גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה שנייה – תש"ג
ויקרא
פרק ה
השאלון הזה הוא המשך שאלון ויקרא תש"ב,
אשר עסק בטעמי הקורבנות ובסוגיהם באופן כללי (עיין שם).
שאלון זה עוסק בסוגים מיוחדים (קורבן עולה ויורד,
אשם גזלות).
א – יג:
קרבן עולה ויורד
א.
ספר החינוך:
מצות עשה קכא
מצוות עשה להקריב קרבן עולה ויורד על חטאים מיוחדים,
והם:
טומאת המקדש, כלומר אדם שהוא טמא באב הטומאה ונכנס למקדש בשגגה…
ושבועת ביטוי, כלומר שנשבע לשקר על דבר לעשות או שלא לעשות…
ועובר עליה בשגגה,
וכן שבועת העדות,
כלומר שנשבע לחברו שאינו יודע לו עדות בין בשוגג בין במזיד…
משרשי
המצוה, כבר אמרנו כי עניין הקרבן להזכיר ולהשיב החוטא אל לבו בכוח הפעולה, כי הרע מעשיו,
ושיבקש מחילה לאל על העשוי,
ויזהר על העתיד.
ומחכמתו ברוך הוא ובידיעתו קלות שכל בני אדם ומיעוט הבנתם ודלות כוחם הקל עליהם הכפרה בחטאים האלה הנזכרים להיותם כפי עושר בני אדם ועניים, לפי שכשלונם קרוב אצל בני אדם, שאין ספק כי חטא הלשון קרוב ותמידי יותר מחטא המעשה. וזה יספיק לך על השבועות.
גם על עניין מקדש וקדשיו ידוע שהכשלון מצוי בו,
שעניין הטהרה קשה מאוד על האדם לשומרו…
ומן השורש הזה שאמרנו שהכישלון קרוב לעניינים אלה הקל להם עוד בשבועת העדות להיותם מביאים כפרה על שוגג או מזיד, לפי שעניין העדות הוא תמידי ביותר ויצר לב האדם רע ותולים השקר בשכחה ולא יכוונו עדותם. גם יש מן הבריות שאין משגיחים כל כך ברעה הגדולה שעושים בהטיית כיוון העדות, אחר שבידיהם לא יגזלו ולא יחמסו, אף על פי שבסיבתם אדם עשוק ורצוץ,
לא יתנו לב על זה,
ועל כן מהתמדת העניין וקלותו בעיני המון העם היה מחסדיו ברוך הוא להיות בו כפרה בין שוגג בין מזיד.
ואולם המבין בבני אדם, כי כל אשר ירחיקנו האל ממנו, אף על פי שנתן הדבר לכפרה, ראוי לנו להרחיקו תכלית הריחוק,
והעניין הוא כאילו יודע האל ברוך הוא אל בני אדם: דבר פלוני אין רצוני שתעשו אותו בשום פנים. ואולם הנכשל מכם ויעבור עליה,
יעשה תשובה בכל כוחו ויגדור עצמו בהרבה גדרים ויביא קרבן לקבע הדבר בלבו שלא יכשל בו עוד.
ומכל מקום לא ניצל האיש ההוא שעבר על מצוות בוראו.
1.
מה המשותף בשלושת המקרים הנ"ל –
לפי דעת ספר החינוך –
שבהם חייבים קורבן עולה ויורד?
2.
במה שונה חיוב הקרבן במקרה שבועת העדות מבשאר המקרים?
3.
מה כוונת ספר החינוך בקטע האחרון (החל מן "ואולם המבין בבני אדם")
וכנגד איזו דעה מוטעית הוא פונה?
ב.
פרק ה, א:
וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָא עֲונוֹ:
רמב"ן:
והוא
עד או
ראה או
ידע. אינם שלשה ענינים,
כי אין עד בלא ראיה ובלא ידיעה,
אבל יאמר, אם שמע קול אלה שנשאו עליו להאלותו בדבר שהוא עד בין בראיה בין בידיעה, אם לא יגיד יש עליו עון:
והנה לא יתחייב בקרבן הזה אלא אם כן יודע עדות שיזכה ממנו המשביע בדינו. ולכך פירשו רבותינו (שבועות לג🙂 כי יש עדות שתועיל בראיה בלא ידיעה,
ויש שתועיל בידיעה בלא ראיה.
כיצד,
מנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני, וטוען לא היו דברים מעולם יבואו ויעידו,
זו היא ראיה בלא ידיעה.
מנה הודית לי בפני פלוני ופלוני, יבואו ויעידו, זו היא ידיעה בלא ראיה:
ועל דרך הפשט אין צריך לראיה בלא ידיעה, אבל "או ראה" שהוא ראה ההלואה או המקח לגמרי, "או ידע" ששמע אותם מודים במעשה ההוא בפני עדים ולא ראה המעשה: ולא אמר כאן "ונעלם ממנו", כי הוא חייב במזיד, או בשגגת השבועה עם זדון העדות. אבל אם היה שכוח בעדות בשעת שבועה אין עליו כלום:
1.
העתק את הפסוק בסימני פיסוק לפי פירושו.
2.
נמק,
מדוע יש להציב בסוף הפסוק פסיק ולא נקודה !
3.
מה פירוש הביטויים המובאים בדבריו:
"עדות שיזכה ממנו המשביע".
"ראיה בלא ידיעה;
ידיעה בלא ראיה"
4.
כיצד יש לבאר לפי פסוקנו את המלים:
"ואת אלית וגם דברת באזני"
(שופטים יז,
ב).
ג.
פרק ה, ב – ד
אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה
אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם:
אוֹ כִי יִגַּע בְּטֻמְאַת אָדָם לְכל טֻמְאָתוֹ אֲשֶׁר יִטְמָא בָּהּ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם:
אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְפָתַיִם לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב לְכל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם
בִּשְׁבֻעָה וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא יָדַע וְאָשֵׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה:
1.
ר'
דוד הופמן מפרש את המילה "ואשם"
בפסוקים ג–ד,
כאילו נאמר;
"ואשם והוא ידע".
מדוע?
– המסכים פירושו זה לפירוש הרשב"ם?
2.
מדוע מפרש רש"י את המילה "ואשם"
בפסוק ב ובפסוק ג,
אף על פי שבשניהם הפירוש אחד –
ונמנע מלפרשה בפסוק ד אף על פי ששם פירושה אחר?
היעזר בתשובתך בדברי הרמב"ן ב.
"ונעלם ממנו".
רש"י:
(ה,
ב)
ואשם.
באכילת קודש או בביאת מקדש:
רש"י:
(ה,
ג)
ואשם.
באכילת קודש או בביאת מקדש:
רמב"ן:
(ה,
ב)
ונעלם
ממנו
והוא
טמא. שנעלמה ממנו הטומאה ואשם באכילת קדשים או ביאת מקדש.
לשון רש"י.
ואין הכוונה שיהיו אכילת קדשים וביאת מקדש נלמדים מן ואשם, כי בכל הקורבנות למעלה נאמר כן. אבל הפרשה הזו תקצר בדבר המובן, כי מפני שאין בנגיעת נבלה ושרץ שום חטא, ולא הוזהרו ממנה אפילו הכהנים,
אי אפשר שיחייב הכתוב בנגיעתם קרבן. אבל אמר, כי כאשר יטמא האדם ונעלם ממנו הטומאה,
או כאשר ישבע ונעלם ממנו השבועה, ויחטא בהעלמה של אחת מאלה,
יתחייב להביא קרבן.
ובידוע שאין בהעלמת הטומאה חטא זולתי שיאכל קדשים או יבא למקדש,
ואין בהעלמת השבועה חטא זולתי שיעבור עליה.
וזה ישוב פשוטן של מקראות בפרשה זו.
ד.
פסוקים כ –
כו.
אשם גזלות
בבא קמא קג ע"א:
הגוזל את חברו שווה פרוטה ונשבע לו (רש"י:
על שקר והודה)
יוליכנו אחריו למדי.
מאיזה פסוק בפרשתנו למדו דין זה?
ה.
פרק ה פסוקים כא –
כב
נֶפֶשׁ
כִּי
תֶחֱטָא
וּמָעֲלָה
מַעַל
בַּיהוָֹה
וְכִחֵשׁ
בַּעֲמִיתוֹ
בְּפִקָּדוֹן
אוֹ
בִתְשׁוּמֶת
יָד
אוֹ
בְגָזֵל
אוֹ
עָשַׁק
אֶת
עֲמִיתוֹ:
אוֹ
מָצָא
אֲבֵדָה
וְכִחֶשׁ
בָּהּ
וְנִשְׁבַּע
עַל
שָׁקֶר
עַל
אַחַת
מִכּל
אֲשֶׁר
יַעֲשֶה
הָאָדָם
לַחֲטא
בָהֵנָּה:
1.
מה ההבדל בין המושגים פקדון –
תשומת יד;
עשק –
גזל;
כחש ב…
– כחש ל…
2.
למה נאמר בשלושת המקרים הראשונים "ב"
(בפקדון,
בתשומת יד,
בגזל)
וברביעי ("עשק")
לא נאמר "ב"?
3.
המלבים איילת השחר (הקדמה לפירושו לויקרא)
כלל קצט:
דרך הכתוב לדבר תמיד בדרך "לא זו אף זו", דהיינו שהדבר שיש בו חידוש על חבירו יאמר לבסוף,
בעניין שיוסיף במאוחר על הקודם ולא להיפך.
שדרך הדיבור שיעלה מושגיו או מאמריו מן הקל אל החמור.
באר את סדר העניינים בפסוקינו (כ"א–כ"ב)
לפי הכלל הנ"ל!
ו.
רש"י:
(ה,
יז)
ולא ידע ואשם ונשא עונו.
(תורת כהנים) רבי יוסי הגלילי אומר: הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע,
על אחת כמה וכמה שיעניש את שידע.
רבי יוסי אומר:
אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים צא ולמד מאדם הראשון,
שלא נצטווה אלא על מצות לא תעשה ועבר עליה ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו.
וכי איזו מידה מרובה של טובה או של פורענות?
הוי אומר מדה טובה. אם מדת פורענות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו. מידה טובה המרובה,
היושב לו מן הפיגולין והנותרות והמתענה בים הכיפורים על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
ר'
עקיבא אומר: הרי הוא אומר (דברים יז, ו)
על פי שני עדים או שלושה עדים וגו', אם מתקיימת העדות בשניים למה פרט לך הכתוב בשלושה?
אלא להביא שלישי להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו לענין עונש והזמה. אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה,
על אחת כמה וכמה שישלם שכר טוב לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה. ר'
אלעזר בן עזריה אומר: (דברים כד, יט)
"כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה"
הרי הוא אומר:
(דברים כד, יט)
"למען יברכך וגו'"
קבע הכתוב ברכה למי שבאת על ידו מצוה בלא ידע. אמור מעתה היתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה הימנו ומצאה העני ונתפרנס בה, הרי הקב"ה קובע לו ברכה:
רש"י:
(ה,
כא)
נפש כי תחטא.
(תורת כהנים) אמר ר' עקיבא:
מה תלמוד לומר ומעלה מעל בה'? לפי שכל המלווה והלווה והנושא והנותן אינו עושה אלא בעדים ובשטר.
לפיכך בזמן שהוא מכחש מכחש בעדים ובשטר.
אבל המפקיד אצל חברו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם לפיכך כשהוא מכחש – מכחש בשלישי שביניהם.
באר את הביטויים האלה המובאים ברש"י:
1. פסוק יז –
"וכי איזו מידה מרובה של טובה או של פורענות".
2. פסוק כא –
"מכחש בשלישי שביניהם".
ב.
עצה
טובה
לשאלה
א: עיין רש"ר הירש לפסוק יג, שהלך בדרך אחרת מאשר ספר החינוך
גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה תשיעית [תש"י]
ויקרא – אשם גזילות
פרק ה, כ – כו
א.
שאלת מבנה:
השווה:
פרק ד פסוקים א–ב:
וידבר ה' אל משה לאמר…
נפש כי תחטא בשגגה…
פרק ה פסוק א:
ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה
פרק ה פסוקים יד–טו:
וידבר ה' אל משה לאמר נפש כי תמעול מעל…
פרק ה פסוקים כ–כא:
וידבר ה' אל משה לאמר נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'…
הסבר את החזרה על "וידבר ה'
אל משה לאמר"
בפסוק יד ובפסוק כ ואת העדר המילים האלה בתחילת הפרק?
ב.
שאלות סגנון:
1.
פסוק
כא:
נפש כי תחטא.
המשפט המתחיל בפסוק כא מסתיים מבחינה סינטקטית [תחבירית]
באמצע פסוק כד במילים "יוסף עליו".
הסבר היכן נגמרים התנאים ובאיזו מילה מתחילה תשובת התנאי?
[במונחי תחביר שלנו:
היכן,
באיזו מילה,
מתחיל המשפט הראשי?]
[היעזר בדברי רש"י לפסוקים כא–כד].
2.
פסוק
כא:
וכחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו.
ר'
נפתלי הרץ ויזל [ביאור]:
בכולן נאמר בי"ת "בפיקדון או בתשומת יד או בגזל" ולא נאמר בי"ת בעשק".
הסבר,
למה?
3.
פסוק
כב:
או מצא אבידה וכחש בה.
ר'
נפתלי הרץ ויזל [ביאור]:
כבר אמר "וכחש בעמיתו בפיקדון",
וחוזר על כל הנזכרים, ולמה חזר באבידה לומר "וכחש בה"?
נסה לענות לשאלתו !
4.
פסוק כא:
נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'.
השווה פסוקנו עם פסוק טו "כי תמעול מעל".
הסבר למה נאמר רק במקומנו "מעל בה'",
ולא נאמר כך בפסוק טו?
ג.
פסוק כא: נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'…
ספרא ויקרא שע"ב:
ר'
עקיבא אומר: מה תלמוד לומר:
"למעול מעל בה'"!
לפי שהמלווה והלווה והנושא והנותן אינו מלווה ואינו לווה ואינו נושא ונותן אלא בשטר ובעדים,
לפיכך בזמן שהוא מכחיש, מכחיש בעדים ובשטר,
אבל המפקיד אצל חברו אינו רוצה שתדע בו נשמה אלא שלישי שביניהם. בזמן שהוא מכחיש – מכחיש בשלישי שביניהם.
[ועיין בראשית לא,
נ]
ר'
שמשון רפאל הירש [תרגום מגרמנית]:
כל עבירה שבין אדם לחברו דינה כמרד ומעל כלפי מעלה… כביכול הוא השלישי הנועד כרואה ובלתי נראה בכל מקום משא ומתן בין הבריות והוא הערב למשא ומתן זה שבין באי עולם – שיהא באמונה. ומאחר שכאן קרא המכחיש בשעת הכחשתו בשם הערב, דהיינו נשבע בשמו יתברך לשקר,
הרי אין זו בגידה בלבד.
כאן משתמש היהודי לעדות על יושר דרכו עם הבריות בתכונת כהונתו בקירבת אלוקים שלו. ומאחר שקריאתו בשם ה' אינה אלא מסווה נבוב וריק,
הרי השם ההולם אותה היא מעל בה'.
1.
מה הקושי בפסוקנו שאותו רצו שניהם לתרץ?
2.
במה מסייע הפסוק בראשית לא,
נ להבנת דברי ר'
עקיבא?
3.
מה ההבדל בין דברי הספרא לדברי הירש בהסברת המושג "מעל בה'"?
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י.
1. פסוק
טו:
כי
תמעול
מעל. (תורת כהנים) אין מעילה בכל מקום אלא שינוי וכן הוא אומר (דברי הימים א,
ה,
כה)
וימעלו באלהי אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ. וכן הוא אומר בסוטה (במדבר ה, יב)
ומעלה בו מעל:
בעל
דברי דוד
מפרש: "שמשנה מרשות הקודש לרשות החולין".
ומקשה:
"וקשה,
הא גבי מעילה בפיקדון שנזכר בפסוק כ אין שם שינוי מרשות לרשות"?
נסה לתרץ את קושייתו.
2. פסוק
כא:
או
בגזל. שגזל מידו כלום:
בעל גור אריה מפרש:
כלומר,
דאין פירושו שהוא מכחש הגזילה,
דאם כן הוי למכתב "או בגזילה" כי הדבר הנגזל נקרא "גזילה"…
אבל הלקיחה מידו נקרא גזל ויאמר הכתוב,
כי הוא מכחיש אשר לקח וגזל מידו כלום.
(א)
הסבר,
מהי ההבנה הבלתי נכונה של פסוקנו שממנה רוצה רש"י למנוע אותנו?
(ב)
מהי ההבנה הנכונה של "וכחש בגזל"
לדעת רש"י?
גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה החמש–עשרה [תשט"ז]
ויקרא – אשם גזילות
פרק ה, יד–כו
לדיני אשם גזילות [פסוקים כ–כו]
עיין גם גיליון ויקרא תש"י.
א.
שאלה כללית:
ר'
דוד הופמן בפרושו לויקרא [קנ – קנב]:
הפסוק הזה [ה,
יט]
מבהיר לנו במילים מדוייקות את ההבדל בין קרבן האשם לקרבן החטאת.
כל חוטא חוטא בשני פנים:
ראשית לעצמו, לנפשו הוא, שנפגעה בטהרתה על ידי החטא ומורחקת מקרבת אלוקים, שבו מקורה, ושלהיות קרובה אליו הוא יעודה…
חוטאים מסוג זה מחוייבים להביא קרבן שמטרתו בעיקר "לחטאת",
כלומר לטיהור… אבל יש חטאים אחרים שהם במידה גדולה יותר עבירות כלפי ה'
וקיפוח זכויותיו… במקרים כאלה שבהם זכויות ה'
מקופחות במישרין או בעקיפין נדרש קרבן "אשם".
לפסוק כ: האשמות הקודמים באו עקב חטאים שבהם קופחה זכותו של ה' במישרין וכאן מדובר בפגיעה בזכויות העמית, שעל ידו נפגעה בעקיפין גם זכותו של ה'.
1. שתי תמיהות –
אחת במבנה פרקנו [החל מפסוק יד עד סופו],
ואחת בפסוק כא –
מיישב הופמן בדבריו אלה.
אלו הן?
2.
כיצד מפרש ר'
דוד הופמן את המילים "אשם אשם לה'"
שבפסוק יט?
ב.
פסוק כד:
ושלם אותו בראשו וחמשיתיו יוסף עליו לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו
בבא קמא פרק ט משנה ה:
הגוזל את חברו שווה פרוטה ונשבע לו,
יוליכנה אחריו אפילו למדי. לא יתן לא לבנו [של נגזל] ולא לשלוחו…
רש"י:
ונשבע
לו: על שקר [שלא גזל ממנו]
והודה [לבסוף],
יוליכנה אחריו אפילו למדי: דאין לו כפרה עד שיחזיר לנגזל עצמו.
ח.
אלבק [פירוש המשניות]
יוליכנה אחריו למדי:
וחייב להוליכנה אחריו,
אפילו הלך לארץ רחוקה.
תפארת ישראל
יוליכנה אחריו למדי:
שרחוק הוא, וגם כסף אין נחשב שם כלום, שנאמר [ישעיה יג, יז]:
"הנני מעיר עליהם את מדי,
אשר כסף לא יחשובו, וזהב לא יחפצו בו". אפילו הכי יחזיר לו לשם.
1.
הסבר,
מהו הרמז בלשון הפסוק לדין זה?
2.
הסבר מהו ההבדל בין פירוש אלבק לבין פירוש בעל תפארת ישראל לביטוי "יוליכנה אחריו אפילו למדי".
3.
מהו הטעם המיוחד של דין זה אם נקבל את פירושו של בעל תפארת ישראל,
בניגוד לטעם המקובל של דין זה?
ג.
פסוק כג:
…
והשיב את הגזלה אשר גזל או את העשק אשר עשק…
פסוק כד:
או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושילם אותו…
פסוק כה:
ואת אשמו יביא לה'
איל תמים.
בבא קמא פרק ט' משנה י"ב:
שהמביא גזילו [הכסף שגזל] עד שלא הביא אשמו –
יצא.
הביא אשמו עד שלא הביא גזילו –
לא יצא.
רמב"ם הלכות גזלה ואבידה פרק ח הלכה יג:
אין מקריבין את האשם עד שיחזיר הגזלן הקרן לבעלים.
ספורנו:
והשיב את הגזלה…
ואת אשמו יביא:
שאין הקרבן מכפר אלא אם כן פייס את הניזק קודם הבאת הקרבן, כאמרם ז"ל:
הביא את אשמו עד שלא הביא את גזילו –
לא יצא.
הבא סימוכין מנביאים או כתובים או מדברי חז"ל למוסר הכלול בדין זה !
גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנה השש–עשרה [תשי"ז]
ויקרא – אשם תלוי
פרק ה, יז–יט
א.
שאלה כללית
רמב"ן:
ד,
ג [ודבריו מעין הקדמה לפרקים ד – ה]
וטעם הקורבנות על הנפש השוגגת מפני שכל העוונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה ולא תזכה להקביל פני יוצרה,
רק בהיותה טהורה מכל חטא,
ולולא זה היו טיפשי העולם זוכים לבוא לפניו. ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקורבה אל האלוהים אשר נתנה,
ובעבור זה גם כן הזכיר "נפש".
ר'
דוד הופמן ויקרא [חלק א: קכד]:
אף חטא שנעשה בשגגה הרי הוא חטא.
ובזה שונה הביטוי "חטא משאר הביטויים לציון מעשי עבירה ["פשע",
"עוון"],
שבאחרונים משתמשים רק לציון עבירות שבמזיד ואילו הראשון חל גם על עבירות שבשגגה.
לפי קבלת חכמינו יש שני סוגים של שוגג:
א.
שוגג ביחס אל החוק או תוכן החוק,
"שוגג בלאו או בכרת", כלומר:
לא ידע שמעשה זה אסור או שאסור בכרת.
ב.
שוגג ביחס אל המעשה, כלומר הוא ידע על האיסור אך נעלם ממנו כי במעשהו זה עבר על החוק. [למשל:
הוא עושה מלאכה בשבת ושכח שאותו יום שבת, או שהוא אוכל חלב וחושב שהוא שומן].
אף השוגג זקוק לכפרה, משום שלא היה ניזהר ונישמר כראוי.
עם ישראל נצטווה [ויקרא יח,
ל]
"ושמרתם את משמרתי",
[בראשית יח,
יט]
"ושמרו דרך ה'",
להישמר ולהיזהר שלא להחטיא את דרך ה'.
על כל אחד לפלס את מעגלותיו ולכוונם כך,
שימצא תמיד בדרך ה',
ולכן כלל הוא בתורה שגם השוגג זקוק לכפרה.
[לא כן מי שעבר עבירה שלא ברצונו מתוך אונס,
הוא פטור מכל קורבן.
"אונס רחמנא פטריה".
1.
מהי השאלה הגדולה שאותה רצו שניהם לישב?
2.
מהו ההבדל העקרוני שבין שתי הדעות הנ"ל?
3.
האין דעת הרמב"ן הנ"ל עומדת בסתירה לדברים יז,
ח–יב?
ועיין גיליון שופטים תשי"א שאלה ב ודברי הר"ן שם !
ב.
השוה
|
אשם |
החטאת |
|
ה,יז: |
ד, |
|
ולא ידע ואשם ונשא עוונו |
ואשם |
|
והביא… |
ד,כה: |
רש"י ד, כג:
או הודע: כמו אם הודע הדבר, הרבה "או"
יש שמשמשין בלשון "אם",
ו"אם"
במקום "או"
כמו [שמות כא, לו]
"או נודע כי שור נגח הוא".
הודע אליו: כשחטא היה סבור שהוא היתר,
ולאחר מכאן נודע לו שאיסור היה.
רש"י ה, יז:
ולא ידע ואשם:
העניין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו,
כגון:
חלב ושומן לפניו,
וכסבור שתיהן היתר ואכל את האחת. אמרו לו: "אחת של חלב היתה", ולא ידע אם זו של חלב אכל – הרי זה מביא אשם תלוי ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שוודאי חטא, ואם נודע לו לאחר זמן – יביא חטאת.
1.
הסבר מהו איפוא ההבדל בין מקרה שבו חייב חטאת ובין מקרה של חיוב אשם?
2.
הסבר למה נאמר לגבי חטאת "ואם נפש…"
ובאשם נאמר "ואם נפש כי…"?
3.
הסבר למה נאמר בחטאת "ואם נפש אחת תחטא"
ולא נאמר כן באשם.
4.
הסבר למה בוודאי לא נאמר "ונשא חטאו"
ובספק החמיר לומר "ונשא עוונו?
ג.
ה,
יח:
והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם…
רש"י:
בערכך לאשם: בערך האמור למעלה [הכוונה לפסוק טו של פרקנו].
1.
מה קשה לרש"י בפסוקנו?
2. עיין רמב"ן טו:
והביא את אשמו:…
וטעם אשם תלוי מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא,
מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מוודאי.
א.
הוכח מן הכתובים [פרקים ד–ה]
שעונש המסופק אם שגג אם לא, גדול מעונשו של השוגג וודאי.
ב.
מה יכול להיות הנימוק לדין שעונשו של מי שספק שגג גדול מעונשו של שגג וודאי?
[נוסף על הטעם הנאמר לעיל ברמב"ן].
גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת העשרים ושש [תשכ"ח]
ויקרא – אשם
פרק ה, יד –כו
א.
שאלת מבנה
השווה:
ד,
א:
וידבר ה' אל משה לאמר…
נפש כי תחטא בשגגה…
ה,
א
ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה…
ה,
יד:
וידבר ה' אל משה לאמר…
נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה…
ה,
יז:
ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצוות ה'
ה,
כ:
וידבר ה' אל משה לאמר נפש כי תחטא ומעלה מעל בה'
הסבר מהי סיבת החזרה על המילים "וידבר ה'
אל משה"
בפסוק יד ובפסוק כ ואת סיבת העדרן בראש פרקנו ובפסוק יז?
ב.
השווה:
נאמר בחטאת:
ד,
כז:
ואם נפש אחת תחטא…
נאמר באשם תלוי:
ה,
יז:
ואם נפש כי תחטא
נאמר באשם גזלות:
ה,
כא:
נפש
כי
תחטא
…
1.
הסבר את היעדר מילת "אחת"
בקרבן אשם?
2.
למה נאמר באשם תלוי "ואם…
כי תחטא"
ולא נאמר כפי שנאמר בחטאת "ואם נפש תחטא"?
ג.
פסוק טו:
נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו לה', איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם.
רמב"ן:
והביא את אשמו לה': וקרא הקרבן הזה "אשם"
כמו שאמר [טו]
"בשקל הקדש לאשם".
אבל [לעיל ה, ו]
"והביא את אשמו לה'" האמור למעלה בקרבן עולה ויורד טעמו: והביא את קרבנו לה', כי הקרבן ההוא "חטאת"
הוא,
כמו שאמר [שם ו] "כשבה או שעירת עזים לחטאת".
ולא נתברר מה טעם יהיה שם הקרבן האחד "חטאת"
ושם האחד "אשם"
וכולם יבואו על חטא. ולא נוכל לומר בעבור שה"חטאת"
נקבה,
כי יש חטאת זכר: שעירים ופרים. ואין לומר שיהא מפני חומר החטא, כי הנה המצורע מביא שני קורבנות: שם האחד "חטאת"
והשני "אשם".
והנראה בעיני, כי שם "אשם"
מורה על דבר גדול אשר העושו [=העושה אותו] יתחייב להיות שמם ונאבד בו מלשון [תהלים ה, יא]
"האשימם אלוקים…" [עיין שם עד סוף הפסוק!]
וכן "ויאשמו נאות מדבר"
[=אין פסוק כזה במקרא ואף לא דומה לו ויש סוברים שהתכוון לישעיה כד,
ו]
וכן [הושע יד, א]
"תאשם שומרון כי מרתה באלוקיה"
וכן [בראשית מב, כא]
"אבל אשמים אנחנו"
– נענשים אנחנו. ו"חטאת"
מורה על דבר נוטה בו מן הדרך מלשון [שופטים כ, טז]
"קולע אל השערה ולא יחטיא".
והנה אשם גזילות [ויקרא ה, כ–כו]
ואשם שפחה חרופה בעבור שהם באים אף על המזיד יקרא קרבנם "אשם",
וכן אשם הנזיר,
אבל אשם מעילות [ה,
טו–טז]
אף על פי שהוא בשוגג,
בעבור שהוא בקדשי ה' יקרא הקרבן "אשם",
כי החטא הגדול יתחייב להיותו אשם בו,
כאשר יקרא "מעילה".
ועניין המצורע בעבור שהמצורע חשוב כמת, והנה הוא דבר שמם ואבד ויקרא קרבנו הראשון "אשם"
שיגין עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה, והשני חטאת שהוא מכפר שגגותיו.
וטעם "אשם תלוי" [ה,
יז–יח],
מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש, כי לא נודע שחטא מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאי, והצריכו איל בכסף שקלים, ואילו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא [מטבע פרסי קטן,
שישית הזוז] וקראו "אשם"
לאמור שהוא בשני סלעים כאשמות החמורים, לרמוז לו, שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו – שמם יהיה בעוונות.
וזה טעם [ה,
יט]
"אשם הוא, אשום אשם לה'".
יאמר,
כי הקרבן הזה,
אף על פי שהוא בא על הספק "אשם"
הוא,
כי אשום אשם לה' היודע כל תעלומות,
ואם אולי חטא לו, יענישנו.
ר'
דוד הופמן בפירושו לויקרא [קנא – קנב]:
הפסוק הזה [ה,
יט]
מבהיר לנו במילים מדוייקות את ההבדל בין קרבן האשם לקרבן החטאת.
כל חוטא חוטא בשני פנים:
ראשית לעצמו, לנפשו הוא שנפגעה בטהרתה על ידי החטא ומורחקת מקרבת אלוקים, שבו מקורה, ושלהיות קרובה אליו הוא יעודה…
חוטאים מסוג זה מחוייבים להביא קרבן שמטרתו בעיקר "לחטאת",
כלומר לטיהור… אבל יש חטאים אחרים שהם במידה גדולה יותר עבירות כלפי ה'
וקיפוח זכויותיו… במקרים כאלה שבהם זכויות ה'
מקופחות במישרין או בעקיפין נידרש קרבן "אשם".
לפסוק כ:
האשמות הקודמים באו עקב חטאים שבהם קופחה זכותו של ה'
במישרין וכאו מדובר בפגיעה בזכויות העמית,
שעל ידו נפגעה בעקיפין גם זכותו של ה'.
1.
גם הרמב"ן,
גם ר'
דוד הופמן מנסים למצוא את ההבדל בין החטאת לאשם.
מה ההבדל בין דרכיהם בהבחנה זו?
2.
למה הולך הרמב"ן בהסברו [החל מן "והנה אשם בגזלות"]
לפי הסדר של אשם גזלות,
… אשם מעילות,
אשם המצורע,
אשם תלוי ולא הלך לפי הסדר שבו באים האשמות בפירקנו:
א]
אשם מעילות [יד–טז]
ב]
אשם תלוי [יז–יט]
ג]
אשם גזילות [כ–כו]?
3.
מניין לרמב"ן שהאיל המובא באשם תלוי מחירו שני סלעים?
4.
מה כוונתו באמרו "כאשמות חמורים",
לאילו אשמות יכוון?
5.
מהי הסיבה שהחמירה התורה במקרה שאינו יודע אם חטא אם לא –
יותר מאשר במקרה שוודאי לו שחטא?
ד.
פסוק יז:
ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצוות ה'
אשר לא תיעשינה…
ר'
דוד הופמן [ויקרא ה, יז]:
הכתוב "ועשתה אחת מכל מצוות ה'"
מכוון אל פרק ד, כז,
ומלמד כי כאן כמו גם לעיל כוללת הפיסקה "מצוות ה' אשר לא תיעשינה"
עבירות שזדונן בכרת.
אולם מה ההבדל בין המקרה כאן שהחוטא מביא אשם,
ובין המקרה דלעיל,
שהחוטא מביא חטאת?
העובדה שלעיל כתוב בשגגה", מה שחסר כאן אינה יכולה לבסס את ההבדל, מכיוון…
לפיכך אין ההבדל אלא בזה שבמקרה דלעיל נודע לו חטאו (ד,
כח)
"הודע אליו חטאתו"
או (ה,
ג,
ד)
"והוא ידע ואשם",
ואילו כאן הכתוב על נפש שלא נודע לה אשמה:
"ולא ידע ואשם".
ואם כאן מדובר על מקרה כזה [=שלא נודעה לו אשמתו] קשה מאוד להבין,
איך תוכל התורה לומר: "ועשתה אחת מכל מצוות ה'
אשר לא תיעשינה".
1.
הסבר מניין לו,
שאי אפשר לפרש את ההבדל בין המקרה שעליו ידובר כאן [ה,
יז–יט]
ובין המקרה שעליו מדובר בפרק ד,
כז ואילך ע"י העדר המילה "בשגגה"
כאן ולפרש שבמקומנו לא מדובר בשגגה?
2.
מה הם הפסוקים המורים על כך שבחטא מדובר על מקרים שלאחר מעשה נודע לו בבירור שחטא?
3.
מה הוא הקושי אשר אותו רואה הופמן במילים של פסוקנו "ועשתה אחת מכל מצוות ה'
אשר לא תיעשינה"
ומה היא האפשרות ליישב מילים אלה?
ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. פסוק
טו:
כי
תמעול
מעל. אין מעילה בכל מקום אלא שינוי וכן הוא אומר [דברי הימים א',
ה,
כה]
"וימעלו באלוהי אבותיהם ויזנו אחרי אלוהי עמי הארץ" וכן הוא אומר בסוטה [במדבר ה, יב]
"ומעלה בו מעל".
"שנוי"
=
ששינה אותו מקודש לחול שהעבירו מרשות גבוה לרשות הדיוט.
הרא"ם:
הגירסא הנכונה היא "אין מעילה זו אלא שנוי,
שהרי מצינו למטה באשם גזילות [ה,
כא]
מעילה שאינה שנוי.
ואולם רוב מפרשי רש"י משאירים את הגירסה כפי שהיא לפנינו.
הסבר כיצד אפשר ליישב שמילת "מעל"
כתובה גם באשם גזילות.
2. פסוק יח:
בערכך
לאשם: בערך האמור למעלה.
מה קשה לו?
3. פסוק
יח:
אשר
שגג והוא
לא ידע:
הא אם ידע לאחר זמן,
לא נתכפר לו באשם זה עד שיביא חטאת. הא למה זה דומה? לעגלה ערופה שנתערפה ואחר כך נמצא ההורג,
הרי זה יהרג.
[א]
מה קשה לו?
[ב]
במה דומה עניין עגלה ערופה לעניינינו?
גיליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ –
שנת השלושים [תשל"א]
ויקרא – אשם
פרק ה, יד–כו
לדיני אשם גזילות [פסוקים כ–כו]
עיין גם גיליון ויקרא תש"י.
א.
שאלה כללית
ר'
דוד הופמן בפירושו לויקרא [קנא–קנב]:
הפסוק הזה [ה,
יט]
מבהיר לנו במילים מדוייקות את ההבדל בין קרבן האשם לקרבן החטאת.
כל חוטא חוטא בשני פנים:
ראשית לעצמו, לנפשו הוא, שנפגעה בטהרתה על ידי החטא ומורחקת מקרבת אלוקים, שבו מקורה, ושלהיות קרובה אליו הוא יעודה…
חוטאים מסוג זה מחוייבים להביא קרבן שמטרתו בעיקר "לחטאת",
כלומר לטיהור… אבל יש חטאים אחרים שהם במידה גדולה יותר עבירות כלפי ה'
וקיפוח זכויותיו… במקרים כאלה שבהם זכויות ה'
מקופחות במישרין או בעקיפין נדרש קרבן "אשם"?
לפסוק כ: האשמות הקודמים באו עקב חטאים שבהם קופחה זכותו של ה' במישרין,
וכאן מדובר בפגיעה בזכויות העמית,
שעל ידו נפגעה בעקיפין גם זכותו של ה'.
1.
שתי תמיהות –
אחת במבנה פרקנו [החל מפסוק יד עד הסוף],
ואחת בפסוק כא –
מיישב הופמן בדבריו אלה.
אלו הן?
2.
כיצד מפרש ר'
דוד הופמן את המילים "אשום אשם לה'"
שבפסוק "ט?
ב.
פסוק כד:
ושלם אותו בראשו וחמישתיו יוסף עליו לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו
בבא–קמא פרק ט משנה ה:
הגוזל את חבירו שווה פרוטה ונשבע לו,
יוליכנה אחריו אפילו למדי.
לא יתן לא לבנו [של ניגזל] ולא לשלוחו…
רש"י:
ונשבע
לו: על שקר [שלא גזל ממנו]
והודה [לבסוף],
יוליכנה אחריו אפילו למדי: דאין לו כפרה עד שיחזיר לניגזל עצמו.
ח.אלבק [פירוש המשניות]:
יוליכנה אחריו למדי:
וחייב להוליכנה אחריו,
אפילו הלך לארץ רחוקה.
תפארת ישראל:
יוליכנה אחריו למדי:
שרחוק הוא, וגם כסף אין נחשב שם כלום, שנאמר [ישעיה יג, יז]:
"הנני מעיר עליכם את מדי,
אשר כסף לא יחשובו, וזהב לא יחפצו בו"; אפילו הכי יחזיר לו לשם.
1.
הסבר מהו הרמז בלשון הפסוק לדין זה?
2.
הסבר מהו ההבדל בין פירוש אלבק לבין פירוש בעל תפארת ישראל לביטוי "יוליכנה אחריו אפילו למדי".
3.
מהו הטעם המיוחד של דין זה אם נקבל את פירושו של בעל תפארת ישראל,
בניגוד לטעם המקובל של דין זה?
ג.
פסוק כג:
…
והשיב את הגזילה אשר גזל או את העשק אשר עשק…
פסוק כד:
או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושילם אותו…
פסוק כה:
ואת אשמו יביא לה'
איל תמים
בבא–קמא פרק ט משנה יב:
שהמביא גזלו [הכסף שגזל]
עד שלא הביא אשמו –
יצא.
הביא אשמו עד שלא הביא גזלו –
לא יצא.
רמב"ם הלכות גזילה ואבידה ח,
יג:
אין מקריבין את האשם עד שיחזיר הגזלן הקרן לבעלים.
ספורנו:
והשיב את הגזילה…
ואת אשמו יביא:
שאין הקרבן מכפר אלא אם כן פייס את הניזק קודם הבאת הקרבן,
כאמרם ז"ל:
הביא את אשמו עד שלא הביא את גזלו –
לא יצא.
הבא סימוכין מנביאים או מכתובים או מדברי חז"ל למוסר הכלול בדין זה !
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגיליונות של נחמה ליבוביץ שנת השלושים [תשל"א]
ויקרא ה' כ'-כ"ז
אשם גזלות.
גיליון פרשה זו מוקדש לקורבן אשם וביחוד לאשם גזילות.
בהבדל –
הדק –
שבין קורבן חטאת לבין קורבן אשם עוסקת שאלה א,
שאינה קלה,
ואל יעסוק בה המורה המלמד חוג שאינו מתקדם,
אלא יעבור מיד לשאלה ב'.
[חוג מתקדמים הרוצה לעסוק בשאלות מבנה הפרקים האלה ימצא עניין בה ויעיין גם בגיליון ויקרא תש"י שאלה א ובמיוחד בגיליון צו תשי"א שאלה א ר'
דוד הופמן למדנו לעיין יפה בפתיחות ובסיומים של חלקי הפרשיות,
ועיין לדוגמא דבריו בפירושו לויקרא [תרגום עברי]
חלק א'
ע'
קנ"ב.
אך יזהר המורה מלשקוע בצד הפורמלי של מיבנה וסגנון,
אלא ישתמש בו רק כאמצעי להבהרת הרעיונות הכלולים בפרשיות].
שאלה ב עוסקת במהות הגזל ובגודל חומרתו.
וראוי לנו בזמן הזה –
ובכל הזמנים –
לברר וללבן גודל חומרת הדינים האלה.
וראוי למורה לברר תחילה הגדרת המושגים של גזל ועשק כפי שהיא ניתנת ברמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ח'
הלכה ג'-ד':
איזהו גוזל?
זה הלוקח ממון האדם בחזקה,
כגון שחטף מידו מטלטלין או שניכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל משם כלים,
או שתקף בעבדו ובבהמתו ונשתמש בהם,
או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיה וכל כיוצא בזה –
הוא גוזל.
כעניין שנא'
[שמואל ב'
כ"ג]:
"ויגזל את החנית מיד המצרי".
איזהו עושק?
זה שבא מתוך חברו לתוך ידו ברצון הבעלים וכיון שתבעוהו,
כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו,
כגון שהיה לו ביד חבירו הלוואה או שכירות –
והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלים וקשה,
ועל זה נאמר:
"לא תעשוק את רעך".
ואולם ראוי גם לשים לב לכך,
עד כמה הרחיבו חז"ל מושג זה של עשק:
בבא
מציעא
קי"א
ע"א:
איזהו עשק ואיזהו גזל? אמר רק חסדא [משלי ג']: "לך ושוב, לך ושוב" – זהו עשק !
"יש לך בידי ואיני נותן לך" – זהו גזל.
גם עושק זמן חבירו ניקרא עושק ועניין זה של הדוחה חבירו ב"לך ושוב"
ראוי להרחיב עליו את הדיבור,
ביחוד בחוגי מבוגרים,
מאחר שה"תבוא מחר"
נהוג היום מאוד במשרדים,
אך בדברים שבמעט התאמצות ורצון לשרת ולעזור היו מסתדרים היום.
וכל דיברי תורה ודיברי חכמים כוחם יפה לכל שעה ושעה.
עוד ראוי למורה להדגיש מה גדולה חומרת העשק עד שבסוף עבודת כל יום הכיפורים ואחרי שכבר התוודינו פעמים רבות על כל החטאים מא'
ועד ת'
מודגש במיוחד חטא העשק בתפילת נעילה:
"למען נחדל מעשק ידינו".
ועד כמה החמירו בגזל יש ללמוד מן העובדה שהקפידו לבל לקחת קיסם מגדר לחצוץ שיניו –
– אעפ"י שוודאי פחות משווה פרוטה הוא –
"דאין אייתי כל בר נש ובר נש מיעבד כן,
הא אזיל סייגא דגוברא"
[ירושלמי דמאי פרק ג'
הלכה ב']
= שאם יעשה כל אדם כך –
יקח לו קיסם מן הגדר –
יישאר בעל הבית בלי גדר.
ובחוגי צעירים יש להדגיש שהניקרא בפיהם "לסחוב"
[מגנות ומפרדסים וכדומה]
ונחשב ל"חברמניות"
– אינו אלא גזל ממש!
הכלל שאין גזל מתוקן ע"י קורבן אלא ע"י "חשבון"
מודגש בשאלות ב,
ג.
ביחס לשאלה ב3
ראוי להפנות תשומת לב הלומדים שאין חז"ל רואים בהשבת הגזלה רק את הצד התועלתי שבדבר,
אלא את עצם ההתרחקות מן הרע,
מעין [איוב י"א י"ד]:
"אם אין בידך הרחיקהו ואל תשכן באהלך עולה".
עוד יש להבליט בשאלה ג –
בהבאת הפסוקים השונים מדיברי הנביאים –
עד כמה עולים דיברי תורה ודיברי נביאים כאן בקנה אחד,
שכולם נתנו מרועה אחד.
וכבר אמר איוב:
י"ג ט"ז:
כי לא לפניו חנף יבוא.