לשאלה
ו1:
בגמרא
שבת דף
י עמוד
ב:
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל. לך והודיעם… אמר לו רבא… הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו.
רש"י
שם:
"צריך להודיעו". מתן פלוני אתן לך וזה הוא דרך כבוד…
תוספות
שם:
"הנותן":
ודווקא במתנה שנותן לו על ידי אהבה.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השנה השישית (תש"ז)
אמור
פרק כג
א.
שאלות כלליות.
1.
השווה את פרשת המועדים כאן לפרשת המועדים שבפרשת פנחס (במדבר כח–כט)
מה ההבדל העקרוני בין שתיהן?
2.
התוכל להסביר את סיבת ההבדל העיקרי מתוך המקום שבו נקבעה כל אחת משתי
הפרשיות האלה? ועיין רמב"ן במדבר כח,
ב:
רמב"ן במדבר פרק כח פסוק ב
וטעם צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי. כי אחרי שאמר "לאלה תחלק הארץ"
(במדבר כו, נג),
ציווה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ.
כי במדבר לא הקריבו המוספים כמו שהזכרתי בסדר אמור אל הכהנים (ויקרא כג, ב),
וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר כמו שפירשתי בסדר שלח לך (במדבר טו, ב),
ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל,
התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם. ואף על פי שלא פירש כאן "כי תבואו אל הארץ", כבר הזכירו בפרשת הנסכים (במדבר טו), ורמז אליו בפרשה הראשונה במועדות (ויקרא כג, י).
3. נסה להסביר את מובנה המדוייק של המילה "מועד"
– "מועדי ה'"!
ב.
ספירת העומר.
פסוקים טו–טז:
וספרתם לכם
רמב"ם
הלכות
תמידין
ומוספין
פרק ז
הלכות
כב, כד:
מצוות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר,
שנאמר "וספרתם לכם…" ומצווה למנות הימים עם השבועות…
מצווה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן…
רש"י
ויקרא
פרק כג
פסוק טז
עד
ממחרת
השבת
השביעית
תספרו. ולא עד בכלל,
והן ארבעים ותשעה יום:
חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'. ביום החמישים תקריבוה,
ואומר אני זהו מדרשו,
אבל פשוטו:
עד ממחרת השבת השביעית שהוא יום חמישים תספרו,
ומקרא מסורס הוא.
1. מה קשה לרש"י?
2. למה לא הסתפק בפירושו הראשון והוסיף עליו "ואומר אני זה מדרשו"?
3. למה לא הסתפק בפירושו השני "אבל פשוטו…" והקדים את מדרשו?
4.
השווה לפסוקנו פרק כה פסוק ח: "וספרת לך שבע שבתות שנים".
למה נאמרה מצוות ספירת העומר בלשון רבים "וספרתם לכם" ולא כמו שנאמרה ביובל בלשון יחיד?
ג.
בטעם מצות ספירת העומר
כתב
ספר
החינוך
מצווה
רעג:
משורשי המצווה על צד הפשט:
לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שאמר (ירמיהו לג, כה)
"אם לא בריתי – יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי",
והוא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה,
…שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם,
ועניין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות… ומפני כן כי היא כל עיקרן של ישראל, ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה – נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה,
להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו "כעבד ישאף צל"
(מליצה על פי איוב ז,
ב)
וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות,
כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא…
ואם תשאל: אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון?
התשובה,
כי היום הראשון נתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים,
שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם יתברך על בני אדם,
ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום דבר אחר,
ועל כן נתקן החשבון מיום שני מיד.
ואין לומר "היום כך וכך ימים ליום שני של פסח", שלא יהיה חשבון ראוי לומר "ליום שני של פסח", ועל כן הותקן למנות המניין ממה שנעשה בו, והוא קרבן העומר,
שהוא קרבן נכבד שבו זכר שאנו מאמינים,
כי השם ברוך הוא בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו.
(הערה:
רש"י לירמיהו לג,
כה המובא לעיל:
"ורבותינו דרשוהו לענין ברית התורה והמילה,
ללמוד מכאן שבשבילם נבראו שמים וארץ, אך אין המדרש מיושב על סדר המקראות").
1. מהו טעם מצוות ספירת העומר לדעתו?
2. מהי דעת מתנגדיו וכיצד הוא סותר אותם?
3. הבא ראיה מן התורה לדבריו המודגשים והמסומנים בקו?
4.
בהתאם לרעיון זה כבר מצאנו בדברי חז"ל
מדרש שיר
השירים
רבה ז,
ד
שקרא
ר'
יהושע בן לוי לשבועות "עצרת של פסח"
כנגד "עצרת של חג"
(=שמיני עצרת
שהוא שמיני לסוכות).
היכן מצינו בפרקנו הרמז לכך שאין שבועות אלא סיומו של חג הפסח ותכליתו?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – השנה השמינית
פרק כג
השווה לגליוננו אמור תש"ז העוסק אף הוא במועדים ובייחוד בספירת העומר.
א.
השווה:
השווה פסוק ה "פסח לה'" לפסוק ו "חג המצות לה'".
מה הסיבה לשינוי השם?
ב.
השווה
פסוק ז:
"כל מלאכת עבודה לא תעשו"
פסוק ח:
"כל מלאכת עבודה לא תעשו"
פסוק כא:
"כל מלאכת עבודה לא תעשו"
פסוק
כה:
"כל מלאכת עבודה לא תעשו"
פסוק
כח:
"וכל
מלאכה
לא
תעשו"
פסוק לה:
"כל מלאכת עבודה לא תעשו"
1. מהי משמעותו של שינוי זה?
2.
מאיזה פסוק בתוך שמות פרק יב אנו למדים דבר זה?
ג.
חג השבועות
פסוק כא:
וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם.
והשווה גמרא פסחים דף סה עמוד ב:
יום שנתנה בו תורה הוא.
בעל
עקדת
יצחק
מקשה:
והנה על קדושת היום הגדול והקדוש, אשר בו ניתנה זאת התורה בסוף ימי הספירה, אמר:
"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו חוקת עולם…",
ציווה שהיום ההוא בעצמו שנשלם מספרם ובו הקריבו שתי הלחם –
יהיה להם מקרא קודש, כי בו ירד להם לחם קודש מן השמים אשר אכל אותו האדם וחי לעולם. והנה יש בכאן שאלה חזקה והיא:
למה לא פירשה התורה כי היום הזה שהוא חג השבועות נזכור ונעשה אותו לזכר מתן התורה האלוקית וקבלתה, כמו שיחוייב ממה שהוחזק בידינו ממנהגינו ומנהג אבותינו בתיקוני תפילותינו ("את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו") וקריאת פרשיותינו (שקורין בתורה בשמות פרקים יט – כ, ומפטירין ביחזקאל פרק א) על דרך שפירשה בחג המצות (שמות יב, יד–יז;
כג,
טו)
ובחג הסוכות (ויקרא כג, מג)?
ונאמרו ל"שאלה חזקה" זו תשובות רבות והנה אחת מהן לבעל העקדה:
"אין שום מבוא לתורה לצוות על זה העניין כי אם לאחר קבלתה. כמו שכתבו הראשונים ז"ל,
שאין שום טעם שיהא מציאות ה' מצווה (= היינו שאין להביא את "אנכי ה' אלוקיך"
במניין תרי"ג מצוות כדעת הרמב"ן),
לפי שאין מצווה מבלי שתקדים לה מציאות מצווה (הצד"י פתח, הווי"ו בסגול), כי על כן לא מנאה בעל ספר הלכות גדולות בכלל המצוות שלו. וכן,
איך תצווה התורה שנחוג יום קבלתה והתחלת מציאותה, אם אנו מחוייבים לשמוע בקולה,
אם לא בהיות זה מקובל אצלנו לאמת תחילה?
1.
הסבר,
מהי "השאלה החזקה הנשאלת כאן?
2. במה דומה ענייננו לשאלת היות "אנוכי ה' אלוקיך"
מצוות עשה או לא?
3. נסה לענות לשאלת בעל העקדה תשובה אחרת!
העזר בדברים כו,
טז ורש"י "היום הזה ה'
אלוקיך מצווך" וביהושע פרק א!
רש"י
דברים
פרק כו
פסוק טז
היום
הזה ה'
אלהיך
מצווך. בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטווית עליהם.
ד.
השווה:
השווה את הנאמר בפרקנו על חג המצות בייחוד פסוק ו ואת הנאמר בפרקנו על חג
הסוכות בייחוד פסוקים מ ומב לנאמר בפרקנו על חג השבועות.
ר'
דוד
הופמן
בפירושו
לויקרא
כג שואל:
מאחר שנצטווינו על פעולות סמליות מיוחדות בפסח ובסוכות, המזכירות את המאורעות ההיסטוריים אשר לזיכרן נקבע החג (כגון אכילת המצות,
כי בחיפזון… או ישיבה בסוכות,
"כי בסוכות הושבתי…")
למה לא נצטוינו גם על פעולה סמלית בחג השבועות המזכירה את מתן תורתנו בסיני?
נסה לענות לשאלתו.
ה.
אבן עזרא ויקרא פרק כג פסוק יא
וחכמינו זכרונם לברכה העתיקו, כי בחג שבועות היה מתן תורה, ועליו נאמר [שמות י, ט]
"כי חג ה'
לנו".
1. מה פירוש "העתיקו"
במקום זה?
2. במה מסייע המסופר בדברי הימים ב' פרק טו לדעת חז"ל?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השלוש – עשרה (תשי"ד)
אמור
פרק כג
א.
פסוקים א –
ד
רמב"ן
פרק כג
פסוק ב:
דבר אל בני ישראל… והנכון בעיני, כי פירוש "אלה מועדי ה'
אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי" על הנזכרים למטה בפרשיות, (פסוק ה) "בחודש הראשון וגו'",
ולכן חזר שם פעם אחרת (פסוק ד) "אלה מועדי ה'",
בעבור שהפסיק בענין השבת. והנה אמר "אלה מועדי ה'
אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי" במלאכת עבודה –
אבל השבת תשמרו לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם, כי יזהיר בשבת פעמים רבות.
וירמוז עוד בכאן,
כי גם בבוא שבת באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל נפש.
וכמוהו (שמות לה, א)
"אלה הדברים אשר ציווה ה'
לעשות אותם", על המשכן וכליו אשר יזכיר בפרשה השניה,
והפסיק בשבת (שמות לה, ב)
"ששת ימים תיעשה מלאכה", וחזר ואמר (שמות לה, ד–ה)
"זה הדבר אשר ציווה ה'
לאמר,
קחו מאיתכם תרומה לה'", והיא המצווה הראשונה,
כי בעבור שהפסיק בה הוצרך לחזור ולהתחיל בראשונה… וראיה לפירוש הזה,
שלא הזכיר בשבת "והקרבתם אשה לה'"
כאשר יזכיר בכל מועד ומועד,
ואמר בסוף הפרשה (פסוק לז–לח)
"אלה מועדי ה'
אשר תקראו אותם מקראי קדש,
להקריב אשה לה'…
מלבד שבתות ה'",
שאין השבתות בכלל מועדי ה'.
וראיה עוד, כי לא אמר בפרשה השניה (פסוק ד) "וידבר ה' אל משה לאמור"
כאשר אמר בכל מועד ומועד,
(עיין פסוקים ט,
כג,
כו,
לג)
כי הדיבור הראשון הוא היה מצוות המועדים,
אלא שהזכיר להם השבת לשלול ממנו דין המועדים –
לא לבאר מצוותיו ותורותיו, ולכן לא אמר בו "והקרבתם אשה לה'"
– כאשר אמר במועדים.
1.
הסבר מהו הקושי במבנה פרקנו שאותו רצה הרמב"ן לתרץ.
2. מהו הדמיון בין פרקנו לבין שמות לה,
א–ה לדעת הרמב"ן?
3. מה הן הראיות השונות שמביא הרמב"ן לדעתו?
ב.
פרק כג, ב:
מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי.
ספורנו
ויקרא
פרק כג
פסוק ב
מועדי
ה' אשר
תקראו
אותם
מקראי
קודש. אחר שדיבר בענין הקרבנות ומקריביהם (פרקים כא –
כב)
שהכוונה בהם השרות השכינה בישראל,
כאומרו "עולת תמיד לדורותיכם,
פתח אוהל מועד לפני ה',
אשר איוועד לכם שמה" (שמות כט, מב)
דיבר במועדים אשר בשביתתם יכווין לשבות ממעשה הדיוט, בקצתם לגמרי כענין בשבת ויום הכפורים, ולעסוק בכולם בתורה ובעסקי קודש,
כאומרו "ששת ימים תעבוד … ויום השביעי שבת לה'
אלקיך"
(שמות כ, ט – י),
שתשבות ממלאכתך ויהיה עסקך כולו לה' אלוהיך.
ובקצתם תהיה השביתה "ממלאכת עבודה" בלבד,
כמו שהוא העניין בשאר המועדים.
והכוונה בהם, שעם שמחת היום "שישמח ישראל בעושיו",
יהיה העסק בקצתו בעסקי קודש,
כאומרם ז"ל:
יום טוב –
חציו לה' וחציו לכם (פסחים סח, ב).
ובזה תשרה שכינה על ישראל בלי ספק,
כאומרו "אלוהים ניצב בעדת אל (תהלים פב, א).
אמר,
אותם מועדים שתקראו אותם "מקראי קודש", פירוש:
אסיפות עם לעסקי קודש, כי אסיפת העם תקרא "מקרא",
כמו "חודש ושבת קרוא מקרא" (ישעיהו א, יג),
וכן "על מכון הר ציון ועל מקראיה" (ישעיה ד, ה).
אלה הם מועדי.
הם אותם המועדים שארצה בם.
אמנם כשלא תקראו אותם "מקראי קדש", אבל יהיו 'מקראי'
חל ועסק בחיי שעה ותענוגות בני האדם בלבד, לא יהיו "מועדי",
אבל יהיו "מועדיכם שנאה נפשי"
(שם א, יד).
א.
המסכים ספורנו לרמב"ן דלעיל בפירוש פסוקנו?
ב.
כיצד מפרש ספורנו את המילים "תקראו אותם מקראי קדש"?
ספורנו
ויקרא
פרק כג
פסוק ב
אלה הם מועדי.
הם אותם המועדים שארצה בם.
אמנם כשלא תקראו אותם "מקראי קודש", אבל יהיו מקראי חול ועסק בחיי שעה ותענוגות בני האדם בלבד,
לא יהיו "מועדי",
אבל יהיו "מועדיכם שנאה נפשי"
(ישעיה א, יד).
א.
נגד איזו תפישה במהות החג פונה ספורנו בדבריו?
ב.
מה ענין הפסוק מישעיה א,
יד "חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי" המובא בפירושו לפסוקנו?
ג
פסוקים ג–ד–ה.
פסוקים לד–לט.
אברבנאל:
להזהיר שלא יעשו חגיהם ומועדיהם לשבעה ולמכסה עתיק (מליצה זו לקוחה מישעיה כג,
יח ופירושה: לשבוע מאכלים טובים ולהתכסות בבגדים יקרים) ולא לעבודת כוכבים,
כי הנה לא נשבות בשבת מעמל ימי השבוע ולא לכבוד כוכב שבתאי, אלא שבת לה',
מפני שהוא יתברך שבת וינפש במעשה בראשית.
וכן לא יחוגו את חג הפסח להתענג בימי האביב או מפני שנכנס השמש במזל טלה,
אלא "פסח לה'", מפני שפסח ה'
על בתי בני ישראל, בנגפו את מצרים,
וכן חג המצות לה' מפני שבחיפזון הוציאם ממצרים ולא הספיק בצקם להחמיץ. וכן חג הסוכות,
לא יעשו להתענג ברוב הטובה שיאספו מן השדה ולא להיכנס השמש במזל מאזניים,
אלא להיותו חג ה', מפני שהוליכם ה'
במדבר וענן כבודו עליהם, ולשבח ולהודות לשמו על אסיפת תבואותיהם, כי ממנו הכל וברכתו היא תעשיר…
– היכן נרמזו רעיונותיו אלה בפסוקים?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
השנה החמש עשרה [תשט"ז]
אמור – ספירת העמר וחג השבועות
פרק כ"ג , א – כב.
א.
שאלות מבנה:
לפי דעת ר'
דוד הופמן בפרושו לחומש דברים (בגרמנית)
ע'
254 מתחלק סדר מועדים שבפרשת אמור לשתי פרשיות:
פסוקים ד –
כב ; פסוקים כג –
מג.
1.
הסבר מה הם הנימוקים החיצוניים והפנימיים לחלוקה זו?
2. יש בסדר מועדים זה כמה תמיהות מבחינת המבנה, אלו הן?
ב.
בטעם ספירת העומר
כתב
ספר
החינוך
משרשי המצוה על צד הפשט,
לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל וכמו שאמר (ירמיהו לג,כה)
"אם לא בריתי – יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"
והוא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה,…
שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים.
והיא תכלית הטובה שלהם ועניין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות…; ומפני כן כי הוא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה – נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה,
להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו "כעבד ישאף צל"
(מליצה עפ"י איוב ז,ב)
וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות,
כי המניין מראה באדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא…
ואם תשאל: אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון?
התשובה,
כי היום ראשון יתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים,
שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם ית' על בני אדם – ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עמו שום דבר אחר,
ועל כן נתקן החשבון מיום שני. ואין לומר "היום כך וכך ימים ליום ב' של פסח" שלא יהיה חשבון ראוי לומר "ליום שני של פסח", ועל כן הותקן למנות המניין ממה שנעשה בו והוא – קרבן העומר, שהוא קרבן נכבד שבו ניכר שאנו מאמינים,
כי השם ב"ה בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו.
(הערה:
רש"י
לירמיהו
לג,כה.
המובא
לעיל:
ורבותינו דרשוהו לעניין ברית התורה והמילה ללמוד מכאן שבשבילם נבראו שמים וארץ, "אך אין המדרש מיושב על סדר המקראות".)
1. מה הן התמיהות במבנה פרקנו המתפרשות ע"י טעם זה של ספירת העומר?
2. הבא ראיות מן התורה לדבריו המסומנים בקו.
3.
השווה לדברי ספר החינוך דברי ספורנו פסוק ח: והקרבתם אשה לה'
החל מן והתחיל דבור חג השבועות".
ספורנו
ויקרא
פרק כג
פסוק ח:
והתחיל דבור חג השבועות מן העומר כי מאז מתחיל קציר בעומר וספירת השבועות שהם מעניין החג הנקרא חג קציר וחג השבועות שבו ניתן הודאה לאל יתברך.
כי אמנם מכוונת הַרְגָלִים הם התפילה וההודאה כמו במועד חדש האביב.
התפילה לאל על האביב וההודאה על החירות,
ובהיות כי הצלחת הקציר תהיה כפי מזג הזמן, מתחלת האביב עד הקציר, כאמרו (ירמיה ה,כד.)
"שְבֻעֹות חֻקֹת קציר יִשְמֹר לנו".
היה העומר הודאה על האביב כמקריב ביכורי השדה לבעלים והיה הקרבן עמו לתפילה על העתיד והיתה הספירה זכרון לתפילת יום יום והיה חג הקציר הודאה על טוב הקציר וחג האסיף על טוב האסיף.
4. מה ההבדל בין השקפתו על ספירת העומר וחג השבועות לבין השקפת בעל ס'
החינוך?
ג.
בעל עקדת יצחק כותב בעניין חג השבועות
… לפי שזיכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד כשאר ענייני המועדים, רק מצוותה בכל יום ובכל עת ובכל שעה, דכתיב (יהושע א) "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" ובכל יום ויום אנו מצווים שיהיו חדשים וחביבים בעינינו כיום שנתנו בו, דכתיב "היום הזה ה'
אלוקיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם"
(דברים כו, טז).
ונאמר
בתנחומא
כי תבוא:
מהו "היום הזה"? וכי עד עכשיו לא ציווה הקב"ה את ישראל,
והלא אותה שנה שנת הארבעים היתה? ומה תלמוד לומר "היום הזה"? אלא כך אמר משה לישראל:
בכל יום תהא התורה חביבה עליכם כאילו היום קבלתם אותה מהר סיני.
מה התמיהה ביחס לחג זה שרצה בעל עקדת יצחק ליישב בדבריו?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשט "ז]
פרשת אמור ספירת העומר וחג השבועות
פרק כג א – כ"ב
גיליון זה עוסק באחד מהמועדים אשר בסדר המועדים שבפרשתנו.
יקרא המורה עם תלמידיו בתחילה את כל פרק כ"ג ויעמוד על פרטי המבנה.
לשאלת השבת ומקומה בסדר המועדים וכן לשאלת הפסוק שהוא מעין כותרת החוזר פעמיים (ב,
ד.)
– לכל זה עיין גיליון אמור תשי"ד.
כן ראוי למורה להשוות את פרקנו ללוח המועדים בפרשת פנחס (במדבר כח, טז – כט,
לט)
ולעמוד על הבדלי הדברים.
שאלה א למבנה סדר המועדים אצלנו חשיבותה גדולה להבנת מקומו של חג השבועות ולהבנת טעמו.
על התלמיד למצוא בעצמו –
מבלי שיוגד לו ע"י המורה –
שפסוק המבוא "וידבר ה' אל משה לאמור"
חוזר ב–ט,
כג.;
כו,
לב.
אך נעדר לפני חג השבועות שפסוקיו כולם נבלעים בפסוקי ספירת העומר.
כן עליהם למצוא שפסוקי סיום "אני ה' אלוקיכם"
מופיעים פעמיים (
כב,
מג)
ושתי תופעות אלה יש להסביר טעמן ויש להוציא מסקנות מהן, על מבנה הפרק כולו ועל חשיבותו וערכו העצמי של כל מועד.
גם בשאלה א2
גם בשאלת ב-1
גם בשאלה ג,
אנו מעוררים את התלמיד בראש וראשונה לראות את שאלות ורק אח"כ ישתדל להבין גם את התשובות. הרי הקורא השטחי עלול לקרוא את פרקנו ולחזור ולקוראו מבלי שיעמוד על השאלה העיקרית, שיפה ניסחה ר'
יצחק
עראמה
בעל עקדת
יצחק:
והנה יש בכאן שאלה חזקה מאד והיא:
למה לא פירשה התורה; כי היום הזה שהוא חג השבועות נזכור ונעשה אותו לזכר מתן התורה האלוקית וקבלתה, כמו שיחויב ממה שהוחזק בידנו ממנהגנו ומנהג אבותינו בתיקוני תפילותינו ("את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו") וקריאת פרשיותינו (שקורין בתורה בשמות יט, כ.
ומפטירין ביחזקאל פרק א )
על דרך שפירשה התורה בחג המצות (שמות יג, יד–יז;
כג,
טו)
ובחג הסוכות (ויקרא כג, מג)?
את הזהות בין חג השבועות ובין זמן מתן תורתנו רוצה ר'
דוד הופמן להוכיח מתוך המסופר בדברי הימים–ב טו, י,יב,טו.
בהנחה שהיום בו באו כל ישראל בברית ו"נשבעו לה'" היה ביום הששי לחודש השלישי,
ולדעתו היה במעמד זה מעין חזרה סמלית על מעמד הר–סיני.
ראוי ללומדים גם לעסוק בשאלה של העדר כל פעולות סמליות ביום זה אשר מתפקידן להזכיר את תכנו של החג (דוגמת הפעולות הסמליות של אכילת מצה וישיבה בסוכה במועדים אחרים). ויפה ענה עליה
ר' דוד
הופמן
לשאלה זו בפירושו לויקרא (בתרגום העברי כרך ב עמ'
קסה):
לא הותקן לחג השבועות כל טקס סמלי,
להזכיר את חזיונות הר–סיני.
ויש טעם לדבר:
חזיון סיני אינו עשוי להתגשם בסמל גשמי.
בני ישראל ישימו על ליבם:
"כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש", (דברים ד,טו).
כדי שלא יכשלו בהבלי שוא לעשות להם דמות לאלוקים,
אלא יזכרו את המראות הגדולות.
ויחוגו ביום מתן תורה גם את סיום הקציר, למען יודו לה'
בהביאם את הביכורים אל המקדש,
ויכירו כי ה'
הוא האדון השליט על הכל,
אשר לו יעבדו ואל מצוותיו ישמעו, ובזה יחזרו וישנו על הבטחתם שניתנה בסיני:
"נעשה ונשמע" (שמות כד, ז)
רצוי שיטפל המורה רק בסוף שיעורו –
ובעיקרו של השיעור – בשאלה ב-2. נוכח כל מיני נסיונות בזמננו לעשות הטפל עיקר, את האמצעי –
מטרה,
יש להבליט את אופיים של ערכים כחרות,
מדינה,
ארץ,
חקלאות,
קציר – כאמצעים בלבד לעומת התורה שהיא התכלית. וכן יש להראות עד כמה נעלים דברי בעל ספר החינוך (בשאלה ב) על דברי אלה החושבים שבהפיכת חג מתן תורה לחג הקציר יש מן "ההתקדמות".
הרוצים להבליט את אופיו "הטבעי"
של החג ולראותו כחג קציר דוגמת חגי קציר של אומות העולם מימי האלילות ועד ימינו – ולטשטש ולהשכיח דמותו של "זמן מתן תורתנו",
אינם אלא כמחזירי עולם חסד יבנה –
לתוהו ובוהו שלפני בריאתו, אינם אלא משליטי טבע וחומר ויצר מעל לתורה, ולרוח,
ולריסון.
מה עלוב ונקלה זה המראה,
שדור אחרון של עם הספר יראה משאת נפשו ביום חגו, בקמח ולא בתורה!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השבע–עשרה (תשי"ח)
אמור – חג הסוכות
פרק כג פסוקים לג – מד
א.
פרק כג, מג:
למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל,
בהוציאי אותם מארץ מצרים.
ספרא
רז [יז,
י]:
ר'
אליעזר אומר: סוכות ממש היו,
ר'
עקיבא אומר: סוכות ענני הכבוד היו.
רש"י
ויקרא
פרק כג
פסוק מג:
כי בסוכות הושבתי.
ענני כבוד.
1.
הסבר,
מה ראה רש"י ללכת לפי דעת ר'
עקיבא כאן ולא לפרשו כמשמעו?
ב.
פרק כג, לט:
אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי… תחוגו את חג ה' שבעת ימים.
רש"י
ויקרא
פרק כג
פסוק לט:
אך
בחמישה
עשר יום… תחוגו. קרבן שלמים לחגיגה.
יכול תדחה את השבת? תלמוד לומר: "אך"
– הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה.
ראב"ע
ויקרא
פרק כג
פסוק לט:
וטעם
"אך",
בעבור שהזכיר בפרשה שהיא קודם זאת עינוי הנפש, אסר להתענות בחג הסוכות, כי בו כתוב (דברים טז, יד)
"ושמחת בחגך" וכן (דברים טז, טו)
"והיית אך שמח".
רשב"ם
ויקרא
פרק כג
פסוק לט:
אף על פי שראש השנה לזיכרון ויום הכיפורים לכפרה,
אבל סוכות בא לשמחה ולהודאה על שמילא בתיהם כל טוב בימי אסיפה.
ר'
נפתלי
הירץ
ויזל
(ביאור):
ויש לפרש יותר על דרך זה: לפי שציווה בחג זה על השמחה בפרשה זו וכן במשנה תורה,
אמר "אך"
למעט קלות ראש והוללות, וכן כתוב להלן (דברים טז, טו)
"והיית אך שמח".
1.
הסבר מה המשותף בפירוש רש"י והביאור –
ביחס למילה "אך"
– ובמה נבדלים הם משני האחרים?
2. במה דומים פירושו של רשב"ם לפירושו של ראב"ע – ובמה הוא עולה עליו?
3. שני קשיים רצה רש"י ליישב בדבריו – אלו הם?
ג.
בטעם מצוות ישיבה בסוכה:
רשב"ם
פרק כג
פסוק מג:
למען
ידעו
דורותיכם. פשוטו כדברי האומרים במסכת סוכה:
סוכה ממש. וזה טעמו של דבר: [דברים טז, יג]
"חג הסוכות תעשה לך באוספך מגרנך ומיקבך",
באוספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב, דגן ותירוש ויצהר.
למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה,
ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתיכם מלאים כל טוב. ואל תאמרו בלבבכם:
"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז)
וכסדר הזה נמצא בפרשת עקב תשמעון: [דברים ח, ב–ג]
"וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה'
אלוהיך זה ארבעים שנה וגו'.
ויאכילך את המן וגו'". ולמה אני מצווה לך לעשות זאת? [דברים ח, ז–יח]
"כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה … ואכלת ושבעת … ורם לבבך ושכחת את ה' וגו'
ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה'
אלהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל", ולכך יוצאים מבתי מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות לזיכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת.
ומפני הטעם הזה קבע הקדוש ברוך הוא את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב. לבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה:
ספר
החינוך
מצוות
עשה רפו:
מצוות סוכה, שנשצטוינו לשבת בסוכה שבעה ימים,
שנאמר [ויקרא כג, מב]
"בסוכות תשבו שבעת ימים". ויום ראשון הוא יום חמישה עשר בתשרי.
משורשי המצווה מה שמפורש בכתוב,
למען נזכור הניסים הגדולים שעשה האל ברוך הוא לאבותינו במדבר בצאתם ממצרים, שסיככם בענני כבוד,
שלא יזיק להם השמש ביום וקרח בלילה.
ויש שפירשו שסוכות ממש עשו להם בני ישראל במדבר,
ומתוך זכירת נפלאותיו שעשה עימנו ועם אבותינו ניזהר במצוותיו ברוך הוא ונהיה ראויים לקבלת הטובה מאיתו. זה חפצו ברוך הוא, שחפץ להיטיב.
מלבי"ם
פרק כג
פסוק מג
[סעיף
רז]:
…כי למאן דאמר "סוכות ממש", רצונו לומר שהדורות הבאים בל ירום לבבם בעת האסיף שמלאו בתיהם טוב, ויחשבו העולם הזה לבית חייהם ותכליתם. ידעו וישימו על לב, "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", להעיר אוזן שהעולם הזה מלון אורחים ודירת עראי, וכן יצאו מדירת קבע אל דירת עראי,
שזה רמז הסוכה,
כמו שאמרו חכמי לב.
1. מה בין הרשב"ם ובין המלבי"ם בטעם מצוות ישיבה בסוכה?
2. מה בין שני הנ"ל לבין טעמו של ספר החינוך?
3.
ישנה חולשה אחת בטעם הניתן בספר החינוך ובטעם הניתן במלבי"ם,
שאינו בטעם הניתן על ידי הרשב"ם.
איזו היא?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגיליונות של נחמה ליבוביץ השנה השבע–עשרה (תשי"ח)
אמור – חג הסוכות
פרק כ"ג ל"ג–מ"ד
בעתם מוקדש גליוננו זה העוסק בחג הסוכות רק לפסוק אחד, מ"ג,
– אםכן לא בדיני החג ולא בפרטי עניניו אלא במשמעותו הכללי. על המורה –
בייחוד בכתות תיכוניות או בחברות נוער –
לנצל הזדמנות זו ולהעיר כמה הערות לגבי שלושה הרגלים ומשמעותם בזמן הזה.
רבים ניסו –
כדי להפטר מסבל הירושה "הדתית"
שחגינו עמוסים מהם וכדי להציל בכל זאת החג גם להם ולילדיהם – לראותם בהם "חגי טבע" ו"חק חקלאות" דוגמת חגי הקציר והבציר של אומות העולם למן תקופת האליליות ועד ימינו. אמנם נהון הוא שנקבע בתורה חג הפסח זכר לראשית הקציר (ומצווה להניף בו את ראשית קצירנו תנופה לה') וכן מצינו בשבועות הוא סיום קצירנו (ומצווה להביא בו "מתנה חדשה", כלומר מנחה הבאה מן היבול החדשה). אך הן ידוע לנו –
וכמה מודגש הדבר בגתורה שחג הפסח הוא תחילת שחרורנו וחג השבועות – חג מתן תורתנו – אינו אלא סיומו (וע'
גליון אמור תש"ט ג ובייחוד גליון אמור תש"ז ג).
אך מה קרה לחג השבועות בזמן הזה?
הובלט אופיו "הטובע"
של חג הקציר וטושטש ואפילו בחלקו הגדוןל נשכחה והושכחה דמותו של "זמן מתן תורתנו"
והרי משכיחים אלה הנם כמחזירי עולם חסד יבנה לתוהו ובוהו שלפני ערכי רוח ותרבות, כמשליטי טבע וחומר מעל לרוח ולתורה ולרסון "מה עלוב ונקלה זה המראה"
שדור אחרון של מי שמתיימר להקרא "עם הספר" וראה משאת נפשו ביום חגו בקמח ולא בתורה.
ושוב קרה לסוכות מה שקרה לשבועות ומכל עשר תכנו והאסוציאציות שנתקשרו לחג זה הובלט רק הצד האחד: "באספך מגרנך ומיקבך".
ובזה – ביבול הטבע –
כל השמחה.
אך יש להעמיד את התלמידים על קושיה גדולה לגבי כל התפישה הזו: לא מצינו –
כמעט בלי יוצא מן הכלל – שתצווה התורה על הבודד או על החברה במצוות עשה על עשיות טבעיות, שהאדם באשר הוא אדם יעשה אותן גם בלי ציווי,
כי בהן חייו.
אלא כל מצווה הצמודה לעשייה יום–יומית אינה אלא בריסון האדם בעשיותיו הטבעיות בזיכוכו. לא ציוותה התורה על האדם בישראל לעבוד,
אלא שמה קץ וגבול לעבודתו וקבעה לו ימים בהם ייפסק המעגל הטבעי של עבודה ומלאכה.
כמו כן לא ציוותה עליו במצוות עשה לאכול, אלא שמה רסן – הגבלה לאכילתו וקבעה את האיסור לאכילה, כי לבן נח וכן לבן ישראל. וכי תצווה על האדם לשמוח בשעת שמחה?
וכי לא ישמח האדם בראותו פרי עמלו,
קצירו ובצירו, אסמיו מלאים מזון אל זן,
יקבו שוקק, – מצווה זו ושל "ושמחת בחגך" לשם מה היא באה?
ואך יש לעמוד על כך איך "סמלי החג" באים ללמדנו כוונה אחרת מזו שרצויה כל כך לממלאי החג תוכן חדש "עברי מקורי"! לשם זה הובאו בשאלה ג'
טעמי החג לפי דעות שונות ויש להעמיד דעות אלה מול אותם פירושים הניתנים (כדלעיל)
היום לחג.
ואולי – בקבוצה של לומדים מבינים –
יש עוד להוסיף דבר בעל עקדת יצחק המנסה לתת טעם –
מתוך תפישתו הכללית של החג – גם לפרטי מצוותיה.
והנה קטע מתוך דבריו:
ר'
יצחק עראמה –
עקדת יצחק פ'
אמור:
והנה להיות זאת הכוונה (שיעברו מתיהם לחסות בצל ה')
המיוחדת בזה החג,
באו הסימנים והרשמים בו באופן שלא תוכל להתעלם. ראשונה בשם החג הזה גדרו חג הסוכות,
אשר בו יעזבו האנשים כל עניני הכסף – אשר לכסף –
לכסף,
ואשר לזהב –
לזהב,
סחורות ורוב תבואות וכל דבר שנקרא נכסים,
ויוצאים אל סוכה קטנה, אשר אין בה רק ארוחת יום ביומו,
ועל הרוב מטה ושולחן וכסא ומנורה –
שהיא התעוררות נפלאה,
שלא יתעסק באדם להרבות מאלו הבניינים כי די בהכרחי לבד כל ימי היותו בפרוזדור הזה,
שהוא דירת עראי.
(שיעור הסוכה) שהיא שבעה טפחים באורך ושבעה ברוחב ועשר בגובה. כי זה מה שיורה תחילה על חיי הסיפוק והצימצום,
כלומר:
צמצם עצמך בתוך ההכרחי ואל תבקש גדולות,
כי אם תרגיל עצמך בכך,
לא יחסר לך כלום, ואם תתיר לך היתרונות –
לא יספיק לך כל—
והענין השני (שהסוכה)
צריכה להיות תחת השמים, ולא יהיה סכך אחד מבדיל,
כלומר:
הבט מה למעלה ממך –
השמים ושמי השמים וכל צבאם,
וראה מי ברא אלה, וקבל עול מלכות שלימה, וכמו שאמר: (אבות א) "ויהי מורא שמים עליכם".
ואל יפסיק בינך לבינו יתברך דבר בליעל מן הדיעות הנפסדות והתאוות המשולחות, כי זה מה שיתקן כל המעשים. וכמו שנאמר: (שם ב') "וכל מעשיך יהיו לשם שמים…")
רק אחרי גמר העיסוק בשאלה ג יש לחזור לשאלה ב העוסקת במילה "אך".
ויש לעמוד כאן על שתי הוראות של מילת "אך",
זו ההוראה ההלכתית של "אכין ורקין" מעוטין,
וזו הרגילה בשפתנו המודרנית (וגם בתנ"ך)
של ניגוד! ואז יוקל ללומדים לענות לשאלה ב1.
יעיין המורה גם בגליון כי–תשא תש"ה שאלה ב3
וביחוד גליון כי–תשא תש"ה שאלה ד ו יוברר לו עניננו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה השמונה עשרה [תשי"ט]
אמור
פרק כג
א.
שאלה כללית
השווה בין הפסוקים הבאים שבפרקנו:
ויקרא
פרק
כג
פסוק
ז:
…
בַּיּוֹם
הָרִאשׁוֹן
מִקְרָא
קֹדֶשׁ
יִהְיֶה
לָכֶם
כָּל
מְלֶאכֶת
עֲבֹדָה
לֹא
תַעֲשׂוּ:
ויקרא
פרק
כג
פסוק
ח:
…
בַּיּוֹם
הַשְּׁבִיעִי
מִקְרָא
קֹדֶשׁ
כָּל
מְלֶאכֶת
עֲבֹדָה
לֹא
תַעֲשׂוּ:
ויקרא
פרק
כג
פסוק
כא:
…
מִקְרָא
קֹדֶשׁ
יִהְיֶה
לָכֶם
כָּל
מְלֶאכֶת
עֲבֹדָה
לֹא
תַעֲשׂוּ…
ויקרא
פרק
כג
פסוק
כה:
…
כָּל
מְלֶאכֶת
עֲבֹדָה
לֹא
תַעֲשׂוּ…
ויקרא
פרק
כג
פסוק
כח:
...
וְכָל
מְלָאכָה
לֹא
תַעֲשׂוּ
בְּעֶצֶם
הַיּוֹם
הַזֶּה
כִּי
יוֹם
כִּפֻּרִים
הוּא…
ויקרא
פרק
כג
פסוק
לה:
…
כָּל
מְלֶאכֶת
עֲבֹדָה
לֹא
תַעֲשׂוּ:
ויקרא
פרק
כג
פסוק
לו:
…
בַּיּוֹם
הַשְּׁמִינִי
מִקְרָא
קֹדֶשׁ
כָּל
מְלֶאכֶת
עֲבֹדָה
לֹא
תַעֲשׂוּ:
1. מהי סיבת השינוי הזה?
2.
עבור על שמות פרק יב וציין בעזרת איזה פסוק שבפרק ההוא תוכל לנמק את תשובתך לשאלה 1.
ב.
יום הכפורים:
ויקרא
פרק
כג
פסוק
כז:
אך
בעשור
לחדש
השביעי
הזה
יום
הכפורים
הוא…
סדר
עולם
רבה
פרק
ו:
משה ירד בעשירי בתשרי (=מן ההר) ובישרם (בישר לישראל) שנתרצה לפני המקום,
שנאמר:
(שמות לד) "וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו". לפיכך נתקיים יום חוק וזיכרון לדורות, שנאמר (ויקרא טז): "והיתה זאת לכם לחוקת עולם".
(עיין עגנון: ימים נוראים עמ'
רנ"ו *)*)
)
הסבר היאך יוצא מתוך הכתובים שביום עשירי לתשרי ירד משה מן ההר?
ג.
פרק כג, כז:
אַךְ
בֶּעָשׂוֹר
לַחֹדֶשׁ
הַשְּׁבִיעִי
הַזֶּה
יוֹם
הַכִּפֻּרִים
הוּא
מִקְרָא
קֹדֶשׁ
יִהְיֶה
לָכֶם
וְעִנִּיתֶם
אֶת
נַפְשֹׁתֵיכֶם…
מסכת
שבועות
דף
יג
ע"א:
"אך
בעשור" –
יכול יהא יוה"כ מכפר על שבים ועל שאינן שבים (בתשובה).
ת"ל:
"אך"
– חילק.
רש"י
ד"ה
אך:
כל אכי"ן ורקי"ן בתורה –
מיעוטים.
מכפר הוא לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים.
רשב"ם
ויקרא
פרק
כג
פסוק
כז:
אך
בעשור
וגו'. בשאר ימים טובים הותרה מלאכת אוכל נפש ונאסרה מלאכת עבודה. אבל יוה"כ שהוא יום עינוי כל מלאכה אסורה כשבת.
אבן
עזרא
ויקרא
פרק
כג
פסוק
כז:
וטעם
אך
בעשור,
בעבור שיום מקרא קדש יום שמחה וכן כתוב בספר עזרא לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים.
1.
הסבר נגד איזו תפישה של יום כיפורים פונים חז"ל בדבריהם לפסוקנו?
2. כמה פירושים שונים נאמרים בארבעת הפירושים הנ"ל לפסוקנו ומה ההבדל ביניהם?
3.
עיין בגיליון אמור תשי"ח שאלה ב בפירושי רש"י,
ראב"ע,
רשב"ם לפסוק לט שבפרשתנו: "אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי":
[אמור]
תשי"ח:
שאלה ב. ויקרא פרק כג פסוק לט:
אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי…
רש"י ויקרא פרק כג פסוק לט: אך בחמשה עשר יום תחגו,
קרבן שלמים לחגיגה.
יכול תדחה את השבת? ת"ל "אך"
הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה.
אבן
עזרא
ויקרא
פרק
כג
פסוק
לט:
וטעם
אך, בעבור שהזכיר בפרשה שהיא קודם זאת עינוי הנפש –
אסר להתענות בחג הסוכות, כי בו כתובות:
"ושמחת",
"ושמחתם",
"והיית אך שמח".
רשב"ם
ויקרא
פרק
כג
פסוק
לט:
אך
בחמשה
עשר
יום
לחדש
השביעי:
אע"פ שראש השנה ויום הכיפורים באים לזכרון ולכפרה, אבל סוכות בא לשמחה ולהודאה על שמילא בתיהם כל טוב בימי אסיפה.
האם הפרשנים האלה עקביים הם ומתאימים פירושיהם למילה "אך"שם עם פירושיהם ל"אך"
של פסוקנו, או הולכים הם פה ושם בדרכיםשונות?
4. מה ההבדל בין ראב"ע לרשב"ם לפסוקנו?
ד.
פרק כג, כז:
אַךְ
בֶּעָשׂוֹר
לַחֹדֶשׁ
הַשְּׁבִיעִי
הַזֶּה
יוֹם
הַכִּפֻּרִים
הוּא
מִקְרָא
קֹדֶשׁ
יִהְיֶה
לָכֶם
וְעִנִּיתֶם
אֶת
נַפְשֹׁתֵיכֶם…
רמב"ן
ויקרא
פרק
כג
פסוק
כז:
אך
בעשור
לחדש, כל אכי"ן ורקי"ן שבתורה מעוטין,
מכפר הוא על השבים ואינו מכפר על שאינן שבים,
לשון רש"י מדברי רבותינו (שבועות יג ע"א).
ואם כן –
יהיה טעם הכתוב כי באחד לחודש יהיה לכם, לכולכם,
יום זיכרון תרועה,
שתהיו כולכם נדונין לפניו, אך יהיה למקצתכם בעשור לחדש הזה יום הכפורים. והנה הוא כטעם "בלבד",
וכן:
"שא נא חטאתי אך הפעם"
(שמות י, יז),
וכן:
"הרק אך במשה"
(במדבר יב, ב),
הבלבד במשה דבר ה', וכן:
"אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי… תחוגו את חג ה' שבעת ימים" (פסוק לט), יאמר בלבד בחמשה עשר תחוגו את חג ה' שבעת ימים, לא רצופים, שאין חגיגה דוחה שבת; ובדרך הזה תפרשנו בכל המצוות כפי קבלת רבותינו, וכמוהו "אך טרף טרף"
(בראשית מד, כח),
– שלא נעשה בו עניין אחר לבד הטרף,
וכן "כי היו בני ישראל ובני יהודה אך עושים הרע בעיני מנעורותיהם כי בני ישראל אך מכעיסים אותי"
(ירמיה לב ל),
שלא יעשו דבר אחר.
ועל דרך הפשט,
"אך"
טעמו -"אכן",
לאמת העניין, "אכן נודע הדבר"
(שמות יב, יד),
"אכן כאדם תמותון"
(תהלים פב, ז),
אכן בעשור לחודש יום הכפורים הוא –
הבטחה באמיתת העניין,
יאמר:
באחד לחודש יום הדין, אמנם בעשור לחודש יום כפורים,
על כן תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו.
וכן "אך עצמי ובשרי אתה" (בראשית כט, יד),
"אך מלך ישראל הוא" (מ"א כב, לב),
"אך טוב לישראל אלקים לברי לבב" (תהלים עג, א),
וכן פירוש "אך את שבתותי תשמורו" (שמות לא, יב),
– הנה ציוויתי אתכם במלאכת המשכן אכן את שבתותי תשמרו לעולם, וכן כולם יתפרשו לך בדרך הזה אם תשכיל בהם.
1.
בפירושו הראשון (עד "שלא יעשו דבר אחר") הולך הרמב"ן כרש"י בעקבות רבותינו – במה שונה הוא בכל זאת מדרכו של רש"י כאן?
2.
השווה את פירושו "ועל דרך הפשט"
לפירושו שמות לא,
יג.
ד"ה אך את שבתותי תשמורו,
החל מן "ועל דרך הפשט".
רמב"ן
שמות
פרק
לא
פסוק
יג:
אך
את
שבתותי
תשמורו,
אף על פי שתהיו רדופין בזריזות המלאכה אל תדחה שבת מפניה,
כל אכי"ן ורקי"ן מיעוטין,
למעט שבת ממלאכת המשכן,
לשון רש"י,
ולא נתכוון אצלי,
כי לפי מדרש רבותינו באכי"ן ורקי"ן ימעט בשמירת השבת,
כי המיעוטים אצלם בכל מקום ימעטו בדבר המצווה בו,
ואם תדרוש המיעוט בעניין מלאכת המשכן יהיה מותר לעשותה בשבת,
אבל המיעוט הזה למילה או לפקוח נפש וכיוצא בהן שהן דוחין את השבת,
וכך אמרו במסכת יומא (ירושלמי פ"ח ה"ה)
ומנין שספק נפשות דוחה שבת,
רבי אבהו אמר רבי יוחנן אך את שבתותי תשמורו,
מיעוט,
ומלאכת המשכן שאינה דוחה שבת,
מפני שהזהיר בה בכאן,
ועל דרך הפשט הוא כן יאמר תעשו מלאכת אהל מועד אבל שבתותי תשמורו לעולם,
ובתורת כהנים (ויקרא יא ל)
יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת,
תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה',
וטעם שבתותי,
בעבור כי שבתות השנה רבים.
המסכימים דבריו כאן עם דבריו שם, או הולך הוא במקומנו בדרך אחרת?
3.
המסכים הרמב"ן בפירושו על דרך הפשט עם אחד מן הפשטנים הראב"ע או הרשב"ם שהובאו בשאלה ג?
ה.
פרק כג, כז:…
ועניתם
את
נפשותיכם…
אבן
עזרא
ויקרא
פרק
כג
פסוק
כז:
ועניתם,
פרשתיו.
(וכוונתו ל–טז,
כט):
אבן
עזרא
ויקרא
פרק
טז
פסוק
כט:
בחדש
השביעי
בעשור
לחדש
תענו
את
נפשותיכם,
אחר שהכתוב אומר (ישעיהו נה, ב)
"ותתענג בדשן נפשכם"
– ידענו כי העינוי הפך התענוג והוא הצום.
ועוד:
(ישעיהו נח, י)
"ונפש נענה תשביע"
שטעמו כמו "ותפק לרעב נפשך"
(שם),
כי דרך דברי הנביאים להכפיל.
ואחר שיש לנו קבלה אין צורך לחפש ואין (תהלים לה, יג)
"עניתי בצום נפשי"
ראיה,
בעבור זכר צום.
והכלל:
כל "עינוי"
שימצא במקרא דבק עם "נפש"
הוא הצום.
1.
באלו דרכים מוכיח הראב"ע ש"עינוי נפש" הוא הצום? הסבר בייחוד: מה היא ההוכחה מישעיהו נ"ה,
ב?
2.
הסבר את המשפט המודגש.
3.
השווה לדבריו כאן את דבריו בשמות כא,
כד.
ד"ה עין תחת עין; ועיין גיליון
אמור תשט"ו שאלה ב:
אבן
עזרא
שמות
פרק
כא
פסוק
כד:
עין,
אמר רב סעדיה:
לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו, כי אם אדם הכה עין חברו וסרה שלישית אור עיניו, איך יתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת ומגרעת, אולי יחשיך אור עינו כולו;
ויותר קשה הכווייה והפצע והחבורה כי אם היו במקום מסוכן אולי ימות ואין הדעת סובלת.
אמר לו בן זוטא: והלא כתוב במקום אחר (ויקרא כד, כ)
"כאשר יתן מום באדם כן יינתן בו"!!
והגאון השיב לו:
יש לנו בי"ת תחת "על".
והנה טעמו כן יינתן עליו עונש.
ובן זוטא השיב לו: והלא כתוב במקום אחר (ויקרא כד, כ)
"כאשר עשה כן יעשה לו"!!
והגאון השיב: הנה שמשון אמר (שופטים טו, יא)
"כאשר עשו לי,
כן עשיתי להם"
– ושמשון לא לקח נשותיהם ונתנם לאחרים, רק גמולם השיב להם. ובן זוטא השיב:
אם היה המכה עני, מה יהיה עונשו?
והגאון השיב: אם עור יעוור עין פקח מה יעשה לו? כי העני יתכן שיעשיר וישלם,
רק העור לא יוכל לשלם לעולם. והכלל:
לא נוכל לפרש על דרך מצות התורה פירש שלם,
אם לא נסמוך על דברי חז"ל,
כי כאשר קבלנו התורה מן האבות, כן קבלנו תורה שבעל פה אין הפרש ביניהם, והנה יהיה פי'
עין תחת עין,
ראוי להיותו עינו תחת עינו אם לא יתן כפרו,
ואמר הגאון כי יש שן שהעונש שלו מעט אם יהיה המוכה נער, כי אם יכרת עוד יחליף,
והזכיר היד כי היא בעלת מלאכה והזכיר הרגל שהוא יותר קשה מהיד, כי לא יוכל אדם ללכת ברגל אחת,
ולפי דעתי כי הזכיר אלה האיברים על ההווה ברוב,
כי כאשר יכה אדם חברו,
או יכנו בעין שהוא עומד כנגדו, או בפה שעומד כנגדו וישבור שיניו, או ביד שבה ילחם, או יגן בעד פניו או ברגל בברחו מפניו:
מה המשותף לדברי הראב"ע כאן וכאן ומה השונה?
4. למה דוחה הראב"ע את ההוכחה מתהלים לה,
יג.?
ו.
פרק כג, לב:…
מערב
עד
ערב
תשבתו
שבתכם:
אבן
עזרא
ויקרא
פרק
כג
פסוק
לב:
תשבתו
שבתכם, זה יום השבת לא יקרא שבת ישראל כי אם שבת ה'.
1. מה קשה לו?
2.
הסבר את דבריו והעתיקם בסימני פיסוק.
3. מה היא חולשת פירושו, אולי תוכל ליישב קושייתו בתירוץ אחר?
*) ראה בסוף עלון ההדרכה!
עלון הדרכה להוראת פרשת שבוע
על – פי הגליונות של נחמה ליבוביץ – שנה תשי"ט
אמור – יום הכפורים
פרק כג, כו – לב
פרק המועדים חשיבותו מרובה והקשיים הקשורים בו רבים. הקדשנו גיליונות מיוחדים לכל חג,
לספירת העומר ולחג השבועות –
את הגיליונות תש"ז,
תשט"ז.
לחג הסוכות את גיליון תשי"ח.
על מקומה ותפקידה של השבת בתחילת פרקנו עיין בנאמר בגיליון אמור תשי"ד.
בגיליוננו השנה התחלנו ללמוד את הפסוקים העוסקים ביום הכיפורים.
לפני גשת המורה לשאלה א יקדים סקירה על הפרק כולו. הוא מחולק לשני חלקים, כשכל אחד מסתיים במילים: "אני ה' אלוקיכם"
(פסוק כב ;
מג ). החלק הראשון מכיל את חג הפסח ואת הסיום שלו,
היינו את חג השבועות עם מתנות עניים בשעת הקציר;
והחלק השני מכיל את מועדי הסתיו: חג הסוכות עם שני המועדים הקודמים לו,
ראש השנה ויום הכיפורים, וחג העצרת של סוכות עם דיני הישיבה בסוכה.
ר'
דוד
הופמן
מפנה
את
תשומת
לבנו
לכך
שכל
אחד
מן
החלקים
האלה
מכיל
חוֹמש
של
מצוות:
|
II. ראש השנה פסוק: |
I. קרבן פסח פסוק: |
|
יום הכיפורים כו – |
חג המצות ו – ח |
|
חג הסוכות לג – לו רישא |
העומר ט – |
|
עצרת לסוכות לו סיפא |
ספירת העומר וחג השבועות טו – כא |
|
טכסי חג הסוכות לט – |
מתנות עניים בשעת הקציר כב |
לא כל הפסקאות פותחות ב"וידבר ה' אל משה לאמר",
והעדר מילים אלה בכמה מהן מעוררות שאלות אשר עסקו המפרשים בפתרונן.
בכל אחד מן המועדים נאמר איסור מלאכה ואולם הניסוח השונה ביום הכיפורים מבשאר הימים דורש את הסברו.
– שאלה א/1.
פעמיים נאמר בפרקנו בראש פיסקה "אך"
ויש להבין את טעמו של ה"אך".
(ב"אך"
של פרק לט עסקנו באריכות בפרק לט.)
יש להבדיל בפירושי אכי"ן אם נפרשו כמעמיד את שבא אחריו בניגוד למה שבא לפניו ואז אין אנו דורשים אותו על פי המידה השנייה של ל"ב מידות, הנקראת מיעוט. או שאנו דורשים את ה"אך"
(לא כמנגד כי אם) כממעט את אשר בא אחריו ואז הננו משתמשים באותה מידה שנייה מ–ל"ב מידות דרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי:
ממיעוט כיצד? המיעוט ג' לשונות:
"אך";
"רק";
"מן".
ואף הוא מביא כדוגמא ל-"אך"
הממעט את פסוקנו:
"אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי".
אילו נאמר: "בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" הייתי אומר: לכפר על השבים ועל שאינם שבים.
כשהוא אומר: "אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" – מיעוט הכפרה, מלמד שאינו מכפר אלא על השבים.
על הבדל זה בין "אך"
מְנַגֵד ובין "אך"
המצמצם את שבא אחריו העמידנו הרמב"ן בשמות פרק לא פסוק יג. (ועיין גיליון כי תשא תש"ה א /
4, ד.
)
לשאלה ד יש להוסיף:
ראב"ע בויכוחו עם הקראים אינו הולך רק בדרך זו שהרבו אחרים,
ר'
סעדיה גאון ,
ללכת בה –
להוכיח לקראים שההלכה נובעת מן הפסוק ממש – אלא בדרך של קבלת סמכותה של התורה שבעל–פה;
גם אם אינה נרמזת כלל בפסוק. והוא קובע דבריו אלה בספרו:
"יסוד מורא" פרק שישי:
יש מצוות מבוארות בתורה ויש מצוות שלא ידענו פירושם באמת, רק מפי הקדושים המעתיקים שקבלו בן מאביו ותלמיד מרבו.
ולולא הקבלה יוכל אדם לפרש אותם פירוש אחר. ויש מצוות שקבלנו מהם ואין זכר להם בתורה. וכלל אומר לך:
לולא אנשי כנסת הגדולה ואנשי המשנה והתלמוד,
כבר אבדה תורת אלוקינו ונשכחה זכרה חס–ושלום.
כי אלה העמידו כל דבר על בוריו,
ובארו לנו המצוות באר היטב וכל המשפטים כאשר קבלום,
ויש שימצאו עדות ברורה מן התורה, ויש דרך דרש,
ויש דרך אסמכתא בעלמא. ומי שיש לו לב יוכל להכיר מתי אומרים דרש ומתי אומרים פשט.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ שנת התשעה עשרה [תש"ך]
אמור חג הסוכות
פרק כג, לג – מד
א.
שאלה כללית:
עקדת
יצחק
שער
ששים
ושבעה
(אמור)
מבואר כי חג הפסח הנה בא על זיכרון השעבוד והעבודה הקשה שעובד בם במצרים; ולזה היה ראוי שיהיה להם חג של מנוחה ושל מרגוע זכר להוצאתם וחופשיותם,
ולזה נאמר בפסח (דברים טז, ז):
"ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו ופנית בבקר והלכת לאהליך", על דרך שאמר במעמד הר–סיני (דברים ה, כז):
"שובו לכם לאהליכם",
והכוונה ששלח אותם להנאת עצמם מהבוקר ההוא והלאה תמורת העוני והשעבוד הקודם. אמנם חגיגת הסוכות הוא בהפך,
כי הוא בא אחר שמחת הקציר וחדוות האסיף אשר הם שמחים בהם, וציווה שיעשו חג ה' שבעת ימים שבהם יזכרו וישובו אל ה'
לבל יבעטו בטובה,
כי זאת היא הכוונה בצאתם מדירת קבע,
אשר חשבו להם,
לבוא לחסות תחת כנפיו ית'…
כי אז יאות שתהא החגיגה כולה לה'
בהפריד דעתם וחפצם מהטובות הזמניות ההנה ומתשוקתם ותת לבם ודעתם להודות,
להלל ולשבח למשפיע כל הטובות האלה. ויהי השפע ההוא בעיניהם כנוטל פרס מרבו להשלים לחם חוקו, כדי שילך לעבוד עבודתו.
מהו הרמז הלשוני בפרקנו (ואף בבמדבר כח ובדברים טז,
א – יז)
שעליו בנויה הבחנה זו בין מגמת חג הפסח למגמת חג הסוכות?
ב.
בטעם מצוות נטילת לולב
מצווה רפ"ה,
משורשי המצוה: כבר כתבתי לך בני כמה פעמים במה שקדם, שהאדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד, ורעיוניו וכל עשתונותיו נתפשות אחרי פועל ידיו,
אם טוב ואם רע, ועל כן כי רצה המקום לזכות את עמו ישראל אשר בחר,
הרבה להם מצוות,
להיות נפשם מתפעלת בהם לטובה תמיד כל היום. ומכלל המצוות שציוונו להתפיש מחשבתנו בעבודתו בטהרה היא מצות התפילין, להיותם מונחים כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל,
והם הלב והמוח,
ומתוך פעלו זה תמיד, ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור וייזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק. וכמו כן מצות הלולב, עם שלושת מיניו,
מזה השורש היא,
לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף,
וציווה הא–ל לעמו לעשות לפניו חג באותו העת,
לזכותם,
להיות עיקר השמחה לשמו. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלוקים בעת ההיא,
ציוונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו, כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו. והיה מרצונו להיות המזכיר –
מין המשמח, כמו שהעת –
עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו,
וידוע מצד הטבע,
כי ארבעה המינים כולם משמחי לב רואיהם.
ועוד יש בארבעה מינים אלו עניין אחר,
שהם דומים לאיברים היקרים שבאדם:
שהאתרוג דומה ללב,
שהוא משכן השכל,
לרמז שיעבוד בוראו בשכלו; והלולב דומה לשדרה,
שהיא העיקר שבאדם,
לרמז שיישר כל גופו לעבודתו,
ברוך הוא; וההדס דומה לעיניים,
לרמז שלא יתור אחרי עיניו ביום שמחת לבו; והערבה דומה לשפתיים,
שבהן יגמור האדם כל מעשהו בדיבור, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוון דבריו ויירא מהשם אף בעת השמחה.
1.
הסבר את המילים המסומנים – המודגשים!
2. מה הבדל העקרוני בין דרכו בנתינת הטעם הראשון לבין דרכו בנתינת הטעם שני?
ג.
פרי עץ הדר
רש"י
(על
פי
ספרא) ויקרא
פרק
כג
פסוק
מ:
פרי
עץ
הדר: (סוכה לד) עץ שטעם עצו ופריו שווה.
הדר:
הדר באילנו משנה לשנה, וזהו אתרוג.
בעל
שם
עולם
על
ספר
ויקרא: פרק
כג
פסוק
מ: פרי
עץ
הדר:
מקשה על דברי חז"ל אלה המובאים ברש"י:
יפלא מאד איך חכמים הוציאו המקרא מידי פשוטו והם בעצמם כללו כלל: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"?
ומה שאמרו: "הדר"
– הדר באילנו, יפלא יותר, כי המקרא יוצא עוד יותר מידי פשוטו.
ועוד פלא כי הדברים סותרים,
כי הנה חז"ל עצמם אמרו "הדר בעינן" – אם כן "הדר"
לשון הידור כפשוטו?
ועל כל אלה יפלא עוד יותר הפלא ופלא: איך חכמים הוציאו ההלכה ש"פרי עץ הדר"
– זה אתרוג, על ידי ראיות כאלה שהם נגד הפשט ונגד משפט הלשון וחוקו?
בעל "שם עולם" מיישב קושייתו על ידי דברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות לסדר זרעים:
אלו הראיות לא הביאום מפני שנשתבש עליהם העניין עד שנודע להם מהראיות האלה.
אבל ראינו בלא ספק מיהושע עד עתה שאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה ואין בו מחלוקת אבל חקרו על רמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל וכן היא ראיתם על ההדס וכו' שכבר נתברר לנו שאלו הפירושים המקובלים מפי משה ויש להם רמזים במקרא. עכ"ל.
א"כ אתי שפיר,
לעולם חכמים לא הוציאו כלל המקרא, כי אם גם לדעתם פשט פרי עץ – פרי של עץ כפשוטו. וגם הדר כפשוטו – לשון הידור, כמו שהם אמרו בעצמם הידור בעינן, וההלכה בודאי לא הוציאו ע"י הראיות האלה כי אם קבלה ומסורת היה בידם מפי משה ש"פרי עץ הדר"
הוא אתרוג. וכך ראו בלי ספק מיהושע עד עתה שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה; ולא הביאו ראיות האלה אלא למצוא רמז בכתוב לזה הפירוש המקובל.
וכן כתב הראב"ע:
ודרשו בו 'הדר באילנו' בדרך אסמכתא עכ"ל.
וכ"כ הרמב"ן והן אסמכתאות שעשו רבותינו לקבלתם עכ"ל.
פרק
כד
פסוק
כ: עין
תחת
עין: מפי השמועה למדו שזה שנאמר "תחת"
לשלם ממון הוא.
… והכלל,
לא נוכל פרש על דרך מצוות התורה פירוש שלם אם לא נסמוך על דברי חז"ל,
כי כאשר קבלנו התורה מן האבות, כן קבלנו תורה שבע"פ,
אין הפרש ביניהם.
עד כאן דבריו (דברי רס"ג)
היקרים והלימודיים. והראיות שהביאו בש"ס ושהביא הרמב"ם בהקדמת סדר זרעים לעניין אתרוג וז"ל:
אלו הראיות לא הביאום מפני שנשתבש עליהם העניין עד שנודע להם בהראיות האלה.
שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת שנפלה בזמן מן הזמנים,
מימות משה ועד רב אשי,
בין החכמים שיאמר אחד: המוציא עין חברו – יוציאו את עינו,
שנאמר (דברים יט, כא):
"עין בעין", ויאמר השני: אינו אלא כופר בלבד ולא מצאנו גם כן מחלוקת במה שאמר הכתוב: "פרי עץ הדר",
עד שיאמר אחד שהוא אתרוג,
ויאמר אחר שהוא חבושים או רימונים או זולתו. ולא מצאנו גם כן מחלוקת ב"עץ עבות" שהוא הדס…
אבל אף על פי שהם מקובלים ואין מחלוקת בהם – הרי היא מחכמת התורה הנתונה לנו, שנוכל להוציא ממנה אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות והרמזים המצויים במקרא.
וכשתראה אותם בתלמוד מעיינים וחולקין זה על זה במערכת העיון ומביאים ראיות על אחד מאלו הפירושים והדומה להם, כגון מה שאמרו במאמר הכתוב "פרי עץ הדר":
אולי יהיה רימונים או חבושים או זולתם?
עד שהביאו ראיה עליו ממה שנאמר: "פרי עץ הדר"
ואמרו (סוכה לה, ע"א):
"עץ שטעם עצו ופריו שווה";
ואמר אחר: "הדר באילנו משנה לשנה"; ואמר אחר: "פרי הדר על כל מים"
– אלו הראיות לא הביאום מפני שנשתבש עליהם העניין עד שנודע להם מהראיות האלה,
אבל ראינו בלא ספק מיהושע עד עתה שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב בכל שנה, ואין בו מחלוקת,
אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב לזה הפירוש המקובל,
וכן היא ראייתם על ההדס.
1.
הסבר מה הן שלוש הקושיות שמקשה בעל שם עולם על דברי חכמינו המובאים ברש"י?
2. במה הם דברי חז"ל המובאים ברש"י "נגד משפט הלשון וחוקיו"?
3.
כיצד מתיישבות קושיות בעל שם עולם ע"י דברי הרמב"ם הנ"ל?
4. במה דומה עניין "עין תחת עין"
(בפרשתנו כד, יט–כא)
לעניין פרי עץ הדר?
5.
עיין בגליון אמור תש"ה ותשט"ו.
במה שונות הדרכים המובאות שם להוכחת עין תחת עין – ממון,
מן הדרך המובאת בספרא להוכחת "פרי עץ הדר"
– אתרוג?
6.
איזו מכל דרכים המובאים בגליון אמור תש"ה דומה לדרך הרמב"ם בעניין "פרי עץ הדר"
– אתרוג?
ד.
פרק כג, מ:
ולקחתם
לכם
ביום
הראשון
פרי
עץ
הדר
כפת
תמרים
וענף
עץ
עבת
וערבי
נחל…
אבן
עזרא
ויקרא
פרק
כג
פסוק
מ:
ולקחתם
לכם: אנחנו נאמין בדברי המעתיקים כי לא יכחישו הכתוב, אף על פי שמצאנו (שמות יב, ג):"ויקחו להם איש שה לבית אבות".
גם הם העתיקו כי "פרי עץ הדר"
הוא אתרוג. ובאמת כי אין פרי עץ יותר הדר ממנו. ודרשו בו (ספרא קצו): "הדר באילנו משנה לחברתה" בדרך אסמכתא, כאשר פירשתי בפסוק (שמות כא, ח)
"לעם נכרי".
1. מי הם המעתיקים?
2. במה רואה הוא שפסוק שמות יב, ג עלול לכאורה להכחיש פירושו של המעתיקים?
3. נגד איזו דעה נלחם הוא בפרושו למילת "ולקחתם"?
4. למה עליו להדגיש כי זהות "פרי עץ הדר"
עם אתרוג קבלנו מפי "המעתיקים"?
ה.
שאלות ברש"י:
רש"י
ויקרא
פרק
כג
פסוק
לה:
מקרא
קדש, קדשהו בכסות נקיה ובתפלה, ובשאר ימים טובים במאכל ובמשתה ובכסות נקיה ובתפלה.
לדברי
ר' אברהם
ברלינר
בהוצאת
רש"י
"זכור לאברהם" שייכים דברי רש"י אלה לפסוק כז, ומקומו לפני פירושו לד"ה "והאבדתי".
1. מה הצדקת הגהה זו?
2. למה לא פירש רש"י "מקרא קודש" בפסוקים הקודמים (ג;
ד;
ז;
ח;
כא;
כד)?
עלון הדרכה להוראת פרשת שבוע
על – פי הגליונות של נחמה ליבוביץ שנה תש"ך
אמור סכות
כ"ג,
לג–
מד
גיליון זה הוא המשכו של גיליון אמור תשי"ח,
שניהם מנסים לקרב את הלומד למשמעותו אמיתית של חג הסוכות.
למורה – בייחוד בכיתות תיכוניות או בחברות – נוער – וכן בין לומדים מבוגרים,
ניתנת כאן הזדמנות לעמוד על משמעותם של שלושת הרגלים בתורה ועל הנסיונות לסילופם בזמן הזה.
רבים ניסו –
כדי להיפטר מסבל הירושה "הדתית"
שחגינו עמוסים בו,
וכדי להציל בכל זאת את החג גם להם ולילדיהם – לראות בהם "חגי טבע" ו"חגי חקלאות" דוגמת חגי הקציר והבציר של אומות העולם,
למן תקופת האלילות ועד ימינו.
אמנם נכון הוא שנקבע בתורה חג הפסח זכר לראשית הקציר (ומצווה להניף בו את ראשית קצירנו תנופה לה') וכן מצינו בשבועות שהוא סיום קצירנו (ומצווה להביא בו "מנחה חדשה", כלומר מנחה הבאה מן היבול החדש). אך הן ידוע לנו –
וכמה מודגש הדבר בתורה –
שחג הפסח הוא תחילת שחרורנו וחג השבועות – חג מתן תורתנו – אינו אלא סיומו אף שדבר זה, לא נכתב במפורש בתורה. (ועיין גיליון אמור תש"ט ב ,
ובייחוד גיליון אמור תש"ז ג).
אך מה קרה לחג השבועות בזמן הזה?
הובלט אופיו "הטבעי"
של חג הקציר וטושטשה ואפילו בחלקו הגדול נשכחה והושכחה דמותו של "זמן מתן תורתנו".
והרי משכיחים אלה הנם כמחזירי עולם חסד יבנה לתוהו ובוהו שלפני ערכי הרוח והתרבות, כמשליטי טבע וחומר מעל לרוח ולתורה ולריסון,
"מה עלוב ונקלה זה המראה"
שדור אחרון של מי שמתיימר להיקרא "עם הספר" יראה משאת נפשו ביום חגו בקמח ולא בתורה.
ושוב קרה לסוכות מה שקרה לשבועות ומכל עושר תכנו והאסוציאציות המרובות שנתקשרו לחג זה הובלט רק הצד האחד:
"באספך מגורנך ומיקבך"(דברים טז, יג).
ובזה – ביבול הטבע –
כל השמחה.
אך יש להעמיד את התלמידים על קושיה גדולה לגבי כל התפישה הזו: לא מצינו –
כמעט בלי יוצא מן הכלל – שתצווה התורה על בודד או על חברה במצוות עשה על עשיות טבעיות, שהאדם באשר הוא אדם יעשה אותן גם בלי ציווי,
כי בהן חייו.
אלא כל מצווה הצמודה לעשייה יום–יומית אינה אלא בריסון האדם בעשיותיו הטבעיות,
בזיכוכו.
לא ציוותה התורה על האדם ולא על האדם בישראל לעבוד, אלא שמה קץ וגבול לעבודתו וקבעה לו ימים בהם ייפסק המעגל הטבעי של עבודה ומלאכה.
כמו–כן לא ציוותה עליו במצוות עשה לאכול,
אלא שמה רסן – הגבלה לאכילתו וקבעה את האיסור לאכילה, כן לבן נח וכן לבן ישראל. וכי תצווה על האדם לשמוח בשעת שמחה?
וכי למה לא ישמח האדם בראותו פרי עמלו, קצירו ובצירו, אסמיו מלאים מזן אל זן,
ויקבו שוקק?! – מצווה זו של "ושמחת בחגך"(דברים טז, יד)
לשם מה היא באה?
דברי בעל עקדת יצחק על כוונתו של החג כמרסן את השמחה,
כמפנה אותה לאפיק נכון, כהופך הלך רוח של גאווה האהוב לאדם בהצלחת עבודתו להלך רוח של ענווה,
הכרת טובה וידיעת גבולותיו.
יש להשוות דברי בעל העקדה כאן לדברי הרשב"ם וספר החינוך בטעם מצוות ישיבה בסוכה שהובאו בגיליון אמור תשי"ח.
ואולי – בקבוצה של לומדים מבינים –
יש עוד להוסיף דבר בעל עקידת יצחק המנסה לתת טעם –
מתוך תפישתו הכללית של החג – גם לפרטי מצוותיה.
והנה קטע מתוך דבריו:
ר'
יצחק
עראמה
– עקידת
יצחק
פרשת
אמור:
והנה לראות זאת הכוונה (שיעברו מבתיהם לחסות בצל ה')
המיוחדת בזה החג,
באו הסימנים והרשמים בו באופן שלא תוכל להתעלם. ראשונה בשם החג הזה גדרו חג הסוכות,
אשר בו יעזבו האנשים כל ענייני הכסף!
אשר לכסף –
לכסף,
ואשר לזהב –
לזהב,
סחורות ורוב תבואות וכל דבר שנקרא נכסים,
ויוצאים אל סוכה קטנה, אשר אין בה רק ארוחת יום ביומו,
ועל הרוב מטה ושולחן וכסא ומנורה –
שהיא התעוררות נפלאה,
שלא יתעסק האדם בפרוזדור הזה,
שהוא דירת עראי.
(שיעור הסוכה) שהיא שבעה טפחים באורך ושבעה ברוחב ועשר בגובה, כי זה מה שיורה תחילה על חיי הסיפוק והצמצום,
כלומר:
צמצם עצמך בתוך ההכרחי ואל תבקש גדולות,
כי אם תרגיל עצמך בכך,
לא יחסר לך כלום, ואם תתיר לך היתרונות –
לא יספיק לך כל –
– –
והעניין השני (שהסוכה)
צריכה להיות תחת השמים, ולא יהיה סכך אחר מבדיל (סכה ט ע"ב),
כלומר:
הבט מה למעלה ממך –
השמים ושמי השמים וכל צבאם,
וראה מי ברא אלה, וקבל עול מלכות שלימה, וכמו שאמר: (אבות א) "ויהי מורא שמים עליכם".
ואל יפסיק בינך לבינו יתברך דבר בליעל מן הדעות הנפסדות והתאוות המשולחות, כי זה מה שיתקן כל המעשים. וכמו שנאמר: (שם ב) "וכל מעשיך יהיו לשם שמים – – – ").
בכוון זה הולך גם בעל ספר החינוך בתתו טעם לסמלי החג,
לארבעת המינים.
השאלות ג ו–
ד עוסקות בעניין אחר ומכוונות בעיקר ללומד במקדם.
יש לברר בשאלה ג את המושג אסמכתא ולהבחין בתורה שבע"פ בין מה שהוסק מן הפסוק ובין מה שנסמל עליו. ובל יטעו תלמידינו לחשוב שמדרש שאינו עולה בקנה אחד עם פשוטו של המקרא ועם כללי הדקדוק – נחשב בעיני חכמינו כפשט מחוסר הבנת חכמינו את השפה ואת דקדוקה!
לשאלה ד נביא את דברי
הראב"ע
אשר אליהם ירמוז, הכתובים בפירושו הקצר לספר שמות,
פירוש אשר לא נדפס בהוצאות הרגילות של חומשינו ונדפס רק בהוצאות מיוחדות, כגון:
בהוצאת ראב"ע לשמות של י. פליישר,
ובחומש מחוקקי יהודה (פיעטרקוב 1910 ), ואלה
דבריו
שם
פרק
כא
פסוק
ח
לעם
נכרי
לא
ימשול
מכרה:
… ויאמר המתרגם ארמית,
כי לעם נכרי – לאיש נכרי (ת"א:
לגבר אוחרון, וכן פירש רש"י ע"פ המכילתא: אינו רשאי למוכרה לאחר)…. ואני אומר כלל,
כי יש לנו בתורה מקומות ידועים ששמום חכמינו כדמות אסמכתא, והעיקר ידעוהו, כמו (במדבר כז, יא)
"וירש אותה" כי היה ידוע בהעתקה, שהאיש יירש את אשתו, ודרשו זה הפסוק להיות כמו זכר (כמו זכר לכך שהאיש יורש את אשתו,
אע"פ שפשוטו של פסוק אינו כן, עיין שם), כי כל ישראל ידע פירוש הפסוק שהוא כמשמעו ופשוטו,
כי לא ייתכן שיאמר אדם:
תנו את נחלת ראובן לשמעון והוא רוצה לומר הפך הדבר: תנו נחלת שמעון לראובן. והעד שכתוב בתחילה (שם פסוק יא)
"ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה",
והנה אין לו טעם, כי מה טעם לומר *)
(פסוק י) ונתתם את נחלתו לאחי אביו ואם אין אחים לאביו תתנו את נחלת אשתו לו?! ועוד לא היה ראוי שירש האיש את אשתו אם היו אחים לאביו. והנכון שהפסוק הוא כפשוטו והוסיפו בו טעם דבר קבלה ….
וכן "לעם נכרי" כי היה להם בקבלה שלא יוכל אדם למכור בתו פעמיים ושמו להם את הפסוק הזה לאות ולזכר ופשוטו כמשמעו.
וכן הוא: כי הישראלי ימכור עצמו לגר תושב, גם לישראלי (עיין ויקרא כה)
ויש לו משלה (רשות)
למכור בתו רק לישראלי, לא לעם נכרי,
וזהו הכתוב (כלומר,
וזהו פשוטו של פסוקנו).
ואף
הביא
(י.
פליישר)
שם
עוד
דוגמא
מדברים
כה, ו:
"והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת"
שלפי פשוטו מדובר על הבכור אשר תלד האשה שמת בעלה הראשון והוא יקרא על שם אחיו – אחי אביו (אח הייבם). ואילו לפי מדרש חז"ל נלמד מכאן שגדול האחים מייבם אותה.
ולזה אמר הראב"ע במקומנו: גם היה להם בקבלה, כי הגדול באחים הוא המייבם.
ודרשו זה הפסוק לזכר ולאסמכתא.
*) כי נאמר תחילה "ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה"
(במדבר כז, יא)
הרי שהפסו מתחיל שאם אין אחים לאביו,
ועתה אם נאמר כי "וירש אותה" היינו האיש יורש את אשתו אם כן למה נאמר "ואם אין אחים לאביו" הלא גם אם יש אחים לאביו הוא יורש את אשתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ואחת (תשכ"ב)
אמור – עומר התנופה
פרק כג פסוקים ט –
כב
א.
פרק כג, י:
כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן.
פסוק יא:
והניף את העומר לפני ה'
לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן.
ספר
החינוך
מצוות
עשה רעב:
שנקריב ביום שני של פסח,
יתר על המוסף של שאר ימי הפסח,
כבש בן שנתו לעולה, ועומר אחד של שעורים הנקרא "עומר התנופה", שנאמר:
[ויקרא כג, י – יא] "כי תבואו… והבאתם את עומר ראשית קצירכם…
והניף את העומר לפני ה'
ממחרת השבת"…
משורשי המצווה, כדי שנתבונן מתוך מעשה החסד הגדול שעושה הקדוש ברוך הוא עם בריותיו לחדש להם שנה שנה תבואה למחיה, לכן ראוי לנו שנקריב לו – ברוך הוא – ממנה, למען נזכור חסדו וטובו הגדול טרם נהנה ממנה…
…ונצטוינו בזה ביום שני של פסח ולא באחד בפסח,
כדי שלא נערב שמחה בשמחה,
כי הראשון נכון לזכור הנס הגדול שהוציאנו ברוך הוא – מעבדות לחרות ומיגון לשמחה.
עקדת
יצחק ר'
יצחק
עראמה, שער
שבעה
וששים:
… באומרו:
[ויקרא כג, י]
"אל הארץ אשר אני נותן לכם" כיוון אל מה שנאמר במקום אחר [דברים ח, ז – יא] "כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה…
ארץ חיטה ושעורה…
ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם…
ואכלת ושבעת וברכת … השמר לך פן תשכח את ה'…"
שהכוונה בכל זאת לומר, שהארץ ההיא ניתנה לסיפוק הכרחי לבד לעזור אל ההצלחה האמיתית (שהוא קניין התורה).
ואמר עכשיו כי לסימן זה בהגיע קציר השעורים לא נהנה ממנה עד שנביא ראשיתו לפני ה', כי הוא תחילת תבואותינו, ויניף הכהן את העומר לפני ה' לרצון להם, כדי שיתבוננו בה בינה, שהכל מלפניו מוכן לפנינו לעבודתו,
לא בבחינת עצמו,
כמו שחשבו הפתאים.
"ממחרת
השבת
יניפנו" –
ובא בקבלה האמיתית (מנחות דפים סה – סו)
שאינו זה שבת בראשית, והוא עניין מעולה מאד לפי הכוונה, וזה שלא נייחס שפע הטובות ההנה אל ההנהגה הטבעית אשר שבת בראשית הוא סימן אליה,
כמו שאמרו הצדוקים,
רק אל ההנהגה העליונה המיוחסת אל מועד הפסח כמו שקדם. ושיעשו עליה קרבן לאמר: (דברי הימים א',
כט,
יד)
" כי ממך הכל ומידך נתנו לך", ולהחמיר על ענין בחינה זו אמר (ויקרא כג, יד)
"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלוקיכם", כי הוא הלימוד הראוי להקדים בלי ספק.
1.
הסבר את המילים המודגשות והמסומנות בקו.
2.
כיצד מסביר בעל העקדה את מחלוקת הפרושים והצדוקים בענין "ממחרת השבת"? -(שים לב למשמעות הסמלית הניתנת בדבריו ל"שבת"
בהוראת שבת בראשית – כדברי הצדוקים, לבין "שבת"
כהוראת יום טוב ראשון של פסח –
כפירוש הניתן לו על ידי חכמי ישראל
הפרושים).
3. מה הדמיון שרואה בעל העקדה בין פסוקינו (י – יא)
לבין דברים פרק ח פסוקים ז –
יא?
4. מה טעם מצוות קציר העומר והנפתו לפי דעתו, ומה ההבדל בין טעמו לבין הטעם הניתן בספר החינוך?
5.
לאיזו ממצוות התורה דומה מצוותנו לפי דעתם?
ב.
פרק כג, יא:
ממחרת השבת יניפנו הכהן.
רש"י
ויקרא
פרק כג
פסוק יא:
ממחרת
השבת. ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר "שבת בראשית" – אי אתה יודע איזהו.
(שבת בראשית –
סתם שבת נקראת כן, על שם שהקדוש ברוך הוא שבת במעשה בראשית,ומכונה כן, כדי להבדילו מיום טוב, שאף הוא נקרא לפעמים "שבת".
[בעל תורה תמימה ויקרא כג,
טו:
אות נ].
דברי רש"י מקורם בגמרא מנחות דף סו עמוד א ששם שמונה ראיות נגד דעת הצדוקים האומרים "ממחרת השבת" – שבת בראשית).
רמב"ן
ויקרא
פרק כג
יא:
ממחרת
השבת
יניפנו
הכהן: (ומביא דברי רש"י דלעיל) ובאמת שזו גדולה שבראיות הגמרא,
כי מה טעם שיאמר הכתוב "כי תבואו אל הארץ…וקצרתם את קצירה"
תביאו את העומר ממחרת שבת בראשית, כי יש במשמע שבאיזה זמן מן השנה שנבוא לארץ ונקצור קצירה יניף הכהן העומר ממחרת השבת הראשונה שתהיה אחרי ביאתנו לארץ?
והנה אין לחג השבועות זמן שימנה ממנה.
ועוד:
על הדרך הזה לא נדע בשנים הבאות אחרי כן מתי נתחיל לספור, רק מהחל חרמש בקמה, כפי רצוננו, ואלה דברי תוהו.
אבל אם יהיה "ממחרת השבת" – יום טוב, כפי קבלת רבותינו יבוא העניין כהוגן, כי ציווה הכתוב תחילה שנעשה בחודש הראשון חג המצות שבעה ימים,
וביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון, וכל מלאכת עבודה לא נעשה,
ואחרי כן אמר,
כי כאשר נבוא אל הארץ נביא ממחרת השבת הזאת,
הנזכרת,
עומר התנופה, והיא השבת הראשונה הנזכרת כאן,
ולימד שלא ינהג העומר במדבר ובחוצה לארץ.
אבל "ממחרת השבת השביעית"
ו"שבע שבתות", לא יתכן לפרש אותם "יום טוב", אבל תרגם בו אונקלוס לשון שבוע, ואם כן יהיו שתי לשונות בפסוק אחד.
והמפרשים אמרו, כי הוא דרך צחות כמו (שופטים י, ד)
"רוכבים על שלושים עיירים ושלושים עיירים להם"…
כי בעבור שיש בכל שבעה ימים שבת אחת וחשבון הימים ממנו,
יקרא שבוע אחד – שבת אחד, והוא לשון ידוע ומורגל בדברי רבותינו, שפעמיים בשבת בית דין יושבים בעיירות (כתובות דף ב,
א).
ויתכן שיהיה כל ה"שבת"
הנזכר בפרשה –
שבוע,
ויהיה טעם "ממחרת השבת", לומר כי ביום הנפת העומר יתחיל לעשות השבוע במניינו,
אם כן יהיה היום ההוא ממחרת השבוע שעבר, כאילו אמר: יהיה יום התנופה ממחרת שבוע לימים העוברים,
וראשון לשבועות שיספור עד שישלים שבע שבתות.
ובעבור שהזכיר (פסוק ו) "ובחמישה עשר יום",
אמר שיניף את העומר ממחרת השבוע הנזכר ויספור ממנו שבע שבתות…
וטעם [פסוק טו] "תמימות תהיינה", כי השבת עם ששת הימים תקרא שבת שלימה.
ופירוש "ממחרת השבת", כמו "במחרת השבת", וכן "עד ממחרת השבת השביעית תספרו",
וכן "ביום ההוא יאכל וממחרת" (כוונתו לויקרא יט,
ו:
ביום זבחכם יאכל וממחרת"), ואמרו כי לא יבוא בי"ת במילת "מחר"
ו"מחרת",
(שמות יח, יג)
"ויהיה ממחרת וישב משה לשפוט את העם",
(שמות ט, ו)
"ויעש ה' את הדבר הזה ממחרת", וכן כולם.
1. מהי ההוכחה שאין לפרש "ממחרת השבת" – כמשמעו על שבת ממש?
2. מה ההבדל בין שני פירושי רמב"ן ל"ממחרת השבת", ולמה לא הסתפק בראשון שהוא זהה עם פירוש רבותינו שהביאו רש"י?
3.
לאיזה פסוק יכוון הרמב"ן באומרו שתהיינה "שתי לשונות בפסוק אחד"?
4. מה רצה להוכיח בעזרת הפסוק מתוך שופטים פרק י?
5. לשם מה הוסיף דבריו "כי השבת עם ששת הימים תקרא שבת שלמה" מפני איזו אי הבנה רצה להזהירנו?
6. האם דברי הרמב"ן האחרונים (החל מן "ופירוש ממחרת השבת")
מתאימים לפירושו השני של "ממחרת השבת" בלבד,
או לראשון בלבד,
או לשניהם?
ג.
פרק כג, י:
כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם.
האלשיך
שואל:
ראוי לשים לב אומרו, "אשר אני נותן לכם" ולא אמר "כי תבואו אל הארץ אשר אתן לכם"?
התוכל ליישב קושיתו בהתאם לטעם הכללי של מצווה זו?
ד.
פרק כג, כב:
ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקוצרך,
ולקט קצירך לא תלקט. לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלוקיכם.
אלשיך
:
… עוד שנית עשה ה' יתברך,
כי כאשר היתה ההתחלה (=של קצירכם) במצווה ובקדושה כן יהיה הסוף…
למען תהיה תחילת הקציר צדקה וסופו צדקה,
כי בצדקה יכוננו,
לכן יצווה שתהיו כמתן בסתר,
שלא ילקט ויתן לעני, כי אם יעזוב אותם ולא ידע מי אוספם.
1. מה הקושי בפסוקנו שהוא מיישב בראשית דבריו?
(…"הסוף")?
2. מה הפליאה הסגנונית שהוא מיישב בסוף דבריו (.."לכן יצוה")?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים וארבע (תשכ"ה)
אמור – ספירת העומר וחג השבועות
פרק כג פסוקים טו –
כא
א.
למצוות ספירת העומר.
חגיגה דף יז עמוד ב:
אמר אביי: מצווה למימני יומי דכתיב… ומצווה לממני שבועי (=דהיינו כשיגיע למספר שבעה ימים,
יאמר:
"שהם שבוע אחד",
ובשמונה ימים –
"שהם שבוע אחד ויום אחד…)
דכתיב:
[דברים טז, ט]
"שבעה שבועות תספור לך"
מאיזה פסוק בפרשתנו למדו שמצווה לספור כך?
ב.
פרק כג כא:
וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו
הכתב
והקבלה
פסוק כא:
וקראתם
בעצם. אחר שדיבר הכתוב ממצוות הספירה,
שהמכוון בו לדעת המחברים להראות החפץ הגדול אל היום הנכסף והוא יום מתן תורתנו, כי ספירת הזמן לדבר מה יורה על הצער ההוא בהעדרו ועל התענוג המקווה בהוייתו, ולפי שיציאתנו ממצרים היתה לקבל התורה האלוקית,
כדכתיב (שמות ג, יב)
"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", כלומר,
שתקבלו התורה שהוא העיקר הגדול שבשבילו נגאלו,
והוא התכלית היותר טובה ויותר יקר להם מן החירות הגשמי מעבדות הגופני, לכן נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו התשוקה הגדולה אל יום הנכבד בספירת כל יום ויום,
הולך וסופר עד הגיענו אליו,
הולך ומתקרב אליו יום יום.
ועל הגעתנו אל היום אשר תשוקתנו אליו,
אמר:
[ויקרא כג, כא]
"וקראתם בעצם היום הזה", כלומר:
כאשר הגעתם אל היום הזה (=זייד איהר אנגעלאנגט אן דיזעם טאגע), אז "מקרא קודש יהיה לכם".
כי גם על התקרבות והזדמנות אל דבר ישמש לשון קריאה, כמו (שמואל ב', יח,
ט)
"ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד",
(שמואל ב', כ,
א)
"ושם נקרא איש בליעל". וגם על הפגישה והתקרבות שאינו בפתאומי כי אם בכוונה יאמר (ישעיה מא, ב)
"צדק יקראהו לרגלו",
שתרגומו:
בקשוט קרביה לאתריה,
שצדקתו היתה תמיד לנגד רגליו.
1. מה הקושי בפסוקנו שהמריצו לפרש "וקראתם"
בדרך זו?
2. מהי חולשת ראיותיו משמואל ב'
פרק יח ופרק כ?
3. סמן את פסוקנו בסימני פסוק לפי פירושו,
וסמנו בסימני פיסוק לפי פירוש שאינו מוציא את הפועל "וקראתם"
ממשמעותו הרגילה בפרקנו?
ג.
טעם מצוות ספירת העומר
בטעם המצווה נאמרו דעות שונות:
רבנו
יעקב בן
הרא"ש
בפירוש
הטור
הארוך
ויקרא
פרק כג
פסוק טו
וספרתם
לכם: יש מפרשים טעם לספירת העומר,
לפי שהיו ימי הקציר והעם טרודים ואינן מצויים בבתיהם לשמוע מפי שלוחי בית דין היוצאים,
ולא היו יודעים מתי קידשו את החודש,
ולכן ציווה לספור.
ומטעם זה נמי הספירה בלילה,
כי ביום הם טרודים.
ספורנו
פסוקים
ה –
י:
בין
הערבים
פסח
לה'.…וכלל שבת והפסח וחג המצות בדיבור אחד,
כי שלושתם נצטוו קודם מתן תורה, אבל בשאר המועדות ייחד לכל מועד דיבור לעצמו.
והתחיל דיבור חג השבועות מן העומר (פסוק י),
כי מאז מתחיל קציר בעומר וספירת השבועות שהם מענין החג הנקרא "חג הקציר"
(שמות כג,
טז)
ו"חג השבועות"
(שמות לד,
כב ודברים טז,
טז)
שבו ניתן הודאה לאל יתברך על [ירמיה ה,
כד]
"שבועות חוקות קציר"
ששמר לנו.
כי אמנם מכוונת הרגלים הם התפילה וההודאה,
כמו "במועד חודש האביב"
התפילה לאל על האביב וההודאה על החירות.
ובהיות כי הצלחת הקציר תהיה כפי מזג הזמן מתחילת האביב עד הקציר,
כאומרו "שבועות חוקות קציר ישמר לנו"
(ירמיה ה,
כד),
היה העומר הודאה על האביב כמקריב ביכורי השדה לבעלים,
והיה הקרבן עימו לתפילה על העתיד,
והיתה הספירה זכרון לתפלה יום יום,
והיה חג הקציר הודאה על טוב הקציר,
וחג האסיף על טוב האסיף.
ד.
חג השבועות –
זמן מתן תורתנו.
פסחים
דף סח
עמוד ב:
…ר'
יהושע לטעמיה, דאמר שמחת יום טוב נמי מצוה היא,
דתניא:
ר'
אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה. ר'
יהושע אומר: חלקהו:
חציו לאכילה ושתיה,
וחציו לבית המדרש.
ואמר ר' יוחנן:
ושניהם מקרא אחד דרשו: כתוב אחד אומר:
(דברים טז, ח)
"עצרת לה' אלוקיך"
וכתוב אחד אומר:
(במדבר כט, לה)
"עצרת תהיה לכם".
ר'
אליעזר סבר: או כולו לה'
או כולו לכם,
ור'
יהושע סבר: חלקהו:
חציו לה' וחציו לכם.
אמר ר' אלעזר:
הכל מודים בעצרת (=בחג השבועות) שבעינן נמי "לכם",
מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה הוא.
(רש"י:
דבעינן נמי לכם:
שישמח בו במאכל ובמשתה להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל, שניתנה תורה בו).
מגילה
דף לא
עמוד א
תנו רבנן: בפסח קורין בפרשת מועדות ומפטירין בפסח גלגל (יהושע פרק ב).
…בעצרת (דברים טז, ט)
"שבעה שבועות תספור לך" ומפטירין בחבקוק (פרק ג), אחרים אומרים: (שמות יט, א)
"בחודש השלישי ומפטירין במרכבה (יחזקאל פרק א).
אברבנאל
…והנה לא נתנה התורה טעם לחג הזה שיהיה זכר ליום מתן תורה, לפי שלא הוקבע
החג לזכרון מתן תורתנו, כי התורה האלוקית אשר היתה בידינו והנבואה אשר בידינו,
עדים על עצמה ואין צורך לקדש יום לזכור אותה,
אבל היה טעם חג השבועות להיותו התחלת קציר חיטים,
כי כמו שהיה חג הסוכות לתכלית אסיפת התבואות, כך היה חג השבועות בתחילת אסיפתם, כי רצה ה'
יתברך שבהתחלת האסף התבואות שהם מזון האדם,
שהראשונה מהם היא החיטה, שבחג השבועות היו מתחילים לקצור,
יעשו חג להודות לנותן לחם לכל בשר,
ובתכלית התבואות יעשו חג אחר.
ואין ספק שביום חג השבועות ניתנה התורה,
אבל לא נצטווה החג על זכירתה…
שם עולם על חומש ויקרא פרק כג פסוק כא (אחרי הביאו דברי אברבנאל הנ"ל מוסיף):
… וכן תיקנו אנשי כנסת הגדולה מייסדי התפילות "את חג השבועות זמן מתן תורתנו", אבל לא חג מתן תורתנו.
1. במה שונה אברבנאל בתפישתו את חג השבועות מדעת חז"ל (ומדעות כל פרשנינו)?
2. ר'
דוד הופמן בבואו להוכיח את זהות חג הקציר עם חג מתן תורתנו מסתמך בין שאר ראיותיו על דברי הימים ב' פרק טו.
הסבר מה ראייה משם לענייננו?
3.
הסבר את דעת בעל שם עולם, כיצד מצא בנוסח תפילתנו ראיה לדעת אברבנאל,
והלוא נראה שהראיה היא לסתור דבריו!
4.
התוכל למצוא עוד רמז לזהות זו שבין חג השבועות ובין חג מתן תורה מפרשת המועדים (דברים טז, א – יז)?
ה.
שאלות ודיוקים ברש"י
|
א. ב. "מדרשו") יום" ג. חז"ל הוא "מדרשו" לשון הכתוב באין צורך בסרוס? |
פסוק חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה': ביום החמישים תקריבוה. ואומר אני: זהו מדרשו, אבל פשוטו עד ממחרת השבת השביעית, חמישים, |
|
מה רמזים מצאו חז"ל לכך שמנחת העומר הקרבה ביום שני של חג המצות – |
פסוק מנחה חדשה: היא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש. ואם תאמר: הרי קרבה מנחת העומר? אינה כשאר כל המנחות, שהיא באה מן השעורים. |
|
מה ראה רש"י שלא לפרשו כאן כפי שפירש בפסוק יא: והניף: |
פסוק לחם תנופה: לחם תרומה המורם לשם גבוה, |
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
על – פי הגליונות של נחמה ליבוביץ – שנה תשכ"ה
אמור ספירת העומר וחג השבועות
פרק כג, טו – כא
בנושא גיליוננו עסקנו גם בגיליון אמור תשט"ז,
עיין שם.
הבאנו דעות שונות בטעם מצוות ספירת העומר.
ונראה שיש להעדיף אותו טעם הרואה בספירה ציפייה לקראת הבאות, הרואה בשבועות ביום שלאחר גמר הספירה את סיומו או שכלולו או תכליתו של חג הפסח אשר בו התחילה הספירה.
כי נראה שכל מבנה פרשתנו מוכיח על קשר זה.
על המורה להפנות לב תלמידיו למבנה המיוחד של פרשתנו.
פסוק המבוא: "וידבר ה' אל משה לאמר"
חוזר ב–ט,
כג,
כו,
לג אך נעדר הוא לפני חג השבועות,
שפסוקיו כולם נבלעים בפסוקים העוסקים בספירת העומר,
הלא דבר הוא.
ר'
דוד
צ. הופמן מסתמך גם על כך,
שנקרא שבועות בלשון חז"ל "עצרת הפסח" כשם שיום שמיני הוא עצרת לסוכות.
לטעם
ספירת
העומר
נוסיף
בזה
עוד
את
דברי
ר' יוסף
בכור
שור
בפירושו
לויקרא:
פסוק
טז: תספרו
חמשים
יום:
לכבוד תורה ציווה הקב"ה לספור, משל לאדם אחד שהיה חבוש בבית האסורים,
בא לו מבשר אחד מעבדי המלך ואמר לו: יום פלוני יוציאך המלך מבית האסורים, ולאחר חמשים יום ליציאתך, יתן לך בתו.
אמר:
ולוואי שיוציאני. לאחר שהוציאו המלך אמר: משנתקיימו דבריו שהוציאני המלך, וודאי יתקיים שיתן לי המלך בתו. התחיל למנות עד חמשים יום ונתן לו המלך בתו.
כך כשדבר הקב"ה עם משה:
לכה…
והוצא את עמי בני ישראל ממצרים (שמות ג,י),
ואמר:
בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה (שמות ג, יב),
ואתן להם את התורה, והלך משה וסיפר הדברים לישראל,
ולא שמעו אל משה, מעבודה קשה (שם ו, ט),
אמרו:
שיוציאנו ממצרים משיעבוד,
אין אנו יכולים להאמין, אף כי יתן לנו את התורה. עד שיצאו, התחילו ישראל למנות:
מתי יתן להם את התורה.
ונתנה להם לסוף חמשים יום ליציאתם, וציווה הקב"ה שיספרו בכל שנה לחבב עליהם התורה,
שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם.
כך שמעתי מאבא מורי –
זצוק"ל.
בשאלה ד נגענו בבעיה גדולה שעסקו בה פרשנים קדמונים וחוקרים חדשים.
יפה ניסח אותה ר' יצחק
עראמה
בספרו
עקדת
יצחק: שער
סז
והנה על קדושת היום הגדול והקדוש, אשר בו נתנה זאת התורה בסוף ימי הספירה, כאשר אמרנו, אמר:
"וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש יהיה לכם כל מלאת עבודה לא תעשו חקת עולם…".
ציווה שהיום ההוא בעצמו שנשלם מספרם, ובו הקריבו שתי הלחם, יהיה להם מקרא קדש, כי בו ירד להם לחם קדש מן השמים, אשר יאכל אותו האדם וחי לעולם, והוא יום הששי בסיון שעליו אמרו רז"ל (שבת פח ע"א)
"ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", תנאי התנה הקב"ה עם מעשה שמים וארץ,
שאם ישראל יקבלו את התורה מוטב, ואם לאו וכו'.
והנה יש בכאן שאלה חזקה,
והיא,
כי למה לא פירשה התורה כי היום הזה, שהוא חג השבועות,
נזכר ונעשה לזכר מתן התורה האלהית וקבלתה,
כמו שחויב ממה שביארנוהו, וממה שהוחזק בידנו ממנהגנו ומנהג אבותינו בתקוני תפלותנו (את יום חג השבועות הזה שמן מתן תורתנו") וקריאת פרשיותינו )שקוראים בתורה בשמות יט, כ ומפטירין ביחזקאל פרק א),
על הדרך שפירשה בחג המצות (שמות יב, יד–יז);
כג,
טו)
ובחג הסוכות (ויקרא כג, מג)?…
הוא עצמו נותן לשאלתו תשובות שונות. האחת הגיונית – פורמלית:
אלא שיש לי להשיב בזה שתי תשובות:
האחד,
כי אין שום מבוא לתורה לצוות על זה העניין,
כי אם אחר קבלתה, כמו שכתבו הראשונים ז"ל,
שאין שום טעם שיהא מציאות השם מצווה (היינו שאין להביא את "אנכי ה' אלהיך"
שמניין תרי"ג מצוות כדעת הרמב"ן),
לפי שאין מצוה מבלי שתקדים לה מציאות מְצַוֶה. כי על כן לא מנאה בעל הלכות גדולות ז"ל בכלל המצוות שלו. כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בספר המצוות שלו. וכן,
איך תצווה התורה שנחוג יום קבלתה והתחלת מציאותה, אם אין אנו מחויבים לשמוע בקולה, אם לא בהיות זה מקובל אצלנו לאמת תחילה?
והשני,
לפי שזכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד כשאר ענייני המועדים הנזכרים,
רק מצוותה בכל יום ובכל עת ובכל שעה, דכתיב (יהושע א, ח)
"לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", ובכל יום ויום אנו מצווים שיהיו חדשים וחביבים בעינינו כיום שניתנו בו, דכתיב (דברים כו, טז)
"היום הזה ה'
אלהיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם".
ושני הטעמים נכונים בעיני.
כדאיתא
במדרש
תנחומא
פ' כי
תבא:
מהו "היום הזה"? וכי עד עכשו לא ציווה הקב"ה את ישראל,
והלוא אותה שנה שנת ארבעים היתה? ומה תלמוד לומר – "היום הזה"? אלא כך אמר משה לישראל בכל יום תהא התורה חביבה עליכם כאילו היום קיבלתם אותה מהר סיני.
ר'
דוד הופמן בפירושו לויקרא משתדל להוכיח בראיות רבות את קדמותו של זיהוי זה שבין חג הקציר לבין חג מתן תורה. עיין בדבריו ויקרא כרך ב עמ' קנח – קסח.
וראויים הדברים להיקרא בעיון.
לשאלתנו ד/2 ראה דברי שי"ר הבאים:
הצופה למגיד כרך יב שנת תרכ"ט מס' 43, יט מרחשון, עמוד 342.
מתוך
מכתב
ש. י.
ראפפורט
זצ"ל
אל
אהובו
ר' מיכאל
זאכס
זצ"ל.
… אכן אצל אסא (מלך יהודה) מצאנו (דברי הימים–ב טו, י–טו)
"ויקבצו ירושלים בחודש השלישי לשנה חמש עשרה (ר"ל השנה היתה ה–ט"ו למלוכה, אך החודש השלישי מניסן כנודע בתנ"ך)…
ויבואו בברית לדרוש את ה'
אלהי אבותיהם בכל לבבם ובכל נפשם…… וישמחו כל יהודה על השבועה,
כי בכל לבבם נשבעו ובכל רצונם בקשוהו וימצא להם…".
אולי ישפה זכר לחג השבועות יום מתן תורה, ונקבצו בחודש השלישי על שם הכתוב: "בחודש השלישי באו בני ישראל מדבר סיני"
(שמות יט), ואז באו (דורו של אסא)
עוד הפעם בברית לשמור ספר הברית אשר ניתן ביום ההוא בשנת צאתם ממצרים.
יושם לב לשאלה ד/3, דברי בעל שם עולם נראים פרדוכסליים, ולא אחת ההוכחות לזיהוי זה של חג השבועות וחג מתן תורתנו היא מנוסח התפילה שהוא של אנשי כנסת הגדולה,
ומכאן ראייתו של ר' דוד
הופמן שכבר בימי בית שני היה זה תכנו של החג, וכן דבריו:
אין להניח, כי בראשונה צוין בתפילה חג זה בשם אחר, כגון יום הקציר,
ובזמן מאוחר יותר,
כאשר לא היה עוד קציר,
ירש השם "זמן מתן תורתנו"
את מקום השם העתיק. הרי ראשית כל אין בכלל הספרות התלמודית זכר לשינוי זה של נוסח התפילה,
ואילו שינויים אחרים שבאו בעקבות החורבן נמסרו לנו בדייקנות.
שנית:
אילו היו מוצאים הכרח לשנות את הנוסח היו מכניסים גם בסוכות שינוי בנוסח,
ומחליפים את השם "זמן שמחתנו" בשם אחר, שהרי הוא נקרא כך, על שם אוסף הפירות. ואם נשאר לסוכות שם "שמן שמחתנו" גם בתקופה שלאחר החורבן, היו יכולים להשאיר גם לשבועות את השם "זמן הקציר". על כורחך נוסח "זמן מתן תורתנו"
הוא מקורי, נבחר על ידי מחברי התפילה,
ואנו מסיקים גם מכאן, שהדעה על התוכן ההיסטורי של חג השבועות מושרשת במסורת עתיקה.
ובעל שם עולם רואה דווקא בנוסח זה סעד לדעתו המתנגדת של אברבנאל!
לבסוף
יש
עוד
הערה
למורה:
לנוכח הנטיה הרווחת היום בחוגים רחבים בציבור להבליט את אופיו של החג כ"חג הטבע", דוגמת חגי קציר ובציר מימי האלילות ועד ימינו, ולטשטש ולהשכיח את דמותו של חגנו כזמן מתן תורתנו,
יש להעמיד את תלמידינו על אופיה המפוקפק של "קידמה"
זו.
יש לבאר לתלמידים שמה שנראה להם כ"רענון החג הישן"
אינו אלא השלטת טבע, חומר ויצר על תורה – רוח וריסון.
הבלטת אופי חג השבועות כחג הקציר – ולא כחג הודייה לה'
על הקציר – אלא כשמחה בקציר עצמו,
והשכחת אופי החג כחג מתן תורה, אינו אלא כסגידה לקיבה האנושית ותאבונה. הערצת הקמח במקום הערצת התורה.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושש (תשכ"ז)
אמור – יום הכיפורים
פרק כג פסוקים כו –
לב
א.
פרק כג, כז:
אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא
ברייתא
דל"ב
מידות
דר' אליעזר
בנו של
ר' יוסי
הגלילי:
מידה ב: ממיעוט כיצד? המיעוט שלוש לשונות:
"אך",
"רק",
"מן".
"אך"
למעט,
כיצד?
דכתיב (בראשית ז, כג)
"וישאר אך נח"
– מה תלמוד לומר "אך"?
מלמד שאף נח היה בתיבה גונח דם מפני הצינה.
כיוצא בדבר אתה אומר (ויקרא כג, כז)
"אך בעשור לחודש"
– אילו נאמר: "בעשור לחודש השביעי…יום הכיפורים הוא"
– הייתי אומר: מכפר על שבים ועל שאינם שבים. כשהוא אומר "אך בעשור לחודש השביעי… יום הכיפורים הוא"
– מיעט הכפרה: מלמד שאינו מכפר אלא על השבים.
רש"י
ויקרא
פרק כג
פסוק כז:
אך.
כל "אכי"ן"
ו"רקי"ן"
שבתורה מיעוטים, מכפר הוא לשבים ואינו מכפר על שאינם
שבים.
רשב"ם
ויקרא
פרק כג
פסוק כז:
אך
בעשור. בשאר ימים טובים הותרה מלאכת אוכל נפש ונאסרת מלאכת עבודה, אבל ביום הכיפורים שהוא יום עינוי –
כל מלאכה אסורה,
כשבת.
ר'
יוסף
בכור שור
ויקרא
פרק כג
פסוק כז:
אך
בעשור. לפי שכל החגים מקראי קודש היו נקראים לאכול ולשתות ולהתענג ולשמוח,
כתב כאן "אך בעשור" – יהיה מקרא לכם היום ולהרבות בו קרבנות.
"אך"
– תענו בחמשה עינויים…
"אך"
– כמו "אבל".
בכל החגים תענגו,
אך ביום הכיפורים תענו.
1. מה ההבדל בין שתי התפישות של מילת "אך"
שהובעו לעיל?
2.
השווה את דברי
רש"י
כאן
לדבריו
בבראשית
ז, כג:
אך נח: לבד נח, זהו פשוטו. ומדרש אגדה: היה גונח וכוהה דם מטורח הבהמות והחיות.
מה ראה רש"י שלא הסתפק שם במדרש חכמים והביא אף פשוטו של מקרא ואילו במקומנו הסתפק בהבאת מדרש חז"ל?
3.
השווה
רש"י
בראשית
ט, ה:
ואך את דמכם:
אף על פי שהתרתי לכם נטילת נשמה בבהמה –
את דמכם אדרוש מהשופך דם עצמו.
והשווה רש"י שמות לא,
יג:
אך את שבתותי תשמורו. אף על פי שתהיו רדופין בזריזות המלאכה,
שבת אל תידחה מפניה.
והמילים "כל אכין ורקין…"
הכתובים בחומשים יש למחוק על פי בעל צידה לדרך".
האם רש"י מפרש את "האך"
באחד משני המקומות האלה כפי שהוא מפרשו בפסוקנו (כג,
כז)
או כפי שמפרשו בעל בכור שור אצלנו?
ב.
פרק כג, כז:
ועיניתם את נפשותיכם.
ראב"ע
ויקרא
פרק כג
פסוק כז:
פירשתיו.
(וכוונתו לטז, כט).
ראב"ע
ויקרא
פרק טז
פסוק כט:
בחודש
השביעי
בעשור
לחדש
תענו את
נפשותיכם. אחר שהכתוב אמר (ישעיהו נה, ב)
"ותתענג בדשן נפשכם"
– ידענו כי העינוי היפך התענוג והוא הצום.
ועוד:
(ישעיה נח, י)
"ונפש נענה תשביע"
שטעמו כמו "ותפק לרעב נפשך"
(שם),
כי דרך הנביאים להכפיל. ואחר שיש לנו קבלה אין צורך לחפש.
ואין (תהלים לה, יג)
"עיניתי בצום נפשי"
ראיה,
בעבור זכר צום.
והכלל:
כל "עינוי"
שיימצא במקרא דבק עם "נפש"
הוא הצום.
אברבנאל:
מהו זה העינוי.
(אחרי הביאו את דברי הראב"ע הנ"ל)
וקבלת חז"ל היא: וחוץ מכבוד תורתו אין הדבר כן, כי הנה עם היות שכל צום הוא עינוי לא יתהפך שיהיה כל עינוי – צום.
כי הנה מצינו (תהלים קב, כד)
"עינה בדרך כוחי".
וגם עינוי מצינו בנפש שאינו צום בלבד:
אמר בפרשת נדרים [במדבר ל, יד]
"כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש"
וידוע שהנדר כולל לצום ולכל שאר נדרים.
על כן אמרתי,
שפירוש "עינוי נפש" באמת הוא שיצער האדם את נפשו בביטול תאוותיה למאכל או למשתה או לנשים ושאר התענוגים,
ואם בחרטת המעשים המגונים ואם בדאגה על מה שעשה מהם, ובתוכחות האדם נפשו על רוב תאוותיה, שכל זה באמת הוא עינוי נפש. ולכך הוכיח הנביא ישעיה לאנשי דורו, שהיו אומרים כנגד השם (ישעיה נח, ג)
"למה צמנו ולא ראית עינינו נפשנו ולא תדע?!" ישבחו עצמם, שעשו הצום בעזיבת המאכל והמשתה,
ומלבד זה עינו את נפשם בעזיבת תאוותיה ומחשבותיה, והשיבם הנביא: הנה העינוי שאמרתם הוא שוא ודבר כזב,
שאתם ביום צומכם "תמצאו חפץ" – רוצה לומר: כל הדברים שאתם חפצים ומתאווים אז ימצאו אצלכם. ובהיפך,
שכל עצביכם, שהם הדברים המעציבים ומכאיבים את הנפש תרחיקו אותם מאצלכם,
וזהו "וכל עצביכם תנגושו".
הנה אם כן הענוי הנפשי אינו כן.
אמנם הצום אמת הוא שצמתם,
אבל "לריב ומצה תצומו".
הנה התבאר ש"עינוי"
הוא שם כולל לכל דבר מצער את הנפש. ומפני זה ציווה יתברך "תענו את נפשותיכם"
בתשובה ובחרטה ובעזיבת מעשיכם הרעים וביטול המחשבות הרעות, כי כל זה נכלל ב"עינוי נפש" ובזה תקריבו אשה לה', כי יעשה קרבן מחלבם ודמם באותו עינוי,
כאילו אמר: "והקרבתם אשה לה'"
– והקרבתם עצמכם אשה לה'…
1.
באלו דרכים מוכיח הראב"ע ש"עינוי נפש" הוא צום.
הסבר בייחוד: מה היא ההוכחה מישעיה נה,
ב?
2.
הסבר את המילים המודגשות והמסומנות בקו.
3.
כיצד מנסה הרמב"ן לסתור את דברי ראב"ע בעדרת פסוקי ישעיה נח?
4. מהו הקושי בסדר המילים בכתוב שמיישבו הרמב"ן בדבריו האחרונים?
("ומפני זה ציווה יתברך תענו את נפשותיכם…"
עד הסוף).
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושבע (תשכ"ח)
אמור – עומר התנופה
פרק כג פסוקים ט –
כג
א.
פרק כג, י:
כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן.
פסוק יא:
והניף את העומר לפני ה'
לרצונכם…
האלשיך
לפי שאין דבר מחולל ומרים לב האדם (=מרבה בו חולין וגאווה) ומחטיאם כשפע רוב טוב, כמאמר הכתוב (דברים לב, טו):
"וישמן ישורון ויבעט".
והן כל זה יפעל בלתי הביט אל האלוקים אשר נתנו (=הגורם לבעיטה היא שכחת האלוקים אשר נתן את השפע),
כי ישכחוהו ויאמרו:
כוחם ועוצם ידם עשה להם את החייל ההוא. כי כפיות טובה תסירם מן הדרך הטובה ומלכת אחרי ה' עד אבדם מהר.
על כן אבינו שבשמים, כאב את בן ירצה, אהבנו ומלמדנו מוסר השכל, כי מעת החל חרמש בקמת השעורים –
שהיא ראשית כל תבואת הארץ – טרם רום לבבנו בראותנו רוב תבואות בבית ובשדה, כי מלאו הגרנות בר ואסמינו שובע, בא האלוקים לפקוח עיניים עיוורות וללמדם דעת,
כי לה' הארץ ומלואה, פירות ופירי פירות,
כי כוח האדם אין, כי הכל הבל [על פי קוהלת ג, יט].
וכן זאת יעשו לבלתי רום לבבם, כי טרם בא אל פיהם שום הנאה מתנובת השדה וטרם יטעמו מאומה מלחם וקלי, יביאו מראשית קציר כל עם ישראל עומר ראשית קצירם אל הכהן,
באמור אליו יתברך:
"הננו מכירים כי ממך הארץ וכל אשר בה, ומידך נתנו לך מראשית כל,
טרם נאכל מכל,
להורות כי ממך הכל ואין אנו עזי פנים להיות כפויי טובה".
וזה מאמרו "כי תבואו אל הארץ", אשר לא תצטרכו לקחתה בכוח זרועכם, רק כבאים אל הנחלה. אל יעלה על רוחכם להרהר ולומר: "לנו ניתנה הארץ למורשה מאבותינו,
ולנו היא ולבנינו לעולם, ואשר נאכל טובה ופריה, יגיע כפנו נאכל,
כי נעבוד את האדמה בחריש ובקציר ובכל עבודה בשדה,
עד בוא תבואתה,
כי לא ישקוט מאיתנו איש ממלאכתו, אחד הזורע, ואחד הנוטע, ואחד המבריך, ואחד המרכיב ואחד הזורה והבורר,
ובזיעת אפנו נאכל מלחם הארץ…"
על כן קידם ה' יתברך לאמר:
הביטו וראו כי אחרי בואכם אל הארץ אינה ירושה כבר לכם שאין לה הפסק, ולא כמתנה הניתנת ליורש שהיה לו כירושה,
שאין לה הפסק – כי אם "אשר אני נותן"
לשון הווה, ולא נגמרת המתנה בהחלט פעם אחת, כי אם שבכל עת אשר תסורו מאחרי אעבירנה לזולתכם.
וגם לא יעלה על דעתכם כי "קצירכם"
אתם קוצרים, כי אם "וקצרתם את קצירה"
של הארץ, כי ברכה היא ומברכתה תבורכו…
"והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן"
בל תהיו כפויי טובה, ושמא תאמרו: "…מה אתן לפני הכהן ועבד אדוני הוא זה כמוני,
ואבי שבשמים לא יקח ממני מאומה ולא יצטרך אלי.
חלילה!
ואיך יבחן ותיגלה ותראה, כי לה' אני מחזיק טובה?"
לזה אמר: "והניף את העומר",
כי יניפנו הכהן למעלה ולמטה ולארבעה רוחות העולם, לרמוז כי כללות העולם ולמעלה ולמטה שלו יתברך ואליו יובא העומר הלז ולא לכהן…
1. מהו טעם מצוות איסור חדש לדעתו?
2. מהו טעם התנופה לדעתו?
3. מהו טעם לשון הכתוב "אני נותן" בלשון הווה?
4. מהו טעם חילופי הכינוי "קצירכם"
– "קצירה"
בפסוקנו?
ב.
פרק כג, יא:
והניף את העומר לפני ה'
לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן.
רש"י
ויקרא
פרק כג
פסוק יא
ממחרת השבת. ממחרת יום טוב הראשון של פסח, שאם אתה אומר שבת בראשית * אי אתה יודע איזהו.
(* כל שבת נקראת שבת בראשית על שם ששבת בו ה' במעשה בראשית)
ראב"ע
ויקרא
פרק כג
פסוק יא:
ממחרת
השבת. אמרו חז"ל:
ממחרת יום טוב.
והמכחישים אמרו, שהוא כמשמעו, והמאמינים הביאו ראיות משנת השמיטה והיובל והצום הגדול ויום תרועה שכתוב בו "שבתון".
וכן "שבתון"
נאמר בראשון של סוכות ובשמיני.
ואמרו כי "שבע שבתות" (להלן פסוק טו)
– שבועות.
וכמוהו (מלכים ב', יא,
ט)
"באי השבת עם יוצאי השבת".
והם שניים פירושים בפסוק אחד,
והנה (שופטים י, ד)
"שלושים עיירים", וראייתם – [ויקרא כג, טו]
"תמימות".
1.
הסבר מהי הראייה המובאת ברש"י נגד דעת הקראים (=המכחישים"
בדברי הראב"ע)?
2. מהי הראייה המובאת בראב"ע משנת השמיטה והיובל ויום הכיפורים ויום ראשון ואחרון של סוכות?
3.
כיצד יש לפרש – לפי דברי ראב"ע את מלכים ב', יא,
ט?
4. לפי ר' דוד הופמן ראייה שפירוש זה (של הראב"ע)
לפסוק הנ"ל ממלכים ב'
הוא הנכון –
מדברי הימים א',
כז,
א.
הסבר כיצד מוכיח הפסוק ההוא על פסוקנו (מלכים ב', יא,
ט)?
5. פרש את דברי ראב"ע המודגשים והמסומנים בקו.
6. מהי ראייתו משופטים י, ד?
להבנת דבריו אלה עיין בראב"ע שמות כב,
ה:
אבן
עזרא
שמות פרק
כב פסוק
ה:
וטעם
המבעיר.
אינו כמו כי [שמות כב, ד]
"יבער איש". אף על פי שהם מבנין אחד. כי מילת אש תורה עליו.
וזאת הדרך צחות בלשון הקודש לאמר מילה שווה, והיא משני טעמים.
כמו [שופטים טו, טז]
"בלחי החמור חמור חמורתיים". [שופטים י, ד]
"רוכבים על שלושים עיירים ושלשים עיירים להם".
וזאת השנית ערים והעד "להם יקראו חוות יאיר".
וכן
יואל ב,
כג:
ובני:
אמר יפת כי המורה הוא הנביא שהוא מורה אותם בדרך צדק,
על כן באה להם הטובה.
והזכיר "מורה ומלקוש" – כמו (שופטים טו, טז)
"בלחי החמור חמור חמורתים"…
וכן
קהלת ז,
ו
כי
כקול
הסירים: כמו קוצים, מלשון (הושע ב, ח)
"הנני סך את דרכך בסירים"
– והעניין:
שישים על דרכם סירים וקוצים.
ו"תחת הסיר" כמו (שמות טז, ג)
"בשבתנו על סיר הבשר", ובא "סיר"
עם "סירים"
ביחד ואינם מעניין אחד, והוא לשון צחות,
כמו (שופטים י, ד)
"רוכבים על שלושים עיירים ושלושים עיירים להם".
ואמר [קהלת ז, ו]
"וגם זה הבל",
ישוב על שיר כסילים ועל השחוק והשמחה שלהם אין טעם לה ועניין, כי אם קול וצעקה כקול הסירים.
7. מהי ראיתו של הראב"ע ממילת "תמימות"?
ג.
פרק כג, טו:
ממחרת השבת.
השווה יהושע פרק ה פסוקים י–יא:
ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחודש בערב בערבות יריחו.
ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי בעצם היום הזה.
רמב"ם
הלכות
תמידין
ומוספים
פרק ז
הלכה יא:
…ומפי השמועה למדו,
שאינה שבת (=שאין "ממחרת השבת" ממחרת שבת בראשית)
אלא יום טוב,
וכן ראו תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דור ודור שהיו מניפים את העומר בשישה עשר בניסן,
בין בחול בין בשבת. והרי נאמר בתורה (ויקרא כג, יד)
"ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה"
– ונאמר (יהושע ה, יא)
"ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי".
ואם תאמר שאותו הפסח בשבת אירע כמו שדמו הטפשים,
היאך תלה הכתוב היתר אכילתה לחדש בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה אלא נקרה נקרה?!
אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח, הדבר ברור, שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש ואין משגיחין על איזה יום הוא מימי השבוע.
רד"ק
יהושע
פרק ה
פסוק יא:
ויאכלו
מעבור
הארץ. מהישן אכלו מצות וקלוי, כי החדש היה אסור להם עד אחר הקרבת העומר בשישה עשר בניסן, ואפילו למצות מצה אסור מן החדש… ומאין היה להם ישן? ממה שהיו תגרי אומות מוכרים להם. ומלת "מעבור"
מוכיחה שהוא מן הישן, כי אמר שנקרא "עבור"
הדגן שהוא משנה שעברה. ושנה הבאה (=והדגן של שנה הבאה) נקרא "תבואה".
ממחרת
הפסח: הוא ליל חמישה עשר בניסן ויומו, כי הפסח קרב בארבעה עשר,
וממחרתו הוא יום חמישה עשר.
וכן (במדבר לג, ג)
"בחמישה עשר יום לחודש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל".
1.
לכאורה יש סתירה מן הפסוק ביהושע לדעת חז"ל שהובאה ברש"י (שאלה ב) על תאריכו של "יום הינף" (=כן נקרא בפי חז"ל יום קציר העומר ותנופתו).
הסבר מהי הסתירה?
2.
כיצד מיישב הרד"ק סתירה זו?
3.
מנין לו ש"עבור"
נקרא הישן ו"תבואה"
– החדש,
ולשם מה מוסיף הוא במקום זה ש"החדש"
נקרא "תבואה"?
4.
כיצד רואה הרמב"ם דווקא בפסוק מיהושע הוכחה לפירוש חז"ל
ל"ממחרת השבת"?
5. מה ההבדל בין הרמב"ם לרד"ק בפירוש הביטוי "ממחרת הפסח"
ומה ראיות אפשר להביא לכל אחת מן הדיעות האלה?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ותשע (תש"ל)
אמור חג הסוכות
פרק כג פסוקים לג–מד
א.
פרק כג, מג:
למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל,
בהוציאו אותם מארץ מצרים.
ספרא
רז [יז,
י]:
ר'
אליעזר אומר: סוכות ממש היו,
ר'
עקיבא אומר: סוכות ענני הכבוד היו.
רש"י
ויקרא
פרק כג
מג:
כי בסוכות הושבתי.
ענני כבוד.
1.
הסבר מה ראה רש"י ללכת לפי דעת ר'
עקיבא כאן ולא לפרשו כמשמעו?
ב.
פרק כג, לט:
אך בחמישה עשר לחודש השביעי.
רש"י
ויקרא
פרק כג
פסוק לט
אך
בחמישה
עשר יום… תחוגו. קרבן שלמים לחגיגה,
יכול תידחה את השבת? תלמוד לומר: "אך"
– הואיל ויש לה תשלומין כל שבעה.
ראב"ע
ויקרא
פרק כג
פסוק לט
וטעם
"אך",
בעבור שהזכיר בפרשה שהיא קודם זאת עינוי הנפש, אסר להתענות בחג הסוכות, כי בו כתוב:
(דברים טז, יד–טו)
"ושמחת בחגך… והיית אך שמח".
רשב"ם
ויקרא
פרק כג
פסוק לט
אך
בחמישה
עשר יום
לחודש
השביעי. אף על פי שראש–השנה לזיכרון ויום הכיפורים לכפרה,
אבל סוכות בא לשמחה ולהודאה על שמילא בתיהם כל טוב בימי אסיפה.
ר'
נפתלי
הירץ
ויזל
(ביאור)
ויקרא
פרק כג
פסוק לט
ויש לפרש יותר על דרך זה: לפי שציווה בחג זה על השמחה בפרשה זו וכן במשנה תורה,
אמר "אך"
למעט קלות ראש והוללות, וכן כתוב להלן (דברים טז, טו)
"והיית אך שמח".
1.
הסבר מה המשותף בפירוש רש"י והביאור –
ביחס למילה "אך"
– ובמה נבדלים הם משני האחרים?
2. במה דומה פירושו של רשב"ם לפירושו של ראב"ע – ובמה הוא עולה עליו?
3. שני קשיים רצה רש"י ליישב בדבריו – אילו הם?
ג.
בטעם מצוות ישיבה בסוכה:
רשב"ם
ויקרא
פרק כג
פסוק מד:
למען
ידעו
דורותיכם. פשוטו כדברי האומרים במסכת סוכה:
סוכה ממש. וזה טעמו של דבר: "חג הסוכות תעשה לך… באוספך מגרנך ומיקבך" [דברים טז, יג],
באוספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב, דגן ותירוש ויצהר,
למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה,
ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתיכם מלאים כל טוב. ואל תאמרו בלבבכם:
"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז).
וכסדר הזה נמצא בפרשת עקב תשמעון: "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה'
אלהיך זה ארבעים שנה וגו',
ויאכילך את המן וגו'" [דברים ח, ב–ג].
ולמה אני מצווה לך לעשות זאת? "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה… ואכלת ושבעת… ורם לבבך ושכחת את ה' וגו'
ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה'
אלהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ח, ז–יח).
ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה, ויושבין בסוכות לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת.
ומפני הטעם הזה קבע הקדוש ברוך הוא את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב. לבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב, פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה.
ספר
החינוך
מצוות
עשה רפו:
מצוות סוכה, שנצטוינו לשבת בסוכה שבעה ימים,
שנאמר:
[ויקרא כג, מב]
"בסוכות תשבו שבעת ימים", ויום ראשון הוא יום טו בתשרי.
משורשי המצווה מה שמפורש בכתוב,
למען נזכור הנסים הגדולים שעשה האל ברוך הוא לאבותינו במדבר בצאתם ממצרים, שסיככם בענני כבוד,
שלא יזיק להם השמש ביום וקרח בלילה.
ויש שפירשו שסוכות ממש עשו להם בני ישראל במדבר,
ומתוך זכירת נפלאותיו שעשה עמנו ועם אבותינו נזהר במצוותיו ברוך הוא,
ונהיה ראויים לקבלת הטובה מאיתו.
וזהו חפצו ברוך הוא, שחפץ להיטיב.
מלבי"ם
אמור
סעיף רז:
… כי למאן דאמר "סוכות ממש", רצונו לומר שהדורות הבאים בל ירום לבבם בעת האסיף שמלאו בתיהם טוב, ויחשבו העולם הזה לבית חייהם ותכליתם, ידעו וישימו על לב, "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", להעיר אוזנם שהעולם הזה מלון אורחים ודירת עראי, וכן יצאו מדירת קבע אל דירת עראי,
שזה רמז הסוכה,
כמו שאמרו חכמי לב.
1. מה בין הרשב"ם ובין המלבי"ם בטעם מצוות ישיבה בסוכה?
2. מה בין שני הנ"ל לבין טעמו של ספר החינוך?
3.
ישנה חולשה אחת בטעם הניתן בספר החינוך ובטעם הניתן במלבי"ם,
שאינו בטעם הניתן על ידי הרשב"ם.
איזו היא?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
על פי הגליונות של נחמה ליבוביץ –
שנה תש"ל
אמור חג הסוכות
פרק כ"ג,
לג–
מד
בעצם מוקדש גיליונו זה העוסק בחג הסוכות רק לפסוק אחד,
מג,
– אם כן לא לדיני החג ולא בפרטי ענייניו אלא למשמעותו הכללית.
על המורה –
בייחוד בכיתות תיכוניות או בחברות –
נוער –
לנצל הזדמנות זו להעיר כמה הרות לגבי שלושת הרגלים ומשמעותם בזמן הזה.
רבים ניסו –
כדי להיפטר מסבל הירושה "הדתית"
שחגינו עמוסים בו,
וכדי להציל בכל זאת את החג גם להם ולילדיהם –
לראות בהם "חגי טבע"
ו"חגי חקלאות"
דוגמת חגי הקציר והבציר של אומות העולם,
למן תקופת האלילות ועד ימינו.
אמנם נכון הוא שנקבע בתורה חג הפסח זכר לראשית הקציר (ומצווה להניף בו את ראשית קצירנו תנופה לה')
וכן מצינו בשבועות שהוא סיום קצירנו (ומצווה להביא בו "מנחה חדשה",
כלומר מנחה הבאה מן היבול החדש).
אך הן ידוע לנו –
וכמה מודגש הדבר בתורה –
שחג הפסח הוא תחילת שחרורנו וחג השבועות –
חג מתן תורתנו –
אינו אלא סיומו אף שדבר זה,
לא נכתב במפורש בתורה.
(ועיין גיליון אמור תש"ט ג,
ובייחוד גליון אמור תש"ז ג.
).
אך מה קרה לחג השבועות בזמן הזה?
הובלט אופיו "הטבעי"
של חג הקציר וטושטש ואפילו בחלקו הגדול נשכחה והושכחה דמותו של "זמן מתן תורתנו".
והרי משכיחים אלה הינם כמחזירי עולם חסד יבנה לתוהו ובוהו שלפני ערכי הרוח והתרבות,
כמשליטי טבע וחומר מעל לרוח ולתורה ולריסון,
"מה עלוב ונקלה זה המראה"
שדור אחרון של מי שמתיימר להיקרא "עם הספר"
יראה משאת נפשו ביום חגו בקמח ולא בתורה.
ושוב קרה לסוכות מה שקרה לשבועות ומכל עושר תכנו והאסוציאציות המרובות שנתקשרו לחג זה הובלט רק הצד האחד:
"באספך מגורנך ומיקבך"(דברים טז יג).
ובזה –
ביבול הטבע –
כל השמחה.
אך יש להעמיד את התלמידים על קושיה גדולה לגבי כל התפישה הזו:
לא מצינו –
כמעט בלי יוצא מן הכלל –
שתצווה התורה על בודד או על חברה במצוות עשה על עשיות טבעית,
שהאדם באשר הוא אדם יעשה אותן גם בלי ציווי,
כי בהן חייו.
אלא כל מצווה הצמודה לעשייה יום–יומית אינה אלא בריסון האדם בעשיותיו הטבעיות,
בזיכוכן.
לא ציוותה התורה על האדם ולא על האדם בישראל לעבוד,
אלא שמה קץ וגבול לעבודתו וקבעה לו ימים בהם ייפסק המעגל הטבעי של עבודה ומלאכה.
כמו–כן לא ציוותה עליו המצוות עשה לאכול,
אלא שמה רסן –
הגבלה לאכילתו וקבעה את האיסור לאכילה,
כן לבן נח וכן לבן ישראל.
וכי תצווה על האדם לשמוח בשעת שמחה?
וכי לא ישמח האדם בראותו פרי עמלו,
קצירו ובצירו,
אסמיו מלאים מזן אל זן,
ויקבו שוקק?!
– מצווה זו של "ושמחת בחגך"(דברים טז יד)
לשם מה היא באה?
ולכן יש לעמוד על כך,
שאין "סמלי החג"
באים ללמדנו כוונה אחרת מזו שרצויה כל כך לממלאי החג תוכן חדש "עברי מקורי"!
לשם זה הובאו בשאלה ג טעמי החג לפי דעות שונות ויש להעמיד דעות אלה מול אותם פירושים הניתנים (כדלעיל)
היום לחג.
ואולי –
בקבוצה של לומדים מבינים –
יש עוד להוסיף דבר בעל עקידת יצחק המנסה לתת טעם –
מתוך תפישתו הכללית של החג –
גם לפרטי מצוותיה.
והנה קטע מתוך דבריו:
ר'
יצחק
עראמה
–
עקידת
יצחק
פרשת
אמור:
והנה לראות זאת הכוונה (שיעברו מבתיהם לחסות בצל ה')
המיוחדת בזה החג,
באו הסימנים והרשמים בו באופן שלא תוכל להתעלם. ראשונה בשם החג הזה גדרו חג הסוכות,
אשר בו יעזבו האנשים כל ענייני הכסף!
אשר לכסף –
לכסף,
ואשר לזהב –
לזהב,
סחורות ורוב תבואות וכל דבר שנקרא נכסים,
ויוצאים אל סוכה קטנה, אשר אין בה רק ארוחת יום ביומו,
ועל הרוב מטה ושולחן וכסא ומנורה –
שהיא התעוררות נפלאה,
שלא יתעסק האדם בפרוזדור הזה,
שהוא דירת עראי.
(שיעור הסוכה) שהיא שבעה טפחים באורך ושבעה ברוחב ועשר בגובה, כי זה מה שיורה תחילה על חיי הסיפוק והצמצום,
כלומר:
צמצם עצמך בתוך ההכרחי ואל תבקש גדולות,
כי אם תרגיל עצמך בכך,
לא יחסר לך כלום, ואם תתיר לך היתרונות –
לא יספיק לך כל –
– –
והעניין השני (שהסוכה)
צריכה להיות תחת השמים, ולא יהיה סכך אחר מבדיל (סכה ט ע"ב),
כלומר:
הבט מה למעלה ממך –
השמים ושמי השמים וכל צבאם,
וראה מי ברא אלה, וקבל עול מלכות שלימה, וכמו שאמר: (אבות א) "ויהי מורא שמים עליכם".
ואל יפסיק בינך לבינו יתברך דבר בליעל מן הדעות הנפסדות והתאוות המשולחות, כי זה מה שיתקן כל המעשים. וכמו שנאמר: (שם ב') "וכל מעשיך יהיו לשם שמים – – – ").
רק אחרי גמר העסוק בשאלה ג'
יש לחזור לשאלה ב העוסקת במילה "אך".
ויש לעמוד כאן על שתי הוראות של מילת "אך",
זו ההוראה ההלכתית של "אכין ורקין"
מעוטין,
וזו הרגילה בשפתנו המודרנית (וגם בתנ"ך)
של ניגוד ואז יוקל ללומדים לענות לשאלה ב1.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת השלושים [תשל"א]
אמור ספירת העומר וחג השבועות
פרק:
כג פסוקים: א – כב
א.
שאלות מבנה:
1.
לפי דעת ר'
דוד הופמן בפירושו לחומש דברים (עמ'
צד)
מתחלק סדר מועדים שבפרשת אמור לשתי פרשיות:
פסוקים ה –
כב ;
ופסוקים כג –
מג.
הסבר מה הם הנימוקים החיצוניים והפנימיים לחלוקה זו.
תשובה:
הפרק כולו מחולק לשני חלקים,
כשכל אחד מסתיים במילים:
"אני ה'
אלוקיכם"
(פסוק כב ;
ו–
מג ).
החלק הראשון מכיל את חג הפסח ואת הסיום שלו,
היינו את חג השבועות עם מתנות עניים בשעת הקציר;
והחלק השני מכיל את מועדי הסתיו:
חג הסוכות עם שני המועדים הקודמים לו,
ראש השנה ויום הכיפורים,
וחג העצרת של סוכות עם דיני הישיבה בסוכה.
ר'
דוד
הופמן
מפנה
את
תשומת
לבנו
לכך
שכל
אחד
מן
החלקים
האלה
מכיל
חוֹמש
של
מצוות:
|
II. |
I. |
|
יום הכיפורים כו – |
2. חג המצות ו – |
|
חג הסוכות לג – |
3. העומר ט – |
|
עצרת לסוכות לו סיפא |
4. ספירת העומר וחג השבועות טו – |
|
טכסי חג הסוכות לט – |
5. מתנות עניים בשעת הקציר כב |
2.
יש בסדר מועדים זה כמה תמיהות מבחינת המבנה,
אלו הן?
תשובה:
לא כל הפסקאות פותחות ב"וידבר ה'
אל משה לאמר",
והעדר מילים אלה בכמה מהן מעוררות שאלות אשר עסקו המפרשים בפתרונן.
בכל אחד מן המועדים נאמר איסור מלאכה ואולם הניסוח השונה ביום הכיפורים מבשאר הימים דורש את הסברו.
חג השבועות צמוד לחג הפסח ע"י ספירת העומר ואין דיבור מתחיל עבורו.
ב.
בטעם ספירת העומר
כתב
ספר
החינוך
– מצוה
שו
לספור תשעה וארבעים יום מיום הבאת העומר,
שהוא יום ששה עשר בניסן,
שנאמר:
(ויקרא כג, טו):
"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה":
משרשי המצווה על צד הפשט:
לפי שכל עיקרן יש ישראל אינו אלא התורה ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל וכמו שאמר (ירמיהו לג, כה):
"אם לא בריתי – יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"
והוא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה…שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים.
והיא תכלית הטובה שלהם ועניין גדול הוא להם יותר מן החירות מעבדות…; ומפני כן כי הוא כל עיקרן של ישראל ובעבודה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה – נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה,
להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף לליבנו "כעבד ישאף צל"
(מליצה על פי איוב ז,
ב)
וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות,
כי המניין מראה באדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא…ואם תשאל: אם כן למה אנו מתחילין אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון?
התשובה,
כי היום הראשון יתייחד כולו להזכרת הנס הגדול והוא יציאת מצרים,
שהוא אות ומופת בחידוש העולם ובהשגחת השם ית' על בני אדם – ואין לנו לערב בשמחתו ולהזכיר עימו שום דבר אחר,
ועל כן נתקן החשבון מיום שני. ואין לומר "היום כך וכך ימים ליום ב' של פסח" שלא יהיה חשבון ראוי לומר "ליום שני של פסח" ועל כן הותקן למנות המניין ממה שנעשה בו והוא – קרבן העומר, שהוא קרבן נכבד שבו זכר שאנו מאמינים,
כי השם ב"ה בהשגחתו על בני אדם רוצה להחיותם ומחדש להם בכל שנה ושנה זרע תבואות לחיות בו.
(הערה:
רש"י לירמיהו לג,
כה המובא לעיל:
"ורבותינו דרשוהו לעניין ברית התורה והמילה ללמוד מכאן שבשבילם נבראו שמים וארץ,
"אך אין המדרש מיושב על סדר המקראות").
1.
מה הן התמיהות במבנה פרקנו המתפרשות ע"י טעם זה של ספירת העומר?
2.
הבא ראיות מן התורה לדבריו המודגשים.
3.
השווה לדברי ספר החינוך דברי
ספורנו
ויקרא
פרק כג
פסוק ח:
והקרבתם
אשה:… והתחיל דבור חג השבועות מן העומר, כי מאז מתחיל קציר בעומר וספירת השבועות שהם מעניין החג הנקרא חג קציר וחג השבועות,
שבו נתן הודאה לאל יתברך.
כי אמנם מכוונות הרגלים הם התפילה וההודאה כמו במועד חדש האביב התפילה לאל על האביב וההודאה על החירות. ובהיות כי הצלחת הקציר תהיה כפי מזג הזמן מתחילת האביב עד הקציר כאמרו:
שבועות חקות קציר ששמר לנו היה העומר הודאה על האביב כמקריב ביכורי השדה לבעלים והיה הקרבן עמו לתפילה על העתיד והיתה הספירה זיכרון לתפילת יום יום והיה חג הקציר הודאה על טוב הקציר וחג האסיף על טוב האסיף.
מה ההבדל בין השקפתו על ספירת העומר וחג השבועות לבין השקפת בעל ספר החינוך?
תשובות:
1.
מדוע סופרים רק מיום שני של פסח?
מדוע לא נזכר חג השבועות כחג מתן תורה ואינו נזכר באופן נפרד?
מדוע לא סופרים את הימים כך וכך ימים ליום ב של פסח,
ומדוע דווקא לעומר?
2.
שמות פרק ג פסוק יב:
וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:
שמות
פרק יג
פסוק ח:
וְהִגַּדְתָּ
לְבִנְךָ
בַּיּוֹם
הַהוּא
לֵאמֹר:
בַּעֲבוּר
זֶה
עָשָׂה
יְהֹוָה
לִי
בְּצֵאתִי
מִמִּצְרָיִם:
רש"י
שמות
פרק יג
פסוק ח:
בַּעֲבוּר
זֶה –
בַּעֲבוּר שאקיים מצותיו כגון: פסח מצה ומרור הללו:
3.
ספורנו:
החג נקבע להודות על הצלחת היבול ותפילה לעתיד כלכלי טוב – הדגש הוא עונת השנה.
ספר החינוך:
החג הוא תכלית הווייתנו כעם ישראל,
לשם יצאנו ממצרים,
קבלת התורה.
ג.
בעל עקדת יצחק כותב בעניין חג השבועות
…לפי שזיכרון התורה וקבלתה אינו לזמן מיוחד כשאר ענייני המועדים, רק מצוותה בכל יום ובכל עת ובכל שעה, דכתיב (יהושע א) "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומך ולילה" ובכל יום ויום אנו מצווים שיהיו חדשים וחביבים בעינינו כיום שניתנו בו, דכתיב:
"היום הזה ה'
אלוקיך מצוך לעשות אל החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם"
(דברים כו, טז).
ונאמר
בתנחומא
כי תבוא:
מהו "היום הזה"? וכי עד עכשיו לא ציוה הקב"ה את ישראל,
והלא אותה שנה,
שנת ארבעים היתה?
ומה תלמוד לומר "היום הזה"? אלא כך אמר משה לישראל:
בכל יום תהא התורה חביבה עליכם כאילו היום קבלתם אותה מהר סיני.
מה התמיהה ביחס לחג זה שרצה בעל עקדת יצחק ליישב בדבריו?
תשובה:
למה לא פירשה התורה;
כי היום הזה שהוא חג השבועות נזכור ונעשה אותו לזכר מתן התורה האלוקית וקבלתה,
כמו שיחויב ממה שהוחזק בידנו ממנהגנו ומנהג אבותינו בתיקוני תפילותינו ("את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו")
וקריאת פרשיותינו (שקורין בתורה בשמות יט,
כ.
ומפטירין ביחזקאל פרק א)
על דרך שפירשה התורה בחג המצות (שמות יג,
יד–יז;
כג,
טו)
ובחג הסוכות (ויקרא כג,
מג.)?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשל"
א]
פרשת אמור –
ספירת העומר וחג השבועות
פרק כג א – כב
גיליון זה עוסק באחד מהמועדים אשר בסדר המועדים שבפרשתנו.
יקרא המורה עם תלמידיו בתחילה את כל פרק כ"ג ויעמוד על פרטי המבנה.
לשאלת השבת ומקומה בסדר המועדים וכן לשאלת הפסוק שהוא מעין כותרת החוזר פעמיים (ב,
ד.)
– לכל זה עיין גיליון אמור תשי"ד.
כן ראוי למורה להשוות את פרקנו ללוח המועדים בפרשת פנחס (במדבר כ"ח,
טז – כ"ט,
לט)
ולעמוד על הבדלי הדברים.
שאלה א למבנה סדר המועדים אצלנו חשיבותה גדולה להבנת מקומו של חג השבועות ולהבנת טעמו.
על התלמיד למצוא בעצמו –
מבלי שיוגד לו ע"י המורה –
שפסוק המבוא "וידבר ה'
אל משה לאמור"
חוזר ב–ט,
כג.;
כו,
לב.
אך נעדר לפני חג השבועות שפסוקיו כולם נבלעים בפסוקי ספירת העומר.
כן עליהם למצוא שפסוקי סיום "אני ה'
אלוקיכם"
מופיעים פעמיים (
כב ,מג)
ושתי תופעות אלה יש להסביר טעמן ויש להוציא מסקנות מהן,
על מבנה הפרק כולו ועל חשיבותו וערכו העצמי של כל מועד.
גם בשאלה א2
גם בשאלת ב-1
גם בשאלה ג,
אנו מעוררים את התלמיד בראש וראשונה לראות את השאלות ורק אח"כ ישתדל להבין גם את התשובות.
הרי הקורא השטחי עלול לקרוא את פרקנו ולחזור ולקוראו מבלי שיעמוד על השאלה העיקרית,
שיפה ניסחה ר'
יצחק
עראמה
בעל
עקדת
יצחק:
והנה יש בכאן שאלה חזקה מאד והיא:
למה לא פירשה התורה; כי היום הזה שהוא חג השבועות נזכור ונעשה אותו לזכר מתן התורה האלוקית וקבלתה, כמו שיחויב ממה שהוחזק בידנו ממנהגנו ומנהג אבותינו בתיקוני תפילותינו ("את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו") וקריאת פרשיותינו (שקורין בתורה בשמות יט, כ.
ומפטירין ביחזקאל פרק א) על דרך שפירשה התורה בחג המצות (שמות יג, יד–יז;
כג,
טו)
ובחג הסוכות (ויקרא כג, מג.)?
את הזהות בין חג השבועות ובין זמן מתן תורתנו רוצה ר'
דוד הופמן להוכיח מתוך המסופר בדברי הימים–ב טו,
י,יב, טו.
בהנחה שהיום בו באו כל ישראל בברית ו"נשבעו לה'" היה ביום הששי לחודש השלישי,
ולדעתו היה במעמד זה מעין חזרה סמלית על מעמד הר–סיני.
ראוי ללומדים גם לעסוק בשאלה של העדר כל פעולות סמליות ביום זה אשר מתפקידן להזכיר את תכנו של החג (דוגמת הפעולות הסמליות של אכילת מצה וישיבה בסוכה במועדים אחרים).
ויפה ענה עליה
ר'
דוד
הופמן
לשאלה זו בפירושו לויקרא (בתרגום העברי כרך ב'
עמ'
קסה):
לא הותקן לחג השבועות כל טקס סמלי,
להזכיר את חזיונות הר–סיני.
ויש טעם לדבר:
חזיון סיני אינו עשוי להתגשם בסמל גשמי.
בני ישראל ישימו על ליבם:
"כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש", (דברים ד,טו.).
כדי שלא יכשלו בהבלי שווא לעשות להם דמות לאלוקים,
אלא יזכרו את המראות הגדולות.
ויחוגו ביום מתן תורה גם את סיום הקציר, למען יודו לה'
בהביאם את הביכורים אל המקדש,
ויכירו כי ה'
הוא האדון השליט על הכל,
אשר לו יעבדו ואל מצוותיו ישמעו, ובזה יחזרו וישנו על הבטחתם שניתנה בסיני:
"נעשה ונשמע" (שמות כד, ז)
רצוי שיטפל המורה רק בסוף שיעורו –
ובעיקרו של השיעור –
בשאלה ב-2.
נוכח כל מיני ניסיונות בזמננו לעשות הטפל עיקר,
את האמצעי –
מטרה,
יש להבליט את אופיים של ערכים כחרות,
מדינה,
ארץ,
חקלאות,
קציר –
כאמצעים בלבד לעומת התורה שהיא התכלית.
וכן יש להראות עד כמה נעלים דברי בעל ספר החינוך (בשאלה ב)
על דברי אלה החושבים שבהפיכת חג מתן תורה לחג הקציר יש מן "ההתקדמות".
הרוצים להבליט את אופיו "הטבעי"
של החג ולראותו כחג קציר דוגמת חגי קציר של אומות העולם מימי האלילות ועד ימינו –
ולטשטש ולהשכיח דמותו של "זמן מתן תורתנו",
אינם אלא כמחזירי עולם חסד יבנה –
לתוהו ובוהו שלפני בריאתו,
אינם אלא משליטי טבע וחומר ויצר מעל לתורה,
ולרוח,
ולריסון.
מה עלוב ונקלה זה המראה,
שדור אחרון של עם הספר יראה משאת נפשו ביום חגו,
בקמח ולא בתורה!