הבל הבלים הכל הבל / יהושע רוזנברג

כ׳ באב תשפ״ו · תנ"ך


הבל הבלים אמר קהלת

הבל הבלים הכל הבל


גרבנזור עשוהי

שלשה ספרים כתב שלמה: שיר השירים משלי וקהלת. בקהלת רבה מובא דיון בשאלה איזה מהם
כתב תחילה? ר' חייא רבה אמר – משלי כתב תחילה, אח"כ שיר השירים ואח"כ קהלת. הוא מביא
ראיה מפסוק במלכים א' ה' יב:

"וידבר שלשת אלפים משל, ויהי שירו חמישה ואלף",
,ילשמ רפס הז – לשמ
ויהי שירו – זה שיר השירים
וקהלת בסוף אמר.

ר' יונתן אמר: שיר השירים כתב תחילה, ואח"כ משלי, ואח"כ קהלת ומביא ראיה מדרך ארץ.

כשאדם נער – אומר דברי זמר,
,תולשמ רמוא – לידגה
הזקין – אומר: הבל הבלים.
הכל מסכימים שקהלת נכתב לעת זקנתו של שלמה. קהלת הוא ספרו של אדם עשיר בנסיון-חיים,
המנסה לחלק עם שומעיו את נסיונו. בפתיחה לספר, הוא מתאר את כוונותיו בספר:

"ונתתי את ליבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים"…
"עד אשר אראה אי זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם",

אבל עוד לפני שהצהיר על כוונותיו קובע קהלת: "הבל הבלים הכל הבל". שלושים ושש פעמים
מופיעה המילה "הבל" במגילתנו. האם רצה החכם מכל אדם לבשר לנו שאין כל ערך בחיי אנוש?
האמנם המסר של קהלת הוא מסר כל כך פסימי?
כדי לבחון את הקביעה "הבל הבלים", עלינו לבחון תחילה את משמעות המילה הבל במקרא.

המשמעות המילונית הראשונה של הבל היא: רוח, אד העולה מן הפה אגב נשימה באוויר קר או
מגוף חם. מן המשמעות הזאת בא הדימוי לדבר חולף. כך בתקבולת בישעיה נ"ז, יג:

."לבה חקי חורה אשי"

ההבל שבצלע השנייה של התקבולת מקביל אל רוח שבצלע הראשונה. בתהילים מזמור קמ"ד
:תלבקתה

"אדם להבל דמה – ימיו כצל עובר".

ההבל מקביל לצל עובר. ומכאן גם לדבר מכזב, דברי שוא כדברי זכריה (י', ב)

"וחלומות השוא ידברו – הבל ינחמון".

קהלת מרבה להשתמש במילה "הבל" במשמעות של דבר חולף, שאינו בר קיימא:

"כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים מספר ימי הבלו ויעשם כצל" (ו', יב).

הידיעה כי החיים הם דבר חולף, וכי סוף כל אדם למות, מביאה אותנו להכרת ערכו של כל
רגע בחיים. כל רגע חולף לא ישוב. החיים חולפים כמו הבל. ימינו כצל עובר, ועל כן נצל כל
שעה, מלא אותה בתוכן ובשמחה לפני שתחלוף ותעבור,
והזקנה שתקפוץ עליך לא תאפשר לך להנות מרגעי חייך:

"כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכולם ישמח, ויזכור את ימי החושך,
.לבה – אבש לכ ,ויהי הברה יכ
שמח בחור בילדותך, ויטיבך לבך בימי בחורותיך, והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך…
והסר כעס מלבך, והעבר רעה מבשרך, כי הילדות והשחרות הבל. …
עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ.
…וישב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה.
הבל הבלים אמר הקוהלת הכל הבל."

המחשבה הזאת כי הכל חולף, כי מאומה אינו יציב מביאה את האדם להסיר מליבו מחשבות
של גאווה, והוא מבין כי עליו לירוא את ה' ולשמור את מצוותיו: "את האלוהים ירא ואת מצוותיו
שמור". ואכן גם כאשר קרא לנו קהלת לשמוח כל עוד אפשר הוא הוסיף:

"ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט…
וזכור את בוראיך בימי בחורותיך…"

וגם בסיום המגילה:

"כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם, אם טוב ואם רע".

קהלת בוחן את דרכי החיים וקובע כי כל עוד נקודת המבט היא אנוכית, כשאדם רואה עצמו
מרכז העולם – "וראיתי אני" – יהיו החיים מאכזבים עד כדי יאוש והאדם עלול להגיע לשנאת
:םייחה

,שמשה תחת למע ינאש ילמע לכ תא ינא יתאנשו"
.שמשה תחת יתלמעש למעה לכ לע ,יביל תא שאיל ינא יתובסו
ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה".

ומכאן מגיע שלמה אל המסקנה המתבקשת: האדם וכוחו הם חולפים וסופו של האדם למות,
כל רגע של חיים ושל שמחה הוא מתת אלוקים:

"וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו, מתת אלוהים היא."

ועל כן על האדם להיות ירא ה':

"והאלוהים עשה שיראו מלפניו".

:רפסה זנגנ אל תלהק לש וז ותנקסמ ינפמ יכ תרמוא תבש תכסמב ארמגה

:ביתכד הרות ירבד ופוסו הרות ירבד ותליחתש ינפמ ?והוזנג אל המ ינפמו
"סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".


תוכן קהלת