המצה

וא זרוא לכוא – הצר ,הצמ לכוא – הצר :תושר איה הצמ תליכא ,לגרה ימי ראשב לבא
דוחן או קליות או פירות. אבל בליל חמישה עשר בלבד – חובה, ומשאכל כזית יצא
.ותבוח ידי

בספר "מעשה רב" (אות קפה) מסופר על הגאון מווילנא, ש"היה מחבב מאוד מצוות
אכילת מצה כל שבעה, וביום טוב אחרון היה אוכל סעודה שלישית, אף על פי שלא
היה אוכל שלוש סעודות בשאר ימים טובים, מפני חביבת מצוות אכילת מצה שזמנו
הולך לו… והיה נמנע לאכול לאחר פסח מצה, שיוצאין בה ידי חובתו בפסח, וכל זה
להיכירא לעשיית המצווה, שאין עושין אותה להנאה אלא מפני גזירת הבורא יתעלה
."ומש

אין ללוש במים חמים, אפילו לא נתחממו אלא בחמה, ולא במים הגרופים מדוד גדול
שנחושתו עבה ותלוי על מקום האש, ומים שבתוכו פושרים אפילו כשאין האש
תחתיו. ואם עבר ולש, בין באלו בין במים שלא לנו, אסור.

ויש חולקים ומתירים ב'לש במים שלא לנו'. ויש אומרים דבשוגג מותר. ובשעת
הדחק יש לסמוך עליהם.

רמ"א: אפילו בלא דחק, יש להתיר אם עבר בשוגג ולש במים שלא לנו.

(רבע שעה = 15דקות, 1/20של שעה = 3דקות. בסך הכול – 18דקות).

רמ"א: ויש להחמיר למהר בעניין עשיית המצות, כי יש לחוש שהשהיות יצטרפו
לשיעור מיל או שיהיה במקום חם שממהר להחמיץ.

ג. אם האשה הלשה היא מקטפת במים, לא תקטף באותם מים שמצננת בהם ידיה,
מפני שהם מתחממים ומחמיצים את העיסה, אלא יהא לה כלי אחד מלא מים
שתקטף בו.