גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה ראשונה (תש"ב)
פרשת וארא
א.
מה טעם ציווה ה' למשה /או אל אהרן/
לעשות פעולה מסוימת לפני המכה כגון הרמת המטה, זריקת הפיח וכדומה?
עיין:
ז'
י"ט
"קח את מטך ונטה ידך";
ח'
א'
"נטה את ידך";
ח'
י"ב
"והך את עפר הארץ";
ח"ח
"וזרקו משה";
ט'
כ"ב
"נטה את ידך".
ב.
ז,
ג
ואני אקשה את לב פרעה.
קרא:
רמב"ן:
ואני
אקשה את
לב פרעה
– אמרו במדרש רבה (שמו"ר ה ו)
גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין,
תחת שהעבידם בעבודה קשה ועוד שם (יג ד) כי אני הכבדתי את לבו (להלן י א),
אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה אמר רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינין, אלא אם ללצים הוא יליץ (משלי ג לד),
מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא כך פרעה הרשע,
כיון ששגר הקב"ה אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך :
והנה פירשו בשאלה אשר ישאלו הכל, אם השם הקשה את לבו מה פשעו,
ויש בו שני טעמים ושניהם אמת –
האחד,
כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם,
נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה,
כאשר באו בזה פסוקים רבים בתורה ובכתובים,
ולפי מעשיו הראשונים נדון והטעם השני, כי היו חצי המכות עליו בפשעו, כי לא נאמר בהן רק ויחזק לב פרעה (להלן פסוק יג,
כב,
ח טו), ויכבד פרעה את לבו (להלן ח כח,
ט ז) הנה לא רצה לשלחם לכבוד השם, אבל כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם, רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות,
לא לעשות רצון בוראו ואז הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו,
כענין שכתוב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וגו'
(יחזקאל לח כג)
…
ספורנו
ז, ג'
ואני
אקשה. הנה בהיות האל חפץ בתשובת רשעים ולא במיתתם, כאמרו חי אני נאם ה',
אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה, אמר שירבה את אותותיו ואת מופתיו, וזה להשיב את המצרים בתשובה,
בהודיע להם גדלו וחסדו באותות ובמופתים, כאמרו בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כחי ועם זה היתה הכונה שישראל יראו וייראו,
כאמרו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, ולמען תספר, ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלי ספק, לא על צד תשובה והכנעה לאל יתברך,
שיתנחם מהיות מורד,
אף על פי שהכיר גדלו וטובו, אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות,
כמו שהגידו עבדיו באמרם הטרם תדע כי אבדה מצרים וזאת לא הייתה תשובה כלל. אבל אם היה פרעה חפץ להכנע לאל יתברך, ולשוב אליו בתשובה שלמה, לא היה לו מזה שום מונע. והנה אמר האל יתברך ואני אקשה את לב פרעה,
שיתאמץ לסבול המכות ולא ישלח מיראת המכות את ישראל,
למען שיתי אותותי אלה בקרבו,
שמהם יכירו גדלי וטובי וישובו המצרים באיזו תשובה אמתית.
ולמען תספר אתה ישראל הרואה בצרתם, באזני בנך להודיע שכל אלה יפעל אל עם גבר להשיבו אליו,
וזה כשיפשפשו במעשיהם בבוא עליהם איזה פורענות:
רמב"ם
הלכות
משוגה
פרק ו'
הלכה
א' ג'
/או
שמנה
פרקים
פרק ח'
"ומה זה שאמר וחזקתי את לב פרעה"
עד "ומנעם מן התשובה הוא שלא ישלחם"./
|
מניעת |
|
וחזקתי |
|
ואחר |
|
כי |
|
ואחר |
|
ויאמר |
|
ומעשה |
שד"ל:
ואפשר גם לפרש כדעת הרמבמ"ן /ר'
משה בן מנחם/
שלא היה בזה ענש וגם חמש אלא כי פרעה עצמו הקשה לבו. אלא שכל המעשים ייוחסו לאל בצד מה כי הוא הסבה הראשונה:
ואני מוסיף, כי המעשים המיוחסים בתנ"ך אל האל הם המעשים הזרים שסבתם בלתי מובנת לנו, וכן כאן קשי ערפו של פרעה אחרי ראותו כמה אותות ומופתים הוא דבר זר ומתמיה על כן יוחס אל האל; וכיוצא בזה דברים כ"ט ז': ולא נתן לכם לב… וכן שמואל ב'
ט"ז:
וכי ה' אמר לו לקלל.
לדעת
רלב"ג
זהו גם
פרוש
לשמואל
בכ"ד
א':
ויסת את דוד,
וכן גם בראשית כ"ז כאשר דבר ה' – ר'
יוסף אלבו בספר העיקרים מאמר ד' פרק כ"ח:
ועל זה הדרך יתפרש מה שנמצא בכתוב שהשם מחזק לב הרשעים ומונע מהם דרכי תשובה וזה שהרשע בבוא עליו המכה מתחסד ושב אל ה' מיראת העונש כמו שאמר פרעה חטאתי הפעם ה' הצדיק.
ובעבור זה דומה לאונס ואינו בחיריי הנה ה' מחזק את לבו לאמר שבאה המכה במקרה ולא על צד ההשגחה וזה כדי שיסור מלבו את המרק מחמת המכה וישאר על טבעו ובחירתו מבלי מכריח ואז יבחן אם היתה תשובתו בחירית.
ובזה הצד ננעלים שערי התשובה בפני הרשעים לא שה'
ימנע מן האדם טוב בחירתו,
חלילה,
אמר הכתוב /יחזקאל י"ח/
כי לא אחפץ במות המת…
והשיבו והחיו אלא שה' משאירו על בחירתו בלבד מבלי מכריח מחוץ,
והוא בוחר דרך לעצמו.
איזו פרובלימה עומדת פה לדיון ומה הם פתרונותיה השונים?
ג.
ז,
כ"ב
רש"י
ויחזק
לב פרעה
– לומר על ידי מכשפות אתם עושים כן (מנחות פה) תבן אתם מכניסין לעפריים עיר שכולה תבן.
אף אתם מביאין מכשפות למצרים שכולה כשפים:
מדוע אין רש"י אומר אותם הדברים על המלים ויחזק לב פרעה שבפסוק י"ג?
ד.
פרק ח'
מה קשה למפרשים:
1. לרש"י
ח ו'
ויאמר
למחר –
התפלל היום שיכרתו למחר:
2. לראב"ע
ח ו'
ויאמר
למחר –
אמר רב שמואל בן חפני אין מנהג האדם לבקש רק שיסור המכה ממנו מיד. וחשב פרעה כי מערכת כוכבי שמים הביאה הצפרדעים על מצרים ומשה היה יודע זה. וחשב פרעה כי עתה הגיע עת סור הצפרדעים ע"כ נסהו והאריך ואמר למחר:
רמב"ן ח, ו
ויאמר
למחר –
ידוע כי מנהג כל האדם לבקש שתסור רעתו מיד ופירשו בשם הגאון רב שמואל בן חפני, שפרעה חשב אולי מערכת השמים הביאה הצפרדעים על מצרים ומשה ידע כי הגיע עת סורם ולכן אמר אליו התפאר עלי בחשבו שאומר לו עתה להכריתם מיד, ועל כן האריך למחר והנכון בעיני כי בעבור שאמר למתי אעתיר לך, חשב פרעה כי ביקש זמן,
ועל כן נתן לו זמן קצר, ויאמר למחר, ומשה ענה לו כדברך כן יהיה, כי אחרי שלא בקשת שיסורו מיד לא יסורו עד למחר:
ומה ההבדל בין תשובתו לתשובת הרמב"ן?
3. לרש"י
ח, י"ח
למען
תדע כי
אני ה'
בקרב
הארץ –
אע"פ ששכינתי בשמים גזרתי מתקיימת בתחתונים:
4. לרמב"ן
ח י"ח
והפליתי
ביום
ההוא את
ארץ גשן
– בעבור היות המכות הראשונות עומדות איננו פלא שיהיו בארץ מצרים ולא בארץ גשן,
אבל זו מכה משולחת, וכאשר יעלו החיות ממעונות אריות מהררי נמרים וישחיתו כל ארץ מצרים ראוי היה בטבעם שיבואו גם בארץ גשן, אשר היא מכלל ארץ מצרים בתוכה, לכך הוצרך לומר והפליתי את ארץ גשן,
שתנצל כולה בעבור שעמי עומד עליה, כי רובה של ישראל היא ואומר ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, שאפילו בארץ מצרים אם ימצאו החיות איש יהודי לא יזיקוהו ויאכלו המצריים, כדכתיב (תהלים עח מה)
ישלח בהם ערוב ויאכלם, וזהו לשון פדות,
כטעם נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתך:
אני
ה' בקרב
הארץ –
פירש ר"א דרך משל,
כמנהג המלכים שיעמדו באמצע המלכות להיותו קרוב אל הקצוות ואין לדבר זה טעם אבל הוא לומר כי הוא שליט ומשגיח בקרב הארץ, לא כמי שיחשוב עבים סתר לו ולא יראה וחוג שמים יתהלך (איוב כב יד)
ויתכן שיהיה כמו כי שמי בקרבו (להלן כג א),
והוא סוד נשגב ונעלם:
5. לספורנו
ח, י"ט
ושמתי
פדות בין
עמי ובין
עמך –שגם לקצת עמי שיבאו למקום הערוב לא יזיק הערוב כלל, ויזיק לעמך באותו המקום בעצמו:
ועיין רמב"ן ח, י"ח סוף דבריו.
ה.
ח,
י"ד.
להוציא את הכינים.
קרא:
רש"י
ח, י"ד.
להוציא
את הכנים
– לבראותם (נ"א ולהוציאם) ממקום אחר:
ראב"ע
ח, י"ד.
להוציא
את הכנים
– טעמו להולידם מהארץ כמעשה אהרן ולא יכלו:
ספורנו
ח, י"ד.
ולא
יכולו. מבלי אין לאל ידם להמציא דבר מתנועע באמת:
למה אינם מפרשים "להסירם
– להרחיקם"
– כדרך שפרשו המלבי"ם והירש? ומהי מעלתו של כל פרוש.
רש"י
כ"ב
תועבת
מצרים –
יראת מצרים כמו (מלכים כג) ולמלכום תועבת בני עמון ואצל ישראל קורא אותה תועבה.
ועוד י"ל בלשון אחר תועבת מצרים דבר שנאוי הוא למצרים זביחה שאנו זובחים שהרי יראתם אנו זובחים:
1. מה ההבדל בין שני פרושי רש"י?
2. מה פרוש הביטוי "אצל ישראל קורא אותם…"?
3.
היכן מצאנו בפרשת שמות ברש"י פרוש דומה לפירושו הראשון כאן?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה רביעית (תש"ה)
פרשת וארא
פרק ז' ח'
הערה:
לפסוק ז' ג'
ואני אקשה את לב פרעה ולשאלה הכרוכה בו עיין גליונות וארא תש"ב וארא תש"ד.
א.
רב המפרשים מחלקים את עשר המכות לשלש (או ארבע) קבוצות:
דם–צפרדע–כנים;
ערב–דבר–שחין;
ברד–ארבה–חשך;
בכורות.
(ר'
יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך
עד"ש
באח"ב).
התוכל למצוא מהו המיוחד לכל קבוצה ומבדילה מחברותיה?
ב.
עשה לך טבלא מעין זו לשש המכות הראשונות:
|
תגובת |
תגובת |
הוצאה |
התראה |
|
|
ויחזק לב פרעה ולא שמע… |
ויעשו כן החרטומים |
משה ואהרן |
יש הנה אנכי מכה… |
דם |
|
|
|
|
יש |
צפרדע |
|
|
|
|
אין |
כנים |
|
|
|
|
|
ערב |
|
|
|
|
|
דבר |
|
|
|
|
|
שחין |
ב.
קרא ונסה לענות על השאלות הללו:
1. מה סיבת השנויים בטור הראשון (עיין:
רשב"ם ז' כ"ו
ויאמר
ה' אל
משה בא
אל פרעה
– שני פעמים היה משה מתרה את פרעה בשני מכות ובשלישית לא היה מתרה.
וכן כל הסדר (בכל שלש' סבות אינו מתרה בשלישית) בדם ובצפרדע התרה בכנים לא התרה. בערוב ובדבר התרה.
בשחין לא התרה.
בברד ובארבה התרה.
בחשך לא התרה:
לדעת
הרמב"ן
ח, ט"ו
ד"ה
ויאמרו
החרטומים
… ומה שאמר ר"א כי משה לא הודיעם מכת הכנים,
נראה בעיני שהכה אהרן במטה לעיני פרעה כאשר עשה בפיח (להלן ט י),
אבל לא התרה בו, כי אין הקב"ה מתרה בפרעה רק במכות אשר בהן מיתה לאדם,
וכתיב בצפרדעים וצפרדע ותשחיתם (תהלים עח מה),
שהוא רומז למיתה או להשחתה שהזכירו רבותינו (שמו"ר י ד)
שהיו מסרסים אותם וכן הארבה ימיתם ברעב,
כי אכל יתר הפלטה הנשארת להם מן הברד והכל רחמים מאתו באדם, כענין שנאמר (יחזקאל לג ט)
ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה ולא שב מדרכו הוא רשע בעונו ימות ואתה נפשך הצלת ולכן לא התרה בו בכנים ולא בשחין ובחשך רק בדבר,
בעבור שהוא מיתה,
וראוי שתחול גם באדם כאשר אמר לו אחר כך (להלן ט טז)
ואולם בעבור זאת העמדתיך, ולכן הודיעו הענין איך יהיה:
ואמר במקצת המכות השכם בבקר הנה יוצא המימה…
2.
כיצד יש להבין את תגובת החרטומים במכה השלישית לפי
רש"י
ח, ט"ו
אצבע
אלהים
היא –
מכה זו אינה ע"י כשפים מאת המקום היא:
ראב"ע
ח, ט"ו
ויאמרו
– בעבור שראו שעשו כמעשה אהרן בדבר התנין גם במכת הדם והצפרדע.
ולא יכלו עתה לעשות כאשר עשה אהרן.
אמרו לפרעה לא באה זאת המכה בעבור ישראל לשלחם רק מכת אלהים היא כפי מערכת הכוכבים על מזל ארץ מצרים. כי כבר פרשתי כי פרעה לא כחש הבורא רק השם שהזכיר לו משה.
וזה כדרך כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו מן השמים ע"כ חזק לב פרעה. ואשר יחזק זה הפי'. שאמרו אצבע אלהים היא ולא אמרו אצבע ה' שהוא אלהי ישראל.
כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים העתירו אל ה'. וזה השם הזכיר במכות האחרונות.
ועוד כי משה אמר לפרעה דבר מכת היאור לפני היותה. וככה מכת הצפרדעים.
ולא הזכיר לו בתחלה מכת הכנים:
רמב"ן
ח טו
ויאמרו
החרטומים
אל פרעה
אצבע
אלהים
הוא –
אמר רבי אברהם כי בעבור שעשו כמעשה אהרן בדבר התנין גם במכת הדם והצפרדע, ולא יכלו עתה לעשות כן,
אמרו אל פרעה לא באה זאת המכה על יד אהרן בעבור ישראל, רק מכת אלהים היא כפי מערכת הכוכבים על ארץ מצרים, כי פרעה לא כחש הבורא,
רק השם שהזכיר לו משה,
וזהו כדרך כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו (ש"א ו ט),
על כן חזק לב פרעה והביא ראיה מפני שלא אמר "אצבע ה'" שהוא אלהי ישראל כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים העתירו אל ה'
ועוד,
כי משה אמר לפרעה דבר מכת היאור,
ולא הזכיר לו בתחילה מכת הכנים:
ואין דבריו נכונים בעיני, כי המקרה לא יקרא "אצבע אלהים", רק המכה הבאה מאתו בעונש תקרא "יד ה'" ו"אצבע אלהים", כאשר נאמר בכתוב שהביא לא ידו נגעה בנו, וכתיב וירא ישראל את היד הגדולה (להלן יד לא),
והיתה יד ה'
בכם ובאבותיכם (ש"א יב טו),
כבדה מאד יד האלהים שם (שם ה יא)
ועוד כי לא עמדו החרטומים לפני משה אחרי כן,
גם במכת הערוב שהיתה בהתראה,
ולא בשאר המכות:
אבל הענין כפשוטו,
כי בראות החרטומים שלא יכלו להוציא את הכנים הודו במעשה אהרן שהיה מאת האלהים, ולכן לא קרא להם פרעה מן העת הזאת והלאה,
ולהמעיט הענין אמרו "אצבע אלהים" ולא אמרו "יד אלהים", כלומר מכה קטנה מאתו ולא אמרו "אצבע ה'", כי פרעה ועבדיו לא יזכירו השם המיוחד רק בדברם עם משה,
בעבור שהוא יזכירנו להם:
ומה שלא יכלו החרטומים להוציא את הכנים,
סיבה מאת השם היתה להם, סכל עצתם ברצונו,
שהכל שלו והכל בידו…
ומה טענותיו נגד הראב"ע.
רשב"ם
ח, ט"ו
אצבע
אלהים
היא –
מכת מדינה ולא על ידיהם של אלו היה זו שאלו בא ע"י מכשפות אף אנו היינו עושין כן:
3.
*כיצד שיבאר את השנויים בטור הרביעי ובייחוד את תגובת פרעה למכה השלישית לאחר הכנעתו במכה השניה?
4. אלו מן המכות נקבעו ל"מחר"
ומה הסיבה לקביעת זמן זו?
ג.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מה ראו רש"י לפרש כאן את טעם מכה ולא עשה כן בשאר המכות? |
1. י' |
|
מה קשה לו? |
2. י"ח ד"ה ונלאו מצרים |
|
למה לא פרש כך גם במופת המטה ז' י"ג? |
3. כ"ב |
|
למה לא פרש כך מלים אלה כבר לפני כן במופת המטה ז' י"ג ובמכת הדם ז' כ"ב? |
4.** י"א |
|
למה לא פרשו "לגרשם" |
5. י"ד |
ד.
ח,
י"ח
רמב"ן:
והפליתי
ביום
ההוא את
ארץ גשן
– בעבור היות המכות הראשונות עומדות איננו פלא שיהיו בארץ מצרים ולא בארץ גשן,
אבל זו מכה משולחת, וכאשר יעלו החיות ממעונות אריות מהררי נמרים וישחיתו כל ארץ מצרים ראוי היה בטבעם שיבואו גם בארץ גשן, אשר היא מכלל ארץ מצרים בתוכה, לכך הוצרך לומר והפליתי את ארץ גשן,
שתנצל כולה בעבור שעמי עומד עליה, כי רובה של ישראל היא ואומר ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, שאפילו בארץ מצרים אם ימצאו החיות איש יהודי לא יזיקוהו ויאכלו המצריים, כדכתיב (תהלים עח מה)
ישלח בהם ערוב ויאכלם, וזהו לשון פדות,
כטעם נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתך:
מה הן שתי התמיהות שרצה ליישב כאן?
ה.
ח,
כ"ח
רשב"ם
גם
בפעם
הזאת –
כמו שהכביד בצפרדעים:
מניין לרשב"ם ש"גם"
משוה את התנהגות פרעה בפסוקנו להתנהגותו אחר מכת הצפרדעים דווקא, ומנין לו שאין הכוונה – כמו בשאר מכות?
עצה
טובה
לקוראי
גרמנית
להבנת
פרשתנו, קרא:
B. Jacob, Gott u. Pharao, Monatschr.
f.
Geach. U. Wissenschaft d. Judentume 1924 s.
118 ff, 202 ff, 268 ff
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה אחת עשרה (תשי"ב)
וארא
פרקים ז', ח – יג
א.
שאלה כללית:
שמות
ז, ט:
כי ידבר אליכם פרעה לאמר תנו לכם מופת…
1.
אברבנאל
מקשה:
למה זה ישאל אותם פרעה דבר זה,
והלא הוא לא היה חפץ לשמוע דבריהם ולא לראות את מופתיהם,
כמו שאמר להם (בראיון ראשון ה',
ד)
"לכו לסבלותיכם", ואיך אמר ה'
ית'
אם כן, שפרעה ישאל מאתם "תנו לכם מופת"!
כאילו היה חפץ בדבר?
נסה לענות לשאלתו!
(קרא בעיון פרקים ה–ו ושים לב לכל מה שאירע בין ההופעה ראשונה של משה ואהרן לפני פרעה בפרק ה' לבין הופעתם השנייה בפרקנו!)
*2.
השווה:
ד,
ג.
ויאמר:
השליכהו
ארצה
וישליכהו
ארצה
–
ויהי
לנחש
ז,
ט
והשלך
לפני
פרעה
– יהי
לתנין
נסה להסביר את השוני נחש – תנין מתוך השוני במסיבות בהן נעשה המעשה!
ב.
ז,
ט:
…
תנו לכם מופת…
מלבי"ם
שואל:
הלא היה ראוי שיאמר "תנו לי מופת",
כמו שאמר תמיד (דברים יג ב)
"ונתן אליך אות או מופת"
ולמה אמר פרעה "תנו לכם מופת"?
ענה לשאלתו!
ג.
ז,
יג:
ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם…
מדרש רבה שמות פרשה ט:
ויקרא פרעה לחכמים ולמכשפים. באותה שעה התחיל פרעה משחק עליהם ומקרקר אחריהם כתרנגולת ואומר להם:
כך אותותיו של אלהיכם?! בנוהג שבעולם בני אדם מוליכין פרקמטיא למקום שצריכין להם.
כלום מביאין מורייס לאספמיא דגים לעכו? אין אתם יודעין שכל הכשפים ברשותי הן?
מיד שלח והביא תינוקות מן אסכולי שלהם (מבית ספרם) ועשו אף הם כך. ולא עוד אלא קרא לאשתו ועשתה כך…
וישליכו
איש מטהו
– אמרו יוחני וממרא (שמות שני מכשפים גדולים במצרים)
למשה:
תבן אתה מכניס לעפריים (עיר שומרונית שהשתייכה בימי בית שני ליהודה והיתה עשירה בקמח ובתבן).
רש"י
ז, כב:
ויחזק
לב פרעה,
לומר על ידי מכשפות אתם עושים כן (מנחות פה) תבן אתם מכניסין לעפריים עיר שכולה תבן,
אף אתם מביאין מכשפות למצרים שכולה כשפים.
מסכת
ברכות
דף ט
ע"ב:
(מלכים
א' י"ח)
"ענני
ה' ענני"
אמר רבי אבהו למה אמר אליהו ענני שתי פעמים מלמד שאמר אליהו לפני הקדוש ברוך הוא ריבונו של עולם ענני שתרד אש מן השמים ותאכל כל אשר על המזבח וענני שתסיח דעתם כדי שלא יאמרו מעשה כשפים הם שנאמר (מלכים א' י"ח)
ואתה הסבות את לבם אחורנית.
(רש"י:
שתסיח דעתם מלבוא בלבם מזימה של רשע להכחישני ולומר:
על ידי כשפים הבאת האש הזאת.)
ועיין
דברים
י"ג
ב–ו
רמב"ן
דברים
פרק יג
פסוק ב:
… והזכיר הטעם מפני שאנחנו ידענו מיציאת מצרים שהוא מעשה ממש לא חזיון ולא מראה כי לה' הארץ והוא המחדש והחפץ והיכול ואין אלהים מלבדו, וידענו ממעמד הר סיני כי הוא פנים בפנים צוה אותנו ללכת בדרך הזה שלא נעבוד לזולתו כלל,
וכבודו לאחר לא נתן, וזה טעם אשר ציווך ה'
אלהיך (פסוק ו), והנה דבר סרה על השם,
שלא ציווהו ככה מעולם, או סרה דבר על כבודו,
שאין ראוי לעבוד לאל אחר.
רמב"ן
דברים
פרק יג
פסוק ה:
… והנה כבר נאמר (לעיל ו יג)
את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד, אבל החזירו בכאן,
לשלול שלא נירא מדברי הנביא מפני האות והמופת ולא נעבור על עבודת ה'
בעבור דבריו, כי מן ה'
לבדו נירא ולא מאל אחר,
ולהוסיף ובקולו תשמעו.
*1.
הסבר,
מהי לפי כל הנאמר לעיל דעת התורה בכוחו וערכו של אות או מופת לשמש כהוכחה!
2.
מהיכן בפסוקנו למד הדרשן שקרא פרעה גם לתינוקות וגם לאשתו?
3.
למה לא הביא רש"י דברי המדרש לפסוק יג.
כמו שמובא במדרש,
ולמה הביאם רק לפסוק כב?
(לשאלה 1 עיין גם גליון ראה תש"ח,
בייחוד דברי הביאור ודברי רמבמ"ן באיגרתו ל-Lavater
שהובאו שם.)
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השתים עשרה (תשי"ג)
פרשת וארא
פרק ז' י'-כ"ה
גליון זה הוא המשכו של גליון וארא תשי"ב,
עיין בו וצרפו לגליוננו.
א.
ז,**
ט'.
כי
ידבר
אליכם
פרעה
לאמור:
תנו
לכם
מופת
רמב"ן
דברים
י"ז
ב'
… ונתן אליך אות או מופת – ענין "אות",
סימן על דבר שיהיה אחרי כן בדמיונו,
כענין שנאמר איש על דגלו באותות (במדבר ב ב),
כי כשיבא הנביא ויאמר דבר פלוני עתיד להיות לדמיון שיהיה כך יקרא אות,
כענין שנאמר (ישעיה ז יד)
לכן יתן אדני הוא לכם אות, שהאל עמנו, משם בן אשת הנביא והמלה נגזרת מן אתה (להלן לג ב)
והמופת יאמר על דבר מחודש שיעשה לפנינו בשנוי טבעו של עולם,
כענין שנאמר לדרוש המופת אשר היה בארץ (דהי"ב לב לא),
ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש (יואל ג ג)
והיא מלה מקוצרת מן מופלאת,
כמו שרית ישראל (דהי"א יב לח)
וישאילהו הלשון לדבר שהוא חוץ מן המנהג,
כמו שנאמר (יחזקאל כד כד)
והיה יחזקאל לכם למופת, ואמר (שם פסוק כז)
ותדבר ולא תאלם עוד והיית להם למופת,
כי מעשיו פלא בעיני הרואים,
כדרך ותרד פלאים (איכה א ט)
וכן אתיא ותמהיא וגו' אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין (דניאל ג לב לג), האותות והמופתים, כי הפלא והתימה ענין אחד:
והיו ביציאת מצרים אותות, והם הדברים שיאמר להם מתחלה למחר יהיה האות הזה (שמות ח יט),
והיו שם מופתים שיעשו בחדוש בלי שיקדימו להודיע בו,
וכן מה אות כי אעלה בית ה'
(ישעיה לח כב)
שיקדים להודיעו, ואמר באות ההוא בעצמו לדרוש המופת אשר היה בארץ,
לדעת החדוש ההוא איך נתחדש אצלם וכן המטה אשר נהפך לנחש קראו אות כאשר הודיע בו לבני ישראל (שמות ד יז),
וקראו מופת כאשר עשאו לפני פרעה לחדוש (שם פסוק כא)
וכן כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף שלש שנים אות ומופת על מצרים ועל כוש (ישעיה כ ג),
כי היה בדבר אות מגיד על מה שיאתה, ופלא במנהג שילך הנביא ככה אם כן "ונתן אליך אות או מופת…
(הפסוקים המובאים ברמב"ן לקוחים לפי מדרש מן:
במדבר ב'; ישעיה ז'; דברי הימים ב'
ל"ב "לדרש המופת אשר היה"; יואל ג'; יחזקאל כ"ה;
איכה א' "ותרד פלאים"; דניאל ג'; ישעיה ל"ח "מה אות כי אעלה"; ישעיה כ' "כאשר הלך עבדי ישעיה…")
ספורנו
שמות ז'
ט'
תנו
לכם מופת.
המופת הוא להורות על גודל המשלח ושראוי לשמוע בקולו,
אמנם האות הוא עדות לשליח.
לפיכך עשה אותות לעיני עם ישראל, שלא היה ספק אצלם על גודל המשלח ויכלתו, אבל היה על השליח אם הוא שליח אמת. אבל פרעה שהיה מסופק על המשלח או מכחישו, באמרו לא ידעתי את ה'
שאל מופת לאמת גודל המשלח,
באופן שיורה שראוי לשמוע בקולו.
ואינו נמנע שיהיה דבר אחד בעצמו אות ומופת ביחס לאנשים מתחלפים:
באור:
אות
ומופת משתתפים בצד מה במובן,
אלא שהוראת "אות"
יותר כוללת, שהדבר אשר על ידו יודע או יזכר ענין זולתו יקרא "אות",
שכן המאורות הגדולים היו לאותות הודעה (בראשית א' י"ד),
והקשה אשר בענן אות הזכירה לזכור ברית עולם (בראשית ט'); והדבר אשר על ידו יתאמן ויתאמת ענין זולתו יקרא "מופת"
(ואפשר שהוא מענין "פתה"
אף שאינו משרשו,
כי על ידי המופת יתפתה הלב להאמין),
והנה ההודעה יותר כוללת מן ההתאמתות, לכן כל מופת–אות,
ולא כל אות–מופת.
1.**
מה בין "אות"
ל"מופת"
לפי דעת כל אחד מהנ"ל?
2.פרש את דברי ספורנו "ואינו נמנע שיהיה דבר אחד בעצמו "אות ומופת".
3.**
התוכל להסביר בהתאם לפרושים הנ"ל למה נקרא הפיכת המטה לנחש לעיני ישראל – "אות"
(ד'
ח'-ט';
ד'
ז')
והפיכת המטה לתנין לעיני פרעה – "מופת"
(ז'
ט')?
ב.
ז,
י"ז.
ונהפכו לדם
רבו במדרשים התשובות לשאלה למה התחילו המכות ביאור?
והרי מקצתם:
שמות
רבה ט':
למה לקו המים תחילה בדם?
מפני שפרעה והמצרים עובדים ליאור,
אמר הקבה"ו:
אכה אלוהיו תחילה ואח"כ עמו. משל הדיוט אומר:
מחי אלוהיא, ויבעתון כומריא.
משנת
ר' אליעזר
י"ט:
מפני מה הביא עליהם מכת דם? מפני שהשליכו את ילדי ישראל לים, שנאמר:
"כל הבן הילוד היאורה השליכוהו",
לפיכך דן את המים אשר ביאור.
לקח טוב: לפי ששפכו דמם של ישראל כמים, נהפכו "לגם יאוריהם ונוזליהם בל ישתיון"
(תהילים ע"ח מ"ד).
רש"י:
ד"ה
ונהפכו
לדם: לפי שאין גשמים יורדים במצרים ונילוס עולה ומשקה את הארץ ומצרים עובדים לנילוס,
לפיכך הלקה את יראתם ואחר כך הלקה אותם.
1. מה בין דעת שמות רבה לבין דעת שני המדרשים האחרונים בתכליתם של המכות?
2.* מה ראה רש"י לבחור בדעת שמות רבה ולבכרה על פני דעות המדרשים האחרים?
שים לב: לשיטתו של רש"י בבחירת המדרשים לפירושו עיין דבריו בראשית
ג' ח'
ד"ה
וישמעו.
וכן עיין גליון לך לך תש"ט שאלה א5
וכן עיין גליון לך לך תשי"א שאלה ב2
וכן עיין גליון שמות תשי"ב שאלה ב3
וכן עיין גליון בשלח תשי"א שאלה א4
וכן עיין גליון אחרי מות קדושים תש"ה ב3.
3. לשם מה הקדים רש"י לדברי המדרש את המלים "לפי שאין גשמים יורדים…" עד "עובדים לנילוס" שאינם במקורו – במדרש?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, ענה לפי יכלתך והבנתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלוש עשרה (תשי"ד)
פרשת וארא –
מכת הדם.
פרק ז'
י"ד–כ"ה
עיין גליון וארא תשי"ג שאלה ב וצרפהו הנה.
א.
שאלה כללית בענין עשר המכות
לקח
טוב:
לפי ששפכו דמם של ישראל כמים נהפכו "לדם יאוריהם ונוזליהם בל ישתיון"
(תהילים ע"ח מ"ד).
מדרש
זה מתפרש
ע"י
שירו של
נתן
אלתרמן:
שירי מכות מצרים (נכתבו בימי מלחמת העולם השניה,
עת נתכו מכות מצרים על כל ארצות אירופה ומחוצה לה).
מתוך
פרק דם:
דולקים ריסי החי ושפתיהם שרב…
אבי,
קורא הבן. בכורי,
עונה האב.
סחרחר אני, אבי,
סחרחר לא ממחול.
ניחר אני, אבי,
ניחר אני כחול.
חבקני כביום שוד סמכני עד אובד.
סמכני,
אב,
בנטף מים מן הכד.
בכורי,
בכורי הבן. לדם היו המים.
כי דם טהור,
בכורי,
כי דם שופך כמים.
חשכו עמקי הבאר.
אדמו עיני הבעיר,
כי דם היה בעיר ולא חרדה העיר.
1.
הסבר לאיזו שאלה כללית בעניין המכות עונה כאן המשורר בשיחה שבין הבן והאב?
2.*
היכן נאמר רעיון זה ברש"י לפרשת בא?
ב.
ז,
ט"ז.
שלח
את
עמי
ויעבדוני
במדבר
והנה
לא
שמעת
עד
כה.
רש"י:
עד
הנה: ומדרשו:
עד שתשמע ממני מכת בכורות שאפתה בה ב"כה"
(שמות י"א ד') "כה אמר ה':
כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים.
השוה לדבריו אלה:
רש"י
בראשית
כ"ב
ה':
ואני
והנער
נלכה עד
כה –
כלומר:
דרך מועט למקום אשר לפנינו.
ומדרש אגדה: אראה היכן הוא מה שאמר לי המקום:
(בראשית ט"ו)
כה יהיה זרעיך!!
יהושע
י"ז
י"ד:
וידברו
בני
יוסף
את
יהושע:
רש"י:
מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ה'.
רש"י:
ברכה שנאמרה לאברהם "כה יהיה זרעך"
נתקיימה בי. ולפי פשוטו: "עד אשר עד כה ברכני"
– עד אשר כך כאשר אתה רואה.
1.*
הסבר,
מה הרעיון המסומל בדברי המדרש המובאים ברש"י,
למקומנו.
2.**
מה ראה רש"י לדרוש מלת "כה"
הרגילה כל כך במקרא דווקא בשלשה מקומות אלה – ולא הסתפק בפרושו כפשוטו?
ועיין לדרשה מסוג זה: גליון שמות תש"ט ד1!
להבנת דרשות מסוג זה עיין היינמן: דרכי האגדה פרק י"ב:
דרשת המלים 122-124.
ג.
ז,
י"ט.
והנה לא שמעת עד כה.
רמב"ן:
הנה
לא שמעת
עד כה
– בעבור שזאת מכה,
ומעתה יחל להכותו,
אמר לו כי רשעו גורם לו להביא עליו עונש שלא שמע למצות בוראו…
מה התמיהה בפסוקנו שרצה הרמב"ן ליישב?
השאלות המסומנות *
קשות והמסומנות **
קשות ביותר, ענה לפי יכלתך והבנתך.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה הארבע עשרה (תשט"ו)
וארא
פרקים ז – ח –
ט
א.
שאלה כללית בטעם עשר המכות:
אברבנאל:
(בהסבירו את סדר עשר המכות ואת מבנה פרשתנו): פרעה היה חולק על משה בשלושה שורשים:
משה הניח מציאות סיבה ראשונה מחויב המציאות מעצמו, ופרעה הכחיש מציאותו באמרו (שמות ה, ב)
"לא ידעתי את ה'"; והשורש השני הוא,
שמשה הניח שהאלוה משגיח בכל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו,
ופרעה כיחש זה באמרו (שם,
באותו פסוק) "מי ה'?!"; והשורש השלישי, שמשה הניח, שהאלוה המשגיח ההוא הוא אלוקי ישראל בעל הכוחות והיכולת,
יכול לשנות טבעי הדברים ומחדשם בכלל ובפרט כרצונו, ופרעה יכחישו באמרו (שם,שם)
"מי ה' אשר אשמע בקולו",
רצונו לומר: "מה יכולת יש בו שאכנע לפניו לשמוע בקולו?!" הנה מפני זה באו המכות מכוונות לאמת שלושת השורשים האלה: לאמת מציאות הא–ל באו שלוש המכות הראשונות;
לאמת השורש השני,
ר"ל שיש שם אלוה משגיח ומנהיג, באו שלוש המכות השניות; – ואמנם השלוש מכות האחרונות באו לאמת השורש השלישי, והוא היותו יתברך יכול לשנות הדברים הטבעיים כרצונו.
**1.
התוכל להביא מפרשתנו שלושה פסוקים שיש בהם סיוע לתפישתו של אברבנאל למכות בכללן ולשלוש הקבוצות של דצ"ך,
עד"ש,
באח"ב בפרט.
2.
היכן בפרשתנו עומד גם רש"י על כך,
שהמכות תכליתן חינוך ולימוד ולא עונש ונקמה?
(או עונש בלבד)
3.
השווה שמות פרק ט פסוק טז:
ואולם בעבור זאת העמדתיך
בעבור
הראותך
את
כוחי
ולמען
ספר
שמי
בכל
הארץ.
ראב"ע ט, טז:
וטעם
"ולמען
ספר שמי",
איננו שב אל פרעה, רק מילת "ספר"
שם הפועל, כמו (במדבר כב יז)
"כי כבד אכבדך",
ואין הטעם שפרעה ישוטט בעולם לספר כבוד השם, רק יסופר שמו בכל דור ודור בעבור אלה האותות שעשה.
ראב"ע ט, טז:
(בפירושו הקצר, שאינו מודפס בחומשים שלנו): איננו שב אל פרעה, רק מילת "ספר"
שם הפועל, כמו (שמואל–א ד, ח)
"אלה הם האלוהים המכים את מצרים בכל מכה…", כי על דרך הפשט טבע פרעה בים.
ספורנו
ט, טז:
בעבור
הראותך
את כחי,
כדי שתחזור בתשובה,
כי לא אחפוץ במות המת.
(יחזקאל יח, לב).
ולמען
ספר שמי,
"ורבים השיב מעוון".
(מלאכי ב, ו)
א.
איזה משני הפרשנים הנ"ל מסכים עם הדעה שהובאה באברבנאל בתכליתן של המכות?
ב.
לשם מה נעזר הראב"ע בשמואל–א ד, ח ?
ג.
לשם מה נעזר ספורנו במלאכי ב, ו?
ב.
למכת כנים ח,
יב – טו
ח
, טו:
ויאמרו
החרטומים
אל
פרעה
אצבע
אלקים
היא…
רש"י
ח, טו:
אצבע
אלהים
היא: מכה זו אינה ע"י כשפים, מאת המקום היא.
ראב"ע
ח, טו:
ויאמרו:
בעבור שראו שעשו כמעשה אהרן בדבר התנין,
גם במכת הדם והצפרדע, ולא יכלו עתה לעשות כאשר עשה אהרן,
אמרו לפרעה: לא באה זאת המכה בעבור ישראל לשלחם,
רק מכת אלהים היא כפי מערכת הכוכבים על מזל ארץ מצרים,
כי כבר פרשתי כי פרעה לא כחש הבורא, רק השם שהזכיר לו משה,
וזה כדרך (שמואל–א ו, ט)
"כי לא ידו נגעה בנו,
מקרה הוא היה לנו" – מן השמים. על כן חזק לב פרעה.
ואשר יחזק זה הפירוש, שאמרו "אצבע אלהים היא"
ולא אמרו "אצבע ה' ", שהוא אלוהי ישראל,
כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים "העתירו אל ה',…"
רמב"ן
ח, טו:
[מביא תחילה דברי ראב"ע הנ"ל וממשיך]: ואין דבריו נכונים בעיני, כי המקרה לא יקרא "אצבע אלהים", רק המכה הבאה מאתו בעונש תקרא "יד ה'" ו"אצבע אלהים", כאשר נאמר בכתוב שהביא "לא ידו נגעה בנו, מקרה הוא היה לנו" וכתיב "וירא ישראל את היד הגדולה"
(להלן יד, לא),
וכתיב,
"והייתה יד ה'
בכם ובאבותיכם" (ש"א יב, טו),
כבדה מאד יד האלהים שם (שם ה, יא),
ועוד כי לא עמדו החרטומים לפני משה אחרי כן,
גם במכת הערוב שהייתה בהתראה,
ולא בשאר המכות.
אבל העניין כפשוטו,
כי בראות החרטומים,
שלא יכלו להוציא את הכנים,
הודו במעשה אהרן שהיה מאת האלהים, ולכן לא קרא להם פרעה מן העת הזאת והלאה,
ולהמעיט העניין אמרו "אצבע אלהים" ולא אמרו "יד אלהים", כלומר מכה קטנה מאתו, ולא אמרו "אצבע ה'", כי פרעה ועבדיו לא יזכירו השם המיוחד רק בדברם עם משה,
בעבור שהוא יזכירנו להם.
רשב"ם
ח, טו:
אצבע
אלהים
היא: מכת מדינה ולא על ידיהם של אלו (משה ואהרן) היה זו, שאילו בא ע"י כישופין, אף אנו היינו עושין כן.
1.
הסבר כיצד יש להבין את תגובת החרטומים אחרי מכת הכינים לפי דעת ארבעת המפרשים האלה.
סדרם לקבוצות!
2.
הסבר מה מובנן של המילים – "מן השמים" בדברי הראב"ע!
3.
השווה את דברי ראב"ע בפירוש הפסוק שמואל–א ו, ט עם מה שלמדנו על פסוק זה בגליון חיי שרה שנה זו בשאלה ג 1-2.
המסכים פירושו עם הדברים הנאמרים שם?
4. מה הן טענות הרמב"ן נגד הראב"ע?
שים
לב: גם ראב"ע,
גם רמב"ן מסתייעים בפסוק שמואל–א ו, ט מה ההבדל ביניהם בפירוש הפסוק וכיצד מסתייע כל אחד מהם בפסוק זה לחיזוק דעתו.
5. מה יש ללמוד מתגובת פרעה לדברי החרטומים בפסוק טו.
לשאלת פירוש הביטוי "אצבע אלוקים"?
ג.
למכת הברד ט,
יג – לה
ט,
יט:
ועתה
שלח
העז
את
מקנך…
ספורנו
ט, יט:
ועתה
שלח העז
את מקנך,
כדי שימלטו העבדים אשר עם המקנה, כאמרם ז"ל ( אבות ג, יד)
"חביב אדם שנברא בצלם".
1. מה הקושי בפסוקנו שרצה ספורנו ליישב?
2.
השווה דבריו כאן לדבריו המובאים לעיל בשאלה א3. התוכל למצוא קו משותף בפירושיו ועיין גם דבריו שמות יט ה–ו.
ד.
ט,
יט:
ועתה שלח העז את מקנך…
תנחומא
ישן וארא
כ':
אמרו רבותינו: בכל המכות לא אמר פרעה:
"ה'
הצדיק",
אלא במכת ברד בלבד, למה?
אדם שהוא מבקש להילחם עם חברו ולנצח אותו, פתאום הוא בא עליו והורגו ונוטל כל מה שיש לו, אבל הקב"ה אמר לפרעה:
"ועתה שלח העז את מקנך…"
– באותה שעה אמר פרעה: "ה'
הצדיק".
1.
הסבר את הרעיון הכלול במדרש זה!
2. מה יש ללמוד מדברי המדרש הזה לשאלה א שלנו בתכלית המכות בכללן?
ה.
החרטומים
1.
הקשו
המפרשים:
ולמה נתן ה'
להם שלטון לעשות בלהטיהם ויראה כאילו כח יש להם לחדש אותות בשמים ובארץ?
עיין דברים יג,
ב–ו ודברי הרמב"ן שם ב,
ד"ה ונתן אליך,
החל מן "אם כן ונתן אליך פירושו שיאמר אני הנביא השלוח אליכם…" עד סוף דבריו.
רמב"ן
דברים
יג, ב:
אם
כן "ונתן
אליך אות
או מופת",
פירושו שיאמר אני הנביא השלוח אליכם שתעבדו ע"ז פלונית וזה לכם האות כי למחר יבוא הארבה החסיל והגזם,
או יתן להם מופת שישליך לפניהם מטה ויהיה לתנין.
ובספרי אמר, אות הוא מופת ומופת הוא אות, אלא שדברה תורה בשתי לשונות,
אולי כוונתם לומר,
שאין חילוק בין שניהם ואין הפרש בדינם,
ודי היה להזכיר האחד, אלא שרצתה התורה להפליג בעניין לומר כל אות ואות שיתן אליך מכל אותות שבעולם.
והאיש הזה שיקרא עצמו נביא ויצווה לעבוד ע"ז,
על דרך הפשט נביא הע"ז הוא שיאמר צלם פעור שלחני אליכם שהוא האלהים וצוה שתעבדוהו בכך וכך,
והוא שאמר בו הכתוב עוד (להלן יח, כ)
ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת, כי כל מתנבא בשם אלהים אחרים, לעבוד אותם יתנבא,
כי הם לו לאלהיו, והזכירו שם עם נביאי השקר,
אבל העולה בזה מדברי רבותינו (סנהדרין צ ע"א),
כי זה הנביא הנזכר בכאן מתנבא בשם ה', יאמר השם הנכבד שלחני שתעבדו לפעור כי היה השותף עמו במעשה בראשית, או שהוא גדול מכל האלהים לפניו ורוצה שיעבדו אליו,
והם ז"ל הזכירו, כי אפילו יאמר שיעבדו לע"ז אפילו שעה אחת בלבד,
כגון שיאמרו עבדו לפעור היום הזה בלבד ותצליחו בדבר פלוני כי כן הרצון לפני השם הנכבד, הוא חייב מיתה,
וגם זה הוא כפשוטו של מקרא, והנה צוה הכתוב שלא נשמע למתנבא בשם ה' לעבוד ע"ז כלל, ולא נביט באותות ובמופתים שיעשה,
והזכיר הטעם מפני שאנחנו ידענו מיציאת מצרים,
שהוא מעשה ממש לא חזיון ולא מראה,
כי לה' הארץ והוא המחדש והחפץ והיכול ואין אלהים מלבדו, וידענו ממעמד הר סיני כי הוא פנים בפנים צוה אותנו ללכת בדרך הזה שלא נעבוד לזולתו כלל,
וכבודו לאחר לא נתן, וזה טעם אשר ציוך ה'
אלהיך (פסוק ו: והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על ה' אלקיכם המוציא אתכם מארץ מצרים והפדך מבית עבדים להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלקיך ללכת בה ובערת הרע מקרבך:), והנה דבר סרה על השם,
שלא ציווהו ככה מעולם, או סרה דבר על כבודו,
שאין ראוי לעבוד לאל אחר.
נסה לענות לשאלתם.
2.
התוכל לפרש את חוסר פעולתם של החרטומים לאחר המכה השלישית ואת העלמם לגמרי אחר המכה השישית?
ועיין דברי הרמבמ"ן שהובאו בגליון ראה תש"ח!
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשט"ו]
וארא
פרקים ז – ח –
ט
בניגוד לרוב הגליונות אין גליון זה מצטמצם בדיונו בפסוקים אחדים של הפרשה ואף לא בפרק שלם, אלא משתרע בחלקו על פני כמעט כל הפרשה כולה.
סיפור עשר המכות וכן סדרן וחלוקתן לקבוצות ידוע ומוכר יפה לכל חוג של לומדים הם מתוך הפרשה וכן מתוך הגדת פסח ומתוך הסימנים של ר'
יהודה דצ"ך עד"ש באח"ב.
לכן יעמיד המורה בראש דיונו את שאלה א /
1 ויתן ללומדים לחפש את הפסוקים שבהם נאמר במפורש, מהי תכלית המכות.
חיפוש כזה ערכו רב כממריץ את הלומד לקרוא בעיון ובמחשבה את הפרקים הידועים לו והוא יכריח את הקורא קריאה רהוטה ומהירה ושגרתית להאיט את קצב קריאתו ולהתעמק במה שהוא קורא. אם יתקשו הלומדים במציאת שלושת הפסוקים המתאימים,
ייעץ להם המורה לחפשם בראש כל אחת משלוש הקבוצות של דצ"כ עד"ש באח"ב.
אחרי שימצאו הפסוקים הנדרשים יש לקרוא אותם פעמים בקול ולהשוות ביניהם ולהיווכח שאין הם חזרה כמעט מילולית על אותו רעיון אלא שיש בהם – בהתאם לדברי האברבנאל – צדדים שונים של רעיון אחד.
חיפוש עוד יותר מדוקדק מצריכה שאלה א / 2 ויכול המורה להיעזר כאן בגליון שמות תשי"ג שאלה א.
מתאימים לרעיון זה על התכלית החינוכית של המכות הם דברי הספורנו המובאים ב–א/
3 ומאחר שדברים אלה לא רק על עשר המכות נאמרו,
כי אם על כל עונש ועל כל פורענות ועל ייסורין המובאים על האדם – וזו תכליתם –
יראה המורה לתלמידיו את דברי רש"י וספורנו לבראשית ו, יד.
וכן דברי רש"י לבראשית ז,
יב.
(ואולי אף דברי ספורנו בויקרא יג, מז.)
כדי לברר עוד יותר את תכלית המכות כאמצעי חינוכי ולא כנקמה ולא כעונש בלבד כדי לצער ולהכאיב,
יעבור המורה מיד אחר שאלה א לשאלה ג, ד.
פסוקו של יחזקאל (יח,
לב)
המובא בספורנו לעיל (א/
3) והידוע לקהל בוודאי מתוך תפילת נעילה, מוצא לו הדגמה טובה ביותר במתן רווח והצלה במכת הברד ע"י העצה הטובה של "שלח העז". ומאחר שאפשרות ההצלה ניתנת כאן לאדם ולחי,
טוב אולי להשוות את מקומנו לסוף ספר יונה, המעלה אף הוא מיד את האסוציאציה של יום הכיפורים.
יחד עם הא–ל השולח ידו ומכה את מצרים בכל נפלאותיו (ג,
כ)
והנוטה ידו על מצרים בשפטים גדולים (ו,
ד–ה)
יראה גם כאן בסיפור עשר המכות הא–ל הרוצה בטוב בריותיו ואינו רוצה בהשחתת עולם, כי רחמיו על כל מעשיו.
שאלה ה אף היא אינה מטפלת בפסוק בודד או בפרשה קטנה אלא מפנה תשומת לב לכל אותה תופעה מוזרה בפרשתנו החל מתחילתה ועד סופה: עניין החרטומים. שאלה זו יש לטפל בה רק בחוג מתקדמים ורק אחרי לימוד רציני של דברים י"ג ב–ו.
כיצד ולשם מה נותן ה'
ממשלה לידי נביא שקר?
כדברי
הספרי
(פרשת
ראה פיסקא
לב):
אמר ר' יוסי הגלילי: ראה עד היכן הגיע הכתוב לסוף דעתם של עכו"ם ונתן להם ממשלה, אפילו יעמידו חמה ולבנה, כוכבים ומזלות, אל תשמע להם!
מפני מה? "כי מנסה ה'
אלוקיכם אתכם לדעת,
הישכם אוהבים את ה' אלוקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם".
בכתה של נוער צעיר או של מבוגרים שהם כילדים יש להסתפק בהסבר הניתן כבר אצל קדמונים, שמה שעשו החרטומים לא היה אלא אחיזת עיניים בלבד ואותותיהם לא היו אלא בני חלוף,
כל זמן שעין המסתכל לא ניתנה לו שהות לבדוק אחריהם ולהכיר באפסותם. אך בקהל מעמיק יותר כדאי להסביר שלדעת התורה גם "אות של ממש"
אין בה כדי להוכיח שום אמיתיות (וכמאמר הספרי דלעיל).
לפיכך לא נמנע הקב"ה מלתת יכולת גם לחרטומים לעשות את שלהם –
עד לגבול מסוים,
עד שנפלו הם עצמם קרבן למכה והסתלקו בבושת פנים.
קריאת דברי מנדלסון אל הכומר לאוואטר שהובאו בגליון תש"ח יעזרו בהרבה להבנת העניין הקשה הזה.
(למדריך בארגון נוער בשבט מבוגר וכן למורה בבי"ס תיכוני או לנותן שיעורו בחוג של משכילים, יוכל להיעזר בשיעור זה בקוראו לפני תלמידיו קטעים מתוך שירי "עשר המכות" לנתן אלתרמן (בייחוד את מכת הדם ומכת הצפרדע).
השירים נכתבו בזמן מלחמת העולם השנייה, בעת ניתכו כל עשר מכות מצרים על חלק גדול של כדור הארץ, והם אולי יעזרו להסביר לקורא בן זמננו את מובנן של המכות ואת טעמן,
את מוראן ואת תכליתן.
|
[ המשורר נתן אלתרמן,
"סחרחר אני, אבי,
נחר אני, אבי,
חבקני כביום שוד.
סמכני,
"בכורי,
כי דם טהור,
חשכו עמקי הבאר,
כי דם היה בעיר ולא חרדה העיר." 2. מכיון שבפסוק, שבו מבשר לפרעה את מכת הדם, נאמר במפורש: בזאת |
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השבע עשרה (תשי"ח)
פרשת וארא
פרק ז' ג'
ואני
אקשה
את
לב
פרעה
והרביתי
את
אותותי
ואת
מופתי
בארץ
מצרים
א.
שמות
רבה י"ג
ד':
(י'
א')
כי
אני
הכבדתי
את לבו
– אמר ר' יוחנן:
מכאן פתחון פה למינים לומר:
לא היתה ממנו שיעשה תשובה.
אמר לו ר'
שמעון בן לקיש:
ייסתם פיהם של מינין, אלא (משלי ג', ל"ד):
"אם ללצים הוא יליץ", שהקבה"ו מתרה בו באדם בפעם הראשונה, שנייה ושלישית ואינו חוזר בו,
והוא נועל לבו מן התשובה,
כדי לפרוע ממנו מה שחטא.
אף כך פרעה הרשע, כיון ששיגר הקבה"ו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו,
אמר לו הקבה"ו:
אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך.
1.
הסבר את קושיתו של ר'
יוחנן.
2.
כיצד מישב ריש לקיש את קושיתו?
3.
הוכח מן הכתוב מה שאומר ריש לקיש,
ששיגר הקבה"ו אליו חמש פעמים ולא השגיח ורק לאחר מזה הכביד את לבו. (שים לב: חמש פעמים דוקא!)
ב.
השוה:
השווה לדברי ריש לקיש דלעיל את דבריו על אותו פ' במשלי.
שבת
ק"ד
עמ' א':
אמר ריש לקיש:
מה דכתיב (משלי ג' ל"ד)
"אם ללצים – הוא לץ ולענוים יתן חן?" – בא ליטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין אותו.
רש"י
שם:
"אם
ללצים – הוא יליץ":
מעצמו יליץ, לא יסעייהו ולא ימנעוהו; "ואם לענוים"; ולמידה טובה הוא נמשך – "יתן חן": יסייעהו מן חכמים.
בא ליטמא – פותחין לו.
בא ליטהר – מסייעין אותו:
ומכינין לו פתח.
1. במה מסייעין דברי ריש לקיש כאן לפתרון שאלת ר'
יוחנן דלעיל?
מה מוסיפים דבריו כאן על דבריו שהבאנום משמות רבה?
ג.
ואלה אחדות מתשובות קדמונינו בשאלה זו.
רמב"ם
הלכות
תשובה
פרק ו',
הלכות
א'-ג':
פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה (של בחירה מוחלטת הנתונה ביד כל אדם,
כפי שפירש בפרק הקודם) ונכשלין בהן רוב האדם, ויעלה על דעתן מהן, שהקבה"ו הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה,
ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה. והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים:
בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים,
ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו, ראוי להפרע ממנו,
והקבה"ו יודע איך יפרע: יש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו על חטאו בעולם הזה, בגופו או בממונו…
ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה.
ויש חטא שנפרעין ממנו בעולם הזה ולעולם הבא.
במה דברים אמורים?
בזמן שלא עשה תשובה, אבל עשה תשובה – התשובה כתריס לפני הפורענות. וכשם שהאדם חוטא מדעתו וברצונו,
כך הוא עושה תשובה מדעתו וברצונו.
ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו,
כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה;
הוא שהקבה"ו אמר על ידי ישעיהו (ו',
י'):
"השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע", וכן הוא אומר (דברי הימים ל"ו,
ט"ז):
"ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא", כלומר:
חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא.
לפיכך כתוב בתורה:
"ואני אחזק את לב פרעה";
לפי שחטא מעצמו תחילה, והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר (שמות א', י'):
"הבה נתחכמה לו פן ירבה…",
נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקבה"ו את לבו.
… וכן סיחון לפי עוונות שהיו לו נתחייב למונעו מן התשובה, שנאמר (דברים ב', ל'):
"כי הקשה ה'
אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו"…
נמצאת אומר, שלא גזר האל על פרעה להרע לישראל,
ולא על סיחון לחטוא בארצו,
ולא על הכנענים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עכו"ם אלא כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה.
הלכות
תשובה
פרק ו',
הלכות
ד'-ה':
וכענין זה שואלים הצדיקים והנביאים בתפלתם מאת ה' לעזרם על דרך האמת, כמו שאמר דוד (כ"ז א'; פ"ו,
י"א):
"הורני ה' דרכך",
כלומר אל ימנעוני חטאי דרך האמת, שממנה אדע דרכך ויחוד שמך,
וכן זה שאמר (תהילים נ"א י"ד):
"ורוח נדיבה תסמכני"
כלומר:
תניח רוחי לעשות חפצך ואל יגרמו לי חטאי למונעני מתשובה, אלא תהיה הרשות בידי עד שאחזור ואבין ואדע דרך האמת, ועל דרך זו כל הדומה לפסוקים אלו.
ומהו זה שאמר דוד (תהילים כ"ה,
ח'-ט'):
"טוב וישר ה'
על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים…".
זה ששלח נביאים להם מודיעים דרכי ה'
ומחזירין אותן בתשובה.
ועוד:
שנתן בהם כוח ללמוד ולהבין שמידה זו בכל אדם,
שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק מתאוה להן ורודף אותם,
והוא מה שאמרו חז"ל (שבת ק"ד,
ע"א):
"בא ליטהר מסייעין אותו", כלומר:
ימצא עצמו נעזר על הדבר.
ר'
יוסף
אלבו ספר
העיקרים
ד' פרק
כ"ה:
ועל זה הדרך יתפרש מה שנמצא בכתוב,
שהשם יתברך מחזק לב הרשעים ומונע מהם דרכי התשובה,
וזה,
שהרע בבוא עליו המכה מתחסד ושב אל ה' מיראת העונש המוטל עליו, כמו שאמר פרעה:
"חטאתי הפעם ה'
הצדיק".
ובעבור שזה דומה לאונס ואינו בחיריי הנה ה' מחזק את לבו שבאה המכה במקרה ולא על צד ההשגחה, וזה כדי שיסור מלבו המורך שקנה מחמת המכה ויישאר על טבעו ובחירתו מבלי מכריח ואז ייבחן אם היתה תשובתו בחירית.
ובזה הצד ננעלים שערי התשובה בפני הרשעים,
לא שה' ימנע מן האדם טוב בחירתו חלילה, אמר הכתוב (יחזקאל י"ח,
ל"ב):
"כי לא אחפץ במות המת…
והשיבו וחיו", אלא שה' משאירו על בחירתו בלבד מבלי מכריח מחוץ,
והוא בוחר דרך לעצמו.
ר'
עובדיה
ספורנו
ז' ג'
ד"ה
ואני
אקשה: הנה בהיות האל חפץ בתשובת רשעים אלא במיתתם, כאמרו (יחזקאל ל"ג,
ל"א)
"חי אני נאום ה' אם אחפוץ במות רשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחי", אמר שירבה את אותותיו ואת מופתיו. וזה להשיב את המצרים בתשובה,
בהודיעו להם גדלו וחסדו באותות ובמופתים, כאמרו (שמות ט', ט"ז):
"ואולם בעבור זאת העמדיך, בעבור הראותך את כחי, ולמען ספר שמי בכל הארץ",
ועם זה (יחד עם זה)
היתה הכוונה שישראל יראו וייראו…
ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלא ספק, לא על צד תשובה והכנעה לאל יתברך שיתנחם מהיות מורד, אף על פי שהכיר גדלו וטובו (של ה'), אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות,
כמו שהגידו עבדיו באמרם (י',
ז'):
"הטרם תדע כי אבדה מצרים?!".
וזאת (כלומר:
אילו חזר בו ונתן לישראל ללכת) לא היתה תשובה כלל. אבל אם היה פרעה חפץ להיכנע לאל יתברך ולשוב אליו בתשובה שלימה – לא היה לו מזה שום מונע.
והנה אמר ה':
"ואני אקשה את לב פרעה",
שיתאמץ לסבול המכות ולא ישלח מיראת המכות את ישראל,
"למען שיתי אותותי אלה בקרבו"
(י',
א')
– שמהם יכירו גודלי וטובי וישובו המצרים באיזו תשובה אמיתית.
1.
כמה תשובות שונות נאמרו בדברים דלעיל,
ומה ההבדל ביניהן?
2.
מי מהם הולך בעקבות ריש לקיש?
3.
הסבר,
כיצד אין דברי הרמב"ם כאן סותרים דבריו הלכות תשובה ה'
ג'-ד':
… ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים,
אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה…ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה…
שהרשות בידכם וכל שיחפץ אדם לעשות ממעשי בני אדם עושה – בין טובים בין רעים.
4.**
עיין:
רמב"ן שמות ז'
ג'
ואני
אקשה את
לב פרעה
– אמרו במדרש רבה (שמו"ר ה ו)
גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין,
תחת שהעבידם בעבודה קשה ועוד שם (יג ד) כי אני הכבדתי את לבו (להלן י א),
אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה אמר רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינין, אלא אם ללצים הוא יליץ (משלי ג לד),
מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא כך פרעה הרשע,
כיון ששגר הקב"ה אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך :
והנה פירשו בשאלה אשר ישאלו הכל, אם השם הקשה את לבו מה פשעו,
ויש בו שני טעמים ושניהם אמת –
האחד,
כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם,
נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה,
כאשר באו בזה פסוקים רבים בתורה ובכתובים,
ולפי מעשיו הראשונים נדון והטעם השני, כי היו חצי המכות עליו בפשעו, כי לא נאמר בהן רק ויחזק לב פרעה (להלן פסוק יג,
כב,
ח טו), ויכבד פרעה את לבו (להלן ח כח,
ט ז) הנה לא רצה לשלחם לכבוד השם, אבל כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם, רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות,
לא לעשות רצון בוראו ואז הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו,
כענין שכתוב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וגו'
(יחזקאל לח כג):
ואשר אמר קודם המכות (לעיל ד כא)
ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם, יודיע למשה העתיד לעשות בו במכות האחרונות,
כענין שאמר (לעיל ג יט)
ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וזה טעם ואני אקשה את לב פרעה והרבתי את אותותי,
כלומר שאקשה לבו למען רבות מופתי בארץ מצרים כי בחמש מכות האחרונות גם בטביעת הים נאמר ויחזק ה' (להלן יד ח),
כי לב מלך ביד ה'
על כל אשר יחפוץ יטנו (משלי כא א):
רמב"ן שמות ט'
י"ב
ויחזק
ה' את
לב פרעה
– ויתכן שבמכות הראשונות היו החרטומים מחזקים את לבו להתפאר אצלו בחכמתם,
ועתה לא באו לפניו, ואין עוזר לו ואין סומך באיוולתו רק עונותיו אשר ילכדונו או שירמוז הכתוב למה שפירשו רבותינו, כי במכות הראשונות בפשעו היה הדבר, ועתה סבה מאת ה' כמו שביארתי למעלה (ז ג) והוא האמת:
כמה תשובות שונות נותן הרמב"ן?
היש ביניהן אחת המזדהית עם אחת הדעות האמורות לעיל?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים (תשכ"א)
פרשת וארא –
המכות הראשונות
פרק ז' – ח'
– ט'
א.
שאלה כללית
השוה את תגובת פרעה אחר מכת הצפרדעים לתגובתו אחר מכת הערב:
ח'
ד':
העתירו
אל
ה' ויסר
הצפרדעים
ממני
ומעמי
ואשלחה
את
העם ויזבחו
לה'.
ח'
כ"ד:
אנכי
אשלח
אתכם וזבחתם
לה'
אלוהיכם…
העתירו
בעדי
1. מה הסבה שאין כל תגובה מצד פרעה במכה ראשונה ושלישית ויש תגובה (דומה)
גם אחרי השניה,
גם אחרי הרביעית?
2. מה הסבה להבדל בסדר המלים שבין תגובת פרעה אחרי מכה שניה לבין תגובתו אחרי מכה רביעית?
ב.
חלופי השמות:
ח'
ט"ו:
ויאמרו
החרטומים
אל
פרעה
אצבע
אלוהים
הוא
ויחזק
לב
פרעה
ולא
שמע
עליהם
ט'
כ"א:
העתירו
אל
ה'
ורב
מהיות
קולות
אלוהים
ט'
ל':
ואתה
ועבדיך
ידעתי
כי
טרם
תיראון
מפני
ה'
אלוהים.
ראב"ע:
ד"ה
ויאמרו: בעבור שראו שעשו כמעשה אהרן בדבר התנין,
גם במכת הדם והצפרדע ולא יכלו עתה לעשות כאשר עשה אהרן,
אמרו לפרעה: לא באה זאת המכה בעבור ישראל לשלחם,
רק מכת אלוהים היא כפי מערכת הכוכבים;
כי כבר פרשתי,
כי פרעה לא כחש הבורא,
רק השם שהזכיר לו משה.
וזה כדרך (שמואל א' ו')
"כי לא ידו נגעה בנו,
מקרה הוא היה לנו" – מן השמים. על כן חזק לב פרעה.
ואשר יחזק זה הפירוש, שאמרו "אצבע אלוהים" ולא אמרו "אצבע ה'", שהוא אלוהי ישראל,
כאשר אמר פרעה במכת צפרדעים (ח'
ד')
"העתירו אל ה'",
וזה השם הזכיר במכות האחרונות.
ועוד,
כי משה אמר לפרעה דבר מכת היאור לפני היותה,
וככה מכת הצפרדעים ולא הזכיר בתחילה מכת הכנים.
ראב"ע:
ד"ה
העתירו
אל ה':
הזכיר ה' הנכבד ואמר "קולות אלוהים", כי הוא מודה כי יש אלוהים כאשר הזכרתי, ובעבור שלא אמר "קולות ה'" חבר משה העצם והתואר ואמר "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלוהים".
והטעם כי ה'
הוא האלוהים לבדו,
ולא תמצא ככה בדבר משה בכל התורה,
ואין טענה ממלת (דברים ג' כ"ד)
"ה'
אלוקים אתה החילות",
כי באל"ף דל"ת הוא כתוב.
קאסוטו:
שמות
ח' ט"ו
ויאמרו
החרטומים… אצבע
אלוהים
היא: מודים הם, שיש כאן כח למעלה מכוחותם,
ושאין משה ואהרן פועלים בכח עצמם, כמו שהם החרטומים,
פועלים בכח עצמם,
אלא שהם שליחי כח עליון שאין בן אדם יכול להתנגד לו.
אבל הודעתם אינה אלא הודאה במקצת. אינם אומרים "אצבע ה'" אלא "אצבע אלוהים". אינם מודים עדיין באלוהותו של ה', אלא רק מכירים שיש כאן סתם כח אלוהי. ואף "יד אלוהים" אינם אומרים, אלא רק "אצבע אלוהים", כלומר שאינם מודים בפעולה ממש של האלוהות,
כדוגמת הפעולה שעושה אדם בידו,
אלא רק ברמז או בעזרה צדדית, כדוגמת מה שאדם יכול לתת באחת מאצבעותיו.
קאסוטו
שמות ט'
כ"ח:
העתירו
אל ה'
ורב
מהיות
קולות
אלוהים
וברד –
יש עדיין במלים אלה משהו מן הגאווה:
יפסקו הקולות והברד,
כי כבר די לי שמה ששמעתי וראיתי מהם.
ואינו אומר שהקולות הם קולות ה' אלא רק קולות אלוהים. הוא מכיר בהם תופעה אלוהית בדרך כלל ולא פעולה מיוחדת של ה' אלוהי ישראל.
קאסוטו
ט' ל':
אתה
ועבדיך
ידעתי
כי טרם
תיראון
מפני ה'
אלוהים.
אני יודע שעדיין לא נכנעת בקרב לבך,
וכן לא נכנעו ברובם המכריע אף עבדיך,
אמנם יראתם מפני כובד המכה,
וגם מהם מפני כח האלוהי,
אבל את ה'
אלוהים,
את האלוהים שאנו מכנים אותו בשם ה'
עדיין לא הכרתם ולא יראתם.
1. מהו ההסבר הניתן ע"י הראב"ע וע"י קאסוטו לחלופי השמות ב-3
הפסוקים הנ"ל?
2. במה מסכימים שניהם ובמה הם שונים זה מזה בתפישתם?
ג.
ז'
ט"ז.
ואמרת אליו: ה'
אלוהי העברים שלחני אליך לאמור:
שלח את עמי ויעבדוני במדבר
והנה
לא
שמעת
עד
כה
ז'
י"ז.
כה
אמר
ה':
בזאת
תדע
כי
אני
ה'
הנה אנכי מכה במטה אשר על ידי במים…
מפרשים
מקשים:
למה באו באמצע דברי ה'
אל פרעה (אחרי "והנה לא שמעת…")
המלים של תחילת פסוק י"ז ("כה אמר… כי אני ה'"),
אשר נראה כי מקומן בתחילת פסוק ט"ז בבוא משה לפתח את פרעה בדברי ה'?
ראב"ע
י"ז
ד"ה
כה: השליח ידבר על פי השולח,
ואמר דרך קצרה,
כי תחסר מלת "שלוחו".
וככה:
"הנה אני, שלוחו,
משה במטה אשר בידי", ואמר "בידי",
ואע"פ שביד אהרן היה, כי שניהם שוים ומשתתפים באות.
ר'
יוסף
אבן–כספי:
י"ז
ד"ה
הנה אנכי
מכה: כנוי לשם גם כן, כי הוא המכה במטה אשר בידו ואם
איננו
הקרוב; וגם נכון שיתחיל משה לדבר בעד עצמו,
כאמרו:
"הנה אנכי מכה…"
1. מה הקשי המשותף לשני המפרשים הנ"ל ומה הקשי הנוסף עוד לראב"ע?
2. האם שוות תשובותיהם לקשי המשותף?
3. מה פירוש המלים המודגשות?
ד.
ז,
י"ט.
קח מטך ונטה ידך.
ראב"ע
ט"ו:
ד"ה
לך אל
פרעה... וצוהו לקחת המטה אשר נהפך לנחש ע"י משה לפני לכתו אל פרעה ויתנהו אל אהרן לנטותו על מימי מצרים שיראה פרעה בעיניו, כי מרגע שיכה אהרן במטה על היאור,
אז יהפך לדם.
אבן–כספי:
למה נשאל אנחנו,
מה טעם בלקיחת המטה ובנטיתו ואנחנו לא נדע כלל סבות המציאות האלה – וברוך היודע.
מה ההבדל העקרוני שבין שתי הדעות?
ה.
ז'
י"ט.
והיה דם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים.
רש"י:
ד"ה
ובעצים
ובאבנים: מים שבכלי עץ ובכלי אבן.
קאסוטו:
ד"ה
ובעצים
ובאבנים: ואפילו בעצים ובאבנים.
אבל אין אנו מבינים בקלות לכאורה מה הם עצים ואבנים הללו.
כלי עץ וכלי אבן לא היו שכיחים במצרים באותה תקופה; פרושים אחרים שהוצעו אינם אלא פרושים דחוקים.
כשאנו שמים לב על כך,
שהמונח עץ ואבן רגיל במקרא להורות על פסילי האלים,
ושהיו הכוהנים המצרים נוהגים לרחוץ בכל בוקר בהשכמה את פסילי אלוהיהם במים, נוכל אולי לשער שהתכוון הכתוב להגיד, שאפילו המים שנשפכו באותו הבוקר על הפסילים נעשו לדם.
– שוב מעין התול באלילי מצרים.
היכן מצינו בסיפור עשר מכות עוד מקומות שיש לראות בהם התול באלילות (או מחאה, התנגדות או מלחמה באלילות)?
ו.
שאלות ודיוקים ברש"י:
|
מה ראה רש"י שלא לפרש מלה זו עם הופעתה הראשונה במקרא בראשית י"ט י"א וילאו למצוא הפתח ולפרשה במקומנו? ** לפי בעל באר יצחק פרש רש"י כאן על פי הכלל: תן דוגמאות בחזרה שהשתמש רש"י בכלל זה והסבר מה הדמיון בין המקומות ההם לבין פסוקנו? |
1. ז' |
|
על פי הכלל שרש"י מפרש מלה עם הופעתה הראשונה מקשים מפרשים: ולמה לא פרשה מלה זו בראשית ב' |
2. ז' |
שאלות בטעמי המקרא
העורך:מיכאל פרלמן
א.
שמות ז' י"א.
ויקרא גם–פרעה לחכמים ולמכשפים
ויעשו גם–הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן
ראב"ע:
לחכמים חכמי המזלות
ולמכשפים משנים דבר התולדות למראה העין
והחרטומים הם היודעים סוד התולדות (פירוש על הראב"ע:
חכמי הטבע).
קסוטו:
חרטומי מצרים אלה הם החכמים והמכשפים.
הסדר בצלע א'
הוא:
נשוא נושא ושני משלימים. בדרך כלל בא ההפסק הגדול בכזה לפני המשלים האחרון.
התוכל להסביר, מדוע לא הוטעם כאן – בהתאם לנוהג זה – בטעמים: דרגא תביר טפחא אתנחתא?
(שים
לב, שחכמי מצרים נזכרים בתורה רק בסיפורי יוסף,
ושהמכשפים אינם נזכרים כלל בפעם נוספת, ואילו החרטומים באים עוד פעמים אחדות בפרקים האלה. ראה גם ראב"ע וקסוטו.)
ב.
שמות ז' י"ז.
כה אמר ה'
בזאת תדע כי אני ה'
הנה אנכי מכה אשר–בידי על–המים אשר ביאר ונהפכו לדם
בצלע הראשונה – שהיא קצרה באופן יחסי – באו שני זקפים ואילו בצלע השניה – שהיא ארוכה – לא אפילו זקף אחד.
הסבר את צירוף הטעמים בשתי הצלעות.
ג.
שמות ז' כ"ד.
ויחפרו כל–מצרים סביבת היאר מים לשתות…
שד"ל:
חפרו והוציאו מים,
וכיוצא בזה "ויחפרוהו ממטמונים" (איוב ג' כ"א),
ולפי זה היה ראוי הטפחא תחת "מים"
(כלומר,
פירוש זה היה דורש את סדר הטעמים:
קדמא ואזלא מירכא תביר טפחא אתנחתא). ובעל הטעמים פירש:
ויחפרו לשתות מים.
1. איך מפרשים בעלי הטעמים את הפסוק?
2. איך אפשר היה לפרש על פי ההשוואה עם הפסוק מאיוב?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ושבע (תשכ"ח)
וארא – המכות:
דם–צפרדע–ערוב
פרק ז פסוק יד – פרק ח פסוק יד
א.
ז,
טו:
לֵךְ
אֶל
פַּרְעֹה
בַּבֹּקֶר
הִנֵּה
יֹצֵא
הַמַּיְמָה
וְנִצַּבְתָּ
לִקְרָאתוֹ
עַל
שְׂפַת
הַיְאֹר
וְהַמַּטֶּה
אֲשֶׁר
נֶהְפַּךְ
לְנָחָשׁ
תִּקַּח
בְּיָדֶךָ:
רש"י
ז, טו:
הנה
יוצא
המימה: לנקביו שהיה עושה עצמו אלוה ואומר שאינו צריך לנקביו ומשכים ויוצא לנילוס ועושה שם צרכיו (ש"ר).
רשב"ם,
ז,
טו:
הנה
יוצא
המימה: כדרך השרים לטייל בבקר ולרכוב אנה ואנה.
אבן
עזרא ז,
טו:
לך
אל פרעה
בבקר: מנהג מלך מצרים עד היום לצאת בתמוז ואב, כי אז יגדל היאור לראות כמה מעלות עלה. וצוה ה' למשה שילך בבקר ויעמוד לפני היאור ויעש האות שהוא מכת היאור לפני פרעה.
בכור
שור: פסוק
טו:
הנה
יוצא
המימה: דרך השרים והמלכים לטייל על שפת הנהר ומוליכים עופות בידם, כגון אושיטיר"א ואשפרברי"ש,
ולוקחין להם עופות אחרים וקורין דיבר"א,
ושם תדבר עמו,
כי שם לא יהי עמו רוב עם,
ותוכל לדבר אליו שם.
ר'
יוסף
אבן כספי:
פסוק
טו:
לך
אל פרעה
בבקר הנה
יוצא
המימה: ראיתי מנהג מלך מצרים גם היום, כי שני ימים בשבוע, הוא יום שלישי ויום שביעי יצא מלך מצרים עם רכבו ופרשיו במקום ידוע על שפת היאור לשחק כל היום בכדור הקטן,
ואולי לא היה יכול משה לדבר עם פרעה רק באותם הימים,
כי בשאר הימים הוא יושב בחדרו, ואע"פ שלא זכר זה תמיד,
די אם יזכור בקצתם למשל.
ולכן היה סדר משה כן,
כי יען היות פרעה עומד על שפת היאור בכילתו ובאהלו באותן הימים, היה משה הולך דרך הימים באניה קטנה ויהיה נצב לקראתו בתוך האניה.
שד"ל:
פסוק
טו:
הנה
יוצא
המימה: אפשר כדי לראות כמה מעלות עלה היאור (כדעת ראב"ע ורמבמ"ן)
… או לרחוץ כמו שהלכה בת פרעה (בשם תלמידו); וציווהו שידבר לו אצל היאור ולא בביתו,
מפני שהיה צריך להכות את המים אשר ביאור לעיני פרעה ולעיני עבדיו.
1. מה ראה רש"י להביא את דברי המדרש ולא הלך באחת הדרכים שהלכו בה הפרשנים רודפי הפשט?
2.
הסבר את הדברים המודגשים בפירושו של אבן כספי!
3. מהי חולשת פירושו של אבן כספי?
4. מהי חולשתו של פירוש שד"ל?
ב.
ז,
כו:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה'
שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי:
בכור
שור: פסוק
כו:
בא:
כלומר:
אני אלך עמך.
* 1.
מה קשה לו בפסוק הזה?
** 2.
איך אפשר ליישב קושי זה בדרך אחרת?
ג.
ז,
כט:
וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים:
מסכת
סוטה דף
יא ע"א
ויאמר
אל עמו
הנה עם
בני
ישראל: תנא:
הוא התחיל בעצה תחילה, לפיכך לקה תחילה.
הוא התחיל בעצה תחילה, דכתיב:
"ויאמר אל עמו"
– לפיכך לקה תחילה,
כדכתיב:
"ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים".
מקשים
מפרשי
עין יעקב:
למה לא הביא פסוק הקודם לו (ז,
כח)
"ועלו ובאו בביתך… ובבית עבדיך ובעמיך"?
** ישב קושייתם!
ד.
ח,
ו:
וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלֹהֵינוּ:
אבן
כספי: מצרף
לכסף: פסוק
ו:
ויאמר
למחר: חשב פרעה כי כאשר הודה משה במהרה כי עתה הגיע תכלית המכה, לכן איחר הדבר וסבל מכאובן ואמר למחר,
ומשה הכיר ספון לבו וענהו במהרה כדברך למען תדע….
(וראה ר"ש בן חפני בראב"ע)
1. מה קשה לו בפסוקנו?
2. מה פירוש המילה תכלית שבפירושו?
ה.
ח,
יד:
וַיַּעֲשׂוּ
כֵן
הַחַרְטֻמִּים
בְּלָטֵיהֶם
לְהוֹצִיא
אֶת
הַכִּנִּים
וְלֹא
יָכֹלוּ
וַתְּהִי
הַכִּנָּם
בָּאָדָם
וּבַבְּהֵמָה:
רש"י
ח, יד
להוציא
את הכנים: לבראותם (נ"א ולהוציאם)
ממקום אחר.
אבן
עזרא ח,
יד:
ויעשו
כן: שהכו עפר הארץ.
להוציא
את הכנים:
טעמו להולידם מהארץ כמעשה אהרן ולא יכלו.
וטעם להזכיר ותהי הכנם פעם אחרת,
כי גם היא היתה בחרטומים.
אברבנאל:
(עמ'
עא
1)
… אומר אני שהחרטומים עשו מעפר הארץ כנים כמו שעשה אהרן ועל זה נאמר ויעשו כן החרטומים בלטיהם,
שעשאום בפועל.
האמנם פרעה היה מתרה בהם,
שלא היה חפץ שעוד יוסיפו צרה על המכות אלא שיסירו אותם כמו שסר משה מכת הצפרדעים וכאשר יעשו המכה כאהרן ויסירו אותה גם כן כמשה יודע שהם חכמים מחוכמים.
והנה החרטומים מפני כבודם השתדלו לעשות המכה ולהסירה אחר כך כתאוות פרעה והנה בעניין העשיה עשו כאהרן וזהו שאמר ויעשו כן החרטומים בלטיהם אבל מיד אחרי זה השתדלו להוציא הכנים מן הארץ ולא יכלו,
שלא היו יכולים להסירם,
כי היתה הכנים באדם ובבהמה,
והמה עצמם,
רוצה לומר,
החרטומים וסוסיהם היו מלאים מהם,
ובזה כסתה כלימה פניהם.
(תשובה לשאלות ד,
ה)
הכתב
והקבלה:
פסוק
יד:
ויעשו
כן… להוציא: … ולדעתי מילת כן מן "והכינו אשר יביאו"
(שמות טז,
ה),
וטעמו החרטומים עשו הזמנות והכנות לפי חכמתם לחדש ג"כ בריאה זו אבל לא הועילה להם בזה.ואפשר לפרש מילת להוציא מן הוציאו כל איש מעלי (בראשית מה,
א),
להוציא נשותיהם (עזרא י,
יט),
לשון גירושין והרחקה (פארט שאפפען)
וטעמו:
רצו בהשתדלות חכמתם לבטל מהם מכה זו,
כי מה להם להוסיף צרה על צרתם כי כבר היו באדם ובבהמה,
וכפירוש הרא"ש.
אבן
כספי:
פסוק
יד:
ויעשו
כן: ואחר יאמר ולא יכלו,
א"כ מבואר מה שקדם לנו בגזרת עשה,
כי הדבר יאמר על שבפעל ועל מה שבכח
1. מה הן שתי הדעות בפירוש המילה "להוציא"
ומה הנימוקים שיש להביא לכל אחד משני הפירושים?
*2.
מה קשה לראב"ע בדבריו האחרונים "וטעם להזכיר ותהי הכנם"?
3. מה ראה בעל הכתב והקבלה להוציא מילת "כן"
ממשמעה הרגיל ולפרשה מלשון "הכנה"?
4. במה שונה אבן כספי מכל המפרשים דלעיל?
ו.
שאלות ודיוקים ברש"י:
1. רש"י
ז, טז
עד
כה: עד הנה ומדרשו עד שתשמע ממני מכת בכורות שאפתח בה בכה כה אמר ה'
כחצות הלילה.
א.
מה קשה לו?
ב.
למה לא הסתפק רש"י בפירושו לפי פשוטו והביא את מדרש רבותינו?
*
ג.
הרא"ם
מקשה:
והלא בשאר המכות גם כן נאמר: "כה אמר ה'
"?
ישב קושייתו!
2. רש"י
ז, כז
ואם
מאן אתה: ואם סרבן אתה.
מאן כמו ממאן,
מסרב.
אלא כינה האדם על שם המפעל,
כמו "שלו"
ושקט (מלכים–א כ,
) סר וזעף.
א.
למה פתח רש"י דבריו במילים "ואם סרבן אתה"
ולא התחיל מיד בפירוש "מאן"
– "כמו ממאן"?
ב.
האם לפי רש"י המילה הזו היא תואר השם או פועל בזמן בינוני?
* * ג.
למה קשר רש"י בין המילה "מאן"
ופירוש "ממאן"
במילת "כמו",
ולא קשר בשום מילת קישור את "ממאן"
עם "מסרב"?
* * ד.
בעל ספר הזיכרון (בוקראט)
על רש"י משער שנפלה טעות סופר בדברי רש"י ויש לגרוס "ואין מאן כמו ממאן, מסרב".
ואולם רוב מפרשי רש"י לא קבלו הגהה זו.
הסבר את נימוקי המגיה ואת נימוקי מתנגדיו?
3. רש"י,
ז,
יח
ונלאו
מצרים: לבקש רפואה למי היאור שיהיו ראוין לשתות.
מה ראה רש"י שלא לפרש מילה זו עם הופעתה הראשונה במקרא בראשית יט,
יא:
… וילאו למצוא הפתח.
אין עלון הדרכה לגיליון זה!
השאלות המסומנות ב-*
קשות והמסומנות ב-**
קשות ביותר,
יענה כל אחד לפי דרגתו.
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה העשרים ותשע (תש"ל)
פרשת וארא
פרקים ז'-ח'-ט'
א.
שאלה כללית:
בנו
יעקב
בפרושו
לספר
שמות
(בגרמנית,
בכתב
יד!) בהקדמתו
למכות
מצרים:
אין מקום לדבר על "מלחמה בין ה'
ובין פרעה" – תהיה זו תמונה בלתי מתאימה למסופר בפרקים אלה. לו רצה ה'
להכניע את פרעה,
כי אז עשה זאת במכה אחת. אין המכות המחשת כחו של ה', אין הם עונשים לפרעה ועבדיו,
כי בהטלת עונש אין מקום למשא ומתן.
אין המכות נשלחות כגמול על הנעשה כבר ולא כהרתעה בפני עשית פשעים להבא.
תכלית המכות היא אחרת, והיא נאמרת בפי משה לפרעה כפעם בפעם.
1. הבא הוכחה לדבריו המסומנים בקו מן הכתובים.
2. מהי אפוא תכלית המכות ולאילו פסוקים ירמוז בנו יעקב באמרו שהתכלית נאמרת בפי משה לפרעה?
3.
היכן בפרשתנו עומד גם רש"י על כך,
שהמכות אינן לא עונש ולא נקמה אלא תכלית אחרת להן?
ב.
ההתראה
ז'
י"ז…
כה
אמר
ה'
בזאת
תדע
כי
אני
ה'
הנה
אנכי
מכה
במטה
אשר
בידי
על
המים
אשר
ביאור
ונהפכו
לדם.
ז'
כ"ז…
ואם
מאן
אתה
לשלח
הנה
אנכי
נוגף
את
כל
גבולך
בצפרדעים
ח'
י"ז…
כי
אם
אינך
משלח
את
עמי
הנני
משליח
בך
ובעמך
ובבתיך
את
הערוב…
ט'
ב'.
כי
אם
מאן
אתה
לשלח
ועודך
מחזיק
בם
ג'.
הנה
יד
ה'
הויה
במקנך
אשר
בשדה
בסוסים
בחמורים
בגמלים
בבקר
ובצאן
דבר
כבד
מאד
ט'
י"ד.
כי
בפעם
הזאת
אני
שולח
את
כל
מגפותי
אל
לבך
ובעבדיך
ובעמך…
י"ח.
הנני
ממטיר
כעת
מחר
ברד
כבד
מאד
ט'
ד'.
כי
אם
מאן
אתה
לשלח
את
עמי
הנני
מביא
מחר
ארבה
בגבולך.
ראב"ע
ח' ט"ו
ד"ה
ויאמרו
החרטומים: בעבור שראו שעשו כמעשה אהרן בדבר התנין,
גם במכת הדם והצפרדעים, ולא יכלו עתה לעשות כאשר עשה אהרן,
אמרו לפרעה: לא באה זאת המכה בעבור ישראל לשלחם,
רק מכת אלוהים היא, כפי מערכת הכוכבים על מזל ארץ מצרים…
ועוד:
כי משה אמר לפרעה דבר מכת היאור לפני היותה,
וככה מכת הצפרדעים ולא הזכיר לו בתחילה מכת הכנים.
רמב"ן
ח' ט"ו
ד"ה
ויאמרו
החרטומים
אל פרעה
אצבע
אלוקים
היא …
ומה שאמר ר'
אברהם,
כי משה לא הודיעם מכת הכנים, נראה בעיני שהכה אהרן במטה לעיני פרעה כאשר עשה בפיח, אבל לא התרה בו. כי אין הקב"ה מתרה בפרעה רק במכות אשר בהן מיתה לאדם,
וכתיב בצפרדעים (תהילים ע"ח מ"ה)
"וצפרדע ותשחיתם", שהוא רומז למיתה…
וכן הארבה – ימיתם ברעב,
כי אכל יתר הפליטה הנשארת להם מן הברד.
והכל רחמים מאתו באדם, כענין שנאמר (יחזקאל ל"ג ט') "ואתה כי הזהרת רשע מדרכו לשוב ממנה,
ולא שב מדרכו,
הוא רשע בעוונו ימות, ואתה נפשך הצלת".
ולכן לא התרה בו בכנים ולא בשחין ובחושך, רק בדבר, בעבור שהיא מיתה,
וראוי שתחול גם באדם כאשר אמר לו אחר כך (ט'
ט"ז)
"ואולם בעבור זאת העמדתיך", ולכן הודיעו הענין – איך יהיה.
ואמר במקצת המכות "השכם בבקר הנה יוצא המימה".
ועל דרך הפשט היה בעת צאת המלכים בבקר להשתעשע על המים,
וצוה הקב"ה למשה שילך שם. והטעם כי בדם – בעבור היותה המכה הראשונה – רצה שיעשנה לעיניו ובלי יראה ממנו.
וזה טעם (ז'
ט"ו)
"ונצבת לקראתו" שיתיצב לפני פרעה ויעמוד כנגדו ביד רמה,
וכן במכת הערוב נאמר (ח'
ט"ז)
"השכם בבקר והתיצב לפני פרעה הנה יוצא המימה". ובברד – (ט'
י"ג)
"השכם בבקר והתיצב לפני פרעה".
והוא גם כן בצאתו המימה.
כי הערוב והברד אשר בהן המיתה והעונש לבני–אדם רצה הקב"ה שיהיה לעיני כל העם,
כי בצאת המלך המימה ילכו מרבית העם אחריו; והנה יתרה אותו לעיניהם, אולי יצעקו אל אדוניהם לשוב מדרכו הרעה.
ואם לא יעשו כן, יהיו חייבים להיענש.
אבל בשאר המכות די בהתראת המלך, על כן נאמר בהן (ז'
כ"ו;
ט'
א';
י'
א';)
"בא אל פרעה"
שיבוא אל היכלו.
ולא הזכיר בכנים ובשחין כן בעבור שהוצרך אהרן להכות בעפר, והיכל המלך אין שם עפר,כי היא רצפת בהט ושש.
וכן הוצרך משה וזרק הפיח השמימה. והנה עשו אלה השתים בפני פרעה בהיותו בחצר גינת ביתן המלך,
או כיוצא בו.
רשב"ם
ז' כ"ו
ד"ה
ויאמר
ה' אל
משה בא
אל פרעה
שתי פעמים היה משה מתרה את פרעה בשתי מכות ובשלישי לא היה מתרה. וכן כל הסדר בכל שלוש המכות אינו מתרה: בדם ובצפרדע התרה,
בכנים לא התרה;
בערוב ובדבר התרה,
ובשחין לא התרה;
בברד ובארבה התרה,
ובחושך לא התרה.
רבנו
בחיי
על התורה
ח' י"ז
ד"ה
הנני
משלח
בך… את
הערוב: לא תמצא באחת המכות שיזכיר הכתוב את המכה בה"א הידיעה. והיה ראוי שיאמר הכתוב: הנני משליח בך ערוב; אבל הערוב הזה לא היה יצירה חדשה,
רק שהיתה מכה משולחת להשליח בהם את הערוב אשר במדבר, כענין שכתוב בפורענות (ויקרא כ"ו כ"ב)
"והשלחתי בכם את חית השדה".
ומה שהזכיר למעלה (ז'
כ"ז)
"את כל גבולך בצפרדעים" לא היה יצירה חדשה גם כן, כי מן המים עלו והשריצו מן האור זה מזה.
ובמדרש (שמות רבה ט'
ט')
"הנני
משליח
בך את
הערוב" –
בנוהג שבעולם בשר ודם שהוא מבקש להביא רעה על שונאו, מביאה עליו פתאום כדי שלא ירגיש בו.
אבל הקבה"ו אינו כן,
מתרה בו בכל פעם ופעם על כל מכה ומכה,
שנאמר "הנני משליח בך",
(שמות ט' ג')
"הנה יד ה'
הויה במקנך", (ז'
כ"ז)
"הנני נוגף", (ט'
י"ח)
"הנני ממטיר", (י'
י"ד)
"הנני מביא מחר",
וכן בכל המכות.
וזהו שאמר הכתוב (איוב ל"ו כ"ב)
"הן אל ישגיב נכחו מי כמוהו מורה"
– תשובה לרשעים קודם אבדן. ואם אינם שבים מאבדן מן העולם, שנאמר:
(איוב ל"ו י"א–י"ב)
"אם ישמעו ויעבדו – יכלו ימיהם בטוב ושניהם בנעימים.
ואם לא ישמעו – בשלח יעבורו".
רלב"ג
ח' י"א.
וירא
פרעה כי
היתה
הרוחה
והכבד
את לבו
ולא שמע
אליהם. יתכן שבאו אליו משה ואהרן אחרי שסרו הצפרדעים לבקש ממנו שישלח את ישראל כמו שהבטיחם,
ולא שמע אליהם;
ואז אמרו לו – לפי מה שאחשוב – שאם מאן הוא לשלח את העם, הנה יכה במטה אשר בידם את עפר הארץ והיה לכנים. וכאשר מאן לשלחם,
אז צוה משה לאהרן שיכה עפר הארץ והיה לכנים בכל ארץ מצרים, כמו שהיה מנהגם בשאר המכות הקודמות, כי לא היו מביאים המכות כי אם לתכלית שישלח בני–ישראל ממצרים.
1. מהי השאלה בה עוסק הרמב"ן בחלק הראשון של דבריו (עד "ולכן הודיעו הענין – איך יהיה") ומהי השאלה בה עוסק הרמב"ן בחלק השני?
2. מה ההבדל בין הרמב"ן (בחלק הראשון של דבריו) ובין הרשב"ם בישוב השאלה הראשונה?
3.**
התוכל לענות לשאלה השניה שלא כפי שענה הרמב"ן אלא בהתאם לדברי הרשב"ם?
4. במה שונים רבנו בחיי (בחלק השני של דבריו החל מן "ובמדרש")
והרלב"ג גם מן הרמב"ן גם מן הרשב"ם?
5.
רבנו בחיי עוסק בחלק הראשון של דבריו בשאלה אחרת.
מהי?
6.**
לשם מה מזכיר רבנו בחיי את ז'
כ"ז – מה שייכותו של פסוק זה לענין הנדון בראשית דבריו?
7. במה שונה דעת הרלב"ג עקרונית מדעת בנו יעקב שהובאה בשאלה א?
ג.
ז'
י"ז.
כה אמר ה'
בזאת תדע כי אני ה'…
שמות
רבה ט'
הדא הוא דכתיב (אב ל"ו כ"ב)
"הן אל ישגיב בכחו, מי כמוהו מורה".
בנוהג שבעולם בשר ודם שהוא מבקש להביא רעה על שונאו, פתאם מביא עליו עד שלא ירגיש, והקב"ה מתרה לפרעה על כל מכה ומכה כדי שישוב בו. הדא הוא דכתיב (ז'
י"ז)
"בזאת תדע כי אני ה'";
(ז'
כ"ז)
"הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים";
(ט'
י"ט)
"שלח העז את מקנך".
רש"י
ד' כ"ג
ד"ה
שלח את
בני… הנה
אנכי
הורג
וגו' היא מכה אחרונה ובה התרהו תחילה, מפני שהיא קשה.
וזהו שנאמר באיוב (ל"ו כ"ב)
"הן אל ישגיב בכחו", לפיכך "מי כמוהו מורה".
בשר–ודם המבקש להנקם מחברו מעלים את דבריו שלא יבקש הצלה, אבל הקב"ה ישגיב בכחו ואין יכולת להמלט מידו כי אם בשובו אליו,
לפיכך הוא מורהו ומתרה בו לשוב.
1. למה הביא רש"י דברי המדרש האלה, שנאמר במקורם לפסוק ז' י"ז,
כבר לפסוק ד'
כ"ג?
מה אילצו להעבירם למקום ההוא?
2.
כיצד מפרש המדרש (ובעקבותיו רש"י)
את הפסוק שבאיוב?
גליונות לעיון בפרשת השבוע
ערוכים בידי נחמה ליבוביץ – שנה השלושים (תשל"א)
פרשת וארא
פרק ז' ג'
ואני
אקשה
את
לב
פרעה
והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים
שמות
רבה י"ג
ד': (י'
א')
כי
אני
הכבדתי
את לבו.
אמר ר' יוחנן:
מכאן פתרון פה למינים לומר:
לא היתה ממנו שיעשה תשובה.
אמר לו ר'
שמעון בן לקיש:
ייסתם פיהם של מינין, אלא (משלי ג', ל"ד):
"אם ללצים הוא יליץ", שהקב"ה סתרה בו באדם בפעם הראשונה, שניה ושלישית ואינו חוזר בו,
והוא נועל לבו מן התשובה,
כדי לפרוע ממנו מה שחטא.
אף כך פרעה הרשע, כיון ששיגר הקב"ה חמש פעמים ולא השגיח על דבריו,
אמר לו הקב"ה:אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך.
1.
הסבר את קושיתו של ר'
יוחנן.
2.
כיצד מישב ריש לקיש את קושיתו?
3.*
הוכח מן הכתוב מה שאומר ריש לקיש,
ששיגר הקב"ה אליו חמש פעמים ולא השגיח ורק לאחר מזה הכביד את לבוץ (שים לב: חמש פעמים דוקא!)
4.
השוה לדברי ריש לקיש דלעיל את דבריו על אותו פ' במשלי.
שבת
ק"ד
ע"א:
אמר ריש לקיש.
מה דכתיב (משלי ג' ל"ד)
"אם ללצים – הוא לץ ולענוים יתן חן"? – בא ליטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין אותו.
רש"י
שם:
"אם
ללצים –
הוא
יליץ": מעצמו יליץ, לא יסייעוהו ולא ימנעוהו. "ואם לענוים": ולמידה טובה הוא נמשך – "יתן חן": יסייעוהו מן השמים.
בא ליטמא – פותחין לו.
בא ליטהר – מסייעין אותו:
ומכינין לו פתח.
1. במה מסייעין דברי ריש לקיש כאן לפתרון שאלת ר'
יוחנן דלעיל?
2. מה מוסיפים דבריו כאן על דבריו שהבאנום משמות רבה?
ואלה
אחדות
מתשובות
קדמונינו
בשאלה
זו.
רמב"ם
הלכות
תשובה
פרק ו',
הלכות
א'-ג':
פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה (של בחירה מוחלטת הנתונה ביד כל אדם,
כפי שפירש בפרק הקודם) ונכשלין בהן רוב האדם, ויעלה על דעתן מהן, שהקבה"ו הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה,
ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה. והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים:
בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים,
ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו, ראוי להפרע ממנו,
והקבה"ו יודע איך יפרע: יש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו על חטאו בעולם הזה, בגופו או בממונו…
ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה.
ויש חטא שנפרעין ממנו בעולם הזה ולעולם הבא.
במה דברים אמורים?
בזמן שלא עשה תשובה, אבל עשה תשובה – התשובה כתריס לפני הפורענות. וכשם שהאדם חוטא מדעתו וברצונו,
כך הוא עושה תשובה מדעתו וברצונו.
ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו,
כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה;
הוא שהקבה"ו אמר על ידי ישעיהו (ו',
י'):
"השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע", וכן הוא אומר (דברי הימים ל"ו,
ט"ז):
"ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא", כלומר:
חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא.
לפיכך כתוב בתורה:
"ואני אחזק את לב פרעה";
לפי שחטא מעצמו תחילה, והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר (שמות א', י'):
"הבה נתחכמה לו פן ירבה…",
נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקבה"ו את לבו.
… וכן סיחון לפי עוונות שהיו לו נתחייב למונעו מן התשובה, שנאמר (דברים ב', ל'):
"כי הקשה ה'
אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו"…
נמצאת אומר, שלא גזר האל על פרעה להרע לישראל,
ולא על סיחון לחטוא בארצו,
ולא על הכנענים להתעיב, ולא על ישראל לעבוד עכו"ם אלא כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה.
הלכות
תשובה
פרק ו',
הלכות
ד'-ה':
וכענין זה שואלים הצדיקים והנביאים בתפלתם מאת ה' לעזרם על דרך האמת, כמו שאמר דוד (כ"ז א'; פ"ו,
י"א):
"הורני ה' דרכך",
כלומר אל ימנעוני חטאי דרך האמת, שממנה אדע דרכך ויחוד שמך,
וכן זה שאמר (תהילים נ"א י"ד):
"ורוח נדיבה תסמכני"
כלומר:
תניח רוחי לעשות חפצך ואל יגרמו לי חטאי למונעני מתשובה, אלא תהיה הרשות בידי עד שאחזור ואבין ואדע דרך האמת, ועל דרך זו כל הדומה לפסוקים אלו.
ומהו זה שאמר דוד (תהילים כ"ה,
ח'-ט'):
"טוב וישר ה'
על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים…".
זה ששלח נביאים להם מודיעים דרכי ה'
ומחזירין אותן בתשובה.
ועוד:
שנתן בהם כוח ללמוד ולהבין שמידה זו בכל אדם,
שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק מתאוה להן ורודף אותם,
והוא מה שאמרו חז"ל (שבת ק"ד,
ע"א):
"בא ליטהר מסייעין אותו", כלומר:
ימצא עצמו נעזר על הדבר.
ר'
יוסף
אלבו ספר
העיקרים
ד' פרק
כ"ה:
ועל זה הדרך יתפרש מה שנמצא בכתוב,
שהשם יתברך מחזק לב הרשעים ומונע מהם דרכי התשובה,
וזה,
שהרע בבוא עליו המכה מתחסד ושב אל ה' מיראת העונש המוטל עליו, כמו שאמר פרעה:
"חטאתי הפעם ה'
הצדיק".
ובעבור שזה דומה לאונס ואינו בחיריי הנה ה' מחזק את לבו שבאה המכה במקרה ולא על צד ההשגחה, וזה כדי שיסור מלבו המורך שקנה מחמת המכה ויישאר על טבעו ובחירתו מבלי מכריח ואז ייבחן אם היתה תשובתו בחירית.
ובזה הצד ננעלים שערי התשובה בפני הרשעים,
לא שה' ימנע מן האדם טוב בחירתו חלילה, אמר הכתוב (יחזקאל י"ח,
ל"ב):
"כי לא אחפץ במות המת…
והשיבו וחיו", אלא שה' משאירו על בחירתו בלבד מבלי מכריח מחוץ,
והוא בוחר דרך לעצמו.
ר'
עובדיה
ספורנו
ז' ג'
ד"ה
ואני
אקשה:
הנה בהיות האל חפץ בתשובת רשעים אלא במיתתם, כאמרו (יחזקאל ל"ג,
ל"א)
"חי אני נאום ה' אם אחפוץ במות רשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחי", אמר שירבה את אותותיו ואת מופתיו. וזה להשיב את המצרים בתשובה,
בהודיעו להם גדלו וחסדו באותות ובמופתים, כאמרו (שמות ט', ט"ז):
"ואולם בעבור זאת העמדיך, בעבור הראותך את כחי, ולמען ספר שמי בכל הארץ",
ועם זה (יחד עם זה)
היתה הכוונה שישראל יראו וייראו…
ואין ספק שלולא הכבדת הלב היה פרעה משלח את ישראל בלא ספק, לא על צד תשובה והכנעה לאל יתברך שיתנחם מהיות מורד, אף על פי שהכיר גדלו וטובו (של ה'), אלא על צד היותו בלתי יכול לסבול עוד את צרת המכות,
כמו שהגידו עבדיו באמרם (י',
ז'):
"הטרם תדע כי אבדה מצרים?!".
וזאת (כלומר:
אילו חזר בו ונתן לישראל ללכת) לא היתה תשובה כלל. אבל אם היה פרעה חפץ להיכנע לאל יתברך ולשוב אליו בתשובה שלימה – לא היה לו מזה שום מונע.
והנה אמר ה':
"ואני אקשה את לב פרעה",
שיתאמץ לסבול המכות ולא ישלח מיראת המכות את ישראל,
"למען שיתי אותותי אלה בקרבו"
(י',
א')
– שמהם יכירו גודלי וטובי וישובו המצרים באיזו תשובה אמיתית.
1.
כמה תשובות שונות נאמרו בדברים דלעיל,
ומה ההבדל ביניהן?
2. מי מהם הולך בעקבות ריש לקיש?
3.
הסבר,
כיצד אין דברי הרמב"ם כאן סותרים דבריו הלכות תשובה ה'
ג'-ד':
… ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים,
אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזו דרך שירצה…ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה…
שהרשות בידכם וכל שיחפץ אדם לעשות ממעשי בני אדם עושה – בין טובים בין רעים.
4.
** עיין:
רמב"ן שמות ז'
ג'
ד"ה ואני אקשה
ואני
אקשה את
לב פרעה
– אמרו במדרש רבה (שמו"ר ה ו)
גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות בו הדין,
תחת שהעבידם בעבודה קשה ועוד שם (יג ד) כי אני הכבדתי את לבו (להלן י א),
אמר רבי יוחנן מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה אמר רבי שמעון בן לקיש יסתם פיהם של מינין, אלא אם ללצים הוא יליץ (משלי ג לד),
מתרה בו פעם ראשונה ושניה ושלישית ואינו חוזר בו והוא נועל בו דלת מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא כך פרעה הרשע,
כיון ששגר הקב"ה אצלו חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך :
והנה פירשו בשאלה אשר ישאלו הכל, אם השם הקשה את לבו מה פשעו,
ויש בו שני טעמים ושניהם אמת –
האחד,
כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם,
נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה,
כאשר באו בזה פסוקים רבים בתורה ובכתובים,
ולפי מעשיו הראשונים נדון והטעם השני, כי היו חצי המכות עליו בפשעו, כי לא נאמר בהן רק ויחזק לב פרעה (להלן פסוק יג,
כב,
ח טו), ויכבד פרעה את לבו (להלן ח כח,
ט ז) הנה לא רצה לשלחם לכבוד השם, אבל כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם, רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות,
לא לעשות רצון בוראו ואז הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו,
כענין שכתוב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וגו'
(יחזקאל לח כג):
ואשר אמר קודם המכות (לעיל ד כא)
ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם, יודיע למשה העתיד לעשות בו במכות האחרונות,
כענין שאמר (לעיל ג יט)
ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וזה טעם ואני אקשה את לב פרעה והרבתי את אותותי,
כלומר שאקשה לבו למען רבות מופתי בארץ מצרים כי בחמש מכות האחרונות גם בטביעת הים נאמר ויחזק ה' (להלן יד ח),
כי לב מלך ביד ה'
על כל אשר יחפוץ יטנו (משלי כא א):
רמב"ן שמות ט'
י"ב ד"ה ויחזק ה'
את לב פרעה.
ויחזק
ה' את
לב פרעה
– ויתכן שבמכות הראשונות היו החרטומים מחזקים את לבו להתפאר אצלו בחכמתם,
ועתה לא באו לפניו, ואין עוזר לו ואין סומך באולתו רק עונותיו אשר ילכדונו או שירמוז הכתוב למה שפירשו רבותינו, כי במכות הראשונות בפשעו היה הדבר, ועתה סבה מאת ה' כמו שביארתי למעלה (ז ג) והוא האמת:
א.
כמה תשובות שונות נותן הרמב"ן?
ב.
היש ביניהן אחת המזדהית עם אחת הדעות האמורות לעיל?
עלון הדרכה להוראת פרשת השבוע
עפ"י הגליונות של נחמה ליבוביץ [תשל"א]
פרשת וארא
ז'
ג'
ושוב עוסק גליוננו רק בפסוק אחד, או יותר נכון – בבעיה אחת: הפסוק הנראה כסותר הבחירה החפשית.
השאלה המתעוררת למקרא פסוקנו כל כך בולטת עד שאפילו ילדים בכתות נמוכות שואלים אותה, לכן נאמרה שאלה א2 רק כדי לעורר את הלומדים לנסח את השאלה בנסוחה הנכון.
רצוי להזכיר לתלמידים את הפסוקים המעידים על הבחירה החפשית הניתנת לאדם,
כגון:
דברים ה' כ"ו:
מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי (דברי הרמב"ן שם: בעבור היות רשות האדם בידו להצדיק ולהרשיע והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים,
יאמר הכתוב כן,
והיא כלשון בני אדם.
וכן
דברים
י' י"ב:
כי מה ה'
אלקיך שואל כי אם ליראה את ה'
רש"י:
רבותינו דרשו מכאן:
הכל בדי שמים חוץ מיראת שמים.
וכן
את דברי
הרמב"ם
הלכות
תשובה
ה' הלכה
א'-ב':
רשות לכל אדם נתונה, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע – הרשות בידו;
הוא שכתוב בתורה (בראשית ג') "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", כלומר:
הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין,
שיהא הוא עצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע.
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גלמי בני ישראל,
שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן,
אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם…
ואחרי הבאת כל המקומות הנ"ל תראה השאלה בכל חריפותה.
ורצוי למתוח לומדים ב"שאלות גדולות" מסוג זה ולעבד יפה את השאלה לפני שניגשים לפתרונות.
לדברי שמות רבה ראוי להסביר תחילה את הלשון על "לא היתה ממנו"
שבה יתקשו הלומדים.
וכן יש להפנות תשומת לב לבטוי "נועל הדלת בפני התשובה".
להבנת שאלה א3
ראוי שיחפשו הלומדים בכל הפרשה וימצאו את כל הפסוקים אשר בהם פרעה הוא הנושא להכבדת הלב ולא המושא.
אם אין השיעור ניתן בשבת אלא בכיתה בימות החול,
טוב לכתוב (בעזרת התלמידים) רשימה זו על הלוח:
אחרי
מכת הדם:
ז'
כ"ב.
ויחזק
לב
פרעה
ולא
שמע
אליהם.
אחרי
מכת
הצפרדעים:
ח'
י"א.
וירא
פרעה
כי
היתה
רוחה
והכבד
את
לבו
ולא
שמע
אליהם.
אחרי
מכת
הכינים:
ח'
ט"ו.
ויחזק
לב
פרעה
ולא
שמע
אליהם.
אחרי
מכת
הערוב:
ח'
כ"א.
ויכבד
פרעה
את
לבו
גם
בפעם
הזאת.
אחרי
מכת הדבר:
ט'
ז'.
ויכבד
לב
פרעה
ולא
שלח
את
העם.
כל זה דרוש גם להבנת תשובתו של הרמב"ם בשאלה ג.
בשאלה ב יש להפנות תשומת הלב לחוסר ההקבלה שבמאמר
"בא
לטהר –
מסייעין
לו, בא
לטמא –
פותחין
לו", אותה אי–הקבלה שכל כך יפה הבהיר אותה רש"י.
ויש להסביר במה עולה מאמר זה בנסוחו על הדומה לו של "בדרך
שאדם
רוצה
ללכת בה
מוליכין
אותו". (המעונין בדוגמא שניה ל"הולכה"
זו בדרך שאדם בחר בה,
יעיין בגליון בלק תשי"ב ב2!)
מעתה תהיה הדרך פתוחה להבנת דברי הרמב"ם שיש לקרא אותם פסקה פסקה ולבארה.
והחשובה בהם היא האחרונה שבדבריו ויש להקביל לדבריו את התופעה הפסיכולוגית של "ההרגל"
אשר אף הוא מן הדברים המצרים את חופש הבחירה.