גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה שלישית (תש"ד)
ויקרא
פרק ד
א.
פרק ד, א:
וידבר ה' אל משה לאמר
למה נאמרה הקדמה זו בתחילת פרקנו ולא נאמרה לא בתחילת פרק ב ולא בתחילת פרק ג ולא בתחילת פרק ה?
ב.
מהו מבנה פרקנו?
נסה לבאר למה באו חלקיו בסדר זה דווקא?
ג.
מה טעם קורבנות חטאת?
רמב"ן:
פסוק ב
נפש
כי תחטא
בשגגה. בעבור היות המחשבה בנפש, והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש:
וטעם הקורבנות על הנפש השוגגת,
מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה,
ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבוא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה.
ובעבור זה גם כן הזכיר נפש.
ספר החינוך מצוות עשה צה
… הלא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויים אחר הפעולות, ועל כן כי יחטא איש לא יטהר לבו יפה בדבר שפתיים לבד, שיאמר בינו ולכותל:
"חטאתי,
לא אוסיף עוד",
אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן וכל המעשה הכתוב בקורבנות החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רוע החטא וימנע ממנו פעם אחרת…
ועוד נוסיף דברים על צד הפשט, ונאמר כי מזה השורש ציוונו האל להקריב לעולם מהדברים שלב בני האדם חומד מהם כמו הבשר והיין והפת, כדי שיתעורר הלב יותר עם העסק בהם…
ועוד יש התעוררות אחר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון,
שגוף האדם והבהמה ידמו בכל ענייניהם, לא יתחלקו רק שבזה ניתן השכל –
ולא בזה. ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת,
שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות…
ועל כן נצטווה לקחת גוף בשר כמוהו ולהביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל ולשרפו שם ולהשבית זכרו,
… כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל עניינו של גוף בלי שכל – אבד ובטל לגמרי,
וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל שהיא קיימת לעולם וגם לגוף השותף עימה יש קיום בתחייה בסיבתה בלכתו בעצתה,
כלומר שישמר מן החטא. ובקובעו ציור זה בנפשו יזהר מן החטא הרבה והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכופר אליו שגגתו.
אבל הזדונות לא יספיק לכפרם דמיון זה,
כי החטא במזיד לא יוכח בדמיונות ודברים,
כי אם –
שבט לגו כסילים.
ד.
פרק ד, ב:
כי תחטא בשגגה מכל מצוות ה'.
רש"י:
מכל
מצות ה'.
פירשו רבותינו אין חטאת באה אלא על דבר שזדונו לאו וכרת ושגגתו חטאת (כריתות כג):
ראב"ע פסוק ב
נפש
כי תחטא.
לעשות בשגגה אחת ממצוות לא תעשה שיש עליהם כרת.
מלבים:
איילת השחר כלל שסד:
פועל "חטא"
יבוא אחריו שימוש הלמ"ד ושימוש הבי"ת ושימוש המ"ם.
"חטא"
שאחריו ל' – מורה העצם שאליו חטא,
"חטא"
שאחריו ב' – מורה העצם שבו חטא,
"חטא"
שאחריו מ' – מורה שחטא במקצת הדבר,
"חטא"
שאחריו מילת על – מציין הסיבה שבסיבתה חטא.
ביאור:
(ר'
נפתלי הרץ ויזל)
תחטא.
כמו "קולע באבן אל השערה ולא יחטיא" (שופטים כ, טז).
כי אין חטא אלא לשון הסרה מן הדרך, שנוטה מדרך האמת והולך בדרך השקר… מכל מצוות ה'.
שב אל 'כי תחטא', שהחטא היא הנטייה,
שנטתה מכל מצוות ה'.
1.
מה הקושי הלשוני שבפסוקנו?
2.
הבא דוגמאות לכל אחד מן השימושים של 'חטא'
לפי כלל המלבי"ם,
מתוך התנ"ך וביחוד מתוך שני הפרקים האחרונים שבפרשתנו.
3.
מי מן המפרשים הנ"ל מפרש בהתאם לכללו של המלבי"ם?
4.
במה שונה הביאור משאר המפרשים?
ה.
פרק ד, ב:
רש"י:
מאחת
מהנה. ממקצת אחת מהן כגון הכותב בשבת שם משמעון נח מנחור דן מדניאל:
דברי רש"י אלה לקוחים מספרא קצז:
ועשה אחת. יכול עד שיכתוב את כל השם, עד שיארוג את כל הבגד,
עד שיעשה את כל הנפה?
תלמוד לומר: "מאחת".
אי "מאחת"
– יכול אפילו כתב אות אחת אפילו ארג חוט אחד,
אפילו עשה בית אחד בנפה ובכברה" ת"ל:
"ועשה אחת". הא כיצד? עד שיכתוב שם קטן משם גדול: "שם"
מ"שמעון",
"נח"
מ"נחור",
ו"דן"
מ"דניאל"
ו"גד"
מ"גדיאל".
(ועיין גם רשב"ם).
רשב"ם פסוק ב
מאחת
מהנה. פירשו חכמים מקצת של אחת מהנה כגון שם משמעון:
1.
הסבר כיצד למדו חז"ל מפסוקנו שאינו חייב להביא חטאת על כתיבת חלקי מילים (שאינן מצטרפות לשם שלם)
או על אריגת חוטים בודדים.
2.
במה שונה חזקוני בפירושו מדרך הספרא?
חזקוני:
מאחת
מהנה: מ"ם ראשונה יתירה והשנייה מביאה ראשונה. דוגמת "כעם ככהן" (הושע ד, ט)
כמוני כמוך (מלכים ב', ג,
ז),
כשפחה כגבירתה (ישעיה כד, ב),
כחשיכה כאורה (תהילים קלט, יב).
ו.
ספורנו פסוק ג
אם
הכהן
המשיח
יחטא
לאשמת
העם. כלומר שלא תקרה לו שגגת חטאת זולתי ממוקשי עם,
כאמרם "המתפלל וטעה, סימן רע לו,
ואם שליח צבור הוא, סימן רע לשולחיו"
(ברכות לד, ב).
רשב"ם פסוק ג
אך לפי הפשט משמע לפי שבכהנים נאמר (דברים לג, י)
'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'
וכל שכן כהן גדול שהוא מומחה לרבים:
1.
כיצד נפרש את למ"ד של "לאשמת"?
2.
במה נבדל ספורנו מרשב"ם?
גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה שישית (תש"ז)
ויקרא
פרק ד
הפסוקים הראשונים של פרק ד
[גיליון זה הוא המשך גיליון ויקרא תש"ד,
שעסק בפסוקים הראשונים של פרקנו.]
א.
מהו מבנה פרקנו?
נסה לבאר למה באו חלקיו בסדר זה דווקא?
ב.
מה טעם קורבנות חטאת?
רמב"ן פסוק ב:
נפש
כי תחטא
בשגגה. בעבור היות המחשבה בנפש, והיא השוגגת, הזכיר כאן נפש:
וטעם הקורבנות על הנפש השוגגת,
מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה,
ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא, ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבוא לפניו, ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה.
ובעבור זה גם כן הזכיר נפש.
ספר החינוך מצוות עשה צה
… הלא אמרנו כי עיקרי הלבבות תלויים אחר הפעולות, ועל כן כי יחטא איש לא יטהר לבו יפה בדבר שפתיים לבד, שיאמר בינו ולכותל:
"חטאתי,
לא אוסיף עוד",
אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן וכל המעשה הכתוב בקורבנות החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רוע החטא וימנע ממנו פעם אחרת…
ועוד נוסיף דברים על צד הפשט, ונאמר כי מזה השורש ציוונו האל להקריב לעולם מהדברים שלב בני האדם חומד מהם כמו הבשר והיין והפת, כדי שיתעורר הלב יותר עם העסק בהם…
ועוד יש התעוררות אחר ללב בקרבן הבהמות מצד הדמיון,
שגוף האדם והבהמה ידמו בכל ענייניהם, לא יתחלקו רק שבזה ניתן השכל –
ולא בזה. ובהיות גוף האדם יוצא מגדר השכל בעת החטא, יש לו לדעת,
שנכנס בעת ההיא בגדר הבהמות…
ועל כן נצטווה לקחת גוף בשר כמוהו ולהביאו אל המקום הנבחר לעילוי השכל ולשרפו שם ולהשבית זכרו,
… כדי לצייר בלבבו ציור חזק שכל עניינו של גוף בלי שכל – אבד ובטל לגמרי,
וישמח בחלקו בנפש המשכלת שחננו האל שהיא קיימת לעולם וגם לגוף השותף עימה יש קיום בתחייה בסיבתה בלכתו בעצתה,
כלומר שישמר מן החטא. ובקובעו ציור זה בנפשו יזהר מן החטא הרבה והבטיחה התורה שבמעשה הגדול הזה ובהסכמת עושהו שיתנחם על חטאו מלב ומנפש, תכופר אליו שגגתו.
אבל הזדונות לא יספיק לכפרם דמיון זה,
כי החטא במזיד לא יוכח בדמיונות ודברים,
כי אם –
שבט לגו כסילים.
ג.
פרק ד, יג:
ואם כל עדת ישראל ישגו…
מלבי"ם ויקרא רמ"ג:
דע,
שיש הבדל בין "שגג"
מפעלי הכפל ובין "שגה"
מנחי ל"ה.
"שגה"
מנחי ל"ה הוא טעות עיוני ושגג מפעלי הכפל הוא נטייה מעשית, "ומה שגיתי הבינו לי [איוב ו, כד];
"שגו ברואה" [ישעיה כח, ז];
"לשגות מאמרי דעת"
[משלי יט, כז]
"הנה השכלתי ואשגה הרבה מאד [שמואל א', כו,
כא];
כולם הם שגיאה וטעות עיוני,
שטעה אם על ידי עיונו,
אם על ידי החושים, כי סיבות השגיאה העיונית הם הרבה מאד.
לא כן "כי תחטא בשגגה",
"מכה נפש בשגגה"
– הם שגגה מעשית,
וזה יסובב לפעמים ע"י שגיאה עיונית שקדמה לה.
הבא ראיות מפרקנו להגדרותיו של שגה ושגג !
ד.
פרק ד, יג:
ואם כל עדת ישראל ישגו
ספרא רמא:
עדת ישראל… זו סנהדרין גדולה.
רש"י פסוק יג
עדת ישראל. אלו סנהדרין:
1.
הסבר את נכונות פירושם בעזרת הפסוקים הבאים: במדבר טז,
ג;
כה,
ו;
כז,
כא.
2.
התוכל להביא סעד לדבריהם מפסוקים אחרים?
ה.
השווה את הפסוקים:
פסוק ג:
אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והקריב על חטאתו אשר חטא…
פסוק יג:
ואם כל עדת ישראל ישגו…
ועשו אחת… ואשמו…
(פסוק יד) …והקריבו הקהל
ביאור:
ורבותינו אמרו שאף על פי ששווה כהן משיח לציבור [=עדת ישראל=סנהדרין]
שצריך העלם דבר,
אינו דומה להם במעשה, שאם הורו בית דין וטעו ועשו הקהל – חייבין [בית דין], אבל הורה כהן משיח ועשו העם –
אינו חייב, עד שיעשה הוא [עצמו]
כהוראתו.
1.
היכן נרמז בפסוקינו הבדל זה?
2.
מה יש ללמוד מדין זה על ההבדל שבין עמדת הכוהן הגדול לבין עמדת הסנהדרין?
ו.
פסוק כ: וכפר עליהם הכהן ונסלח להם
פסוק כו:
וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו
פסוק לא:
וכפר עליו הכהן ונסלח לו
1.
מהו ההבדל בין "כפר"
לבין "סלח"
ומדוע יבוא הראשון תמיד בפעל והשני תמיד בנפעל?
2.
למה לא נאמרה כפרה וסליחה גם לגבי כהן משיח בפרקנו?
גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה שלוש עשרה [תשי"ד]
ויקרא – קרבן חטאת
פרק ד
הערה:
לפסוקים הראשונים של פרקנו עיין גיליון ויקרא תש"ד וגיליון ויקרא תש"ז וצרפו לגליוננו.
א.
בטעם קרבן חטאת
רמב"ן פסוק ב:
נפש
כי תחטא:
בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת הזכיר כאן נפש.
וטעם הקורבנות על הנפש השוגגת,
מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה ולא תזכה להקביל פני יוצרה, רק בהיותה טהורה מכל חטא.
ולולא זה היו טפשי העולם זוכים לבוא לפניו. ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלוקים אשר נתנה,
ובעבור זה גם כן הזכיר "נפש".
ר'
ש.ר.
הירש:
שוגג הוא חוטא מחמת היסח הדעת, היינו מפני שברגע השגגה אינו נתון בכל לבו ונפשו לזהירות, שמעשהו יהיה כתורה וכמצווה, מפני שהוא אינו כפי ביטוי הנביא [ישעיה סו,ב]
"חרד על דברי".
– חוסר החרדה הזאת והקפדה בלתי מדוקדקת על דרכו בחיים,
שתהיה כפי התורה והמצווה הן הן עיקר העבירה אשר ב"שוגג";
זהו "הפשע"
שבעקבות ה"חטא",
כמו שנאמר [ויקרא טז, טז]
"פשעיהם לכל חטאתם".
ר'
דוד הופמן ויקרא [חלק א: עמוד קכד]:
אף חטא שנעשה בשגגה הרי הוא חטא.
ובזה שונה הביטוי "חטא"
משאר הביטויים לציון מעשי עבירה ["פשע",
"עוון"],
שבאחרונים משתמשים רק לציון עבירות שבמזיד ואילו הראשון חל גם על עבירות שבשגגה.
לפי קבלת חכמינו יש שני סוגים של שוגג:
א.
שוגג ביחס אל החוק או תוכן החוק,
"שוגג בלאו או בכרת", כלומר:
לא ידע שמעשה זה אסור או שאסור בכרת.
ב.
שוגג ביחס אל המעשה, כלומר הוא ידע על האיסור,
אך נעלם ממנו כי במעשהו זה עבר על החוק.
[למשל:
הוא עושה מלאכה בשבת ושכח שאותו יום שבת, או שהוא אוכל חלב וחושב שהוא שומן.]
אף השוגג זקוק לכפרה, משום שלא היה נזהר ונשמר כראוי. עם ישראל נצטווה [ויקרא יח, ל]
"ושמרתם את משמרתי"
[בראשית יח, יט]
"ושמרו דרך ה'",
להישמר ולהיזהר שלא להחטיא את דרך ה',
על כל אחד לפלס את מעגלותיו ולכוונם כך, שימצא תמיד בדרך ה', ולכן כלל הוא בתורה שגם השוגג זקוק לכפרה. לא כן מי שעבר עבירה שלא ברצונו מתוך אונס,
הוא פטור מכל קרבן. ("אונס רחמנא פטריה").
1.
מה ההבדל בין הרמב"ן לבין שני האחרונים בטעם קרבן חטאת המובא על שגגה?
2.
התוכל ליישב בעזרת הנאמר לעיל את תמיהתו של אברבנאל:
ואתה תראה שאין בעולה ולא בשלמים ולא במנחה הבדל מהמקריבין; כי שווה הוא הדין שיקריב אותם המלך או שיקריב אותם ההדיוט מעם הארץ,
אבל בחטאת יש הבדל גדול בין השוגגים הבעלים המקריבים,
אם היה השוגג הכוהן הגדול…
ואם היה החוטא השוגג "כל עדת ישראל"
כלומר הסנהדרין, ואם נשיא יחטא,
ואם החוטא השוגג היה הדיוט מעם הארץ.
3.
בשתי דרכים מיישב הרמב"ן כאן את מילת "נפש"
בתחילת פרקנו.
כיצד?
ב.
שים לב:
אצל "כל עדת ישראל"
נאמר פסוק כ':
"וכפר עליהם הכהן ונסלח להם"
אצל "הנשיא"
נאמר פסוק כו:
"וכפר עליו הכהן ונסלח לו"
אצל "נפש אחת"
[ההדיוט]
נאמר פסוק לא:
"וכפר עליו הכהן ונסלח לו"
ר'
נפתלי הרץ ויזל:
ובפר כהן משיח לא זכר כפרה וסליחה…
ואולי לפי ששני הפרים עבודתם בכהן גדול,
והוקשו זה לזה,
גם כפרת פר העדה בעדו ובעד כל ישראל, וכמו ששנינו: "הורה עם הציבור ועשה עם הציבור מתכפר לו עם הציבור שגם הוא בכללן"
לא הוצרך לומר כן […
"ונסלח לו"] בפרו.
התוכל ליישב תמיהה זו בדרך אחרת?
ג.
השווה:
פסוק ג:
אם הכהן המשיח יחטא…
פסוק יג:
ואם
כל
עדת
ישראל
ישגו…
פסוק כב:
אשר נשיא יחטא…
פסוק כז:
ואם
נפש
אחת
תחטא…
הוריות דף י ע"ב:
אמר ר' יוחנן בן זכאי:
אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו. אם נשיא שלו מביא קרבן,
צריך אתה לומר מהו הדיוט?!
[רש"י:
בתמיה.
אם המלך שאין לבו כפוף,
מרגיש ומביא קרבן על שגגתו,
כל שכן שהדיוטות מרגישים, שלבם כפופים]. ואם על שגגתו הוא מביא קורבן, צריך אתה לומר:
מהו זדונו?!
[רש"י:
בתמיה.
כלומר:
אם על שגגתו מרגיש,
כל שכן שמרגיש על זדונו וחוזר בתשובה].
רש"י פסוק כב:
אשר
נשיא: לשון אשרי. אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו, קל וחומר שמתחרט על זדונותיו.
ונתפרשו דבריו אלה במלבים ויקרא רנז:
מילת אשר באה פה תחת מילת אם,
שלא כמנהג… ויסוד מוסד אצלנו שלא תיכנס שום מילה בגבול חברתה ויש הבדל ביניהם, שמילת "אשר"
הבא במקום "אם"
מורה,
שרוצה שצד זה יתקיים… שלכן אמר "אשר נשיא…" שרוצה בנשיא המביא קרבן, שממנו ילמד ההדיוט והמזיד… וכבר כתב הראב"ע במאזניים, שכל מה שיוכל המפרש לחבר ענין המילות לדבר אחד – הוא הטוב; וכן עשה רב האי גאון,
שאמר שנקרא "פרד"
בעבור שלא יוליד והוא "נפרד".
ושם "ערב"
עם "ויתערבו בגויים" [תהלים קו,לה]
על עירוב הצורות.
– וחז"ל הלכו בדרך זו במקומות הרבה. וידעו שמילת "אשר"
יש לה איזה שיתוף עם "אושר"
"אשרי האיש" [תהלים א, א]
ועם "ישר"
שכולם יוצאים ממרכז אחד. ואמרו [דברים י, ב]
"אשר שברת" – יישר כוחך ששברת.
[ועיין רש"י דברים לד,
יב "לעיני כל ישראל"].
1.
למה כיוון רש"י בדרך עיבודו את לשון הגמרא בפרושו לתורה.
[כרגיל אין רש"י מביא את מקורותיו מילה במילה אלא תמיד בשינוי לשון].
2.
בגמרא הנ"ל מתקיף רבא בריה דרבה את דברי ר'
יוחנן בן זכאי משני כתובים:
ויקרא ה, טז:
ואת אשר חטא מן הקודש ישלם
מלכים א' יד,
טז:
…
ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל
הסבר,
שאין שני פסוקים אלה סותרים את דברי הגמרא!
גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת העשרים וארבע [תשכ"ה]
ויקרא קרבן חטאת
פרק ד, יד.
א.
למבנה פרקנו:
פסוק ב:
נפש כי תחטא בשגגה
פסוק ג:
אם הכהן המשיח יחטא…
פסוק יג:
ואם כל עדת ישראל ישגו
פסוק כב:
אשר נשיא יחטא…
פסוק כז:
ואם נפש אחת תחטא בשגגה…
הסבר את משמעות החילופין בין "כי"
לבין "אם"
בפרקנו.
[לפתיחת קרבן הנשיא במילת "אשר"
עיין גיליון ויקרא תשי"ד].
ב.
בטעם קרבן חטאת
רמב"ן:
פסוק ב:
נפש כי תחטא:
בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת הזכיר "נפש":
וטעם הקורבנות על הנפש השוגגת,
מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה ולא תזכה להקביל פני יוצרה, רק בהיותה טהורה מכל חטא,
ולולא זה היו טיפשי העולם זוכים לבוא לפניו. ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלוקים אשר נתנה,
ובעבור זה גם כן הזכיר "נפש".
ר'
ש.
ר.
הירש:
שוגג הוא חוטא מחמת היסח הדעת, היינו מפני שברגע השגגה אינו נתון בכל לבו ונפשו לזהירות שמעשהו יהיה כתורה וכמצווה, מפני שהוא כפי ביטוי הנביא [ישעיה סו, ב]
"חרד על דברי".
– חוסר החרדה הזאת והקפדה בלתי מדוקדקת על דרכו בחיים,
שתהיה כפי התורה והמצווה הן הן עיקר העבירה אשר ב"שוגג".
זהו "הפשע"
שבעקבות ה"חטא",
כמו שנאמר [ויקרא טז, טז]
"פשעיהם לכל חטאתם".
מה ההבדל בין שניהם בטעם קרבן חטאת [המובא על שגגה]?
פסוק ג:
אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, והקריב על חטאתו אשר חטא…
רשב"ם:
לאשמת העם: … אך לפי הפשט משמע, לפי שבכהנים נאמר [דברים לג, י]
"יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"
וכל שכן כהן גדול שהוא מומחה לרבים.
שד"ל:
לאשמת העם: שהעם נושא עוון מנהיגיו ונענש על ידם,
כעניין [בראשית כ, ד]
"הגוי גם צדיק תהרוג", וכן באמת השחתת המנהיג גורמת תקלות רבות לעמו.
1.
מה קשה בפסוקנו?
2.
מה ההבדל בין שני הפירושים הנ"ל?
3.
מהי ראייתו של שד"ל מבראשית כ,
ד?
פסוק ג:
אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, והקריב על חטאתו אשר חטא…
ספרא ב:
יכול אם הורה ועשו אחרים על פיו יהא חייב?
תלמוד לומר: "אשר חטא" – על מה שחטא הוא מביא ואינו מביא על מה שחטאו אחרים.
1.
הסבר מהו הטעם שאם בית דין הורו ועשו דבר על פיהם חייבים חטאת ואילו הכהן הגדול אינו חייב אלא אם עשה הוא עצמו על פי הוראת עצמו [המוטעית]?
2.
מהו הדיוק בפסוקנו שמתוכו למדו לומר כן?
פסוק ג:
אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם…
משך חכמה [ר'
מאיר שמחה מדוינסק]
דע,
כי המושכל כי בעבירה ידוע צריך להכיר החוטא שהוא חטא ולהתחרט ולפרסם חטאו,
ואינו מן הנימוס שהוא יכפר על עצמו…
שלא יאות שהחוטא יכפר על עצמו. רק למעלת הכהן המשיח וקדושתו,
אם יתפרסם חטאו יהיה סיבה לאשמת העם,
שיאשמו במזיד ויבואו מקל וחומר.
לכן ציוותה התורה להסתיר חטאו ולבלתי לפרסם…
וציוותה התורה, שהכהן המשיח בעצמו יביא הדם להיכל, כדי שלא יתפרסם חטאו והעם לא יאשמו.
1.
מהיכן בפסוקים דייק שאין ראוי שהוא יכפר על עצמו?
2.
מהיכן בפסוקים דייק שציוותה התורה להסתיר חטאו?
פסוק ה: ו
לקח הכהן המשיח מדם הפר והביא אותו אל אוהל מועד
פסוק ו:
וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה מן הדם.
הרמב"ם:
הלכות מעשה הקורבנות פרק ה הלכה טו.
פר כהן משיח הבא על כל המצוות,
כהן המשיח עצמו מקבל דמו ומזה ממנו מבפנים…
ראב"ע:
וטבל הכהן: הוא המשיח בעצמו
בעל
"שם
עולם"
מקשה:
לכאורה יקשה, מאין הוציא הרמב"ם דין זה,
שאף ההזייה צריכה לכתחילה הכהן המשיח, הלא … בפסוק גופא לא נאמר "הכהן המשיח", אלא למעלה גבי "ולקח הכהן המשיח",
אבל כאן גבי וטבל, והיזה לא נאמר אלא "הכהן"
סתם?
אבל באמת ממקומו מוכרע ומוכרח,
מהפסוק…
הוכח מהפסוק שהוא מוכרע ומוכרח !
ז.
פסוק יג:
ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל ועשו אחת מכל מצוות ה' אשר לא תיעשינה ואשמו.
רש"י:
[עפ"י ספרא]
עדת
ישראל: אלו סנהדרין.
דוד
הופמן: [בפרושו לויקרא לפסוקנו]
מביא כהוכחה לפירוש זה את הפסוקים הבאים:
במדבר טז,
ג;
כז,
כא;
כה,
ו;
הסבר במה מוכיח כל אחד מן הפסוקים הנ"ל את פירוש חז"ל:
סנהדרין.
ח.
פסוק יג: ואם כל עדת ישראל ישגו…
ביאור:
כהן
משיח, נשיא,
הדיוט אין חייבין עד שיעשו,
והמעשה הוא החטא,
אבל סנהדרין חייבין על פי הוראתן, אף על פי שלא עשו הם עצמם…
מהו הדיוק הלשוני שעל פיו למדו לומר כן?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגיליונות של נחמה ליבוביץ השנה העשרים וארבע [תשכ"ה]
ויקרא – קרבן חטאת
פרק ד', טו.
לפני שיגש המורה ללמד פרקי פרק ד',
עליו להקדים תחילה משהו על מהותו של קורבן החטאת,
יש להדגיש בראש וראשונה שאין קורבן חטאת מובא אלא על השגגה,
ולעולם לא על הנעשה במזיד.
ובהזדמנות זו יש להסביר את מובנה המדוייק של המילה "נפש כי תחטא"
ונביא בזה את דיברי ר'
דוד הופמן בפירושו לספר ויקרא פרק ד'
[ע'
קכ"ג]:
"תחטא"
– הוראתו העיקרית של השורש חטא הוא "טעה,
תעה".
הדרך אשר עלינו ללכת בה,
היא דרך ה'
[בר'
י"ח י"ט]
היא המסילה שה'
הראה לנו על ידי מצוותיו.
כל סטייה מן הדרך הזאת היא חטא,
היא כישלון.
"בשגגה"
פירושה שהחטא כולו "תחילתו וסופו שגגה".
יוצא מזה, שאף חטא שנעשה בשגגה הרי הוא חטא ובזה שונה הביטוי "חטא"
משאר הביטויים לציון מעשי עבירה ["פשע",
"עוון"],
שבאחרונים משתמשים רק לציון עבירות שבמזיד ואילו הראשון חל גם על עבירות שבשגגה.
לפי קבלת חכמינו יש שני סוגים של שוגג:
א.
שוגג ביחס דל החוק או תוכן החוק,
"שוגג בלאו או בכרת", כלומר:
לא ידע שמעשה זה אסור או שאסור בכרת.
ב.
שוגג ביחס אל המעשה, כלומר הוא ידע על האיסור אך נעלם ממנו כי במעשהו זה עבר על החוק.
[למשל:
הוא עושה מלאכה בשבת ושכח שאותו יום שבת, או שהוא אוכל חלב וחושב שהוא שומן].
אף השוגג זקוק לכפרה, משום שלא היה ניזהר ונישמר כראוי. עם ישראל ניצטווה [ויקרא י"ח ל'] "ושמרתם את משמרתי"
[בר'
י"ח]
"ושמרו דרך ה'",
להישמר ולהיזהר שלא להחטיא את דרך ה'.
על כל אחד לפלס את מעגלותיו ולכוננם כך, שימצא תמיד בדרך ה', ולכן כלל הוא בתורה שגם השוגג זקוק לכפרה. לא כן מי שעבר עבירה שלא ברצונו מתוך אונס,
הוא פטור מכל קורבן. "אונס רחמנא פטריה".
אשר לשאלת המבנה [ב]
נביא בזה את דיברי המלבי"ם להבדלים שבין "כי"
ו"אם":
המלבי"ם בפירושו לויקרא [פרשת י"ב]
העברי יציין המאמר התנאי באחד מחמשת דרכים:
א.
במילת "כי":
[שמ'
כ"א א'] "כי תקנה עבד עברי";
ב.
במילת "אם"
[ויקרא ב' י"ד]
"ואם תקריב מנחת בכורים";
ג.
במילת "אשר":
[ויקרא ד' כ"ב]
"אשר נשיא יחטא";
ד.
הפעל הבינוני עם ה' הידיעה שטעמו כטעם "אשר":
[ויקרא ז' כ"ט]
"המקריב את זבח שלמו לה',
יביא את קורבנו…
ה.
המקור עם שימוש ב' או כ' [במדב'
ט"ו י"ז–י"ח]
"בבואכם אל הארץ…"
[ויקרא י"ט]
"בקצורכם את קציר ארצכם".
ויש להבדל הזה בין "כי"
ל"אם"
דוגמאות רבות במיקרא,
כגון בפרשת משפטים:
שמות כ"א י"ח וכי יריבון אנשים והיכה איש את רעהו באבן או באגרוף
י"ט אם יקום והתהלך בחוץ
כ"ב ו'
כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האש
אם ימצא הגנב –
ישלם שנים
אם לא ימצא הגנב –
…
וכן בפרשתנו
ויקרא פרק א'
ב':
אדם כי יקריב
א'
ג':
אם עולה קורבנו
א'
י':
ואם מן הצאן.
א'
י"ד:
ואם מן העוף…
פרק כ' א':
ונפש כי תקריב קורבן מנחה לה' סלת יהיה קורבנו
ד':
וכי תקריב קורבן מנחה מאפה תנור
ה':
ואם מנחה על מחבת קורבנך
ז':
ואם מנחת מרחשת קורבנך