גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלישית (תש"ד)
פרשת בא
פרק י"א,
י"ב כ"ט–ל"ו
א.
יא,
א'-ג'.
רבים מן המפרשים סוברים שפסוקים אלה הם כמאמר מוסגר.
נמק את דעתם!
ב שאלת הכלים.
עיין הפסוקים הבאים:
ג'
כ"ב…
ושאלה
אשה
משכנתה
ומגרת
ביתה
כלי
כסף…
י"א
ב'…
וישאלו
איש
מאת
רעהו
ואשה
מאת
רעותה
כלי
כסף…
י"ב
ל"ב...
וישאלו
ממצרים
כלי
כסף
וכלי
זהב…
כיצד מיישב ראב"ע
ג' כ"ב
ד"ה ושאלה את הסתירה שבין ג' כ"ב ושאלה אשה ובין י"א
וישאלו
איש…
עיין:
ראב"ע ג, כב
ושאלה
– הנה במקום אחר וישאלו זכרים ונקבה. והזכיר הנקבות עתה.
כי מנהג הנשים לשאול מאת השכנות יותר מהזכרים כלי תכשיט זהב וכסף לשום על צוארי הבנים והבנות ונזמים באזנים ובאף אצעדה ושהרונים ועכסים.
וזה המנהג היום בארץ ישמעאל לא כן בארץ הערלים.
וככה הזכיר מכשפה.
כי הנשים בעלת כשפים יותר מהזכרים:
רשב"ם
ג' כ"ב
ושאלה
אשה
משכנתה
– במתנה גמורה וחלוטה.
שהרי כתב ונתתי את חן העם. כמו שאל ממני ואתנה גוים נחלתך. זהו עיקר פשוטו ותשובה לאפיקורסים.
כלי
כסף וכלי
זהב. תכשיטין לכבוד החג שתחוגו במדבר.
ושמתם אותם על בניכם:
י"א ב'
וישאלו
– לשם מתנה גמורה כמו שאל ממני ואתנה גוים נחלתך:
י"ב ל"ו
נתן
את חן
העם –
לתת להם במתנה כדכתיב באלה שמות ונתתי את חן העם בעיני מצרים:
וישאילום
– מצרי לישראל ישראל היו השואלים ומצרים המשאילים.
השלימו שאילתם ומתנה היתה. מי (שפועל)
[נ"א ששואל] את הדבר קרוי פועל ומי שמוסר לו מה ששואל קרוי מפעיל.
משאיל נותן לו מה ששואל:
1. מהי "שאלת האפיקורסים" שעליה עונה רשב"ם?
2. מהו הסעד הלשוני לפירושו? עיין שמות כ"ב י"ג!!
עיין שמואל א'
א'
כ"ח!!
3. מהי תשובת ראב"ע
ג' כ"ב
ד"ה
ומגרת
ביתה לשאלה הנ"ל?
ומגרת
ביתה –
כי אחוזה היתה להם. ויש מתאוננים ואומרים כי אבותינו גנבים היו ואלה הלא יראו כי מצוה עליונה היתה ואין טעם לשאול למה כי השם ברא הכל והוא נתן עושר למי שירצה ויקחנו מידו ויתננו לאחר.
ואין זה רע כי הכל שלו הוא:
4.
הידועות לך עוד תשובות אחרות לשאלה זו?
(השוה
גם את
דברי
הגמ' סנהדרין
צ"א:
… שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: הרי הוא אומר (י"ב ל"ו)
"וה'
נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום"
– תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. אמר גביהה בן פסיסא לחכמים:
"תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס. אם ינצחוני – אמרו: הדיון שבנו נצחתם;
ואם אני אנצח אותם – אמרו להם:
תורת משה רבנו נצחתכם", נתנו לו רשות והלך ודן עמהם. אמר להם: מהיכן אתם מביאים ראיה? אמרו לו: מן התורה. אמר להם: אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה,
שנאמר (י"ג מ'): ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה.
תנו לי שכר עבודה של שישים רבוא ששיעבדתם במצרים…
אמר להם אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה!
אמרו לו: "תנה לנו זמן ג' ימים!"
נתן להם זמן,
בדקו ולא מצאו תשובה.
5.
י"ב
ל"ו.
וינצלו
את
מצרים.
מי הנושא בחצי פסוק זה?
שתי תשובות ניתנות ע"י המפרשים לשאלה זו, נמק את שתיהם!
6.
רמב"ן
י"א
ג' ד"ה ויתן
ה'
את
חן
העם.
וטעם
ויתן ה'
את
חן העם
בעיני
מצרים –
שלא היו אנשי מצרים שונאים אותם על המכות, אבל מוסיפין בהם אהבה ונושאים חן בעיניהם,
לאמר,
אנחנו הרשעים גם עושים חמס,
וראוי הוא שיחונן אתכם האלהים גם האיש משה, המביא עליהם המכות,
גדול מאד בכל ארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ואנשי ריבו ובעיני העם, ישראל,
אחרי שאמרו לו ירא ה'
עליכם וישפוט (לעיל ה כא),
אחרי ולא שמעו אל משה מקוצר רוח (שם ו ט),
כי נתגדל מאד בעיניהם בראותם כי נאמן הוא לנביא לה':
ויש אומרים כי בעיני העם,
עם מצרים –
ולא אמר בעיני פרעה ובעיני עבדיו, כי השם אמץ את לבו כנגד משה ודבר לו שלא כהוגן עתה פעמים (לעיל י י,
כח),
כי רצה ה'
שיבא אליו וישתחוה לו כבא אדם אל שונאו, כי כל זה גדולה ומעלה למשה ולא יתכן לפרש כי ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים הוא חן ההשאלה, כי עתה בזמן ההבטחה לא יאמר "ויתן ה'", אבל היה אומר "ואני אתן את חן העם",
ולמטה בשעת מעשה נאמר וה'
נתן (להלן יב לו):
במה נוטה הרמב"ן מן הפירוש הרגיל ומה נימוקו?
ג.השווה*
השוה את התראת משה (י"א ד'-א')
לספור המעשה י"ג כ"ט–ל'
ונסה לבאר את ההבדלים שביניהם.
|
י"ב כ"ט. כ"ט. ל'. |
י"א ד'. ה'. ח'. |
ד.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מה קשה לרש"י במקום זה? מה צרך יש בדברי שפתי חכמים: "אין נא האמור כאן אלא לשון בקשה". |
י"א |
|
מה קשה לו? |
* ה' |
|
מה ראה צרך להוסיף את המלים "עם כל העם"? |
ה' |
|
השוה לדבריו ראב"ע ד"ה כי אין בית. מה ההבדל העקרוני ביניהם? (הקבל דברי ראב"ע פ' ו' |
* י"ב |
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמינית (תש"ט)
פרשת בא –
שאלת הכלים
פרק י"א;
י"ב ל"ד–ל"ה
שלש פעמים מוזכרת שאלה זו בספר שמות:
1.
בהבטחת
הגאולה
למשה
בסנה:
ג'
כ"ב.
ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנותיכם.
2.
בצווי
למשה
לפני מכת
בכורות:
י"א
ב'.
דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב.
3.
בספור
יציאת
מצרים:
י"ב
ל"ד–ל"ה.
ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות וה'
נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלום את מצרים.
דעות שונות לחכמינו ומפרשינו בשאלה זו ואלה מקצתם:
סנהדרין
צ"א:.
שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: הרי הוא אומר (י"ב ל"ו)
"וה'
נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום"
– תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. אמר גביהה בן פסיסא לחכמים:
"תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס. אם ינצחוני – אמרו: הדיון שבנו נצחתם;
ואם אני אנצח אותם – אמרו להם:
תורת משה רבנו נצחתכם", נתנו לו רשות והלך ודן עמהם. אמר להם: מהיכן אתם מביאים ראיה? אמרו לו: מן התורה. אמר להם: אף אני לא אביא לכם ראיה אלא מן התורה,
שנאמר (י"ג מ'): ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה.
תנו לי שכר עבודה של שישים רבוא ששיעבדתם במצרים…
אמר להם אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה!
אמרו לו: "תנה לנו זמן ג' ימים!"
נתן להם זמן,
בדקו ולא מצאו תשובה.
קדמוניות
היהודים
ליוסף
בן מתתיהו
ספר שני
י"ד:
והמצרים כבדו אותם במתנות, אלה כדי שימהרו ואלה מתוך ידידות של שכנים, שהיו רוחשים להם,
והם יצאו והמצרים בוכים ומתחרטים שנהגו בהם ברשע.
רבנו
חננאל:
אין "שאלה"
זו כ"שאלה"
האמורה בכלים (שמות כ"ב י"ג),
שהיא שאלה על מנת להחזיר,
אלא שצוה ה'
לישראל שישאלו מהם במתנה והקבה"ו יתן להם חן בעיני המורים ויתנו להם. ואין זה גנבת דעת שיצוה בה הקבה"ו,
חס ושלום. אבל היה הדבר מותר להם,
שהרי העבודה שעשו להם אין לה ערוך,
ואין לשכור המלאכה ולשוויה סוף ותכלית. והלא דין תורה הוא בעבד שעבד את אדוניו שבע שנים שהוא חייב בהענקה שנאמר (דברים ט"ו)
"וכי תשלחנו חופשי מעמך, לא תשלחנו ריקם הענש תעניש לו מצאנך מגרנך ומיקבך".
על אחת כמה וכמה המצרים שהיתה אצלם עבודת ישראל של מאתים ועשר שנה.
רמב"ן
י"א
ג'
וטעם
ויתן ה'
את
חן העם
בעיני
מצרים –
שלא היו אנשי מצרים שונאים אותם על המכות, אבל מוסיפין בהם אהבה ונושאים חן בעיניהם,
לאמר,
אנחנו הרשעים גם עושים חמס,
וראוי הוא שיחונן אתכם האלהים גם האיש משה, המביא עליהם המכות,
גדול מאד בכל ארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ואנשי ריבו ובעיני העם, ישראל,
אחרי שאמרו לו ירא ה'
עליכם וישפוט (לעיל ה כא),
אחרי ולא שמעו אל משה מקוצר רוח (שם ו ט),
כי נתגדל מאד בעיניהם בראותם כי נאמן הוא לנביא לה':
ויש
אומרים
כי בעיני
העם, עם
מצרים –
ולא אמר בעיני פרעה ובעיני עבדיו, כי השם אמץ את לבו כנגד משה ודבר לו שלא כהוגן עתה פעמים (לעיל י י,
כח),
כי רצה ה'
שיבא אליו וישתחוה לו כבא אדם אל שונאו, כי כל זה גדולה ומעלה למשה ולא יתכן לפרש כי ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים הוא חן ההשאלה, כי עתה בזמן ההבטחה לא יאמר "ויתן ה'", אבל היה אומר "ואני אתן את חן העם",
ולמטה בשעת מעשה נאמר וה'
נתן (להלן יב לו):
רשב"ם
ג' כ"ב
ושאלה
אשה
משכנתה
– במתנה גמורה וחלוטה.
שהרי כתב ונתתי את חן העם. כמו שאל ממני ואתנה גוים נחלתך. זהו עיקר פשוטו ותשובה לאפיקורסים.
כלי כסף וכלי זהב. תכשיטין לכבוד החג שתחוגו במדבר.
ושמתם אותם על בניכם:
רשב"ם
י"א
ב'
וישאלו
– לשם מתנה גמורה כמו שאל ממני ואתנה גוים נחלתך:
רשב"ם
י"ב
ל"ו
נתן
את חן
העם –
לתת להם במתנה כדכתיב באלה שמות ונתתי את חן העם בעיני מצרים:
וישאילום
– מצרי לישראל ישראל היו השואלים ומצרים המשאילים.
השלימו שאילתם ומתנה היתה. מי (שפועל)
[נ"א ששואל] את הדבר קרוי פועל ומי שמוסר לו מה ששואל קרוי מפעיל.
משאיל נותן לו מה ששואל:
חזקוני
ג' כ"ב
ד"ה
לא תלכו
ריקם. כי הם יעניקו לכם מג'
מינים:
כסף זהב ושמלות דוגמת הענקת עבד (דברים ט"ו)
צאן,
גרן,
יקב;
ד"ה ושאלה אשה:
במתנה גמורה.
חזקוני
י"א
ב'
ד"ה
כלי כסף
וכלי
זהב: במקום שהניחו ישראל בתיהם ושדותיהם וכליהם (בראשית מ"ז כ"ז)
"וישם ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה".
בנו
יעקב, חוקר
התנ"ך,
בסוף
מאמרו
הארוך
Gott und Pharao Monatsschrift fuer
Geschichte und Wiesdnschaft d. Judentums 1924 Seite 288
בלבו של בן ישראל היה השם מצרי קשור בזכרונות מרים ביותר.
לא היה בזה משום פלא אלו שנא בן ישראל את המצרי כמשעבד אבות האומה ואלו חשב לו לזכות שלא לנהוג כנגדו במצוות שנצטוינו על הגר.
"הא כיצד? הלמצרי ארחש אהבה,
כאשר צוויתי לגר "ואהבתם לו כמוך"?
וכי לא נשתעבדו אבותינו במצרים?"
– אבל התורה אומרת:
הן שלחו אתכם סוף סוף כרֵעים ובמתנות כלי כסף וזהב ונהגו בכם כשם שנצטוויתם אתם לנהוג בעבד עברי אשר "לא תשלחנו ריקם"
(דברים ט"ו).
ולכן (דברים כ"ג ח') "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו".
ומכיוון שאין המצרי מרחיק ראות ולא היה משאילם עפ"י מזמתו, לכן מצווה ישראל לעודדם לכך ולומר להם:
נעזבכם כרעים, נשאל מאתכם מתנה בשעת פרידה זו.
1. מהי שאלת "האפיקורסים"
המוזכרת בדברי הרשב"ם?
2. מה הן התשובות השונות הניתנות לעיל? סדרן לקבוצות!
3.*
מהו הסיוע הלשוני שיש להביא לדעת הרשב"ם מן הפסוקים הבאים: יהושע ט"ו י"ח,;
שמואל א' א'
כ"ח;
שמואל ב' ג'
י"ג;
מלכים א' ב'
כ';
לעומת שמות כ"ב י"ג!
4.**
התוכל להביא סיוע מלשון הכתוב לדעה האומרת,
שרצה הקבה"ו להביא את המצרים לידי כך, שינהגו בנו כדין תורה בשעת שחרור העבד העברי?
5.*
כיצד יש לפרש את הביטוי "וניצלתם את מצרים"
שלא יהא סותר לדעת בנו יעקב, ועיין יחזקאל י"ד י"ד!
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השתים עשרה (תשי"ג)
פרשת בא
פרק י"א
א.
שאלה כללית
שמות
רבה י"ח:
…אמר לו משה (י'
כ"ט)
"כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך".
אמר הקבה"ו:
"עדיין מתבקש לי להודיע לפרעה מכה אחת".
מיד קפץ עליו אלוקים, כביכול נכנס בפלטין של פרעה בשביל משה,
שאמר לו: "לא אוסיף עוד ראות פניך"
– שלא ימצא בדאי,
ואתה מוצא שלא דבר הקבה"ו עם משה בביתו של פרעה אלא אותה שעה.
מנין?
שנאמר (ט'
כ'
ט')
כצאתי את העיר אפירוש כפי אל ה',
ועכשו קפץ הקבה"ו ודבר עם משה שנאמר (י"א א') "עוד נגע אחד אביא על פרעה".
כיון ששמע משה שמח ונתגדל שנאמר "גם באיש משה גדול מאד".
התחיל צווח בפרהסיא:
"כה אמר ה'
כחצות הלילה אני יוצא…" יפה אמרת: אל תוסיף ראות פני אנ איני עוד בא אצלך,
אלא
אתה בא
אצלי, ושר
צבא הזה שעוד עמך וזה האפרכוס (מושל)
שלך וכל בני פלטין אלו שלך
באין
אצלי עמך ומתבקשים הימני ומשתחוים לי שנצא מכאן,
דכתיב (י"א ח') "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי"…
כיון שהגיע חצי הלילה כאשר אמר משה מיד (י"ב כ"ט)
"וה'
הכה כל בכור…"
לפיכך (ישעיה מ"ד)
"מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים".
רש"י
יא, ד'
ויאמר
משה כה
אמר ה'
– בעמדו לפני פרעה נאמרה לו נבואה זו שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו:
כחצות
הלילה –
כהחלק הלילה כחצות כמו (מ"א יט) כעלות (תהלים קכד) בחרות אפם בנו זהו פשוטו לישבו על אופניו שאין חצות שם דבר של חצי (ברכות ד) ור"ד כמו כבחצות הלילה ואמרו שאמר משה כחצות דמשמע סמוך לו או לפניו או לאחריו ולא אמר בחצות שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא אבל הקב"ה יודע עתיו ורגעיו אמר בחצות:
רמב"ן
יא, א'
ויאמר
ה' אל
משה עוד
נגע אחד
– בעמדו לפני פרעה נאמר לו זה, שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו,
לשון רש"י וכן אמרו רבותינו (שמו"ר יח א)
קפץ עליו האלהים,
כביכול נכנס בפלטין של פרעה בשביל משה שאמר לא אוסיף עוד ראות פניך שלא ימצא בדאי, ואתה מוצא שלא דבר הקב"ה עם משה בביתו של פרעה אלא אותה שעה,
מנין,
כצאתי את העיר וגו' (לעיל ט כט),
ועכשיו קפץ הקב"ה ודבר עם משה, שנאמר עוד נגע אחד וגו':
והנה גם בזה קיצר בסיפורים,
כי ה' אמר לו עוד נגע אחד אביא על פרעה, והודיעו הנגע ההוא,
ואמר לו כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, וכל ענין הפרשה ההיא (פסוקים ד –ח),
אבל לא רצה הכתוב להאריך באמירה שאמר השם למשה,
כי די במה שספר משה לפרעה כה אמר ה',
כמו שפירשתי בארבה (לעיל י ב),
ובאו כענין הזה פרשיות רבות בתורה ובסדר הזה פרשת קדש לי כל בכור,
תקצר בדבור הקב"ה למשה (לעיל יג ב),
ותאריך במאמר משה אל העם זכור את היום הזה (שם ג), וגמר הפרשה כולה,
והם דברי השם אל משה שאמרם לישראל בו בלשון שנצטוה ואמר (בפסוק ב) דבר נא באזני העם, בצאתך מלפני פרעה:
ראב"ע
יא, א'
ויאמר
יי' – היה ראוי שתהיה דבקה בפסוק הזה פרשת ויאמר משה כה אמר יי' ונכנסה ביניהם פרשת עוד נגע אחד. והטעם להורות זה שאמר כה אמר יי'.
ומתי נאמר לו.
וזה נאמר לו במדין עוד.
הנה אנכי הורג את בנך בכורך ובבוא מכת בכורים צוה מאת השם בהר סיני שישאלו איש מאת רעהו וכבר פירשתי למה שם כתוב ושאלה אשה משכנתה. וכאן כתיב וישאלו איש מאת רעהו והנה פי' ויאמר יי' אל משה עוד נגע אחד וכבר אמר השם זה למשה כי רבים ככה.
ויאמר גרש יגרש.
כאשר אמר וביד חזקה יגרשם מארצו:
1. מה קשה למפרשים בפסוק א'
של פרקנו?
2.**
לדעת הרמב"ן והרא"ם צריך לגרוס את דברי רש"י המובאים בחומשים שלנו לפסוק ד' – לעיל לפסוק א'
ד"ה ויאמר ה'
אל משה. הסבר למה?
3.
הסבר מה מובנו של הביטוי "קפץ עליו אלוקים"
שבדברי המדרש?
4.* מה כונת המדרש בדבריו "כיון ששמע משה שמח ונתגדל",
על מה שמח?
5.**
הסבר,
מה כוונת המדרש בביטויו "התחיל צווח בפרהסיא"?
6.**
במה שונה הרמב"ן (המפרש בתחילת דבריו על פי מדרשנו) בסוף דבריו מדברי המדרש (בחלקו השני של המדרש החל מן "התחיל צוח")? מה הניע את הרמב"ן לסטות כאן מדעת הדרש?
7. במה שונה הראב"ע בתפשתו את הפסוקים א'-ג'
מן המדרש?
מהי חולשתו הלשונית של פירושו?
(והשוה למקומנו:
בראשית ד' א'
רש"י
והאדם
ידע –
כבר קודם הענין של מעלה קודם שחטא ונטרד מגן עדן וכן ההריון והלידה שאם כתוב וידע אדם נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים:
בראשית כ"א א' רש"י
וה'
פקד
את שרה
וגו' – (ב"ק צב) סמך פרשה זו ללמדך שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה שנאמר ויתפלל וגו'
וסמיך ליה וה'
פקד את שרה שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך:
בראשית ל"ט א' רש"י
ויוסף
הורד –
חוזר לענין ראשון אלא שהפסיק בו כדי לסמוך ירידתו של יהודה למכירתו של יוסף לומר לך שבשבילו הורידוהו מגדולתו.
ועוד כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר לומר לך מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה:
שמואל
א' ט'
ט"ו:
וה'
גלה
את
אוזן
שמואל
יום
אחד
לפני
בוא
שאול).
8. מה כונת המדרש בהביאו בסוף דבריו את ישעיה מ"ד כ"ו,
מה רצה להסביר על ידי פסוק זה?
ועיין גליון בא תשי"א שאלה ב ששם מובאים דברי ר'
יוסף אלבו ספר העיקרים ד'
כ"ב!
דברי
ר' יוסף
אלבו ספר
העיקרים
מאמר
רביעי
פרק כ"ב:
… עיקר גדול אל התורה ושרש אל האמונה שהוא מסתעף מאמונת ההשגחה הוא שה'
וה'
מכריח הטבע תחת כפות רגלי המאמינים כמו שאמר משה רבנו עליו השלום אחר התפילה שסדר במזמור תפילה למשה איש האלוהים (תהילים צ"א)
אמר,
שהיושב בסתר עליון ומתלונן בצל שדי הנה הוא מבטיח אותו בעבור ה' יתברך שיצילהו מפח יקוש ומן הדבר ומן הפגעים הטבעיים עד שידרוך על שחל ופתן וירמוס כפיר ותנין.
ונמצא זה בקצת הצדיקים… וכל שכן ע"פ הנביאים שהיו הנסים מתחדשים על ידם ככל היוצא מפיהם. אמר אליהו (מלכים א' י"ז)
"חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי"… ומשה עצמו אמר "אם כמות כל האדם… ואם בריאה יברא ה'…" ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע הארדמה אשר תחתיהם ותפתח הארץ את פיה…"
ולא נמצא שיצוהו ה' יתברך על זה.
וכן אמר ישעיה (מ"ד)
"מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים."
9.*
איזו תכונה מיוחדת למהות הנבואה בכללה רצה המדרש להסביר לנו בדבריו הראשונים? (עד "כיון ששמע משה")
10.
השוה את דברי המדרש המסומנים בקו לפסוק ח' בפרקנו.
מה ההבדל בין דברי המדרש לדברי הכתוב בסגנונם (באופים הספרותי)?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה לפי יכולתך והבנתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה הארבע עשרה (תשט"ו)
בא – שאלת הכלים
פרק י"א,
י"ב,
כא – לא
שלוש פעמים נזכרת שאלה זו בספר שמות:
1.
בהבטחת
הגאולה
למשה
בסנה:
שמות
ג, כב:
ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנותיכם וניצלתם את מצרים:
2.
בציווי
למשה
לפני מכת
בכורות:
שמות
יא, ב:
דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב:
3.
בסיפור
יציאת
מצרים:
שמות
יב, לה:
ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות.
פסוק
לו: וה'
נתן
את
חן
העם
בעיני
מצרים
וישאילום
וינצלו
את
מצרים.
וכבר
קודם רמז
לכך בספר
בראשית
(טו,יד):
וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.
דעות שונות לחכמינו ולפרשנינו בשאלת כלים זו,
בטעמה,
ובתכליתה,
ואלו מקצת דעותיהם:
קדמוניות
היהודים: (ליוסף
בן מתתיהו,
ספר
שני י"ד)
והמצרים כבדו אותם במתנות, אלה כדי שימהרו ואלה מתוך ידידות של שכנים, שהיו רוחשים להם,
והם יצאו והמצרים בוכים ומתחרטים שנהגו בהם ברשע.
מסכת
סנהדרין
דף צא
ע"א
... שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: "הרי הוא אומר (שמות י"ב,לו)
"וה'
נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום"
–תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו"! אמר גביהא בן פסיסא לחכמים:
"תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס. אם ינצחוני –אמרו להם, הדיוט שבנו ניצחתם,
ואם אני אנצח אותם, אמרו להם, תורת משה רבינו ניצחתכם". נתנו לו רשות והלך ודן עמהן. אמר להם: "מהיכן אתם מביאין ראייה"? אמרו לו: "מן התורה". אמר להן: "אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה,
שנאמר (שמות י"ב,מ)
"ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה"
תנו לנו שכר עבודה של שישים ריבוא,
ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה".
אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: "החזירו לו תשובה!"
אמרו לו: "תנו לנו זמן שלושה ימים".
נתן להם זמן,
בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות וכרמיהן כשהן נטועות וברחו ואותה שנה שביעית היתה.
מדרש
חמדת
ימים: (עפ"י
ספר
תורה–שלימה,
שמות
רמ"ג)
"ושאלה
אשה
משכנתה" –למה מצווה זו נאמרה לנשים?
שכיוון שגזר פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו",
היו בנות ישראל משחדות מתכשיטיהן לעבדי פרעה ומשחדות למצרים שלא יגלו,
ומשליכין מבניהם מקצת ומניחים מקצת.
לכך לא כפל הכתוב לומר:
"וישליכו כל הבן",
וציווה הקב"ה "ושאלה אשה משכנתה"
כדי שיחזור הדבר ליושנו, להחזיר להם מה שנתנו להם,
ואין בזה גניבת דעת אלא החזרת חפץ לבעליו.
ר'
יונה
הספרדי
אבן
ג'נאח:
"ושאלה
אשה
משכנתה", כי תתן לה מתנה, וכמוהו "וישאלו איש מאת רעהו" (יא,
ב).
ואם יטעון טוען ויאמר, כי הלשון הזה אינו נמצא במתנה, כי אם בשאלה,
נאמר לו כי דברי חנה "השאילתיהו לה'" (שמואל –א,א',כח)
לא יתכן לפרשו עניין "השאלה"
כי אם מתנה,
כי הבורא ית'
לא שאלו, אבל היא התנדבה בנתינתו.
רבינו
בחיי
שמות יא,
ב:
וישאלו
איש מאת
רעהו. אין שאלה זו כשאלה האמורה בכלים (שמות כב,יג),
שהיא שאלה על מנת להחזיר,
אלא שצווה ה'
לישראל שישאלו מהם במתנה, והקב"ה יתן להם חן בעיני המצרים ויתנו להם, ואין זה גניבת דעת שיצווה בה הקב"ה חס ושלום.
אבל היה הדבר מותר להם,
שהרי העבודה שעשו להם אין לה ערך ואין לשכר המלאכה ולשווייה סוף ותכלית.
והלא דין תורה הוא בעבד שעבד את אדוניו שבע שנים שהוא חייב בהענקה שנאמר (דברים טו) "וכי תשלחנו חופשי מעמך לא תשלחנו ריקם העניק תעניק לו מצאנך ומגורנך ומיקבך",
על אחת כמה וכמה המצרים,
שהיתה אצלם עבודת ישראל של רד"ו (מאתים ועשר) שנים.
רבינו
בחיי (כן
כתב רבינו
חננאל
ז"ל)
שמות
ג, כב:
ושאלה
אשה
משכנתה. ח"ו שיתיר הקב"ה לגנוב דעת הבריות שישאלו מהם כלי כסף וכלי זהב ולא ישיבו להם,
אבל לשון ו"שאלה"
– שתתן לה במתנה,
שכן מצינו בגדעון (שופטים ח,כד)
"ויאמר אליהם גדעון אשאלה מכם שאלה ותתנו לי איש נזם שללו"
(ולא היה על מנת להחזיר)
וכן מצינו בבת שבע (מ"א ב) "שאלה אחת קטנה אנכי שואלת מאתך: יותן את אבישג השונמית לאדוניה אחיך" – הרי מתנה שנקראת בלשון שאלה.
רשב"ם
ג, כב:
ושאלה
אשה
משכנתה: במתנה גמורה וחלוטה.
הרי כתב ונתתי את חן העם. כמו (תהילים ב) "שאל ממני ואתנה גויים נחלתך".
זהו עיקר פשוטו ותשובה למינים.
פרק
יא, ב:
וישאלו:
לשם מתנה גמורה כמו (תהילים ב) "שאל ממני ואתנה גויים נחלתך".
פרק
יב, לו:
נתן
את חן
העם: לתת להם במתנה.
כדכתיב:
"ונתתי את חן העם בעיני מצרים וישאילום"
– מצרים לישראל, ישראל היו השואלים ומצרים –
המשאילים,
ומתנה היתה.
חזקוני
שמות ג,
כא:
לא
תלכו
ריקם: כי הם יעניקו לכם מג'
מינים:
כסף וזהב ושמלות,
לקיים יצאו ברכוש גדול. דוגמת הענקת עבד (דברים טו, יד)
צאן,
גורן ויקב:
ושאלה
אשה: במתנה גמורה.
חזקוני
שמות יא,
ב:
כלי
כסף וכלי
זהב: במקום שהניחו ישראל בתיהם ושדותיהם וכליהם שלא יכלו לשאת עמהם שהרי היו להם לישראל נחלות במצרים כדכתיב (בראשית מז, כז)
"וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה".
בנו
יעקב: (חוקר
תנ"ך,
בסוף
מאמרו
הארוך)
בלבו של בן ישראל היה מצרי קשור בזיכרונות מרים ביותר. לא היה בזה משום פלא אילו שנא בן ישראל את המצרי כמשעבד אבות האומה ואילו חשב לו לזכות שלא לנהוג כנגדו במצוות שנצטווינו על הגר.
"הא כיצד? הלמצרי ארחש אהבה,
כאשר צוויתי לגר "ואהבתם לו כמוך"?
וכי לא נשתעבדו אבותינו במצרים?"
– אבל התורה אומרת:
הן שלחו אתכם סוף סוף כרעים ובמתנות,
כלי כסף וכלי זהב, ונהגו בכם כשם,
שנצטוויתם אתם לנהוג בעבד עברי אשר "לא תשלחנו ריקם"
(דב'
ט"ו,יג)
ולכן (דב'
כ"ג,ח)
"לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו".
ומכיוון שאין המצרי מרחיק ראות ולא היה משאילם עפ"י יוזמתו, לכן מצוות ישראל לעודדם לכך ולומר להם:
"נעזבכם כרעים, נשאל מאתכם מתנה בשעת פרידה זו."
א.ד.
קאסוטו:
(פירוש
על ספר
שמות, עמ'
27 ):
על עניין זה,
עניין כלי כסף וכלי זהב ושמלות, הוצעו כמה פירושים שונים… הפירוש הנכון מבחינה אובייקטיבית יוצא, כעניין שכבר הצעתי לפני שנים רבות (1923)
מתוך השוואת פסוקנו לדברים ט"ו,יג–יד.
על שילוח עבד עברי אחר שנות עבודתו.
כתוב כאן: "והיה כי תלכו – לא תלכו ריקם".
וכתוב שם:"וכי תשלחנו חופשי מעימך –
לא תשלחנו ריקם!
הענק תעניק לו מצאנך ומגורנך ומיקבך…" העבדים העברים כבר עבדו את אדוניהם כמספר השנים, שההשגחה העליונה קבעה מראש. (ברא'
טו,
יג)
ומתוך כך מגיע להם השחרור,
ועם השחרור מגיעה להם הענקה.
כך דורש החוק,
כלומר:
כך דורש הצדק המוחלט, ואע"פ שאין בעולם בית דין שיוכל להכריח את פרעה ואת משרתיו למלאות חובתם,
בית דין של מעלה דואג לביצוען של דרישות החוק והצדק ומנהיג לפי כיוון זה את מהלך הדברים.
*1.
הסבר מהי "שאילת האפיקורסים" המוזכרת בדברי הרשב"ם,
שלה עונים המפרשים הנ"ל.
2.
הסבר,
מה הן התשובות השונות הניתנות לעיל לשאלה זו.
** 3.
מה מסומל בדברי רבותינו בגמ'
סנהדרין ע"י המשפט שנשפטו מצרים עם ישראל לפני אלכסנדר מוקדון?
** 4.
מהו הסיוע הלשוני שיש להביא לדברי הרשב"ם מן הפסוקים הבאים:
יהושע
טו, יח.
ותסיתהו
לשאול
מאת
אביה;
מלכים
–א
ב',כ.:
שאלה
אחת
אנכי
שואלת
מאתך.
לעומת שמות כ"ב,יג.:
וכי
ישאל
איש
מעם
רעהו
ונשבר
או
מת…
שלם
ישלם.
5. לשם מה נעזרים גם רבינו בחיי וגם החוקר בנו יעקב בפסוק מתוך דברים ט"ו,יג.?
6. מה החידוש בדברי חזקוני לעומת כל האחרים?
* 7.
כיצד יש לפרש את הביטוי "וניצלתם את מצרים"
(ג',כב)
באופן שלא יהיה סותר את דברי בנו יעקב?
(העזר
מבחינה
לשונית
ביחזקאל
י"ד,יד.:
והיו
שלשת
האנשים
האלה
בתוכה
נח
דניאל
ואיוב
המה
בצדקתם
ינצלו
נפשם
נאם
ה'
אלקים🙂
* 8.
בעל מדרש חמדת ימים מיישב בדבריו נוסף על שאלתנו העיקרית גם פליאה סגנונית בכתובים, איזו היא?
* 9.
בנו יעקב וקאסוטו עונים בדבריהם על שאלה שאינה מיושבת ע"פ תשובות הפרשנים האחרים, איזו היא?
* 10.
מה ההבדל בין תשובת בנו יעקב לבין תשובת קאסוטו?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושתים (תשכ"ג)
פרשת בא
פרק י"א
א.
יא,
ד'.
ויאמר משה כה אמר ה'
כחצות לילה אני יוצא…
ר'
אברהם
בן הרמב"ם:
ד"ה
ויאמר: דבור זה מחובר בטעמו עם מאמרו (י'
כ"ט)
"כן דברת"… וטעם המאמר "כן דברת" – בתחילה כמו שקדם פירושו, אבל לפני צאתי שמע ה שאני מתרה בך עליו בשמו יתברך:
"כה אמר ה'
כחצות הלילה…"
1.
הסבר מהו הקושי שאותו רצה לישב?
2. לשם מה הוסיף המלים "אבל לפני צאתי"?
ב.
השווה:
|
פרק כ"ט: וה' מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השבי אשר בבית הבור וכל בכור הבהמה ל': וכל מצרים ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת ל"א: קומו צאו מתוך עמי גם אתם גם בני ישראל ולכו עבדו את ה' כדבריכם ל"ב: ולכו וברכתם גם אותי |
פרק ד': כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ה': מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הריחים וכל בכור בהמה ו': אשר כמוהו לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף ז': למאיש ועד בהמה למען תדעו אשר יפלה ה' ח': והשתחוו לי לאמור: צא אתה וכל העם אשר ברגלך |
נסה להסביר אחדים מן השנויים הנ"ל (התוספות,
ההשמטות,
שנויי הסדר)!
ג.
ראב"ע ה'
ד"ה
היושב
על כסאו:
הראוי לשבת על כסאו אחריו.
והזכיר הנכבד מכל מצרים שהוא בן אדוניהם,
שהכל עבדים לו,
והנבזה מהכל: בכור השפחה שהוא עבד.
וטעם "אשר אחר הריחים",
שהוא טוחן, כמו (שופטים ט"ז כ"א)
"ויהיה טוחן בבית האסורים".
וכבר אמרתי, כי הנביאים אינם שומרים המלות רק הטעמים,
כי מלת (בראשית כ"ד י"ז)
"הגמיאיני"
– "השקיני"
(שם מ"ה),
ו"זכור"
– "שמור",
ו"שוא"
– "ו"שקר",
"לא תחמד" – ו"לא תתאוה" (שמות כ', דברים ה') שוים בטעם; ועוד אדבר בזה בתפילת משה (שמות ל"ב ט')
והנה בכור השפחה כמו "בכור השבי", כי השבויה שפחה היא והישן בבית הבור בלילה כמנהג האסורים, כאשר הזכיר יוסף (בראשית מ' ט"ו)
"כי שמו אותי בבור".
עיין עלון ההדרכה.
אבן
כספי ד'
ד"ה
כחצות
הלילה: מה לנו לדקדוקים לא נוכל להנבא, ואין לנו בזה רק מה שעינינו רואות בלשון, וזה כי הכ"ף
פעמים
לקרוב
ופעמים
לאמתת
הדבר, וכן הוא הבי"ת.
אם כן – מה יתרון בין אמרו "כחצות"
ובין אמר (י"ב כ"ט)
"ויהיה בחצי הלילה",
וכבר מהם כי ה' יתברך הוא הפועל הרחוק לכל.
1. לפי השיטה המשותפת לשני הפרשנים בהסברת השינויים שבין ההתראה והמכה?
מהי מעלתה ומהי חסרונה של שיטה זו?
2.
הסבר את המלים המסומנות בקו בדברי אבן כספי.
3. נגד מה מכוונים דבריו "מה יתרון בין אמרו מחצות וכו'"?
ד.
יא,
י'.
וכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו
מכילתא
משפטים
(כ"ב
ל'):
"ובשר
בשדה
טריפה
לא תאכלו
לכלב
תשליכו
אותו" מלמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה,
שנאמר (י"ח י"ז)
"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו"
– אמר הקב"ה:
"תנו לו שכרו".
והלא דברים קל וחמר. ומה אם שכר חיה לא קפח המקום,
קל וחומר שכר אדם וכן הוא אומר (ירמיהו י"ז י'-י"ב)
"ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו".
קורא דגר ולא ילד – עושה עשר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל"
ואומר:
"כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו".
רש"י:
ד"ה
לא יחרץ
כלב
לשונו: אומר אני שהוא לשון שנון,
לא ישנן וכן (יהושע י') "לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו"
– לא שנן. (שמואל ב' ה')
"אז תחרץ" – תשתנן.
(ישעיהו מ"א)
"שמתיך למורג חרוץ"
– שנון;
(משלי)
ו"יד חרוצים תעשיר"
– חריפים,
סוחרים שנונים.
1.*
הסבר את הרעיון המסומל במדרש.
2. מה ראה שלא להביא מדרש זה כאן,
אלא הסתפק בפירוש לשוני בלבד ולהביאו לפסוק כ"ב ל' (במשפטים)?
ה.
יא,
ז'.
ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו
ר'
אברהם
בן הרמב"ם:
השאלה לנביחת הכלבים,
והטעם בזה שישראל יהיו שלוים ממנה זו,
שוכנים לבטח, עד שכלביהם השומרים אותם יהיו שקטים, לא יעבור עובר במשכנותיהם שינח,
עליו הכלב.
אברבנאל:
וספר הכתוב, שגם במכה הזו הייתה הפלאה עצומה, שלא די שקרובי המתים במגמה לא קמו להרוג את היהודים, אשר בשלהם הצער הגדול הזה,
אבל גם מכלבים עזי נפש לא היה אחד מהם משנן לשונו לצעוק נגדם ולנשכם; ואפשר שרמז בזה למצרים, שלא עצרו כח להתרעם ולזעוק לישראל "למאיש ועד בהמה".
שד"ל:
לא תהיה צעקה בישראל, וכל אשר לישראל ישקוט ולא יצעק, ואפילו הכלבים לא ינבחו, כי בשמעם צעקה הם נובחים.
1. כמה דעות שונות נאמרו בדברי שלושה המפרשים?
2. במה סוטה פירושו של ר'
אברהם בן הרמב"ם מפירוש המדרש לפסוקנו? האם דבריו – פשוטו של מקרא אם לא? (נמק תשובתך!)
3.
כיצד מפרש אברבנאל (בסוף דבריו) את המלים בפסוקנו "למאיש ועד בהמה"?
ו.
יא,
ט'.
ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה…
מדרש
שכל טוב
ט' (נ"ו)
זה הדבור היה קודם התחלת המכות, וזל"ה (ג'
י"ח)
"ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך",
ונכתב מוקדם מאוחר.
ראב"ע:
ד"ה
ויאמר:
כמנהג העברים כמשפט הלשון: וכבר אמר השם ורבים כמוהו.
1. מה אילצם לפרש על דרך של מוקדם ומאוחר?
2.
התוכל ליישב את הקושי שבפסוקנו בדרך אחרת?
שאלות בטעמי המקרא
העורך:
מ.
פרלמן
שמות
י"א
א':
ויאמר ה' אל–משה עוד נגע אחד אביא על–פרעה ועל–מצרים
אחרי–כן ישלח אתכם מזה
כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה
רש"י:
ד"ה
כלה: גמירא,
כלה כליל כולכם ישלח.
רשב"ם:
ד"ה
כלה: הכל,
גברים נשים טף ומקנה.
אברבנאל:
אמרו "כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה" ר"ל כשלחו אתכם יהיה עת כליה ולכן גרש יגרש אתכם…
ואפשר לפרש כשלחו כלה, כאשר ישלח אתכם כלה הנגע ואח"כ יגרש, שלא תחשוב שיגרש אתכם בטרם שיכלה הנגע וינצל ממנו,
אבל זה וזה יהיה מנוגע בתכלית הנגע,
ואחר כך ישלח אתכם.
ספורנו:
ד"ה
ישלח
אתכם מזה
כשלחו –
באותו האופן ששלח כבר מרצונו אותך ואת אהרן בשבט עברתו כאמרו (י'
י"א)
"ויגרש אותם מאת פני פרעה,
באותו האופן ישלח אתכם עתה מוכרח בצרתו".
ד"ה
כלה גרש
יגרש
אתכם –
אבל אז גרש את שניכם בלבד ומפניו בלבד, אמנם עתה יגרש את כולכם מכל זה המקום…
העמק
דבר:
ד"ה
כלה: לא יחשבו עוד שישלח על משך שלושה ימים אלא לגמרי, יציאה לחרות.
קאסוטו:
… ואז כשלחו, מיד שיגמור בנפשו לשלוח, ישלח שלוח גמור בלי שום הסתייגות, מעין גרוש שלם.
1.
אילו מן הפירושים הנ"ל מתיישבים עם פיסוק הטעמים ואילו אינם מתיישבים?
2. האם רש"י קרוב יותר לרשב"ם או להעמק דבר (וכן קאסוטו)?
3.
פתיחת האמירה מסתיימת ב"אל–משה"
היכן "נסגרת פתיחה זו?
4. בין רביע וזקף באות שתי פשטות. מן השניים בעל כוח הפסק גדול יותר?