שבת פרק 12
תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: נֶאֱמַר בַּשֵּׁנִי: 'וְנִסְכֵּיהֶם'. בַּשִּׁשִּׁי: 'וּנְסָכֶיהָ'. בַּשְּׁבִיעִי: 'כְּמִשְׁפָּטָם'. הֲרֵי, מֵ"ם, יוֹ"ד, מֵ"ם, 'מַיִם'. מִכָּאן רֶמֶז לְנִסּוּךְ מַיִם מִן הַתּוֹרָה. וּמִדְּפָתוּחַ וַעֲשָׂאוֹ סָתוּם, כָּשֵׁר, סָתוּם נַמִּי, [סָתוּם] וַעֲשָׂאוֹ פָּתוּחַ, כָּשֵׁר. מִי דָּמִי? פָּתוּחַ וַעֲשָׂאוֹ סָתוּם עִלּוּיֵי קָא מְעַלֵּי לֵיהּ, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: מֵם וְסָמֶךְ שֶׁבַּלּוּחוֹת, בְּנֵס הָיוּ עוֹמְדִים. אֶלָּא סָתוּם וַעֲשָׂאוֹ פָּתוּחַ, גְּרוּעֵי קָא מְגָרַע לֵיהּ! דְּאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, וְאִי תֵּימָא רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: מַנְצְפַּ"ךְ, צוֹפִים אָמְרוּם. וְתִסְבְּרָא? וְהָא כְּתִיב: (ויקרא כז, ובמדבר לו) "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת", שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה! [אֶלָּא], מִהֲוָה הֲוָאִי, מֵידַע לָא הֲוָה יַדְעִין, הֵי בְּאֶמְצַע תֵּבָה, הֵי בְּסוֹף תֵּבָה, וְאַתּוּ צוֹפִים, תַּקְנִינְהוּ. וְאַכַּתִּי, "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת", שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה! אֶלָּא שְׁכָחוּם, וְחָזְרוּ וְיִסְּדוּם.
גּוּפָא, אָמַר רַב חִסְדָּא: מֵם וְסָמֶךְ [שֶׁבַּלּוּחוֹת, בְּנֵס עוֹמְדִים]. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: כְּתָב שֶׁבַּלּוּחוֹת, נִקְרָא מִבִּפְנִים וְנִקְרָא מִבַּחוּץ. כְּגוֹן: נָבוּב/בּוּבָן. רַהַב/בְּהַר. סָרוּ/וְרָס. אַמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אַתּוּ דַּרְדְּקֵי הָאִידְנָא לְבֵי מִדְרָשָׁא, וְאָמְרוּ מִילֵי, דַּאֲפִלּוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁע בִּן נוּן, לָא אִיתְּמַר כְּוָותַיְהוּ: אָלֶף־בֵּית, אַלֵּף בִּינָה. גִּימֶל־דָּלֶת, גְּמוֹל דַּלִּים. מַאי טַעְמָא, פָּשׁוּט כַּרְעֵיהּ דְּגִימֶל לְגַבֵּי דָּלֶת? שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל גּוֹמֵל חֲסָדִים לָרוּץ אַחֲרֵי דַּלִּים. וּמַאי טַעְמָא, פָּשׁוּט כַּרְעֵיהּ דְּדָלֶת לְגַבֵּי גִּימֶל? דְּלִמְצִי לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ (ולא לצטערן). וּמַאי טַעְמָא, מְהַדֵּר אַפֵּיהּ דְּדָלֶת מִגִּימֶל? דְּלִתֵּן לֵיהּ בְּצִנְעָא, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכְסוֹף מִינֵיהּ. הֵא־וָו, זֶה שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זַיִן־חֵית, טֵית־יוֹד, כַּף־לָמֶד, אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן אוֹתְךָ, וְחָן אוֹתְךָ, וּמֵטִיב לְךָ, וְנוֹתֵן לְךָ יְרוּשָׁה, וְקוֹשֵׁר לְךָ כֶּתֶר לָעוֹלָם הַבָּא. מֵם־פְּתוּחָה, מֵם־סְתוּמָה, מַאֲמָר פָּתוּחַ, מַאֲמָר סָתוּם. נוּן־כְּפוּפָה, נוּן־פְּשׁוּטָה, נֶאֱמָן כָּפוּף, נֶאֱמָן פָּשׁוּט. סָמֶךְ־עַיִן, סְמֹךְ עֲנִיִּים. לָשׁוֹן אַחֵר: סִימָנִין עֲשֵׂה בַּתּוֹרָה וּקְנֵה אוֹתָהּ. פֵּא־כְּפוּפָה, פֵּא־פְּשׁוּטָה, פִּי פָּתוּחַ, פִּי סָתוּם. צָדִי־כְּפוּפָה וְצָדִי־פְּשׁוּטָה, צַדִּיק כָּפוּף, צַדִּיק פָּשׁוּט. הַיְנוּ, נֶאֱמָן כָּפוּף, נֶאֱמָן פָּשׁוּט? הוֹסִיף לְךָ הַכָּתוּב כְּפִיפָה עַל כְּפִיפָתוֹ. מִכָּאן שֶׁנִּתְּנָה הַתּוֹרָה בִּמְנוֹד רֹאשׁ. קוּף, קָדוֹשׁ. רֵישׁ, רָשָׁע. מַאי טַעְמָא, מְהַדֵּר אַפֵּיה דְּקוּף מֵרֵישׁ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי יָכוֹל לְהִסְתַּכֵּל בְּרָשָׁע. וּמַאי טַעְמָא, מְהַדֵּר תָּגֵיהּ דְּקוּף לְגַבֵּי רֵישׁ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם חוֹזֵר בּוֹ, אֲנִי קוֹשֵׁר לוֹ כֶּתֶר כְּמוֹתִי. וּמַאי טַעְמָא, כַּרְעֵיהּ דְּקוּף תְּלוּיָה? אִי הָדַר בֵּיהּ, לִיעַיֵּיל. (וליזל) [וְלִיעוֹלִי] בְּהַךְ? מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: (משלי ג) "אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ, וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן", בָּא לִטָּמֵא, פּוֹתְחִין לוֹ, בָּא לִטָּהֵר, מְסַיְּעִין אוֹתוֹ. שִׁין, שֶׁקֶר. תָּו, אֱמֶת. מַאי טַעְמָא, שֶׁקֶר מְקָרְבָן מִילֵיהּ, אֱמֶת, מְרָחְקָן מִילֵיהּ? שִׁיקְרָא שְׁכִיחַ, קוּשְׁטָא לָא שְׁכִיחַ. וּמַאי טַעְמָא, שִׁיקְרָא, אַחֲדָא כַּרְעֵיהּ קָאִי, וְאֶמֶת, מְלַבֵּן לִבּוּנֵי? קוּשְׁטָא, קָאִי, שִׁיקְרָא, לָא קָאִי. א'ת'־ב'ש', אוֹתִי תִּעֵב, אֶתְאַוֶּה לוֹ? ב'ש', בִּי לֹא חָשַׁק, שְׁמִי יָחוּל עָלָיו? ג'ר', גּוּפוֹ טִמֵּא, אֲרַחֵם עָלָיו? ד'ק', דַּלְתוֹתַי נָעַל, קַרְנוֹהִי לָא אֲגַדֵּעַ? עַד כָּאן מִדַּת רְשָׁעִים, אֲבָל מִדַּת צַדִּיקִים: א'ת'־ב'ש', אִם אַתָּה בּוֹשׁ, ג'ר'־ד'ק'. אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵן, גּוּר בְּדוֹק. ה'ץ'־ו'ף', חֲצִיצָה הֲוֵי בֵּינְךָ לְבֵין אַף. ז'ע'־ח'ס'־ט'ן', וְאֵין אַתָּה מִזְדַּעְזֵעַ מִן הַשָּׂטָן. י'ם'־כ'ל', אָמַר שַׂר שֶׁל גֵּיהִנֹּם לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לַיָּם כָּל. א'ח'ס'־ב'ט'ע'־ג'י'ף', אָמַר הַקָּבָּ"ה: אֲנִי חָס עֲלֵיהֶם מִפְּנֵי שֶׁבָּעֲטוּ בְּגִיף. ד'כ'ץ', דַּכִּים הֵם, כֵּנִים הֵם, צַדִּיקִים הֵם. ה'ל'ק', אֵין לְךָ חֵלֶק בָּהֶם. ו'מ'ר'־ז'ן'־ש'ת'. אָמַר גֵּיהִנֹּם לְפָנָיו: רִבּשֶׁ"ע: מָרִי, זָנֵנִי מִזַּרְעוֹ שֶׁל שֵׁת. א'ל'־ב'ם'־ג'ן'־ד'ס'. לְהֵיכָן אוֹלִיכֵם? לְגַן הֲדַס. ה'ע'־ו'ף'. אָמַר גֵּיהִנֹּם לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה: רִבּשֶׁ"ע, עָיֵף אָנֹכִי. ז'ץ'־ח'ק', הַלָּלוּ זַרְעוֹ שֶׁל יִצְחָק. ט'ר'־י'ש'־כ'ת', טַר יֵשׁ לִי כִּתּוֹת כִּתּוֹת שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְךָ.
אָמַר רַבִּי (יהודה) [יוֹחָנָן], מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא: מִנַּיִן לִלְשׁוֹן נוֹטְרִיקוֹן מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית יז) "כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ". 'אָב' נְתַתִּיךָ לָאֻמּוֹת. 'בָּחוּר' נְתַתִּיךָ בָּאֻמּוֹת. 'הָמוֹן חָבִיב' נְתַתִּיךָ בָּאֻמּוֹת. 'מֶלֶךְ' נְתַתִּיךָ לָאֻמּוֹת. 'וָתִיק' נְתַתִּיךָ בָּאֻמּוֹת. 'נֶאֱמָן' נְתַתִּיךָ לָאֻמּוֹת. רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: 'אָנֹכִי' נוֹטְרִיקוֹן: אֲנָא נַפְשִׁי כְּתָבִית יְהָבִית. רַבָּנָן אַמְרֵי: אֲמִירָה, נְעִימָה, כְּתִיבָה, יְהִיבָה. אִיכָּא דְּאַמְרֵי: 'אָנֹכִי' לְמַפְרֵעַ: יְהִיבָה, כְּתִיבָה, נֶאֱמָנִין אֲמָרֶיהָ. דְּבֵי רַבִּי נָתָן אַמְרֵי: (במדבר כב) "כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי": יָרְאָה, רָאֲתָה, נָטְתָה. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: (ויקרא ב) 'כַּרְמֶל': כַּר מָלֵא. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: (מלכים א ב) "קְלָלָה נִמְרֶצֶת" נוֹטְרִיקוֹן: נוֹאֵף הוּא, מוֹאָבִי הוּא, רוֹצֵחַ הוּא, צוֹרֵר הוּא, תּוֹעֵבָה הוּא. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: (בראשית מד) "מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק": נְכוֹנִים אֲנַחְנוּ, צַדִּיקִים אֲנַחְנוּ, טְהוֹרִים אֲנַחְנוּ, דַּכִּים אֲנַחְנוּ, קְדוֹשִׁים אֲנַחְנוּ:
גנזי המלך
דף קג
רמז לניסוך המים מהתורה – רבנו בחיי, ויקרא כט, יח
רמז לניסוך המים מהתורה – גור אריה, במדבר כט, יח
אלפין עיינין – מהר"ל, דרשה על המצוות 59 (בסוף "באר הגולה")
אלפין עיינין – של"ה לה., שער הגדול
דף קד
מ' וס' שבלוחות – שו"ת רדב"ז ח"ג תתפג (תמב)
מ' וס' שבלוחות – בית אלהים (יסודות, יב)
מ' וס' שבלוחות – תפארת ישראל 103, 144, 193 (פרקים לה, מז, סד)
נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ – מהרש"א
נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ – הכתב והקבלה, שמות לג, כג
דרדקי, דרשות האותיות – [אותיות כיסודות של העולם] – אגדות א' 47
דרדקי – של"ה דף לו. (בית גדול)
דרדקי – הענין מבואר בתורת חיים על סנהדרין, תחילת פרק חלק
אתו דרדקי האידנא – [צ"ע אריכות הלשון, והיה צ"ל אמרי דרדקי. ומה הוא "האידנא"? אלא אריז"ל כתב לענין "ינוקא" שהם יודעים סודות רבים ממה שהיו אנשים גדולים בגלגול הקודם. ולכן אמר "האידנא"] – מראית העין
אפילו בימי יהושע לא אתמר – [הזכיר את יהושע כי הוא הדור הראשון אחרי מתן תורה. אבל לומר "אפילו בימי משה" אי אפשר לומר, כי הרי אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר כבר היה ידוע לו] – בן יהוידע, ד"ה והנה המפרשים ז"ל
אלף בית, אלף בינה – [גם להבין דבר מתוך דבר, תלמד זאת מרבך] – מהרש"א
אותיות ג' ד' – נתיב א' 169, 211 (צדקה, א : אמונה ב)
פשוטה כרעיה דגימ"ל – [כי החסד הוא להביא מתנת עניים לביתו של העני, וזו מצוה ברגליים] – מהרש"א
פשוט כרעיה דדלי"ת לגבי גימ"ל – [כי גם העני מצווה במצוות גמ"ח, שלא להטריח את הנותן לו צדקה] – מהרש"א
ה"ו זה שמו של הקב"ה – [מרמזות למדת חסד ואמת] – מהרש"א
זן אותך וחן אותך – בן יהוידע ד"ה ועוד נ"ל בס"ד
אני קושר לו כתר – [כי כתר מורה שהוא הבדל מהגוף. כי כל בעל תשובה מתחיל להיות נבדל מהגוף] – מהר"ל, אגדות ד' 77 (על מנחות כט ע"ב, ד"ה מאי טעמא אית ליה תגא); דרך חיים, פ"ד, ג' כתרים הם, סוף 189] – ראה סנהדרין לא ע"ב, דזיו ליה כבר בתיה, ורש"י שם
סמך עין, סימנים עשה בתורה וקנה אותה – [עיין רש"י (ע"ע עירובין נד סוף ע"ב). ומפרש מהרש"א שלא שהסימנים הם חלק מהתורה, אלא הם כלי מכשיר שעל ידם תזכור ותקנה את כל התורה]
פה פתוח, פה סתום – [העובר במעי אמו לומד תורה, אבל בעיון בלבד כי פיו סתום. ורק אחרי שנולד פיו נעשה פתוח וגורס תורה. שני חלקי הלימוד חשובים (גם אחרי שנולד), אבל לא תתקיים באדם התורה שלומד אם לא יגרוס בפיו] – מהרש"א
הוסיף לך הכתוב כפיפה על כפיפתו – [כמ"ש "מאד מאד הוי שפל רוח"] – מהרש"א, ד"ה נאמן כפוף
מהדר אפיה דקו"ף מרי"ש – [דוד התפלל נגד אויביו, שה' לא יקבל אותם בתשובה, אלא יפקד עליהם שטן לשטנם] – מהרש"א
בא לטהר, מסייעין לו – [רק אחרי שהאדם עושה פעולה, מסייע לו הקב"ה] – אגדות א' 47-48
לטמא, פותחין לו – רבנו בחיי (דברים ד, טו וכן כט, יח)
לטמא, פותחין לו – [שהוא כמו נוקש בדלת שיפתחו לו] – אגדות א' 47; [אין הקב"ה מטעה לשום בריה. "פותחים לו" ולא "מסייעים לו"] – גור אריה, במדבר כב, ט (מהד' מכון ירושלים, פסקא יח)
לטמא, פותחין לו – [כאשר מתחיל אדם לחטוא ולטמא נשמתו, פותחים לו שתצא בחינת נשמה שבו שלא יטמאינה, ושתשאר לו רק נפש ורוח] – סידור ר"י עמדין דף 437 (מעמדות, ליום ראשון), מהד' אשכול, ח"ב עמ' תרנג
לטמא, פותחין לו – ר' צדוק, צדקת הצדיק, רסד
ש, שקר – ת, אמת – [למה בענין "אמת" תפש אות אחרונה לסימן, וב"שקר" תפס אות ראשונה? כי שקר מתקבל רק בתחילת אמירתה ואח"כ נודע הכזב. אבל האמת נשארת מקוימת עד הסוף] – בן יהוידע
ואמת מלבן לבוניה – [שכך אותיות יש להם בסיס שוה, ואין האחת ארוכה מהש ניה, כמו באותיות "שקר"] – מהרש"א
ג"ן הד"ס – גליון ר"י עמדין
קושטא קאי – נתיב א' 195 (אמת, א)
שקר שכיח – [אמת היא יחידאית, אבל שקרים הם הרבה] – אגדות א' 48
דף קה
נוטריקון – [כל עצם בעולם מורכב מיסודות, כך כל מלה מיסודות שונים. ושש מעלות שיש לאברהם אבינו] – אגדות א' 48 ד"ה נוטריקון וד"ה נמרצת
נוטריקון – אמת ליעקב
אברהם, אב המון גוים נתתיך – [ששה שבחים] – עיני כל חי
אברהם, נוטריקון חביב נתתיך – [חז"ל דרשו חילוף אותיות ה-ח ממלת אברהם] – מקור ברוך, ח"א עמ' 251
אנכי ר"ת אנא נפשי – תפארת ישראל, 111 (לז)
אנכי ר"ת אנא נפשי – של"ה קצב. (שבועות, מעלת לומדיה)
אנכי ר"ת אנא נפשי – נפש החיים, א, יח הגהה האחרונה
אנכי ר"ת אנא נפשי – מקור ברוך (ח"א דף 421)
אנא נפשי כתבית יהבית – הנצי"ב, שאלתות, קסו, ס"ק יג
ר"ת אמירה נעימה כתיבה יהיבה – [אלו נגד ד' חלקי פשט, דרוש, רמז, סוד] – בן יהוידע
ר"ת אמירה נעימה כתיבה יהיבה – משך חכמה (שמות כ, ב)
יראה, ראתה נטתה – גור אריה, במדבר כב, לב; תפארת ישראל, (סוף פל"ז)
בן יהוידע
{אמ' רבנן לריב"ל אתו דרדקי לבי מדרשא ואמרו מילי דאפי' בימי יהושע לא איתמר כוותיהו. אלף בית, אלף בינה. ג' ד', גמול דלים. וכו' (קד)}
גודל חריפותם, הוא זה שידעו לדרוש מילי מעלייתא על האותיות וסמיכותם. והוא הדין אם היה להם סדר אחר וצורה אחרת, שהיו יודעים למצוא לכך ענין ורעיון לדרוש ולתלות בכך.
{מנין ללשון נוטריקון מן התורה שנ' אב המון, ר"י אמר אנכי, אנא נפשי כתבית יהבית, אמירה נעימה כתיבה יהיבה, כי ירט וכו' (קה)}
כוונתם, שבלשון התורה מקופל לעתים ומרומז במילה אחת תוכן הענין וסודו. כשם אברהם, שאומר, שהוא אב להמון. ואנכי מלת גוף מורחבת, ממלת – {אני} הרומזת על ישות ועל התגלות ה' מיוחדת במתן תורה, מה שכינו חז"ל ואמרו קרע ה' ז' רקיעים ואמר להם, בינו בעליונים ובינו בתחתונים ודעו שאין זולתי. וכן מובע במלת גוף זו, יחס של חיבה ואהבת נתינה.
וכן "ירט שהיא מלה נדירה מצאו לדרוש מראשי אותיותיה את האמור בענינה, יראה ממה שראתה ונטתה. והכלל הוא, שרק במסגרת התוכן והענין יכולים אנחנו לדרוש ממלות הנוטריקון, ותו לא.
{מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהם קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שכל המתאבל על אדם כשר מוחלים לו על כל עונותיו (קה)}
כל כך ביקשו חז"ל שיתעורר יצטער ויתרגש ויבכה אדם על סילוקו של כל אדם כשר מן העולם עד כדי שתלו את מותם של קטנים בעוון זה, כדי לירוא מעונש של מדה כנגד מדה, כי הקטנים עדיין הם נקיים מחטא ועוון, כמו אדם כשר.
ומתוך שגדולה היא ורבה השפעת הבכי והאבילות על אדם כשר, על נפשו מדותיו ומעשיו של הבוכה עד כדי שישוב וישנה מעשיו, על כן מוחלים לו על כל עונותיו. ועל כן אמרו שכל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו, כי כל דמעה מתקנת נקודה מסוימת באישיותו, ולכן דבר זה גנוז וקים, ולעומתו המתעצל, ראוי לקברו בחייו, כי הוא כמת בחייו לא חלי ולא מרגיש.
{המקרע בגדיו ומשבר כליו ומפזר מעותיו בחמתו, יהא בעינך כאילו עע"ז, שכך אומנותו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך עד שאו' לו עבוד ע"ז (קה)}
את ההגיון שבדבר, הסבירו בעצמם באמרם שיהא בעיניך כאילו. וזאת מחמת שעלול להגיע לכך, כי מי שאין מעצור לרוחו ומגיע בכעסו עד כדי עשיית מעשים שהם נגד שכלו ותועלתו ולא יעצור וישלוט ברוחו מלהשחית יגיעו וכלי חמדתו. הרי זה חסר דעת ויציבות נפשית. והוא עלול בקלות דעת ובסיבת דבר קל, לילך שולל אחרי דמיון כוזב ותאוה, אף לעבוד ע"ז, למרות שכלו ואמונתו הקודמת. ויש לשים לב היאך קשרו חז"ל בין חטא של כעס שהוא חטא במדות, לבין חטא של ע"ז שהוא חטא בדעות ובאמונות, לומר לך, שחטא עבודה זרה יסודו בחסרון דעת ואי שלטון השכל, כמו הכועס ומודרך ע"י חמתו ורגשותיו ולא ע"י שכלו. ועל כן אם שכלו נשלט ע"י חומרו ויצרו, הרי יצרו יאמר לו מחר עבוד ע"ז, בקל יבא לידי כך.
{מנין לדם שהוא אדום שנ' ויראו מואב מנגד את המים אדומים כדם. (קה)}
אין השאלה מנין, לעצם צבעו שהרי זה ניכר אלא כפי שפרש"י לענין מראות דמים שבאי אלו הלכות, שדינם שיהיה להם מראה אדום, שלא יעלה על הדעת שכל נוזל (פלסמה) שנוזל מעורקי הגוף נקרא דם, על כן אמרו שצריך שיהיה לכך מראה דם.