אסתר פרבשטיין
מתוך: שמעתין ,114תשנ"ד

|
תוך כדי דיון בשאלה – "ה' מי יגור באהלך מי ישכן בהר קדשך"? מדגישה :תיצמת המחברת את הדרך האיטית היום יומית, תוך כדי התקדמות עקבית בסולם השגרה. ."תכל ענצה" לש הקרפ ,"דיחיה לש וקרפ" קרפה תא הנכמ תרבחמה המאמר מתאים להוראת פרק ט"ו בתהלים, ויש בו ניתוח טכסטואלי ורעיוני כאחד. מומלץ לעיין אף בפרק כ"ו בתהלים לפני קריאת מאמר זה. |

|
אובמ
|
"ה' מי יגור באהלך, מי ישכן בהר קדשך?…" |
| שאלות אלו הנן ביטוי לכיסופיו הבלתי פוסקים של דוד להסתופף במקדש – |
|
– שקבא התוא ,'ה תאמ יתלאש תחא" |
|
שעות של ריחוק, יצרו צימאון אדיר – |
"צמאה נפשי לאלוקים, לאל חי, מתי אבוא ואראה פני אלוקים?!" (מ"ב, ג) |
|
והריחוק הפיזי יוצר אף ריחוק רוחני – |
|
"כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה', |
|
אותה עליה-התעלות, מחייבת את העולה להכין עצמו להיות ראוי וזכאי לבוא בשערי העיר .(1) רומזמב הלועה העיבתה יהוזו ,שדקמהו במשמעות הרחבה, המושאלת, שאלות אלו הנן ביטוי לשאיפתו הגדולה, שאיפת כל יהודי, |
"ואמר מי יגור… מי ישכן… פירוש החיבור בו יתברך… כלומר מי הוא שאפשר להידבק עם ה' יתברך ולא יהיה לו דבר שמונע החיבור, ונחשב כאילו הוא דר באוהלו ואין מפסיק בין ה' יתברך ובין האדם… ומי ישכן, שתהא לו התעלות אל ה' יתברך…" (תפארת ישראל א' פרק נ"ד). |
|
– הגרדהבו ,יערא וליפא – "רוגי ימ" :תכלוהו תרבוג הזיחא הב שיש הברקל הפיאש יהוז "מי ישכן", מי הוא שיעלה במעלות הקרבה ויקנה אותה כמשכן לרוחו, "שבתי בבית ה' לעולם". היא הכמיהה: "אגורה באהלך עולמים". (ס"א ה), "שתולים בבית ה'" (צ"ב, יד). מטבע הדברים, שאלה כה נשגבת, מעוררת ציפייה לתשובה נשגבת באותה רמה. אכן, במקום פשטותו של המזמור, שם גדולתו. בעיוננו זה לא נעסוק בכל אחת מן התשובות הדורשות עיון מיוחד, אלא בראיית המזמור |
"… כי ברוב המזמורים, וכמעט בכולם, באו המאמרים שהם חלקי המזמור מפורדים איש מעל אחיו, ואין להם שום חיבור והמשך וקשר ויחוס כלל… באשר ימצא בכל מזמור עצמות רבות מפוזרות על פני כולו והרוח אין בהם, ולכן עמלתי תומצעה וברקתה רשא דעו ,וזכרמו רומזמ לכ בטוק יתאצמ רשא דע בר למע עצם אל עצמו, ואז ניבאתי אל הרוח, לאמור, בואי הרוח ופחי בעצמות האלו ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד…". |

|
(ק"דר פ"ע) הבשחמהו רובידה השעמה .1
אחד-עשר הפרטים, מבטאים את האדם בכל מישורי חייו – במחשבה, במעשה ובדיבור. |
"ותורות האדם, עשה ואל תעשה, הם על ג' פנים, האחד במעשה, והשני בלשון, ."בלב דחאהו (ובלשון א"ע: "והנה הזכיר המעשה והלב והלשון…"). |
|
האדם הדבק בבוראו נדרש לעבודה בשלושת המישורים: אין די בכוונות טובות, בוודאי לא בדיבורים. ואפילו המעשה הטוב, אין בו שלימות, אם אין מאחריו הכוונה והדיבור הראויים. תפישה זו, מיסודות מוסר התורה היא. במוסר העמים, לא מצינו שאדם אשר פעל מעשה גדול, נמדד בחיי יום יום שלו, ונדרש להיזהר במוצא פיו או בכוונותיו. להפך, לעתים קיים יחס סלחני לדיבורים או לשגיאות, משום שהאדם "עסוק בגדולות". אולם, היהדות תובעת רמה של נקיות המתבטאת לא רק במעשים, אלא גם במחשבה ובהתכוונות ראויה, המשתקפים גם במוצאי הפה. שלושת העיקרים הללו מופיעים לאורך הפרק בכל פסוק, פרט לשתי התשובות האחרונות – "הולך תמים (ב); חרפה לא נשא (ג); נבזה בעיניו נמאס" (ד). הבשחמ
|
"הולך תמים, פועל צדק ודובר אמת". |
| הפסוק הבא מוביל מן הדיבור דרך המעשה אל המחשבה: |
."…אשנ אל הפרחו ,הער השע…אל ,ונושל לע לגר אל" |
| ולאחריו שוב מן המחשבה אל המעשה והדיבור: |
"נבזה בעיניו נמאס (ערכים), את יראי ה' יכבד (בפועל), נשבע להרע…" (דיבור). |
|
יתכן שהמבנה הגלי, הרציף, מבטא יסוד נוסף: ללמדנו, שנקודות המוצא יכולות להיות שונות. לעתים ראשית העבודה היא עשיית המעשה, ולעתים – כוונת הלב היא המניע. הדבר תלוי בטבע האדם ובמהות המעשה, ואין נקודת זינוק מחייבת. החיוב הוא – בכל מקרה להמשיך הלאה, לא להישאר רק באותו מישור. להיות שלם בכל מהותו כאדם, בין אם "אחר המעשים ימשכו הלבבות" (החינוך ט"ז), ובין אם "הכל הולך אחר הכוונה". את שלושת אבני היסוד הללו מצאנו בהקשר דומה גם במזמור כ"ד. השאלה היא דומה, |
"מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו"? |
| – הבושתהו |
"נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא… ולא נשבע למרמה". ."'ה תאמ הכרב אשי" רשא |
|
.2מן האדם אל העולם (ע"פ המהר"ל)
|
|
ממבנה הפסוקים ניתן לראות יסוד נוסף בתורת האדם: התרחבות מעגל עבודת המידות מן האדם אל העולם. |
"וכבר אמרנו כי הדבוק בו יתברך אינו נקנה בפעל אחד, רק בהרבה פעולות מחולקים עד שהוא שלם בכל. ולפיכך אמר הולך תמים זה אברהם, ביאור זה כי האדם ראוי שלא יהיה חסרון מצד הגוף שלו, ולפיכך מביא המקרא הזה "התהלך לפני והיה תמים" שנאמר . (2) אצל זה שיסיר הערלה שהיתה חסרון גופו ויהיה עוד שלם מצד נפשו, וזהו פועל צדק, כי הפעל הוא מצד נפשו אשר יפעל, וכנגד שיהיה שלם בדעתו שכלו אמר ודובר אמת בלבבו. הרי לך שלושה דברים אשר הם חלקי האדם – הגוף והנפש והדעת. ואחר כך דבר רביעי – לא רגל על לשונו, נגד הלשון… שאלו שלושה דברים הם חלקי האדם, והלשון שהוא הדיבור הוא כל האדם, כי האדם הוא חי מדבר… ואחר שזכר אילו הדברים אשר הם האדם עצמו, עוד זכר ארבעה דברים שכשם שראוי שיהיה האדם שלם בעצמו, כן ראוי שיהיה שלם עם זולתו עם כל חלקיו, הן חברו שהוא חלק בפני עצמו, הן קרוביו… והן האנשים אשר הם מיוחדים במעלה, והן בנ"א שהם הפך זה, שהם רעים וחטאים, ועם כל זה יהיה נוהג עימהם כראוי. ולכך אמר "לא עשה לרעהו רעה", נגד זולתו שהם חבריו. וכנגד הקרובים, אשר להם משפט בפני עצמו, אמר "וחרפה לא נשא על קרובו". להרחיק ולבזות את הרע, אמר "נבזה בעיניו נמאס", ולכבד הטובים אמר "ואת …"דבכי 'ה יארי ואח"כ זכר עוד "נשבע להרע ולא ימיר", ור"ל כשם שראוי שיהיה שלם מצד עצמו ושלם מצד זולתו כמו שהתבאר, אמר שצריך שיהיה שלם עם ה' יתברך. ועל זה אמר נשבע להרע… שנשבע בשמו יתברך ולא ישנה לו. ואחר שזכר מן יראת שמים זכר עוד יראת שמים, "כספו לא נתן בנשך", כי בריבית כתיב בקרא "ויראת מאלוקיך". "ושוחד על נקי לא לקח", וזה ג"כ יראת שמים, כי המשפט לאלוקים, ואין דבר יותר שיש בו יראת שמים כמו המשפט שיש בו יראת שמים. ושלושה דברים זכר אשר בכל אחד יש בו יראת שמים מיוחדת… וע"י אלו דברים שזכר הוא שלם לגמרי ויש לו דבקות בו יתברך לגמרי". (מהר"ל, תפארת ישראל (ד"נ קרפ 'א |
|
"'הולך תמים' – זה הקב"ה, שנאמר 'הצור תמים פעלו' (דברים ל"ב, ד) |
|
המובאות אשר מביא המדרש מן התורה לגבי ה', מפרשות את המידות והמדגימות את |
|
"מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון. |
|
לפי דרך זו, בפרקנו ציר מרכזי אשר קשורים בו אחד עשר הפרטים, והוא גם המניע בדרך לימוד זו מוארים יותר דברי הגמרא (מכות, שם), שהקבילה את אחד עשר הפרטים |
|
דוד אב …השמל ול ורמאנ תווצמ הרשע שולשו תואמ שש :יאלמש 'ר שרד" |
|
כלומר, לא צמצום הפרטים חלילה, אלא תפישת העקרונות הכוללים את תרי"ג המצות, כפי שעולה מתוכן המזמור ומן המבנה המיוחד שלו. הנה כי כן, בראיה כוללת של המזמור, לצד לימוד כל מידה, נפרשים לפנינו היסודות הייחודיים למוסר התורה: הכנות והנקיות הנדרשים מן היהודי, גם במחשבה ובדיבור, הצבת התנהגותו בד' אמותיו ועם סביבתו היומיומית במוקד, הדגשת מבחן המעשים הקטנים היומיומיים, והפנמת האמונה והדבקות בבורא כיסוד להליכותיו עם הבריות. םויס האם הפרק הוא פרקם של יחידי סגולה? היש סיכוי לכל אחד מאתנו לעלות במעלה זה? |
|
"'עושה אלה לא ימוט לעולם' – כשהיה רבן גמליאל קורא הפסוק הזה היה בוכה, |
|
רבן גמליאל מטיל ספק ביכולתו של בן אנוש, ולו גדול כמותו, לעמוד במעלות אותן מציב הגדלות והפשטות, השאיפה והענוותנות, הנקיות מלבר ומלגו – אלו מייחדים את מזמורנו. |
:תורעה
|
| רוזח |
|
המהר"ל עוסק בביאור מידת התמימות במקומות שונים, ומרחיב את הדיון במידה זו .2 ב"נתיבות עולם" ח"ב, בפרק "נתיב התמימות". שם הדגש הוא על תמימות במחשבה, .בקעי לש ותדימכ ,'תי וב תוקבדה לא אליממו ,תומלשה לא רתויב הבורקה הלעמכ בהקשר לכך הוא מביא את הספרי, המפרש "תמים תהיה עם ה' אלוקיך": "כשאתה תם – חלקך עם ה' אלוקיך". "מי שהוא תמים, הקב"ה מיתמם עמו". "וכל זה מפני שאין לתמים רק מה שנתן ה' יתברך אליו ואינו מתחכם לדעתו". |
| רוזח |
|
כגון ר"א בן הגר"א: "יש אזהרה מיוחדת לאותו אדם השואף להסתופף בצל ה', .3 להתרחק מאלו, שהרי הם "עוולה תבער בו ולא ישים על לב… ואפילו לגוי". ("באר אברהם"). רד"ק מתנגד לפירוש זה, ואומר כי אין במזמור תוספות למצוות התורה. |
| רוזח |
|
גם רבי אברהם בן הגר"א, בפירושו "באר אברהם", מציע דרכים אחדות לביאור התוכן .4 והמבנה של המצוות במזמורנו. ב"דרך הראשונה", מפרש אף הוא את המידות בעבודה בשלושה מישורים: |
|
"המשורר עשה חלוקה משולשת: מה שבין אדם למקום, מה שבין אדם לחברו, |
|
אולם, לדעתו, שלושתם מובעים כבר בפסוק הראשון באמירה כללית, וביטוין המעשי – |
|
"הולך תמים" – "על מה שבינו לבין המקום באמונות נכונות, כעניין אמרו "תמים |
|
לכאורה נכתבו בפסוק ה' עניינים שבין אדם לחברו, כריבית ושוחד, אך אם נעיין בהם נראה כי אילו "פכים קטנים שאין איסורם מתפרסם לכל, ויש בהם מקום לאדם לשכנע את עצמו שהוא בעצם עושה מעשה טוב". ועל כן, לדבריו, יש אזהרה מיוחדת לאותו אדם השואף להסתופף בצל. |
| רוזח |



