גיליונות נחמה – שמות 4

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שביעית (תש"ח)

פרשת שמות

פרק ד'
כ–כ"ו.

א.
להבנת הפרשה כולה.

מכילתא
יתרו
פרשה א:

בשעה שאמר משה ליתרו: "תן לי צפורה בתך לאשה",
אמר לו יתרו:
"קבל עליך דבר זה שאומר לך – ואני נותנה לך לאשה!"
אמר לו: "מהו?"
אמר לו: "בן שיהיה לך תחילה, יהיה לעבודה זרה,
– מכאן ואילך לשם שמים". וקבל עליו. אמר לו: "השבע לי". וישבע לו. שנאמר (ב'
כ"א)
"ויאל משה" ואין "אלה"
אלא שבועה. שנאמר (שמות א' י"ד)
"ויואל שאל את העם לאמר…"
לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה, מיד "ותקח צפורה צור ותכרת את ערלת בנה…
וירף ממנו".

ועיין:

תרגום
יונתן
בן עוזיאל
פסוקים
כ"ג–כ"ד!

כג.
ואמרית לך פטור ית ברי ויפלח קדמי ומסרב אנת למפטריה הא אנא קטיל ית ברך בוכרך:

כד.
והוה באורחה בבית מבתותא וערע ביה מלאכא דיי ובעא למקטליה מן בגלל גרשום בריה דלא הוה גזיר על עיסק יתרו חמוי דלא שבקיה למגזריה ברם אליעזר הוה גזר בתנאה דאתניו תרויהון:

(להבנת מדרש תמוה זה:

בעל
הטורים:

יתרו היה כומר לע"ז וכשנשא משה בתו, הוצרך משה לידור לו, שבן הראשון שילד יהיה כומר לע"ז,
וכונתו,
שידע שיחזיר חמיו למוטב כמו שעשה – שהרי נתגייר.
מכל מקום נענש;
שבן בנו נעשה כומר לע"ז,
שנאמר (שופטים י"ח ל') "ויקימו להם בני דן את הפסל ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ".
(ועיין רש"י שם!) ודרשו חז"ל "בן משה (=
ולא בן מנשה)
היה אלא שתולין הקלקלה במקולקל".

ועוד:
שפתי
כהן:

יש לשאול: ואיך משה יקבל עליו דבר זה? (התנאי דלעיל!) אלא לפי שראהו משה ליתרו שהיה משוטט בדעתו לדעת האלוהות והיה בכל יום עובד עכו"ם ומבטלה ועובד לאחרת, אמר משה: סופו לעמוד על האמת, שהוא אל אמת!").

1. מה הם הקשיים התמיהות והזכויות שבפרשתנו, המוצאות הסברן ויישובן על ידי דברי המכילתא הנ"ל?

2.* יש תמהים: אם היה חטאו של משה בזה, שלא מל בנו כל זמן שהותו במדין,
מדוע לא פגע בו כל עונש וכל נזק עד צאתו לדרך בשליחות ה'?

נסה ליישב תמיהתם!

ב.
לחטאו של משה.

רש"י
ד, כד

ויבקש
המיתו –
למשה לפי שלא מל את אליעזר בנו ועל שנתרשל נענש עונש מיתה. תניא א"ר יוסי ח"ו לא נתרשל אלא אמר אמול ואצא לדרך סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים אמול ואשהה שלשה ימים הקב"ה צוני לך שוב מצרים ומפני מה נענש מיתה לפי שנתעסק במלון תחלה …

(הערה:
במקום דברי הגמ'
המובאים ברש"י "נתעסק במלון תחילה"
נאמר במדרש לקט
טוב:

"לפי ששהה את המילה ונתעסק בתחילה בתיקון המלון".)

רשב"ם
ד, כד

ויפגשהו
ה' – המלאך.
כי היה מתעצל בהליכתו ומוליך אשתו ובניו:

עקדת
יצחק:

ודעתי זה היה עוון אשר חטא ביד משה עליו נאמר: "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו", כי באמת היה לו למול את בנו בזמנו ולהניח אשתו ובניו אצל חותנו,
כי מה חפצו בביתו אחריו (= יבוא אתו) ושתצא אשתו עמו בשליחות זו – הנה נראה שהייתה חביבה עליו בראשיתו יותר מאחריתו. ואחשוב שזהו דעת האומר (נדרים ל"ב)
"על שנתעסק במלון תחילה" שהלשון הזה הוא כנוי לעסק אהבת הבית הכוללת חברת האשה והבנים,
כי לפי שהיה העסק ההוא (= שלום בני ביתו וטובתם) בעצם וראשונה במחשבתו,
נסתתמה ממנו חלוקת חילופיו. כי הוא אמר (נדרים ל"א,
ועיין רש"י לפסוקנו): "אם אכול ואצא – הרי סכנה לילד;
אם אמהל ואמתין"
עד שיבריא – הרי עיכוב בשליחות". והצד היותר נאות היה נסתר מעיניו והוא – למולו ולהניחו שם עם אמו.
ואם היה הטוב והישר אח"כ להחזירם שם בדבר אהרן (עיין שמות י"ח ב' רש"י ד"ה אחר שלוחיה)
כל שכן שהיה לו להניחה מתחילה. והוא מה שיורמז באומרו: "ויהיה בדרך במלון…
ויבקש המיתו", אשר לא בא עליו הענש רק למה שהיה בדרך במלון, כי היה לו לניחם במדין ולא לעכב המצווה.

(והשוה
לדבריו
בובר
בספרו
משה:

"ממהותו של ה',
שהוא דורש ללא שיור את מי שהוא בוחר בו;
מי שהוא פונה אליו בדברו;
הוא אוחז בו…
ה'
פוגש בשליחו (=
להענישו),
כנרה משום שמסירותו מן השעה שהתגבר ה'
על סירובו אינה נראית לו שלמה מדי."
)

1. מה היה חטא משה אשר בגללו נתחייב מיתה לפי הנ"ל?

2.*
היכן מצינו בנביאים שנמאס נביא מהיות שליח ה' בגלל חטא הדומה לזה – לפי הסבר העקדה?

3.**
התוכל להסביר את דברי בעל העקדה המסומנים בקו?

ג.
ד,
כ'.

ויקח משה את אשתו ואת בניו

רמב"ן
ד, י"ט

ויאמר
ה' אל
משה במדין
… ולכן לקח אשתו ובניו, כי היה זה עצה נכונה להוליכם עמו,
כי בעבור זה יבטחו בו ישראל יותר כי בהיותו בן חורין במדין יושב בביתו בשלום עם בניו ועם אשתו חתן כהן הארץ, לא יביא אותם להיות עם עבדים וימררו את חייהם בעבודה קשה רק אם היה נכון לבו בטוח שיצאו בקרוב ויעלה עימהם לארץ כנען,
ולא יצטרך בצאתם לשוב למדין לקחת אשתו ובניו משם:

ראב"ע
ד, כ'

ויקח
– לא ידענו אם נולד גרשום בימי בחורותיו ובברחו אל מדין. או בזקנתו. ואל תסמוך אל דברי הימים של משה כי הבל כל הכתוב בו. ובנו השני הוא אליעזר נולד עתה בהנבאו.
וחשב להוליך אשתו ובניו למצרים ושיצאו יחדו עם ישראל ולא היתה עצה נכונה כי הוא בא להוציא ישראל. והם יראו שבא עם אשתו ועם בניו לגור שם.
ואל תתמה איך יחשוב נביא בדברי העולם דבר שאיננו נכון כי הנה מצאנו דוד ששאל אל נתן הנביא היש ישר לבנות בית לשם.
והוא השיב כל אשר בלבבך עשה ויי'
עמך.
ובלילה נאמר לו בנבואה שיאמר אל דוד שהוא לא יבנה הבית…

מה ביניהם בהעריכם את מעשה משה?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. יענה כ"א לפי דרגתו.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שלוש עשרה (תשי"ד)

פרשת שמות

פרק ד'

א.
השוה:

ג
ט"ז–י"ח

לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם:
ה'
אלקי אבותיכם נראה אלי… ושמעו לקולך.

ד'
א'

ויען משה ויאמר:
והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו:
לא נראה אליך ה'.

הקשה
הרמב"ם
במורה
נבוכים
מאמר א'
ס"ג:

… ועוד:
(ואם נענה על השאלה הקודמת,
שברגע שיאמר משה את השם "אהיה אשר אהיה"
– לבני ישראל, יאמינו בו ולא יטילו ספק בכך, שזהו אמת שמו של האלוה,
יש עוד לשאול שאלה זו:
)

שהוא,
אחר שלמדו יתברך זה השם – אהיה אשר אהיה – אמר לו: "לך ואספת את זקני ישראל…
ושמעו לקולך", ואחר זה ענה הוא ע"ה ואמר: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי"
– וכבר קדם אמרו יתברך לו:
"ושמעו לקולך (=
ואחר כך מבטיחו ה' שזקני ישראל ישמעו בקולו, ואחר זה בא משה, כמשיב על זה,
שמא לא יאמינו ולא ישמעו בקולו, ואת החשש הזה הוא מביע לאחר שהבטיחו האלוה בפירוש שישמעו בקולו.)

(הביאורים בסוגרים לקוחים מפירושו של יהודה אבן שמואל.)

ונסו המפרשים ליישב באופנים שונים ניגוד זה בין דברי ה' לבין דברי משה.
והרי מקצת דעותיהם:

ראב"ע
ד, א:

הנה השם אמר שיאמינו בן הזקנים, רק לא הזכיר ככה;

(או)
כי "ושמעו לקולך", אולי לא יאמינו בלב.

(שים לב: שני פרושים בראב"ע זה לישוב קושייתנו).

רמב"ן
ד, א:

והנכון בעיני, כי ישמעו לקולך לבוא עמך אל המלך ולומר לו:
"אלוהי העברים נקרה עלינו" – כי מה יפסידו?
והנה ה' הודיעו,
כי לא יתן אותם פרעה מלך מצרים להלך, ולכן אמר משה:
"והן לא יאמינו לי אחרי ראותם, שלא יתן אותם פרעה להלוך ולא ישמעו עוד לקולי כלל, כי יאמרו: "לא נראה אליך ה'" – שאלו היית שליח ה', לא ימרה פרעה את דברו.

רמב"ם
מורה
נבוכים
מאמר א'
ס"ג:

… אבל איש שיתפאר בנבואה לאמור,
ה'
דבר אליו ושלחו,
לא נשמע זה כלל קדם משה רבנו (= שבן אדם בא כשליח אלוה לבן אדם,
לא היה ידוע לפני תקופת משה). ואל יטעה מה שבא באבות מזכרון דבר ה' להם והראותו אליהם;
שאתה לא תמצא העניין ההוא מן הנבואה לקרא לבני אדם או להישיר זולתם,
עד שיאמר אברהם או יצחק או יעקב…:
"אמר לי ה':
עשו כך" או "שלחני אליכם" – זה לא היה כלל…

וכאשר נראה יתברך אל משה רבנו ע"ה וצוהו שיקרא לבני אדם ויגיע אליהם זאת השליחות,
אמר:
תחילת מה שישאלוני (= הלא ישאלוני ראשית כל) – שאאמת להם שיש אלוה אחד ואחר כך אומר, שהוא שלחני. מפני שכל בני אדם אז,
אלא יחידים (=
מלבד יחידים), לא היו מרגישים במציאות ה'…
(= לא שערו כלל שיש אלוה אחד לעולם,
והאמינו בכוחות הכוכבים)…
וכאשר הודיעהו יתברך הראיות אשר יתקיים בהם מציאותו אצל חכמיהם, כי אחר זה בא (ט"ז)
"לך ואספת את זקני ישראל",
ויעד לו שהם יבינו מה שהודעתיו לך ויקבלוהו – והוא אמרו (י"ח)
"ושמעו לקולך" (= כלומר:
מובן שאת המושג "אהיה אשר אהיה"
ואת הראיות על מציאות מחויב המציאות יוכל משה לבאר רק לחכמים – זקני ישראל – ואף הבטיחו ה' שהם יבינו את המושג ויקבלוהו,
משום שיביא על זה מופתים שכליים, שלא יחלק עליהם אלא השכל או העקש)
ואז השיבו משה ע"ה ואמר: הנה הם יקבלו שיש אלוה נמצא באלו המופתים השכליים.
אבל מה תהיה ראיתי שזה האלוה הנמצא שלחני? ואז ניתן לו האות. (= של המטה, אות מוחש המעיד על השליחות ולא על השולח, שאת השולח אדם מכיר ע"י מופת שכלי).

(הביאורים בסוגרים מתוך פירושו למו"נ של יהודה אבן שמואל,
עיין שם!)

1.
החכמים הנ"ל מנסים ליישב את הקושיה הנ"ל בהסבירם שפסוק ג' י"ח מדבר בעניין אחד ובפסוק ד' א'
בעניין שני – ואין ניגוד.

הסבר מה הבדל בין ארבעת הדעות הנ"ל ומלא את הטבלה הבאה:

2. מה בין נבואת משה לבין הראות ה'
לאבות לדעת הרמב"ם.

(שים
לב: גם אברהם נקרא "נביא"
(בראשית כ' ז'),
כיצד אין זה סותר לדברי הרמב"ם הנ"ל?)

מה ההבדל בין דברי ישראל שמשה חושש להם ב–ג'
פסוק י"ג לבין דבריהם שלהם הוא חושש בפסוקנו ד' א'?

ב.
שמות רבה ג'
ט"ו:

"ויען
משה
ויאמר: והן
לא יאמינו
לי". אותה שעה דבר משה שלא כהוגן. הקבה"ו אמר לו:
"ושמעו לקולך" והוא אמר "והן לא יאמינו לי?!

מיד השיבו הקבה"ו בשיטתו ונתן לו אותות לפי דבריו.
ראה מה כתוב אחריו? "ויאמר ה' אליו:
"מזה בידך?" ויאמר:
"מטה".
– כלומר:
מזה שבידך אתה צריך ללקות שאתה מוציא שם רע על בני.

רש"י
ד, ב'

מזה
בידך –
לכך נכתב תיבה א' לדרוש מזה שבידך אתה חייב ללקות שחשדת בכשרים. ופשוטו כאדם שאומר לחבירו מודה אתה שזו שלפניך אבן היא אומר לו הן אמר לו הריני עושה אותה עץ:

רש"י
ד, ג'

ויהי לנחש –
רמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל (באומרו לא יאמינו לי) ותפש אומנתו של נחש:

רש"י
ד, ו'

מצרעת
כשלג –
דרך צרעת להיות לבנה. אם בהרת לבנה היא. אף באות זה רמז לו שלשון הרע סיפר באומרו לא יאמינו לי לפיכך הלקהו בצרעת כמו שלקתה מרים על לשון הרע:

1.
הסבר,
במה שונה המדרש מכל הפרושים שהובאו בשאלה א.

(השוה גם גליון לך לך תש"י דעת המדרש הגדול בניגוד לדעת כל המפרשים!)

2.**
התוכל למצוא סבה לכך, למה לא הלך רש"י כאן בעקבות המדרש ולא נסה ליישב את הניגוד שבין ג'
י"ח לבין ד'
א'
באחת הדרכים שמצאנו בשאלה א?

לשאלה זו עיין גם רש"י
ב' י"ד
ד"ה
ויירא
משה; ד"ה
אכן נודע
הדבר.

ויירא
משה –
כפשוטו.
ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין אמר מעתה שמא אינם ראויין להיגאל:

אכן
נודע
הדבר –
כמשמעו ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל ע'
אומות להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך:

3.
התוכל למצוא גם בפרק ג'
מקום ברש"י שבו הוא מפרש לפי הקו הזה?

(ועיין גם בהעלותך תשי"ב שאלה ב)

ג.
רמב"ן ד א'

ד"ה
ויען משה
ויאמר
והן לא
יאמינו
לי:… ויכן כי "ושמעו לקולך" אינה הבטחה, רק צואה. "ושמעו לקולך" כי ראוי להם שישמעו ותבוא אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים.
וכן (במדבר י"ד)
"ושמעו מצרים כי העלית בכחך…
ואמרו אל יושבי הארץ" – ראוי שיהיה ככה,
וכן (שמות ז' י"ז)
"בזאת תדע כי אני ה'"
– ראוי,
לא מתקיים. וכן ד' ח'
– "והאמינו לקול האות האחרון" בפרשה הזאת, ורבים כן.

1.**
הסבר,
כיצד עונה הרמב"ן כאן לשאלה א?

2.**
הסבר את המלים "ראוי לא מתקיים".

3.מה המשותף בין פסוקנו לבין כל הפסוקים המובאים בדברי הרמב"ן דלעיל?

השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר. ענה לפי יכולתך והבנתך.

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שמונהע עשרה (תשי"ט)

פרשת שמות

פרק ד' א'-י"א

א.
ד,
ג'

…
ויאמר
השליכהו
ארצה
וישליכהו
ארצה,
ויהי
לנחש

ו'…
ויוציאה
והנה
ידו
מצורעת
כשלג

רש"י:

ד"ה
ויהי
לנחש: רמז לו שספר לשון הרע על ישראל ותפש אומנותו של נחש.

רש"י:

ד"ה
מצורעת
כשלג: רמז שלשון הרע ספר, כאומרו לא יאמינו לי, לפיכך הלקהו בצרעת,
כמו שלקתה מרים על לשון הרע.

רמב"ן:

ד"ה
ויאמר
השליכהו
ארצה
וישליכהו
ארצה: לא הבינותי למה עשה האותות למשה, כי מאמין היה משה שהקבה"ו מדבר עמו,
והראוי שיאמר: "המטה אשר בידך תשלך ארצה לפניהם והיה לנחש". וכך באות השני,
כאשר אמר בשלישי (ט')
"ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה".

ולכן נאמנו דברי רבותינו, שהיה לו הראשון רמז שספר עליהם לשון הרע והשני להענישו בו.

וזה טעם "וינס משה מפניו",
כי פחד שמא יענש וינשכו כנחש וכל אדם מתרחק מן המזיר לו, אע"פ שידע שאם יהיה כן בחפץ ה'
אין מציל מידו.

1.**
מה קשה לכל אחד מן הפרשנים?

2. מה הוסיף הרמב"ן על דברי רבותינו המובאים ברש"י?

3. לשם מה מוסיף הרמב"ן בדבריו "וכל אדם מתרחק מן המזיק לו"?

ב.
ד,
ח'.

והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון.

א.
מה קשה לשני המפרשים ומה ההבדל בין תשובותיהם?

ב.
מה הדמיון בין מקומנו לבין שמות י"ג י"ז?

ג.
האם דמיון זה בין שני המקומות קיים רק לפי תפישת אבן כספי או גם לפי הראב"ע?

מה קשה לשניהם ומה ההבדל בין תשובותיהם?

(שים
לב: בשאלה 1 אבן כספי הוא המסתמך על הכלל של "דברה תורה כלשון בני אדם"
ולא הראב"ע,
ובשאלה 2 הראב"ע הוא המסתמך על אותו כלל ולא אבן כספי!)

ג.
ד,
ט'.

והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה…

ולקחת
ממימי
היאור
ושפכת
היבשה
והיו
המים
אשר
תקח
מן
היאור
והיו
לדם
ביבשה.

1. אבן
כספי:

הנה לא באר שיאמינו אחרי זה השלישי,
ועוד כתוב (ד'
ל"א)
"ויאמן העם", היתכן שהיה דבר לעתיד לא ידעו ה'
קודם היותו? וחלילה!
אמנם נשמט זה במקום הזה,
למה שידע ה'
כי אותה ההאמנה לכלל המון העם, לא
היתה
ההאמנה
רק על
דרך
העברה, והראיה על זה כי במעט
רוח
נעקרה, עד שאמרו למשה (ה'
כ"א)
"יראה ה' עליכם וישפט…", גם כתוב אחר כך (ו'
ט')
"ולא שמעו אל משה". ולכן,
להעירנו על זה,
השמיט מלומר במקום הזה "יראו יאמינו". ואעפ"כ
צדק אמרו
(ד'
ל"א)
"ויאמן
העם", איזו אמונה שהיתה;

וכבר הודעתיך עניין השמות, שמהם על דרך האמת ומהם על דרך העברה, ולכן
יצדק על
דבר אחד
יחד החיוב
והשלילה.

א.
מה קשה לו בפסוקנו ומהו ישובו?

ב.
הסבר את המקומות המודגשים.

2. מ.ד.
קאסוטו
שמות ע'
30:

אבל אם עדיין אתה דואג,
שמא לא יאמינו לשני האותות האלה, ואף אחר שיראו אותם לא ישמעו לקולך,
דע שאני מוסר לך עוד אות שלישי,
והוא בודאי יכריע.
אות זה, שאינו ניתן להיעשות כאן, אלא רק במצרים הוא זה:
"ולקחת ממימי היאור ושפכת… והיו לדם ביבשת".
היאור,
מקור החיים והפוריות בארץ מצרים,
נחשב בעיני המצרים כעין אלוהות,
ואם תראה לאחיך שמי ששלח אותך, שולט גם על היאור, הם יראו בזה הוכחה ברורה שהוא יכול להתגבר על כל הכוחות הקיימים לטובת מצרים, אפילו על אלה הנחשבים לכוחות אלוהיים, ולא יטילו עוד שום ספק בשליחותך.

א.
האם הקושי (או הקשיים) שאותו מישב קאסוטו הוא אותו שמיישבו אבן כספי?

ב.
מהו הקושי שמיישבו קאסוטו במלים המסומנות בקו?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה תשע עשרה (תש"ך)

פרשת שמות

פרק ד' י'-כ'

א.
ד,
י'.

לא איש דברים אנכי… כי כבד פה וכבד לשון אנכי

רש"י:

ד"ה
כבד פה:
בכבדות אני מדבר,
ובלשון לעז: בלב"ו

רשב"ם:

ד"ה
כי כבד
פה וכבד
לשון
אנכי: איני בקיא בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים. וכן מצינו ביחזקאל שמי שאינו בקיא בלשון המלכות קרוי כן, דכתיב (יחזקאל ג').

"ואמר אלי: בן אדם בוא אל בית ישראל ודברת בדברי אליהם,
כי לא עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוה – אל בית ישראל!
לא אל עמים רבים עמקי שפה וכבדי לשון, אשר לא תשמע דבריהם".

וכי אפשר נשיא אשר ידעו ה' פנים אל פנים וקבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו? ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים. ואין לחוש לספרים חיצוניים.

ראב"ע ד"ה איש דברים:
יודע לדבר צחות שאיננו מתעכב בלשונו בדברו או מגמגם או שיכבדו על פיו אותיות ידועות.

גם
מאז דברך:
כי לא סר כובד לשונו רק נשאר כאשר היה,
והאומר ששכח לשון מצרים, איננו נכון. כי הוא אומר שני דברים:
"כבד פה וכבד לשון". ועוד נלמד מתשובת השם, "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם" שאינו מדבר על לשון מצרים,
רק ככה נולד,
שהיה כבד פה,
שלא יכול היה להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון,
רק קצתם היה מוציאם בכובד,
וזהו טעם (י"ב)
"ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך"
– אמר,
שיורנו אשר ידבר,
מלות שאין שם מאותיות הכבדות על פיו.

שד"ל:

י'
ד"ה
לא איש
דברים
אנכי. בר התקומם הרשב"ם נגד הסברה שהיה משה רבנו עלג ואמר… (עיין לעיל) והוא אומר שלא היה משה בקיא בלשון מצרים. וגם זה באמת לא יתכן…
והראב"ע קיים שהיה עלג, ופרש "והוריתיך אשר תדבר",
שישים בפיו מלות שאין בהן האותיות הכבדות עליו; אם כן – יראה לנו הראב"ע,
מה הן האותיות שאינן נמצאות בפרשיות, שאמר משה באזני כל העם,
מלבד שזה גדוף כלפי מעלה,
שיבחר ה' לעשות שליח לתת תורה לעמו אדם שיצטרך לבחור המלות שיוכל לבטא אותן.

והאמת,
כי לא היה משה איש דברים, בעל כוח הדבור מרחיב פה ומרחיב לשון בפני מי שיהיה, ולא יחת מפני כל, מסכים עם כל מה שכתוב עליו "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב),
וזה דומה בצד מה למאמר ירמיהו (פרק א') "הנה לא ידעתי דבר" אלא שירמיהו יכול היה להוסיף "כי נער אנכי"
ומשה היה זקן ויותר היה עניין קשה עליו, אחר כמה שנים שהיה רועה את הצאן ללכת אל מלך גדול ולריב עמו;

והנה ה' השיבו "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש" כלומר:
הלא בידי לשים בידך כבדות לשונך, "ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר"
– אשים בפיך עד שתהיה איש דברים בשעור הראוי, ולא יחסר לך כח הדבור;

אבל השנוי הזה לא היה במשה ברגע ההוא פתאם,
אלא מעט מעט,
כי לא יהיה שנוי גשמי אלא רוחני בכחות הנפש וגבורת הלב,
על כן לא הרגיש אז משה באותה שעה שום שנוי בעצמו,
ועל כן חזר ואמר "שלח נא ביד תשלח".

והנה לנו עזר ראיה על מעוט אומץ לבו באותה שעה ממה שאמר לו ה' (כ'
י"ט)
"לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". ואם היה משה עלג לא ימלט שה'
רפאו או לא רפאו; ואם רפאו – היה משה מרגיש בעצמו השנוי הזה מיש ולא היה מסרב עוד, ואם לא רפאו – יהיה מאמר "מי שם פה לאדם" מאמר שחוק והתול,
חס ושלום!

1. מה הן ההוראות השונות ל"כבד פה" לפי הדעות הנ"ל?

2. מהי טענת רשב"ם על רש"י?

מהי טענת ראב"ע על רשב"ם?

מהי טענת שד"ל על ראב"ע?

3.
לאיזה מן הפרושים הנ"ל מתאימה ביותר תשובת ה'
(פסוקים י"א–י"ב)

4.**
לשם מה מוסיף הראב"ע את דבריו "רק ככה נולד"?

ב.
ד,
י"א.

מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור.

שמות
רבה ג'
כ':

אמר לו: אם אין אתה איש דברים אל תחוש,
הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי,
חרש ועור ופקח לראיה ופקח לשמיעה, ואם אני חפצתי שתהיה איש דברים, תהיה כמו כן,
אלא לעשות בך נס אני חפץ בעת שתדבר, שיהיו דבריך נכונים,
ואני אהיה עם פיך.

שד"ל:

מי הוא שנתן הכחות והשלמויות,
ומי הוא העושה אותו בעל מום מתחילת יצירתו וחסר באחד מכחותיו?
מי הוא שנתן פה לאדם,
ומי הוא שעושה קצתם אלם משעת לידתו טו חרש מלידה ומבטן ועל ידי כך נשאר אלם ולא יוכל לדבר,
כי לא שמע אחרים מדברים,
וכן מי שעשה פקח ומי עושה עור,
מי נתן לאדם כח הראות,
ומי עשה קצת חסר הכח הזה?

… והאלמנה שפתי שקר האומרים כי צריך לקרא "פסח או עור",
כי אין כונת הכתוב ליחס לאל המומים לבדם, אך לומר, כי האל הוא הנותן הכחות והשלמיות, ומאתו גם כן המומים והעדר הכחות, שהרי בתחילת דבריו אמר "מי שם פה לאדם"!

1. מה הקושי בפסוקנו שאותו רצו לישב?

2. מה ההבדל שבין תשובותיהם?

3. **
הבא ראיות מלשון התנ"ך לנכונות דברי המדרש המסומנים בקו!

ג.
שאלות ברש"י:

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים (תשכ"א)

פרשת שמות

פרק ד'
י"ג–י"ז

א.
ד,
י"ג.

ויאמר:
בי אדוני,

שלח נא ביד תשלח

רש"י:

ד"ה
ביד תשלח:
ביד מי שאתה רגיל לשלוח והוא אהרן.

ד"א:
ביד אחר שתרצה לשלוח שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד.
יש לך שלוחים הרבה.

רמב"ן:

ד"ה
ביד תשלח (ומביא תחילה דברי רש"י דלעיל)

ואונקלוס
אמר: ביד מן דכשר דתשלח, יאמר:
שלח נא ביד אדם מדבר צחות, שיהיה ראוי לכשר לשליחות נכבדת הזאת, ואל תשלח ביד כבד פה וכבד לשון.
ותהיה עם פיו בדברו עם פרעה, כי איננו דרך כבוד ומעלה,
להיות שלוחו ערל שפתים, כי לו ישמעו כל העמים בדברו עם המלך, ויהיה זה גירעון בעיניהם.

והנכון בעיני: שלח נא ביד כל אשר תשלח, כי אין אדם בכל העולם שלא יהיה הגון לשליחות זו יותר ממני.

והסיבה למשה בכל הסרבנות הזאת ענוותנותו הגדולה,
מכל האדם אשר על פני האדמה, שלא היה מוצא את לבו להתגדל ולדבר אל המלך ושיתפאר לומר:
ה'
שלחני,
ולא על ישראל להוציאם ממצרים ולהיות עליהם מלך.

1. מהו ההבדל הדקדוקי בין שני פרושי רש"י?

2. מהו ההבדל בין פירושו של אונקלוס (המובא ברמב"ן)
לבין פירושו של הרמב"ן עצמו "והנכון בעיני"?

ב.
ד,
יג

…
שלח
נא
ביד
תשלח.

הקדוש
אנשלמה
אשתרוך
ז"ל:
מדרשי
התורה:

שאלני חכם מהחולקים על אמונתנו:
מה היה סבה זה החרון על משה,
שאם יכיר חסרון בעצמו ולא יבטח על הנס – אין זה בערמה. ועל זה הרבה טענותיו ואמר (= אותו האיש החולק על אמונתו),
כי משה היה מונעו מהגאולה הזאת, ושיאמר לו: יותר טוב וראוי לו יתברך לרדת בארץ ולהושיע הנפשות משיגאל עם
אחד, כי אין שליחות נכבד מזה כמו שתרגם אונקלוס "ביד מאן דכשר דתשלח".

ועל העצה שהיה יועץ לחולק על כוונתו (של הקב"ה),
חרה אף ה'
במשה,
כי לא נשאל על זה,
ואמר החכם ההוא,
כי לולא זה,
לא היה ראוי לו יתברך לחרות אפו בו, כי אין זה מחוקו יתברך.

ועל זה – להוציאו מטעותו – ביארתי לו טעם החרון עד ששמע ונבהל:
וזה אשר ביארתי לו בזאת הפרשה "שלח נא ביד תשלח"; מצד היות משה מתחיל להידבק במושכלות, חשב פן ימשך
לו הפסד
במושכלות
אם ימשך
במפורסמות, וביקש מהשם יתברך ישלח מי שכבר השיג הרבה במושכליו או מי שאין לו עסק במושכלות והוא איש דברים מדבר גדולות עם צחות לשונו במפורסמות, וכי
זאת יוליד
תולדה
שהמשכיות
אין בהם
שלמות
במושכלות
ולא מבוא
אליהם.

וימשך מזה הפלא במה שתחשוב תורתנו הקדושה בהרבה ממעשיו אשר הם מדרגה וסולם אל השלמות.

חרה אף ה'
במשה ואמר דרך כעס: הלא אהרן אחיך הלוי שהוא בנבואה אחיך,
ידע זה השליחות ודבר ידבר פעם אחר פעם, "וגם הנה יוצא לקראתך וראך"
וישתתף עמך ושמח בלבו, כי זה יוסיף לו שלמות על שלמותו.
ואולי לזה נענש משה במלון בהתעצלו במעשה המילה, שהיא מצוה מעשיית ופנה גדולה משם באמונה.

עוד פרשתי לו פרוש אחר והנאהו והבין מה שנלכד ברשת פירושו והוא זה:
משה רבנו ע"ה הבין מאמר ה' האומר לו (ד'
י"ט–כ')
"ידעתי כי לא יתן אתכם פרעה מלך מצרים להלך ולא ביד חזקה. ושלחתי את ידי והמיתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו,
ואחרי כן ישלח אתכם". שהורה שימשך זמן ארוך זה השליחות וביני ביני יעמדו ישראל בצרה,
ושהוא גם כן
ישים
השתדלותו
במפורסמות
כל הזמן
ההוא
לקושי
לב המלך ורבוי הנפלאות והמכות, וחלה פני צורו,
שימהר תיכף להראות לפרעה ידו החזקה אשר יראה לסוף הימים, שאין ספק שהמעונה בעינוי יבחר
ההצלחה
במעט
התועלת
תיכף
משיבחרנה
באריכות
הפנוי
ורב
התועלת.

ולזה אמר "שלח נא" ר"ל במהירות, באותו "יד"
וחוזק שתשלח לבסוף ויכלים לפרעה ומצרים תיכף ויצאו לחרות,
וזהו להקל אריכות ענויים מעליהם ולהעביר צרתם תיכף, מצורף לזה רצון משה בלתי חפץ להאריך במפורסמות, כי חפץ הוא במושכלות והן עבודות השם אשר עליהן הובטח: (ג'
י"ב)
"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה" והיא קבלת התורה.
וכל זה הבאהו לבקש ההצלה תיכף.

ולזה כעס ה'
במשה,
כי לא ראה את הנולד.
ומה שיתגדל שמו יתברך בפרשום הנפלאות ורבויין,
כי יכירו על הגויים, כי יד ה'
עשתה זאת ולא היה מקרה כשאר המלחמות וישראל יצורפו ויתלבנו ויטהרו לדעת את ה', וזה אצלי באור "ולא ביד חזקה"
ר"ל,
שלא יצאו בעל כרחו עתה,
שיקדמו עליהם ישראל בכחו יתברך ויהרגום, כי ישפטו זה למרד, אפילו אם יצאו בחזקה בלי שזיקום, כמו שאמרו (א'
י')
"ונלחם בנו ועלה מן הארץ"
ולא יכירו, כי יד ה'
עשתה זאת. ולזה התחכם השם יתברך שיהיה נודע ומפרסם כי ה'
נלחם להם, ורצה בישראל לקחתם לעבודתו על יד נביא נאמן בהתראות ובמכות בהדרגה ובזמן ארוך.

1. מה הייתה קושייתו של "האיש החולק על אמונתו" ומה היה הישוב שהוא עצמו נתן לקושייתו?

2.
הסבר את המקומות המודגשים.

3. מה ההבדל בין תשובתו הראשונה של בעל מדרשי התורה לבין תשובתו השניה ("עוד פרשתי לו פרוש אחר")?

4.*
כיצד מפרש הוא את המלים "ביד תשלח" בפרושו השני?

5.
היכן מצינו שנית שמואס משה באריכות בענוי "להעביר צרתם תיכף"?

ג.
ד,
י"ח.

אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים

ואראה העודם בחיים

מדרש
הגדול:

"ואראה
העודם
חיים". למה לא הגיד לו בדבר,
אמר:
לא אמר לי הקב"ה להוציא את ישראל אלא על תנאי מתוך תשובה,
שמא חס ושלום לא יעשו תשובה, ויגרום החטא שלא יצאו, ונמצאתי משקר בדברי המקום, אלא יהיה הדבר סתום, וסוף מילתא עבידא לאגלויי.

ר'
יוסף
אבן–כספי:
טירת
כסף, פרק
כ"ו

נכון וראוי לחכמים ולנביאים לעשות בקצת הפעמים ערמות ותחבולות,
והנה מיני אלו רבים, וכבר רמזנו על קצתם, ומה שאכוין לרמוז בכאן הוא שנוי הדבר החיצוני, ואומר כי אינו חסרון לאברהם אבינו כאשר אמר לנעריו ונשובה אליכם (בראשית כ"ב ה') להסתר סודו, ואל הנביא אשר נתחפש באפר על עיניו (מ"א כ' ל"ח),
ודי בזה מופת מה שיחשו רז"ל למלאך עצמו בדבר שרה.

אבל שמע בני,
כי גם מזה האבק עצמו יזהרו מאד השלמים, וכל שכן שלמי הנפש הנבואית וראוי להם זה לשתי סבות, האחת,
ליתכון מעלות זאת הנפש של שאר כל הנפשות, רצוני שהיא המעלה האחרונה מכחות הנפש המשכלת,
והשנית כי הם אם יכזבו,
יביאו בני אדם להרהר אחר יעודיהם העתידים,
לכן הם מהפכים על כל צדדיהם להשתיק דבור הכזב,
ואע"פ שבמקומות ישמעו השומעים דבריהם כזב במאמריהם לרוע הבנתם,
אין בזה אשם על נפשם,
הלא תראה שמואל במצות ה'
אמר "לזבוח לה' באתי"
(שמואל א' ט"ז ה'), ולא נכנס בזה כזב כלל למי שידע מלאכת ההגיון,
כי לא אמר "לזבוח לה' באתי לבד" או בכונה ראשונה או בעצם,
ואם השומעים לא הבינו זה מה פשעו,
ומכל מקום לא כחש כלל כי כן עשה.

אמנם משה רבינו ע"ה למי שהיתה שלימות נבואתו גדולה מאוד משלימות שאר הנביאים, נמשכו עניניו כולם לפי זה היתרון, וחלילה לו שיאמר כמאמר שמואל,
כי זה היה החסרון בחקו.
ולכן כשרצה להסתיר סודו מיתרו אמר לו:
,אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים" (שמות ז' י"ח),
ואלו אמת ולראות העודם חיים,
אז היה דומה למאמר שמואל,
ואין ספק שכאשר שב למצרים ראה מאחיו אם עודם חיים, כי בהיותו במדין לא היה רואה זה רק שמע ממרחק, וכן דבר עמהם ואולי גם אכל ושתה עמם, ואם לא זכר זה, כי אינו מחוייב שיזכיר כל מה שעתיד לעששות שם,
אבל למה לא ידע משרע"ה לדבר כדברים האלה מתקוני המלאכה מלאכת ההגיון?

1. מה השאלה העומדת בפני ששניהם ומה ההבדל בין תשובותיהם?

2. *
הידוע לך עוד מקום בספר שמות, בו שנה משה ולדעת המדרש גם שם הייתה הסיבה שלא "ימצא משקר בדברי המקום"?

3.
לאיזה מדרש מתכוון אבן–כספי בדבריו על "המלאך בדבר שרה"?

4. מה עניין המסופר במלכים א'
כ'
לענייננו?

5.
הסבר מה הוא "האבק"
אשר ממנו "יזהרו מאד השלמים "?

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים וחמש (תשכ"ו)

שמות

פרק ד, יח–כג

א.
שמות ד, יט:

ויאמר
ה'
אל
משה
במדין
לך
שוב
מצרים
….

אבן
עזרא ד,
יט

ויאמר:
אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופירושו וכבר אמר.
וככה "ויצמח ה' אלקים מן האדמה"
(בראשית ב, ט),
ורבים כאלה. הנה עתה בהשיבו צאן יתרו אליו הבטיחו ה' שילך בלי פחד למצרים, כי מת פרעה ועבדיו שהיו יודעים דבר המצרי. וזהו "וימת מלך מצרים"
(ב,
כג).
כי כל הימים שהיה חי לא היה נכון להיות משה שליח אל פרעה.

רמב"ן
ד, יט

ויאמר
ה' אל
משה
במדין: אמר ר"א כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופירוש וכבר אמר ורבים ככה ואין דברו זה נכון,
כי הדבור הראשון לא היה במדין רק בהר סיני,
ובמדין לא נדבר עמו רק הפעם הזאת,
אבל כאשר קבל משה ללכת בדבר השם וחזר למדין ליטול רשות מחותנו, היה סבור ללכת יחידי מתנכר ולכן אמר אליו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים, כלומר אראה את אחי העודם חיים ואשוב,
כי הוא כדרך בקור הנכסף לראות את אחי.

ואז אמר לו ה' במדין לך שוב מצרים, כלומר קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מצרים, ואל תפחד שם,
כי מתו כל מבקשי רעתך,
ותהיה שם עם העם עד שתוציאם משם ולכן לקח אשתו ובניו,
כי היה זה עצה נכונה להוליכם עמו,
כי בעבור זה יבטחו בו ישראל יותר כי בהיותו בן חורין במדין יושב בביתו בשלום עם בניו ועם אשתו חתן כהן הארץ, לא יביא אותם להיות עם עבדים וימררו את חייהם בעבודה קשה רק אם היה נכון לבו בטוח שיצאו בקרוב ויעלה עימהם לארץ כנען,
ולא יצטרך בצאתם לשוב למדין לקחת אשתו ובניו משם.

אור
החיים
ד, יט:

אל משה במדין כוונת הכתוב בהודעה כי הדיבור היה במדין,
להגיד שבחו של משה שלא חש על שונאיו שהיו במצרים בעת שטען טענותיו הרבים,
כי לא היה חושש בכל טענותיו אלא לצד הרעת כוח השליחות,
לא לצרת עצמו,
והראיה שלא טען כי ירא ממבקשי נפשו,
ואם לא היה אומר הכתוב במדין תבא הסברא כי לא החליט בדעתו של משה ללכת בשליחות עד שהובטח מפי אל כי מתו מבקשי נפשו,
לזה אמר במדין לומר שאחר שגמר בדעתו והסכים עם ה'
ללכת הוא שנתבשר ולא היה דבר זה מעכבו.

1. מה קשה לשלושת המפרשים?

2. מה יש לומר נגד פירושו של ראב"ע מבחינה לשונית?

(ועיין רש"י בראשית ד,
א;
כא,
א)

*
3. מה בין פירושו של הרמב"ן לבין אור החיים בקביעת זמנו של פסוקנו?

ב.
ד,
יט:

ויאמר ה' אל משה במדין לך שב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך:

ר'
אברהם
בן הרמב"ם:

לפי הבנתי, נסע משה ע"ה ממעמדו לשוב למדין, ומעיו ששים במה שהכיר והשיג והוא מחשב בעניין שליחותו,
וכשבקש רשות מאת יתרו להיפטר ונתן לו יתרו רשות,
הטרידה את מחשבתו דאגת ומצב האנשים שמיראתם יצא ממצרים.
לכן בא אליו הדיבור להודיע לו, מה שיניח דעתו מדאגה זו,
באומרו לו: "כי מתו כל האנשים" ויהיה טעם המאמר "לך שוב מצרים"
– שוב והשקט ממה שאתה מחשב בו.

שד"ל
ד, יט:

לך
שוב: ואל תתעכב מפחד המלך ושריו,
שהיו מבקשים את נפשך על דבר הריגת המצרי, כי כבר מתו;
וזה הוסיף לו לחזק את לבו, שידע שהיה מפחד.

1.
מה קשה לשני המפרשים?

** 2. מה ההבדל בין שני הפירושים?

3.
מה הוכחה יש מן הכתוב (לא בפרקנו), שעדיין היה משה מפחד, שהטרידה את מחשבתו דאגת מצב האנשים, שמיראתם (פרעה ויועציו) יצא ממצרים?

וכך מביא שם ר' אברהם בשם אביו הרמב"ם:
"… מראה כי הוא ע"ה לא בטח לבו מיראת פרעה שיבקש אותו להורגו עד שהגיעה אליו הבשורה על מותו".)

ג.
ד,
כ:

ויקח
משה
את
אשתו
ואת
בניו
וירכיבם
על
החמור
וישב
ארצה
מצרים
…

ר'
אברהם
אבן עזרא
(בפירושו
הקצר על
ספר שמות,
הוצאת
י. ל.
פלישר
וינה
תרפ"ה)

פסוק
כ: וירכיבם
על החמור:
אליעזר עם אמו,
והוא בן שמונת ימים. ואל תתמה על מ"ם וירכיבם כי כן: תנה את נשי ואת ילדי אשר עבדתי אותך בהן (בראשית ל, כו)
– על נשי. וכן "בעמוד ענן … " (תהלים צט, ו–ז)
– על משה ואהרון,
כי פירוש "שמרו עדותיו" –
שהיו משה ואהרון שומרים בלבם המצוות והחוקים שנתן להם ה', והיו אומרים אותם לישראל. גם זה טעם "לאמר"
בכל מקום שימצא אחר "וידבר".

1.
מה קשה לו בפסוקנו?

2.
מהי ראייתו מבראשית ל, כו?

3.
מהי ראייתו מתהלים צט ו–ז,
מה הקושי המשותף לכל שלושת הפסוקים?

**4.
בפירושו לתהלים הוא מביא ראיה ממלכים–א ב, ה "וישם דמי מלחמה בשלום" הסבר במה דומה הפסוק ההוא למקומנו!

**5.
הסבר את דברי ראב"ע האחרונים המסומנים – המודגשים!

ד.
ד,
כ:

ויקח
משה
את
אשתו
ואת
בניו
וירכיבם
על
החמור
…

פרקי
דרבי
אליעזר
[הגדול]
(המיוחס
לרבי
אליעזר
בן
הורקנוס) פרק
לא:

וישכם
אברהם
בבקר: הוא החמור שרכב עליו משה רבינו בבואו למצרים שנאמר:
"ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור",
והוא החמור שעתיד (משיח)
בן דוד לרכוב עליו שנאמר:
"גילי מאד בת ציון, הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך,
צדיק נושע הוא,
עני ורוכב על החמור… "
(זכריה ט, ט)

בעל
עקדת
יצחק
מפרש
מדרש
תמוה זה:
(לבראשית
פרק כב
פסוק ג:
שער
אחד
ועשרים
עמ' קנד):

והנה באמת פשוטן של דברים אלו מוכיח על תוכיותן,
כי כל זה יגיע מכבישת החלק החומרי שהוא באמת חבישת החמור … והנה כמו שבהיות הסוס ההוא בלתי נמשך אחר רצון הרוכב או שיהיו עסקיו רעים ומקולקלים וע"י כן לא תושלם ההמשכה ההיא… ויאמר אז שנהפכה המרכבה להיות הרוכב למטה והסוס למעלה,
כן כל בני אדם שירומם חלקי נפשו העבדים והעבידו החופשי מהם החשוב באמת הוא עולם הפוך מסדרו הטבעי. ועל זה העניין בעצמו נזכר בפרקי רבי אליעזר… והנה לזה שכבש אברהם אבינו רצונו ושעבד תשוקותיו וחמדותיו הגופיים בהסכים על הריגת בנו יחידו לקיים מצוות השכל המחייב לשמוע מצוות בוראו– ההוא יקרא באמת חובש חמורו ורוכב עליו בלי ספק.
ועל זה האופן היה הוא עצמו חמורו של משה כשראה להביא את אשתו ואת בניו אל מקום הגלות במצוות קונו והוא עצמו מבוקש שם ליהרג.
וכמה צדקו הזקנים (הכוונה לתרגום השבעים)
שאמרו "וירכיבם על נושא אדם" (מגילה ט.) כי החומר הזה הוא הנושא אל הכח השכלי שהוא צורתו, והוא עצמו חמורו של משיח כשילבש רוח ענווה ושפלות להושיע כל ענווי ארץ ואוי להם לסכלים המלגלגים על דברי רבותינו הנאהבים והנעימים. לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם כי לאו אלה בלבד הרוכבים על החמורים כי כל גיבור הכובש את יצרו הוא רוכב על חמור.
כמו שנאמר על חמורו של פנחס (ב"ר פרשה ס).

אברבנאל:
בראשית
פרק כב:
(בתשובה
לשאלה
ח–ט)
(עמ'
רס"ט
– ער):

ולפי שהיה אברהם בזה כובש את יצרו ומבטל טבע החומר, ראו חכמים ז"ל על דרך המליצה לדרוש,
"ויחבוש את חמורו"
שחבש והכניע את החומר והיצר שלו, כי בזה יוכל ללכת אל המקום אשר אמר לו האלוקים. ולפי שהיה אברהם התחלה בשלמות אמונתו, ומשה רבינו בנתינת התורה, שניתנה ע"י משלים אמיתי,
ומלך המשיח יהיה תכלית כל הטוב המיוחד,
לכן אמרו חז"ל במליצתם, שזה החמור עצמו שחבש אברהם,
הוא אשר רכב עליו משה,
הוא אשר ירכב עליו מלך המשיח, ר"ל שאותו החומר שהכניע אברהם תחת שכלו,
הכניע ג"כ משה בקיבול התורה, והכניע גם כן מלך המשיח לתתנו שלמים בתכלית השלמות.

וזכרו חז"ל אלה השלושה:
אברהם,
משה,
ומשיח,
להיותם ראש אמצעי ותכלית לשלמות אמונתו.

1. מה ההבדל בין שני הפירושים (של עקדת יצחק ושל אברבנאל)
שנתנו לדברי פרקי רבי אליעזר הנ"ל?

2. למה נמנע רש"י מהביא את דברי המדרש לבראשית כב וכן לזכריה פרק ט ולא נמנע מהביאו במקומנו?

ה.
שאלות ודיוקים ברש"י:

1. רש"י
ד, יט:
כי
מתו כל
האנשים: מי הם? דתן ואבירם. חיים היו אלא שירדו מנכסיהם,
והעני חשוב כמת!

מה מצריך את רש"י להוציא את המילה "מתו"
ממשמעותה?

2. רש"י
ד, כג:
ואומר
אליך: בשליחותו של מקום.**

מה קשה לו?

השאלות המסומנות ב–
*קשות והמסומנות ב – ** קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ו]

שמות

פרק ד פסוקים יח–כג

המאבק הגדול, מאבקו של משה להשתחרר מעול השליחות המוטל עליו עתה,
השיחה הארוכה של היסוסים ודחיות מצד משה ודברי העצה ועידוד מצד ה' (השיחה משתרעת על שלושים פסוקים,
ואין שיחה דומה לה באורכה בכל התורה כולה.) כל זה נסתיים ב–ד,
יז.
הפסוקים הבאים עם תום השיחה נראים מוזרים,
שלא במקומם.

אברבנאל
מקשה
לפסוקים
אלה:

השאלה הב': בפסוק "לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך": הנה ההודעה הזאת היה ראוי שתהיה בתחילת שליחותו כשציוהו ית' "לך ואשלחך אל פרעה", כדי להבטיחו של יירא ללכת שמה. ואיך לא זכרו שם (היינו בפרק ג,
יא)
בשעת המראה בהר סיני ובא להודיעו במדין אחרי שנטל רשות מחותנו ללכת?

בעניין זה עסקנו שאלות א.
ב.

המוצא שמצא הראב"ע כאן (בשאלה א) קשור בתפישתו הדקדוקית של צורת הפעל "פקד"
או "ויפקוד",
אשר לדעתו יכולה לשמש גם הוראת עבר רחוק, ועל ידי כך מנסה הוא להסביר מקומות רבים אשר בהם כתוב המוקדם מאוחר.
כגון:

בראשית ז, כא:

ופירוש
ויגוע – וכבר גווע;
ורבים בתורה כמוהו כמו "ואתחנן"
(דברים ג, כג);
"וימטר עליהם מן"
(תהלים עח, כד).

אבן עזרא תהילים פרק עח פסוק כד:

וימטר: הטעם וכבר המטיר עליהם,
כמו (בראשית ב,
ז):
"וייצר ה'
אלקים"
– וכבר יצר.

( שמות ד,
יט):
"ויאמר ה'
למשה"
– וכבר אמר;
( שמות יט,
ב):
"ויסעו מרפידים"
–וכבר נסעו;
(בראשית כד,
כג):
"ויאמר בת מי את"
– וכבר אמר;
"ויאמר אל משה אני חותנך"
(שמות יח,
ו)
ואחר "ויבא"
(שם פסוק ה)
ורבים ככה.

ואולם רש"י תפישה אחרת לו. לדעתו עבר רחוק מבוטא ע"י צורת: "ופלוני עשה" ולא ע"י צורת "ויעש פלוני". *) וכל ההוכחות המובאות בראב"ע אינן מוכיחות את דעתו,
כי אל כל מקומותיו אפשר לפרש גם באופן אחר.

למדרש המוזר שבו עוסקת שאלה ד נביא בזה את דברי יצחק היינמן ז"ל בספרו "דרכי האגדה" (עמ'
28 ) בדברו על דרכם של חז"ל ל"זהות"
אישים שונים אף מעבר לתקופות ולדורות.

מגמת האגדה לקרב מאורעות הרחוקים אלו מאלו בזמן התרחשותם,
תתבהר רק אחרי שנעמוד על אותה דרך הריכוז החביבה ביותר על חז"ל:
ריכוז הגיבורים. גם הדרך הזאת שכיחה בכל הספרות העולמית.
חז"ל זיהו עם אנשים ידועים א. אנשים בלתי ידועים;
ב.
אנשים ששמותיהם נתפרשו במקרא. …

לישמעאל מוסר אברהם את העגל כדי לזרזו במצוות (בראשית יח, בראשית רבה מח,
יג);
מליץ יוסף והאיש "אשר על ביתו"
אינו אלא מנשה בנו (ב"ר צא, ח)…

דתן ואבירם הם אויבי משה הצעיר והמורדים במן….

(עמ'
30 ) מגמה זו של האגדה להגשים את הכוחות המפכים בתולדות עמנו ע"י זיהוי נושאיהם בולטת עוד יותר בזיהוי המלאכים שבישרו את בשורת הישועה למשה וליהושע (מדרש תנחומא משפטים פרק יח:
ראה מה בין הראשונים לאחרונים הקב"ה אמר למשה הנה אנכי שולח מלאך השיבו איני חפץ אלא לך. יהושע בן נון ראה את המלאך ונפל על פניו שנאמר (יהושע ה) ויפול יהושע על פניו ארצה וישתחו וא"ל הלנו אתה אם לצרינו.)

ובהעזה יתרה בזיהוי חיות: אותו חמור שאברהם עצמו חבש אותו מתוך מסירות–נפש שאין דומה לה, הוא שהביא את משה הגואל למצרים – והוא שיביא את הגואל לבני בניו (פדר"א לא).

דווקא דוגמא זו האחרונה מבררת את דרך חז"ל להדגיש את פרטי הסיפור לא מתוך קפדנות יתרה אלא כדי לראות ולהראות את הרוחני בתוך הגשמי;
הקו הזה (הרכיבה על החמור)
המקרי בעיני רוב הקוראים, בעיני חז"ל הוא משמש צד שווה המבליט את הקשר הפנימי של שלושת המאורעות הללו.

הזיהוי הזה בין שלושת החמורים התפרש באופנים שונים בספרותנו.
לאחרונה כתב על כך

הירשנזאהן
בספרו
"נימוקי
רש"י"
(סעאיני
רומניה
תרפ"ט):
שמות
ד פסוק
כ:

וירכיבם על החמור,
חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו שנאמר עני ורוכב על חמור.
אין הכוונה שהחמור הזה נתברך באריכת ימים רבים… אמנם זה מן האגדות אשר דרך הרשב"א לכתוב עליהם שיש בהם סוד, ר"ל איזה רעיון מוסרי, דתי,
או אמוני, מעוטף במשל זה והמאמין אותה כפשוטה הוא משבש את הדעות. אמנם הרעיון המעוטף בו הנלמד מה"א הידיעה של החמור ר"ל וירכיבם על החמור הידוע,
הוא שמשה למד מזריזותו של אברהם, אם (אע"פ)
שידע שהלך לעקוד את בנו,
אבל אחרי שזה מצוות ה',
חבש בעצמו את חמורו; וכן עשה משה,
אם שאמר לו יתרו על הראשונים אנו מצטערים ואתה חפץ להביא את אשתך ובניך במקום סכנה?!

אמנם אחרי שדבר ה' הוא שילך, הרכיב בעצמו את אשתו ובניו על החמור.
וכן לעתיד לבוא בעת שכל העמים יצורו על ירושלים ויצא חצי העיר בגולה,
והלוחמים בכלי מלחמה החדשים אשר התפתחו עתה באופן מבהיל,
יבוא עני רוכב על חמורו להציל את העיר, בביטחונו כי ה'
שלחו.
רעיון זה או כיוצא בזה מעוטף באגדה הזאת, ישמע חכם ויוסף לקח ולא ייקח את הדברים כפשוטם.

רש"י אינו מביא אגדה בגלל עומקה או יופיה אלא בגלל היותה מיישבת תמיהה בפסוק, ולכן הביאה במקומנו ולא הביא בשני המקומות האחרים. לכלל זה יש לשים לב גם בהביא רש"י את הזיהוי של "האנשים"
עם דתן ואבירם ובהוציאו את המילה "מתו"
ממשמעותה.

*)
בספר הידוע העוסק במשמעויותיהם השונות של צורות פקד ויפקד וכו'
של DRIVER S. R. הוא דן בפרוטרוט בשאלה זו ודוחה את תפישת הראב"ע.

p. 86
S. R. Driver: A treatise on the use of the Tenses in Hebrew (O*ford
1892) &76

גליונות לעיון בפרשת השבוע

ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנת העשרים ושש (תשכ"ז)

שמות

פרק ד, כא – כו

א.
להבנת הפרשה כולה

מכילתא
יתרו
פרשה א:

שבשעה שאמר משה ליתרו: תן לי צפורה בתך לאשה,
אמר לו יתרו:
קבל עליך דבר זה שאומר לך –
ואני נותנה לך לאשה. אמר לו: מהו?
אמר לו: בן שיהיה תחילה יהיה לעבודה זרה, – מכאן ואילך לשם שמים, וקבל עליו. ואמר לו: השבע,
וישבע לו, שנאמר (ב,
כא):
"ויואל משה" אין אלה אלא לשון שבועה,
שנאמר (ש"א יד, כד)
"ויואל שאול את העם לאמר…"…
לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה, מיד (שמות ד,כה)
"ותקח צפורה צר ותכרות את ערלת בנה…
וירף ממנו".

ועיין
תרגום
יונתן
בן עוזיאל
על שמות
פרק ד
פסוק כד:

והוה באורחה בבית מבתותא וערע ביה מלאכא דה' ובעא למקטליה מן בגלל גרשום בריה דלא הוה גזיר על עיסק יתרו חמוי דלא שבקיה למגזריה ברם אליעזר הוה גזר בתנאה דאתניו תרויהון.

להבנת
מדרש
תמוה זה:
בעל
הטורים
שמות פרק
ב פסוק
טז:

יתרו היה כומר לע"ז וכשנשא משה בתו הוצרך משה לידור לו, שבן הראשון שיולד לו יהיה כומר לע"ז.
וזה היה כוונתו,
כי ידע שיחזיר את חמיו למוטב כמו שעשה –
שהרי נתגייר. מ"מ נענש שבן בנו נעשה כומר לע"ז,
שנאמר:
"ויהונתן בן גרשום בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ"
(שופטים יח, ל);

[רש"י
שופטים
פרק יח
פסוק ל:

בן מנשה: מפני כבודו של משה כתוב נו"ן לשנות את השם, ונכתב תלויה לומר שלא היה מנשה אלא משה.]

ודרשו
חז"ל
(בבא
בתרא קט,
ב):

"בן משה היה (ולא בן מנשה),
אלא שתולין הקלקלה במקולקל.

ועוד:
שפתי
כהן:

יש לשאול, ואיך משה יקבל עליו דבר זה? (התנאי דלעיל!) אלא לפי שראהו משה ליתרו שהיה משוטט בדעתו לדעת האלוהות והיה בכל יום עובד עכו"ם ומבטלה ועובד לאחרת, אמר משה, סופו לעמוד על האמת, שהוא א–ל האמת!

1. מה הם הקשיים,
התמיהות והזרויות שבפרשתנו,
המוצאות הסברן ויישובן על ידי דברי המכילתא הנ"ל?

* 2.
יש תמהים: אם היה חטאו של משה בזה, שלא מל בנו כל זמן שהותו במדין,
מדוע לא פגע בו כל עונש וכל נזק עד צאתו לדרך בשליחות ה'?

נסה ליישב תמיהתם!

ב.
מסכת
נדרים
דף לא
ע"ב:

תניא:
רבי יהושע בן קרחה אומר:
גדולה מילה שכל זכויות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה,
שנאמר:
"ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה'
ויבקש המיתו" אמר רבי: חס ושלום שמשה רבינו נתרשל מן המילה,
אלא כך אמר:
אמול ואצא –
סכנה היא, שנאמר:
"ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים"(בראשית לד, כה)
אמול ואשהה שלשה ימים –
הקדוש ברוך הוא אמר לי:
"לך שוב מצרים"!
אלא מפני מה נענש? מפני שנתעסק במלון תחילה, שנאמר:
"ויהי בדרך במלון".

רבן שמעון בן גמליאל אומר:
לא למשה רבינו בקש שטן להרוג אלא לאותו תינוק,
שנאמר:
"כי חתן דמים אתה לי"
צא וראה –
מי קרוי חתן?
( משה או אותו תינוק?) הוי אומר: זה התינוק.

ר"ן
נדרים
דף לב
ע"א:

הוי אומר זה התינוק –
שנעשה חתן ע"י ברית. (שמחתנים אותו במצווה ראשונה.)

מהרש"א:

לא למשה רבנו בקש: נראה לפרש דעתו (של רשב"ג),
שלזה נתרשל משה במילת בנו,
מפני התנאי שהיה בינו ובין יתרו, שהראשון מבניו לא ימול כדאמרינן במדרשות….

1.
במה חולק ר'
שמעון בן גמליאל על ר'
יוסי?

2.
איך מפרש ר'
יוסי את המושג "מלון"
בפסוקנו?

3. אם כברי ר'
יוסי שסכנת הדרך דוחה מילה ואת שליחות ה' אין לדחות –
מה אפוא היה עליו לעשות ומהו חטאו של משה?

** 4.
מדוע יש לפרש – (וכן מפרש מהרש"א ומפרשים רבים אחרים) שלפי דעת ר'
שמעון בן גמליאל הבן שלא נימול ושמלה אותו צפורה עתה היה הבכור –
גרשום,
ולא אליעזר?

ג.
ד,
כד:

ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה'…

רש"י
ד, כד:

ויהי
בדרך
במלון: משה.

ויבקש
המיתו: למשה,
לפי שלא מל את אליעזר בנו ועל שנתרשל –
נענש עונש מיתה.
תניא:
אמר ר' יוסי:
חס ושלום, לא נתרשל, אלא אמר: אמול ואצא לדרך – סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים; אמול ואשהה שלשה ימים –
הקב"ה ציווני "לך שוב מצרים".
ומפני מה נענש מיתה? לפי שנתעסק במלון תחלה.

* 1.
למה לא פירש רש"י כאן "ויהי"
כמו:
"ויהי בימי אמרפל"
(בראשית יד, א);
"ויהי בימים הרבים ההם" (שמות ב, כג);

וכמו
שפירש
רש"י
עצמו:

"ויהי השמש באה"
(בראשית טו, יז):
כמו,
"ויהי הם מריקים שקיהם" (בראשית מב, לה),
"ויהי הם קוברים איש" (מלכים–ב יג, כא),
כלומר,
ויהי הדבר הזה.?

*
2. הרא"ם
שואל:

ומפני מה הלך רש"י כאן בדרך ר' יוסי ולא הזכיר כלל את דעתו של ר' שמעון בן גמליאל?
ענה לשאלתו!

ד.
ד,
כב:

ואמרת
אל
פרעה
כה
אמר
ה'
בני
בכרי
ישראל:

פסוק
כג: ואמר
אליך
שלח
את
בני
ויעבדני
ותמאן
לשלחו
הנה
אנכי
הרג
את
בנך
בכרך:

אבן
עזרא
(פירוש
הקצר
שהוציאו
לאור על
פי כ"י
ר' יעקב
צבי
פליישר, וינה,
תרפ"ו-1926)

ד,
כב:

ואמרת:
טעם בני בכורי.
זה הגוי שעבדוני אבותם בתחילה,
כי עם אשור ומצרים יהיה ישראל שלישיה על דרך הפשט (עיין ישעיהו יט,
כד).
והנה גילה ה'
למשה המכה כשיצאו ישראל ממצרים בבואה על המצרים והיא סוף המכות.

אבן
עזרא ד,
כג:

ואמר:
הנה אמרתי אליך פעם אחר פעם לשלח את בני לעבדני, להקריב לי זבחים,
ואתה מאנת לשלחו – על כן אענשך.
וחסרי דעת חשבו כי עם משה ידבר וזה שגעון.
ועוד כי אליעזר אינו בכור משה.

ר'
יוסף
קמחי ספר
הגלוי(עמ'
68):

אז
אמרה חתן
דמים
למולות: ואמנם כה עניין הפרשה. יש להביא ממוצא דבריהם, כי כאשר נשא משה צפורה התנה עמה לעשות מילה לבניו, והם לא קבלו,
כי אמרו: הבן המכור אשר יוולד לא ימול, והשני יהיה שלך לעשות כטוב בעיניך. כשנולד גרשום בכורו לא נימול,
כי יצאה הרשות מידו, ועל כן קרא שמו גרשום,
כי אמר "גר הייתי בארץ נכריה" (שמות ב, כב),
ולא היה בידי יכולת למולו.
וכאשר נולד אליעזר מל אותו וקראו אליעזר,
"אלי עזרני בזה שנימול והצילני מחרב פרעה".

וכאשר נראה לו הא–ל וחזר ליתרו חתנו, היה מתרשל משליחותו,
כי אמר בלבו:
שמא לעתים רחוקות תהיה נבואה זו, עד שאמר לו:
"לך שוב מצרימה"
(שמות ד, יט).
ולקח אשתו ובניו עמו, כי אמר: שמא תתאחר הגאולה ויהיה ביתי עמי. וכאשר ראה הא–ל כי נתעצל בשליחותו והיה מוליך אשתו ובניו ויאמרו ישראל: לא בא זה להוציאנו כי אם לגור בארץ, חזר ואמר: "לך ואמרת אל פרעה –
בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ממצרים,
ותמאן לשלחו", ואתה ממאן ללכת בשליחותי לשלחם ממצרים, ותלך בקושי, הנה אנכי הורג גרשום שהוא בנך בכורך.

וזהו "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה'
ויבקש המיתו" (פסוק כד) – "ויפגשהו"
נופל על הנזכר למעלה "את בנך בכורך".
על כן אמר משה לצפורה:
על אשר הוא ערל וכל בני עמו נימולים, על כן הוא רוצה להורגו.
מיד "ותקח צפורה צור ותכרת את ערלת בנה",
שנפל בחלקה למול אותו. "ותגע לרגליו" – נגעה בצור בבשר ראש הגיד.
וכאשר ראתה, כי כמעט היה מת בין ידיה, אמרה:
"חתן דמים אתה לי" – זאת חתונה של רציחה היא,
על שאמר לה משה: יום המילה יום חתונה הוא.
אחרי כן "וירף ממנו" – הכאב,
ותשב רוחו אליו.
"אז אמרה: חתן דמים למולות"
(פסוק כו) – חתונה של דמי מילה ולא דמי רציחה,
כאשר חשבה. ו"צור"
– זהו אבן חדה ממש. ויהושע "חרבות צורים" (יהושע ה, ב)
– יוכיח….

* 1.
מה הקושי בפסוק כב ולשם מה נעזר ראב"ע בישעיהו יט כדי לפרשו?

* 2.
מה הקושי בפסוק כג ומה בין ראב"ע לר' יוסף קמחי בישוב הקושי?

3. מה בין רש"י לבין ר'
יוסף קמחי בהסברת חטאו של משה שעליו נענש ומהי מעלתו ומה חולשתו של כל אחד משני הפירושים האלה?

4.
כיצד מפרש ר'
יוסף קמחי את המילים "ותמאן לשלחו" ומה המריצו לפרש כך?

השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.

עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע

עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשכ"ז]

שמות

פרק ד, כ – כו

פרשה זו קשה היא ביותר והתחבטו בה פרשנים וחוקרים מאז ועד ימינו. לא ברור מי הוא העומד למות פתאום,
ולא ברור על מה ולמה נענש, ולא ברור הוא מי שנימול ומה הקשר בין התקפת המות ובין ברית המילה אשר כנראה בזכותה ניצול מי שעמד למות.

על הקשר בין פסוקים כד – כו ובין הפסוקים הקודמים להם וכן על סיבת העונש דן לאחרונה פרופ' יהושע
בלאו
במאמר
קטן "חתן
דמים".*) ונביא קטעים מקוצרים מתוך מאמריו כאן, משום חשיבות דבריו:

… בפסוק יח מתחילה הפיסקה שאנו מעוניינים בה במיוחד. משה נפרד מחותנו (יח)
ויוצא למסעו עם משפחתו (כ)….
לאחר "הפגישה במלון" (כד – כו)
פוגש משה את אהרון (כז–כח)
– אלו הקווים העיקריים.
אולם בין פסוקים אלה משובצים פסוקים אחרים (יט,
כ–כג,
כז–א)
המספרים דברים שקדמו בזמנם ושובצו פה, כדי להסביר את המשך המאורעות.
(אחת מתכונותיו העיקריות של הסיפור המקראי).
פסוקים כא –כג שולבו כאן כדי להסביר את ההמשך,
כלומר את פרשת חתן דמים.
לאור פסוקים אלה (ד,
כא–כג)
עלינו לראות אפוא את פרשת חתן דמים.

הנקודה המרכזית בפסוקים כא–כג היא שפרעה עינה את ישראל, את בכורו של ה', ועל כן ייענש מידה כנגד מידה; ה'
יהרוג את בנו בכורו. לפיכך בהכרח נאמר,
שגם בפרשת "חתן דמים" מדובר על הריגת הבכור. הכינוי "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו" מוסב אפוא לגרשום בכור משה.
גרשום הוא "חתן דמים" אף העומד למות.
הוא הנתקף והוא הנימול….

הסכנה לחייו של גרשום קשורה בהריגת בנו בכורו של פרעה. מדוע בא המשחית על בכורו של משה?
אנו יכולים אך לנחש את הסיבה. נראה לי, שאת הסיבה יש לחפש בפרק ד פסוק יד: "ויחר אף ה'
במשה…"מדוע לא חידש חרון האף שום נזק?
נדמה לי שחרון האף בא לידי ביטוי בפרשת "חתן דמים". ה'
כופה על משה הר כגיגית ומודיע לו במילת בנו בכורו, שעליו לקבל את השליחות… לאחר שהתנגד משה יתר על המידה לקבלת עול השליחות,
מטילו ה' עליו בעל–כורחו……

הפגישה במלון מסמלת אפוא את הטלתה המחודשת של השליחות על משה.
אין מנוס מלקבלה.
המשחית,
אותו עומד משה השליח לבשר בסופו של דבר לפרעה,
כבר יצא לדרכו ואף מסכן את חיי בנו בכורו של השליח.
באות הדם מערלת גרשום, אותו "מגיעה"צפורה לרגליו מגינה היא עליו,
בדומה לבני ישראל באות הדם על המשקוף ועל המזוזות – (שמות יב, כב:
"והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם").

רואים אנו שיש כמה צדדים שווים בדברי החוקר בן זמננו ובדברי אביו של הרד"ק ר' יוסף קמחי.

לשאלה
ב3 נביא
בזה את
דברי בעל
עקדת
יצחק
המבהיר
אותם
יפה:

ר'
יצחק
עראמה
עקדת
יצחק שער
שלושים
וחמשה:

ודעתי,
זה היה עוון אשר חטא ביד משה,עליו נאמר: "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו", כי באמת היה לו למול את בנו בזמנו ולהניח אשתו ובניו אצל חותנו,
כי מה חפצו בביתו אחריו (שיבוא אתו) ושתצא אשתו עמו בשליחות זו – הנה נראה שהיתה חביבה עליו בראשיתו יותר מבאחריתו. ואחשוב שזהו דעת האומר: "על שנתעסק במלון תחילה" שהלשון הזה הוא כינוי לעסק אהבת הבית הכוללת חברת האשה והבנים,
כי לפי שהיה העסק ההוא (שלום ביתו וטובתם)
בעצם וראשונה במחשבתו,
נסתתמה ממנו חלוקת חלופיו. כי הוא אמר:
"אם אמול ואצא – הרי סכנה לילד;
אם אמול ואמתין עד שיבריא – הרי עכוב בשליחות"
(נדרים לא, ועיין רש"י לפסוקנו).והצד היותר נאות היה נסתר מעיניו והוא – למולו ולהניחו שם עם אמו,
ואם היה הטוב והישר אח"כ להחזירם שם בדבר אהרון (עיין שמות יח,ב רש"י ד"ה אחר שלוחיה)
כל שכן שהיה לו להניחה מתחילה. והוא מה שיורמז באומרו: "ויהי בדרך במלון…
ויבקש המיתו", אשר לא בא עליו העונש רק למה שהיה בדרך במלון, כי היה לו להניחם במדין ולא לעכב המצווה.

בדומה
לזה מפרש
גם בובר
בספרו
"משה"

ממהותו של ה',
שהוא דורש ללא שיור את מי שהוא בוחר בו;
מי שהוא פונה אליו בדברו,
הוא אוחז בו…
ה'
פוגש בשליחו (להענישו),
כנראה משום שמסירותו – מן השעה שהתגבר ה' על סרובו –
אינה נראית לו שלימה למדי.

ונראה לי שזהו גם הפירוש למלכים–א יט פסוקים יט–כא

*)
יהושע בלאו, חתן דמים, תרביץ כרך 26
תשי"ז,
עמ'
1 – 3.