גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה שביעית (תש"ח)
פקודי
פרק מ
א.
שאלות דיוקים ברש"י:
1.
מ,
יט:
ויפרש
את
האהל
על
המשכן
רש"י
מ, יט:
ויפרש
את האהל:
הן יריעות העזים.
מה קשה לו?
2.
מ,
לב:
בבאם
אל
אהל
מועד
ובקרבתם
אל
המזבח
רש"י
מ, לב:
ובקרבתם:
כמו ובקרבם כשיקרבו.
* מהו ההסבר הדקדוקי למילה זו?
3.מ,
לח:
כי
ענן
ה'
על
המשכן
יומם
ואש
תהיה
לילה
בו
לעיני
כל
בית
ישראל
בכל
מסעיהם:
רש"י
מ, לח:
לעיני
כל בית
ישראל
בכל
מסעיהם: בכל מסע שהיו נוסעים היה הענן שוכן במקום אשר יחנו שם.
מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע וכן (בראשית יג) וילך למסעיו וכן (במדבר לג) אלה מסעי. לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו לכך נקראו כולן מסעות.
1. ממה קשה לו?
**
למה לא הסתפק בפירוש הפסוק עד "אשר יחנו שם"
ומה תיקן בהוסיפו "מקום חנייתם אף הוא קרוי ו?
ב.
שאלות סגנון ולשון:
1.
ר'
שלמה
פפנהיים, 1740 1814(
בעל
יריעות
שלמה
(הודפס
בברעסלויא, בשנת
ויהי
ככלות
שלמה
לבנות
את ביתו
לפ"ק
1768 ועתה
בהוצ' אחים
גאלדענבערג, נ"י,
תשנ"ז
חלק ג
עמ' ב):
מבאר את ההבדל בין לשון "שים"
ובין לשון "נתן"
במילים אלה: לשון "שימה"
ישמש כשיהיה שם איזה סדר מחויב ונאות,
ושיהיה מן הצורך היות הדבר מסודר ומדובק דווקא במקום או בזמן או בעניין מיוחד, וכשיניח הדברים בלא סדר וערך ישמש לשון "נתינה".
הסבר לפי דבריו אלה את השינוי בלשון הכתובים:
מ,
יח:
ויקם
משה
את
המשכן
ויתן
את
אדניו
וישם
את
קרשיו
ויתן
את
בריחיו
ויקם
את
עמודיו:
מ,
כ:
ויקח
ויתן
את
העדת
אל
הארן
וישם
את
הבדים
על
הארן
ויתן
את
הכפרת
על
הארן
מלמעלה:
את
העדות –
הלוחות:
2.
הסבר את ההבדל בין המושגים "פרכת"
ו"מסך"
לפי שימושם בפסוקים:
שמות
כו, לא:
ועשית
פרכת
תכלת
וארגמן
ותולעת
שני
ושש
משזר
מעשה
חשב
יעשה
אתה
כרבים:
פרכת
– לשון מחיצה הוא ובלשון חכמים פרגוד דבר המבדיל בין המלך ובין העם:
תכלת
וארגמן
– כל מין ומין היה כפול בכל חוט וחוט ו'
חוטין:
מעשה
חשב –
כבר פירשתי שזו היא אריגה של שתי קירות והציורין שמשני עבריה אינן דומין זה לזה:
כרובים
– ציורין של בריות יעשה בה.
ד'
עמודים תקועים בתוך ד' אדנים ואונקליות קבועין בהן עקומין למעלה להושיב עליהן כלונס שראש הפרוכת כרוך בה והאונקליות הן הווין שהרי כמין ווין הן עשוים והפרכת ארכה י' אמות לרחבו של משכן ורחבה י' אמות כגבהן של קרשים פרוסה בשלישית של משכן שיהא הימנה ולפנים עשר אמות והימנה ולחוץ כ' אמה נמצא בית קדשי הקדשים עשר על עשר שנאמר ונתתה את הפרכת תחת הקרסים המחברים את שתי חוברות של יריעות המשכן ורוחב החוברת כ' אמה וכשפרשם על גג המשכן מן הפתח למערב כלתה בשני שלישי המשכן והחוברת השנית כסתה שלישו של משכן והמותר תלוי לאחוריו לכסות את הקרשים:
לג:
ונתתה
את
הפרכת
תחת
הקרסים
והבאת
שמה
מבית
לפרכת את
ארון
העדות
והבדילה
הפרכת
לכם
בין
הקדש
ובין
קדש
הקדשים:
פסוק
לו: ועשית
מסך
לפתח
האהל
תכלת
וארגמן
ותולעת
שני
ושש
משזר
מעשה
רקם:
ועשית
מסך –
וילון שהוא מסך כנגד הפתח כמו (איוב א) שכת בעדו לשון מגין:
מעשה
רקם –
הצורות עשויות בו מעשה מחט כפרצוף של עבר זה כך פרצוף של עבר זה:
רקם.
שם האומן ולא שם האומנות ותרגומו עובד צייר ולא עובד ציור.
מדת המסך כמדת הפרוכת י'
אמות על י'
אמות:
שמות
לה, יב:
את
הארן
ואת
בדיו
את
הכפרת
ואת
פרכת
המסך:
ואת
פרכת
המסך –
פרוכת המחיצה. כל דבר המגין בין מלמעלה בין מכנגד קרוי מסך וסכך וכן (איוב א) שכת בעדו. (הושע ב) הנני שך את דרכך:
פסוק
טו:
ואת
מזבח
הקטרת
ואת
בדיו
ואת
שמן
המשחה
ואת
קטרת
הסמים
ואת
מסך
הפתח
לפתח
המשכן:
מסך
הפתח –
וילון שלפני המזרח שלא היו שם קרשים ולא יריעות:
שמות
מ, ג:
ושמת
שם
את
ארון
העדות
וסכת
על
הארן
את
הפרכת:
וסכת
על הארן
– לשון הגנה שהרי מחיצה היתה:
שמות
מ, כא:
ויבא
את
הארן
אל
המשכן
וישם
את
פרכת
המסך
ויסך
על
ארון
העדות
כאשר
צוה
ה'
את
משה:
ועיין רש"י לכל המקומות הנ"ל.
3.
שמות
מ, לז:
ואם
לא
יעלה
הענן
ולא
יסעו
עד
יום
העלתו:
ראב"ע הקצר, פסוק לז:
ואם
לא יעלה
הענן ולא
יסעו: וי"ו של "ולא"
בפ"א רפה בלשון ישמעאל, ופירושו ואם לא יעלה הענן,
הרי אז לא יסעו.
להבנת דבריו אלה השווה:
שמות
ט, כא:
ואשר
לא שם
לבו ויעזב
את מקנהו:
וטעם וי"ו כפ"א רפה בלשון ישמעאל, ורבים כמוהו. וכן ויאמרו החרטומים אל פרעה.
שמות
יג, יז:
ויהי
בשלח: וי"ו ולא נחם כפ"א רפה בלשון ישמעאל.
שמות
יח, כג:
ויכלת:
וי"ו ויכלת כפ"א רפה בלשון ישמעאל, אם תעשה את הדבר הזה,
ויתן לך ה'
רשות לעשותו אז תוכל לעמוד.
ויקרא
כה, לג:
ואשר
יגאל מן
הלוים
ויצא
ממכר
בית: וי"ו ויצא כפ"א רפה בלשון ישמעאל.
** מה הקושי המשותף לפסוקנו עם הפסוקים הנ"ל וכיצד יש לבאר וי"ו זו בעברית מדוברת?
ג.
שמות מ, לד:
וכבוד ה' מלא את המשכן:
מורה
נבוכים
חלק ראשון
פרק יט
(בתרגומו
של י,
קאפח)
"מלא".
שם זה משותף (משמש בהוראות שונות),
משתמשים בו בעלי הלשון לגוף הנתון בגוף אחר וממלאהו (גוף הבא בתוך גוף אחר ותופס את כל המקום המוקף), "ותמלא כדה" (בראשית כד, טז),
"מלא העומר" (שמות טז, לב)
וזה הרבה (הרי ש"מלא"
הוא בראשיתו מושג המקום). ומשתמשים בו לעניין תום זמן מסוים מוגדר והשלמתו (ישתמשו בשם זה להורות על זמן שנגמר והושלם), "וימלאו ימיה ללדת"
(בראשית כה, כד),
"וימלאו לו ארבעים יום" (שם נ, ג).(הרי ש"מלא"
הוא בראשיתו גם מושג הזמן;
ואולם בשני המרים העיקר השלמות המידה בזמן ובמקום).
ומשמש בעניין השלמות בדבר נעלה והתכליתיות בו (כלומר השלם בתכלית).
"ומלא ברכת ה'
" (דברים לג, כג),(זכה לתכלית הברכה האלוקית) "מלא אותם חכמת לב" (שמות לה, לה).(נתן להם שלמות בידיעת האמנות).
ומן העניין הזה נאמר "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג)
עניינו כל הארץ מעידה על שלמותו כלומר מורה עליו.(שלמות הנברא תעיד על שלמות הבורא). וכן אמרו "וכבוד ה' מלא את המשכן"
(שמות מ, לד)
(ונראה שכוונתו כי עצם העבודה בבית הזה מורה על מציאות האלו–ה,
–קאפח)
וכל לשון מליאה שתמצאנה מיוחסת לה' היא מן העניין הזה, לא שיש שם גוף ממלא מקום.
חלק ראשון פרק סד: ויש שהכוונה במילת כבוד מה שכל בני אדם מרוממים את ה',(יש המשתמשים במילת "כבוד ה' " במובן כיבוד הבא מצד בני האדם כלפי האלו–ה)
ואף כל זולתו יתעלה (כלומר עצם מציאות הבריאה והיצירה בתכלית התקינות השכלול והחכמה הם המהללים אותו בהביעם לעיני רוחו של כל מסתכל את גדולת ורוממות בוראם–יוצרם)
מרוממים אותו, כי רוממותו האמיתית היא הכרת גדולתו, וכל מי שהשיג גדולתו ושלמותו הרי כבר רוממו כפי ערך השגתו.
ולפיכך קרא זה העניין כבוד,
נאמר "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, ג,
כלומר שכל הבריאה מביעה גדולתו ורוממותו), דומה לאומרו "ותהילתו מלאה הארץ"
(חבקוק ג, ג)
כי ההלל נקרא כבוד, וכבר נאמר "תנו לה' אלוקיכם כבוד" (ירמיה יג, טז)
ונאמר "ובהיכלו כלו אומר כבוד" (תהלים כט, ט)
(אומר דברי שבח,
היינו–
בעולמו של הקב"ה "בהיכלו"
הכל משבחים ומעריצים אותו, ואף הדומם בכלל,
הוא מעורר את האדם לומר דברי שבח ותהילה).ומזה נאמר הרבה.
והבן גם שיתוף זה במילת כבוד, והבינהו בכל מקום כפי עניינו ותנצל משיבושים גדולים.
(הביאורים לקוחים מפירושו של יהודה אבן שמואל למורה נבוכים עיינו שם!)
כיצד יש לפרש את פסוקנו לפי הרמב"ם ובמה הוא שונה מן הפירוש הרגיל?
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב–
** קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.